פסקי דין על רחמים שקלים

2778/05 פ     26/11/2009




פ 2778/05 מדינת ישראל – פרקליטות המדינה נ' רחמים שקלים





מדינת ישראל - פרקליטות המדינה

בעניין:
המאשימה
יורם הירשברג

על ידי ב"כ עו"ד
נ ג ד
רחמים שקלים
-

הנאשם
תמיר קלדרון

על ידי ב"כ עו"ד
הכרעת דין

לנוחות ההתמצאות, בסוף הכרעת הדין, מצורף תוכן עניינים.

i. כללי
א. מסגרת כתב האישום
1. בכתב האישום מיוחסות לנאשם העלמת הכנסות בסכום כולל של 2,925,439 ₪ בין השנים 1995-2001, ממתן ייעוץ בתחום הקבלה והנומרולוגיה, מתן ברכות, מכירת קמעות ומזוזות, מתן הרצאות ומכירת ספרים שכתב (להלן גם: "העסק").

על פי הנטען, העלים הנאשם את ההכנסות בשתי דרכים עיקריות:
האחת, הצגת מצג כוזב, לפיו ההכנסות הן של עמותה, שכל הכנסותיה מוקדשות למטרות ציבוריות.
השנייה, העלמת הכנסות באמצעות הפקדת כספים בחשבונות בנק שהוסתרו מעיני רשויות המס.

2. אין חולק, כי בשנת 1990, הקים הנאשם את "עמותת שערי רחמים לישראל", ע. ר. מספר 580164523 (להלן: "העמותה").
לטענת התביעה, המדובר בעמותה "קש" שהקים הנאשם בכדי ליצור מצג כוזב בפני
רשויות המס לפיו ההכנסות מהעסק הן תרומה לעמותה, לצורך קידום מטרותיה, בעוד שבפועל ההכנסות מהעסק שימשו את הנאשם לצרכיו האישיים.

על פי הטענה, בכדי לקדם את המצג הכוזב המתואר, ביקש הנאשם ממספר אנשים להצטרף כחברים בעמותה. מלבד הצטרפותם של אנשים אלה כחברים בעמותה, הם לא שימשו בה בתפקיד כלשהו, והנאשם שלט לבדו בכל פעילות העמותה.
בהמשך, זייף הנאשם את חתימותיהם של חברי עמותה שונים בדוחו"ת השונים, ובמסמכים שונים של העמותה שהוגשו לרשויות המס ולרשם העמותות, וזאת כדי ליצור מצג שווא בפני
הרשויות לפיו העמותה פועלת כדין, וכי פעילותה הכספית מבוקרת על ידי גורמים שנבחרו לכך על ידי חברי העמותה.

הנאשם הנפיק קבלות בהן נרשם באופן כוזב כי התשלום שקיבל עבור מתן שירותי הייעוץ, המכירות ויתר פעילות העסק התקבלו עבור תרומה לעמותה ולא עבור אותם שירותים.

בין השנים 1995-1999 הפקיד הנאשם חלק מההכנסות מהעסק בחשבון בנק, מס' 711663, בבנק לאומי סניף יבנה (להלן: "הסניף") על שמו (להלן: "החשבון האישי").
הנאשם הגיש דוחו"ת כוזבים של העמותה למס הכנסה ולמע"מ בכך שלא רשם בהם את ההכנסות מהעסק שהופקדו בחשבון האישי.

בין השנים 2000-2001 הפקיד הנאשם חלק מההכנסות מהעסק בחשבון בנק, מס' 13732, בבנק לאומי, סניף יבנה, על שם העמותה (להלן: "החשבון הסמוי").
הנאשם העלים את דבר קיומו של ה"חשבון הסמוי" מרישומי העמותה ומידיעת רשויות המס.
הנאשם הגיש דוחו"ת כוזבים של העמותה למס הכנסה ולמע"מ בכך שלא רשם בהם את ההכנסות מהעסק שהופקדו ב"חשבון הסמוי". עוד במהלך השנים 2000-2001, השמיט הנאשם, מהדוחו"ת של העמותה שהגיש למס הכנסה ולמע"מ, הכנסות לגביהן הוציאה העמותה קבלות, כמפורט לעיל.

לטענת התביעה, באמצעות מעשי המרמה, הזיוף, הכזב וההונאה, פעל הנאשם להתחמק מתשלום מס הכנסה ומע"מ בגין הכנסות בסך של לפחות 2,925,439 ₪ בשנים 1995-2001.
ב. פירוט כתב האישום
3. כתב האישום מייחס לנאשם 7 אישומים, אישום לכל שנת מס.

4. ביום 5/9/2007, זוכה הנאשם, בהסכמת התביעה, בשל התיישנות, מ-9 עבירות כדלקמן:
א. הגשת דוחו"ת כוזבים - לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ") (אישומים 1 ו-2).
ב. פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ (אישומים 1, 2 ו-3).
ג. ערמה מרמה ותחבולה - לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ (אישומים 1, 2 ו-3).
ד. זיוף בכוונה לקבל דבר - לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") (אישום 1).

5. להלן יפורט תוכן האישומים, המיוחסים לנאשם כיום:

אישום 1:
אישום זה מתייחס לשנת המס 1995.

ביום 31/4/1995 או בסמוך לכך, כתב הנאשם מסמך שכותרתו "בקשה לקבל אישור לצורך מס", ובו חתם גם בשמם של יוסף ניסן והרצל ניסן ללא סמכות, באופן שנחזה כאילו הבקשה נחתמה גם על ידם.
ביום 7/5/1995 הגיש הנאשם את הבקשה לנציבות מס הכנסה, בכוונה לקבל באמצעותה פטור מתשלום מס על הכנסות העמותה מהעסק.

ביום 28/11/1996 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1995 לנציבות מס הכנסה, ובו הושמטו סך של 215,200 ₪, במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ.
בכדי להסוות את השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם את הסכום המתואר בחשבון האישי.

לאחר זיכויו כמתואר, במסגרת אישום זה מיוחסת לנאשם עבירה יחידה, של השמטת הכנסה מדו"ח לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש],התשכ"-1961 (להלן:"הפקודה").
אישום 2:
אישום זה מתייחס לשנת המס 1996.

ביום 22/3/1998 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1996 לנציבות מס הכנסה, ובו הושמטו סך של 227,068 ₪, במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ.

בכדי להסוות את השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם את הסכום האמור בחשבון האישי.

לאחר זיכויו כמתואר, במסגרת אישום זה, מיוחסת לנאשם עבירה יחידה של השמטת הכנסה מדו"ח לפי סעיף 220 (1) לפקודה.

אישום 3:
אישום זה מתייחס לשנת המס 1997.

במהלך חודש ינואר 1999 או בסמוך לכך, חתם הנאשם על הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1997 בשמו של יוסף ניסן ללא סמכות כדין, באופן העשוי להחזות כאילו הדו"ח נחתם בידי יוסף ניסן. בנוסף, כתב הנאשם בדו"ח שיוסף ניסן מכהן כגזבר העמותה, בעוד שבפועל יוסף ניסן לא כיהן בתפקיד כלשהו בעמותה.

ביום 30/1/1999 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי המזויף של העמותה, לשנת המס 1997, לנציבות מס הכנסה, תוך השמטת סך של 302,630 ₪, וזאת במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ, בגין שנה זו.

לאחר זיכויו כמתואר, במסגרת אישום זה, מיוחסות לנאשם העבירות הבאות:
רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין; זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220 (1) לפקודה; דוחו"ת כוזבים, לפי סעיף 117 (ב) (1) לחוק המע"מ.
אישום 4:
אישום זה מתייחס לשנת המס 1998.

ביום 28/2/2001 או בסמוך לכך, חתם הנאשם על הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1998 בשמם של יוסף ניסן והרצל ניסן ללא סמכות, באופן שנחזה כאילו הדו"ח נחתם בידם.

ביום 7/3/2001 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי המזויף של העמותה לשנת המס 1998, לנציבות מס הכנסה, תוך השמטת סך של 270,876 ₪, וזאת במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ בגין שנה זו.

בכדי להסוות השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם את הסכום האמור בחשבון האישי.

במסגרת אישום זה, מיוחסות לנאשם העבירות הבאות:
זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; דוחו"ת כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ; פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה, ולפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ; מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה ולפי סעיף 117 (ב)(8) לחוק המע"מ.

אישום 5:
אישום זה מתייחס לשנת המס 1999.

ביום 18/6/2000 או בסמוך לכך, ערך הנאשם מסמך הנחזה להיות פרוטוקול של האסיפה הכללית של העמותה, בעוד שבפועל לא נערכה אסיפה כאמור (להלן: "הפרוטוקול המזויף").
בפרוטוקול המזויף נכתב כי הדו"ח הכספי של העמותה לשנת 1999 הובא בפני
האסיפה הכללית, ולאחר קבלת סקירה על מצבה הכלכלי של העמותה, אישרה האסיפה את הדו"ח.
הנאשם חתם על הפרוטוקול המזויף בשם יעקב צמח ואברהם קורסיה ללא סמכות כדין, באופן העשוי להחזות כאילו הפרוטוקול נחתם בידם.

ביום 28/6/2000 או בסמוך לכך, חתם הנאשם על הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1999 בשמם של יעקב צמח ואברהם קורסיה ללא סמכות כדין, באופן העשוי להחזות כאילו הדו"ח נחתם בידם.

ביום 6/7/2000 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי המזויף, לו צורף הפרוטוקול המזויף, לנציבות מס הכנסה, תוך השמטת סך של 261,084 ₪, וזאת במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ, בגין שנה זו.

בכדי להסוות את השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם את הסכום האמור בחשבון האישי.

במסגרת אישום זה, מיוחסות לנאשם העבירות הבאות:
רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; דוחו"ת כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ; פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה, ולפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ; מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה ולפי סעיף 117 (ב)(8) לחוק המע"מ.

אישום 6:
אישום זה מתייחס לשנת המס 2000.

ביום 17/8/2001 או בסמוך לכך, חתם הנאשם על הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 2000 בשמם של יעקב צמח וניסן יוסף ללא סמכות כדין, באופן העשוי להחזות כאילו הדו"ח נחתם בידם. בנוסף, כתב הנאשם בדו"ח שיוסף ניסן מכהן כגזבר העמותה, בעוד שבפועל יוסף ניסן לא כיהן בתפקיד כלשהו בעמותה.

ביום 26/8/2001 הגיש הנאשם את הדו"ח המזויף לנציבות מס הכנסה, תוך השמטת סך של 981,235 ₪, וזאת במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ.

בדו"חות הכספיים שצורפו לדו"ח, חתם הנאשם בשמם של יעקב צמח וניסן יוסף ללא סמכות כדין, באופן העשוי להחזות כאילו הדו"ח נחתם בידם, זאת, בכדי ליצור מצג לפיו הדו"חות הכספיים אושרו על ידי מוסדות העמותה.

בכדי להסוות השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם חלק מהסכום האמור ב"חשבון הסמוי".

במסגרת אישום זה, מיוחסות לנאשם העבירות הבאות:
רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; דוחו"ת כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ; פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה, ולפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ; מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה ולפי סעיף 117 (ב)(8) לחוק המע"מ.

אישום 7:
אישום זה מתייחס לשנת המס 2001.

ביום 22/5/2003 הגיש הנאשם את הדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 2001 לנציבות מס הכנסה, תוך השמטת סך של 667,355 ₪, במטרה להקטין את הכנסות העמותה החייבות במס הכנסה ובמע"מ.

בכדי להסוות השמטת ההכנסה מהדוחו"ת, הפקיד הנאשם חלק מהסכום האמור ב"חשבון הסמוי".

במסגרת אישום זה, מיוחסות לנאשם העבירות הבאות:
השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; דוחו"ת כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ; פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה, ולפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ; מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה ולפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ.
ג. ההליכים
6. להלן יפורטו, בתמצית, ההליכים:
א. במקור הוגש כתב האישום נגד הנאשם והעמותה לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 5069/04).
ב. ביום 14/3/2005 חזרה בה המאשימה מכתב האישום.
ג. ביום 1/12/2005 הוגש, לבית משפט זה, כתב האישום, נגד הנאשם בלבד.
ד. הנאשם כפר בעבירות המיוחסות לו, ולאחר מיצוי בירור המחלוקת, נדחה, ביום 25/9/2006, המשך הדיון להוכחות.
ה. ביום 17/12/2006, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, הגישו הצדדים לבית המשפט הודעה בכתב על הסדר טיעון, חתומה, בין היתר, על ידי הנאשם (במ/1). על פי ההסדר, הנאשם יחזור בו מכפירתו ויודה בכתב אישום מתוקן, שבו יוחסו לו חמש עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה, בכך שהשמיט מדו"חות השנים 1995-1999, הכנסות בסך 1,276,849 ₪, בכוונה להתחמק ממס הכנסה.
ו. לאחר שבית המשפט הקריא לנאשם, את עובדות כתב האישום המתוקן, במלואן, נתברר כי הנאשם כופר ביסוד הנפשי, וכי הוא טוען שהשמטת ההכנסות לא נעשתה בכוונה להתחמק מתשלום מס הכנסה.
ז. לאור עמדת הנאשם, סבר בית המשפט כי לא ניתן לקבל את הודאתו, לפיכך הורה על שמיעת הראיות.
ח. בעקבות זאת, ביקש הנאשם מהמותב לפסול את עצמו מלדון בתיק. על פי הטענה, לאור היחשפותו לכתב האישום המתוקן, קיים חשש סביר שבית המשפט גיבש דעה קדומה.
ט. בהחלטתו מאותו יום, דחה בית המשפט את הבקשה.
לאור הודעת הנאשם כי בכוונתו לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, ומאחר שטרם הוחל בשמיעת הראיות, נעתר בית המשפט לבקשת הנאשם והורה על הפסקת המשפט.
י. ביום 11/2/2007, בעקבות הערות בית המשפט העליון (כבוד הנשיאה ביניש), בדבר היעדר עילה לפסילת המותב, חזר בו הנאשם מהערעור (ע"פ 10594/06).
יא. ביום 5/9/2007 הוחל בשמיעת הראיות.
בתיק נתקיימו 22 ישיבות ונשמעו 27 עדי תביעה ו-11 עדי הגנה.
ד. הראיות
7. מטעם התביעה העידו 27 עדי תביעה, והוגש בהסכמה תיק מוצגים (ת/1-ת/68).
מטעם ההגנה העידו הנאשם ו-10 עדים נוספים, והוגשו מוצגים (נ/1-נ/66).

ה. המסגרת העובדתית
8. מהעדויות ומהראיות שהובאו בפני
בית המשפט, מתקבלת התמונה העובדתית הבאה:
א. הנאשם- רקע והשכלה
הנאשם בעל תואר ראשון במדעי הטבע, תואר שני בפילוסופיה יהודית ותואר שלישי במחשבת ישראל מ-newport university בקליפורניה (נ/8).
לטענת התביעה, ספק אם השימוש שעושה הנאשם בתואר "דוקטור" כשר, לאור העובדה שאוניברסיטת newport אינה מוכרת על ידי המוסד להשכלה גבוהה בארץ. לדברי הנאשם "האוניברסיטה הזו אינה מוכרת בארץ, אבל היא מוכרת על ידי אוניברסיטת בר אילן..." (פרוטוקול, עמוד 171, שורה 25). בנוסף, לטענת התביעה, בעניינו של הנאשם מאפיינים בעייתיים המגבירים את החשד המתואר, כדלקמן:
(1) הנאשם שהה בארץ לאורך כל תקופת לימודיו, למרות שלצורך קבלת התואר נדרשת שהות הסטודנט באוניברסיטה, למשך 3 סמסטרים לפחות;
(2) עבודת הדוקטורט של הנאשם נכתבה בשפה העברית בלבד, בניגוד למקובל;
(3) תעודת הדוקטורט שהציג הנאשם ניתנה על ידי בית הספר למדעי ההתנהגות;

לדברי הנאשם, שלא נתמכו בראיות חיצוניות כלשהן, השלים את הדוקטורט באוניברסיטת בר אילן בארץ.

אין חולק שהנאשם מעולם לא הוסמך באופן רשמי לרבנות (פרוטוקול, עמוד 236, שורה 24). למרות זאת, לא נמנע הנאשם מלהציג עצמו כרב (ראו למשל דו"ח אישי - ת/13).
ב. תחילת העיסוק בעסק
בתחילת דרכו המקצועית שימש הנאשם כמורה שכיר למקצועות המתמטיקה והפיזיקה בבית ספר תיכון (פרוטוקול, עמוד 146, שורות 10-11), עד סוף שנות ה-80 לערך (פרוטוקול, עמוד 215, שורה 22).
בשלב מסוים, בהיותו סטודנט, החל הנאשם לעסוק בתחום הייעוץ ומתן ברכות (פרוטוקול, עמוד 215, שורות 23-25).

ג. הרשעה קודמת של הנאשם בגין העלמת הכנסות
(1) כידוע, הכלל הוא שאין התביעה רשאית להציג ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם, בשלב בירור משפטו של הנאשם.
בענייננו, בחקירתו הראשית, הנאשם הוא זה שהעלה ביוזמתו, כי בעבר הורשע בגין העלמת ההכנסות (ראו תצהיר הנאשם - נ/42 בעמודים 3 ו-4; פרוטוקול, עמוד 191, שורה 5).
לשאלת בית המשפט, שהביע תמיהה נוכח גילוי עברו הפלילי של הנאשם, ביוזמת ההגנה, השיב הסניגור: "...אנחנו לא התכוונו להסתיר מבית המשפט את עברו של הנאשם..." (פרוטוקול, עמוד 191, שורות 17-20).

(2) לסתירת טענות הנאשם בתצהיר (נ/42) - בדבר אי תקינות כביכול של ההליך הפלילי, שבסופו הורשע הנאשם, לטענת הנאשם בשל חיובו בטעות בכל סכום ההכנסה; היותו בלתי מיוצג ועוד - ומאחר שעברו הפלילי של הנאשם נחשף על ידו וביוזמתו, ולצורך ביסוס "עדות שיטה"- הגישה התביעה כראיה את המסמכים המקוריים המשקפים את ההליך הפלילי (כתב האישום ת/47, פרוטוקול הדיון ת/48 א, גזר הדין ת/48, פרוטוקול הדיון בערעור ופסק הדין בערעור ת/49).
(ראו ע"פ 3954/08 סלימאן אבו גודה נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.09) - דעת הרוב)(להלן: "פרשת אבו גודה").

מראיות אלה מתקבלת התמונה הבאה:

(3) בשנת 1991 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בגין העלמת הכנסותיו מכתיבת קמעות, חיזוי העתיד, ברכות, הרצאות ומכירת ספרים על תורת הקבלה והנסתר, בשנות המס 1986-1989, בסכום כולל של 196,812 ₪ (ת/47).
(4) תחילה כפר הנאשם, ובמהלך פרשת התביעה חזר בו הנאשם מכפירתו, והודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מפי הנאשם נרשם "שאת ההסכם אני מקבל מתוך רצון טוב ללא לחץ" (ת/48 א, עמוד 4, שורה 14).
הנאשם אישר בפני
שהמסמך (ת/47) הוא אכן כתב האישום שהוגש נגדו, אך סירב לאשר את תוכנו (פרוטוקול, עמוד 216, שורה 4);
(5) ביום 5/10/1992 הורשע הנאשם, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום כדלקמן: השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה (3 עבירות); שימוש במרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה (4 עבירות) ואי ניהול פנקסי חשבונות לפי סעיף 216(5) לפקודה (3עבירות) (ת/48 א).
(6) בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון וגזר על הנאשם 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 10 חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים וקנס בסך 45,000 ₪ (ת/48 א, בעמוד 5).
(7) ביום 18/6/1993 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור הנאשם- שיוצג על ידי עו"ד טמסית, שהעיד מטעם ההגנה בתיק זה - על העונש המוסכם שנגזר עליו (ת/49).

(8) בפני
י טען הנאשם, כי עורך דין טימסית לא נכח בדיון בערעור, וכדבריו "... גם כשמופנה תשומת ליבי לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, ששם הסניגור דיבר בשמי, אני אומר שבערעור הייתי לבד. אפילו לא התקיים דיון, ניגש אלי התובע לפני שנכנס השופט ואמר לי שאנחנו בינינו, ואני זוכר שהתווכחתי איתו..." (פרוטוקול, עמוד 216, שורות 6-10).
דא עקא, שמעיון בפרוטוקול הדיון בערעור, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב עולה, כי עורך דין טימסית, נכח גם נכח בדיון ועשה כל מאמץ לשכנע את ערכאת הערעור להקל ברכיב הקנס המוסכם.
למרות שבחקירתו הראשית נשאל על היכרותו עם הנאשם, לא טרח עו"ד טימסית - שהעיד מטעם ההגנה בתיק זה - לספר כי ייצג את הנאשם בהליכים הפליליים המתוארים (פרוטוקול, עמודים 334-336).
בחקירתו הנגדית, הסביר זאת עו"ד טימסית בכך שלא נשאל על כך. הסבר זה, בלשון המעטה, אינו משכנע, שכן בחקירתו הראשית טרח עו"ד טימסית לספר על כך שטיפל בענייניהם המשפטיים של אחרים (האחים ניסן - שעוד ידובר בהם בהמשך), למרות שגם על כך לא נשאל (פרוטוקול, עמוד 334, שורות 11-12).

ד. הקמת העמותה

(1) הנאשם אישר כי על רקע הסתבכותו עם רשויות המס, החליט להקים עמותה (פרוטוקול, עמוד 217, שורות 10-12 וכן ראו עמוד 149, שורות 8-9). יחד עם זאת, טען הנאשם, כי היוזמה להקמת העמותה היתה של האחים הרצל ויוסף ניסן (להלן ביחד: "האחים ניסן") (פרוטוקול, עמוד 149, שורות 10-13).
(2) ביום 4/1/1990 נרשמה "שערי רחמים בישראל-יבנה" כעמותה במשרדי רשם העמותות (נ/14).
ה. מייסדי וחברי העמותה

(1) מהעדויות והראיות עולה כי 7 אנשים היו מייסדי העמותה: הנאשם, יוסף ניסן, הרצל ניסן ז"ל, אברהם קורסיה, כרמל חיבה, אשר קורסיה ויעקב צמח (ת/42 ב).
מייסדי העמותה הם גם כל חבריה.
כל המייסדים (מלבד הרצל ניסן ז"ל), 6 במספר, העידו בבית המשפט.

(2) ממכלול העדויות עולה כי היכרות הנאשם עם חברי העמותה נעשתה באמצעות האחים ניסן.
האחים ניסן הכירו את הנאשם על רקע היותו מורה בנו של יוסף ניסן. לדברי הנאשם, בהדרגה התהדק הקשר בינו לבין משפחת ניסן "ולאט לאט הפכו אותי לרב שלהם וקראו לי הרב שקלים וכל נושא וענין התיעצו איתי" (פרוטוקול, עמוד 149, שורות 5-6).

ו. אירוע "כינון" העמותה

(1) מעדויות מייסדי העמותה עולה כי לבקשת האחים ניסן הצטרפו לעמותה. על פי עדויות המייסדים, חתמו, במוסך של האחים ניסן, על מסמך ייסוד העמותה.
מהעדויות לא ברור האם כל המייסדים חתמו באותו מעמד, והרושם המתקבל הוא של איסוף מקרי של חתימותיהם של 7 אנשים מזדמנים, כדי לעמוד בדרישות החוק אז, למספר מינימאלי של מייסדים, הנדרש לצורך הקמת עמותה. כפי שאף עולה מדברי הנאשם "אני מבקש להדגיש ש-7 האנשים האלה נדרשו לא בגלל היכולת שלהם לתרום לעניין העמותה, אלא כי החוק דרש 7 אנשים" (פרוטוקול, עמוד 152, שורות 1-3).
וכך באים הדברים לביטוי בדברי "מייסדי" העמותה:

לדברי אברהם קורסיה - שלדבריו שימש בעבר כמתקין מעליות - "אמרו שיש ישיבה ואמרתי שאני מוכן לעזור, באו למוסך והחתימו אותי וחתמתי" (פרוטוקול, עמוד 45, שורה 29). אברהם קורסיה הוסיף שאינו זוכר אם הנאשם היה נוכח במעמד זה "יוסף החתים אותי על טופס ההצטרפות לעמותה...האמת אני חתמתי בגלל יוסי" (פרוטוקול, עמוד 45, שורות 29-31).
אברהם קורסיה העיד כי הוא בעל 65% נכות, ומתקשה בשמיעה (פרוטוקול, עמוד 45, שורה 2), וסיפר "אני מוגבל מלידה" (פרוטוקול, עמוד 47, שורה 1), "טופלתי פסיכיאטרית ואני לוקח כדורים הרבה שנים כבר, ויש לי גם נכות" (פרוטוקול, עמוד 47, שורה 10).

כרמל חיבה, נהג מונית, תיאר מפגש שנערך במוסך "הייתי במוסך של הרצל ז"ל שהוא אחיו של יוסי...אמרו שהם מקימים עמותה והם חתומים וביקשו ממני לחתום..." (פרוטוקול, עמוד 62, שורות 7-10). בהמשך ציין שחתם על מסמכים הקשורים לעמותה פעם אחת (פרוטוקול, עמוד 62, שורות 12-13).
גם יעקב צמח - בעברו, חבר מועצה מקומית - תיאר "...חתמתי במוסך. לא חתמתי מעבר לזה" (פרוטוקול, עמוד 89, שורה 24).
אשר קורסיה העיד: "קרובי המשפחה ביקשו ממני להצטרף חתמתי, אבל מעבר לכך לא היה דבר" (פרוטוקול, עמוד 42, שורה 30-ההדגשה אינה במקור-י.ל).

(2) לצורך הוכחת מעמד כינון העמותה, הוגשו לבית המשפט שני מסמכים:
א. מסמך נטול כותרת ותאריך, הנחזה להיות מסמך ייסוד העמותה, עליו חתומים 7 מייסדי העמותה המתוארים (ת/42 ב). המדובר בטופס סטנדרטי עליו סומנה האפשרות לפיה המייסדים "מאמצים תקנון מצוי".
ב. בקשה לתיקון התקנון המצוי - ללא מועד - שאף עליה חתומים 7 מייסדי העמותה (ת/42 א).

(3) רק שלושה מבין המייסדים - אשר קורסיה, אברהם קורסיה ויעקב צמח - אישרו חתימתם על ת/42ב.
שניים מבין המייסדים - אשר קורסייה ויעקב צמח - אישרו חתימתם על ת/42א.
כרמל חיבה, הכחיש את חתימתו על שני המסמכים בשמו (ת/42א ו-ת/42ב).
הנאשם וניסן יוסף לא נשאלו בעניין חתימתם על מסמכים אלה.

(4) המסקנה המתקבלת מכל האמור היא שספק רב אם "מייסדי" העמותה הבינו על מה הם חותמים. בחינת תוכן המסמכים - ת/42א ו-ת/42ב, הנחזים להיות כביכול מסמכי ייסוד העמותה - מלמדת על כך שת/42א הוא הודעה לרשם העמותות על תיקון התקנון המצוי של העמותה, ואילו ת/42ב הוא מסמך אימוץ התקנון המצוי.
אף לא אחד מהמסמכים (ת/42א, ת/42ב) אינו מסמך המייסד את העמותה.

ז. היעדר פעילות כלשהי של החברים בעמותה
מכלל עדויות חברי העמותה עולה כי, למעט מעמד החתימה במוסך האחים ניסן, לא מילא איזה מהחברים בעמותה תפקיד כלשהוא בעמותה, לא חתם על דו"חות כספיים או מסמכים אחרים כלשהם, וכי למעשה לא היה למי מהחברים קשר כלשהו לפעילות העמותה. מסקנת בית המשפט היא שחתימתם על מסמך שנדמה בעיניהם כמסמך הצטרפות לעמותה, הייתה הפעולה האחת והיחידה, שביצעו מייסדי וחברי העמותה, ובכך התמצה כל הקשר שלהם לעמותה, כפי שיפורט בהמשך.

ח. הנאשם היה הפעיל היחיד בעמותה
גרסת הנאשם לעניין זה, משתנה.
תחילה, אישר שהיה הפעיל היחיד בעמותה "אני הייתי הפעיל היחיד של העמותה במובן זה שהייתי זה שקיים את הפונקציה שקיים את העמותה" (פרוטוקול, עמוד 151, שורות 27-28). בהמשך, טען הנאשם שתפקיד יתר חברי העמותה היה בהפניית נזקקים לעמותה שכן "...לא היה להם את הפונקציה או היכולת...עובדתית אנשים פנו אלי ולא אליהם" (פרוטוקול, עמוד 152, שורות 7-12).

בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם כי האחים ניסן- שכאמור, לטענתו היו הוגי רעיון הקמת העמותה ויישומו- "לא היו פעילים בתוך העמותה עצמה, כיוון שלא יכלו למלא את הפונקציה הזו לתת (במקור נכתב-ללת) ברכות וקמעות לאנשים... הפעילות היא לא אקטיבית היא פסיבית..." (פרוטוקול, עמוד 218, שורות 18-26).

ט. מטרות העמותה
אין חולק כי מטרות העמותה היו "להקים, לייסד, לבנות ישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל עבור תלמידים מכל הגילים. סיוע בכל צורה שהיא לאנשים נצרכים וזקנים ודאגה לצרכיהם. הקמת קופות גמ"ח על מנת לסייע במתן הלוואות. ארגון שעורי תורה, מחשבה ויהדות בבתי כנסת ביבנה" (תעודה לרישומה של עמותה, נ/14).

י. בפועל - לא הושגו מטרות העמותה
ממכלול העדויות והראיות, כפי שיפורט בהמשך, עולה כי בפועל לא הושגו שתי המטרות העיקריות של העמותה:
(1) העמותה לא הצליחה להקים ישיבה.
אף בעניין זה, בגירסת הנאשם, כפי שיפורט בהמשך, סתירות לרוב.

(2) העמותה תרמה חלק זניח מהכנסותיה המדווחות (וחלק נמוך עוד יותר מהכנסותיה הלא מדווחות).
בשנים 1995-1997 סכומי התרומות שהצהירה העמותה לא עלו על 22.6% מסכום ההכנסות שדווח ו- 6.54% מסכום ההכנסות הלא מדווח.
בשנים 1998-2000 דיווחה העמותה על העדר תרומות בכלל.
אף בעניין זה, כפי שיפורט בהמשך, לא הצליחה ההגנה לעורר ולוּ ספק במסקנה העולה מכלל הראיות לפיה לא עמדה העמותה במטרה של מתן תרומות וסיוע לנזקקים.

למרות הראיות האובייקטיביות המתוארות, עמד הנאשם על גרסתו שהעמותה השיגה את המטרה של סיוע לנזקקים.
יא. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 1995
בשנת 1995, דיווחה העמותה על הכנסות בסך 149,923 ₪, לעומת הוצאות בסך 112,966 ₪. מתוך ההוצאות עמד רכיב התרומות על 22,780 ₪ (ראו דו"ח העמותה לשנת 1995 - ת/5).
בשנת 1995, הופקדו בחשבון הפרטי מזומן (סך 54,750 ₪) ושקים, בסך כולל של 215,200 ₪ (ראו ת/22).
הנאשם הסביר הפקדות הצ'קים בחשבון האישי במתנות שקיבל לרגל ברית המילה של בנו, וכתוצאה ממכירת רכבו הפרטי מסוג "דייהטסו" (פרוטוקול, עמוד 289, שורות 7-8).
לעניין ההפקדה במזומן, מסר הנאשם גירסה מפותלת ומשתנה, כפי שיפורט בהמשך.
הנאשם לא תמך טענותיו בראיות חיצוניות כלשהן.
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות, בשנת 1995, בסך של 215,200 ₪.

יב. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 1996
בשנת 1996, דיווחה העמותה על הכנסות בסך 117,878 ₪, לעומת הוצאות בסך 124,878 ₪, שמתוכן עמד רכיב התרומות על סך 11,491 ₪ (ראו דו"ח העמותה לשנת 1996 - ת/6).
בשנת 1996 הופקדו בחשבון האישי שקים בסך 227,067.69 ₪ (ת/22).
הנאשם הסביר ההפקדות בחשבון האישי ככספים שנתקבלו כתוצאה ממכירת רכבו הפרטי מסוג "טויוטה", מהשכרת דירה שבבעלותו, ומהכנסות נוספות, אותן לא ידע לפרט (פרוטוקול, עמוד 290, שורות 19-20).
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות בסך 227,067.69 ₪.

יג. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 1997
בשנת 1997 דיווח הנאשם על הכנסות העמותה בגובה 263,493 ₪, לעומת הוצאות בגובה 217,433 ₪, שמתוכן סך 37,000 ₪ ניתן כתרומות (ראו דו"ח העמותה לשנת 1997 - ת/7).
בשנת 1997 הופקדו בחשבון האישי שקים בסך 302,630 ₪ (ת/22).
הנאשם הסביר את מקור הכספים שהופקדו בחשבון הפרטי, בכספי ירושה שקיבל מאחיו, בגין פטירת אביהם (פרוטוקול, עמוד 291, שורות 1-4).
אף טענה זו לא תמך הנאשם באסמכתא חיצונית כלשהי.
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות בשנת 1997 בסך 302,630 ₪.

יד. בדו"ח 1997 ציין הנאשם בכתב ידו "יוסף ניסן" במקום המיועד לחתימה וכי יוסף ניסן משמש גזבר
בדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1997 (ת/7) (אישום שלישי), שהגיש הנאשם, ברובריקה המיועדת להצהרת מנהלי המוסד, ציין הנאשם, בכתב ידו, כי יוסף ניסן משמש בתפקיד "גזבר" - בעוד שבפועל יוסף ניסן לא כיהן בתפקיד כלשהו בעמותה. מעל המקום המיועד לחתימת הגזבר, כתב הנאשם, בכתב ידו, את המילים "יוסף ניסן".
לגרסת הנאשם, עשה זאת באישורו של יוסף ניסן, לדבריו, אך שלא מתוך כוונה להטעות כי מדובר כביכול בחתימה של יוסף ניסן, ומתוך ידיעה שחתימתו שלו לבדה מספיקה לאישור הדו"ח. לתמיכה בגרסתו, טען הנאשם, שביתר הדו"חות לא רואים בבירור את השם הכתוב, אלא שרבוט הנחזה לחתימה.
בעדותו, לא תמך יוסף ניסן, בגרסת הנאשם וטען שמעולם לא התיר לנאשם לחתום בשמו, ולא נתבקש על ידי הנאשם לעשות כן (פרוטוקול, עמוד 56, שורות 28-31; עמוד 57, שורות 1-3).
יוסף ניסן לא נשאל בחקירתו הנגדית, על ידי הסנגור, האם התיר לנאשם לכתוב את שמו.
בחקירתו הנגדית העלה הנאשם טענה חדשה, לפיה חתם בהתאם להנחיית רואה חשבון (בלשון זכר) גולדפדן, טענה שנסתרה על ידי מי שנסתבר כי היא רואת החשבון גולדפדן, כפי שיפורט בהמשך.

