פסקי דין על יוסף מימון | פסקי דין על בנימין פדידה |

4086/91 עפ     16/04/1992




עפ 4086/91 יוסף מימון, בנימין פדידה נ' מדינת ישראל




(פד"י מו (2) 868)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים


ערעור פלילי מס' 4086/91
ערעור פלילי מס' 4138/91



השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט א' מצא
,
כבוד השופט מ' חשין
המערערים: 1. יוסף מימון
ע"פ 4086/91
ע"י ב"כ עו"ד ע' קפלן-הגלר

2. בנימין פדידה
ע"פ 4138/91
ע"י ב"כ עו"ד ש' גז
נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ר' פלדמן
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' אדר) מיום 6.8.91 בת"פ 400/89.
פסק-דין
השופט א' מצא
: 1. ממ"ן (בשמה המלא: מסועי מטען וניטול בע"מ) היא חברה המופקדת על ניהול המטענים שליד נמל התעופה בן-גוריון. הממשלה משתתפת בהנהלתה של ממ"ן, ולפיכך עובדי ממ"ן הם עובדי ציבור. המערער בע"פ 4086/91, יוסף מימון
(להלן – מימון), עבד בממ"ן כראש צוות שתפקידו לשחרר סחורות מיובאות. המערער בע"פ 4138/91, בנימין פדידה
(להלן – פדידה), עבד בשירותם של עמילי מכס והזדמן תכופות לממ"ן לצורך מילוי תפקידו.

ביום 3.1.89 בשעות הצהריים הגיע פדידה, בטנדר שלו, אל ה"רמפה" הדרומית, בה עבדו, בשעת מעשה, הצוות של מימון וצוות נוסף בראשות ציון נגר. פדידה ביקש לשחרר מטען של סחורה מסוימת, ונגר, שטיפל בבקשתו, מסר לו את המטען. בעזרת עובדו (דוד סויסה) העמיס פדידה את הסחורה שקיבל מנגר (11 חבילות) על ארגז הטנדר, על גבי חבילות של סחורה אחרת, אותה שחרר עוד קודם לכן ב"רמפה" הצפונית. אחרי שסיימו את מלאכת ההעמסה, נפנו פדידה וסויסה והלכו מן המקום, בעוד הטנדר העמוס נותר עומד במקומו ליד ה"רמפה". זמן מה לאחר לכתם העמיס מימון, על ארגז הטנדר של פדידה, שלוש חבילות שהכילו נעליים מיובאות (24 זוגות נעליים בכל חבילה). עתה שב פדידה למקום, וסויסה בעקבותיו. אחרי שפדידה הרחיק את הטנדר מן ה"רמפה", כדי מטרים ספורים, כיסו השניים בברזנט את הסחורה שבארגז. סמוך לאחר מכן הלך סויסה, ברגל, לעבר אזור אחר של ממ"ן (אזור ה"חי"תים"), בו המתינה לו משאיתו, ואילו פדידה, שצירף אליו בינתים "טרמפיסט" מעובדי ממ"ן, נהג בטנדר לאותו הכיוון אליו הלך סויסה.

שלוש חבילות הנעליים, שהעמיס מימון על הטנדר של פדידה, היוו חלק ממטען בן שלושים חבילות דומות. מטען זה לא נועד כלל ועיקר לשחרור בידי פדידה, ובעת שמימון העמיס את החבילות על גבי הטנדר של פדידה, עקבו אנשי מחלקת הפיקוח של ממ"ן אחר מעשיו. גם רכבו של פדידה נעקב, וכשעוכב הטנדר – בעודנו באזור החי"תים, בתוך השטח של ממ"ן – על-ידי קצין הביטחון ועל-ידי שוטר, לא היו בידי פדידה כל מסמכים בגין שלוש חבילות הנעליים שנתגלו ברכבו. פדידה נדרש להסביר כיצד הגיעו חבילות אלו לארגז הטנדר שלו, אך טען שאיננו יודע.

2. מימון ופדידה הואשמו יחדיו בקשירת קשר לביצוע פשע, בניגוד לסעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כן הואשמו, שבגדר הקשר הנ"ל, ולקידום מטרתו, ביצע מימון עבירת גניבה בידי עובד הציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין, וכי פדידה היה שותפו לביצוע עבירה זו, על-פי סעיף 26 לחוק הנ"ל.

שני המערערים כפרו מכול וכול בעבירת הקשר שיוחסה להם. מימון לא הכחיש, כי העמיס את חבילות הנעלים על הטנדר של פדידה, אך טען, כי עשה כן מתוך טעות. פדידה טען, כי עד שנחשפו החבילות לעיניו על-ידי המשטרה כלל לא ידע על הימצאותן ברכבו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' אדר) דחה כבלתי מהימנים את הסברי המערערים. מן הנסיבות הסיק, כי המערערים אכן ביצעו את העבירות שיוחסו להם. לפיכך הרשיעם בעבירות וגזר עליהם עונשי מאסר: שנתיים למימון, שמונה-עשר חודשים לפדידה, מחצית התקופות לריצוי בפועל ומחיצתן מאסר-על-תנאי.

עיקרם של הערעורים מופנה כנגד ההרשעה בדין. לחלופין, משיגים המערערים על חומרת עונשיהם.

3. מטענים מיובאים, הנקלטים בממ"ן, מאוחסנים על גבי "מישטחי איתור". המטענים הגדולים מופנים למישטחי איתור ממוספרים ב"לודיגה", שהגישה אליה היא באמצעות קרונית הנעה על גבי מסוע. מטענים קטנים יותר מאוחסנים ב"שורות", על גבי מדפים רב-קומתיים. ההנחה על ה"שורות" והפריקה מהן מתבצעות בעזרת מלגזה.

