פסקי דין על דוד גולדמן | פסקי דין על צפורה גולדמן

8/59 עא     08/07/1959




עא 8/59 דוד גולדמן נ' צפורה גולדמן




(פ"ד יג(2) 1085)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 8/59
השופטים: כבוד הנשיא אולשן
,
כבוד השופט זילברג
,
כבוד השופט לנדוי
המערער: דוד גולדמן

ע"י ב"כ עו"ד ע' רזיאל
נ ג ד

המשיבה: צפורה גולדמן

ע"י ב"כ עו"ד מ' מיכאלובסקי
ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים ב. כהן, א. מני, צ. אלון), מיום 4.12.58, ב-ע"א 72/58, לפיו נתקבל ערעור המשיבה על החלטת בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו, מיום 5.2.58, ב-המ' 1770/57 (תי"א 12102/57), לפיה נמחקה על הסף תביעת המשיבה לסילוק יד המערער מדירה; והדין הוחזר לבית-משפט השלום לשם דיון לגופו של ענין.
פ ס ק - ד י ן

השופט זילברג
: לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, בשבתו כבית-משפט לערעורים. פסק-דין זה ביטל את פסק-דינו של שופט-השלום, אשר מחק את תביעת המשיבה על הסף מכוח הוראת סעיף 9 (1) של פקודת הנזיקין האזרחיים, והחזיר אליו את הדין.

2. פרטי הענין:

א) המערער והמשיבה הם בעל ואשתו שאין השלום במעונם, והם התדיינו, או עדיין מתדיינים, זה עם זו בבתי-הדין הרבניים על עסקי גירושין.

ב) בשנת 1956 הגישה האשה נגד בעלה תביעה לבית-משפט השלום, תל-אביב-יפו, בתיק מס' 13070/56, בה היא דרשה לסלק יד בעלה מעל דירתם המשותפת העומדת בבעלותה הבלעדית, להיותו אך "בר-רשות" שרשותו בוטלה לפני הגשת התביעה. שופט-השלום המלומד דחה את התביעה על הסף, בהסתמכו על הוראת סעיף 9 (1) של פקודת הנזיקין האזרחיים, בו נאמר:

"שום תביעה בגין נזיקין אזרחיים שנעשו לפני הנישואין, או כל עוד הנישואין תופסים, לא תוגש על-ידי אחד הצדדים לנישואין......."

המשיבה ערערה על הפסק, אך ערעורה נדחה ופסק-הדין אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, בתיק מס' 77/57.

ג) המשיבה קיבלה רשות לערער לבית-המשפט העליון, אך לא השתמשה בזכות זו, אלא חזרה והגישה תביעה זהה לבית-משפט השלום, בתיק מס' 12102/57, ושוב נדחתה תביעתה, מאותו טעם גופו, על-ידי שופט-השלום המלומד. המשיבה לא אמרה נואש, אלא ערערה שנית בפני
בית-המשפט המחוזי, בע"א 72/58, והפעם נתקבל ערעורה והדין הוחזר לשופט-השלום כנ"ל. הגורם ל"חרטתו" של בית-המשפט המחוזי היה, כי בינתיים נתפרסם ע"א 257/57 – הניה ברנט נגד מיכאל ברנט, "פסקי-דין", כרך יב, ע' 565, בו פסק בית-משפט זה ברוב דעות, כי הוראת סעיף 9 (1) של פקודת הנזיקין האזרחיים אינה מונעת בן-זוג מלהגיש תביעת החזרת חזקה, שיסודה הוא בבעלותו של התובע, להבדיל מן החזקה שלו. נוסף על כך התעוררה במהדורא תנינא של הענין, ובדרגת הערעור, שאלת הסמכות. בא-כוח המערער טען, כי דבר סילוק ידו של הבעל מעל הדירה המשותפת הוא: או "ענין נישואין" או "ענין הכרוך בתביעת הגירושין" במובן הסעיפים 1, 3, של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, וממילא מנועים היו בתי-המשפט האזרחיים מלדון בתביעה הנ"ל. השופטים המלומדים דחו טענה זו, וכתוצאה מכל האמור, הם ביטלו את פסק-דינו של שופט-השלום, והחזירו אליו את הדין. ועל כך מערער המערער בפני
נו.