טו. החל משנת 1998 החל יהודה כהן לשמש כמנהל חשבונות של העמותה
עד לשנת 1998 טופלו ענייניה החשבונאיים של העמותה על ידי משרד רו"ח גולדפדן, כפי שיפורט בהמשך.
בשנת 1998 פנה הנאשם למכרו, יהודה כהן, המתפלל עימו באותו בית הכנסת ביבנה (להלן גם: "יהודה"). אין חולק שבתקופה הרלוונטית היה יהודה יועץ מס בהכשרתו.
לדברי הנאשם, סבר שיהודה רואה חשבון בהכשרתו, למרות שיהודה כהן מעולם לא טען זאת בפני
ו והנאשם לא שאלו על כך. בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם שאף במשרדו של יהודה לא כתוב שיהודה רואה חשבון (פרוטוקול, עמוד 227, שורה 19). נתונים אלה לא מנעו מהנאשם לדבוק בטענתו - הנוחה לגרסת ההגנה - שהאמין, כביכול בתום לב - שיהודה הוא רואה חשבון בהכשרתו, לצורך חיזוק טענת ההסתמכות של המשיב.
יהודה סייע לנאשם במילוי דו"חות העמותה לשנים 1998-2000, וחתום על דו"חות אלה כיועץ מס מסייע. כפי שיפורט בהמשך, הנאשם השליך את האחריות למרבית העבירות על כתפי יהודה כהן, שלטענת הנאשם, הוא שזייף את חתימות חברי העמותה בדו"חות לשנים 1998-2000, מבלי שכלל הראה לו דו"חות אלה לפני שהגישם.

טז. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 1998
בשנת 1998 דיווח הנאשם על הכנסות העמותה בסך 224,354 ₪ לעומת הוצאות בסך 173,363 ₪ כשמתוכן כלל לא דווח על תרומות (ראו דו"ח העמותה לשנת 1998 - ת/8).
בשנת 1998 הופקדו בחשבון האישי שקים בסך 270,867 ₪.
הנאשם לא סיפק הסבר להפקדות בחשבון האישי. תחילה טען הנאשם שלראשונה ראה את הדו"ח והמאזן לשנת 1998 בבית המשפט (פרוטוקול, עמוד 224, שורה 29; עמוד 225, שורה 12). יוטעם, כי הנאשם העלה טענה זו, לראשונה, בחקירתו הנגדית. בהמשך, כפי שיפורט, שינה הנאשם טעמו.
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות בשנת 1998 בסך 270,867 ₪.
יז. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 1999
בשנת 1999 דיווח הנאשם על הכנסות העמותה בסך 229,587 ₪, לעומת הוצאות בסך 30,457 ₪, כשמתוכן לא דווח כלל על תרומות (ראו דו"ח העמותה לשנת 1999 - ת/9).
בשנת 1999 הופקדו בחשבון הפרטי שקים בגובה 261,084 ₪.

הנאשם הסביר חלק ממקור הכספים שהופקדו בחשבון האישי במתנות שנתקבלו לרגל חתונת בתו, שכיוון שהיא אזרחית אמריקאית, הפקידה הכספים בחשבון הפרטי, והנאשם השיב לה הכספים שהופקדו, במזומן (נ/34; פרוטוקול, עמוד 253, שורות 9-16).
בתו של הנאשם לא העידה ולא הובאה ראיה חיצונית כלשהי, לתמיכה בטענה.
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות בשנת 1997 בסך 261,084 ₪.

יח. זיוף חתימות חברי העמותה בדו"חות 1998-2000
(1) בדו"ח 1998 זויפה חתימת הרצל ניסן ויוסף ניסן כחברי וועד. בדו"ח 1999 זויפה חתימת יעקב צמח כגזבר העמותה ואברהם קורסיה כיו"ר העמותה. הנאשם ערך פרוטוקול הנחזה להיות פרוטוקול האסיפה הכללית של העמותה, ובו אושר לכאורה דו"ח העמותה לשנת 1999, בעוד שבפועל לא נערכה אסיפה כאמור. בדו"ח 2000 זויפה חתימת יעקב צמח כיו"ר הוועד וחתימת יוסף ניסן כחבר ועד.

(2) הוכח שאיש מחברי העמותה לא נשא בתפקיד שהוא נחזה לשאת בו באיזה מהדו"חות.
הצדדים חלוקים ביחס לזהות המזייף.
לטענת התביעה, הנאשם הוא זה שזייף את כל החתימות.
גרסת הנאשם אינה אחידה.
בסיכומיו טען הנאשם, כי מנהל החשבונות יהודה כהן הוא זה שזייף את כל החתימות. גרסה זו נתמכת בעדות מומחה מטעם הנאשם, כפי שיפורט בהמשך.
בשלבים קודמים, העלה הנאשם גרסאות אחרות, באחת מהן - בהודעתו השניה בחקירה במס הכנסה - הודה הנאשם, כי הוא זה שחתם בשמם של חברי העמותה, על דוחו"ת אלה (ת/2, עמוד 2, שורות 1-4).

יט. פתיחת ה"חשבון הסמוי"
ביום 17.1.2000 פתח הנאשם בסניף, חשבון בנק - מספר 13732 - נוסף, על שם העמותה. על פי כרטיס דוגמת החתימה, הנאשם מורשה החתימה היחיד של העמותה, בצירוף חותמת העמותה (נ/37).

ב"חשבון הסמוי" הופקדו רק שיקים.
בשנת 2000 הפקיד הנאשם ב"חשבון הסמוי" שיקים בסך 467,634 ₪ ובשנת 2001 סך 667,335 ₪ (ראו דפי חשבון הבנק - ת/25).

כ. חיפוש בבית הנאשם
במהלך חיפוש שנערך בבית הנאשם ביום 25.11.02, נמצאו, בין היתר:
(1) קבלות בגין תרומות כביכול שקיבלה העמותה בשנת 2000 בסכום כולל של 981,235 ₪ (ת/26 וכן דו"ח החיפוש - ת/34).
(2) קבלות בגין תרומות כביכול שקיבלה העמותה בשנת 2001 בסכום כולל של 67,355 ₪.
(3) מזומנים במטבעות שונים כדלקמן:
שקלים - 178,420 ₪ (בשטרות של 20 עד 100 שקלים);
דולרים - 6,331$ (בשטרות של דולר עד 100 דולר);
יורו - 220 יורו.
(4) כספת פרטית ובה 9 סטים של מדליות.
(ראו דוחו"ת חיפוש ת/34 ו- ת/35).

בחקירותיו, לא נשאל הנאשם על מקור המזומנים שנתפסו בביתו (ת/1-ת/4).
לראשונה, התייחס לכך הנאשם בחקירתו הנגדית, וטען שכספים אלו התקבלו מגיסתו נירה, ככספי ירושה בגין פטירת חמותו (פרוטוקול, עמוד 294, שורות 18-23).
הנאשם נשאל האם נירה תגיע להעיד בבית המשפט והשיב כהרגלו, "אם צריך היא תבוא להעיד" (פרוטוקול, עמוד 294, שורה 26). למותר לציין שנירה לא העידה בפני
בית המשפט.

כא. הצהרת העמותה על הכנסותיה בשנת 2000
בשנת 2000 דיווח הנאשם על הכנסות העמותה בסך 110,041 ₪, לעומת 45,790 ₪ הוצאות, שמתוכן לא דווח כלל על תרומות.
באותה שנה הפקיד הנאשם ב"חשבון הסמוי" כאמור, שיקים בסך כולל של 467,634 ₪.
כאמור, במהלך החיפוש נתפסו בבית הנאשם קבלות בגין כספים הנחזים כתרומות בסכום כולל של 981,235 ₪.

הנאשם לא הצהיר בדו"ח שנת 2000 על הכנסות אלה ולא דיווח על קיומו של ה"חשבון הסמוי".
לעניין אי הדיווח על ההכנסות, גרסת הנאשם אינה אחידה. תחילה טען כי מדובר בטעות, ולאחר מכן טען כי לא דיווח על הכנסות אלה משום שהן מהוות תרומה שאינה חייבת בהכנסה, ומחשש שימוסו.

אף לעניין אי הדיווח על קיומו של ה"חשבון הסמוי", בפי הנאשם גרסאות משתנות. בסיכומיו טען הנאשם כי יהודה כהן ידע על קיומו של ה"חשבון הסמוי" והאחריות לאי הדיווח מוטלת על כתפיו.
יוטעם, כי טענה זו הועלתה לראשונה בהודעתו הרביעית של הנאשם בחקירתו במס הכנסה (ת/4).
בשלבים קודמים (ת/1), כפי שיפורט בהמשך, טען הנאשם שכלל לא סיפר ליהודה על קיומו של ה"חשבון הסמוי" והעלה הסברים אחרים לאי הדיווח על קיומו של החשבון הסמוי.
על יסוד עובדות אלה, מיוחסת לנאשם העלמת הכנסות בשנת 2000 בסך 981,235 ₪.
כב. הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 2001
כללי
ביום 22/5/2003, בתום חקירתו במס הכנסה, הגיש הנאשם, באמצעות משרד "נדלר - צבי רואי חשבון" (במהלך המשפט נתברר, כפי שיובהר בהמשך, שמשה בן צבי, שהעיד במשפט מטעם ההגנה, כלל אינו רואה חשבון), את דו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11).
בדו"ח (ת/11) צוין כי "דו"ח כספי לשנת 2000 לא בוקר על ידי רואה חשבון אלא נערך על ידי יועץ מס. ערכנו מחדש את הדו"ח הכספי בתוספת ביקורת חלקית" (ת/11, עמוד 2).

מספרי השוואה לשנת 2000
בעמוד 5 לדו"ח (ת/11) פורטו מספרי השוואה. מספרי ההשוואה נועדו לאפשר השוואת הדו"חות הכספיים של הגוף המדווח לאורך זמן.
בדו"ח (ת/11) ציין הנאשם, במספרי ההשוואה לשנת 2000 במאזן, לפיו כביכול ההכנסות (תקבולים ותרומות) לשנת 2000 מסתכמים בסך 1,091,276 ₪, שהוא סכום המתקבל מהוספת סכום הקבלות שנמצאו בחיפוש בסך 981,285 ₪, לסך ההכנסה שדיווח הנאשם בדו"ח המקורי לשנת 2000 (ת/10), 110,041 ₪.
בשורת ההוצאות במספרי ההשוואה לשנת 2000, הוסיף הנאשם "עזרה לנזקקים" בסך של 973,805 ₪ - לעומת היעדר דיווח על תרומות כלשהן בדו"ח המקורי לשנת 2000 (ת/10). עוד ציין הנאשם, תחת הכותרת "הוצאות הנהלה וכלליות", סך של 155,831 ₪ במקום הסכום של 50,713 ₪ באופן שיש בו תוספת של 104,668 ₪. כתוצאה מהשינויים המתוארים, הציג המאזן (ת/11), בסופו של דבר, בשנת 2000, גירעון של 39,570 ₪ (לעומת גרעון בסך 45,790 ₪ שעליו דיווח הנאשם בדו"ח המקורי לשנת 2000- ת/10). לטענת התביעה, עשה זאת הנאשם בכדי להימנע ממצב שבו מספרי ההשוואה יראו רווח גדול.

לטענת התביעה, מאחר שבדו"ח (ת/11) ובביאורים לדו"ח אין כל התייחסות לכך שלמספרי ההשוואה לשנת 2000 הוספו הכנסות בסך של כמיליון ₪, שלא דווחו בדו"ח העמותה לשנת 2000 (ת/10) - פי 10 מסכום ההכנסות שדווחו - ואף לא צוין שהוסף סכום דומה לסעיף ההוצאות של העמותה, בדרך זו "יצר הנאשם מצג שווא בפני
קורא הדו"ח לשנת 2001 לפיו העמותה אכן דיווחה בשנת 2000 על כל ההכנסות שהעלימה" (סעיף 100 לסיכומי התביעה).

הצהרת העמותה על הכנסותיה לשנת 2001
בדו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11), דיווח הנאשם על הכנסות העמותה מתקבולים ותרומות בסך 844,904 ₪, הכוללות אף הסכום שהפקיד בחשבון הסמוי בסך 667,355 ₪.
הנאשם דיווח על הוצאות בסך 760,135 ₪, שמתוכן דווח על "עזרה לנזקקים" בסך 572,000 ₪.
לטענת התביעה, באופן מפתיע, סכום התרומות כמעט וזהה לחלוטין לסעיף ההכנסות, וזאת לאחר שבשש השנים הקודמות דיווחה העמותה לעל תרומות בשיעורים זניחים, שהגיעו לכל היותר לשיעור של 6.1% מסך ההכנסות (להבדיל מההכנסות המדווחות).
המסקנה העולה מהאמור, לטענת התביעה, היא שאין ליתן אמון כלשהוא בסכומי התרומות המפורטים בדו"ח (ת/11) משום שמדובר במעין "plug number", המתווסף הן להכנסות והן להוצאות.

משייתכן ונכללו ההכנסות שהופקדו בחשבון הסמוי בדו"ח שהוגש (ת/11), סברה התביעה שמתעורר ספק מסוים ביחס לאחריות הנאשם לעבירה של השמטת הכנסה לפי סעיף 220(1) לפקודה המיוחסת לנאשם באישום השביעי, ולפיכך הסכימה לזיכויו מעבירה זו בלבד.
לאור האמור, מזוכה בזאת הנאשם מעבירה של השמטת הכנסה לפי סעיף 220(1) לפקודה המיוחסת לו באישום השביעי.

כג. פירוק העמותה
בסוף שנת 2002 הופסקה הפעילות בעמותה, והעמותה פורקה (פרוטוקול, עמוד 222, שורות 20-23).

כד. חשיפת הפרשה
הפרשה נחשפה בעקבות תלונה שהוגשה למבקר המדינה, לפיה אנשים משלמים לנאשם בגין ייעוץ, ומקבלים ממנו קבלות בגין תרומה, המזכות אותם בהחזר כספי.

בעקבות בקשת המבקר, בשלהי שנת 2001, החל צחי לוי, רכז חברות בפקיד שומה 3 בירושלים לטפל בתלונה (להלן גם: "צחי"). במסגרת טיפולו, בחן צחי הסכם מיום 31/12/01, בין מפקח מס הכנסה איציק כהן לנאשם (נ/6), לפיו אושרה לנאשם הכנסה חייבת במס, בסכומים גבוהים מאלו שהנאשם דיווח עליהם בפועל, כדלקמן:
לשנת 1997- סך 76,000 ₪, במקום 36,000 ₪ שדווח; לשנת 1998- סך 49,000 ₪, במקום 35,000 ₪ שדווח; לשנת 1999- סך 95,000 ₪, במקום 48,000 ₪ שדווח.

צחי סירב לאשר את ההסכם, ובעדותו הסביר הטעמים לסירובו, כדלקמן:

(1) אי התאמה בין ההכנסה המוצהרת לבין נכסי הנאשם- הנאשם הצהיר על משכורות בגובה של בין 30,000 ל-40,000 ₪ לשנה. סכומי השתכרות אלה לא התיישבו עם העובדה שבבעלות הנאשם 5 יחידות דיור, שאחת מהן היא וילה מפוארת, וכי ממשכורות אלה על הנאשם לפרנס משפחה בת 5 או 6 נפשות. לדברי צחי, הדבר נראה "טיפה קשה" (פרוטוקול, עמוד 409, שורות 12-16).

(2) הפקדות בשווי מאות אלפי שקלים בשנה, בין השנים 1995-1999, בחשבונות הבנק של הנאשם- (פרוטוקול, עמוד 413, שורות 9-10).

(3) עדויות אנשים ששילמו לנאשם בצ'קים, כי שילמו לנאשם תמורת ייעוץ אישי שקיבלו ממנו. (פרוטוקול, עמוד 413, שורות 11-12).

(4) אי דיווח הנאשם על ה"חשבון הסמוי" (פרוטוקול, עמוד 414, שורות 11-14).
(5) סתירות בגרסאות הנאשם- מעיון בתיק מס הכנסה עלו סתירות בגרסאות הנאשם ביחס למקור מימון רכישת הדירות. במקום אחד (תרשומת פקיד שומה רחובות- ת/51,ת/52) טען הנאשם כי 3 מהדירות שבבעלותו, הרשומות על שמו, התקבלו ממאמיניו בחו"ל, ומוחזקות על ידו בנאמנות בלבד, נאמנות שאין לה תיעוד, והמבוססת על אמון (פרוטוקול, עמוד 409, שורות 21-24). בהמשך, שינה הנאשם גרסתו וטען בפני
המפקח איציק כהן, כי 3 הדירות נרכשו עבורו על ידי חמיו, תמורת הסכמתו להימנע מחשיפת פרשיה מביכה (חטיפת ביתו על ידי רעייתו לשעבר, שהפכה לחרדית, והימלטותה עם הילדה לארצות הברית).

(6) לטענת הנאשם, בחר שלא לקבל כסף מזומן, אלא 3 דירות שרכש עבורו חמיו (ראוגם טענת הנאשם בחקירתו במס הכנסה- ת/2, עמוד 3, שורוץ 27-30).
לדברי צחי, בבדיקה שערך נתברר כי הכספים לחברת הבניה "סביוני יבנה" בגין רכישת הדירות, בסכום כולל של כמיליון וחצי ₪, שולמו באמצעות העברות בנקאיות מחשבון הנאשם או בשיקים מחשבון הנאשם או בהפקדות במזומן, עליהן חתום הנאשם (פרוטוקול, עמוד 413, שורות 3-10).

(7) אי סדרים בפנקסי הקבלות של העמותה לשנת 2000, ובין היתר: שלושה סוגי קבלות שונים; היעדר רצף במספרי הקבלות בניגוד להוראות;
מספרים כפולים בפנקסי הקבלות- באופן המעורר חשד לניהול חשבונות כפול, משולש ומרובע (פרוטוקול, עמוד 413, שורות 29-30; עמוד 414, שורות 3-6).

בעקבות כל אלה, החלה החקירה הפלילית בתיק, במקביל להמשך הטיפול האזרחי.

(8) הנאשם טען שצחי מתנכל לו אישית, כיוון שסירב לדרישת צחי לשלם לו שוחד בסך 7,000 ₪ בתמורה להסכמתו לאישור ההסכם (נ/6).
כפי שיפורט בהמשך, וככל שהדבר דרוש לצורך ההכרעה במחלוקת בענייננו, מצאתי להעדיף את גרסת צחי על פני גרסת הנאשם.
ו. המחלוקת
9. על מנת לקבוע האם הוכחו העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, יידונו להלן השאלות שבמחלוקת, כדלקמן:

(א) האם העמותה עמותת "קש", או שמא עמותה פעילה?

(ב) האם הושגו מטרות העמותה?

(ג) האם הכספים שקיבל הנאשם, הם תמורה עבור שירות עסקי, או תרומה?

(ד) האם הוכח שהנאשם זייף את החתימות על דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10)?

(ה) האם הוכח שהנאשם זייף את חתימת יוסף ניסן על דו"ח העמותה לשנת 1997 (ת/7)?

(ו) ההפקדות בחשבון האישי (אישומים 1-5) - האם מקורן בכספי העמותה או בהכנסות שאינן חייבות במס של הנאשם?
האם כספי העמותה הופקדו בחשבון האישי בטעות,או בכוונה?

(ז) ההפקדות בחשבון הסמוי (אישומים 6-7).

(ח) האם הקבלות לשנת 2000 הוסתרו בטעות או בכוונה?

(ט) האם יש בדו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11) "תיקון" הדו"ח הכוזב לשנת 2000?
ii. האם העמותה היא עמותת "קש" או עמותה פעילה?

א. טענות הנאשם
10. בסיכומיו טען הנאשם, כי העמותה הוקמה לצורך מטרות ציבוריות נעלות, ובעיקר הקמת ישיבות, ארגון שיעורי תורה, מחשבה ויהדות, סיוע לקשישים, הקמת קופות גמ"ח וחלוקת כספים לנזקקים (ראו סעיפים 3, 71 ו-81 לסיכומי ההגנה). חיזוק לטענה זו ביקש הסנגור למצוא בתיאור נסיבות הקמת העמותה והיווסדה, שיש בו, על פי הטענה, כדי להצביע על היעדר כל כוונה או תכנון מצד הנאשם להונות את רשויות המס.

ב. טענות התביעה
11. התביעה, מנגד, טענה כי העמותה היא עמותת "קש", שמלכתחילה לא נועדה לפעול למען מטרה ציבורית, וכל תכליתה הייתה להסוות את הכנסות הנאשם מהעסק, וכי חלק מרכזי במהלך זה היה הצגת מצג כוזב בפני
רשויות המס, לפיו העמותה מתנהלת כדין על ידי מייסדי העמותה. על פי הטענה, לצורך זה , בין היתר, זייף הנאשם שורת מסמכים של העמותה (אישומים 3, 4, 5 ו-6).

ג. הכרעה
12. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, מסקנתי היא שהוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי במחלוקת זו יש להעדיף את עמדת התביעה. ניתוח כלל הראיות והעדויות מוביל למסקנה שהעמותה לא פעלה למען מטרה ציבורית כלשהי, וכי העמותה שימשה מסגרת, ריקה מתוכן, לצורך הסוואת הכנסות הנאשם מהעסק שניהל. בפועל, לא השיגה העמותה איזו ממטרותיה- לא הקימה ישיבה, ואם סייעה לנזקקים- בסכומים זניחים בלבד.
בניגוד למצג הכוזב שיצר הנאשם בפני
רשויות המס, לפיו העמותה מתנהלת כביכול כדין, על ידי חבריה, שכביכול מילאו תפקידים שונים בעמותה, התכנסו לישיבות וקיבלו החלטות, התמונה המתקבלת היא שמלבד הנאשם, איש מחברי העמותה: לא נשא בתפקיד כלשהו בעמותה; לא ביצע פעילות כלשהי במסגרת העמותה; לא חתם על מסמך כלשהו של העמותה (מלבד מסמך ההצטרפות לעמותה); לא אישר לנאשם או לאחר לחתום בשמו על מסמכי העמותה; לא היה מודע על פעילויות העמותה ובמיוחד על הכנסותיה.
בניגוד לטענת הנאשם, מסקנה זו דווקא מתחזקת אף מבחינת נסיבות הקמת העמותה והיווסדה.
סופו של דבר,המסקנה המתקבלת היא שהעמותה הוקמה לצוך יצירת מצג שווא בפני
רשויות המס, לפיו הכנסות הנאשם הן כביכול הכנסות עמותה המתנהלת כדין על ידי מייסדיה, לצורך השגת מטרותיה הציבוריות.

להלן יפורטו הטעמים למסקנותיי.

ד. עדויות מייסדי -חברי העמותה
13. מסקנות אלה נלמדות כאמור מכלל עדויות מייסדי וחברי העמותה, אך דומה שאת הביטוי המוחשי ביותר למצג הכוזב שיצר הנאשם בפני
רשויות המס - לפיו כביכול מתנהלת העמותה כדין על ידי חבריה - ניתן למצוא בעדותו של מי שהוצג בפני
רשויות המס בתפקיד הבכיר של יושב ראש העמותה, אברהם קורסיה (להלן גם: "קורסיה").

(1) אברהם קורסיה
14. קורסיה העיד כי הוא בעל 65% נכות צמיתה, מתקשה בשמיעה ובעמידה. קורסיה מסר שמעולם לא היה פעיל בעמותה כלשהי. לדבריו, הכיר את הנאשם באמצעות מעבידו דאז, יוסף ניסן. קורסיה העיד כי יוסף ניסן החתים אותו על טופס ההצטרפות לעמותה, כי חתם רק על המסמך ת/42ב, וכי הבין שמדובר בטופס הצטרפות לעמותה, שמטרתה סיוע לבחורי ישיבה נזקקים. קורסיה ציין כי לא שימש בתפקיד כלשהוא בעמותה, ואינו יודע מה היו פעולותיה, "אמרו לי לחתום וחתמתי. לא היה לי תפקיד ולא שום דבר" (פרוטוקול, עמוד 46שורה 24).
קורסיה דחה ניסיונות הסניגור, בחקירה הנגדית, לשכנעו כי היה מודע ומעורב בעמותה, מעבר למה שסיפר, והשיב בכנות משכנעת: "אני נכה מלידה. זה היה ככה כל הזמן. אני מוגבל מלידה. תשמע אני חתמתי במוסך וזהו יותר לא יודע כלום. מה אתה רוצה ממני" (פרוטוקול, עמוד 47, שורות 1-2). בתגובה לטענת הסניגור כי מסר הגרסה המתוארת משום שחשש בחקירתו במס הכנסה, מסר קורסיה, "לא שפחדתי, טופלתי פסיכיאטרית ואני לוקח כדורים הרבה שנים כבר ויש לי גם נכות ואני אדם מוגבל" (פרוטוקול, עמוד 47, שורות 10-11) ובהמשך, "אני בקושי יודע לכתוב" (פרוטוקול, עמוד 47, שורה 17).
אף ניסיונו של הסניגור ללחוץ על קורסיה באמצעות אזכור קרוב משפחתו "יוסף ניסן" לא צלח, וקורסיה השיב "הוא המשפחה שלי ואני בתמימות חתמתי כדי לעזור לאנשים...וכל השאר אין לי עסק" (פרוטוקול, עמוד 48, שורות 7-8).
הסניגור ניסה לקשור את דברי העד לעמותה, וקורסיה לא מש מעמדתו "דרך העמותה שאני לא פעיל בה כלום לא עשיתי כלום חתול סתם באויר" (פרוטוקול, עמוד 48, שורה 10).
על המשקל המועט שיש ליתן לטענה, בדבר האמון הרב שרחשו כביכול מייסדי וחברי העמותה לנאשם, ניתן ללמוד מהדיאלוג הבא בין הסניגור לנאשם:
"ש. בעקרון אתה קורא לנאשם הרב הצדיק הגדול?
ת. כל הרבנים צדיקים. כל היהודים צדיקים, כל עם ישראל צדיקים אחד אחד" (פרוטוקול, עמוד 48, שורות 26-27).

בפני
קורסיה הוצג דו"ח העמותה לשנת 1999 (ת/9) ופרוטוקול האסיפה הכללית מיום 13/6/2000 שצורף לדו"ח (ת/9), לפיו ,כביכול, מונה ליו"ר העמותה, וחתם על הפרוטוקול, וכך השיב קורסיה:
"ש. אני מציג לך את ת/9 אתה יודע מה המסמך הזה?
ת. (לאחר עיון) לא יודע מה זה, לא מבין בזה.
ש. אני מפנה אותך לעמוד 2 לת/9 זה החתימה שלך?
ת. מה פתאום.
ש. אתה הייתה יו"ר העמותה?
ת. לא הייתי.
ש. אתה ידעת שאתה יו"ר העמותה?
ת. מה פתאום.
ש. אני מציג לך ...פרוטוקול מאסיפה כללית מיום 18/6/2000
ת. זה לא כתב ידי, ולא החתימה שלי.
...
ש. היית פעם באסיפה כללית שאישרו דו"חות כספיים של העמותה?
ת. לא הייתי".
(פרוטוקול, עמוד 49, שורות 12-25; עמוד 50, שורות 2-3).

ניסן יוסף, אישר שקורסיה מעולם לא מונה ליושב ראש העמותה, והוסיף "לא. הוא מסכן, לא יודע לקרוא" (פרוטוקול, עמוד 53, שורה 12). עוד עולה מעדות יוסף ניסן, כי דברי קורסיה אכן משקפים את מצבו כיום (פרוטוקול, עמוד 59, שורה 24).
הנאשם ניסה להתגבר על המבוכה שהותירה עדות קורסיה בטענה אופיינית, לפיה אברהם קורסיה אינו נכה מלידה (פרוטוקול, עמוד 221, שורה 10), וכי בהצטרפו לעמותה, קורסיה "לא סבל משום בעיות פסיכיאטריות ושום בעיות בריאות. דרך אגב גם היום הוא קצת בסדר הוא עשה פה הצגה שהוא לא שומע והוא חירש" (פרוטוקול, עמוד 220, שורות 16-18).

מובן, שהנאשם, כהרגלו, לא תמך איזו מטענותיו המתכחשות בראיות אובייקטיביות כלשהן. הנאשם אינו פסיכיאטר, אינו רופא, לא טען שבעת הצטרפות החברים דרש מסמכים בדבר בריאותם הפיזית או הנפשית, ולפיכך לא ברור על מה נסמכות טענותיו המקוממות של הנאשם, מלבד הרצון לעמעם, ולו במעט, את האור המביך ששפך קורסיה על אופן הקמת העמותה והיותה, למעשה, עמותת קש, ריקה מתוכן של ממש ומפעילות, למעט כסות להעלמת הכנסות הנאשם.

מצאתי ליתן לעדות קורסיה משקל מלא, ולהעדיפה על פני גרסת הנאשם. התרשמתי שפיו וליבו של קורסיה שווים. קורסיה העיד בכנות, לא היסס לחשוף את קשייו ומגבלותיו ומאמין אני לו שלא שימש כיו"ר העמותה, או בתפקיד כלשהו אחר בעמותה, וכי מלבד חתימה חד פעמית על המסמך (ת/42ב), שאיש לא טרח להבהיר לו את תוכנו המדויק, לא חתם על מסמך אחר כלשהו של העמותה. הרושם המתקבל הוא שהנאשם ניצל את מוגבלותו של קורסיה, שאין לו כל קשר ממשי לעמותה, והציגו בפני
רשויות המס כיושב ראש העמותה.

המסקנה העולה מדברי קורסיה, המהימנים בעיני, היא שהקשר שלו לנאשם הוא אקראי, וזיקתו לעמותה ולפעילויותיה, מלבד חתימתו המזדמנת, קלושה עד כדי אפסית.

(2) יעקב צמח (להלן גם: "צמח")
15. המצג הכוזב שיצר הנאשם בפני
רשויות המס, לפיו העמותה מתנהלת כביכול כדין, על ידי חבריה, המשיך להתברר אף בעדות יעקב צמח, שהוצג בכזב בפני
רשויות המס כמי ששימש בשני תפקידים בעמותה - גזבר העמותה (ת/9) ויושב ראש ועד (ת/10).
בניגוד לחברי העמותה האחרים, נטולי כל רקע בפעילות ציבורית, צמח העיד כי שימש בעבר חבר מועצת קריית אונו וראש אגף פינוי בינוי בעיר.
גם צמח העיד שמלבד החתימה במעמד אחד (על שני המסמכים ת/42א, ת/42ב), במוסך של האחים ניסן, לא היה לו קשר כלשהו לעמותה.
"לשאלות בית המשפט:
ש. מלבד אותה חתימה במוסך, היה לך איזה מגע?
ת. לא חתמתי. חתמתי במוסך.לא מעבר לזה.
ש. מעבר לחתימה במוסך היה לך מגע עם העמותה הזאת בהמשך?
ת. לא...במסגרת העמותה אני לא עשיתי... במסגרת העמותה לא נטלתי חלק.
ש. יהיה נכון לסכם פעילותך בחתימה במוסך?
ת. בית משפט הגדיר את זה ".
(פרוטוקול, עמוד 89, שורות 22-30).

צמח, הכחיש שמילא תפקיד כלשהו בעמותה:
"ש. מילאת תפקידים בעמותה?
ת. לא.
(פרוטוקול, עמוד 89, שורות 1-2).

צמח אף הכחיש, ששימש בתפקיד גזבר העמותה או שנטל חלק באסיפה הכללית שבה, כביכול, נוכח ונבחר כגזבר העמותה, וכן הכחיש את חתימתו או כי אישר למאן דהוא לחתום בשמו או שידע כלל על קיומה של ישיבה זו:
ש. מפנה אותך למסמך מיום 18.6.00 שמצורף לדוח...לפי הפרוטוקול הזה עולה שאתה נבחרת לשמש כגזבר העמותה...מה יש לך לומר?
ת.יכול להיות שהם בחרו.
ש. היית באסיפה כזאת?
ת. לא.
...
ש. ידעת שהיתה אסיפה כזאת?
ת.לא ".
(פרוטוקול, עמוד 90, שורות 24-31; עמוד 91, שורות 1-2).
למרות אכזבתו הגלויה של צמח מניצול הנאשם את האמון שנתן בו, התייחסותו להצגתו בכזב כגזבר העמותה ולחתימה הכוזבת בשמו, הייתה מתונה ואף מפתיעה. צמח מסר כי אילו הנאשם היה מבקש ממנו אישור טלפוני לחתום בשמו על הדו"חות היה מסכים לכך, אך אפילו פעילות מינימאלית זו לא עשה הנאשם:
"ש. מר שקלים אמר לך שיחתום בשמך על הדוח, הוא התקשר?
ת. לא.
ש. אתה בטוח?
ת. לא. אם היה מתקשר אלי והיה אומר לי שיש דוח מבוקר וכולם בדקו אותו וזה בסדר וצריך שתי חתימות או שלוש חתימות וחסרה חתימה שלי, אני חושב שבגלל כבוד שלי אליו הייתי אומר לו שיכול לחתום.
ש. קרה הארוע הזה?
ת. לא.
(פרוטוקול, עמוד 90, שורות 16-23).

לא זו אף זו. מעדות צמח עולה כי כלל לא ידע אודות פעילות כלשהי של העמותה
"ש.אתה יודע מה העמותה עשתה מאז שהצטרפת אליה? מה אתה יודע על הפעילות שלה?
...
ת. לפני החקירה לא. ידעתי שהם עוזרים לנזקקים, לימודים.
...
ש. איך העמותה הזאת עוזרת לנזקקים?
ת. לא יודע.
ש. אתה שאלת אולי את מר שקלים על פעילות העמותה?
ת. לא "
(פרוטוקול, עמוד 89, שורות 3-14).

צמח הכחיש שהשתתף בישיבה כלשהי של העמותה:
"ש. אתה השתתפת בישיבות כלשהן של העמותה, אסיפה כללית או ישיבה אחרת?
ת. לא זכור לי דבר כזה"
(פרוטוקול, עמוד 89, שורות 19-20).

אף מעדות צמח - בדומה לעדות קורסיה - זועק הכזב במצג שיצר הנאשם בפני
רשויות המס, לפיו כביכול העמותה מתנהלת כדין על ידי חבריה. על היפגעותו של צמח ממצג כוזב זה, ומניצול הנאשם את שמו, ניתן ללמוד מתגובת צמח, בעקבות חשיפת הפרשה, שבתשובה לשאלת התובע האם הכיר את הנאשם קודם הפרשה, השיב באיפוק "אני מכבד אותו. יש לי כבוד אליו. מאז החקירה עד היום אני לא מדבר איתו" (פרוטוקול, עמוד 92, שורות 4-5. ההדגשה אינה במקור-י.ל), ומהסברו לתגובתו: "אם רק היו אומרים לי שרוצים לחתום בשמך, אולי הייתי אומר להם כן... אמרתי הייתם צריכים להגיד לי עשינו פעילות ככה...אני הולך לחקירה וכמו מטומטם אני יושב שם, אני איש ציבור ולא יודע מה להגיד...זה היה יכול להיגמר בשיחה של טלפון, להגיד. היו אומרים לי תשמע, תחתום..." (פרוטוקול, עמוד 92, שורות 7-17).
התרשמתי מכנות עדות צמח. יש בדבריו כי אילו אך ביקש ממנו הנאשם, היה מאשר לו טלפונית לחתום בשמו, כדי לחזק משקל מהימנות גרסתו.