הנוהל הרגיל לשחרור מטען הוא כלהלן: הזכאי לקבלת המטען מקבל "מסמך איתור", בו מצוין מישטח האיתור של המטען. עם השלמת הליכי השחרור מן המכס חותם רכז ממ"ן על מסמך האיתור. כשהוא מצויד במסמך החתום פונה בעל המטען (או עמיל המכס המייצג אותו) אל ה"רמפה" המתאימה, לשם שחרור המטען, ומוסר את מסמך האיתור לידי אחד מראשי הצוותים המשחררים. ראש הצוות מוסר את המסמך ל"מפעיל" (מלגזן), שתפקידו להוריד את המטען ממישטח האיתור ולהניחו במקומו המיועד. ביחס למטען המורד מן ה"שורות" קובע הנוהל, שעל המלגזן להניחו בהמשך השורה שממנה נפרק. עתה מוטל על ראש הצוות לבדוק ולוודא, כי המטען שהורד הוא המטען המתואר במסמך, וכי המבקש לקבל את המטען אכן זכאי לקבלו. בדיקה זו כוללת השוואה של מספרים, כמויות וכדומה. עם השלמתה מורה ראש הצוות למלגזן להעביר את המטען אל ה"רמפה", מחתים את הזכאי לקבלת המטען על מסמך האיתור וחותם עליו בעצמו. בכך מתבצעת מסירת המטען, ובעליו מעמיסו על רכבו, המורשה להתקרב לצורך זה עד ל"רמפה". בחתימתו על מסמך האיתור מאשר בעל המטען, כי המטען אכן נמסר לידיו. חתימת ראש הצוות, על המסמך האמור, מיועדת לצרכים מינהליים פנימיים של ממ"ן.

4. מטען הנעליים, ששלוש החבילות נושא האישום היוו חלק ממנו, נקלט במחסני ממ"ן ביום 22.12.88, היינו כשבועיים לפני יום המעשה. כאמור, מנה המטען שלושים חבילות, בנות שני תריסרי זוגות נעליים כל אחת, והוא אוחסן ב"לודיגה" במישטח איתור 203-r . כמקובל, נרשם נתון זה על גבי מסמך האיתור שהתייחס למטען.

ביום 25.12.88 העביר הנטל אלי רווח, שתפקידו בכך, שלוש מן החבילות – הן שלוש החבילות נושא האישום – לבדיקת רשות המכס ומכון התקנים. באותו הזמן, ומסיבה בלתי מוסברת, הועברו עשרים-ושבע החבילות הנותרות ממקומן הראשון למישטח איתור אחר ב"לודיגה", שמספרו 105-r. שלוש החבילות, שהועברו לבדיקת מכס ותקן, הוחזרו בו ביום לידי רווח. רק אחת החבילות נפתחה לצורך הבדיקה, וניכרו בה סימני פתיחתה. שתי החבילות האחרות הוחזרו סגורות וחתומות כשהיו.

על-פי נוהלי העבודה, היה על רווח להחזיר את שלוש החבילות למישטח האיתור, ממנו נגרעו, ולצרפן ליתר חלקי המטען. אך במקום לעשות כן, הניח רווח את שלוש החבילות על גבי מישטח בלתי ממוספר, ליד מיתקן האופניים. בעגת העובדים מכונה מקום זה "מישטח זבל", ונהוג להניח עליו, לזמן קצר, מטענים הנמצאים במעבר. הנחת שלוש החבילות במקום זה הייתה מעשה חריג, ואצל גורמי הפיקוח של ממ"ן, שהבחינו בחבילות הזנוחות, התעורר חשד, כי הן נזנחו שם במסגרת קשר לגונבן. לפיכך החליטו לעקוב אחרי החבילות בעזרת מצלמה נסתרת. כשתי יממות נעקבו החבילות, אך המעקב לא צלח והחבילות ניטלו ממקומן בלא שנתברר אימתי ובידי מי. ביום 27.12.88, משחזרו החבילות ונתגלו, היו הן מונחות ב"שורות" (ולא ב"לודיגה"), בשורה 6 קומה 7. מעת שחזרו ונתגלו ועד לשעת המעשה נושא האישום נעקבו החבילות, במקומן האמור, בעזרת המצלמה. המעקב המצולם כיסה, בסופו של דבר, רק חלק ממהלכי המעשה עצמו, אך מהלכים אלה נצפו גם על-ידי אנשי הפיקוח, שהיו דרוכים לבירור החשד ועקבו מקרוב אחר המתרחש.

5. וכך, בתמצית, התרחשו הדברים: ביום המעשה, בשעת הפסקת הצהריים, נצפה המלגזן (יורי בביוף) כשהוא מוריד את שלוש החבילות מן המדף בשורה 6. במקביל הוריד בביוף גם מטענים אחרים, משורות 5 ו-8. על-פי הנוהל הרגיל היה עליו להניח כל אחד מן המטענים בהמשך השורה ממנה הורד. כך אמנם נהג בביוף במטענים שהוריד משורות 5 ו-8, ואולם את שלוש החבילות, שהוריד משורה 6, הניח – בניגוד לנוהל – בהמשך שורה 2, שהיא קרובה יותר ל"רמפה". קודם שעשה כן נראה מימון משוחח עמו, וכן מסמן בהנפת יד לעבר המקום בו פרק בביוף את החבילות מן המלגזה. עתה ניגש מימון לחבילות, כשהוא מוביל עגלת הגבהה ("ליפטר"). הוא העמיס ("הגביה") את שלוש החבילות על העגלה, הובילן עד לקצה ה"רמפה" והעמיסן על הטנדר של פדידה. אחרי שהחזיר את העגלה למקומה, פנה והלך לכיוון המזנון, אך בתוך כדקה נראה חוזר משם. באותו הזמן חזרו מכיוון המזנון גם פדידה וסויסה. בידי פדידה היה כריך כלשהו, וכשסיים ללעוס אותו, הרחיק את הטנדר שלו מן ה"רמפה" ובעזרת סויסה – כמתואר בפתח הדברים – כיסה בברזנט את הארגז העמוס.