3. נימוקו הראשון של הערעור הוא, כי שאלת תחולתו של סעיף 9 (1) היא "רס יודיקטא", לאחר ששופט-השלום. בתביעה הראשונה בין אותם הצדדים (בתיק מס' 13070/56), כבר החליט כי אכן מונעת הוראת סעיף זה את הגשת התביעה הנדונה, והחלטתו אושרה סופית על-ידי בית-המשפט המחוזי כנ"ל.

התשובה לכך פשוטה בתכלית, והיא מצויה ומפורשת בתקנה 284ב של תקנות הפרוצידורה בבתי-משפט השלום, 1940 (תקנה 6 של תקנות הפרוצידורה בבתי-משפט השלום (תיקון מס' 2), תשי"ח-1958), בה נאמר:

"מחיקת כתב-תביעה אינה מהווה מעשה-בית-דין ואין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את התובע מלהגיש כתב-תביעה חדש בקשר לאותה עילת תובענה."

לא היתה, איפוא, כל מניעה לכך, כי המשיבה תחזור ותגיש את תביעתה שנמחקה לבית-משפט השלום.

4. בנימוקו השני תוקף בא-כוח המערער את השימוש שעשה בית-המשפט המחוזי בהלכה שנקבעה ב-ע"א 257/57, הנ"ל, טענתו היא, כי כל אשר נפסק שם על דעת שופטי הרוב חל רק על אותו מקרה ושכמותו, היינו: החזרת חזקה של מטלטלין, ולא על סילוק יד או החזרת חזקה של מקרקעין, נשוא המשפט שלפנינו.

טענה זו לאו טענה היא, כי זה הוא חילוק שאין עמו אבחנה. בפסק-דינם של הרוב אשר נכתב מפי השופט זוסמן, הודגש הדגש היטב ההבדל שבין שיטת המשפט האנגלית אשר אינה מכירה כמעט כלל את רעיון "הבעלות הערטילאית", ורואה את חזות הכל בחזקה ובפגיעת החזקה, לבין שיטת המשפט העתמאנית הקרובה (למרבה ההפתעה) למשפט רומי, ומגינה גם על בעלות שאין עמה חזקה. כראיה לדבריו מצטט, אמנם, השופט זוסמן את הסעיפים 397, 262 של המג'לה הדנים בקניני מטלטלין, אך אין מראה-מקום זה מצמצם את עצם הרעיון, והבעלות הערטילאית תופסת כמובן גם בנכסי מקרקעין; כי מה לי זה מה לי זה לגבי הערטילאיות של קנין הבעלות! ברור, איפוא, כי כשם שהתובעת שם – על אף הוראת סעיף 9 (1) – הורשתה לתבוע מבעלה על יסוד קנינה את החזרת המכונית, כך גם המשיבה דנן זכאית, אם גירסתה נכונה היא, לתבוע את סילוק יד בעלה מעל הדירה הנדונה.

5. ומענין לענין באותו ענין, לשם בחינת נכונותה של ההלכה אשר נקבעה ב-ע"א 257/57 קיימת לכאורה פרכא אחת העשויה לקעקע את כל בירת ההלכה הנ"ל, והיא הוראת סעיף 38 של פקודת הנזיקין האזרחיים. באותו סעיף נאמר:

"בכל תביעה שתוגש בשל שליחות-יד במטלטלין, תהא זו הגנה כי הנתבע קנה אותם בתום-לב –
(א) בשוק פתוח, מאת אדם הסוחר כרגיל בשוק ההוא באותו סוג נכסים אשר אתו נמנים הנכסים שנטענה שליחות יד עליהם, או
(ב) בכל חנות בה נמכרים כרגיל נכסים מן הסוג אשר אתו נמנים הנכסים שנטענה שליחות יד עליהם, מאת בעל החנות או מורשהו."

זו היא ההגנה הנודעת של market overt בעברית: "תקנת השוק", על שם תקנת השוק של המשפט העברי, לפיה הקונה מאחר חפצים שנגנבו, אינו חייב (בדרך כלל) להחזיר את הרכוש לבעליו אלא אם כן קיבל מידיו את המחיר ששילם (בבא קמא, דף קי"ד ע"ב-קט"ו ע"א; רמב"ם הלכות גניבה, פרק ה', הלכה ב'; שו"ע חו"מ ורמ"א, סי שנ"ו, סעי' ב', ג'; סמ"ע שם, ס"ק (ה): "מפני תקנת השוק. פי' מפני שקנאו בפרחסיא בשוק, ואם לא יחזירו דמים, נמצא שלא יקנה אדם מחברו דבר מחשש שמא גניבה היא ויוציאנו מידו בלא דמים").