(3) יוסף ניסן
הנאשם הוא זה שיזם את הקמת העמותה
16. שמו של יוסף ניסן עובר כחוט השני לאורך כל גרסת ההגנה - הן בגרסאותיו המשתנות של הנאשם והן בסיכומי ההגנה - כמי שכביכול יזם את הקמת העמותה, והנאשם כביכול רק "נענה" ליוזמה זו.
מלבד עדותו הבלתי מהימנה של הנאשם אף בעניין זה, אין כל בסיס, אפילו בעדות יוסף ניסן, לגרסתו זו של הנאשם.
יוטעם, למרות מגמתיות עדותו של יוסף ניסן, שעשה כל מאמץ לסייע לנאשם, בחקירתו הראשית אישר יוסף ניסן כי הנאשם הוא זה שיזם את הקמת העמותה ויוסף ניסן הוא זה שנענה ליוזמת הנאשם:
"ש. מה הוא (הנאשם- י.ל) ביקש ממך להצטרף?
ת. כן".
(פרוטוקול, עמוד 51, שורות 19-20).
בחקירתו הנגדית, כלל לא הוצגה ליוסף ניסן הטענה שהוא ואחיו (ז"ל) שהם אלו שיזמו את רעיון הקמת העמותה, וכל שנשאל יוסף ניסן הוא האם היה מעורב בהקמת העמותה, ולכך השיב בחיוב:
"ש. אתה היית בהתחלה מעורב בהקמת העמותה נכון?
ת. כן"
(פרוטוקול, עמוד 57, שורות 11-12).

לאור האמור, אני דוחה טענת ההגנה בסיכומיה, כי האחים יוסף והרצל ניסן הם אלה שיזמו את הקמת העמותה, וקובע, כממצא עובדתי, שהוכח שהנאשם הוא זה שיזם את הקמת העמותה. כידוע, בית המשפט אינו בוחן כליות ולב, ומטעמים מובנים קיים קושי לקבוע האם כבר ברגע הקמתה התכוון הנאשם לעשות בה שימוש לצורך העלמת הכנסותיו. מכל מקום, וכפי שיפורט בהרחבה, אף בהמשך, מסדרת מצגי השווא אודות התנהלותה התקינה כביכול של העמותה על ידי חבריה, עולה כי בפועל שימשה העמותה נדבך מרכזי לצורך העלמת ההכנסות של הנאשם.

היעדר זיקה של יוסף ניסן לפעילות העמותה
17. יוסף ניסן, הוצג במסמכי העמותה כמי שנשא כביכול בשלל תפקידים בעמותה: גזבר העמותה (ת/7), חבר ועדת ביקורת (ת/9) וחבר ועד (ת/8, ת/10), ואף נחזה כמי שחתם, כביכול, במסמכים המתוארים בתוקף תפקידיו אלה.
כפי שיפורט להלן, מעדות ניסן יוסף עולה, כי לא נשא בתפקיד כלשהוא בעמותה,לא נטל חלק בפעילויותיה, לא ידע אודות פעילויות העמותה, לא חתם על איזה ממסמכי העמותה שהוגשו לשלטונות המס ולא התיר לאיש, לרבות הנאשם, לחתום בשמו על מסמכים אלה.
" ש. אתה אישית יודע מה העמותה עשתה?
ת. לא.
...
ש. לך היה תפקיד בעמותה?
ת. חבר
ש. אתה השתתפת באסיפות הכלליות של העמותה?
ת. אסיפה כללית לא היתה, אבל היו לנו מפגשים משפחתיים, בשיעורי תורה, כל פעם הייתי שואל מה נשמע.
ש. היתה אסיפה פורמלית?
ת. לא.
לשאלות בית המשפט:
ש. אתה היית ער פעם אחת שנערכו פרוטוקולים של הישיבות?
ת. לא.
ש. חתמת על פרוטוקול כזה?
ת. לא זוכר.

ממשיך בחקירה:
ש. השתתפת בוועדת ביקורת או וועדת כספים של העמותה?
ת. לא.
ש. יכול להיות שנתת למישהו אחר רשות לחתום בשמך על טפסים של העמותה?
ת. לא ".
(פרוטוקול, עמוד 52, שורות 8-28).

"ש. היית חבר באיזה וועדה?
ת. לא.
...
ש. היה גזבר?
ת. הרב שקלים.
ש. הוא היה יו"ר וגזבר, יכול להיות שהוא היה כל העמותה?
ת. לא יודע, אני לא הייתי גזבר".
(פרוטוקול, עמוד 53, שורות 14-15; עמוד 54, שורות 1-4).

ביטוי למגמתיות עדות יוסף ניסן ולניסיונו לסייע לנאשם, מצוי בהתייחסותו לחתימתו על פרוטוקול העמותה מיום 18/6/2000 (ת/9). אמנם מדובר בתשובה מתחמקת משהו, אך עדיין יש בה ניסיון לחלץ את הנאשם ממצג השווא המיוחס לו:
"ש. אתה מכיר את הפרוטוקול הזה מיום 18/6/2000 (ת/9)?
ת. אני לא זוכר, אבל אנחנו חתמנו ".
(פרוטוקול, עמוד 53, שורות 8-9).

משנתבקש יוסף ניסן להסביר תשובתו, נתברר כי כלל אין לה על מה שתסמוך, שכן כלל לא נכח בישיבה:
"ש. מפנה לפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 18/6/2000 היית באסיפה הזו?
ת. לא הייתי."
(פרוטוקול, עמוד 55, שורות 20-21).
אם יוסף ניסן כלל לא נכח בישיבת 18/6/2000, שספק אם נערכה, כיצד יכול היה לחתום בסיומה? ברי שאין מדובר אלא בניסיון כושל לסייע לנאשם.

בהמשך, אישר יוסף ניסן כי לא השתתף בישיבה כלשהי שבה אושרו הדו"חות הכספיים של העמותה, וזאת בניגוד למצגי השווא העולים מהדו"חות הכספיים, שעליהם חתום יוסף ניסן כבעל תפקיד שהגיש הנאשם לרשויות המס (ת/7, ת/8, ת/9).
"ש. היית באיזה ישיבה אחת שאישרו את הדו"חות הכספיים של העמותה?
ת. לא ".
(פרוטוקול, עמוד 55, שורות 22-23).

יוסף ניסן הכחיש שאישר למאן דהוא או לנאשם לחתום בשמו על מסמכים של העמותה
"ש...יכול להיות שאמרת לאדם כלשהו לחתום בשמך?
ת. לא. אני בטוח.
ש. אישרת כזה דבר פעם לנאשם?
ת. לא.
ש. מישהו ביקש ממך אישור כזה?
ת. לא."
...
"ש. נשאלת האם אישרת לנאשם לכתוב בשמך דברים נכון, האם אישרת לו לכתוב בשמך דברים?
ת. לחתום בשמי לא "
(פרוטוקול, עמוד 56, שורות 29-31; עמוד 57, שורות 1-3; עמוד 61, שורות 6-7 וכן ראו פרוטוקול, עמוד 57, שורות 17-18; עמוד 60, שורות 4-5).

18. דווקא משום מגמתיות עדותו של יוסף ניסן ורצונו הגלוי לסייע לנאשם, יש בעדותו חיזוק משמעותי לגרסת התביעה. כפי שהובהר לעיל, אף מעדות יוסף ניסן עולה כי המצג שיצר הנאשם בפני
רשויות המס, לפיו העמותה מתנהלת כדין על ידי חבריה, היה מצג שווא כוזב.
(4) כרמל חיבה (להלן גם: "חיבה")
19. כרמל חיבה הוא אחד ממייסדי וחברי העמותה.
מעדות כרמל חיבה, עולה שלבקשת האחים ניסן, חתם - פעם אחת ויחידה- במוסך, על מסמך הנחזה בעיניו כמסמך הצטרפות לעמותה. (פרוטוקול, עמוד 62, שורות 6-13).
על מידת ניתוקו של חיבה מהעמותה ניתן ללמוד מעדותו כי אפילו אינו יודע את שם העמותה (פרוטוקול, עמוד 62, שורות 15-16), ואף את מהות תפקידו של הנאשם בעמותה
"ש. מה קשור הנאשם שנמצא פה לעמותה?
ת. לפי מה שאני ראיתי הוא במקום הראשון. אין לי מושג מה תפקידו בעמותה"
(פרוטוקול, עמוד 62, שורות 17-18).
חיבה העיד כי לא נשא בתפקיד כלשהו בעמותה, מעולם לא השתתף בישיבה כלשהי של העמותה, אינו יודע מה עשתה בפועל ואף לא התעניין בכך (פרוטוקול, עמוד 62, שורות 19-22; עמוד 63, שורות 1-3; עמוד 63, שורות 8-11).

20. עדות חיבה הותירה רושם מהימן בעיני.

(5) אשר קורסיה (להלן גם: "אשר")
21. אשר קורסיה, אחיו של אברהם קורסיה, שלל כל מעורבות כלשהי לפעילות העמותה. לדברי אשר, למעט חתימתו במוסך על הצטרפותו לעמותה, לא עשה פעילות כלשהי במסגרת העמותה (פרוטוקול, עמוד 42, שורות 5-12).

אשר הכחיש שמילא תפקיד כלשהו בעמותה, ואף מסר שחברים אחרים בעמותה, אחיו-אברהם קורסיה ויעקב צמח, לא עשו פעילות כלשהי במסגרת העמותה.
"ש. בעמותה מילאת תפקיד מלבד החתימה שלך?
ת. לא, מטבע הדברים קרובי המשפחה ביקשו ממני להצטרף חתמתי אבל מעבר לכך לא היה דבר.
...
ש. לא לקחת חלק כלשהו בפעילות העמותה?
ת. מעבר לחתימה לא היינו בקשר, ולא פעלנו בעמותה, ולא ידענו על הפעילות שלה.
...
ת. חלק מהאנשים אני יודע בוודאות שלא עשו פעילות כלשהי במסגרת העמותה, אחי למשל קורסיה אברהם. צמח יעקב דברנו לפעמים בענייני פוליטיקה ואף פעם לא דיבר עם פעילות במסגרת העמותה הזו"
(פרוטוקול, עמוד 42, שורות 29-30; עמוד 43, שורות 2-9).

22. עדות אשר עוררה את אמוני. יש בעדות אשר כדי לחזק את עדויות החברים האחרים, ובמיוחד עדויות אברהם קורסיה ויעקב צמח.

ה. גרסת ההגנה לפעילות חברי העמותה ומוסדות העמותה
23. הנאשם הוא עד ההגנה היחיד שהעיד בעניין נסיבות הקמת העמותה ופעילות החברים בעמותה.
בעקבות הרושם המצטבר שהותירו עדויות חברי העמותה - לפיהן, לא הייתה להם מעורבות כלשהי בפעילות העמותה, ולמעשה מיצו את פעילותם בעמותה עם רישומם כמייסדיה וחבריה - נשאל הנאשם מפורשות האם ניתן לומר שהוא היה הפעיל היחיד בעמותה:
"ש. אפשר להגיד שהיית הפעיל היחיד בעמותה?
ת. אני הייתי הפעיל היחיד של העמותה במובן זה שהייתה זה שקיים את הפונקציה שהיא העמותה"
(פרוטוקול, עמוד 151, שורות 26-28).

לאור האמור, נשאל הנאשם האם ניתן לומר שמייסדי העמותה מיצו את פעילותם בעמותה עם רישומם כחברי העמותה. הנאשם - שלא ניתן לחלוק על כך שניחן באינטליגנציה גבוהה - שהיה ער להשלכות האפשריות של מתן תשובה חיובית לשאלה זו, ניסה להתחמק, והשיב:
"ש. אפשר להגיד שהם מיצו את פעילותם בעמותה עם רישומם?
ת. לא, אני יכול להגיד באופן כללי, שהרבה מאוד עמותת שהוקדמו דאז ונדרשו בהתחלה 10 אנשים ואחר כך 7, שבעת האנשים כונסו כדי לייסד את העמותה.
ש. במה התבטא פעילותם לאחר רישומם בעמותה?
ת. הם הביאו אנשים שהיו זקוקים לתרומות, הם הפנו אלי אנשים, והם כאשר היו זקוקים לסיוע לא התביישו לפנות אלי
ש. הפעילות שלהם היתה בהפניית נזקקים לעמותה?
ת. בודאי. לא היה להם את הפונקציה או היכולת... עובדתית אנשים פנו אלי ולא אליהם"
(פרוטוקול, עמוד 152, שורות 4-12).

במחלוקת עובדתית זו מעדיף אני את גרסתם העקבית של כל חברי העמותה, שהעידו, ללא יוצא מן הכלל, כי לא הייתה להם כל מעורבות בפעילות העמותה, על פני גרסת הנאשם, שמצאתיה מתחמקת, מתפתלת, מלאכותית ובלתי מהימנה. המסקנה המתבקשת היא שבחתימת חברי העמותה על מסמך הצטרפותם לעמותה התמצתה פעילותם בעמותה.

24. בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם כי למעט אירוע החתימה במוסך לא התקיימו אסיפות כלליות או ישיבות של העמותה, וכי אין לא ניתן לראות בשיעורי התורה שנתקיימו אצל האחים ניסן כדי אסיפות כלליות או ישיבות של חברי העמותה:

"ש. כל חברי העמותה שהעידו כאן אמרו שמעולם לא היו באסיפה כללית, ולא השתתפו באף אחת מהוועדות שהעמותה אמורה לקיים, זה נקרא ניהול תקין של העמותה?
ת. לא, זה לא נקרא ניהול תקין של העמותה...אנחנו חברים ונפגשנו כל יום רביעי בשיעור אצל יוסף והרצל והם הפנו אלי אנשים וקראו לי אפילו הרב שקלים, ופנו אלי בכל שאלה...
ש. ...אני מוכן לצאת מנקודת הנחה שהיו מפגשים חברתיים, ואף אחד מהם לא אומר שאלה היו אסיפות כלליות שבהם קיבלו דיווח מסודר על פעילות עמותה?
ת. אמת ויציב, אני מודה שאני סברתי ואני סובר עד היום אם כן מישהו מתקן אותי, שברגע שיש רואה חשבון לעמותה ויש יועץ משפטי, זה ניהול תקין כך אני סברתי..."
(פרוטוקול, עמוד 222, שורות 1-13).

יתרה מזו, חלק מחברי העמותה העיד שכלל לא השתתף בשיעורי התורה (אברהם קורסיה- פרוטוקול, עמוד 48, שורות 22-23; אשר קורסיה- פרוטוקול, עמוד 44, שורות 1-5; כרמל חיבה- פרוטוקול, עמוד 63, שורות 4-12; יעקב צמח- פרוטוקול, עמוד 92, שורות 29-30).
25. העולה מכל האמור לעיל הוא, שאף לפי גרסת הנאשם, יש לקבל טענת התביעה, כי מעולם לא נתקיימו אסיפות פורמאליות כלשהן של העמותה, וכי מוסדות העמותה השונים מעולם לא קמו, וממילא מעולם לא פעלו, ולפיכך, המסמכים שהונפקו, כביכול, על ידי אותם מוסדות בדו"חות הכספיים, הם מסמכים מזויפים.

26. המסקנה בדבר היעדר פעילות לעמותה והיעדר הפעילים לעמותה, מתיישבת היטב עם עדות יהודה כהן, לפיה בכל התקופה שייצג את העמותה, היה בקשר רק עם הנאשם (פרוטוקול, עמוד 94, שורות 1-14; עמוד 95, שורות 15-23).

ו. ממצאי עובדה

27. לאור כל האמור, אני קובע שהוכחו, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, ממצאי העובדה הבאים:

(א) איש מחברי העמותה, מלבד הנאשם, לא היה בעל תפקיד כלשהו בעמותה. ממילא איזה מבעלי התפקידים, או ממוסדות העמותה, שתוארו בדו"חות הכספיים שהוגשו לרשויות המס - יושב ראש, גזבר, יושב ראש ועד, חבר ועד, וועדת ביקורת, אסיפה כללית - לא היו קיימים, וממילא לא פעלו, ולפיכך כל מסמך או אישור שהוצג כביכול על ידם, כוזב, מאחר שאינו משקף את המציאות.
(ב) מעולם לא נתקיימו אסיפות פורמאליות כלשהן של העמותה, וממילא לא נערכו פרוטוקולים המשקפים החלטות שכביכול נתקבלו.
(ג) הקשר היחיד של חברי העמותה, מלבד הנאשם, לעמותה, התמצא בחתימתם על מסמך, שלא היו מודעים לתוכנו המדויק, והאמינו כי הוא מסמך הצטרפות לעמותה.
(ד) איש מחברי העמותה, מלבד הנאשם, לא ביצע פעילות כלשהי במסגרת העמותה.
(ה) איש מחברי העמותה, מלבד הנאשם, לא היה מודע לפעילויות העמותה.
(ו) איש מחברי העמותה, לא חתם על מסמך כלשהו של העמותה (מלבד מסמך שנחזה בעיניהם כמסמך הצטרפות לעמותה).
(ז) איש מחברי העמותה לא אישר לנאשם או למאן דהוא אחר לחתום בשמו על מסמך כלשהו של העמותה.

iii. האם הושגו מטרות העמותה?

א. המחלוקת
28. בסיכומיו, טען הנאשם כי למרות שלא הצליח לממש את מטרת הקמת ישיבה, "סייע רבות לנזקקים ואף בתרומות לגופים שונים... ובכלל זה להפעלת ישיבה בשם "תפארת התשובה" הממוקמת בירושלים, לה נתרמו מדי חודש בחודשו סך 2,500 $ (ראה מוצג נ/17 ונ/39)" (ראו סעיף 69 לסיכומי ההגנה).

ב. המסקנה
29. המסקנה העולה מכלל העדויות והראיות היא שאין כל ממש בטענת הנאשם וכי העמותה לא קיימה את שתי המטרות העיקריות שהציבה לעצמה (כפי שנקבעו בתעודת הרישום שלה- נ/14)- האחת, הקמת ישיבה והשניה, סיוע לנזקקים, כפי שיפורט להלן.

ג. העמותה לא הקימה ישיבה
30. כאמור, אין חולק שהעמותה לא הצליחה לממש אחת ממטרותיה המרכזיות, הקמת ישיבה.
יחד עם זאת, מגרסאותיו המשתנות והמתפתלות של הנאשם, אף בעניין אובייקטיבי פשוט זה - כפי שיפורט להלן - ניתן ללמוד על חוסר מהימנות הנאשם ועל הקושי במתן אמון בטענתו החוזרת בדבר תום הלב, כביכול, המאפיין את פעולותיו.

31. להלן יפורטו גרסאותיו המשתנות של הנאשם לעניין זה:

(א) תחילה - בביקורת שנערכה לנאשם, בהודעותיו במס הכנסה ובחקירתו הראשית - אישר הנאשם שהעמותה אכן לא קיימה את מטרת הקמת הישיבה, וכהרגלו, הטיל את האחריות לכך על גורמים אחרים- הרשויות השונות, שלא סייעו בהקמת הישיבה (ת/46, בעמוד 2; ת/55, עמוד 1; ת/1, עמוד 2, שורות 6-11; פרוטוקול, עמוד 154,שורות 8-11).
(ב) בהמשך, בלחץ החקירה הנגדית - ומשנתברר המרחק בין מטרות מוצהרות אחרות של העמותה לבין מימושן בפועל - שינה הנאשם גרסתו, וטען באופן תמוה "...היתה לי ישיבה עם 120 תלמידים שבאדיבות המדינה פורקה, היתה ישיבה בירושלים בשם תפארת התשובה שהעמותה החזיקה אותה..." (פרוטוקול, עמוד 223, שורות 1-2).

משביקש התובע לברר מדוע מועלית טענה זו, שלא בא זכרה קודם, לראשונה בחקירה הנגדית, מסר הנאשם, כהרגלו, הסבר מפותל לפיו מדובר בישיבה קיימת שהעמותה תמכה בה בסכום חודשי (פרוטוקול, עמוד 223, שורות 5-6), כי למעשה הקים ישיבה באופן זמני (פרוטוקול, עמוד 223, שורות 8-9), אך בשנים 1995-2002 לא הייתה קיימת ישיבה כזו (פרוטוקול, עמוד 223, שורות 13-15).

לשאלת התובע - מדוע במענה לכתב האישום, ובחקירתו הראשית, לא אמר שהמטרה העיקרית של הקמת ישיבה עם 120 תלמידים הושגה - השיב הנאשם בתחילה "השאלות של חוקרי מס הכנסה היו אלי איפה המבנה, מועלם שאל אותי גם כן, ואמרתי ששלחנו מכתבים וניסינו לבנות ביבנה מרכז רוחני גדול, אפילו דיברנו עם ראש העיר הקודם יהודה ברוס שהסכים" (פרוטוקול, עמוד 223, שורות 16-20). ובהמשך, טען, בעזות מצח: "...אני אמרתי..." (פרוטוקול, עמוד 224, שורות 3-6).
למותר לציין, כי אין כל בסיס בפרוטוקול הדיון לטענה זו של הנאשם וכי גובה ההודעה, החוקר שלמה מועלם, שהעיד בבית המשפט, לא נשאל דבר וחצי דבר בענין זה (פרוטוקול, עמודים 28-41).

(ג) להוכחת טענת הנאשם בדבר הקמת ישיבה או תמיכה בישיבה הוגשו מספר מסמכים כדלקמן:

(1) אישור על תרומה בסך 15,000 ₪ בשנת 1995 לישיבת "תפארת התשובה" (נ/39). לנ/39 צורפו אישורים נוספים בכתב יד משנים 1988-1992, בדבר תרומות אישיות של הנאשם לגורמים שונים, ובין היתר לישיבת "תפארת יוסף" בסך 5,000 ₪.
(2) "תעודת כבוד" - שניתנה באופן אישי לנאשם כאות להתחייבותו, באופן אישי- ולא על ידי העמותה - משנת 1986, לתרום 2,500$ מדי חודש במשך שנה לישיבת "תפארת התשובה" (נ/41).
איני סבור שיש ליתן למסמך (נ/41) משקל כלשהו לתמיכה בטענת הנאשם לפיה כביכול, העמותה הקימה ישיבה או תמכה בישיבה, ממספר טעמים:
ראשית, נ/41 נערך בשנת 1986, 14 שנים לפני הקמת העמותה.
שנית, נ/41 מופנה לנאשם באופן אישי ולא לעמותה שכאמור לא הייתה קיימת באותה עת.
שלישית, נ/41 מתייחס להתחייבות לתרומה, להבדיל מאישור על תשלום בפועל.
רביעית, עורכי המסמך נ/41 לא העידו, ולאור תוכנו - לפיו מדובר בהתחייבות ולא באישור על תרומה בפועל - הרי שמשקלו אפסי.
לאור כל האמור, וגם אם ניתן היה להעניק לנ/41 משקל כלשהו - לפיו כביכול במהלך שנת 1987 תרם הנאשם באופן אישי לישיבה מדי חודש בחודשו 2,500$ - לא ברור לבית המשפט כיצד סברה ההגנה שיש בכך כדי לבסס את טענת הנאשם או לעורר ספק, שהעמותה- שהוקמה רק בשנת 1990- הקימה ישיבה או תמכה בישיבה.

32. לא מצאתי מקום לקבל גרסת הנאשם אף בעניין זה.
מתשובות הנאשם ניתן ללמוד על התנהלות אופיינית ושיטתית, של מתן גרסאות סותרות, התחמקות ממתן תשובה ישירה, תוך סטייה, לתחומים אחרים ורחוקים, תוך הכברת פרטים, בלתי רלוונטיים, והפרחה לאוויר של שמות בעלי תפקידים, בכדי ליצור מראית עין של עשייה תקינה וגלויה.

ד. העמותה תרמה חלק זניח מהכנסותיה
33. כפי שצוין לעיל, לא מצאתי כל ממש, אף בטענת הנאשם כי העמותה מימשה את המטרה של סיוע לנזקקים, בין היתר, בתרומות לגופים שונים (סעיף 69 לסיכומי ההגנה).
כך למשל, בחקירתו הראשית, טען הנאשם, כי כל המטרות האחרות של העמותה, שעיקרן, סיוע לנזקקים בתרומות "מומשו אחד לאחד מתן גמחי"ם, קמחא דפסחא..." (פרוטוקול, עמוד 154, שורות 11-12).

34. בחינת העדויות והראיות מובילה למסקנה שאף טענתו זו של הנאשם אינה משקפת את המציאות, וכי יש לקבל טענת התביעה כי היקף התרומות שנתנה העמותה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה זניח ביחס להכנסותיה, עד כדי אפסי.

ה. סכומי התרומות
35. מסקנה זו נלמדת מסכומי התרומות שדיווחה העמותה עצמה ביחס להכנסותיה, (ואף מעדויות עדי ההגנה, כפי שיפורט בהמשך) כפי שיפורט להלן:
בשנת 1995 - דיווחה העמותה על תרומות בסך 22,780 ₪ למול הכנסות מדווחות בסך 149,923 ₪ - שהן 15.1% מסה"כ ההכנסות המדווחות ו- 6.26% מסך ההכנסות הלא מדווחות המיוחסות לה בכתב האישום.
בשנת 1996 - דיווחה העמותה על תרומות בסך 11,491 ₪ למול הכנסות מדווחות בסך 117,878 ₪ - שהן 9.7% מסה"כ ההכנסות המדווחות ו- 3.34% מסך ההכנסות הלא מדווחות המיוחסות לה בכתב האישום (המבוססות רק על הפקדות השיקים ולא על הכנסות במזומן).
בשנת 1997 - דיווחה העמותה על תרומות בסך 37,000 ₪ למול הכנסות מדווחות בסך 163,493 ₪ - שהן 22.6% מסה"כ ההכנסות המדווחות ו- 6.54% מסך ההכנסות הלא מדווחות המיוחסות לה בכתב האישום.
בשנים 1998- 2000 - דיווחה העמותה על תרומות בסך 0 ₪ למול הכנסות מדווחות בסכומים הבאים:
224,354 ₪ (1998); 229,587 ₪ (1999); 110,041 ₪ (2000) (ת/5, ת/6, ת/7, ת/8, ת/9, ת/10).

ו. הצהרות העמותה על סכומי התרומות
36. בהיעדר ראיה לכך, אין סיבה לקבוע שהצהרות העמותה בדו"חותיה הכספיים אינן משקפות את התרומות שהעמותה נתנה. זאת, במיוחד לאור טענת הנאשם כי כל התרומות נרשמו בספרי העמותה ודווחו ליועץ המס.

בביקורת מס הכנסה מיום 26/8/2001, אישר הנאשם כי הצהרת העמותה בדו"ח (ת/9), לפיה בשנת 1999 לא נתנה העמותה תרומות לנצרכים, משקפת את המציאות (ת/46, עמוד 3, שורות 1-2). בחקירתו הנגדית, ניסה הנאשם להתנער מדבריו אלה, וטען כי באומרו דברים אלה הדו"ח לא היה מונח בפני
ו. משנתבקש הנאשם להסביר פשר הסתירה בין תשובותיו, התחמק, כהרגלו, מתשובה וטען כי התובע הוציא את השאלה מההקשר, והסתבך בהמשך בגרסה מפותלת ובלתי מהימנה (פרוטוקול, עמוד 292, שורות 5-28).
יהודה כהן, שהשתתף בביקורת, העיד כי התרשומת - שעליה הוא חתום - משקפת את הדברים שנאמרו במהלך הביקורת (פרוטוקול, עמוד 100, שורה 16).
בהודעתו במס הכנסה טען הנאשם, חד משמעית, כי כל התרומות נרשמו בספרי העמותה "לגבי נתינת כספים ישנו רישום למי ניתנו כספים לכל הוצאה כספית אם במזומן או בצ'ק ישנו תיעוד במסמכי העמותה" (ת/3, עמוד 3, שורות 15-16).
בהודעה נוספת במס הכנסה טען הנאשם כי כל הרישומים בדבר התרומות שנתנה העמותה הועברו ליהודה כהן וכי אינו יודע מדוע לא דווחו (ת/4, עמוד 4, שורות 8-9).

אף מעדות הנאשם, בחקירתו הראשית, עולה כי נערכו רישומים ביחס לתרומות:
"ש. כשנתת להם את הכסף ביקשת מהם לכתוב מכתבי תודה?
ת. כן. אין להם קבלות.
ש. למה ביקשת מהם לכתוב?
ת. כיון שהכסף אינו שלי, חייב איזה משהו, והמכתב נכנס למאזן אצל רואה החשבון"
(פרוטוקול, עמוד 156, שורות 20-23).
בהמשך חקירתו הראשית, העיד הנאשם כי עד כניסתו של יהודה כהן לעמותה, פעלה העמותה ברשלנות, וכי התרומות לא נרשמו באופן מסודר, אך בהמשך, על פי הנחיית יהודה כהן, נערך רישום מסודר וממוחשב באמצעות תוכנת "אקסל וורד", על ידי מתנדבות מתחלפות בעמותה (פרוטוקול, עמוד 158, שורות 21-28, עמוד 160, שורות 1-9).
נדחתה בקשת הנאשם להגשת העותקים הצילומיים של המסמכים. בהחלטת בית המשפט נקבע שעל הטענה שהמסמכים אינם מקוריים ניתן עוד היה להתגבר, אך יש טעם של ממש בהתנגדות התביעה ככל שהיא מתייחסת לאי העדת עורכי איזה מהמסמכים , הקושי אף להצביע על זהותם וכן העובדה שמסמכי הנהלת החשבונות, שנערכו לכאורה על ידי מנהל החשבונות יהודה כהן - שהעיד בפני
בית המשפט רק לפני מספר ימים, לאחר שזומן שוב על ידי ההגנה - לא נשאל על כך אפילו שאלה אחת. בית המשפט סבר שייתכן שניתן היה להגיש את המסמכים ללא קושי באמצעות מנהל החשבונות, אך משלא נעשה הדבר, בנסיבות המתוארות, לא ניתן לקבל את המסמכים (פרוטוקול, עמוד 160, שורות 29-31; עמוד 161, שורות 1-6).

יוטעם, כי במקומות אחרים - ובצורה אופיינית לגרסתו ההפכפכה והבלתי מהימנה - העלה הנאשם גרסה הפוכה, לפיה כלל לא נערך רישום מסודר של התרומות.
כך למשל, בביקורת מס הכנסה מיום 26/8/2001, טען הנאשם כי "אין רישום מסודר לגבי הגמ"ח. רק מכתבים שמקבל הגמ"ח מאשר קבלת הכסף. אני לא מוציא קבלות עבור החזרי הגמ"ח...התיעוד הוא המכתב שכותב מבקש הגמ"ח, על מכתב זה המבקש ואני חותמים" (ת/46, בעמודים 1-2).

בהמשך, בהודעתו הראשונה במס הכנסה, מיום 25/11/2002, טען הנאשם כי תקופה מסוימת ניהל רישום של התרומות, וכי בהמשך הפסיק לנהל רישום, מאחר שמדובר במתן צדקה בסתר. למותר לציין כי לבית המשפט לא הוגש ולו רישום אחד גם ביחס לאותן שנים, שבהן, כביכול, ניהל הנאשם רישום של התרומות, שכביכול, העמותה נתנה. (ת/1, עמוד 3, שורות 9-13),

37. אף מהתייחסות הנאשם להצהרות העמותה בדו"חותיה הכספיים ביחס לתרומות שנתנה, ולסיכומיו, אין כדי לעורר ספק במסקנה שהדו"חות הכספיים, משקפים את התרומות שהעמותה נתנה.

גרסת הנאשם, אף ביחס להצהרות העמותה בדו"חותיה לתרומות שנתנה, אינה אחידה.
בביקורת מיום 26/8/2001, טען הנאשם כי בשנת 2000, חילקה העמותה גמ"חים במזומן בסכומים הנעים בין 100 ₪ ל-5,000 ₪, ל-10 עד 20 אנשים (ת/46, עמוד 1, למטה).
לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, ביחס לדו"חות השנים 1998-2000 - שבהם דיווחה, כאמור, העמותה על היעדר תרומות - טען הנאשם כי דו"חות אלה הוכנו על ידי יהודה כהן, וכי לא ראה אותם "אין לי מה להגיד על זה" (פרוטוקול, עמוד 291, שורות 5-7), ובהמשך, אף טען כי הדו"חות האלה אינם מוכרים לו, לא ראה אותם, לא ערך אותם ולא חתם עליהם (פרוטוקול, עמוד 291, שורות 29-31).

הנאשם לא סיפק הסבר לפער בין גרסתו בביקורת מס הכנסה (ת/46), לבין הצהרת העמותה בדו"ח שנת 2000.

מקובלת עלי טענת התביעה, כי אף אם תתקבל גרסת הנאשם בביקורת (ת/46), עדיין מדובר בסכומים זניחים, ביחס להכנסותיה המדווחות של העמותה בשנת 2000 (ת/10, ת/11).

משנתבקש הנאשם להתייחס לסכום התרומות הזעום לשנת 1996 (ת/6) - 11,491 ₪ מתוך הכנסה מדווחת של 117,878 ₪ - התחמק הנאשם מתשובה "מה אתה חושב שעשינו שיג ושיח עם רואה חשבון בשביל להעלים הכנסות?" (פרוטוקול, עמוד 290, שורות 7-11). אף ביחס להצהרת העמותה בשנת 1997 (ת/7) על תרומות בסך 37,000 ₪ מתוך הכנסות מדווחות בסך 163,493 ₪ , ושאלת התובע לאן נעלמה יתרת הכסף, התחמק הנאשם מתשובה ברורה, בהגיבו לקונית "כתוב" (פרוטוקול, עמוד 290, שורות 25-27).

ז. ראיות ההגנה לתרומות הנטענות
38. מהלך כל עדותו, ניסה הנאשם ליצור מצג לפיו העמותה חילקה תרומות כספיות בהיקפים ניכרים, בין היתר, באמצעות מסמכים שהגיש, אך, כפי שיובהר להלן, אין באיזה ממסמכים אלה, או במשקלם המצטבר, כדי לסתור את הצהרות העמותה בדו"חותיה הכספיים ודברי הנאשם במהלך הביקורת כי הדו"חות הכספיים אכן משקפים את תרומות העמותה.

39. לתמיכה בטענתו המתוארת, הגיש הנאשם את המסמכים הבאים:
(א) "קומץ מכתבים שקיבלנו מאנשים ישיבות, מוסדות צדקה, בתי תמחוי, קופות גמילות חסדים, וזה מעט מזער, וזה ציר אחד, יש כמה צירים" (פרוטוקול, עמוד 154, שורות 11-14) (נ/17).

יודגש - אין בנ/17 כדי לבסס טענת הנאשם, שכן מדובר במכתבים מהשנים 1990-1994, הקודמות לתקופה הרלוונטית לכתב האישום.

(ב) אסופת העתקים צילומיים של מכתבי תודה, המופנים כולם לנאשם (נ/20).