6. הרשעת המערערים התבססה, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות, וככל שהדברים אמורים במימון – גם על קבלתן, בעיקרן, של עדויות רווח ובביוף, שלכל אחד מהם היה חלק בטיפול בשלוש החבילות. גלגוליהן של החבילות, מעת שהוחזרו מבדיקת המכס ומכון התקנים ועד להעמסתן בידי מימון על הטנדר של פדידה, חרגו בעליל מכל נוהלי העבודה ונוהגי העבודה המקובלים בממ"ן. הסברי ממון למעשהו החריג נדחו על-ידי השופט המלומד כבלתי מהימנים. אותה אמת-מידה נקט השופט גם בדחותו את הסבריו של פדידה, שהחבילות הועמסו על רכבו. משדחה את הסברי המערערים, הסיק השופט, מן הראיות הנסיבתיות, שעל-פי קשר מוקדם שקשרו ביניהם גנב מימון את שלוש החבילות, בעוד פדידה משתף עצמו בעבירה זו ומסייע למימון בהשלמתה.

סניגורי המערערים טענו לפנינו, כי הראיות הנסיבתיות, עליהן סמך בית המשפט המחוזי את הכרעת-דינו, יכלו לבסס אך חשד כנגד המערערים, אך לא הרשעה בדין. כן ביקרו את רשויות החקיקה והתביעה, שלטענתם עשו מלאכתם קלה בהאשימם את המערערים, בעוד שכלל הנסיבות הצביעו על האפשרות שהעבריינים האמיתיים הם אנשים אחרים.

7. הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר. טעמיו של של כלל זה – שראשיתו בפסק-דינו של השופט (לימים מ"מ הנשיא) זילברג בע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ב 813 – הוסברו הסבר היטב על-ידי הנשיא (השופט, כתוארו דאז) שמגר, בע"פ 543/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה (1) 113, בעמ' 136-141, ובית-משפט זה חזר עליו, גם מאז, פעמים הרבה (ראה, לדוגמה: ע"פ 191/82 נאמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז (1) 615, בעמ' 620, ומן הזמן האחרון: ע"פ 352/89 מויאל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה (1) 719, בעמ' 726-727).

בדיקת מסקנתו של בית המשפט המחוזי, במבחנו של הכלל האמור, הביאתני לכלל מסקנה, כי אשמת פדידה בשותפות לעבירת הגניבה לא הוכחה מעבר לספק סביר, ושדין הרשעתו זו להיבטל מחמת ספק באשמתו. כפועל-יוצא מביטול הרשעת פדידה בשותפות לעבירת הגניבה יש לבטל את הרשעת שני המערערים בעבירת הקשר. אך שונים פני הדברים ביחס להרשעתו של מימון בעבירת גניבה בידי עובד ציבור. הרשעה זו מעוגנת היטב בראיות, וחלק זה של הכרעת הדין יש להשאיר בעינו.

8. אתייחס תחילה לפרשתו של פדידה. בשלב זה אניח – כדרך שהנני עתיד, בסופו של דבר, לקבל – כי מימון אכן גנב את חבילות הנעלים וכי בהעמסתן על רכבו של פדידה השלים את ביצוע מעשה הגניבה.

לפני בית המשפט המחוזי לא הובאה כל ראיה, כי פדידה לקח חלק כלשהו בתכנון המעשה הפיסי של הגניבה או בביצועו, אך התמונה העובדתית, שנפרשה לפני בית המשפט, הפלילה, לכאורה, גם אותו. הראיות הנסיבתיות, עליהן סמך בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו, הינו, בעיקרן, אלו: החבילות הגנובות הועמסו על רכבו; בשעת ההעמסה נעדר מן המקום, אך סמוך מאוד לאחר השלמתה חזר; ולא רק זאת, אלא שמן העיתוי ומהנסיבות הסובבות נקל להתרשם, כי חזר על-פי סימן שקיבל ממימון. מהשוואת נתוני שעון המעקב, שליווה את פעולת המצלמה הנסתרת, עלה, כי מימון העמיס את החבילות על הטנדר בין השעות 13:34 ו-13:40 (פעולת ההעמסה עצמה לא צולמה, ולכן אי-אפשר לקבוע את שעתה המדויקת). בשעה 13:41 – היינו סמוך לאחר העמסת החבילות – נצפה מימון כשהוא פוסע לכיון המזנון; וכעבור דקה אחת בלבד (בשעה 13:42) נצפו מימון ופדידה כשהם חוזרים מכיוון המזנון. הם לא הלכו זה ליד זה ולא דיברו ביניהם. מימון פנה לעבר ה"רמפה", ואילו פדידה פסע לאורך הכביש לעבר רכבו, אך שניהם חזרו לזירת המעשה באותו הזמן ממש. עובדה נוספת היא, שבטרם הסיע את רכבו מן המקום, כיסה פדידה (בעזרת סויסה) את המטען בברזנט. לא הייתה אמנם מחלוקת, שהכיסוי נדרש כדי להגן על המטען מפני גשם שהחל אז לרדת, אך אנשי הפיקוח שעקבו אחרי המתרחש התרשמו, שאגב קשירת המטען וכיסויו יכול היה פדידה להבחין בשלוש החבילות הזרות שנוספו לרכבו בהיעדרו.