ועתה – ישאל השואל – אם הדין הוא כשופטי הרוב ב-ע"א 257/57, הרי הפועל-יוצא יהיה, שגם תקנת השוק אשר נוצרה בסעיף 38 הנ"ל, כוחה יפה יהא רק כלפי בעל-דין התובע את החזרת הרכוש בשל הפגיעה בחזקתו, ולא כלפי בעל-דין התובע אותו דבר ממש מכוח קנין הבעלות – ומה הועילו חכמים בתקנתם?! כי עם נפילת ה"מכשול" של סעיף 38 לפקודת הנזיקין האזרחיים, תחזור למקומה הוראת סעיף 365 של המג'לה המכריז ואומר:

"לשם קיום המכר דרוש שיהא המוכר בעליו של הממכר."

והוראה זו – כפי שנפסק בימי המנדט – מוציאה מכלל תחולה את תקנת השוק של המשפט האנגלי (ע"א 42/36, 8 רוטנברג 460, 461; השווה גם ע"א 46/43). נמצא יד אחת דוחה את אשר השניה מקרבת, וכלום אפשר לשלים עם מצב משונה שכזה?

התשובה לשאלה-תמיהה זו היא מיניה וביה: על כרחך אתה אומר שאין הדבר כן, וכי לא הרי פירושו של סעיף 38 כהרי פירושו של סעיף 9 (1) של הפקודה. יהא אשר יהא טיבה המשפטי של ההגנה האמורה בסעיף 38, הרי היא בראש ובראשונה חייבת להיות הגנה יעילה, והיא לא תהיה כן, אלא תתרוקן מתכנה כליל ותיעשה אסימון ממש, אם נגביל אותה לתביעות של פגיעת חזקה בלבד. שהרי בנוהג שבעולם וברובא דרובא של המקרים, החפץ שנעשתה בו שליחות-יד היה מצוי קודם לכן הן בחזקתו של התובע והן בבעלות שלו, ואם תיכשל תביעתו בעטיו של סעיף 38, הוא ימיר אותה במחי-יד בתביעה של בעלות. לכן, וכדי שלא לעשות את ההגנה "סנדל", אתה על כרחך אומר אחד משני אלה: או שהמחוקק המנדטורי התכוון לעשות את אשר עשה חברו האנגלי בסעיף 22 של אקט מכירת סחורות, 1893, והעניק לקונה בשוק פתוח, כדי שיוכל להתגונן כדבעי, קנין בעלות ממש, או שהגנת תקנת-השוק, ולו יהא בתור הגנה פרוצסואלית גרידא, עומדת לו לנתבע כלפי שני סוגי התביעה: תביעה שיסודה הוא בפגיעת החזקה, ותביעה שיסודה הוא בחילול קנין הבעלות. "בכל תביעה שתוגש בשל שליחות-יד" נאמר שם, "תביעת נזיקין שתוגש" – לא נאמר!

לכן כן הוא הדבר לגבי ההגנה האמורה בסעיף 9 (1), הגנה זו של בן-אדם כלפי בן-זוגו לא ניתנה בעניני שליחות-יד בלבד. היא מחד גיסא משתרעת על כל ה"מרעין בישין" האמורים בפקודה, מאידך גיסא היא מכוונת כלפי כל "תביעה בגין נזיקין אזרחיים". לא ייגרע אפוא הרבה מכוחה וערכה של ההגנה, וגם לא נחטא ללשונו של החוק, אם בקטע המצומצם של מעשה שליחות-יד נצמצם אותה לתביעות שמקורן בתביעת פגיעת החזקה, כפי שנפסק ב-ע"א 257/57, [1], הנ"ל.

6. השלישי והאחרון בנימוקי הערעור הוא, כי השופטים המלומדים שלא כדין לא שעו לטענת חוסר הסמכות שנטענה על-ידי בא-כוח המערער. את היסוד לטענתו מוצא בא-כוחו המערער בסעיפים 1, 3, של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, נאמר שם:

"1) עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים.

3) הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האשה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

ודאי! גירושו של הבעל מתוך דירת האשה, אינו "ענין של גירושין" במובן סעיף 1 של חוק, ובא-כוח המערער גם לא טען טענה שכזאת. כי הגירושין – בניגוד לנישואין – הם לא "מוסד" אלא "אקט", פעולה חד-פעמית, ואין לך שום "ענין של גירושין" חוץ מן הגירושין גופם, יכול איפוא הטוען רק לטעון, כי תביעת המשיבה דנן היא "ענין של נישואין" במובן סעיף 1 או "ענין הכרוך בתביעת הגירושין" במובן סעיף 3, וזו היא הטענה שנטענה על-ידי בא-כוח המערער. הבה ונבחן כסדרם את משמעות שני המונחים הנ"ל:

(א) "ענין נישואין". תחומי מונח זה חופפים בערך את תחומי המונח matter of marriage המצוי בהוראות דבר-המלך. אמרתי "בערך", כי בינתיים נשרו הימנו שני ענינים: נכסי מלוג (על אף פסק-הדין ב-ביד"מ 1/50 – אסתר סידיס נגד יו"ר ההוצל"פ, ירושלים ושמואל סידיס, "פסקי-דין", כרך ח, ע' 1020) – בשל ביטולם המטריאלי מכוח סעיף 2 של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 (בג"צ 202/57 - אסתר סידיס נגד הנשיא וחברי בית הדין הרבני הגדול, ירושלים, שמואל סידיס ו-3 אח': "פסקי דין", כרך יב, תשי"ח/תשי"ט-1958, ע' 1528); מזונות האלמנה (על אף פסק-הדין ב-ביד"מ 1/28 – hayeh sarah alpert v. chief execution officer jerusalem and ors.: (1920-33), p.l.r. vol. 1, p. 395) – בשל המקום המיוחד שהוקצה לענין זה ("תביעת מזונות נגד עזבונו") בסעיף 4 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים הנ"ל, אלא אם כן נייחס את המלים "נגד עזבונו" לתביעת מזונות שנוצרה לפני מותו של הבעל. מזונות האשה גופה, מעולם לא נכללו לא במונח המנדטורי matter of marriage ולא במונח הישראלי "ענין נישואין", בנתון להוצאת שניים (או שלושת) הענינים הללו, אפשר לומר, בלשונו של השופט אגרנט, כי "ביטויים אלה (הכוונה לביטויים "ענין של נישואין" ו"דיון בנוגע לנישואין"):

"אין לצמצם (אותם) למשפטים הסובבים אך על תקפות קשר הנישואין כי אם (הם) מתפשטים גם על תביעות לקיום זכויות מסויימות הנובעות ממעמד הנשואין" (ביד"מ 1/50, "פסקי-דין", כרך ח, ע' 1020, ב-ע' 1031).

הגדרה זו ניתנה על-ידי השופט אגרנט לגבי המונחים המצויים בדבר-המלך, אך כוחה יפה – בנתון לחריגים שהזכרנו – גם לגבי הביטוי "ענין נישואין" המצוי בסעיף 1 של החוק הישראלי הנ"ל.

ברור, איפוא, כי תביעת המשיבה דנן איננה "ענין נישואין", כי היא אינה "סובבת על תקפות קשר הנישואין", ודרישתה לסילוק יד בעלה מעל נכס מסויים, כנראה בעליל, אינה "נובעת ממעמד הנישואין", אלא מזכויות אזרחיות רגילות הנתונות לה כבעלים של הנכס.

(ב) "ענין הכרוך בתביעת הגירושין". נראה לי, כי המכסימום שאפשר להכניס לגדרו של מונח זה הוא: (1) ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין; (2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת אשר בפועל ממש "נכרך" על-ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על-ידו (או על-ידי יריבו) לבית-הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה. רמז לכך, אם לא למעלה מזה, אפשר למצוא בהוראת סעיף 17 של חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955. במקרה שלפנינו התביעה הנדונה אינה, מטבע הדברים, ענין הכרוך בתביעת גירושין. עצם אפיה המשפטי של התביעה אינו יכול להיות מושפע אף במשהו מן העובדה, כי "דירת המריבה" היתה לפנים המדור המשותף של הזוג. מאידך גיסא; הסכסוך בנוגע לדירה גם לא נכרך על-ידי המשיבה בתביעת הגירושין שהוגש על-ידה (ראה נוסח כתב-התביעה לרבנות בתיק המ' 1770/57 של בית-משפט השלום), ומעולם לא שמענו כי המערער, מצדו הוא, סינף אותה בדיון הגירושין. לכן נראה לי, כי גם מבחינת הוראת סעיף 3 הנ"ל, אין כל מניעה של סמכות לכך כי התביעה תידון בפני
בית-משפט השלום.