מסמכים אלה לא נתקבלו כראיה לאמיתות תכנם, מאחר שעורכיהם לא העידו (פרוטוקול, עמוד 161, שורה 25). למעלה מן הצריך, יוטעם כי בחינת תכנם של מכתבים אלה מלמדת כי מדובר במכתבי תודה על שירותים למיניהם שנתן הנאשם (הרצאות, קמעות, עצות, שנתן הנאשם, בין היתר, בתכנית רדיו) וכי אין מדובר באינדיקציה ראייתית כלשהי, לתמיכה בטענת הנאשם לפיה, כביכול, העמותה מימשה את אחת מטרותיה- סיוע לנזקקים.

(ג) בסיכומיו (סעיף 69 לסיכומי ההגנה) הפנה הנאשם אף למוצגים נ/10 נ/11, ו- נ/13.
אין באיזה ממסמכים אלה כדי לתמוך בטענת הנאשם.
נ/10 הוא מכתב מנהל עמותה אחרת, מחודש מרץ 2005, שאין בו התייחסות לסכום כלשהו שתרמה העמותה, או למועד מתן התרומה, באופן שאינו רלוונטי לענייננו.
נ/11 - מדובר באסופת מכתבי תודה, מרביתם בעקבות הרצאות שנתן הנאשם, חלקם ללא תאריך וחלקם ממועדים שאינם רלוונטיים לכתב האישום (למשל מכתבים מ-2004 ו-2006).
נ/13- מדובר במכתב מחודש מרץ 2005, שאינו רלוונטי לענייננו, המתייחס לעבודת הנאשם בתחום הקבלה היהודית, ואין בו מילה וחצי מילה, בעניין תרומות כספיות של העמותה.
הצטברות הגשת מסמכים בלתי רלוונטיים, וחמור מכך, הפניית בית המשפט בסיכומים למסמכים אלה, באופן הנחזה שיש במסמכים אלה כדי לתמוך כביכול בטענות הנאשם - מעוררת מחשבות נוגות האם מדובר בטעות בלבד.

(ד) אסופה של 13 העתקים צילומיים של מכתבי תודה, המופנים כולם לנאשם, בגין תרומות שנתן כביכול (נ/18) (פרוטוקול, עמוד 155, שורות 5-11).

מכתבים אלה לא נתקבלו כראיה לאמיתות תכנם אלא רק לעצם קבלתם אצל הנאשם (פרוטוקול, עמוד 155, שורות 17-22).
לדברי הנאשם, מכתבים אלו נכתבו לבקשתו, על מנת שייכנסו למאזן אצל רואה החשבון (פרוטוקול, עמוד 156, שורות 20-23).

40. לא מצאתי ליתן משקל של ממש לאיזה ממכתבים בנ/18, מהטעמים הבאים:
ראשית, רק 3 מתוך 13 כותבי המכתבים העידו מטעם ההגנה (בתיה בוסקילה, פרחית בן נעים ועידה כהן). בהמשך, יפורטו הטעמים לאי מתן משקל לעדויות 3 עדי הגנה אלה.
10 כותבי המכתבים האחרים לא הובאו להעיד, באופן שלא ניתן לייחס משקל כלשהו לתוכן המכתב.
שנית, חלק ניכר מהמכתבים אינם נושאים תאריך כלשהו. מעבר לכך שלאור הגשת מכתבים שאינם מתייחסים לתקופה הרלוונטית (נ/17) קיים חשש שאף מכתבים אלה אינם מתייחסים לתקופה הרלוונטית, הרי שכפי שיובהר בהמשך, מתברר שעל חלק מהמכתבים בנ/18, שלא נשאו תאריך, הופיע בהמשך, תאריך רלוונטי לכתב האישום, באופן המעורר חשש ביחס לאמיתות המסמך כולו, וחמור מכך, ביחס לרקע ולמניעים לכתיבתו.
שלישית, גם אם ניתן היה ליתן משקל כלשהו למכתבים אלה, הרי שהם אינם רלוונטיים לענייננו, שכן כולם מופנים באופן אישי לנאשם. בחינת תוכן המכתבים מלמדת שהעמותה לא נזכרת, ולו ברמז, באיזה מהמכתבים.

ח. עדי הגנה לתרומות הנטענות

41. 5 עדים העידו מטעם ההגנה להוכחת תרומות שכביכול קיבלו מהעמותה. 3 מתוך עדים אלה חתומים על 3 מהמכתבים בנ/18.
ניתוח העדויות והמכתבים מוביל למסקנה שאין בהם כדי לעורר ולו ספק סביר, בטענת התביעה בדבר היעדר פעילות כלשהי של העמותה אף בתחום הסיוע לנזקקים ומתן תרומות, כפי שיפורט להלן.

42. יצוין כי לאחר הגשת נ/18, שאל בית המשפט את הנאשם לפשר היעדר מועד במרבית המכתבים בנ/18, והשיב "צריך להבין את האטמוספרה העולם הדתי בעניין הזה דומה לנוהל קיים בין אנשי עסקים כמו יהלומנים שהם רוצים לסגור עסקה הם עושים זאת בתקיעת כף, בעולם הדתי...לא יושבים לכתוב תאריך. כשאנשים באו הוגש להם דף והם כתבו את זה..." (פרוטוקול, עמוד 156, שורות 15-19).
בהמשך, שינה הנאשם את גרסתו ותלה את הטעם להיעדר מועד על מרבית המכתבים בהיעדר תשומת לב מצידו "אם אין תאריכים בגלל שלא נתתי תשומת לב לכך, אני ביקשתי מהם לכתוב כמה מילים" (פרוטוקול, עמוד 156, שורה 28).
כאמור, 3 מתוך 13 כותבי המכתבים זומנו כעדי הגנה. במהלך עדויות 2 מהעדים, נתברר כי, באופן מפתיע, הופיע תאריך על מכתביהם.
בנסיבות אלה, יש טעם בטענת התביעה כי ככל הנראה, הבין הנאשם שהסבריו אינם אמינים, ולכן החליט "לתקן" את "הפגם" שנפל במכתבים.
להלן יפורטו עדויות עדי ההגנה הרלוונטיים:

(1) בתיה בוסקילה (להלן גם: "בוסקילה")
43. בוסקילה העידה שהנאשם מוכר לה מהשנים 1989-1990, היכרות משפחתית-חברית. בחקירתה הראשית, מסרה כי במהלך שנת 2000 קיבלה מהנאשם שתי תרומה בסך 5,000 ₪ ובהמשך תרומה נוספת אף היא בסך 5,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 308, שורות 12-19).
להוכחת טענתה, הגישה בוסקילה עותק צילומי של מכתב תודה, הנושא תאריך 2/9/2001, הכתוב לטענתה, בכתב ידה (נ/52) (פרוטוקול, עמוד 308, שורות 25-27).
בחקירתה הנגדית, אישרה בוסקילה שלאחר כתיבת המכתב (נ/52) לא עשתה בו כל שינוי והעידה בוודאות כי כתבה אותו ביום 2/9/2001 (פרוטוקול, עמוד 310, שורות 25-28). בשלב זה, הוצג בפני
בוסקילה אותו מכתב, כפי שהוצג לה בחקירתה במס הכנסה, שאינו נושא תאריך כלשהו (ת/57). יוטעם, המכתב נטול התאריך (ת/57) זהה למכתב שהגישה ההגנה במסגרת נ/18, שאף הוא אינו נושא תאריך.
הפתעת בוסקילה ניכרה. בוסקילה לא ידעה להסביר פשר ההבדל בין שני המסמכים וציינה "...זה הכתב שלי והתאריך שלי. ממש מפליא כי זה הכתב שלי...(פרוטוקול, עמוד 311, שורה 8).
בהמשך, העלתה בוסקילה השערה "יכול להיות שמישהו פה (ת/57-י.ל) את התאריך מחק..." (פרוטוקול, עמוד 311, שורה 10).
מעבר לכך שמדובר בהשערה של בוסקילה שכשלעצמה אין לה משקל כלשהו, הרי שלא סביר להניח שבהודעתה במס הכנסה - שם אישרה את נכונות המכתב נטול התאריך (ת/57) (פרוטוקול, עמוד 311, שורות 11-12) - לא שמה לב בוסקילה להיעדרו, שכן התאריך רשום בכתב גדול.
זאת, בנוסף לחוסר מהימנות עדות בוסקילה, בנושאים מהותיים, כפי שיפורט להלן.
סכומי התרומות שקיבלה - בחקירתה הראשית טענה בוסקילה כי קיבלה מהנאשם שתי תרומות בסכום כולל של כ-10,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 308, שורות 17-19). בחקירתה הנגדית, שינתה בוסקילה גרסתה וטענה שקיבלה מהנאשם יותר מ-30,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 311, שורה 30), ואפילו בסביבות 50,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 312, שורה 6).
היעדר הסבר להימנעותה מהכרת תודה לנאשם בגין תרומת סכומים גבוהים-
משנשאלה בוסקילה מדוע הודתה לנאשם דווקא על סכום לא גבוה של 10,000 ₪ (נ/18, נ/52, ת/57) - ולא על הסכומים הגבוהים שטענה, 30,000 ₪ ואפילו 50,000 ₪, מסרה בוסקילה הסבר בלתי משכנע ובלתי אמין, "אלה הסכומים שהרגשתי צורך להודות לו כי קיבלתי אותם בבת אחת" (פרוטוקול, עמוד 312, שורה 10). למותר לציין כי אף הסבר זה אינו מתיישב עם תוכן מכתב בוסקילה (נ/18, נ/52, ת/57), לפיו קיבלה את התרומה בשתי הזדמנויות שונות, בשנת 2000 ובשנת 2001.
תקופת התנדבותה בעמותה- בחקירתה הראשית, טענה בוסקילה כי התנדבה במשרד העמותה "...תקופה של שנה ו...לא רצוף." (פרוטוקול, עמוד 309, שורה 14). ומיד בהמשך, שינתה גרסתה וטענה כי התנדבה שלוש שנים "בשנת 97 עד 2000 לסירוגין" (פרוטוקול, עמוד 309, שורה 22). בהמשך, ומבלי משים, מסרה שאף בשנת 2001 קיבלה קהל וסייעה לנאשם. משנאמר לבוסקילה שמשנת 1997 עד שנת 2001 זה כמעט ארבע שנים, מסרה בוסקילה תשובה מתחמקת, ממנה עולה שאף בשנת 2001 עבדה במשרדי העמותה (פרוטוקול, עמוד 310, שורות 3-6).
התשלום לנאשם בגין הייעוץ- מקובלת עלי טענת התביעה כי במישור זה ניכרת מגמתיות עדות בוסקילה וניסיונה לעזור לנאשם בכל מחיר. על אף שאפילו הנאשם לא טען שהפונים אליו לא שילמו, הרחיקה בתיה לכת, וטענתה, הנאשם "היה עוזר לאנשים. אנשים לא שילמו" (פרוטוקול, עמוד 310, שורה 12).
מהות עיסוקה של בוסקילה בעמותה - בוסקילה שללה את האפשרות שעבדה במשרד העמותה, וטענה כי התנדבה (פרוטוקול, עמוד 309, שורות 9-10). בהמשך, משנשאלה ביחס למשך התקופה, מבלי משים טענה "היו מקרים שלא עבדתי חודש חודשיים" (פרוטוקול, עמוד 309, שורה 14. ההדגשה אינה במקור- י.ל), והוסיפה כי הנאשם שילם לה את הוצאות הנסיעה (פרוטוקול, עמוד 309, שורה 18).
בנוסף להתרשמותי השלילית מעדותה הבלתי מהימנה של בוסקילה, הרושם המתקבל הוא כי מהמאפיינים המתוארים (משך תקופת עיסוקה של בתיה בעמותה, השימוש במינוח "עבדתי", התשלום בגין הוצאות הנסיעה) לא ניתן לשלול את האפשרות שבוסקילה עבדה בעמותה, ומהצגת הדברים, באופן המתואר, צמחו יתרונות, הן לה והן לנאשם.
לאור כל האמור, לא מצאתי ליתן כל ממש לעדות בוסקילה בכלל ולאיזו מהוריאציות של המכתב (נ/18 ו-ת/57 או נ/52).
(2) פרחית בן נעים (להלן גם: "בן נעים")
44. בן נעים העידה שהנאשם מוכר לה שנים רבות, באמצעות אימה (עידה כהן) ודודתה (בתיה בוסקילה). בן נעים מסרה שקיבלה מהנאשם סך של 21,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 326, שורה 26-27), ובעקבות זאת כתבה לנאשם מכתב תודה, הנושא תאריך 12/11/2001 (נ/59).
בפני
בן נעים הוצג מכתב תודה זהה לנ/59, שאינו נושא תאריך, שהגיש הנאשם במסגרת אסופת המכתבים (נ/18).
בן נעים אישרה שהמכתב נ/18 כתוב בכתב ידה (פרוטוקול, עמוד 328, שורה 11), אך לא ידעה להסביר את התופעה שבנ/59 מופיע תאריך ובנ/18 אין תאריך.
בן נעים אישרה שהתאריך בנ/59 נכתב בכתב ידה, וכי החתימה לצד התאריך היא חתימתה (פרוטוקול, עמוד 328, שורות 12-14). בן נעים שללה את האפשרות שהתאריך הוסף לאחר מועד הכתיבה המקורי של המכתב ואף לא ידעה להסביר מדוע לצד התאריך בנ/59 התווספה חתימתה (פרוטוקול, עמוד 327, שורות 20-21). עוד לא ידעה להסביר מדוע במכתב התודה היה צורך ברישום של תעודת הזהות שלה ומספר הטלפון הנייד שלה (פרוטוקול, עמוד 327, שורות 22-23).
לעניין היעדר התאריך בנ/18 - ובניגוד לבוסקילה - לא טענה בן נעים שהתאריך נמחק ואף לא יכלה לטעון זאת, שכן המכתב הראשון, נטול תאריך (נ/18) הוגש על ידי הנאשם, ואילו המכתב השני, נושא תאריך (נ/59) הוגש על ידה.
בנוסף, בן נעים חתמה את המכתב באיחולי "חג שמח וכשר". בחקירתה הנגדית, דחתה בן נעים האפשרות שמדובר בברכה לקראת חג הפסח וטענה שכתבה את המכתב לפני חג החנוכה (פרוטוקול, עמוד 327, שורות 14-17).
לא התרשמתי לחיוב מעדות בן נעים. בהקשר זה תשובתה הייתה מלאכותית ומאולצת. בנוסף, מבדיקת לוח השנה עולה כי בשנת 2001 חג החנוכה חל כחודש לאחר 12/11/2001, באופן שאינו מתיישב עם עיתוי הברכה, ובודאי לא עם המשמעות המקובלת של תכנה ("חג שמח וכשר").

45. לאור "הופעתם" המאוחרת של מועדים ב-2 מתוך 3 המכתבים (נ/18) שכותביהם העידו בבית המשפט, בהיעדר הסבר לשוני בין המכתבים ולהתווספות התאריך, נוכח התפתחות גרסת הנאשם בעניין היעדר מועד על מרבית המכתבים באסופה (נ/18), עיתוי העדת עדי ההגנה והגשת המכתבים נושאי התאריך, לאחר עדות הנאשם, לא מצאתי ליתן משקל כלשהו למכתבים אלה.

(3) עידה כהן (להלן גם: "עידה")
46. עידה כהן - אמה של בן נעים ואחותה של בוסקילה - העידה שהנאשם מוכר לה משנת 1985. לדברי עידה, משנת 1988, וייתכן שאף לפני כן, קיבלה מהנאשם כספים (פרוטוקול, עמוד 325, שורות 23-24), ב"סכומים גדולים, 18,000 ₪, 9,000 ₪ כל פעם סכום" (פרוטוקול, עמוד 324, שורה 15). עידה כתבה לנאשם מכתב תודה, ללא תאריך, שהוגש במסגרת אסופת המכתבים (נ/18).
עדות עידה הייתה מבולבלת בכלל, וביחס למועדים בפרט. עידה חזרה, שוב ושוב, על כך שאינה זוכרת תאריכים, במיוחד מועדי קבלת ההלוואות (פרוטוקול, עמוד 325, שורות 24-25). לאור האמור, מקובלת עלי טענת התביעה כי לא ברור אם עדות עידה מתייחסת בכלל לתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
בנוסף, ולאור התרשמותי הבלתי חיובית, בלשון המעטה, מעדות עידה - הנציגה השלישית של משפחת בוסקילה בעדי ההגנה - לא ניתן לשלול את האפשרות שמקור הנתון המדויק הכמעט יחיד בעדותה הוא הסכום של 18,000 ₪ הוא במכתב (נ/18), ולא זכרונה של עידה. זאת ועוד, עידה העידה ששמעה על העמותה, אך הכספים ניתנו לה על ידי הנאשם באופן אישי (פרוטוקול, עמוד 326, שורות 7-8). לא זו אף זו, בדיון במס הכנסה טען הנאשם כי מרבית התרומות שנתן היו נמוכות מ2000 ₪ (ת/46, עמוד 1), באופן שאינו מתיישב עם עדות עידה.
לאור כל האמור, לא מצאתי שיש אף בעדות עידה כדי לתמוך בטענת הנאשם בדבר פעילות העמותה באמצעות סיוע כספי לנזקקים.

(4) אסתר גבאי (להלן: "גבאי")
47. גבאי העידה שהנאשם מוכר לה משנת 1979. תחילה קיבלה מהנאשם הלוואה בסך 1,000 ₪, שאותה החזירה (פרוטוקול, עמוד 305, שורות 17-19). בהמשך, כשנזקקה לעזרה, נתן לה הנאשם סך 5,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 306, שורות 1-9).
בחקירתה הנגדית מסרה גבאי שקיבלה את הכסף מהנאשם בחודש יוני 1999 (פרוטוקול, עמוד 306, שורות 17-18). לשאלת התובע- לפיה בחקירתו במס הכנסה (ת/46) מסר הנאשם שבשנת 1999 לא נתנה העמותה תרומות, עמדה גבאי על גרסתה כי קיבלה את הכסף במועד זה (פרוטוקול, עמוד 306, שורות 19-21).
רק בחקירתה הנגדית של גבאי נתברר כי היא חברה קרובה של משפחת הנאשם, וכי פעלה יחיד עם רעיית הנאשם, להקמת עמותה (פרוטוקול, עמוד 307, שורות 8-22). משום מה לא טרחה גבאי לציין דברים אלה, באופן שיש בהם כדי להעיב על מהימנותה ומשקל עדותה.

בנוסף, ניכר בגבאי שהעידה מתוך תחושת מחויבות לנאשם.

(5) חיים נקב (להלן גם: "נקב")

48. נקב, תושב יבנה, גבאי בית הכנסת בו נהג הנאשם להתפלל, עובד בנק לאומי ועבד אף בסניף הבנק בו התנהלו חשבונות העמותה וחשבון הנאשם משך כחצי שנה.
נקב העיד כי העמותה תרמה, לעמותה בניהולו (פרוטוקול, עמוד 329, שורה 25), בסוף שנת 2006, תחילת 2007 (פרוטוקול, עמוד 332, שורה 16).
לפיכך אין בעדות נקב כדי לתמוך בעדות הנאשם בדבר פעילות העמותה באמצעות תרומה לנזקקים.

49. מקובלת עלי טענת התביעה כי אם העמותה אכן נתנה במשך שנים תרומות בהיקפים גדולים, כטענת הנאשם בגרסתו החדשה (כמעט מיליון ₪ בשנת 2000 - ת/11) - הרי שהדעת נותנת שניתן היה לתמוך ולו חלק מסכום נכבד זה, באמצעות עדים אובייקטיביים או מסמכים מהימנים. יש בהימנעות הנאשם מהעדת עדים אלה, כדי ללמד שאין כל ממש בגרסתו הכבושה, לפיה כביכול העמותה חילקה תרומות בהיקפים גדולים, ומעדיף אני את הצהרות העמותה בדו"חותיה הכספיים ואת גרסת הנאשם בביקורת מס הכנסה, לפיהן בשנים שהעמותה חילקה תרומות, המדובר בסכומים זניחים.

ט. ממצאי עובדה - העמותה לא מילאה את מטרותיה ולא הייתה לה פעילות ממשית

50. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי העמותה לא מילאה איזו ממטרותיה המוצהרות בתעודת רישומה (נ/14) - הוכח כי העמותה לא הקימה ישיבה.
לא עלה בידי הנאשם לסתור הצהרות העמותה עצמה בדו"חותיה הכספיים, כי בשנים 1998-2000 לא תרמה סכום כלשהו, וכי בשנים 1995-1997, חילקה תרומות בהיקף זעום שאינו עולה על 6.5% מהכנסתה הלא מוצהרת.
המסקנה היא, שאם חילקה העמותה תרומות, הרי שמדובר בסכומים זניחים שאין בהם כדי ללמד כי העמותה מילאה אחר אחת ממטרותיה העיקריות - חלוקת תרומות.

המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהעמותה שימשה מסגרת להסוואת הכנסות הנאשם מהעסק שניהל. הנאשם היה הפעיל היחיד של העמותה, ובלעדיו לא היה כל קיום לעמותה.
לא בכדי, בסיכומיו, מיקד הנאשם את עיקר טענתו כי העמותה פעלה למילוי מטרותיה באמצעות סיוע רוחני לאנשים במצוקה - מטרה שאינה אחת ממטרות העמותה, תוך ניסיון, מאולץ, להתאים, בדיעבד, את פעילותו, למטרותיה המוצהרות של העמותה (ראו למשל סעיפים 62 ו- 68 לסיכומי ההגנה).
אמור מעתה, העמותה היא הנאשם והנאשם הוא העמותה.

iv . האם התקבולים מהווים הכנסה או תרומה?

א. טענות התביעה
51. התביעה טענה כי הכספים שקיבל הנאשם מהפונים הם תמורה בגין שירות שנתן וכי מדובר בהכנסות עסקיות החייבות במס הכנסה, לאור משקלם המצטבר של המאפיינים הבאים: התקבולים ניתנו לנאשם עבור שירות שנתן; עצם התשלום לא היה נתון לרצון מקבלי השירות; גובה התשלום נקבע על ידי הנאשם; הסכמים עסקיים של הנאשם עם גורמים נוספים שיש בהם כדי להצביע על כך שהכנסותיו לא נבעו מתרומות בלבד.

ב. טענות ההגנה
52. ההגנה טענה כי הכספים שקיבל הנאשם אינם מהווים הכנסה מעסק אלא תרומות שקיבל שאינן חייבות במס. על פי הטענה, הנאשם העניק סיוע רוחני במגוון רחב של בעיות- זוגיות, פריון, פרנסה והצלחה עסקית, רפואה, משפט, שהמשותף להם שהנאשם אינו מומחה באיזה מהם, ולפיכך לא ניתן לראותו כמי שהעניק שירות או ייעוץ מקצועי. בנוסף, איש מהפונים לא ציפה והאמין שהברכה והסיוע הרוחני שהעניק הנאשם יפתרו את כל בעיותיהם, בלא פעולה אקטיבית מצידם, ואף מטעם זה, אין לראות בכך ייעוץ אלא חלק בלתי נפרד מהברכה.

עוד נטען כי פעילות העמותה/הנאשם אינה מגיעה לכדי עסק, שכן אינה מתאפיינת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להגדרת עסק, ובין היתר, מהטעמים הבאים: אי התניית מתן הברכה לפונים לנאשם בתשלום בכלל או בתשלום מראש בפרט; היעדר מערכת גביה לאכיפת תשלום על הפונים; אי השקעת הכספים שקיבל הנאשם בתוכניות מניבות תשואה; היעדר בקיאות של הנאשם בתחום העסקים; קבלת הקהל לעמותה נעשתה יומיים-שלושה בשבוע בלבד ואילו היה מדובר בעסק, הנאשם לא היה מסתפק בכך אלא מקבל קהל משך כל ימות השבוע;
ג. הכרעה
53. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, את טיעוני הצדדים, החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, מסקנתי היא שהכספים שקיבל הנאשם מהפונים אינם מהווים תרומות שניתנו כמחווה של הבעת תודה או נדיבות לב - שאינם חייבים במס - אלא גמול כספי עבור שירות שנתן הנאשם, המהווים הכנסות מעסק, ולפיכך חייבים במס.
להלן יפורטו טעמיי:

ד. ההבחנה בין תרומה/מתנה לבין הכנסה - הכלל
54. סעיף 46 לפקודה מקנה פטור מתשלום מס עבור תרומה, וזיכוי לתורם. הפקודה מעגנת גם פטור מתשלום מס עבור מתנה, בתנאים המפורטים בפקודה.
סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 מגדיר "מתנה" כ- "הקניית נכס שלא בתמורה".
על פי ההלכה, המבחן האם תקבול מהווה מתנה או הכנסה, הוא האם התקבול ניתן כמחווה של הבעת תודה במישור הרגשי בלבד - או האם מדובר בתגמול עבור שירות שניתן.
על פי הפסיקה, "מתנה, במשמעות המילה האנגלית bounty, דהיינו, דבר שכולו בנדיבות ליבו של המשלם, ללא תמורה מצד המקבל". עוד נקבע, שאפילו שמקבל התשלום לא היה זכאי לדרוש ולא ציפה לשכר, ושכל קביעת השכר היתה נתונה לחסדו ולשיקול דעתו של גורם אחר, עדיין אין לומר שהתשלום התקבל ללא תמורה (ע"א 136/67 ברזל נ' פקיד השומה פתח תקוה, פ"ד כא(2) 69; עמ"ה (חי') 13/82 פרומקין נ' פקיד השומה חיפה, פ"מ כרך תשמ"ג, חלק ראשון, תשמ"ג-1983, 410; עמ"ה (י-ם) 18/77 פרידמן נ' פקיד השומה ירושלים (לא פורסם, 26.12.1977)).

ה. מאפייני "עסק"-הכלל
55. היקף המונח "עסק" בחוק המע"מ חופף להיקף המונח "עסק" בפקודה (ראו ע"א 111/83 אלמור לניהול ונאמנות נ' מנהל מס ערך מוסף(לא פורסם)).
הפסיקה גיבשה מבחנים לבחינת "עסק", ובין היתר: טיב הנכס, משך החזקתו, אופי המימון, שיפור והשבחת הנכס, תדירות העסקאות ונסיבותיה המיוחדות של העסקה.

בענייננו, המדובר ב"עסק" ייחודי, המבוסס על אדם אחד - הנאשם - ולפיכך מרבית המבחנים אינם רלוונטיים. יחד עם זאת, יישום שניים מהמבחנים, מבחן הנסיבות המיוחדות ומבחן תדירות העסקאות, מוביל למסקנה שהנאשם ניהל "עסק" - כמשמעו הן בפקודה והן בחוק המע"מ - לכל דבר ועניין.
להלן תפורט התשתית הראייתית עליה מבוססת מסקנה זו.

ו. מן הכלל אל הפרט
56. מטעם התביעה הוגשו, בהסכמה, 39 שקים, של פונים, שניתנו לנאשם בתום פגישה בה קיבלו הפונים מהנאשם ייעוץ כללי או על ידי נומרולוגיה, טיפול, ברכה, קבלת קמע או מזוזות. מרבית השיקים בסכום של בין 400 ל-500 ₪. (ת/29-ת/33לד).
כל השיקים נרשמו לפקודת העמותה כמוטב.
למרות זאת, כל השיקים הופקדו בחשבונו האישי של הנאשם.
כפי שצוין לעיל, לטענת הנאשם נעשה הדבר בשל טעות, בדרך כלל של רעייתו, שנשלחה להפקיד את השיקים. כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, אין בידי לקבל טענת הנאשם. הטעם העיקרי לכך הוא שעל גבי כל השיקים המקוריים שהוגשו לבית המשפט, הוטבעו חותמת של העמותה וחתימת הנאשם, באופן המעיד על כוונה מפורשת לאפשר הסבתם והפקדתם בחשבון אחר, שאינו חשבון העמותה. אילו הותיר הנאשם את השיקים בתצורתם המקורית - דהיינו, כששם המוטב הוא העמותה, מבלי להוסיף את חותמתה של העמותה ואת חתימתו על גב השיק - לא ניתן היה להפקיד את השיקים, אלא בחשבון העמותה. לפיכך, המסקנה היא, שהטבעת חותמת העמותה והוספת חתימת הנאשם על גב השיק, נעשו בכוונת מכוון, על מנת לאפשר הפקדת השיקים בחשבון האישי של הנאשם, וטענת הטעות אינה אלא ניסיון לאחיזת עיניים.

מתוך נותני השיקים העידו בבית המשפט 16 עדים מטעם התביעה, והוגשו בהסכמה שתי הודעות במס הכנסה, של 4 פונות נוספות (ת/29-ת/32).
התמונה המתקבלת מכלל הראיות, היא של התנהלות העסק, במתכונת הבאה:
בתקופה הרלוונטית זרמו לנאשם פונים ממספר מקורות, ובין היתר- הרצאות וסדנאות שנתן הנאשם בכל הארץ, תוכניות רדיו וטלוויזיה שבהן השתתף ושמועות מפה לאוזן. הפונים יצרו קשר עם הנאשם והגיעו למשרד העמותה ביבנה, דירה - בבעלות הנאשם - שהשכיר לעמותה, שם ישב הנאשם.
לבית המשפט הוגש שלט מחירון שהיה תלוי בחדר ההמתנה, לפני חדרו של הנאשם (ת/36), כדלקמן: "קבלת קהל - 540 ₪;
המשך טיפול אחרי 3 חודשים - 260 ₪"

הפונים נכנסו למשרד הנאשם. במהלך הפגישה טיפל הנאשם בפונים, בין היתר, באמצעות מתן ייעוץ (בתחומים שונים- קבלה, נומרולוגיה ועוד), ברכות, קמעות, מזוזות.
ממרבית העדויות עולה כי בסוף הפגישה נקב הנאשם בסכום שאותו התבקשו הפונים לשלם עבור הטיפול. חלק מהפונים שילם בשיק וחלק במזומן (לפי גרסת הנאשם). מטבע הדברים, כל עדי התביעה, שילמו בשיקים (שבאמצעותם אותרו).
מרבית העדים ציינו כי רשמו את העמותה כמוטב לבקשת הנאשם, שמסר להם שהכסף יועבר כתרומה לעמותה. חלק מהעדים העידו שלא מילאו בשיק את שם המוטב, ולדבריהם, מולא בדיעבד, ולא על ידם. משהוצג להם השיק בכתב ידם, שהופקד בחשבונו האישי של הנאשם, ציינו כי שם המוטב לא מולא על ידם.
מרבית העדים העידו שקיבלו קבלות בגין התשלום.

57. בחינת העדויות והראיות מלמדת על קיומם של מאפיינים המובילים למסקנה שמדובר בהכנסה חייבת במס - ולא בתרומה - שנתקבלה מעסק - שניהל הנאשם, כדלקמן:
(א) הפונים שילמו לנאשם עבור השירות שקיבלו ממנו,מהות התשלום (תשלום בגין שירות ולא תרומה),עצם התשלום לא היה נתון לרצון הפונים, ונעשה בעקבות דרישה מפורשת של הנאשם, הנאשם הוא שקבע את גובה התשלום, תמחור נפרד עבור כל רכיב מרכיבי השירות, אי היכרות הפונים את העמותה, התייחסות הפונים ביחס לדברי הנאשם כי התשלום יועבר כתרומה וההסכמים העסקיים שנתפסו במשרד העמותה ובבית הנאשם.

ז. פירוט העדויות והראיות, בהתאם למאפיינים המתוארים
(1) הפונים שילמו לנאשם עבור השירות שקיבלו ממנו
58. מעדויות מרבית עדי התביעה עולה שהפונים שילמו לנאשם עבור הטיפול שהעניק להם במהלך הפגישה (ראו עדויות אורלי מילט - פרוטוקול, עמוד 70, שורות 1-6; עמוד 71, שורות 26-27; עמוד 72, שורות 18-21; אלי פסאייר- פרוטוקול, עמוד 74, שורות 1-2, 7-8; עמוד 75, שורות 21-23; פרידה מאיו- פרוטוקול, עמוד 78, שורות 28-31; עמוד 79, שורה 1; ד"ר קליין- פרוטוקול, עמוד 81, שורות 10-11; עמוד 82, שורות 20-21; עמוד 83, שורות 5-8; יורם מלול- פרוטוקול, עמוד 83, שורות 27-28; עמוד 84, שורות 6-7; עמוד 85, שורה 10; מיכאל קימרון- פרוטוקול, עמוד 106,שורות 9-10; משה חבני- פרוטוקול, עמוד 107,שורות 24-25; מרים סידי- פרוטוקול, עמוד 109, שורות 20-21; עמוד 111, שורות 4-6; עוזי שאול- פרוטוקול, עמוד 113, שורות 2-6, 20-21; רחל יערי- פרוטוקול, עמוד 114, שורות 22-27; אסתר שקרוב- פרוטוקול, עמוד 119, שורות 19-20; שושנה חזן- פרוטוקול, עמוד 123, שורות 18-19; ת/30, בעמוד 2, שורות 14-15).
יוטעם, כי במהלך חקירותיהם הנגדיות של עדי התביעה ניסתה ההגנה לחלץ מפי עדי התביעה ביסוס לטענת הנאשם לפיה כביכול התשלום ששילמו לנאשם ניתן כתרומה.
כל עדי התביעה - למעט מרדכי אטיאס, כפי שיפורט להלן - שללו אפשרות זו ועמדו על דעתם כי שילמו לנאשם בגין השירות שקיבלו ממנו.
הנאשם, שהיה ער למשמעות הראייתית של משקלן המצטבר של העדויות והראיות בעניין זה, שינה חזית ובסיכומיו, כבר לא חלק על הזיקה בין התשלום שקיבל מהפונים לבין הטיפול. על מנת להימנע מהקביעה שמדובר בתשלום עבור שירות, התבצר הנאשם בטענה החלשה שאין מדובר בשירות אלא ב"סיוע רוחני" או "מתן ברכה", ולפיכך אין מדובר בהכנסה או בעסק (סעיפים 68 ו- 77 לסיכומי ההגנה).
מסיכומי הנאשם עולה שאפילו לטענתו אין מדובר בתרומה "טהורה" - שמקורה בנדיבות לב לצורך השגת מטרה שהתורם מעוניין לקדמה, כגון תרומה עבור האגודה למלחמה בסרטן, שתמורתה התורם אינו מקבל דבר. יוטעם, לא הובא בפני
בית המשפט אפילו עד הגנה אחד שטען שתרם לעמותה תרומה מסוג זה.
לפיכך, אף לטענת הנאשם מדובר בתקבול - אותו מתעקש הנאשם לכנות תרומה - שניתן לנאשם על ידי פונים, בתמורה לשירות שהנאשם נתן להם - אותו מכנה הנאשם "סיוע רוחני", "ברכה" ושמות נוספים.
(2) מהות התשלום - תשלום בגין שירות ולא תרומה
59. אילו הייתה נכונה טענת ההגנה כי מדובר כביכול בתרומה, מצופה היה שהפונים יעידו כי מדובר בתרומה ולא בתשלום בגין שירות שקיבלו, וכי אף הנאשם יבהיר להם זאת. מהעדויות מתקבלת תמונה הפוכה-
חלק מהעדים נשאלו מפורשות האם שילמו עבור השירות שקיבלו או תרמו. כך למשל, אודליה קורן השיבה "אני שילמתי לו" (פרוטוקול, עמוד 67, שורה 10. ההדגשה אינה במקור- י.ל).
מעדות אסתר שקרוב עולה כי אף הנאשם ראה את התשלום שקיבל ממנה כתמורה עבור שירות ולא כתרומה. בדומה לפרידה מאיו, אף שקרוב סברה שהתשלום שדרש הנאשם יקר מדי. שקרוב אמרה זאת לנאשם ובתגובה השיב הנאשם "...שאם הולכים לרופא צריך לשלם כסף אז גם פה צריך לשלם כסף" (פרוטוקול, עמוד 119, שורה 10).
יש טעם בטענת התביעה כי יש בעדות זו כדי ללמד עד כמה רחוק התשלום שקיבל הנאשם ממתנה.
מיכאל קימרון העיד ששילם עבור טיפול. למרות ניסיונות הסניגור עד כדי לחץ על העד, שנתן כביכול תרומה - התעקש העד ששילם עבור טיפול (פרוטוקול, עמוד 106, שורות 9-10, 18-19; עמוד 107, שורות 5-7).
אורלי מילט העידה שרכשה מהנאשם מזוזות. לשאלת בית המשפט השיבה שייתכן שלאחר שנשאלה על ידי הנאשם האם היא מעוניינת לתרום, הוסיפה תרומה לסכום אותו נקב הנאשם בתמורה למזוזות. מילט ציינה מפורשות ש"חלק בוודאות עבור קניית המזוזות" (פרוטוקול, עמוד 71, שורות 23-27). בהמשך, ציינה מילט מפורשות שהמזוזות עלו כסף וש"בשום מקום בעולם לא קונים מזוזות ללא כסף" (פרוטוקול, עמוד 72, שורות 18-21).
אלי פסאייר ציין שמראש הבין שהפגישה עם הנאשם כרוכה בתשלום ושגם אם תרם סכום כלשהו, באמצעות הנאשם, מדובר ב-5 או 10 ש"ח, שנתרמו באמצעות קופת צדקה (פרוטוקול, עמוד 74, שורות 7-10). גם ניסיונות הסניגור להביא העד לומר שבעת התשלום מסר לו הנשם שהכסף הולך לתרומה, דבק פסאייר בעמדתו וציין "אני לא זוכר שנתתי אבל אם נתתי אני זוכר שזה היה בדרך של קופת צדקה" (פרוטוקול, עמוד 75, שורות 17-19). פסאייר ציין מפורשות, מספר פעמים, שהתשלום ששילם לנאשם היה עבור בתמורה לשירות שקיבל (פרוטוקול, עמוד 75, שורות 22-23; עמוד 76,שורה 3).
המסקנה שמדובר בתשלום עבור שירות ולא בתרומה נלמדת גם מעדויות איריס ממן (פרוטוקול, עמוד 69,שורות 30-31; עמוד 70,שורות 1-6); שלמה אמקיס (פרוטוקול, עמוד 78,שורות 11-12); ד"ר קליין (פרוטוקול, עמוד 81,שורות 10-11; עמוד 83, שורות 5-8); יורם מלול (פרוטוקול, עמוד 83, שורות 27-28 וגם עמוד 85, שורות 1-3); משה חבני (פרוטוקול, עמוד 107, שורות 28-29); מרים סידי (פרוטוקול, עמוד 109, שורות 20-23; עמוד 111, שורות 4-6); עוזי שאול (פרוטוקול, עמוד 111, שורות 19-20, 25-26; עמוד 113, שורות 1-6; עמוד 113, שורות 20-21); רחל יערי (פרוטוקול, עמוד 114, שורות 22-23, 25-26; עמוד 116, שורות 19-20).
אף מלשון המחירון, ניתן ללמוד כי הנאשם עצמו ראה במהות הפגישות עם הפונים כ"טיפול", הכרוך בתשלום, ושאף המשכו, בתקופה המוגבלת עד 3 חודשים, כרוך בתשלום כ-50% מהתעריף הקבוע לטיפול "המשך טיפול אחרי 3 חודשים - 260 ₪" (ת/36. ההדגשה אינה במקור- י.ל).