בראיות נסיבתיות אלו היה כדי להטיל בפדידה חשד כבד, שאמנם היה שותפו לעבירה של מימון, אך, לטעמי, לא היה בהן – ולא גם במשקלן המצטבר – כדי להוביל להרשעתו בדין, כמסקנה ההגיונית האחת והבלעדית המתחייבת מהן. בצדק טען הסניגור המלומד (עורך-דין ש' גז), כי העמסת החבילות הגנובות על רכבו של פדידה יכלה להיעשות גם במסגרת קשר בין מימון לבין סויסה, עובדו של פדידה. ביום המעשה נהג סויסה במשאית, בעוד פדידה נהג בטנדר, אך לא הייתה מחלוקת, כי בעת שנעצר היה פדידה בדרכו לאזור החי"תים, מקום בו המתינה המשאית של סויסה; והאפשרות, שלסויסה הייתה גישה ליטול את החבילות הללו מן הטנדר ולהעבירן למשאית (במטרה להשלים את גניבתן) – אם בתוך השטח של ממ"ן, ואם לאחר היציאה ממנו – לא נשללה (ואין צריך לומר, כי המדובר אך בהנחה עובדתית, שהייתה טעונה בדיקה ושלא נבדקה, ולא בהחשדתו של סויסה במעורבות בעבירות). אפשרות נוספת, שלא נבחנה על-ידי השופט המלומד, היא, שעובד ממ"ן, אשר הצטרף כ"טרמפיסט" לרכבו של פדידה בנסיעה מן ה"רמפה" הדרומית לכיוון אזור החי"תים, לא היה נוסע תמים אלא בעל עניין במטען הגנוב.

בנסיבות המפלילות שהוזכרו אין כדי לשלול איזו מן ההנחות הללו כרחוקה מן הדעת. סמיכות שובו של פדידה מן המזנון להעמסת החבילות על רכבו ולשובו של מימון מאותו מקום יכלה להיות גם אקראית; שהלוא איש לא העיד, כי השניים נפגשו במזנון או שהחליפו דברים. והאפשרות שעמדה לפדידה להבחין בחבילות הגנובות, בעת כיסוי הרכב בברזנט, איננה ראיה שהוא אכן הבחין בהן (למרות שבאחת מהן, זו שנפתחה בשלב בדיקת המכס, נותרו סימני הפתיחה). גם עדי התביעה, שהיו ערים להימצאות החבילות על הרכב ועקבו אחרי פדידה, לא יכלו להעיד, שפדידה גילה בהתנהגותו שהוא אכן הבחין בחבילות.

השופט המלומד לא האמין להסבריו של פדידה. אמנם נחה דעתי, כי הסברי פדידה (בייחוד ביחס לחלקו בקשירת ובכיסוי המטען) היו קלושים, אך, בהיעדרה של תשתית ראייתית נסיבתית, שלכאורה מצביעה באורח חד-משמעי על אשמתו, אין די בהיעדר הסבריו (או גם בשקריו) כדי למלא את החסר בפרשת הראיות של התביעה (ראה: ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (3) 692, דברי השופטת נתניהו, בעמ' 698-699).

9. לכך שהמערערים קשרו קשר לביצוע גניבה לא הביאה התביעה ראיה. השופט המלומד הסיק את קיומו של הקשר מביצועה של עבירת הגניבה. מסקנה זו התיישבה עם קביעתו, כי המערערים היו שותפים לביצועה של עבירת הגניבה; שהלוא על קשירתו של קשר פלילי עשוי בית המשפט ללמוד, באורח נסיבתי, מביצועה של העבירה נושא הקשר (ראה, למשל, ע"פ 685/81, 692 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז (1) 673, דברי מ"מ הנשיא שמגר, בעמ' 686-687, וע"פ 330/85, 345, 355 דוד ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ (2) 29, בעמ' 32). זיכויו של פדידה מהשתתפות בעבירת הגניבה מחייב איפוא את זיכויו גם מהשתתפות בעבירת הקשר, ובנסיבות העניין, מחייבת תוצאה זו גם את זיכויו של מימון מעבירת הקשר.

סניגוריתו המלומדת של מימון (עורכת הדין ע' קפלן-הגלר) טענה לפנינו, כי ביטול הרשעתו של פדידה בעבירת הגניבה וזיכוי המערערים מעבירת הקשר חייבים להוביל גם לזיכויו של מימון מעבירת הגניבה. וכל כך למה? מפני שהעמסת החבילות, על-ידי מימון, על הטנדר של פדידה, יכולה להעיד על אשמתו של מימון רק אם מוכיחים, שגם פדידה היה שותף לגניבה. ראשית, מפני שבלא שיתופו של פדידה נבצר ממימון להשלים את המעשה הפיסי של הגניבה; ושנית, מפני שבלא שיתופו של פדידה אין גם יסוד לייחס למימון מחשבה פלילית כדרוש בעבירת גניבה. וכי מה בצע לו בהעמסת החבילות על רכב זר, שעוד מעט קט יפליג לדרכו? ואם עשה כן, חזקה שעשה כן מתוך טעות תמימה.