לפיכך סבור אני, כי יש לדחות את הערעור.

השופט לנדוי
: בענין סעיף 9 (1) של פקודת הנזיקים האזרחיים, הבעתי את דעתי – שנשארה דעת מיעוט – ב-ע"א 257/57, זו היתה תביעה בין בעל ואשה למסירת החזקה במטלטלים. קראתי בענין רב את דברי חברי הנכבד השופט זילברג
, בנוגע ל"תקנת השוק", לפי סעיף 38 של הפקודה, כבר הזכרתי את הסעיף הזה ב-ע"א 257/57 ב-ע' 575, אולם חברי הוסיף נימוק חשוב לדעה שהבעתיה ב-ע"א 257/57, בהסבירו ביתר בהירות את הקשיים הנובעים מסעיף זה בשביל מי שגורס, כי קיימת אצלנו תביעה קנינית למסירת מטלטלים, נוסף על תביעות הנזיקים של שליחות-יד ושל עיכוב נכסים לפי הפקודה, עם זאת אני מתקשה לקבל את הסברה, שבדברו בסעיף 38 על "כל תביעה שתוגש על שליחות-יד" התכוון המחוקק לאיזו תביעה אחרת זולת תביעת שליחות-יד הנזכרת מיד לפני כן בסעיף 37, היינו תביעת נזיקים.

ולענין שלפנינו, כבר הדגשתי ב-ע"א 257/57, ב-ע' 572, שדברי היו מכוונים אל מטלטלים בלבד, כי ביחס לתביעות הנוגעות למקרקעים קיימות שאלות אחרות לגמרי. הפעם אוסיף ואציין שהסעיף 41 של הפקודה, בדבר הסגת גבול לנכסי דלא ניידי, אינו מעניק כל תרופה של מסירת הנכס בעין. המחוקק לא הוסיף אחרי סעיף הקובע את תרופת המסירה בעין, כדוגמת הסעיפים 36 ו-40 לגבי עיכוב מטלטלים ושליחות-יד בהם. לשם כך קיימת באנגליה תביעת ה- recovery of land, שהתפתחה אמנם גם היא מתוך תביעה של הסגת גבול, דרך תחנת-הביניים של תביעת ejectment. אבל במשך התפתחותה היא לבשה צורה מיוחדת, וכבר מימי המאה ה-15 זכאי התובע בצורת תביעה זו לקבלת הקרקע עצמה (ראה holdsworth, history of english law, vol. iii, p.216; megarry & wade, real property, p. 996-999 פקודת הנזיקים שלנו אינה מכילה שום תביעה כמתכונת ה- recovery of land, או ה- ejectment האנגלי. לעומת זאת קיים אצלנו לגבי קרקע מירי (והבנין בו נמצאת הדירה שבמחלוקת עומד על קרקע מסוג מירי) הסעיף 5 של חוק ההעברות העתמאני הזמני, המבטיח לבעל הקרקע את הזכות הבלעדית להשתמש בקרקע ובבנוי עליה וליהנות מהם. זוהי הוראת החוק הסובסטנטיבית המאפשרת לבעל נכס דלא ניידי לתבוע את החזקה בו על יסוד זכות הקנין שלו, וכמובן, בתביעה כזאת אין הוא כבול בכבלי הסעיף 9 (1) של פקודת הנזיקים. מטעם זה אני מסכים שסעיף 9 (1) אינו חל על התביעה הנדונה, המבוססת על זכות הקנין של המשיבה.

אשר לנימוקי הערעור הראשון והשלישי, אני מסכים לדברי השופט זילברג
במלואם, ואין לי מה להוסיף עליהם.

הנשיא (אולשן
): מסכים אני, כי יש לדחות את הערעור.

לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' בתמוז תשי"ט (8.7.1959).









עא בית המשפט העליון 8/59 דוד גולדמן נ' צפורה גולדמן, [ פ"ד: יג 2 1085 ] (פורסם ב-ֽ 08/07/1959)