(3) עצם התשלום לא היה נתון לרצון הפונים, ונעשה בעקבות דרישה מפורשת של הנאשם
60. חלק מהעדים העידו שהנאשם דרש מפורשות תשלום עבור הטיפול. כך, למשל, אודליה קורן "הנאשם דרש כסף וקיבל כסף" (פרוטוקול, עמוד 67, שורה 12) וכן "באתי וקיבלתי סיוע...ברור שאנשים לא עובדים בחינם...בסוף אותו יעוץ הוא דרש תשלום" (פרוטוקול, עמוד 67, שורות 28-29).

בסיכומיו טען הנאשם כי מעולם לא כפה או הכריח אדם כלשהו לתרום. ויתרה מזו, במידה ונוכח כי אותו פונה הוא אדם קשה יום לא ביקש ממנו כל תמורה אלא נתן לו את הסיוע המתבקש ללא תמורה, ובמספר מקרים אף סייע כספית לאותו פונה (סעיף 68 לסיכומי ההגנה).

לא זו בלבד שטענות אלה לא בוססו בעדויות או בראיות כלשהן, אלא שטענות אלה אינן מתיישבות, בלשון המעטה, עם איזו מהעדויות במשפט.

כך למשל, עדות העדה רחל יערי, שעשתה כל מאמץ לסייע לנאשם, ואף החמיאה לו כי היה אדם מקסים (פרוטוקול, עמוד 116, שורה 7). מעדות רחל יערי עולה כי למרות שמצבה הכלכלי היה קשה באותה התקופה, הנאשם "הסכים שאשלם בתשלומים" (פרוטוקול, עמוד 116, שורה 23).
אילו נכונה הייתה טענת הנאשם הציפייה היתה שלא זו בלבד שיוותר על התשלום, אלא אף יסייע לפונה. עינינו הרואות כי הנאשם נהג מנהג עסקי, וחילק את התשלום למספר תשלומים. התנהגות זו בודאי שאינה מתיישבת עם מהות התקבול כתרומה.

אודליה קורן טענה כי לשאלת בית המשפט האם זה היה ריאלי שתקומי ותלכי בלי לשלם השיבה "ממש לא... " (פרוטוקול, עמוד 68, שורות 3-4).

אף יורם מלול העיד שהפגישה כרוכה בתשלום והרכיבים הנוספים- ייעוץ וקמע- מהווים תוספת מעבר לתשלום. (פרוטוקול, עמוד 84, שורות 28-29).

(4) הנאשם הוא שקבע את גובה התשלום
61. (א) מעדויות מרבית עדי התביעה - אודליה קורן, איריס ממן, אלי פסאייר, פרידה
מאיו, ד"ר בן ישראל קליין אדריאן, מיכאל קימרון, מרים סידי, עוזי שאול, רחל יערי, אורלי מילט ומשה חבני - עולה כי הנאשם הוא זה שקבע את סכום התשלום שעליהם לשלם (פרוטוקול, עמוד 67, שורות 1-4; עמוד 69, שורות 7-8; עמוד 74, שורות 4-6; עמוד 79, שורות 2-3; פרוטוקול, עמוד 79, שורות 6-8; עמוד 81, שורות 12-13; עמוד 81, שורות 14-15; עמוד 83, שורה 30; עמוד 85, שורות 2-5; עמוד 103, שורות 13-16; עמוד 103, שורות 20-21; עמוד 106, שורות 11-12; עמוד 107, שורות 20-27; עמוד 111,שורה 2; עמוד 111, שורה 24; עמוד 114,שורות 20-21; עמוד 114, שורות 30-31; עמוד 116, שורות 16-17; עמוד 70, שורות 19-20).
מעדות אסתר שקרוב עולה כי סכום התשלום הודע לה מראש עוד טרם הגעתה לפגישה (פרוטוקול, עמוד 118, שורות 23-31).
פרידה מאיו העידה שעל פי דרישת הנאשם, שילמה 540 ₪, סכום שנראה לה יקר ובשל כך לא פנתה לנאשם יותר (פרוטוקול, עמוד 79, שורות 6-8; 23-24; עמוד 80, שורות 18-20).

(ב) המסקנה שהנאשם קבע את גובה התשלום מתיישבת אף עם עדות רעיית הנאשם, נחמה שקלים שהעידה "בשלב הראשון אנשים...היו משלמים כנדבת ליבם...בשלב מסוים רמי החליט שהוא רוצה שאנשים ישלמו מחיר קבוע, ועל פי הנחיה שלו אמרתי לאנשים כמה לשלם..." (פרוטוקול, עמוד 347, שורות 5-9).

(ג) מרדכי אטיאס (להלן: "אטיאס") היה היחיד שהעיד שהנאשם לא ביקש סכום מסוים (פרוטוקול, עמוד 103, שורה 20), אך אף הוא ציין ששילם עבור הייעוץ שקיבל מהנאשם (פרוטוקול, עמוד 103, שורות 13-14).

ניכרת הערצתו הרבה של אטיאס את הנאשם, עד כדי שתגובתו לאישומים בהם מואשם הנאשם הייתה "גם אז זה לא מענין אותי, מהסיבה הפשוטה כי אני יודע שהצרכים של הקהילה כל כך גדולים וגם אם הוא הכניס את הכספים לכיס הוא מחזיר את זה" (פרוטוקול, עמוד 105, שורות 22-25).
בנסיבות אלה, לא מצאתי ליתן משקל של ממש לעדות אטיאס.

(ד) לאור משקלן המצטבר של עדויות אלה, לא חלק הנאשם בסיכומיו על כך שהוא זה שקבע את התעריף לפגישה עם הפונים, אך ניסה להמעיט מחשיבות פרמטר זה בטענה שקיימים עמותות ומלכ"רים אחרים הגובים סכומים על פי תעריפים קבועים מראש, ואין בכך כדי לפגוע בעובדה שהם אינם פועלים לשם מטרת רווח (נ/28) (סעיף 68 לסיכומי ההגנה).

(ה) על דלת משרדו של הנאשם היה תלוי מחירון-
(1) התביעה הגישה מחירון שהיה תלוי בלשכת הנאשם, לפיו "קבלת קהל- 540 ₪; המשך טיפול אחרי 3 חודשים- 260 ₪" (ת/36).

(2) גרסת הנאשם לעניין משך תקופת הימצאות המחירון והיקף תחולתו - בדומה לנושאים אחרים- משתנה ומתפתחת.
בביקורת במס הכנסה מיום 26/8/01, אישר הנאשם קיומו של המחירון "...עבור פגישה ראשונה אני גובה 540 ש"ח, והמשך טיפול לאחר 3 חודשים 260 ש"ח אם יש צורך..." (ת/46, בעמוד 1), ולא העלה סייג כלשהו לגבי משך תקופת הימצאותו או תחומי השירות שעליהם הוא חל.
בחקירתו השלישית במס הכנסה, מיום 27/8/03, שינה הנאשם גרסתו וטען שהמחירון חל רק למקרים של כתיבת קמע (ת/3, דף 2, שורות 24-27).
בסוף חקירתו הראשית, העלה הנאשם גרסה חדשה, לפיה עד שנת 1998 או 1999 כלל לא היה מחירון, ומכל מקום "...אבל הוסבר על ידי רואה חשבון, וגם עורך דין, שמותר לעמותה לגבות מחיר על פי מחירון..." (פרוטוקול, עמוד 214, שורות 5-6).

(3) קיומו של המחירון מתיישב היטב גם עם עדותו של שלמה אמקיס, שציין שהיה שלט על הקיר, לפיו ידע כמה לשלם לנאשם (פרוטוקול, עמוד 76, שורות 27-28).

(4) הסכומים שננקבו במחירון מתיישבים עם עדות נחמה שקלים, שהתשלום הראשון היה בסך 540 ₪ וסיוע נוסף עלה 260 ₪ (פרוטוקול, עמוד 347, שורות 8-10; עמוד 351, שורות 11-13).

(5) גרסת הנאשם היא גרסה כבושה, שהועלתה לראשונה בחקירתו הראשית של הנאשם, ללא כל הסבר לכבישתה. לאור האמור, בשים לב לכך שעדויות עדי התביעה המתייחסות לשירות שקיבלו מהנאשם בין השנים 1995-1999, ולכך שגרסת הנאשם לא הותירה רושם מהימן בעיני, אני דוחה גרסת הנאשם.

(5) תמחור נפרד עבור כל רכיב מרכיבי השירות
62. פרמטר נוסף שיש בו כדי ללמד על כך שאין מדובר בתרומה מנדבת לב אלא בתמורה עבור שירות המהווה עסק הוא התמחור הנפרד שקבע הנאשם עבור כל אחד מרכיבי השירות שנתן. כך למשל, העידה אודליה קורן שהנאשם דרש תשלום "עבור הקמע זה בנפרד ועבור היעוץ זה היה בנפרד" (פרוטוקול, עמוד 67, שורות 6-7).
רחל יערי שילמה עבור שתי פגישות- פגישה אחת עבור ייעוץ וקמע ופגישה נוספת עבור ייעוץ (פרוטוקול, עמוד 114, שורות 23-27).
אף פרידה מאיו העידה ששילמה בנפרד עבור ייעוץ וקמע (פרוטוקול, עמוד 78, שורות 29-31; עמוד 79, שורה 1).
אורלי מילט העידה שרכשה מהנאשם מזוזות ושהתשלום נעשה בהתאם למחיר מזוזה (פרוטוקול, עמוד 70, שורות 18-20).
יורם מלול ציין שהיה מחיר לפגישה, ומלבד מחיר זה היה תוספת עבור קמע, שרשרת (פרוטוקול, עמוד 83, שורות 29-30).
שושנה חזן ציינה מפורשות ששילמה סך 400 ₪- 300 ₪ עבור קמע ו-100 ₪ עבור ייעוץ (פרוטוקול, עמוד 124, שורות 13-15).
גם אלי פסאייר ציין שהכסף שולם עבור קמעות שקיבל מהנאשם (פרוטוקול, עמוד 75, שורות 20-21).

(6) אי היכרות הפונים את העמותה
63. מאפיין נוסף שיש בו כדי להצביע על כך שהתשלום ששילמו הפונים לנאשם הוא תמורה עבור מתן שירות ולא תרומה הוא היעדר היכרות של העדים את העמותה. הדעת נותנת כי אילו הייתה נכונה טענת הנאשם לפיה כביכול תרמו העדים לעמותה, קרוב לודאי שלפחות ידעו באיזה גוף מדובר או הכירו אותו. חלק מהעדים, שלגביהם נטען שכביכול תרמו לעמותה, כלל לא הכירו את העמותה. כך, למשל, אסתר שקרוב העידה כי כלל אינה מכרה את העמותה (פרוטוקול, עמוד 119, שורות 11-12). לא ברור כיצד ניתן לתרום תרומה לגוף שכלל לא מוכר לתורם.
ד"ר קליין העיד שכלל אינו מכיר את העמותה ורשם בשיק את שמה כמוטב על פי הוראת הנאשם (פרוטוקול, עמוד 81, שורות 16-21) וכי באופן אישי אינו מכיר את העמותה ולא תרם לה באופן ישיר (פרוטוקול, עמוד 81, שורות 22-25).
שלמה אמקיס ציין שאינו מכיר את העמותה ושלא תרם כסף כלשהו באמצעות הנאשם (פרוטוקול, עמוד 77, שורות 6-9).
כך גם רחל יערי, פרידה מאיו, אלי פסאייר, יורם מלול, מיכאל קימרון, משה חבני, עוזי שאול ושושנה חזן העידו שאינם מכירים את העמותה (פרוטוקול, עמוד 115, שורות 1-2; עמוד 79, שורות 15-21, עמוד 74, שורות 11-12; עמוד 85, שורות 3-7; עמוד 106, שורות 20-21; עמוד 107, שורות 30-31; עמוד 111, שורות 27-29; עמוד 123, שורות 12-13 בהתאמה).

(7) התייחסות הפונים לדברי הנאשם כי התשלום יועבר כתרומה
64. אודליה קורן הגיבה ביחס לטענת הנאשם שהודיע לה כי בכוונתו להעביר את הכסף לתרומה "בא נגיד שזה לא ממש היה חשוב זה היה קצת תמוה בזמנו הענין הזה שהוא מעביר את כל הכסף אבל זה לא ממש ענין אותי הוא דרש כסף וקיבל כסף. מה הוא הולך לעשות עם זה זה ממש לא עניין אותי" (פרוטוקול, עמוד 67, שורות 10-12).
גם אלי פסאייר ציין "...אני את שלי עשיתי שלמתי לו, מה שעושים עם זה הלאה זה לא כל כך מענין אותי..." (פרוטוקול, עמוד 74,שורה 23).
כך גם מיכאל קימרון "שילמתי ואמרתי מראש גם בדיון שלא ענייני למי הולך הכסף אני הייתי צריך לשלם על טיפול וזה מה שעשיתי" (פרוטוקול, עמוד 107, שורות 5-6).
כך גם פרידה מאיו ושונה חזן העידו שאינן יודעות מה עשה הנאשם בכסף ששילמו לו (פרוטוקול, עמוד 79, שורה 18; עמוד 80, שורות 1-2; עמוד 124, שורות 24-27, בהתאמה).

65. עדויות עדי התביעה, ככל שהן מתייחסות לפרמטרים שפורטו לעיל, הותירו רושם מהימן בעיני. ניכר במרבית העדים חוסר הנוחות בהיותם עדי תביעה במשפטו של הנאשם והרצון שלא לפגוע בו. דווקא משום כך, הרשימו מרבית העדויות בכנותן ובפשטותן.

(8) ההסכמים העסקיים שנתפסו במשרד העמותה ובבית הנאשם
66. בחינת ההסכמים המתוארים מלמדת על כך שהנאשם פעל כעסק לכל דבר ועניין.
הסכם עסקי עם רדיו "רדיוס" (נ/16).
בכדי לבסס פעילות כביכול של העמותה הגיש הנאשם הסכם, שנערך בינו, באופן אישי, לרדיו "רדיוס" (נ/16). בחינת ההסכם מלמדת על כך שמדובר בהסכם עסקי לכל דבר ועניין. בחקירתו הנגדית, לתהיית התובע - כיצד חוזה אישי בינו לבין הרדיו יכול ללמד על פעילות של העמותה - טען הנאשם שאמנם החוזה נעשה בינו לבין הרדיו אבל הכסף שנתקבל היה על שם העמותה והופקד בחשבונה. (פרוטוקול, עמוד 293, שורות 17-18).
למותר לציין כי לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לתמיכה בטענה, וכל שנותר הוא החוזה (נ/16), שהנאשם צד לו באופן אישי, ויש בו כדי ללמד שהנאשם פעל כעסק.

בקשה להחזר כספי (ת/38)
בקשת לקוח להחזר מלוא הסכום ששילם לנאשם בגין טיפול שנכשל, וזאת בהמשך לשיחה טלפונית עם הנאשם. מתוכן המכתב עולה התנהלות עסקית של הנאשם באופן אישי, לפיה הנאשם טיפל בלקוח. משנתברר כי הטיפול, שתמורתו שילם הלקוח, נכשל, דרש הלקוח, כמו בכל עסק, את כספו בחזרה.
התנהלות זו מצביעה על פעילותו העסקית של הנאשם ומלמדת עד כמה רחוקים הכספים שקיבל הנאשם מתרומה או מתנה.

הסכם עם משרד ראש הממשלה בדבר מתן הרצאה בתשלום (ת/40)
אף מהסכם זה עולה התנהלות עסקית לכל דבר וענין של הנאשם, שאין לה דבר וחצי דבר עם טענתו כי הכנסותיו נבעו מתרומות.
ח. שלילת טענות הנאשם
67. כתמיכה לטענתו הפנה הנאשם לעדותו של ד"ר קליין, לפיה כביכול טען ד"ר קליין כי אילו הנאשם היה נותן ייעוץ בלבד, ולא היה משלב מרכיבים בהיבט הדתי, לא היה תורם (סעיף 65 לסיכומי ההגנה), אולם ציטוט זה הינו מגמתי- ד"ר קליין העיד מפורשות שהוסבר לו על ידי הנאשם שהכספים ששילם לנאשם מועברים כתרומה, וכי לא היה נותן תרומה זו, אלמלא הייעוץ שקיבל מהנאשם (פרוטוקול, עמוד 82, שורות 16-21).

68. אין באיזו מטענות הנאשם, כדי לשלול את המסקנה, שבהתאם לפסיקה, הנאשם ניהל עסק, כפי שיפוורט להלן:
(א) הנאשם לא התנה בשום שלב את מתן הסיוע בתרומה- המבחן אינו מבחן בלעדי של התניית השירות במתן תמורה. מכלל הראיות עולה בבירור שהשירות שנתן הנאשם היה כרוך בתשלום. עיתוי הפנמת תובנה זו על ידי הפונים אינו רלוונטי לקביעות האם מדובר בתרומה או מתנה והאם מדובר בעסק. בנוסף, טענה זו אינה מתיישבת עם כלל העדויות ונסתרת מפורשות בעדות אסתר שקרוב, לפיה הנאשם השווה את השירות שנתן לשירות שנותן רופא "שהולכים לרופא צריך לשלם כסף אז גם פה צריך לשלם כסף" (פרוטוקול, עמוד 119, שורה 10);
(ב) הנאשם לא ביקש תשלום מראש לצורך הבטחת מתן הברכה- זאת ועוד. על פי הפסיקה, היעדר דרישת תשלום אינה הופכת את התקבול למתנה. גם אם נכון הדבר, אין בכך כדי לשלול המסקנה שהנאשם ניהל עסק, שכן קיימים עסקים רבים שבהם משלמים עבור השירות רק לאחר קבלתו;
(ג) היעדר מערכת גביה - כהוכחה לכך הגיש הנאשם אסופת צילומי שיקים שלא כובדו ואסמכתאות לאי כיבוד שיקים (נ/21, נ/40). אף דין טענה זו להידחות. מבחינת ראיות אלה עולה שחלק מהשיקים ניתנו לנאשם ולרעייתו באופן פרטי, וחלק אחר לא כובד מטעמים אחרים: הצגת השיק טרם זמנו או שחתימת המושך אינה ברורה.
בסך הכל צירף הנאשם 43 שיקים של העמותה, בסכום כולל של 13,930 ₪, שלא כובדו, בשל "אי כיסוי" (נ/21, נ/40), וזאת מתוך אלפי שיקים, בסכום של כמיליון ₪ שהופקדו בחשבון האישי, באופן שמדובר בכמות ובסכום זניח יחסית מתוך הפעילות הכספית הכוללת של הנאשם (ת/22, ת/24, ת/25).
לא זו אף זו. התנהלות עסקית מאופיינת בין היתר בשיקול כלכלי של מאזן תועלת והפסד. בשים לב לסכום המצטבר של השיקים, ועלות הפעלת מנגנון אכיפה ואף הפגיעה האפשרית במוניטין שביקש הנאשם לקנות לעצמו כמי שמסייע לנזקקים ולחלשים - נראה שמדובר בהחלטה עסקית מודעת של הנאשם שלא לאכוף את התשלום. אף במאפיין זה יש כדי ללמד על שיקול עסקי קר ועל התנהלות עסקית של הנאשם.

(ד) כספי העמותה לא הושקעו באפיקי השקעה מסוכנים ומניבי תשואה-
אין באפיקי השקעה שעסק כלשהו בוחר להשקיע בהם כדי ללמד על מהות ההכנסות של אותו עסק והאם מדובר בעסק אם לאו. גם השקעה סולידית לא יכולה לשלול את המסקנה שמדובר בפעילות עסקית.

(ה) קבלת הקהל נעשתה רק יומיים-שלושה בשבוע.
אין כל ממש בטענה זו. אין במספר ימי הפעילות השבועית לכשעצמם כדי להצביע על מהות הפעילות.

(ו) הנאשם הודיע לפונים שכספם יועבר כתרומה לעמותה.
אין כל ממש אף בטענה זו. אין בהצהרת הנאשם בדבר השימוש כביכול, שיעשה בהכנסה שקיבל, כדי לשנות את אופי ההכנסה, גם אם בפועל אכן מימש את הצהרתו. טול לדוגמא רופא, המטפל באופן פרטי בחולה, וגובה שכר עבור הטיפול, ומחליט ששכר זה יועבר כתרומה לגוף כלשהו. האם יש בכך כדי לשנות את אופי השכר כהכנסה החייבת במס? התשובה השלילית מתבקשת.
קל וחומר בענייננו, שכן ממכלול הראיות נתבררה הצהרתו זו של הנאשם כבלתי נכונה, והכספים הופקדו בחשבונו האישי של הנאשם.
(ז) הנאשם נתן "הסיוע הרוחני", ללא תמורה, לפונים שגילה כי הם קשיי יום.
הדעת נותנת, שאילו הייתה הטענה נכונה, הרי שמבין אלפי הפונים שבהם טיפל הנאשם, ניתן היה למצוא מספר עדים שיתמכו בטענה זו של הנאשם. הימנעות הנאשם מהעדת עד כלשהו או מהבאת ראיה חיצונית כלשהי לתמיכה בטענה זו, מובילה למסקנה שטענה זו מצוצה מן האצבע.
יתרה מזו, טענה מתחסדת זו של הנאשם אינה מתיישבת עם עדות אחת מעדות התביעה, רחל יערי, שהעידה שהנאשם "הסכים שאשלם בתשלומים, כי המצב שלי היה קשה אז" (פרוטוקול, עמוד 116, שורה 23). אילו הייתה נכונה טענת הנאשם, מצופה היה שהעדה תספר כי בעקבות מצבה הקשה לא זו בלבד שהנאשם טיפל בה ללא תמורה, אלא אף תמך בה כספית. "חסדו" של הנאשם התבטא אך ורק בחלוקת התשלום למספר שיעורים, מנהג עסקי לכל דבר ועניין, שאין לו ולא כלום עם גמילות חסדים, סיוע לנזקקים או מעשה צדקה.

69. לטענת הנאשם, משך כל שנות פעילותה, הוכרה העמותה כמוסד ציבורי לצורך מס הכנסה לפי סעיף 9(2) לפקודה - הנאשם צירף אישור ממס הכנסה לשנת 1999 (נ/27), אישור על מוסד ציבורי לעניין תרומות משנת 1990 (נ/22) ואישור רישום במע"מ כמלכ"ר משנת 1990 (נ/23) ואישור על ניהול פנקסי חשבונות, לפי חוק עסקאות גופים ציבוריים (אכיפת ניהול חשבונות ותשלום חובות מס), התשל"ו-1976 (נ/26).
אין באיזה מהאישורים המתוארים כדי לסייע לנאשם, ממספר טעמים.
ראשית, אין באיזה מהאישורים כדי לשנות את מהות הכספים שקיבל הנאשם מתמורה בגין מתן שירות, לתרומה.
שנית, בחינת כל אחד מהאישורים מחזקת את המסקנה שהנאשם מנסה להיתלות בקש.
נ/22 מהווה הכרה לצורך מס הכנסה לעניין תרומות בלבד. משנקבע שהכנסות הנאשם אינן תרומות, אין בנ/22 כדי לסייע לו.
נ/26 ניתן בכפוף לתנאים, וביניהם, דיווח כדין לשלטונות מס הכנסה ומע"מ. ממכלול הראיות עולה כי הנאשם לא עמד בתנאים אלה. בנוסף, בנ/26 נקבע מפורשות כי אין בו משום קביעה שהעמותה היא מוסד ציבורי, על פי סעיף 9(2) לפקודה ולעניין סעיף 46 לפקודה.

פעילות הנאשם אינה פעילות של "חצר רבנית"

70. לטענת הנאשם, לא ניתן לייחס לו אחריות פלילית, מקום בו נושא מיסוי "חצרות רבנים" עדיין שנוי במחלוקת. לתמיכה בטענה, הוגש מטעם ההגנה, מכתב נציבת מס הכנסה מיום 19/10/2003 (נ/1), לפיו "הסוגיה הכללית האם תרומות/מתנות שמקבלים רבנים מהווים בידם הכנסה חייבת במס או לא הינה סוגיה שנויה במחלוקת ובכוונתנו להסדיר ברמה העקרונית את הנושא".
אף בטענה זו אין כדי לסייע לנאשם. המסקנה המתקבלת ממכלול העדויות והראיות היא שהכנסות הנאשם התקבלו אצלו כתמורה עבור מתן שירות מעסק - לכל דבר ועניין - שניהל, וכי אין מדובר בתרומות או מתנות שקיבל, באופן אישי, או באמצעות העמותה.
אין בעובדת היות נישום רב (בענייננו- אין מחלוקת שהנאשם אינו רב), מקובל, או כל איש דת אחר, לכשעצמה, כדי להשפיע על קביעת מהות הכנסותיהם. בחינת מהות ההכנסות נעשית על פי מכלול הנסיבות, כפי שפורט בהרחבה לעיל, בכל מקרה לגופו. מקום שיימצא כי נישום - גם אם הוא רב, מקובל או כל איש דת אחר - קיבל תמורה עבור מתן שירות, במסגרת עסק שניהל, קרוב לודאי שלא יהא בכך כדי לשנות את המסקנה שמדובר בהכנסה חייבת.

ט. מסקנה- הכנסות הנאשם ניתנו כתמורה עבור שירות עסקי ולא כתרומה

71. מניתוח מכלול העדויות והראיות כמפורט בהרחבה לעיל, עולה כי הפונים שילמו לנאשם כספים בגין שירות שנתן להם, וכי כספים אלה מהווים הכנסה מעסק, שהנאשם ניהל, ולפיכך הכנסה חייבת בדיווח ובמס.
v. האם הוכח שהנאשם זייף את החתימות על דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10)?

א. תשתית עובדתית
72. מניתוח מכלול העדויות והראיות עולים ממצאי העובדה הבאים:
(א) בדו"ח 1998 (ת/8) זויפו חתימות הרצל ניסן ויוסף ניסן כחברי וועד.
(ב) בדו"ח 1999 (ת/9) זויפו חתימות יעקב צמח כגזבר העמותה ואברהם קורסיה כיו"ר העמותה.
(ג) לדו"ח 1999 צורף פרוטוקול, הנחזה להיות פרוטוקול מיום 18/6/2000, של האסיפה הכללית של העמותה שכביכול התקיימה ביום 13/6/2000, ובו אושר לכאורה דו"ח העמותה לשנת 1999, בעוד שבפועל לא נערכה אסיפה כאמור. בפרוטוקול זה זויפו חתימות יעקב צמח ואברהם קורסיה (להלן: "הפרוטוקול המזויף").
(ד) בדו"ח 2000 זויפה חתימת יעקב צמח כיו"ר הוועד וחתימת יוסף ניסן כחבר ועד.
(ה) איש מחברי העמותה לא נשא בתפקיד שהוא נחזה לשאת בו איזה מהדו"חות.

ב. המחלוקת
73. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת ביחס לזהות המזייף.
לטענת התביעה, הנאשם הוא זה שזייף את כל החתימות.
גרסת הנאשם אינה אחידה.
בסיכומיו טען הנאשם, כי מנהל החשבונות יהודה כהן הוא זה שזייף את כל החתימות. גרסה זו נתמכת בעדות מומחה מטעם הנאשם, כפי שיפורט בהמשך.
בשלבים קודמים, העלה הנאשם גרסאות אחרות, באחת מהן - בהודעתו השנייה בחקירה במס הכנסה - הודה הנאשם, כי הוא זה שחתם בשמם של חברי העמותה, על דו"חות אלה (ת/2, עמוד 1).

ג. הכרעה
74. לאחר שבחנתי את הראיות, העדויות וטענות הצדדים, מסקנתי היא שהוכח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם הוא שזייף את חתימות חברי העמותה בדו"חותיה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10) וזייף את הפרוטוקול המזויף, מהטעמים הבאים:
(א) הודאת הנאשם כי הוא זה שחתם בשמם של חברי העמותה על הדו"חות ת/8-ת/10.
(ב) גרסה כבושה, משתנה ובלתי מהימנה של הנאשם.
(ג) אימוץ גרסת יהודה כהן.
(ד) חוות דעת גרפולוג, מומחה ההגנה, שלא מצאתי ליתן לה משקל (נ/65).

להלן תפורט התשתית הראייתית בהתאם לכל אחד מהטעמים המפורטים לעיל.

ד. הודאת הנאשם
75. בהודעתו השנייה במס הכנסה, מיום 4/12/2002, הודה הנאשם כי חתם בשמם של חברי העמותה על דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10) "בתום לב חתמתי בשמם" (ת/2, עמוד 2, שורה 4).
ובהתייחסו מפורשות לדו"ח 1998 (ת/8) אישר הנאשם "ואני חתמתי במקום יוסף ניסן והרצל ניסן". ביחס לדו"ח 2000 (ת/10) מסר הנאשם "אני חתמתי בשם יעקב צמח וניסן יוסף" (ת/2, עמוד 1, שורה 17; עמוד 2, שורה 1).

לטענת הנאשם, לא חתם על הדו"חות ת/8-ת/10 בשמו מאחר שהוסבר לו על ידי יהודה כהן שמנהל העמותה, המקבל שכר, לא יכול לחתום (ת/2, עמוד 2, שורות 2-5).

76. בהודעתו השלישית במס הכנסה מיום 27/8/2003, הודה הנאשם "אני גם חתמתי על המאזנים לפי מה שיועץ המס אמר לי שצריך על פי חוק לערוך פרוטוקול שמסמיך אותי לחתום בשמם של שאר חברי העמותה מבלי שיהיו נוכחים ואכן זה בוצע פעם אחת בלבד" (ת/3, עמוד 2, שורות 12-14).

77. בהודעתו הרביעית במס הכנסה מיום 29/10/2003, שוב הודה הנאשם "ואני חתמתי על הדו"חות הכספיים של העמותה" (ת/4, עמוד 2, שורה 14).

ה. טענות הנאשם ביחס להודעותיו במס הכנסה (ת/1-ת/4)

78. בסיכומיו, ביקש הנאשם להתעלם מכל הודעותיו (ת/1-ת/4), ולהעניק להן משקל אפסי, בשל הפרת זכויותיו הבסיסיות עת נחקר, ובכלל זה הזכות להיוועץ עם עורך דין והפרת זכויות הצדק הטבעי שלו. לחיזוק טענתו, הפנה הנאשם לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (להלן: "הלכת יששכרוב") (סעיפים 16-24 לסיכומי ההגנה).

79. אין בידי לקבל טענות הנאשם.
להלן יפורטו טעמיי:

במסגרת חקירותיו במס הכנסה נגבו מהנאשם 4 הודעות, בהפרשי זמן, כדלקמן:
ההודעה הראשונה (ת/1) נגבתה ביום 25/11/2002 בין השעות 16:55 ל- 23:50.
ההודעה השנייה (ת/2) נגבתה, בחלוף כשבוע וחצי, ביום 4/12/2002 בין השעות 09:35 ל-12:36.
ההודעה השלישית (ת/3) נגבתה, בחלוף כ-8.5 חודשים, ביום 27/8/2003 בין השעות 12:12 ל-14:15.
ההודעה הרביעית (ת/4) נגבתה, בחלוף כחודשיים, ביום 29/10/2003 09:35 ל-10:50.