10. עמדה זו, הכורכת את גודל המערערים זה בזה, איננה מקובלת עלי, גם אילו נוכחתי, שאין ליישב את מעשהו של מימון עם קיום יסודותיה של עבירת גניבה, אלא על רקע ההנחה, שפדידה היה שותפו לעבירת הגניבה, רואה הייתי לקבוע, שזיכויו של מימון איננו בבחינת פועל-יוצא הכרחי מזיכויו של פדידה. טעמו של דבר הוא, שהאשמתו (וכיוצא בזה גם הרשעתו) שלא כל אחד מן השניים נסמכה על תשתית ראייתית עצמאית, השונה מזו שעל פיה הואשם חברו; וגם אלמלא נמצא בסיס ראייתי לכאורי להאשמתו של פדידה, לא הייתה מניעה להאשים את מימון בלבד. אכן, הראיות לא הספיקו לביסוס אשמתו של פדידה, בעוד שאשמתו של מימון מעוגנת היטב בראיות שהובאו. זיכויו של פדידה איננו שולל מדעיקרא את ההנחה, שעודנה ישימה בעת בירור אשמתו של מימון, כי השניים אכן היו שותפים לעבירת הגניבה. הנחה זו, כפי שכבר נרמז, איננה מתחייבת בפרשתנו, אך כיוון שאינני שולל את האפשרות, שפדידה אכן היה שותפו של מימון – והתביעה גם לא סטתה מטענתה, שכך אמנם היה – אקדים ואסביר את היסוד העקרוני לעניין ההבחנה בין המערערים.

יש שבשל מהות העבירה, שיוחסה לשניים, או בשל היות חלקיהם של השניים בביצוע העבירה שלובים זה בזה, יחייב זיכויו של האחד גם את זיכויו של האחר. דוגמה בולטת לנקיטת גישה זו מצויה בע"פ 465/70 ארביב נ' מדינת ישראל
, פ"ד כה (1) 557; משנתקבל ערעורה של המערערת על הרשעתה בהחזקת מקום ובניהולו לשם עיסוק בזנות, והיא זוכתה מעבירה זו, הורה השופט ברנזון להמציא העתק מפסק הדין למי שהורשע בערכאה הראשונה בסיוע לעבירתה של המערערת, ולא ערער על הרשעתו, כדי שיהיה בידו לחזור ולשקול הגשת ערעור גם מצדו.

אך בשאלה, אם זיכויו, בערכאת הערעור, של אחד משני נאשמים מחייב, מניה וביה, לזכות גם את מי שהורשע ביחד עמו, אין מכריעים על-פי מבחן טכני-פורמאלי. מקום בו מתעוררת שאלה זו, הריהי טעונה בחינה עניינית קונקרטית, על-פי נסיבותיו של המקרה הנתון. המבחן הקובע כרוך בשאלה, אם ההכרעות השונות סותרות זו את זו. אם התשובה היא בחיוב, יש להימנע מהכרעות סותרות, והתוצאה המסתברת מזיכויו של האחד אכן תהא זיכויו גם של האחר. לא כן הדבר, אם חשש להכרעות סותרות איננו מתעורר. הבחנה כזאת ננקטה בע"פ 573/72 חבורה נ' מדינת ישראל
, פ"ד כח (2) 57, שבו הואשמו שניים בקשירת קשר לביצוע תקיפה ובעבירת תקיפה, אך כל אחד משניהם הורשע, לפי הודאתו, רק באחת משתי העבירות הללו. מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, קבע, כי זיכוי שותפו של המערער מעבירת הקשר איננו גורר את ביטול הרשעתו של המערער בעבירה זאת, בה הורשע לפי הודאתו, שכן הרשעת שותפו בעבירת התקיפה, נושא הקשר, מהווה ראיה לכך שהקשר אכן נקשר. להלן קטע מהנמקתו, בעמ' 60:

"העובדה שעבירת הקשר, לפי הגדרתה, אינה ניתנת לביצוע על-ידי אדם אחד, היא המחייבת את הכלל שאם הורשע פלוני, על-פי הודאתו או אחר גביית ראיות, בעשיית קשר עם אלמוני, ואלמוני זוכה לאחר מכן מעבירת אותו קשר עם פלוני, מבטלים גם את הרשעתו של פלוני, שאם לא תאמר כן, דיברה הרשות השופטת בשתי לשונות, קבעה במשפט אחד שהעבירה בוצעה ובמשפט אחר שאותה עבירה לא בוצעה. הכלל האמור חל לשם מניעת סתירה בין שני פסקי-דין הדנים באותה פרשה, ולפיכך אין נוהגים על-פיו אלא אם טעמו עמו. בלשון בית-המשפט בענין, feder v u. s., הרשעתו של קושר אחד בעינה עומדת, כל עוד זיכויו של השני 'אינו משמיט את הקרקע מתחתיה'. וכבר נאמר בעניין surujpaul v. r., כי הדבר תלוי בכך אם הרשעתו של אחד 'מתיישבת' עם זיכויו של אחר".

ההבחנה העניינית בין נאשמים במעשה משותף, שכוחה עמד לה, כפי שנוכחנו, אף ביחס לעבירת קשר, שלפי הגדרתה אינה ניתנת לביצוע על-ידי אדם אחד, הריהי יפה, בחינת קל וחומר, בעבירות אחרות, שביצוען איננו מחייב שיתוף בין עבריינים. ההבחנה בין שניים עשויה להימצא מוצדקת, כמו בענייננו, כשהרשעתו של האחד נסמכת על תשתית ראייתית עצמאית, בעוד זיכויו של האחר נובע מחוסר ראיות מספיקות. תמיכה לגישתי הנני מוצא גם בדברי השופטת בן-פורת, שנאמרו בהקשר ענייני שונה במקצת, בע"פ 542/78 חנון נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג (2) 429, בעמ' 435, כי "אין סתירה בין זיכוי האחד והרשעת השני, ולו גם במשפט משותף, אם הראיות קבילות רק נגד אחד מהם (כגון, כאשר האחד הודה, ואילו נגד השני שכפר באשמה לא היו ראיות מספיקות)". וכן ראה: ע"פ 85/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (4) 57, דברי השופט שמגר, בעמ' 62.