80. אפילו בעדותו בבית המשפט, לא העלה הנאשם טענות ביחס לנסיבות גביית כל 4 הודעותיו, באופן שאין כל בסיס ראייתי, ולו בגרסת הנאשם, לטענה הגורפת בסיכומי ההגנה.
מבחינת גרסתו המשתנה של הנאשם בבית המשפט עולה שעיקר טענות הנאשם ביחס לנסיבות חקירתו - המצדיקות לטענתו מתן משקל אפסי להודעות - מופנות כלפי הודעתו הראשונה (ת/1) "נחקרתי שם עד שעה 24:00" (פרוטוקול, עמוד 199, שורה 10). "הייתי מאוד מבוהל, בכיתי הרבה, הייתי רעב וצמא, לא אכלתי כל היום ושאלות, החוקר מועלם כל הזמן לחץ עלי שאודה ונסגור את הסיפור, ואמרתי מה אתה רוצה שאודה אין לי במה להודות, ואמרתי שאולי יש שגגה", "אף אחד לא הקריא לי זכויות" "...בשלב מסוים ביקשתי לראות עורך דין, הם לא אמרו לי שאפשר, אני ביקשתי, אבל הם סירבו..." (פרוטוקול, עמוד 200, שורות 2-4, 6, 15-16, בהתאמה).
משהפנה התובע את הנאשם לכך שהובהרה לו זכותו כי אינו חייב לומר דבר, וכי מסר דבריו מרצונו הטוב והחופשי, מסר הנאשם "אני לא זוכר שמישהו אמר לי את זה בכלל" (פרוטוקול, עמוד 200, שורות 19-20), ובהמשך "אני אומר שהייתי מאוד מבוהל ורעב וצמא בשעה 15:00 או 16:00 בשלב מסוים אשתי הגיעה לירושלים כדי לבקר אותי והיא ביקשה לראות אותי...ידעתי על זה רק בגלל הצעקות שלה ואמרו לה שהיא לא יוצאת עד שתגלה את האמת ואם לא תגלה בעלה ילך לבית סוהר" (פרוטוקול, עמוד 201, שורות 5-10).

81. דא עקא, שבהודעתו הראשונה, לא נשאל הנאשם אודות חתימתו על הדו"חות (ת/8-ת/10). הנאשם נשאל לראשונה על דו"חות אלה רק בחקירתו השנייה (ת/2), שנתקיימה כשבוע וחצי ימים לאחר חקירתו הראשונה - וכפי שאישר בחקירתו הנגדית - לאחר שכבר היה עורך דין בתמונה, באופן שלא ניתן לומר שנמנעה מהנאשם הזכות להיוועץ בעורך דין "כבר אז היה כבר עורך דין והוא התחיל לטפל בעניינים שוטפים" (פרוטוקול, עמוד 205, שורות 15-16).
בנוסף, טען הנאשם בחקירתו הראשית, שביקש להיוועץ עם עורך דין, אולם בקשתו סורבה. טענה זו לא הוצגה לשלמה מועלם והועלתה לראשונה בחקירתו הראשית של הנאשם. בחקירתו הנגדית, לא חזר הנאשם על הטענה, וטען כי לא הודעה לו זכותו להיוועץ עם עורך דין.

82. משנתבקש הנאשם להסביר הודאתו בחקירתו השנייה (ת/2) "אני חתמתי במקום יוסף ניסן והרצל ניסן", חזר הנאשם על תיאור הנסיבות הנטענות של החקירה הראשונה "...ואני שומע את הצעקות של אשתי מהחדר השני" (פרוטוקול, עמוד 201, שורות 30-31; עמוד 202, שורות 7-8), ובהמשך "אני חוזר ומסביר, זה היה יום של חקירות הייתי מבוהל ורעב וצמא אני יושב מראים לי דו"חות בפעם הראשונה" (פרוטוקול, עמוד 205, שורות 8-9).

83. שלמה מועלם (להלן: "מועלם"), החוקר שגבה הודעות הנאשם (ת/1-ת/2), דחה טענותיו העובדתית של הנאשם בדבר נסיבות חקירתו. לדברי החוקר, הוצע לנאשם לשתות ולאכול אך הנאשם דחה ההצעה לאוכל, וקיבל שתיה (פרוטוקול, עמוד 37, שורות 27-28; עמוד 38,שורות 2-3).
מועלם אישר כי לא יידע את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ עם עו"ד.

84. במחלוקת העובדתית בין הצדדים בעניין נסיבות גביית הודעות הנאשם (ת/1-ת/2), מעדיף אני את גרסת מועלם, שהותירה רושם מהימן בעיני.
לא ניתן לשלול את האפשרות שהנאשם היה מבוהל, אך, כידוע, הליך החקירה אינו בילוי, ולמרבית הנחקרים - ובמיוחד לאנשים נורמטיביים- כרוך ההליך באי נוחות משמעותית. מכאן ועד למתן משקל אפסי להודעות הנאשם, או לפגיעה משמעותית במשקלן - רחוקה הדרך.

85. הלכת יששכרוב קובעת שמקום שראיה הושגה שלא כדין, יש לבית המשפט שיקול דעת האם לפסול את הראיה. בית המשפט יבחן, בין היתר, את הפרמטרים הבאים: אופיה וחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; שאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם,4.5.2006)).

בחינת פרמטרים אלה בענייננו - ובמיוחד העובדה שמודבר בחקירה שניה, שכבר היה עורך דין בתמונה ושמדובר בנאשם, שככל הנראה, נחקר בעבר, במסגרת תיק פלילי בו הורשע (פרוטוקול, עמוד 200, שורות 9-13; עמוד 205, שורות 14-15) - מובילה למסקנה שאין לפסול את הודעתו השניה של הנאשם במס הכנסה (ת/2).

86. בנוסף, לאחר שבחנתי ביסודיות את גרסת הנאשם, התרשמותי היא שטענותיו המתוארות של הנאשם ביחס לנסיבות הקשות של החקירה, מתייחסות אך ורק להודעה הראשונה (ת/1), ולא לנסיבות גביית ההודעה השניה (ת/2). מסקנה זו נסמכת, בין היתר, אף על שעת החקירה ומשכה. מטענות הנאשם בדבר הנסיבות הקשות, עולה כי מדובר בחקירה ארוכה, שהסתיימה בסמוך לשעת חצות. נתונים אלה מתיישבים עם נסיבות ההודעה הראשונה (ת/1) - שנמשכה כ-7 שעות, ונסתיימה סמוך לחצות - ולא עם ההודעה השניה (ת/2) - שנמשכה כ-3 שעות, ונסתיימה בשעה 12:36, לאחר הפסקה של כ-40 דקות.

87. לעניין משקל הודעתו הראשונה של הנאשם (ת/1), אמנם אין מחלוקת שלא הודעה לנאשם זכותו להיוועץ עם עורך דין בטרם החלה החקירה (להזכיר, מדובר בשנת 2002, כ-4 שנים לפני הלכת יששכרוב), אך בענייננו, מסקנתי היא שיש בפגיעה בזכות ההיוועצות כדי לפגום במשקל ההודעה (ת/1), אך לא ליתן לה משקל אפסי, מהטעמים הבאים:
ההגנה לא הצביעה על פגיעה מהותית בזכות הנאשם להליך הוגן, אם תתקבל ההודעה או אם יינתן לה משקל מוגבל; חקירת הנאשם נעשתה בהמשך להליך שומה אזרחי - שבמסגרתו נדונו חלק מהעניינים שנתבררו בהליך הפלילי. במסגרת ההליך האזרחי היה הנאשם מיוצג על ידי משרד רואי חשבון ועורכי דין, באופן שיש להניח שנושאי החקירה לא היו חדשים עבורו וכבר הייתה לו הזדמנות להיוועץ עם עורך דין בגין נושאים אלה.

88. יודגש. הנאשם לא העלה בשום שלב מעדותו הארוכה בבית המשפט טענה כלשהי ביחס לנסיבות גביית הודעותיו השלישית (ת/3) והרביעית (ת/4) - שנגבו בהפרשי זמן משמעותיים מאז ההודעות הקודמות (ת/1, ת/2).
בנוסף, ההודעות (ת/3 ו-ת/4) הוגשו בהסכמה וגוביהן לא זומנו להעיד.
לאור כל האמור, לא ברור על מה נסמכת עתירת ההגנה בסיכומיה, ליתן משקל אפסי אף להודעות אלה.
מכל מקום, ולמען הסר ספק, נדחית טענת ההגנה אף ביחס להודעות השלישית (ת/3) והרביעית (ת/4).

89. לאור כל האמור, מצאתי ליתן משקל של ממש להודאות הנאשם בהודעותיו בחקירותיו במס הכנסה (ת/1-ת/4), ובמיוחד להודאותיו בנושאים הבאים:
א. העמותה לא הצליחה להקים ישיבה (ת/1, בעמוד 1).
ב. הנאשם לא דיווח ליהודה כהן על פתיחת החשבון הסמוי (ת/1, בעמוד 3).
ג. הנאשם הוא שחתם את שמו של ניסן יוסף על דו"ח העמותה לשנת 1997 (ת/7) (ת/2, בעמוד 1).
ד. הנאשם הוא שחתם בשם חברי העמותה על דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10) (ת/2, בעמוד 1).
ה. חלק מההפקדות "המוטעות" לחשבון הנאשם נעשו בשוגג על ידו (ת/2, בעמוד 1).
ו. משנת 1996 נקבע מחירון (למקרים של כתיבת קמע) (ת/3, עמוד 2, שורות 24-27).
ז. הנאשם חתם על הדו"חות הכספיים של העמותה, בהוראת יהודה כהן (ת/4, עמוד 2, שורות 11-14).

ו. מענה לכתב האישום
90. במענה מפורט, בכתב, לכתב האישום, מיום 20/9/06, בהתייחסו לדו"ח העמותה לשנת 1998 (ת/8) (אישום רביעי), השיב הנאשם כי "אינו מכחיש כי רשם את שמו של הרצל ניסן על גבי הדוח, אולם הדבר לא נעשה כזיוף חתימתו ולא בכוונה להטעות, אלא כרישום שמו בלבד, בתום לב מוחלט, על דעתו של הרצל ניסן, על פי הנחייה של יועץ המס ועל פי החלטת העמותה בדבר מורשי החתימה בה"
(התייחסות מיום 20/9/06, עמוד 4, התייחסות לאישום 4, סעיף 1).

91. סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), קובע כי משהודה הנאשם בעובדה המפורטת בכתב האישום, יראוה כמוכחת כלפיו, אלא אם התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודאתו.
יש טעם בטענת התביעה כי משהודה הנאשם בכך שרשם את שמו של הרצל ניסן על הדו"ח (ת/8), לא ביקש, וממילא לא קיבל, רשות בית המשפט לחזור בו מהודאה זו, יש לראות עובדה זו כמוכחת כלפיו.

ז. גרסת הנאשם
92. רק במהלך חקירתו הנגדית של יהודה כהן, שהעיד מטעם התביעה - ומבלי שניתן לשינוי בגרסת הנאשם ביטוי כלשהו קודם לכן - עלתה לראשונה הטענה לפיה כביכול יהודה כהן הוא זה שזייף את חתימות חברי העמותה על הדו"חות ת/8-ת/10 "ש. אני אומר לך שהנאשם טוען שמי שמילא את כל החתימות והשמות זה אתה" (פרוטוקול, עמוד 135, שורה 5).
יהודה כהן הכחיש הטענה והשיב "אני מכחיש את זה, זה שקר. נתתי לו את הדו"חות אמרתי לו קח את הדו"ח תחתים את האנשים"(פרוטוקול, עמוד 135, שורות 6-7). "...נתתי לנאשם הדו"חות וקבלתי אותו חתום. אני לא נכנסתי מי השמות של אנשי העמותה" (פרוטוקול, עמוד 135, שורות 9-10).

93. הנאשם הצהיר מפורשות שלא ביקש מיהודה כהן לרשום את שמות חברי העמותה על גבי הדו"חות (ת/8-ת/10) והפרוטוקול המזויף (פרוטוקול, עמוד 249, שורות 1-3), וניסה להסביר המניע, כביכול, שהיה ליהודה כהן לזייף את חתימות חברי העמותה על הדו"חות (ת/8-ת/10) ועל הפרוטוקול המזויף - בהסבר מופרך ובלתי אמין- "אני לא פסיכולוג. אבל אני מניח שיהודה ניסה לרצות אותי..." (פרוטוקול, עמוד 249, שורה 5).

94. בחקירתו הראשית, העלה הנאשם לראשונה את הטענה שאת הדו"חות ת/8-ת/10 ראה לראשונה רק בחקירה (פרוטוקול, עמוד 205, שורות 25-26).
בחקירתו הנגדית, הקצין הנאשם גרסתו ובהתייחסו לדו"חות ת/8-ת/10 טען "פעם ראשונה שאני רואה את זה היום אני לא ראיתי את הדו"חות האלה בחקירה" (פרוטוקול, עמוד 224, שורות 28-29), ומיד לאחר מכן חזר בו מגרסתו ואישר שהחוקר הציג בפני
ו את ת/8 (פרוטוקול, עמוד 224, שורות 30-31; עמוד 225, שורה 1).

בניסיון ליישב את הסתירות המעמיקות בין גרסאותיו המשתנות של הנאשם, העלה הנאשם גרסה נוספת, לפיה החוקר "הראה לי רק את הדו"ח (ת/8 - י.ל)" (פרוטוקול, עמוד 225, שורה 10), אך את המאזן - ועליו חתימות הנחזות להיות חתימות האחים ניסן - שצורף לדו"ח ת/8 לא הראה לו החוקר במהלך החקירה (פרוטוקול, עמוד 225, שורות 11-14).

95. הנאשם נתבקש להסביר כיצד מתיישבת גרסתו החדשה - לפיה לא ראה את דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 - עם העובדה שמשך 7 השנים, 1990-1997, בדק ברציפות את דו"חות העמותה לשנים אלה.
בחינת גרסתו המתפתלת של הנאשם והימנעותו ממתן תשובה ברורה לתמיהה זו, מספקת תמונה מאלפת על התנהלותו הערמומית של הנאשם, שלמרות שאלות מדויקות וממוקדות של התובע בחקירה נגדית, הצליח להתחמק ממתן תשובה ברורה עד שהתובע נואש מניסיונו לקבל תשובה ברורה מהנאשם.
תחילה, הסביר הנאשם גרסתו זו בכך ש: "בשנת 1998 התחיל לטפל יהודה כהן. עד שנת 1998 טיפל בעניין רואה חשבון גולדפיין...שהם מטפלים בעמותות ומתעסקים בזה, הוא קרא לי והסביר לי, מאז שעברתי ליהודה שאינו אדם זר..." (פרוטוקול, עמוד 226, שורות 22-25).

התובע, חזר ושאל, "למה הפסקת כשזה דווקא עבר ליהודה כהן, שלטענתך אינו מתמחה בעמותות אז הפסקת לבדוק את הדו"חות הכספיים" (פרוטוקול, עמוד 226, שורות 27-28). הנאשם, כהרגלו, בחר להתחמק מהשאלה העיקרית והשיב רק לחלקה השולי, "לא אמרתי שיהודה כהן לא מתמחה בעמותות"(פרוטוקול, עמוד 226, שורה 29).
אף לשאלה האם ידע הנאשם שיהודה כהן מתמחה בעמותות, התחמק הנאשם ממתן תשובה, בהשיבו "הוא פנה אלי לא אני" (פרוטוקול, עמוד 227, שורות 1-2), וכך נמשכה החקירה, כשהנאשם מקפיד בעקביות להתחמק ממתן תשובות ענייניות.
בסופו של דבר, נתבקש הנאשם להסביר מדוע - לאחר 7 שנים, שבמהלכן התרשם מהפרקטיקה לפיה נהג רואה החשבון הקודם שלו להציג בפני
ו את דו"חות העמותה קודם הגשתם - לא שאל את יהודה כהן לפשר הפסקת נוהג זה, ושוב התחמק מתשובה "הוא לא קרא לי לחתום. הוא קרא לי לחתום על הדו"ח השנתי כשכיר. לדבר הזה לא הייתי ער, אני כשלתי" (פרוטוקול, עמוד 227, שורות 26-30).

מעבר לחוסר המהימנות בגרסת הנאשם - העולה ולו רק מהמסקנה המתוארת לעיל, לפיה מעולם לא פגש ברואת חשבון גולדפדן - איני מאמין לנאשם שלא ראה את דו"חות העמותה לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10), קודם הגשתם לרשויות המס.

ח. העדפת גרסת יהודה כהן
96. התרשמות התביעה כי עדות יהודה כהן הייתה מאוזנת ומהימנה, מקובלת עלי.
הנאשם הטיל דופי הן במהימנותו האישית של יהודה כהן והן במקצועיותו. למרות זאת, לא "נגרר" יהודה כהן אחר טענות הנאשם והמשיך לטעון כי השומה האזרחית שהוצאה לנאשם מופרזת (פרוטוקול, עמוד 128, שורות 21-23, 26-30; עמוד 129, שורות 1-3).

יש טעם אף בטענת התביעה כי לא הוצג טעם ממשי מדוע יטול יהודה כהן על עצמו סיכון כה גדול בזיוף חתימות על הדו"חות. לא השתכנעתי שיהודה כהן יסתכן בעבירות פליליות שעלולות לגרור אף פגיעה בעיסוקו המקצועי ובפרנסתו (במהלךהשנים רכש יהודה כהן אף רישיון עריכת דין) אך ורק כדי לרצות את הנאשם. בנוסף, לא ברור מדוע דווקא בזיוף החתימות על הדו"חות יש כדי לרצות את הנאשם. חוסר ההיגיון בטענתו זו של הנאשם מתחזק לאור טענתו המפורשת כי לא ביקש מיהודה כהן, בשום שלב, לזייף חתימות על הדו"חות. לפיכך לא ברור על מה נסמכת טענת הנאשם כי יהודה כהן עבר במודע עבירה פלילית בזיוף חתימות חברי העמותה על הדו"חות אך ורק כדי לרצותו בעניין, שאפילו לטענת הנאשם הוא לא היה מודע לו.
ט. עדות טל ניסן

97. לעניין מחלוקת זו, העיד מטעם ההגנה גם טל ניסן, בנו של הרצל ניסן ז"ל (להלן: "טל"). טל לא היה חבר בעמותה (פרוטוקול, עמוד 315, שורות 2-3). לעניין טענת זיוף החתימות, טען טל כי גם היום וגם אז החברים היונענים לקריאת הנאשם לחתום (פרוטוקול, עמוד 314, שורות 28-29).
לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לעדות טל. המדובר בהשערה ספקולטיבית של טל, שאין לה כל ערך ראייתי.

98. למען הסר ספק, מהטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לגרסת הנאשם בבית המשפט ביחס לחתימתו על דו"חות השנים 1998-2000 (ת/8-ת/10).

י. חוות דעת מומחה ההגנה - משה בן חנן

99. לתמיכה בגרסתו הכבושה של הנאשם, שהועלתה לראשונה בבית המשפט - לפיה כביכול יהודה כהן הוא זה שחתם על הדו"חות ת/8-ת/10 - הוגשה מטעם ההגנה "חוות דעת מומחה" (נ/65), משה בן חנן, שהציג את עצמו כגרפולוג מומחה (להלן: "מומחה ההגנה").

מומחה ההגנה קבע בחוות דעתו (נ/65), שהגיע למסקנה, ברמת וודאות גבוהה, שהחתימות בכל המסמכים המיוחסים לנאשם בכתב האישום - ת/8,ת/9 (דו"ח העמותה והפרוטוקול המזויף), ת/10 (דו"ח העמותה והדו"חות הכספיים) - לא נכתבו על ידי הנאשם וכי מצא התאמה במספר תכונות כתיבה בין החתימות במסמכים אלה לבין כתב ידו של יהודה כהן.

100. בסיכומיו, טען הנאשם, כי יש בחוות דעת מומחה ההגנה כדי לעורר ספק סביר, המצדיק זיכויו מעבירות זיוף המסמכים (ת/8-ת/10) המיוחסות לו באישומים 4-6, בפרט כאשר המאשימה לא הציגה עדות מומחה מטעמה, שיכול לסתור את קביעות מומחה ההגנה.
יא. עדות מומחה - הכלל
101. עדות מומחה, נבחנת בשני מישורים:
מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנות המומחה ככל עד אחר; מישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך, מכוחם הגיע למסקנותיו (ראו דברי השופט קדמי בע"פ 1339/92 אשקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.1994), כפי שצוטט אף בע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2006)).

יב. עדות מומחה ההגנה - מן הכלל אל הפרט
102. בחינת חוות דעת מומחה ההגנה (נ/65) ועדותו בבית המשפט, מובילה למסקנה שמומחה ההגנה כשל כשלון חרוץ בשני המישורים המתוארים, ולפיכך לא מצאתי ליתן לחוות דעתו משקל כלשהו.
להלן יפורטו הטעמים למסקנתי:
(א) הסתמכות על העתקים צילומיים ולא על מסמכים מקוריים
בחוות דעתו (נ/65), ציין מומחה ההגנה מפורשות כי בדק את המסמכים המקוריים (נ/65, סעיפים א-יב), ואף בעדותו בבית המשפט חזר על טענתו זו "קיבלתי את המסמכים האוריגינליים" (פרוטוקול, עמוד 400, שורה 12).
בפתח חקירתו הנגדית, הדגיש מומחה ההגנה חשיבות ההסתמכות על מסמכים מקוריים (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 9-10), המאפשרים "לקבל מה שיותר תכונות גרפולוגיות" ולא על העתקים צילומיים המונעים מהמומחה "להבחין בהרבה תכונות" גרפולוגיות "כמו התחלות וסיומים של הכתיבה, של אות מריחת הדיו לחץ אופקי ואנכי" (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 1-5), ובהמשך, בהעתקים צילומיים "נתקלים בעיוותים במרחקים לא נכונים לפעמים אפילו בין האותיות, מסמך עלול להתעוות ואז התוצאה לא כל כך טובה" (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 7-8).
בנושא זה כשל מומחה ההגנה הן במהימנותו האישית והן באמינותו המקצועית, כפי שיובהר להלן.
במהלך עדות מומחה ההגנה, נתברר כי טענתו - לפיה כביכול בדק את המסמכים המקוריים - לצורך חוות דעתו - בלשון המעטה, אינה מדויקת.
בסעיף ז לחוות דעתו (נ/65), טען מומחה ההגנה כי בדק מסמך מקורי, דף מספר אחד של הדו"חות הכספיים לשנת 2000 (ת/10) הנושא "חתימת יד" על שם "יוסף". התובע הפנה את מומחה ההגנה למסמך ת/10 המקורי, המצוי בתיק המוצגים של בית המשפט, שבו לא מופיעה החתימה "יוסף", באיזה מחלקי המסמך המקורי.
מומחה ההגנה התקשה להשיב
"ש. איזה מסמך בדקת לצורך חוות הדעת?
...
ת. (העד משתהה בתשובתו) זה המסמכים שקיבלתי"
(פרוטוקול, עמוד 403, שורות 19-22).

בעקבות תשובת מומחה ההגנה, ביקש התובע להגיש מסמכים אלה.
בית המשפט קיבל הבקשה, וניתנה החלטה "העתקים צילומיים של אסופת המסמכים שהמומחה טוען כי בדק לצורך חוות דעתו (נ/65) מתקבלת ומסומנת ת/60" (פרוטוקול, עמוד 403, שורות 24-27).
בעקבות החלטה זו ציין מומחה ההגנה, כי מדובר במסמכים לצורך הגשת חוות דעת ראשונית (פרוטוקול, עמוד 404, שורה 2).
לאור התעקשותו זו, נשאל מומחה ההגנה שוב ושוב על אילו מסמכים הסתמך לצורך הגשת חוות הדעת (נ/65), תוך שנתבקש להסביר העובדה שהחתימה "יוסף" אינה קיימת במסמך ת/10 המקורי, ובסופו של דבר, לשאלה "אולי כל מה שבדקת זה את ההעתק הצילומי שהוגש לבית המשפט וסומן ת/60?" נאלץ להשיב "יכול להיות" (פרוטוקול, עמוד 404, שורות 17-18).
הדברים נתבהרו באופן מפורש בחקירתו החוזרת של מומחה ההגנה. לשאלת הסניגור, האם לצורך חוות הדעת המשלימה נ/65) השתמש בהעתקים צילומיים? השיב מומחה ההגנה "בדרך כלל השתמשתי במסמכים מקוריים, אבל פה השתמשתי באותם מסמכים שקיבלתי, זאת אומרת העתקים צילומיים אבל רק במקרה הזה פה נפלה טעות" (פרוטוקול, עמוד 407, שורות 22-23).
לאור האמור, ולמען הסר ספק, אני קובע שאיני מאמין למומחה ההגנה שלצורך חוות הדעת (נ/65), הסתמך על המסמכים המקוריים (ת/8-ת/10).
(ב) הימנעות המומחה מ"שיתוף" בית המשפט, הן בהליכי קליטת העובדות והן בהליכי "העיבוד שבמומחיות"
הלכה היא ש"על המומחה לשתף את בית המשפט, הן בהליכי קליטת העובדות, המשמשים כבסיס למסקנותיו, והן בהליכי העיבוד שבמומחיות, המביאים להסקת המסקנות. שיתוף כזה מקטין ככל שניתן את תלותו של בית המשפט בממצאים הנקבעים בידי אחר" (ראו י.קדמי, על הראיות (2003), חלק שני, עמוד 677 (להלן: "קדמי") והאסמכתאות הנזכרות שם).
בהתייחסו לתהליך הבדיקה בחוות דעתו (נ/65), הסתפק מומחה ההגנה בתיאור כללי ביותר, לפיו בדק והשווה מספר אפיוני כתיבה בדוגמאות החתימה שקיבל מהנאשם ומיהודה כהן, לבין החתימות המופיעות על גבי המסמכים המקוריים, ומצא הבדלים והתאמות.
בלחץ החקירה הנגדית, מסר מומחה ההגנה כי ערך השוואה בין החתימות על המסמכים המקוריים (שכבר נקבע לעיל שלא היו לנגד עיניו) לבין כתבי היד של הנאשם ויהודה כהן, במספר פרמטרים, ובין היתר, יחס האותיות, הכניסות והיציאות, הלחץ (פרוטוקול, עמוד 400, שורות 8-19). משנתבקש מומחה ההגנה להסביר מדוע לא כתב זאת בחוות הדעת (נ/65) השיב "כי אני לא נותן כלים אם יבוא אחרי גרפולוג" (פרוטוקול, עמוד 400, שורה 24).
לשאלה כיצד בית המשפט יכול לבדוק את מקצועיותו, ללא הכלים שהביאו למסקנתו, התחמק מומחה ההגנה מתשובה עניינית "כי אתה שואל אותי שאלות ואני עונה לך. אתה גם רואה את זה" (פרוטוקול, עמוד 400, שורה 26).

(ג) היעדר ניירות עבודה
"הכלל הוא כי מחובתו של העד המומחה להציג...את "ניירות העבודה" לרבות פרטים של בדיקות משנה... וזאת על מנת שבית המשפט יוכל לעקוב אחרי הליכי הסקת המסקנה שהסיק המומחה..." (ראו קדמי, בעמוד 677).
מומחה ההגנה הסביר כי לצורך חוות דעתו (נ/65) ירך לנאשם הכתבה, במהלכה נתבקש הנאשם "כביכול" לזייף את כל השמות המופיעים במסמכים ת/8-ת/10 (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 11-17).
מומחה ההגנה אישר שבהשוואת כתב יד יש חשיבות לפרמטרים של מיקום כל אות ביחס לאחרת, הבדלי אורך, מיקום ופרמטרים נוספים (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 29-31), וכי היחס בין האותיות היא תכונה לא מודעת, ומכאן חשיבותה בהשוואת כתבי יד (פרוטוקול, עמוד 393, שורות 1-2).
משנתבקש המומחה להסביר, כיצד ניתן לשלול אפשרות שאדם השפיע במודע על כתב היד כדי למנוע מסקנה שמדובר בכתבי יד זהים או דומים, השיב מומחה ההגנה כי מדובר במבחן כמותי וכי כך עשה (פרוטוקול, עמוד 393, שורות 5-15).
בשלב זה של החקירה הנגדית, הוצגו בפני
מומחה ההגנה דוגמאות של חתימות בכתב ידו של הנאשם, בהכתבה, שבהן יש דמיון ביחס בין האותיות לבין החתימות במסמכים המקוריים (ת/8-ת/10) ומומחה ההגנה שלל זאת מכל וכל (פרוטוקול, עמוד 393, שורות 17-31; עמוד 394; עמוד 395; עמוד 396, שורות 1-3). לאור תשובותיו אלה, נשאל מומחה ההגנה שוב, על מה הוא מבסס את מסקנתו, אילו שינויים בכתב היד נעשים במודע, וחזר על תשובתו כי המבחן הוא כמותי גרידא (פרוטוקול, עמוד 396, שורות 7-8).
לפיכך, נתבקש המומחה למסור את הנתון הכמותי שעליו ביסס את מסקנתו, והשיב כי אינו יכול למסור נתונים מדויקים, שכן אלו מצויים במעבדה וכי לא הביאם לבית המשפט (פרוטוקול, עמוד 396, שורות 13-24).
מומחה ההגנה אישר שמשנת 1990 העיד בבתי משפט אך ניסה לתרץ אי הצגת תיק העבודה בבית המשפט בכך ש "אני הייתי בבית חולים. אני הייתי צריך להיות מאושפז בבית החולים" (פרוטוקול, עמוד 396, שורה 30). בהמשך, אישר מומחה ההגנה שכמות החומר אותו "שכח" בבית "ממש לא" עולה על כמות החומר שהביא עימו לבית המשפט (פרוטוקול, עמוד 397, שורות 2-8).

עדות מומחה ההגנה, אף בהקשר זה, הותירה רושם עגום בעיני. חובת המומחה להציג את תיק העבודה, שעליו התבסס לצורך הסקת מסקנותיו היא נתון מרכזי לצורך הערכת משקל עדותו.
קרוב לודאי שאילו היה קיים תיק כזה, מומחה מקצועי וסביר היה מוצא דרך להגישו לבית המשפט.
העובדה שלמרות חלוף הזמן מאז עדותו בבית המשפט (24/3/2009), לא הוגש מטעם ההגנה תיק העבודה ואף לא הוגשה בקשה כלשהי בהקשר זה, מובילה למסקנה שקרוב לודאי כלל לא קיים "תיק עבודה" כזה.
ממצא זה מוביל למסקנה שאף בהקשר זה כשל מומחה ההגנה, הן במישור המהימנות האישית והן במישור האמינות המקצועית.
(ד) עדות מגמתית ובעלת סתירות מהותיות
כפי שצוין לעיל, למרות הימצאותם של קווי דמיון בין חתימות הנאשם בהכתבה שערך לו לבין החתימות במסמכים ת/8-ת/10, סירב מומחה ההגנה לאשר קיום דמיון כלשהו (פרוטוקול, עמוד 393, שורות 22-23; עמוד 393, שורה 30; עמוד 394, שורה 1; עמוד 394, שורה 7; עמוד 394, שורה 14; עמוד 394, שורה 17; עמוד 394, שורה 30; עמוד 395, שורה 5; עמוד 395, שורות 11-12; עמוד 395, שורה 14; עמוד 396, שורה 3; עמוד 397, שורה 13; עמוד 397, שורה 25).
בהמשך, סתר מומחה ההגנה עמדתו העקבית, וטען היפוכה "בכל כתב יד יש איזה דמיון...לכל אחד מאיתנו שיושב כאן בחדר יש קווי דימיון זה לזה" (פרוטוקול, עמוד 398, שורות 12-19).
משנתבקש מומחה ההגנה להסביר פשר הסתירה בין תשובותיו - מסר תשובה עמומה, שאין לה ולא כלום עם השאלה, או עם איזה מהשאלות השנויות במחלוקת, ובודאי שלא עם תחום מומחיותו הנטען: "כי יש הבדל בין דמיון לשוני" (פרוטוקול, עמוד 398, שורה 21).

מגמתיות עדות מומחה ההגנה, הגיעה לביטוי מירבי עת הציג בפני
ו התובע את חתימת הנאשם בכתב ידו, בשמו של יוסף ניסן. כה עז היה רצונו של מומחה ההגנה להגן על הנאשם, שקבע בוודאות שחתימה זו שונה לחלוטין מכתב ידו של הנאשם (פרוטוקול, עמוד 394, 5-9).
דא עקא, שאין חולק שהנאשם - המודה בכך בעצמו - הוא זה שחתם בשמו של יוסף ניסן על הדו"ח (ת/7).

(ה) מסקנת המומחה ביחס ליהודה כהן
מאלפת הדרך שבה הגיע מומחה ההגנה למסקנה שהחתימות במסמכים ת/8-ת/10 (להלן, בסעיף זה, גם "החתימות"), הן של יהודה כהן, ויש בה כדי ללמד, באופן מובהק על מגמתיות עדותו.
מומחה ההגנה העיד כי כל שנתבקש הוא ליתן חוות דעת ולהשוות בין כתב היד בחתימות במסמכים ת/8-ת/10 לבין כתב ידו של הנאשם, וציין מפורשות "לא נתבקשתי לתת חוות דעת על יהודה כהן" (פרוטוקול, עמדו 399, שורות 2-3).
משנתבקש מומחה ההגנה להסביר, כיצד, לפיכך הגיע למסקנה שהחתימות במסמכים ת/8-ת/10 הן דווקא של יהודה כהן, השיב כי הגיע למסקנה שחתימות אלה קרובות לכתב ידו של יהודה כהן, כפי שראה במכתב בכתב ידו של יהודה כהן, מיום 22/11/2009 (נספח המסומן ב.ח.מ. 9 בנ/65, בעמוד 20) (להלן, בסעיף זה: "המכתב").
משנתבקש מומחה ההגנה להסביר איך הגיע המכתב לידיו השיב "ביקשתי אותו" (פרוטוקול, עמוד 399, שורות 9-13).
גרסת מומחה ההגנה בעלת סתירה פנימית, שלא ניתן ליישבה באופן הגיוני.
אם תשומת ליבו של מומחה ההגנה לדמיון בין כתב היד בחתימות, לבין כתב היד במכתב התעוררה רק בעקבות המכתב, משמע שהמכתב כבר היה בחומר שהיה בפני
ו. אפשרות זו אינה מתיישבת עם גרסת המומחה עצמו, לפיה ביוזמתו ביקש את המכתב. לפיכך, נותרת בעינה התעלומה איזה מסמך בכתב ידו של יהודה כהן הוא שגרם למומחה ההגנה ליזום את המסקנה שכתב היד בחתימות הוא של יהודה כהן?
אין זאת אלא, שבניגוד לגרסתו, נתבקש מומחה ההגנה לא רק לשלול את האפשרות שכתב היד בחתימות הוא של הנאשם, אלא לקבוע פוזיטיבית שכתב היד בחתימות הוא של יהודה כהן. בנסיבות אלה סבורני שחוות דעת מומחה ההגנה ועדותו בבית המשפט ראויים לתואר "חרב להשכיר".

זאת ועוד. אף במישור האמינות המקצועית, גם בנושא זה, כשל מומחה ההגנה.
בפתח חקירתו הנגדית, הדגיש מומחה ההגנה חשיבות עריכת הכתבה לצורך השוואת כתבי יד (פרוטוקול, עמוד 392, שורות 11-14), והדגיש כי "התוצאה הזו...של השוואה באמצעות הכתבה...יותר טובה..." (פרוטוקול, עמוד 392, שורה 21).
משנתבקש מומחה ההגנה להציג את ההכתבה שערך ליהודה כהן לצורך המסקנה בחוות דעתו (נ/65) שיהודה כהן הוא זה שחתם על הדו"חות, אישר מומחה ההגנה "לא עשיתי לו הכתבה. לקחתי ממנו כתב יד אקראי" (פרוטוקול, עמוד 398, שורות 28-29).
משנתבקש מומחה ההגנה להסביר על מה מבוססת ידיעתו כי כתב היד האקראי הוא כתב ידו של יהודה כהן, השיב מומחה ההגנה תשובה המעידה על עומק היעדר מקצועיותו "ככה נאמר לי" (פרוטוקול, עמוד 398, שורות 30-31).
בהמשך חקירתו, התפתל מומחה ההגנה, שעה שנתבקש להסביר כיצד לצורך חיזוק מסקנתו כי כתבי היד במסמכים אינם של הנאשם, יש חשיבות להכתבה, אך לצורך המסקנה שהחתימות הן של יהודה כהן, פוחתת חשיבות ההכתבה (פרוטוקול, עמוד 399, שורות 18-30; עמוד 400, שורות 1-4). בסופו של דבר נאלץ מומחה ההגנה לאשר שכדי לקבוע שכתב היד בחתימות הוא של יהודה כהן "צריך לקחת ממנו הכתבות" (פרוטוקול, עמוד 400, שורה 6).

סבורני שדי בתשובות מומחה ההגנה בנושא זה, כמפורט בהרחבה לעיל - בודאי בהצטרפן ליתר הנימוקים - כדי להוביל למסקנה שלא ניתן ליתן כל משקל לחוות דעת מומחה ההגנה, כי כתב היד בחתימות במסמכים ת/8-ת/10, הוא של יהודה כהן.

(ו) אי התאמה בין תיאור מומחיות מומחה ההגנה והשכלתו לבין המציאות
(1) ישנה הבחנה בין תחום הגרפולוגיה - היינו זיהוי כתב יד - לבין השוואת כתבי יד.
בתי המשפט והקהילה המדעית, מכירים במומחיות של השוואת כתבי יד ולא בחוות דעת שעניינן ניתוח כתב יד על ידי גרפולוג.

(2) בחוות דעתו (נ/65) ציין מומחה ההגנה כי הוא מומחה בתחום הזיהוי והשוואת כתב יד משנת 1991.
בחקירתו הנגדית, הכחיש מומחה ההגנה כי הוא גרפולוג וטען "אני משווה כתב י יד".
משהוטח בפני
מומחה ההגנה כי בעבר נקבע על ידי בית משפט כי הוא גרפולוג ולא משווה כתבי יד, התחמק מומחה ההגנה מתשובה.
לבית המשפט הוגשה הכרעת דין של בית משפט השלום בת"א (ת/62), שם נקבע כי מומחה ההגנה הוא גרפולוג, ולא מומחה להשוואת כתבי יד (ושם אף נדחתה חוות דעתו).
עוד הוגשה לבית המשפט הכרעת דין של בית משפט השלום ברחובות (ת/61), שם, בהתייחס לעדות מומחה ההגנה נקבע "מצאתי בעדותו חוסר מקצועיות חוסר עקביות אמות מידה לבדיקה שאינן מעוגנות בשום שיטה ראויה, אי דיוקים טעויות הנחות יסוד מוטעות וכו דברים - שאינם מאפשרים הסתמכות כלשהי על חוות הדעת" (ת/61).

(3) בחוות דעתו (נ/65), תחת הכותרת פרטי השכלה, ציין מומחה ההגנה כי בין השנים 2002-2003 קיבל הדרכה בנושא הזיהוי הפלילי והשוואת ט.א במז"פ בתחנת משטרה כמתנדב.

(4) מטעם התביעה הוגשה בהסכמה תעודת עובד ציבור, ראש מעבדת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, לפיה מומחה ההגנה "לא עבר אף השתלמות או הדרכה כלשהי בבדיקת מסמכים ובהשוואת כתב יד במעבדת המסמכים של המחלקה לזיהוי פלילי" (ת/64).

(5) בחקירתו הנגדית, טען מומחה ההגנה כי האמור בת/64 אינו אמת (פרוטוקול, עמוד 406, שורות 11-12). לפיכך, נשאל מומחה ההגנה האם משמעות תשובתו היא שהוא עבר השתלמות והדרכה בכתבי יד, ואף לכך השיב בשלילה (פרוטוקול, עמוד 406, שורות 13-14).
בשלב זה, חזר בו מומחה ההגנה מתשובתו הקודמת, ואישר "נכון, מה שכתוב בת/64 זה לא שקר" (פרוטוקול, עמוד 406, שורות 15-16).
מעבר לחוסר המהימנות האישית, העולה מהתנהלות זו של מומחה ההגנה, ניתן להתרשם אף משטחיות דבריו, מתשובתו לשאלת התובע מדוע העיד שת/64 הוא שקרי, "כי לא ידעתי מה שזה כתוב" (פרוטוקול, עמוד 406, שורה 21).
קיים קושי ליתן משקל של ממש לעדות אדם, המתיימר הציג את עצמו כמומחה, וקובע, קביעות נחרצות, תחת אזהרה, ביחס למסמך שתוכנו כלל אינו ידוע לו.

מסקנה - היעדר משקל לחוות דעת מומחה ההגנה
103. לאור כל האמור לעיל, סבורני שעדות מומחה ההגנה נגועה בהיעדר מקצועיות עמוק.
התרשמותי שרמתו המקצועית של המומחה, בלשון המעטה, אינה גבוהה. טיב ואופי הבדיקות שערך ומכוחם הגיע למסקנותיו, מפוקפקים והרושם המתקבל הוא כי מומחה ההגנה הציב לנגד עיניו מסקנות, אליהן נתבקש להגיע, והתאים להן את חוות דעתו בבחינת "חרב להשכיר". למרבית הצער, כפי שצוין בהרחבה לעיל, לא התרשמתי לחיוב - אף זאת בלשון המעטה- גם ממהימנות מומחה ההגנה.

יג. מסקנה- הנאשם הוא שזייף חתימות חברי העמותה על 3 הדו"חות (ת/8-ת/10)
104. לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהוכח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם הוא זה שזייף את חתימות חברי העמותה, כדלקמן:

א. חתימות יוסף ניסן והרצל ניסן בדו"ח העמותה לשנת 1998 (ת/8).
ב. חתימות יעקב צמח ואברהם קורסיה בדו"ח העמותה לשנת 1999 (ת/9)
ג. חתימות יעקב צמח ויוסף ניסן על דו"ח העמותה לשנת 2000 (ת/10).

יד. הפרוטוקול המזויף (חלק מת/9)
105. בכתב האישום (אישום 5, סעיף 1) נטען כי הנאשם ערך את הפרוטוקול המזויף, הנחזה להיות פרוטוקול האסיפה הכללית של העמותה, בעוד שבפועל, כלל לא נערכה אסיפה כאמור.

על גבי הפרוטוקול המזויף מופיעות חתימות הנחזות להיות חתימות אברהם קורסיה, שנבחר כביכול ליושב ראש העמותה, ויעקב צמח, שנבחר כביכול לגזבר העמותה.

נקבע כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחן השכל הישר ולערוך השוואת כתבי יד בעצמו, מבלי להסתמך על עזרת מומחים, וכאשר הדמיון בין החתימות בולט, רשאי בית המשפט להיזקק למראה עיניו.
(ראו ת.פ. 483/04 מדינת ישראל נ' מיכאלשוילי (לא פורסם, 28.9.2005)).

על יסוד ממצאי העובדה - לפיהם מעולם לא נערכה אסיפה כללית של העמותה ומעולם לא מונה איש מחבריה לתפקיד כלשהו, לרבות יושב ראש עמותה או גזבר עמותה - ולאור הדמיון הבולט בין חתימות הנאשם בדו"ח העמותה (ת/9), בשמם של יעקב צמח ואברהם קורסיה, לבין חתימותיהם של יעקב צמח ואברהם קורסיה על הפרוטוקול המזויף, המסקנה המתבקשת היא שהוכחו העובדות הנטענות בכתב האישום (אישום 5, סעיף 1) לפיהן הנאשם ערך מסמך הנחזה להיות פרוטוקול האסיפה הכללית, בעוד שבפועל לא נערכה האסיפה וכי חתם על הפרוטוקול המזויף בשם יעקב צמח ואברהם קורסיה.
טו. הדו"חות הכספיים לשנת 2000 (חלק מת/10)

106. בכתב האישום (אישום 6, סעיף 3) נטען כי בדו"חות הכספיים שצורפו לדו"ח השנתי לשנת המס 2000 (ת/10), חתם הנאשם בשמם של יעקב צמח וניסן יוסף ללא סמכות כדין.
107. על יסוד הודאת הנאשם בחקירתו הרביעית במס הכנסה - "...ואני חתמתי על הדו"חות הכספיים של העמותה..." (ת/4, עמוד 2, שורה 14) - ובשים לב לדמיון בין חתימות הנאשם בדו"ח העמותה (ת/10) בשמם של יעקב צמח וניסן יוסף, לבין החתימות הנחזות להיות חתימותיהם של יעקב צמח וניסן יוסף על גבי הדו"חות הכספיים (ת/10), אני קובע שהוכחו העובדות הנטענות בכתב האישום (אישום 6, סעיף 3), כי הנאשם זייף את חתימותיהם של יעקב צמח וניסן יוסף על הדו"חות הכספיים (ת/10) כדי ליצור מצג כוזב לפיו הדו"חות הכספיים אושרו על ידי מוסדות העמותה.
טז. ממצאי עובדה

108. סופו של דבר, אני קובע שהוכחו כנדרש העובדות המתוארות באישום 4, סעיף 1; אישום 5, סעיפים 1-2; אישום 6, סעיפים 1 ו-3.
vi. האם הוכח שהנאשם זייף את חתימת יוסף ניסן על דו"ח העמותה לשנת 1997 (ת/7)?

א. תשתית עובדתית
109. אין חולק שבדו"ח השנתי של העמותה לשנת המס 1997 (ת/7) (אישום שלישי, סעיף 1), ברובריקה המיועדת להצהרת מנהלי המוסד, ציין הנאשם, בכתב ידו, כי יוסף ניסן משמש בתפקיד "גזבר" - בעוד שבפועל יוסף ניסן לא כיהן בתפקיד כלשהו בעמותה, וכי מעל המקום המיועד לחתימת הגזבר, כתב הנאשם, בכתב ידו, את המילים "יוסף ניסן".

ב. המחלוקת
110. לטענת התביעה, במעשהו זה עבר הנאשם עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר,לפי סעיף 418 לחוק העונשין ורישום כוזב במסמכי תאגיד- לפי סעיף 423 לחוק העונשין.

111. בסיכומיו, טען הנאשם כי מעולם לא זייף את חתימת יוסף ניסן וכיוצא מכך לא עבר עבירות של זיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד.

ג. הכרעה
112. לאחר שבחנתי את הראיות ואת העדויות הרלוונטיות, מקובלת עלי עמדת התביעה מהטעמים הבאים:
(א) הודאת הנאשם (ת/2);
(ב) גרסה כבושה משתנה ובלתי אמינה של הנאשם בבית המשפט.
(ג) עדותה המהימנה של רואת חשבון רבקה גולדפדן.
(ד) עדות יוסף ניסן, שלא תמך בגרסת הנאשם.

להלן תפורט התשתית הראייתית העומדת בבסיסם של כל אחד מהטעמים המפורטים:

ד. הודאת הנאשם
113. בהודעתו השניה בחקירתו מס הכנסה, בהתייחסו לחתימה הנחזית להיות חתימת יוסף ניסן כגזבר העמותה בדו"ח העמותה לשנת 1997 (ת/7), הודה הנאשם מפורשות "אני חתמתי בשמו והחתימה...היא שלי" (ההדגשות אינן במקור-י.ל), וזאת בהסתמך על הרשאה שניתנה לו על ידי יוסף ניסן (ת/2, עמוד 1, פסקה שניה).

ה. גרסת הנאשם בבית המשפט
114. בעדותו בבית המשפט, העלה הנאשם, כהרגלו, גרסה חדשה, נסוגה ומשתנה.
לטענת הנאשם, בחקירתו הראשית, רק רשם את שמו של יוסף ניסן, במקום המיועד לחתימה, וזאת על פי הנחיית רואה החשבון (פרוטוקול, עמוד 203, שורות 6-14).
משנשאל הנאשם, כיצד אדם בעל תואר שלישי, אינו מודע לאפשרות שרישום שמו של אדם אחר במקום המיועד לחתימתו עלול להיראות בעיני המתבונן מן הצד כחתימת אותו אדם, השיב הנאשם תשובה מיתממת: "האם אני לא רשאי לסמוך על הרואה חשבון שלי. אין כאן שום היתממות ואני מבקש שבית המשפט יאמין לי. ואני מוכן להישבע בספר תורה" (פרוטוקול, עמוד 203, שורות 19-20).
מתשובתו זו של הנאשם עולה שהיה מודע לאפשרות ההטעיה ברישום השם במקום המיועד לחתימה, אך כביכול סמך על הנחיית רואה החשבון.

אף גרסה זו של הנאשם לא החזיקה מעמד זמן רב, ובהמשך, שינה שוב הנאשם גרסתו וטען כי לא היה מודע לאפשרות ההטעיה ברישום השם במקום המיועד לחתימה "לא הייתי מודע לאפשרות הזו" (פרוטוקול, עמוד 204, שורות 8-10).
בזיג זג אופייני, המשיך הנאשם לשנות גרסתו, ובהמשך טען "עכשיו שבית המשפט מפנה את תשומת ליבי, נכון הייתי צריך לכתוב בשם יוסף ניסן" (פרוטוקול, עמוד 204, שורה 24).
בכך לא תמו תהפוכות גרסת הנאשם, ומשנשאל הנאשם האם לא שאל את רואה החשבון - שעליו, כהרגלו, ניסה להטיל את האחריות למעשיו - אם רישום זה אינו יכול להטעות, חזר לגרסתו השניה, לפיה כביכול, לא היה מודע לאפשרות ההטעיה "לא נתתי דעתי לעניין זה..." (פרוטוקול, עמוד 204, שורות 25-26).

לא רק בעניין זה, שינה הנאשם גרסתו.

בהמשך עדותו, חזר בו הנאשם מעצם האמירה בהודעתו (ת/2) לפיה הודה שחתם בשמו של יוסף ניסן, וטען כי בחקירתו רק אמר שכתב את שמו של יוסף ניסן ולא שחתם בשמו. "לא אמרתי שחתמתי בשמו אמרתי שכתבתי את שמו אני לא חתמתי את שמו...(פרוטוקול, עמוד 205, שורות 3-4).
למותר לציין שגובה הודעת הנאשם (ת/2), מועלם, לא נשאל בעדותו בבית המשפט ולו שאלה אחת בעניין זה, באופן שלא ניתן ליתן כל משקל לגרסתו המתכחשת והכבושה של הנאשם.

בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם האם הוא עומד על טענתו שרואה החשבון גולדפיין אמר לו לרשום את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימתו. בשלב זה, שאל בית המשפט את הסניגור האם רואה החשבון גולדפיין יעיד במסגרת פרשת ההגנה.
בעקבות הערת בית המשפט - ומשהבין הנאשם קיימת אפשרות שרואה החשבון גולדפיין יתבקש להתייחס לגרסתו - נסוג הנאשם מגרסתו בחקירתו הראשית, וטען שכל שהוא יכול להגיד בודאות מוחלטת שהוא זה שכתב את שמו של יוסף ניסן בדו"ח (ת/7) (פרוטוקול, עמוד 229, שורות 2-9).
לשאלת בית המשפט, מדוע לפני פנייתו לסניגור, לא טרח בשום שלב, משך עדותו הארוכה, שנמשכה עד אותה עת לפחות יומיים, להעלות גרסה זו, והנאשם השיב "לאור הזמן...עברו כל כך הרבה שנים, רואה חשבון גולדפיין אדם מאוד מבוגר..." (פרוטוקול, עמוד 229, שורות 16-18). לשאלה אם קיימת אפשרות שרואה החשבון לא הנחה את הנאשם לרשום את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה, השיב הנאשם "אני לא יודע מה לענות לבית המשפט לענין זה כי כל תשובה שלי תראה תשובה לא טובה אני לא זוכר כרגע. זה בלתי אנושי מה שעושים לי. גם הזכרון שלי כבר לא כל כך טוב" (פרוטוקול, עמוד 229, שורות 19-22).
הרושם המתקבל הוא שהנאשם סייג את גרסתו הגורפת בחקירתו הראשית - לפיה רשם את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה בת/7 על פי הנחיית רואה החשבון - בעקבות הערת בית המשפט, ולאחר שהבין שקיימת אפשרות שרואה החשבון יזומן להעיד ולא יתמוך בגרסתו.

115. גרסת הנאשם - לפיה רשם את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימתו בת/7, כביכול על פי הרשאת יוסף ניסן - אינה אחידה ואף אינה מתיישבת עם עדות יוסף ניסן.
בחקירתו הראשית, העיד הנאשם כי יוסף ניסן התיר לו לכתוב את שמו, להבדיל מחתימה בשמו (פרוטוקול, עמוד 223, שורה 25).

בחקירתו הנגדית, עומת הנאשם עם עדות יוסף ניסן לפיה מעולם לא אישר לנאשם או למישהו אחר לחתום בשמו על מסמכי העמותה, וכי איש אף לא ביקש ממנו אישור כזה (פרוטוקול, עמוד 52, שורה 27-28; עמוד 56, שורות 28-31; עמוד 57, שורות 1-3).
בתגובה, השיב הנאשם תשובה מתחכמת, לפיה יוסף ניסן לא הרשה לו לחתום את שמו, אלא רק לרשום את שמו (פרוטוקול, עמוד 230, שורות 21-24).
משנתבקש הנאשם לתאר את הנסיבות בהן התיר לו, כביכול, יוסף ניסן, לרשום את שמו, השיב הנאשם תשובה כללית ביותר "במשך שנות פעילות העמותה, בשיחות שוטפות שהיו...ופעם במוסך יצא לנו לדבר והוא אמר הרב שקלים אתה מנהל הכל בסדר" (פרוטוקול, עמוד 230, שורות 26-28).
משנתבקש הנאשם להשיב האם מדברים אלה הבין שיש לו ייפוי כוח כללי לרשום את שמו של יוסף ניסן, שלל הנאשם אפשרות זו וטען כי הבסיס להיתר כביכול שנתן לו יוסף ניסן לרשום את שמו הוא "רואה חשבון ועורך דין הם יבואו להעיד שיש הסכם שמספיקה חתימה אחת על הדו"חות" (פרוטוקול, עמוד 230, שורות 30-31). לשאלה מה הקשר בין דברים אלה לבין השאלה מכוח מה חתם בשמו של יוסף ניסן, חזר הנאשם כאוטומט, על גרסתו כי "יוסף ניסן הרשה לי לרשום את שמו" (פרוטוקול, עמוד 231, שורות 1-3).
למותר לציין שהשאלה, באילו נסיבות ניתן היתר זה, נותרה ללא מענה מצד הנאשם.
למען הסר ספק, אני קובע שגרסת הנאשם לא הותירה רושם מהימן בעיני. איני מאמין לנאשם שיוסף ניסן התיר לו לרשום את שמו.
חיזוק למסקנה זו נמצא בעובדה שיוסף ניסן לא עומת בשום שלב בחקירתו הנגדית עם הטענה שהתיר, כביכול, לנאשם, לרשום את שמו, להבדיל מחתימה בשמו.
משנמנעה ההגנה מעימות יוסף ניסן עם גרסה זו, לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על הימנעות יוסף ניסן מהתייחסות לאפשרות שכלל לא הועלתה בפני
ו.

116. בעקבות גרסתו הכבושה של הנאשם, גרסה שהעלה לראשונה רק בעדותו בבית המשפט - בין היתר, שרשם את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה בדו"ח העמותה לשנת 1997 (ת/7), בהנחיית "רו"ח גולדפיין" - נעצר בית המשפט לבקשת התביעה, והורה על זימון "רו"ח גולדפיין" כעד הזמה.
והנה, למרבית ההפתעה - ובניגוד מוחלט לגרסת הנאשם - התייצבה בבית המשפט עדה שמנתוניה ומעדותה עולה כי אין קשר בין גרסת הנאשם לבין המציאות.

ו. עדות רו"ח גולדפדן
117. הגברת רבקה גולדפדן (להלן גם: "גולדפדן") העידה כי היא רואת חשבון וכי עוסקת כיום בהוראת מקצוע החשבונאות. בשנות ה-90 היה לה הסכם עם מר חנוך וקסלר, בעליו של משרד הנהלת חשבונות, שהתיקים שהוא עורך עבורם הנהלת חשבונות, יועברו אליה לביקורת, ולאחר הביקורת, תחתום על הדו"חות הכספיים. גולדפדן אישרה, כי במסגרת זו טיפלה בתיקי העמותה והגישה מטעמה את המאזנים ודו"חות העמותה לשנים 1995-1997 (פרוטוקול, עמוד 369, שורות 4-14).

118. גולדפדן העידה בבית המשפט שמעולם לא פגשה את הנאשם, וממילא לא הורתה לו לחתום בשמו של יוסף ניסן על גבי הדו"ח (ת/7) "איך יכולתי לומר אם בחיים לא פגשתי את הנאשם?" (פרוטוקול, עמוד 370, שורות 2-4; עמוד 371, שורות 9-10).
רואת החשבון גולדפדן מסרה כי מעולם אף לא פגשה את יוסף ניסן (פרוטוקול, עמוד 370, שורות 6-7).

119. בהתייחסה לאופן מילוי דו"ח על הכנסות והוצאות מוסד ציבורי (להלן: "טופס 1215"), דוגמת ת/7, הסבירה גולדפדן שלאחר מילוי הפרטים הרלוונטיים בדו"ח, אמורים נושאי התפקיד לחתום בפני
ה או בפני
עובד מטעמה (פרוטוקול, עמוד 371, שורות 25-31; עמוד 372, שורות 1-8).
גולדפדן שללה את האפשרות שבעל התפקיד יחתום מחוץ למשרדה, מאחר שהדו"ח נותר במשרד, לצורך הגשתו למס הכנסה ואינו נמסר ללקוח (פרוטוקול, עמוד 372, שורות 11-16).
גולדפדן שללה האפשרות שנושא תפקיד אחד יחתום בשמו של נושא תפקיד אחר, אף לא באמצעות ייפוי כוח. לדבריה, משך 20 שנות עיסוק בפרקטיקה, לא נתקלה במקרה כזה (פרוטוקול, עמוד 372, שורות 17-23).

120. גולדפדן שללה את גרסת הנאשם כי רשם בסמכות, את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה, "מה שאתה אומר זה לא הגיוני..." (פרוטוקול, עמוד 373, שורות 23-25).

121. ככלל, אין זה מקובל לקבוע ממצאי מהימנות בביטויים נחרצים. יחד עם זאת, כאשר מדובר בסתירה קיצונית בין טענת נאשם לבין המציאות האובייקטיבית, שאינה שנויה במחלוקת, אין מנוס מהמסקנה שטענת הנאשם היא שקר.
הנאשם התייחס מפורשות להיות רואה החשבון, שכביכול זימנו אליו, כגבר, אותו כינה "רו"ח גולדפיין". אף בהמשך התייחס הנאשם למינו ולגילו של רואה החשבון, "רואה חשבון גולדפיין גר בבני ברק" (פרוטוקול, עמוד 227, שורה 5), "רואה חשבון גולדפיין אדם מאוד מבוגר..." (פרוטוקול, עמוד 229, שורות 17-18), "...זה כתב ידו של רואה חשבון גולדפיין, והוא אמר לי לחתום..." (פרוטוקול, עמוד 228, שורות 28-29). "רואה חשבון גולדפיין ידע והיו בפני
ו כמה מכתבים..." (פרוטוקול, עמוד 229, שורה25). ועוד.
בעקבות טענות הנאשם, ביקשה התביעה לאפשר לה עדות הזמה. והנה, למרבית ההפתעה, התייצבה רואת חשבון, גברת רבקה גולדפדן - שהכחישה שאי פעם פגשה בנאשם. בשים לב להיות העדה אישה - בנוסף לכך שהכחשתה אמינה בעיני - ולאור טענותיו החוזרות של הנאשם כי מדובר ברואה חשבון ממין זכר, אין זאת אלא שהנאשם מעולם לא פגש את רואת חשבון גולדפדן, וכי כל טענותיו, המבוססות על מפגשים עם רואה חשבון גולדפדן, שבמהלכם כביכול גרם לו לעשות פעולות מסוימות - אינם אלא שקר.
טעויותיו הגסות של הנאשם בתיאור מינה של רואת חשבון גולדפדן, גילה ושם משפחתה, תומכות באופן מובהק בגרסת רואת חשבון גולדפדן, ובמסקנה כי הנאשם אכן מעולם לא פגש את רואת חשבון גולדפדן.
לא בכדי נמנעה ההגנה בסיכומיה מהתייחסות לגרסת כזב זו של הנאשם.

ז. עדות מנהל החשבונות חנוך וקסלר (להלן: "וקסלר")
122. וקסלר - שזומן לעדות הזמה - אישר כי במסגרת עבודתו טיפל בהנהלת החשבונות של העמותה (פרוטוקול, עמוד 380, שורות 14-19)
וקסלר, הכחיש שהוא או מי מטעמו, אמר לנאשם לחתום בשמו של יוסף ניסן על גבי הדו"ח ת/7 "מאז עומדי על דעתי לא עלתה על דעתי להגיד למישהו לזייף חתימה" (פרוטוקול, עמוד 381, שורות 5-7).
לדברי וקסלר, חתימות בעלי תפקיד על גבי טופס 1215 אינן נחתמות בפני
ו (פרוטוקול, עמוד 382, שורות 3-4).

123. בסיכומיה, טענה ההגנה, כי עדות וקסלר מתיישבת עם עדות הנאשם, שכן הנאשם טען כל העת שלא נאמר לו לזייף חתימה אלא רק שהוא רשאי לרשום את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה, וכך הוא עשה.

למרבית הצער, מדובר בטענה שהיא בבחינת ניסיון זריית חול בעיני בית המשפט, שכן הנאשם טען כי "רו"ח גולדפיין" הורה לו לרשום את שמו של יוסף ניסן במקום המיועד לחתימה בת/7, ומעולם לא טען שוקסלר הוא שהורה לו לעשות כן. די בטעם זה כדי לדחות טענתו של הנאשם בסיכומיו.

לא זו אף זו. על פי טענות ההגנה בסיכומיה, וקסלר הכחיש שהורה למאן דהוא לזייף חתימה ולא הכחיש שאמר למאן דהוא לרשום את שמו של אחר במקום המיועד לחתימת אחר.
למרבית הצער, מדובר בטענה מתחכמת נוספת, מבית מדרשו של הנאשם.
אילו באמת אלו היו פני הדברים, מדוע לא נשאל וקסלר בחקירתו הנגדית מפורשות אודות האפשרות שהתיר למאן דהוא לרשום את שמו של אחר במקום המיועד לאחר - להבדיל מזיוף חתימת אחר?
משנמנעה ההגנה מעימות וקסלר עם טענה זו, לא ניתן לבסס על היעדר תשובה של העד בעניין זה, ממצא כלשהו. מדובר בטענה שמוטב היה לה משלא נטענה.

124. בסיכומיה, טענה ההגנה, כי נוכח מוצג (נ/15), שאושרר בשלב מאוחר יותר על ידי עו"ד טימסית, די היה בחתימת הנאשם בלבד, בצירוף חותמת העמותה בכדי לחייב את העמותה ולא הייתה נפקות לחתימה נוספת של חברי העמותה על דו"חותיה. ובמילים אחרות, לנאשם לא היה כל צורף לזייף חתימה של חבר עמותה נוסף על זו שלו, שהרי ממילא די היה בחתימתו של הנאשם בצירוף חותמת העמותה על מנת לחייב את העמותה לכל דבר ועניין (סעיפים 56, 116 ו140 לסיכומי ההגנה).

125. אין בידי לקבל טענת ההגנה, ממספר טעמים:
היעדר משקל למסמכים נ/15 ו-נ/60.
אף אילו די היה בחתימת הנאשם, בצירוף חותמת העמותה, כדי לחייב את העמותה, אין בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת למצג הכוזב העולה, כביכול, מחתימותיהם המזויפות של חברי העמותה על גבי דו"חותיה, לפיו העמותה מתנהלת כדין על ידי חבריה.

ח. המסמך נ/15
126. הנאשם הגיש צילום מסמך - הנושא תאריך 1/3/1990 בחתימת רו"ח נחום חרדון, המופנה לעמותה - לפיו, בהתאם לפרוטוקול ישיבת חברי העמותה שכביכול נתקיימה ביום 12/2/1990, הוחלט לפתוח חשבון בסניף בנק לאומי ביבנה, כי מורשי החתימה בחשבון הם הנאשם ויוסף ניסן וכי חתימת מורשי חתימה, בצירוף חותמת העמותה, תחייב את העמותה (נ/15).
אין במסמך זה כדי לתמוך בטענת ההגנה, מהטעמים הבאים:
ראשית, אף אילו ניתן היה לראות במסמך נ/15 ראיה לאמיתות תוכנו, המסמך מתייחס אך ורק לפעולות בחשבון הבנק של העמותה, ולא לדו"חות העמותה לרשויות המס או למסמכים רשמיים אחרים כלשהם של העמותה.
שנית, לא הוגש לבית המשפט פרוטוקול ישיבת חברי העמותה שכביכול נתקיימה ביום 12/2/1990, באופן שלא ברור כלל על מה הסתמך רו"ח חרדון בעורכו את המסמך נ/15.
שלישית, רו"ח חרדון נחום, הנחזה להיות חתום על נ/15, כלל לא העיד בבית המשפט, באופן שאף לא ניתן היה ללמוד מפיו אודות נסיבות עריכת המסמך והבסיס לתוכנו.
רביעית, איש מחברי העמותה לא העיד כי השתתף בישיבה כזו ואף לא נשאל על כך, באופן שספק רב אם בכלל נתקיימה ישיבה כזו.
ניסן יוסף, שלטענת הנאשם נכח בישיבה אצל רו"ח חרדון, כלל לא נשאל על כך.
חמישית, המסמך נ/15, שהוגש לבית המשפט, הוא העתק צילומי בלבד ולאור כל התמיהות המתוארות לעיל, יש באי הגשת המסמך המקורי טעם נוסף להפחתה במשקלו, המועט ממילא, של נ/15.
שישית, אפילו גרסת הנאשם, אינה מתיישבת עם תוכנו של המסמך נ/15.
לפי גרסת הנאשם, היוזמה לפתיחת חשבון בנק הייתה של רו"ח חרדון בפגישה במשרדו 1/3/1990. זאת, בניגוד לאמור בנ/15, שמתוכנו עולה שהוא המשך של החלטה שנתקבלה בישיבת חברי העמותה מיום 12/2/1990.

ט. המסמך נ/60
127. מטעם ההגנה הוגש לבית המשפט מכתב מיום 28/9/95, בחתימת עו"ד דוד טימסית, המופנה למשרד לענייני דתות, לפיו בהתאם לפרוטוקול אסיפת חברי העמותה שנערכה ביום 19/4/1992, מורשי החתימה בעמותה הם הנאשם והאחים ניסן, וחתימת אחד מהם, בצירוף חותמת העמותה תחייב את העמותה לכל דבר ועניין, וכי למנהל העמותה מונה הנאשם (נ/60).

128. עו"ד טימסית אישר בבית המשפט כי ערך את המסמך (נ/60), בהסתמך על פרוטוקול אסיפת חברי העמותה מיום 19/4/1992, שהוצג בפני
ו (פרוטוקול, עמוד 335, שורות 7-8) (להלן בפרק זה: "פרוטוקול האסיפה").
עו"ד טימסית לא הציג בבית המשפט את פרוטוקול האסיפה, ולא טען שהשתתף באסיפה שבה כביכול נתקבלה ההחלטה המתוארת.
לאור האמור, ובשים לב לממצאי העובדה - לפיהם לא היו כל אסיפות של חברי העמותה ולא נערכו כל פרוטוקולים לפיהם נתקבלו החלטות כלשהן- הרי שהפרוטוקול שהוצג בפני
עו"ד טימסית הוא פרוטוקול כוזב, שאינו משקף את המציאות.
לא בכדי, לא הוגש מטעם ההגנה, פרוטוקול האסיפה.
על יסוד כל הנימוקים המפורטים לעיל, לא ניתן ליתן משקל כלשהו למסמך נ/60, וממילא אין בו כדי לתמוך בטענתו המתוארת של הנאשם.

129. אף אילו די היה בחתימת הנאשם, בצירוף חותמת העמותה, כדי לחייב את העמותה, אין בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת למצג הכוזב העולה, כביכול, מחתימותיהם המזויפות של חברי העמותה על גבי דו"חותיה, לפיו העמותה מתנהלת כדין על ידי חבריה.

vii. ההפקדות בחשבון האישי (אישומים 1-5)

א. תשתית עובדתית
130. אין מחלוקת שבשנים 1995-1999 הופקדו בחשבון האישי כספים, כדלקמן:
בשנת 1995- מזומן (בסך 54,750 ₪) ושקים, בסך כולל של 215,200 ₪ (אישום 1).
בשנת 1996 - שיקים בסך 227,067.69 ₪ (אישום 2).
בשנת 1997 -שיקים בסך 302,630 ₪ (אישום 3).
בשנת 1998 - שיקים בסך 270,867 ₪ (אישום 4).
בשנת 1999 - שיקים בגובה 261,084 ₪ (אישום 5).
הסכומים המתוארים נלקחו מפירוט ההפקדות בחשבון האישי (ת/22), ששימש בסיס לאישומים המתוארים.
אין חולק שהנאשם לא הצהיר, בדו"חות העמותה לרשויות המס, על איזו מהכנסות אלה.

ב. טענת התביעה
131. לטענת התביעה, הנאשם פיתח מספר מנגנונים להעברת ההכנסות מהעמותה לכיסו האישי: תשלום משכורת לו ולרעייתו; תשלומי שכר דירה מהעמותה במשך שנים; רכישת כלי רכב עבורו וכו'.
על פי הטענה, מאחר שמנגנונים אלו היו גלויים, ניתן היה להעביר באמצעותם סכומים קטנים, מבלי לעורר חשד, ולכן פיתח הנאשם אמצעי פשוט ויעיל להעברת הכספים לכיסו, באמצעות הפקדת הכנסות העמותה ישירות לחשבונו הפרטי.
לטענת התביעה, הסכומים המפורטים לעיל, הופקדו בחשבון האישי בכדי להסוות את השמטת ההכנסה מהדו"חות ולהתחמק ממס הכנסה ומע"מ.