11. בראיות שהביאה התביעה לפני בית המשפט המחוזי היה כדי לבסס לכאורה את אשמתו של מימון בעבירת הגניבה. על מימון היה להסביר, כיצד ניתן ליישב את העובדות שהוכחו עם חפותו. בכך נכשל מימון כישלון חרוץ. לפיכך, פסק השופט המלומד להרשיעו. הסניגורית המלומדת קיוותה לשכנענו, כי השופט שגה במסקנתו. אך משעיינתי בראיות ושקלתי את טענותיה, נחה דעתי, שהמסקנה המרשיעה בדין יסודה, ואין כל עילה להתערבותנו בה.

12. נגיעתו של מימון לפרשת החבילות הסתברה משני מעשים גלויים: הוא נצפה – על-ידי איש הפיקוח ערן טובי – בעת שסימן בתנועת יד לבביוף (המלגזן) להניח את החבילות קרוב ל"רמפה"; וסמוך לאחר מכן נטל את החבילות והעמיסן, במו ידיו, על הטנדר של פדידה. אך סופם של מעשיו הגלויים העיד, בעליל, על תחילתם הסמויה. בביוף העיד, כי הוריד את החבילות והניחן מול שורה 2, על-פי הוראתו של מימון. לדבריו, אמר לו מימון לקרב את החבילות אל ה"רמפה", כי עליו לשחררן בדחיפות. טענת בביוף, כי היה זה מימון אשר הורה לו להניח את החבילות בקרבת ה"רמפה", נסתייעה במראה עיניו של ערן טובי. מימון לא הכחיש, שביקש מבביוף להוריד בעבורו חבילות של סחורה המיועדות לשחרור דחוף. בכך לא התייחס לשלוש החבילות הנדונות, אך הדרך בה נהג בחבילות אלו, אחרי שהורדו, מאששת את גירסת בביוף, שגם הורדתן מן המדף בשורה 6 נעשתה על-פי הוראתו. משמע, שמימון ידע על הימצאותן של החבילות במקום בו נמצאו, וכזכור, לא היה זה המקום בו צריכות היו להימצא.

האם שימש מימון, בלא ידיעתו, כלי שרת בידי אחרים? שני עובדי ממ"ן שטיפלו בחבילות לפניו הם רווח ובביוף. השניים נחקרו, ולא נמצא יסוד להאשימם. אפשר שחקירת מעורבותם לא הייתה מעמיקה די הצורך. רווח נדרש להסביר, מדוע לא החזיר את החבילות למקומן, ב"לודיגה", בתום בדיקות המכס והתקן. תשובתו הייתה, שקרונית ההובלה סטתה ממסילת המסוע ולא היה אפשר להשתמש בה. לפיכך הניח את החבילות על גבי "משטח זבל", בכוונה להחזירן למקומן בגמר התיקון, אלא שלמחרת בבוקר כבר לא נמצאו החבילות במקום בו הניחן. אך, כזכור, נזנחו החבילות במקום זה, עד היעלמותן, במשך שתי יממות. לא הוברר, אם טענת רווח, אודות הקלקול בקרונית, נבדקה. כן לא הוברר, מדוע הועבר כל יתר המטען הנדון ממקומו הראשון ב"לודיגה" למקום אחר. גם גירסת בביוף הותירה סימן שאלה אחד לפחות: את כל המטענים, שהוריד לפי הוראת מימון מן ה"שורות", הוריד, לדבריו, על-פי "טפסים" (מסמכי איתור), שמימון מסר לו. אך לשלוש החבילות לא היה מסמך איתור. הן הלוא היוו חלק ממטען שמנה שלושים חבילות, ומסמך האיתור שנערך התייחס למטען בשלמותו. גם מישטח האיתור, שצוין במסמך זה, היה שונה: ב"לודיגה" ולא ב"שורות". בעדותו אמר בביוף, שאת החבילות הללו הוריד, לא על-פי מסמך איתור רגיל, אלא על-פי "טופס קטן", אך לא הוברר למה נתכוון.

ברם, גם בהנחה – שהייתה מקובלת על השופט המלומד והינה מקובלת גם עלי – שבגניבת החבילות היו מעורבים עובדי ממ"ן נוספים, אינני רואה כל יסוד לחשש, שמימון נוצל לרעה בידי אחרים, בלא שלו עצמו הייתה מעורבות פעילה במעשה הגניבה. מסקנה זו נסמכת על התנהגותו של מימון ביום המעשה ועל שלילת הסבריו, שבדין נדחו כבלתי אמינים. אך בבחינת סוף מעשהו כמעיד על תחילתו, אין זה למותר להזכיר, שלפי גירסת רווח, הפנה את תשומת לבו של מימון לשלוש החבילות, בעודן מונחות על "משטח זבל"; ומימון לא הכחיש זאת.

13. את העמסת החבילות על רכבו של פדידה תירץ מימון כמעשה טעות. ביום המעשה לא ידע להסביר במה וכיצד טעה. בעדותו ניסה ליישב את המעשה עם יותר מטעות אפשרית אחת. הראיות אינן תומכות במסקנה, שאיזו מן הטעויות הנטענות הייתה אפשרית.

מימון טען, כי אפשר שהעמיס את החבילות על רכבו של פדידה במחשבה מוטעית, שהן חלק ממטענו של פדידה. בשעת מעשה, טען, היה עומס בעבודה, וכמנהגו בעתות של עומס נחלץ לעזרה, שהתבטאה לא פעם בסיוע לנטלים ולנהגים בהעמסת המטענים המשוחררים על כלי הרכב. השופט המלומד דחה, מכול וכול, הן את הטענה שהיה עומס בעבודה והן את הטענה כאילו היה זה דבר שכיח, שראשי הצוותים יטו שכם לסייע בעבודות ההעמסה. אך גם אלמלא נדחו טענות אלו, לא הייתה אחיזה אפשרית לטעות בה נתלה מימון: ראשית, מפני שבשחרור המטען של פדידה טיפל ציון נגר, ולמימון לא היה כל חלק בכך; ושנית, מפני שמבחינת העיתוי לא עלו הדברים בקנה אחד. מסמך האיתור, המתייחס למטען של פדידה, נחתם בידי הרכז בשעה 12:40. נגר העיד, כי יצא להפסקת צהריים בשעה 13:20, לאחר שסיים את טיפולו בשחרור מטען זה. שלוש החבילות הורדו, על-ידי בביוף, משורה 6 בשעה 13:23, ובשעה 13:34 עוד ניצבו החבילות ליד שורה 2. בעת שמימון נטל את החבילות ממקום זה, כבר היה כל מטענו של פדידה עמוס ומסודר על ארגז הטנדר. נגר – שכלל לא ביקש ממימון לסייע לו בשחרור המטען הנדון – נעדר אז מן המקום כבר כרבע שעה, וגם פדידה ועובדו (סויסה) הלכו לדרכם. בנסיבות אלו לא יכול היה להעלות בדעתו, שהחבילות הללו הינן שארית מטענו של פדידה. בדין איפוא נדחתה גירסה זו.

מימון הוסיף וטען, כי באותה שעה נענה לבקשת שלום טרי, נציג חברת "רעם ברק", לשחרר בעבורו מטענים אחדים בדחיפות. לפיכך מסר לבביוף את מסמכי האיתור הנוגעים בדבר וביקשו להוריד את המטענים ולהניחם קרוב ל"רמפה", כמקובל (חרף הנוהל המחייב אחרת) ביחס למטענים המיועדים לשחרור מהיר. בלהט העבודה נתפס לטעות, שלדרך עלילותה השתמעו מעדותו (שבנקודה זו לא הייתה מפורשת) שתי השערות סותרות: האחת, שאף את שלוש החבילות הללו ייחס ל"רעם ברק", והשנית, שדווקא ראה להבחין בין חבילות אלו לבין יתר הסחורה, ועל רקע זה נתפס למחשבה מוטעית, ששלוש החבילות הן שארית מטענו של פדידה. כך או כך, לגירסה זו – שאף היא נדחתה – לא היו רגליים להתייצב עליהן. אפשר, אמנם, שמסמכי האיתור, על פיהם הוריד בביוף מטענים נוספים משורות 5 ו-8, התייחסו למטענים של "רעם ברק", אך בביוף הניח מטענים אלה בהמשך השורות מהן הורדו, ורק את שלוש החבילות – שהורדו על-ידיו משורה 6 ושלגביהן כלל לא היה מסמך איתור – הניח, כפי שהורה לו מימון, בהמשך שורה 2. מכאן, שחבילות אלו לא עורבו במטענים אחרים. על שלילת האפשרות, שאך מתוך טעות יכול מימון לייחס חבילות אלו לפרידה, כבר עמדתי. אך גם לאפשרות שבטעות יכול מימון לשייכן למטען של "רעם ברק", אין כל יסוד: בשעה שמימון העמיס את החבילות על הרכב של פדידה, הרכב של "רעם ברק" כלל לא היה ליד ה"רמפה". אילו סבר, ששלוש החבילות הן של "רעם ברק", יכול היה לשגות רק בקירובן לקצה ה"רמפה". אך הוא הלוא הניחן על רכבו של פדידה, ומעשה זה לא יכול להתיישב עם טעות מן הסוג הזה. יתר-על-כן: שחרור מטענים ל"רעם ברק" חייב עריכת בדיקה מוקדמת, אם המטענים שהורדו על-ידי המלגזן הם אכן אלה המיועדים לשחרור. נמצא, שגם אילו הונח, שבביוף שגה בהורידו את החבילות הללו במקום מטען אחר, שהיה לגביו מסמך איתור, מצופה היה מימון לאתר את הטעות בבדיקה שמחובתו לערוך קודם למסירת המטען.

14. מהלכיו של מימון, שהסתיימו בהעמסת שלוש החבילות על הטנדר של פדידה, אינם יכולים להתיישב אלא עם כוונה לגנוב את החבילות. אך, לדעתי, גם המעשה הפיסי של הגניבה הושלם בידי מימון. כלל הנסיבות מחייבות את המסקנה, שלמימון היה שותף לביצוע העבירה. אפשר כי שותפו לעבירה היה פדידה. אך אפשר גם, שבבצעו את הגניבה פעל מימון בגדר שותפותו עם אדם אחר, תוך הערמה על פדידה וניצול רכבו כאמצעי להעברת החבילות הגנובות מאזור ה"רמפה" הדרומית למקום אחר. אך לעניין המסקנה, שמימון השלים את עבירתו, אחת היא, איזו מן האפשרויות הללו היא הנכונה.

אין בידי לקבל את השקפת הסניגורית המלומדת, שכל עוד לא הוצאו החבילות משטחה של ממ"ן, לא יצאו הן משליטתה, ולא נקנתה בהן שליטה למימון. בפרשיות בהן לובנה סוגיה זו צוין, כי יש נסיבות בהן מושלם מעשה הגניבה גם בטרם הוצא הרכוש הגנוב מרשות היחיד של בעליו או של הזכאי להחזיק בו (ראה ע"פ 569/73, 91/74 אלבו ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (1) 407, דברי השופט ויתקון, בעמ' 413-414, וכן ע"פ 535/78, 571, 648 קטורזה ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג (1) 517, דברי השופט שמגר, בעמ' 525). בענייננו אין המדובר, אמנם, בחפץ זעיר, שהנוטל מטמינו בתוך כיסו בעודנו בתחום חצריו של בעל החפץ ובכך מעבירו משליטת בעליו לשליטתו שלו. ענייננו הוא בנטילה של חבילות סחורה גדולות, שאינן ניתנות לטלטול בתוך כיסו או בתוך תיקון של הגנב. אך החבילות ניטלו מאת גוף ארגוני גדול, שקיום שליטתו בכנס מותנה בהימצאותו במקומו המיועד; והדין האמור יאה, לדעתי, גם למקרה מסוג זה (ראה מאמרו של פרופ' מ' קרמניצר, "עוד על עיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה – האם השלמת העבירה היא תמיד גם 'סוף הסופות' שלה? במה מתבטא ומתי נשלם היסוד ההתנהגותי שבעבירת הגניבה?" משפטים יח (תשמ"ח-מ"ט) 487, 504). בהעמיסו את החבילות על רכבו של פדידה, העבירן מימון מהחזקתה של ממ"ן להחזקתו שלו. בזה השלים את ביצוע הגניבה, ובכך שציפייתו לממש את הנאתו משלל הגניבה נותרה תלויה במעשהו של אדם אחר – שהיה, אל נכון, שותפו לביצוע העבירה – לא נגרעה שלמות עבירתו. אותו אחר (בין אם הוא פדידה ובין אם לאו) היה שותפו של מימון; אך ההכרעה בדינו של מימון איננה מצריכה קביעה, מי היה שותפו ומה היה חלקו בעשייה הפלילית המתוכננת.

15. ערעורו של מימון הופנה, גם כנגד חומרת העונש שנגזר לו. גם חלק זה של הערעור דינו להידחות. בית המשפט המחוזי לא התעלם מעברו החיובי של מימון ומנסיבותיו האישיות, אך ראה הכרח בהטלת עונש מאסר, שיהיה בו גם משום מתן ביטוי לחומרתה היתרה של העבירה ולמגמת ההרתעה של עובדי ציבור אחרים הממלאים תפקידים אחראיים דומים. העונש שנגזר הולם את עבירת הגניבה בידי עובד הציבור ואת כלל נסיבות המקרה. גם זיכויו של מימון מקשירת הקשר אין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק הקלה בעונש.

16. בסיכום יש לקבל בחלקו את ערעורו של מימון (בע"פ 4086/91), לבטל את הרשעתו בעבירת קשר לביצוע פשע ולזכותו מחמת הספק מעבירה זו. את יתר חלקיו של ערעור זה יש לדחות. מאידך, יש לקבל את ערעורו של פדידה (ע"פ 4138/91), לבטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין המתייחסים אליו ולזכותו מן האשמות שיוחסו לו מחמת ספק באשמתו.

השופט מ' חשין
: אני מסכים למסקנתו של חברי הן באשר לזיכויו של פדידה והן באשר להרשעתו של מימון. ואולם קשים עלי דברי חברי ברישא לסעיף 10 לפסק-דינו. אומר חברי, וזו לשונו:

"גם אילו נוכחתי, שאין ליישב את מעשהו של מימון עם קיום יסודותיה של עבירת גניבה, אלא על רקע ההנחה, שפדידה היה שותפו לעבירת הגניבה, רואה הייתי לקבוע, שזיכויו של מימון איננו בחינת פועל-יוצא הכרחי מזיכויו של פדידה. טעמו של דבר הוא, שהאשמתו (וכיוצא בזה גם הרשעתו) של כל אחד מן השניים נסמכה על תשתית ראייתית עצמאית, השונה מזו שעל פיה הואשם חברו; וגם אלמלא נמצא בסיס ראייתי לכאורי להאשמתו של פדידה, לא הייתה מניעה להאשים את מימון בלבד. אכן, הראיות לא הספיקו לביסוס אשמתו של פדידה, בעוד שאשמתו של מימון בלבד. אכן, הראיות לא הספיקו לביסוס אשמתו של פדידה, בעוד שאשמתו של מימון מעוגנת היטב בראיות שהובאו. זיכויו של פדידה איננו שולל מדעיקרא את ההנחה, שעודנה ישימה בעת בירור אשמתו של מימון, כי השניים אכן היו שותפים לעבירת הגניבה. הנחה זו, כפי שכבר נרמז, איננה מתחייבת בפרשתנו, אך כיוון שאינני שולל את האפשרות, שפדידה אכן היה שותפו של מימון – והתביעה גם לא סטתה מטענתה, שכך אמנם היה – אקדים ואסביר את היסוד העקרוני לעניין ההבחנה בין המערערים".

קשה בעיניי, כי בנשימה אחת מורים אנו על זיכויו של פדידה (ולו מן הספק) ועל הרשעתו של מימון כשותף לפדידה, והכול בהמשך אחד ובפסק אחד. מסכים אני לדברי חברי, כי הרשעתו של מימון נסמכת על תשתית ראייתית עצמאית, אשר-על-כן דין ערעורו להידחות.

השופט א' ברק
: אני מסכים לפסק-דינו של השופט מצא ולהערתו של השופט חשין.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.

ניתן היום, י"ג בניסן תשנ"ב (16.4.92).









עפ בית המשפט העליון 4086/91 יוסף מימון, בנימין פדידה נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מו 2 868 ] (פורסם ב-ֽ 16/04/1992)