132. על יסוד עובדות אלה, ביקשה התביעה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישומים המתוארים-
השמטת הכנסה מדו"ח - לפי סעיף 220(1) לפקודה (אישומים 1-5).
דו"חות כוזבים - לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ (אישומים 3-5).
פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 220(4) לפקודה ו-סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ (אישומים 4 ו-5).
מרמה, ערמה ותחבולה- לפי סעיף 220(5) לפקודה ו- לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ (אישומים 4 ו-5)

ג. טענת ההגנה
133. הנאשם ביקש לזכותו מעבירות אלה.
בעדותו בבית המשפט, ניסה הנאשם להסביר - ללא הצלחה, כפי שיפורט בהמשך -הפקדות השיקים בחשבון האישי במקורות הכנסה פרטיים, שאינם נובעים מהעמותה. בסיכומיו, לא חזר הנאשם על טענות אלה והתמקד בטענה שכל פעולותיו - לרבות הפקדת שיקים שנרשמו לפקודת העמותה בחשבון האישי - נעשו בטעות, בתום לב ובחוסר זהירות הנובעות מהיותו מפוזר ורשלן.

ד. הכרעה
134. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות הרלוונטיים ואת טיעוני הצדדים, במחלוקת המתוארת, מעדיף אני את עמדת התביעה.
אני קובע שהוכח מעבר לכל ספק סביר כי מקורם של הכספים המתוארים, בהכנסות עסקיות של הנאשם וכי כספים אלה הופקדו בחשבון האישי מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.
להלן יפורטו טעמיי:

ה. הפקדות שיקים של העמותה בחשבון האישי
135. מטעם התביעה הוגשו, בהסכמה, 39 שיקים, של פונים, בסכום כולל של 16,190 ₪, ששילמו לנאשם באמצעות שיקים שנרשמו לפקודת העמותה והופקדו בחשבון האישי (ת/29-ת/33לד), (פרוטוקול, עמוד 20, שורות 9-11).
במהלך חקירתו הראשית, חזר בו הנאשם מהסכמתו "זה לא הופקד לחשבון שלי אני כופר בזה זה הופקד לחשבון של העמותה" (פרוטוקול, עמוד 168, שורה 15), וביקש שהתביעה תוכיח שהשיקים הופקדו בחשבון האישי (פרוטוקול, עמוד 168, שורה 26).
בעקבות שינוי החזית, ולמרות ההסכמה הדיונית, קבע בית המשפט כי באיזון בין ההסכמה הדיונית להגנת הנאשם מעדיף בית המשפט את הגנת הנאשם, ולפיכך אם עומדת התביעה על טענתה, עליה להביא ראיות להוכיחה (פרוטוקול, עמוד 169, שורות 3-10).
בעקבות זאת, חזר הנאשם ואישר את הסכמתו הדיונית (פרוטוקול, עמוד 169, שורה 19; עמוד 183, שורות 19-24).

ו. עדויות 16 הפונים
136. 16 עדי תביעה העידו ששילמו לנאשם עבור השירות שנתן להם, באמצעות שיקים, שלמרות שנרשמו לפקודת העמותה, הופקדו בחשבון האישי (איריס ממן- פרוטוקול, עמוד 69, שורות 13-14, ביחס לת/33 יג; אורלי מילט, פרוטוקול, עמוד 70, שורות 14-15; עמוד 71, שורות 17-18, ביחס לת/33ו; אלי פסאייר- פרוטוקול, עמוד 74, שורות 13-14, ביחס לת/33ב; שלמה אמקיס- פרוטוקול, עמוד 77, שורות 2-5, ביחס לת/33ד; פרידה מאיו- פרוטוקול, עמוד 79, שורות 11-14, ביחס לת/33ג; ד"ר בן ישראל קליין- פרוטוקול, עמוד 81, שורות 16-21, ביחס לת/33ה; יורם מלול- פרוטוקול, עמוד 83, שורה 31; עמוד 84, שורות 1-5, ביחס לת/33; מרדכי אטיאס- פרוטוקול, עמוד 104, שורות 5-12, ביחס לת/33כג; משה חבני- פרוטוקול, עמוד 108, שורות 3-8, ביחס לת/33 יח; מרים סידי- פרוטוקול, עמוד 110, שורות 3-8, ביחס לת33 כו; עוזי שאול- פרוטוקול, עמוד 112, שורות 1-6, ביחס לת/33 טז; רחל יערי- פרוטוקול, עמוד 115, שורות 3-6, ביחס לת/33כא; אסתר שקרוב- פרוטוקול, עמוד 119, שורות 15-20, ביחס לת/33א; שושנה חזן- פרוטוקול, עמוד 123, שורות 14-19, ביחס לת/33ז; אודליה קורן- פרוטוקול, עמוד 67, שורות 6-12, ביחס לת/33יא; מיכאל קימרון- פרוטוקול, עמוד 106, שורות 13-19, ביחס לת/33יז).

ז. הדו"חות האישיים של הנאשם
137. בחינת חשבון הבנק של הנאשם ופירוט הפקדת השיקים בחשבון האישי (ת/22) מלמדת כי לאורך השנים הופקדו בחשבון האישי מאות שיקים בסכום כולל של כמיליון ₪.
בחינת הדו"חות האישיים של הנאשם לתקופה הרלוונטית (ת/13-ת/20) מלמדת כי הנאשם דיווח על הכנסות אישיות, בתקופה הרלוונטית, ממשכורת מהעמותה בלבד, בסכומים זעומים יחסית.
כך למשל, בשנת 1995, (ת/13) דיווח הנאשם על הכנסה שנתית בסך 24,000 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 2,000 ₪;
בשנת 1996, דיווח הנאשם (ת/14) על הכנסה שנתית בסך 31,500 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 2,625 ₪;
בשנת 1997, דיווח הנאשם (ת/15) על הכנסה שנתית בסך 36,000 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 3,000 ₪;
בשנת 1998, דיווח הנאשם (ת/16) על הכנסה שנתית בסך 36,000 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 3,000 ₪;
בשנת 1999, דיווח הנאשם (ת/17) על הכנסה שנתית בסך 45,000 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 3,750 ₪;
בשנת 2000, דיווח הנאשם (ת/18) על הכנסה שנתית בסך 52,440 ₪, שמשמעה שכר חודשי של 4,370 ₪;
בשנת 2001, דיווח הנאשם (ת/19) על הכנסה שנתית בסך 49,274 ₪, שמשמעה שכר חודשי של כ-4,106 ₪;
בשנת 2002 דיווח הנאשם (ת/20) על הכנסה שנתית בסך 61,884 ₪, שמשמעה שכר חודשי של כ-5,157 ₪ ;

138. לטענת התביעה, לאור טענת הנאשם כי הכנסותיו ממשכורת מהעמותה היו מקור ההכנסה היחיד שלו בתקופה הרלוונטית, הרי שמלבד הפקדות שיקים של העמותה, אין הסבר הגיוני כלשהו לכמות העצומה של שיקים בסכומים של מאות אלפי ₪, שהופקדו בחשבון האישי.

139. מקובלת עלי טענת התביעה כי, כאשר מדובר ביסוד שלילי או בעובדה המצויה בידיעתו המיוחדת של נאשם, די בהבאת מידה קטנה של ראיות על ידי התביעה כדי להעביר אל הנאשם את נטל הבאת הראיות, וזאת כיוון שהמפתח לאמת מצוי בידי הנאשם (ראו דנ"פ 8612/00 חיים הרמן ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439; ע"פ 231/76 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 309, בעמוד 324 מול האות ה; י. קדמי, על הראיות (2003), חלק שלישי, בעמוד 1495).

כך, למשל, יסוד עובדתי המצוי בידיעתו של הנאשם בלבד, הוא הפקדת כספים בחשבון בנק סמוי. נפסק, שבמקרה כזה די אם התביעה תציג כמות ראיות מופחתת בכדי להרים את נטל הראיה ולהעבירו לנאשם "לשם הרמת נטל זה, די להוכיח באופן מדגמי את שיטת ההעלמה. דהיינו, להוכיח את קיומה של כמות מסוימת של שיקים שהופקדו בחשבונות הסמויים המהווים למעשה תקבולים של המפעל..." (ראו ת"פ 7575/92 מדינת ישראל נ' חי ומלכה שמש, שאושר בע"פ 1278/97 וברע"פ 2244/98).

ח. גרסת הנאשם ביחס למקור ההפקדות בחשבון האישי
140. לא מצאתי כל ממש בהסברי הנאשם את ההפקדות, שיקים ומזומן, בחשבון האישי, במקורות הכנסה פרטיים כביכול, שמקורם אינו בעמותה, כפי שיפורט להלן.

גרסת הנאשם להפקדות בחשבון האישי בשנת 1995
141. בחקירתו הראשית, בתשובה לשאלה למקור הכספים, הגיש הנאשם מכתב פקיד שומה לבנק לאומי מיום 9/6/2002, שעליו רשם, בכתב ידו, את המקור הנטען של הפקדות הכספים בחשבון האישי (נ/34).
לצד הפקדת המזומן בסך 54,750 ₪, מיום 26/11/1995, רשם הנאשם, "שכירות דירה בדואני" (שמשמעה דמי שכירות חודשית בסך של כ-4,500 ₪).
עיון בדו"ח העמותה לשנה זו (ת/5), מלמד שבשנת 1995 דיווחה העמותה על שכר דירה בסך 12,600 ₪.

בחקירתו הנגדית, התפתל הנאשם.
הנאשם שלל את האפשרות שקיבל שכר דירה חודשי בסך 4,500 ₪ (פרוטוקול, עמוד 256, שורות 27-28), אך לא ידע להשיב האם שכר הדירה שקיבל, גבוה מסכום זה או נמוך ממנו (פרוטוקול, עמוד 256, שורות 29-31), באופן שיש בו כדי לעורר חשד אם מדובר בעסקת אמת.
הנאשם, שהיה ער לקושי בגרסתו זו, שינה גרסתו וטען שמקור הסכום או בשכר דירה או בחוב שהעמותה הייתה חייבת לו (פרוטוקול, עמוד 257, שורות 4-5), ובהמשך שוב שינה הנאשם גרסתו וטען שמדובר בשכר דירה ובחוב שהעמותה הייתה חייבת לו בגין ציוד וריהוט שרכש בכספו האישי (פרוטוקול, דורות 257, שורות 17-20).
בפי הנאשם, לא היה הסבר מדוע לא ציין שמקור ההפקדה בחובות של העמותה ואם מדובר בחובות, מדוע כתב שכירות דירה? (פרוטוקול, עמוד 257, שורות 12-17).

ביחס להפקדת שיקים בסך 16,074.45 ₪ מיום 20/3/1995, רשם הנאשם, בכתב ידו, בנ/34, כי מקורם בברית המילה של בנו.
דא עקא, שאף לפי גרסת הנאשם, בנו נולד כ-חודשיים קודם לכן, ביום 23/1/1995.
אמנם בהמשך טען הנאשם כי הברית נדחתה בשל צהבת שהייתה לבנו (פרוטוקול, עמוד 257, שורות 27-28; עמוד 258, שורות 1-2).
גרסת הנאשם, אינה בלתי אפשרית אך מאחר שמדובר בטענה שניתן להוכיחה באמצעות ראיה אובייקטיבית - למשל, מועד הברית או מסמך רפואי מתאים אודות מחלת הבן - והנאשם נמנע מכך, בלא הסבר סביר, ומבלי שאפילו טען שניסה להשיג את הראיה, אין בטענה ולו כדי לעורר ספק סביר. בנסיבות אלה, יש טעם בטענת התביעה כי מדובר בהסבר בלתי הגיוני, לאור העובדה שבדרך כלל ברית מילה נערכת במלאת 8 ימים לרך הנולד.
זאת ועוד. במתנות כספיות באירועים, בדרך כלל, לא מקובל ליתן מתנה כספית הכוללת 45 אגורות.
בחקירתו הנגדית, הוסיף הנאשם לראשונה, שמקור חלק מהפקדות השיקים בשנת 1995, אף במכירת מכונית מסוג דייהטסו (פרוטוקול, עמוד 289, שורה 7). דא עקא, שבחינת פירוט ההפקדות מעלה שאין בשנת 1995 סכום המתיישב עם מכירת רכב. מכל מקום, אף בעניין זה לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית - כגון עדות רוכש הרכב - ובהיעדרה לא מצאתי ליתן משקל להסברו הכבוש של הנאשם.

גרסת הנאשם להפקדות בחשבון האישי בשנת 1996
142. בחקירתו הנגדית, נתבקש הנאשם להסביר הפקדת שיקים, בסכום של מעל 227,000 ₪ בחשבון האישי - סכום העולה הן על ההכנסה המדווחת והן על הגירעון הנצבר בשנת 1996 - וטען כי מקורם במכירת רכבו הפרטי מסוג "טויוטה" בסך 70,000 ₪, ודמי שכירות חודשית בסך 6,000 ₪ המגיעים להכנסה שנתית משכר דירה בסך 72,000 ₪ ורכיבים נוספים, אותם לא ידע לפרט (פרוטוקול, עמוד 290, שורות 17-20).
דא עקא, שמבחינת פירוט הפקדות השיקים בחשבון האישי בשנת 1996 (ת/22), לא נמצאה כל הפקדה בסכום של 70,000 ₪, ואף לא בסכום המתקרב לזה, באופן שאין כל בסיס לטענת הנאשם בדבר מכירת רכב. בנוסף, נמנע הנאשם מזימון העדת רוכש הרכב ולהימנעותו מהבאת ראיה שהייתה עשויה לתמוך בטענתו, יש כדי לפעול לחובתו.
אף טענת הנאשם ביחס לשכר הדירה נסתרה בראיות. מדו"ח העמותה לשנת 1996 (ת/6), עולה שבשנת 1996 דיווחה העמותה, באמצעות הנאשם, על שכר דירה בסך של 22,000 ₪ בלבד. בנוסף, לא נמצאה בדף פירוט ההפקדות לשנת 1996 (ת/22), כל חודשית מחזורית, שיש בה כדי לתמוך בטענת הנאשם ביחס לשכר הדירה הנטען.
גרסת הנאשם להפקדות בחשבון האישי בשנת 1997
143. הנאשם הסביר את מקור הכספים שהופקדו בחשבון האישי בשנת 1997 - בסך 302,630 ₪ - בכך שבשנת 1997, אביו נפטר, ואחיו הבכור חילק את כספי הירושה בין האחים (ת/1, בעמוד 4; פרוטוקול, עמוד 291, שורות 1-4). לדברי הנאשם, קיבל מאחיו "סדרה של שיקים" (פרוטוקול, עמוד 291, שורות 1-2), המסתכמים ב"הרבה מאוד כסף" (פרוטוקול, עמוד 291, שורה 16), שבאופן בלתי מפתיע, הנאשם אפילו לא ידע לציין את סכומו (פרוטוקול, עמוד 291, שורה 18).
בבחינת פירוט הפקדות השיקים בחשבון האישי לשנת 1997, לא נמצאה כל סדרה של שיקים ואף לא נמצאו שיקים המתיישבים עם הטענה שמדובר בסכומי כסף גבוהים. סכום השיק הגבוה ביותר, בשנת 1997, הוא 10,376 ₪. רובם המכריע של השיקים בסכומים נמוכים בהרבה.
בנוסף, הנאשם לא הציג ראיה אובייקטיבית כלשהי לתמיכה בטענתו, לרבות תעודת פטירה של האב, ואף נמנע מזימון מי מאחיו לתמיכה בטענה.
בנסיבות אלה, לא מצאתי ליתן כל משקל אף להסברו זה של הנאשם.

גרסת הנאשם להפקדות בחשבון האישי בשנת 1998
144. הנאשם לא סיפק הסבר להפקדת שיקים בסך 270,867 ₪ (ת/22), בשנת 1998.
בנ/34, הסביר הנאשם, חלק מסכום זה, שיק בסך 66,600 ₪, מיום 8/5/1998, במכירת רכב מסוג "טויוטה קורולה".
הנאשם לא נשאל על הסברו זה בעדותו.
הסבר זה אינו בלתי סביר, אך בשים לב שלא נתמך בראיה חיצונית כלשהי - למשל זימון עדות רוכש הרכב - ולכך שהסבריו האחרים של הנאשם נסתרו בראיות אובייקטיביות - לא מצאתי ליתן משקל אף להסברו זה של הנאשם.

גרסת הנאשם להפקדות בחשבון האישי בשנת 1999
145. בשנת 1999 הופקדו בחשבון הפרטי שקים בסכום כולל של 261,084 ₪.
הנאשם הסביר הפקדת חלק מהכספים, בסך 10,506 ₪, מיום 24/3/1999, בשיקים שנתקבלו בחתונת בתו (נ/34; פרוטוקול, עמוד 253, שורות 9-16).
על פי הטענה, בתו, אזרחית אמריקאית, הפקידה כספי מתנות חתונתה בחשבון האישי, והנאשם השיב לה כספים אלו במזומן.
מבחינת דף פירוט ההפקדות ביום 24/3/1999 (ת/23יג), עולה כי במועד זה הופקדו 10 שיקים בסכום כולל של 10,506 ₪.

לבית המשפט הוגשו 5 שיקים (ת/53 - ת/55, ת/33כט), מתוך 10 השיקים המתוארים, ונתברר שכולם אינם קשורים, קשר כלשהו, לחתונה.
3 שיקים ניתנו לפקודת העמותה ו-2 לפקודת הנאשם.
כשעומת הנאשם עם כל אחד מהשיקים בנפרד, נאלץ להודות ביחס לחלק מהם, שאינם קשורים לחתונה (פרוטוקול, עמוד 253, שורה 21- ביחס לת/53; עמוד 255, שורות 14-15- ביחס לת/33כט; עמוד 254, שורות 19-21- ביחס לת/55), אך למרות זאת, וכהרגלו, ניסה הנאשם לדבוק בגרסתו וטען שייתכן שהתערבבו שיקים של החתונה יחד עם שיקים של העמותה (פרוטוקול, עמוד 254, שורות 5-6), וכי מדובר בטעות, שתוקנה (פרוטוקול, עמוד 255, שורות 26-27).
לאור סתירת גרסת הנאשם בראיות אובייקטיביות, לפחות ביחס למחצית השיקים, הימנעות הנאשם מהצגת ראיה כלשהי לתמיכה בהסברו, למשל זימון ביתו בעניין החתונה - סבורני שאף בעניין זה, בדומה ליתר חלקי עדותו, הסברי הנאשם, בלשון המעטה, רחוקים מהאמת, ולפיכך לא מצאתי ליתן להם משקל כלשהו.

מסקנה
146. לאור כל האמור, בהיעדר הסבר כלשהו להפקדות השיקים והמזומן בחשבונו של הנאשם, אני קובע שמקורן של הפקדות אלה בהכנסות של הנאשם, מהעסק שניהל, כמפורט בהרחבה לעיל.

ט. טענת הנאשם- הפקדות השיקים של העמותה בחשבון האישי נעשו בתום לב ומתוך טעות

147. בשתיים מהודעותיו במס הכנסה הודה הנאשם כי במשך השנים הופקדו שיקים של העמותה בחשבונו הפרטי, בטעות, על ידי רעייתו, והטעויות תוקנו והכסף הושב לעמותה (ת/1, עמוד 4; ת/4, עמוד 2, שורות 3-5).
בהודעתו השניה - לאחר שהוצג בפני
ו שיק של העמותה שהוא באופן אישי הפקיד בחשבון האישי - נאלץ הנאשם להודות שחלק מההפקדות השגויות נעשו על ידו (ת/2, עמוד 2, פסקאות חמישית ושישית).

בחקירתו הראשית, חזר הנאשם על גרסתו: "חלק מהשיקים הופקדו בחשבון האישי שלי ...והטעויות נפלו בגלל כמה גורמים, האחד שזה היה באותו סניף, ושנית מספר החשבון האישי והעמותה מופיעים תחת מספר הזהות שלי וככה הבנק רוצה ותהיה פה נציגת הבנק שתבוא להעיד...שלישית אשתי שהיא לרוב הפקידה את הכספים, טעתה, כשהיא באה לבנק ורצתה להפקיד את הכספים היא לא בדיוק זכרה את מספר החשבון של העמותה, ומכיוון שהחשבונות תחת מספר הזהות שלי, קרו טעויות" (פרוטוקול, עמוד 194, שורות 9-17).
בהמשך טען הנאשם כי היה ער לטעויות של אשתו, ולפיכך "רשמתי לה על פתק לא פעם ואמרתי לה לא לחזור על הטעויות" (פרוטוקול, עמוד 196, שורות 3-4). הנאשם אישר כי הפקיד בעצמו שיקים, ולשאלה האם טעה בהפקדת השיקים, השיב בשלילה (פרוטוקול, עמוד 196, שורות 6-9).

בחקירתו הנגדית, הטיל הנאשם את האחריות לטעויות הנטענות אף על הבנק "סניף אגוז ביבנה הוא סניף קטן...שכונתי...ויש שם ...כל הזמן יש תחלופה ובגלל התחלופה הזו לא פעם נפלו טעויות. אז רשמתי לאשתי אבל היו טעויות גם מצד אשתי וגם מצד הבנק...אני נתתי לאשתי את השיקים להפקיד...לא בדקתי והיא הפקידה" (פרוטוקול, עמוד 251, שורות 8-18).
גרסת רעיית הנאשם
148. רעיית הנאשם, נחמה שקלים (להלן גם "נחמה"), העידה ששימשה מעין מזכירה-פקידה בעמותה, ומשנת 1995 קיבלה שכר, שנע בין 1,000 ₪ ל-3,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 340, שורות 1-3; 22-23).

נחמה תמכה בחקירתה הראשית בגרסת הנאשם. לטענתה, הציגה בפני
פקידת הבנק את תעודת הזיהוי שלה, שבה מופיע מספר תעודת הזיהוי של הנאשם, ובאמצעותו הפקידה "הייתה מעלה את מספר החשבון, ובגלל שלא שמעתי טוב ונתגלו טעויות ואני אומרת שאני אשמה אני הפקדתי את השיקים האלה ואם צריך לדון מישהו ולשפוט אותו זה אני לא עשיתי זאת בכוונה או בזדון כל ההפקדות שיקים זה אני וההפקדות היו שלי" (פרוטוקול, עמוד 342, שורות 2-11).
בחקירתה הנגדית, ניסתה נחמה להתכחש להודעתה במס הכנסה, לפיה הנאשם רשם לה על פתק את מספר חשבון הבנק, וטענה כי הדבר מתייחס רק לתקופה שלאחר שנת 2002, בזמן שלעמותה היו שני חשבונות בנק (פרוטוקול, עמוד 347, שורות 17-21).
לתמיכה בגרסת נחמה, הוגשו מטעם ההגנה מסמכים רפואיים, משנת 2004, לפיהם נחמה סובלת מירידה בשמיעה ומשתמשת במכשיר שמיעה באוזן ימין (נ/62).

149. עד הגנה נוסף שזומן לתמיכה בטענת הנאשם, הוא חיים נקב (להלן גם : "נקב"). נקב העיד כי הוא עובד משך למעלה מ-30 שנים בבנק לאומי ועבד משך כחצי שנה בסניף הבנק ביבנה (פרוטוקול, עמוד 331, שורות 5-6).
מעדות נקב עולה שגרסת הנאשם, להתרחשות טעויות כה רבות, משך 5 שנים ברציפות, אינה סבירה.
נקב שלל את גרסת הנאשם ורעייתו, לפיה אך בעקבות מסירת מספר תעודת זיהוי, הופקדו השיקים של העמותה, כביכול בטעות, בחשבון האישי: "הפקידה לא תחליט על דעת עצמה לאיזה חשבון להפקיד, היא תפקיד לפי מה שהלקוח אומר" (פרוטוקול, עמוד 331, שורה 19).
בנוסף, נקב שלל את טענת הנאשם בדבר תחלופה גבוהה במיוחד של פקידים, בסניף יבנה, ביחס לסניפים אחרים וטען כי סביר להניח שהמצב בסניף זה דומה למצב בסניפים האחרים (פרוטוקול, עמוד 332, שורות 7-8).
150. בתאריכים 2/9/1999 (ת/51) ו-4/10/1999 (ת/52), זומן הנאשם, לראשונה, לדיון במס הכנסה. במהלך הדיון, נדרש הנאשם להציג נתונים מחשבונו האישי (ת/51, ת/52).

לטענת התביעה, לאחר שהתברר לנאשם שהחשבון האישי עומד לבדיקה, הוא הפסיק להפקיד בו, וביום 17.1.2000 פתח הנאשם את החשבון הסמוי (נ/37), והחל להפקיד בו את השיקים של העמותה.
לשיטת התביעה, העובדה שעם פתיחת החשבון הסמוי נפסקו באחת כל "הטעויות" שנמשכו ברציפות משך 5 שנים תמימות, מלמדת על כך שאין מדובר בטעויות בתום לב, אלא בשליטה במעשים נשלטים ומכוונים. הראיה - לטענת התביעה - היפסקות הטעויות בבת אחת.

התביעה ביקשה לדחות הסברו של הנאשם בחקירתו הנגדית - כי הטעויות כביכול נפסקו במקביל למועד פתיחת החשבון הסמוי, מאחר שבשלב זה היה מודע להן, והפסיק לתת לרעייתו להפקיד את השיקים (פרוטוקול, עמוד 251, שורות 22-30; עמוד 252, שורות 1-5) - מאחר שהסבר זה אינו מתיישב עם גרסתו העיקרית של הנאשם, לפיה לאורך כל התקופה ידע על הטעויות ותיקן אותן.

151. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות הרלוונטיות ואת טענות הצדדים, מסקנתי היא שהוכח, במידת הוודאות הנדרשת, שהנאשם הפקיד בכוונת מכוון את השיקים שניתנו לפקודת העמותה, בחשבון האישי. לא מצאתי במעשי הנאשם תום לב או טעות.
אלה נימוקיי:
(א) צורתם החיצונית של השיקים -
כל השיקים שהוגשו לבית המשפט (ת/29-ת/33לד), ניתנו לפקודת העמותה. בצורתם זו ניתן היה להפקיד את השיקים רק בחשבון העמותה.
דא עקא, שבחינה פרטנית של השיקים, מלמדת כי על גב כל אחד ואחד מהשיקים המקוריים חתם הנאשם (הנאשם מודה בכך- ראו פרוטוקול, עמוד 254, שורות 19-20), והוטבעה חותמת העמותה.
על פי דיני השטרות, חתימת הנאשם, בצירוף חותמת העמותה על גב השיק, מהווים היסב, ההופך כל אחד מהשיקים לשטר למוכ"ז.
באמצעות פעולה זו, הפכו השיקים לסחירים וניתן היה להפקידם לא רק בחשבון העמותה, אלא בכל חשבון אחר, שיבחר האוחז בשיק.
אלמלא פעולה זו - שלפי נ/37, ואף לפי גרסתו, הנאשם היה היחיד שמורשה לעשותה - לא ניתן היה להפקיד את השיקים בחשבון אחר, מלבד חשבון העמותה.
באמצעות הפעולה המתוארת - שלא ניתן לטעון שנעשתה בשגגה - איפשר הנאשם, במודע ובמכוון הפקדת השיקים של העמותה בחשבון האישי.
בענייננו, יש בהפיכת השיקים לסחירים, ובבחירה העקבית בהפקדה בחשבון האישי, כדי להצביע על תכנון מוקדם וכוונה מראש להפקיד את השיקים בחשבון האישי.
סבורני שיש בסיחור השיקים כמפורט לעיל, על ידי הנאשם, כדי לשלול, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, את טענת הנאשם בדבר טעות או תום לב, כביכול, בהפקדת השיקים בחשבון האישי, ולהצביע על כך שהדבר נעשה מתוך מודעות וכוונה מלאים.
הפעולה של סיחור השיקים לא נעשתה אלא כדי לאפשר את הפקדת השיקים של העמותה בחשבון האישי.

(ב) היפסקות "הטעויות" במקביל לפתיחת החשבון הסמוי -
המאפיינים העיקריים של פעולות שנעשות בטעות ובתום לב, הם היעדר מודעות לטעות, ומשום כך היעדר שליטה של העושה על התרחשותה.
אילו נכונה הייתה טענת הנאשם שההפקדות בחשבון האישי נעשו בטעות ובתום לב, הרי שבהיעדר מודעות ובהיעדר שליטה להתרחשותה, סביר להניח "שהטעות" הייתה נמשכת.
בענייננו, יש בסמיכות עיתוי היפסקותן באחת של "הטעויות" של הפקדות אלפי שיקים, שנמשכו ברציפות לאורך 5 שנים תמימות, לעיתוי תחילת חקירת הנאשם במס הכנסה (ספטמבר-אוקטובר 1999) ולעיתוי פתיחת חשבון הבנק הסמוי (ינואר 2000), כדי ללמד על מודעות למעשה, הכביכול מוטעה, ולשליטה על התרחשותו, ולהשמיט בכך את הבסיס מתחת לטענות הטעות ותום הלב כביכול של הנאשם בהפקדות השיקים בחשבון האישי.

אני דוחה גרסת הנאשם בחקירתו הנגדית, לפיה כביכול, סמוך למועד פתיחת החשבון הסמוי, נתן דעתו לטעויות בהפקדות, והפסיק לתת לרעייתו להפקיד את השיקים (פרוטוקול, עמוד 251, שורות 22-30; עמוד 252, שורות, 1-16), הן מחוסר מהימנות והן מחוסר סבירות.

הסבר זה, על שני חלקיו, עומד בסתירה לראיות:
לעניין עיתוי מודעות הנאשם ל"טעויות"- הסבר זה אינו מתיישב עם גרסת הנאשם, כמעט לאורך כל חקירתו, לפיה משך כל התקופה, ידע על הטעויות ותיקן אותן.
אם לפני פתיחת החשבון הסמוי, ידע על הטעויות ותיקן אותן, הרי שפשיטא, שהסבר זה אינו מתיישב עם גרסתו החדשה, לפיה רק במועד פתיחת החשבון הסמוי, היה מודע לטעויות.
לעניין תיקון הטעויות- גרסת הנאשם, לפיה תיקן כביכול את כל הטעויות, אינה מתיישבת עם הדו"חות הכספיים של העמותה.
בכל אחת משנות המס המדווחות 1995-2000 (ת/5-ת/10) - למעט שנת 1997- ההכנסות שדיווחה העמותה היו נמוכות מסכומי הכספים שהופקדו בחשבון האישי.
בשנת 1995- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 149,000 ₪, ואילו בחשבון האישי הופקדו שיקים של העמותה ומזומן בלתי מוסבר, בסך 215,200 ₪.
בשנת 1996- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 117,227 ₪, ואילו בחשבון האישי הופקדו שיקים של העמותה, בסך 227,067.69 ₪.
בשנת 1997- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 263,493 ₪, ואילו בחשבון האישי הופקדו שיקים של העמותה, בסך 302,630 ₪.
בשנת 1998- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 224,354 ₪, ואילו בחשבון האישי הופקדו שיקים של העמותה, בסך 270,967 ₪.
בשנת 1999- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 229,587 ₪, ואילו בחשבון האישי הופקדו שיקים של העמותה, בסך 261,084 ₪.
בשנת 2000- דיווחה העמותה על הכנסות בסך 110,041 ₪, ואילו ב"חשבון הסמוי" הופקדו שיקים של העמותה, בסך 467,634 ₪.

אילו נכונה הייתה גרסת הנאשם -לפיה כביכול תוקנו הטעויות - סכומי ההכנסות המדווחות היו צריכים לעלות בסופו של דבר על ההפקדות בחשבון האישי.
לפיכך, אין מנוס מהמסקנה שיש לדחות טענת הנאשם, לפיה, כביכול, תוקנו הטעויות בהפקדות השגויות.

בנוסף, אילו אכן תוקנו הטעויות כביכול - והנאשם אכן עשה שימוש בכספים שהפקיד בחשבון האישי, למרות העמותה - הדעת נותנת שסכומי התרומות שנתנה העמותה, היו גבוהים באופן משמעותי מאלו שדיווחה.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא סיפק הנאשם הסבר ממשי למקור הכספים בחשבון האישי, לשימוש שנעשה בהם ולהיעדר ביטוי כלשהו לכספים אלה בכספי העמותה.

רו"ח גולדפדן ויועץ המס חנוך וקסלר העידו שלא בדקו את חשבונו הפרטי של הנאשם (פרוטוקול, עמוד 369, שורות 15-17; עמוד 380, שורות 24-26).
רו"ח גולדפדן העידה בעניין זה, ולדבריה אף למי שעורך הצהרות הון פרטיות אין ידיעה כוללת על כל חשבונותיו האישיים של לקוחו "...מה שהוא מדווח אני יודעת מה שהוא מעלים אינני יודעת אלא משרד חקירות לא אני" (פרוטוקול, עמוד 374, שורות 21-22).
יועץ המס יהודה כהן, שערך גם את הצהרת ההון הפרטית של הנאשם, העיד שכשערך את ההשוואות ביחס לת/10, החשבון האישי לא עמד מולו ואין לו ידיעה עליו (פרוטוקול, עמוד 138, שורות 1-4).

לאור האמור, ולמען הסר ספק, מעדיף אני גרסת רו"ח גולדפדן ויועצי המס חנוך וקסלר ויהודה כהן, על פני גרסתו הבלתי מהימנה של הנאשם.

(ג) גרסה בלתי סבירה בעליל
גרסת הנאשם, לפיה משך כ-5 שנים ברציפות הפקידה רעייתו בטעות כמות עצומה של שיקים של העמותה בחשבון האישי במקום בחשבון העמותה, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם השכל הישר ועם ניסיון החיים.
אין זה מתקבל על הדעת שמשך תקופה כה ארוכה לא היה מודע הנאשם לסכומי הכנסות כה גבוהים של העמותה, שבאופן קבוע לא מצאו את ביטויים בהכנסותיה, במיוחד שמדובר בסכומים שעולים באופן גבוה ומשמעותי מההכנסות המדווחות של העמותה.
בנוסף, בלתי מתקבל על הדעת הקשר ,כביכול, שניסה ליצור הנאשם בין עיתוי החקירה במס הכנסה ועיתוי פתיחת החשבון הסמוי, לעיתוי גילוי הטעויות כביכול.

(ד) שלילת גרסת רעיית הנאשם
קשה להתעלם ממגמתיותה הבולטת של עדות רעיית הנאשם.
ראשית, כה עז רצונה של נחמה היה להגן על הנאשם, עד כדי כך שנסחפה בגרסתה הגורפת והמגוננת, עד כדי שמסרה גרסה, לפיה היא זו שהפקידה את כל השיקים, גרסה העומדת בסתירה הן לגרסת הנאשם עצמו והן לראיות אובייקטיביות.
זאת ועוד. כה מוכוונת מטרה הייתה עדות נחמה, עד כדי כך שלא הסתפקה במסירת גרסה עובדתית, אלא הניחה באופן בוטה אף את המסקנה שהיא מבקשת מבית המשפט להסיק, "אני אשמה...אם צריך לדון מישהו ולשפוט אותו זה אני" (פרוטוקול, עמוד 342, שורות 9-10).
בנוסף, מביך היה ניסיונה של נחמה לקשור את הטעויות הנטענות למגבלת השמיעה שלה. נחמה לא הסבירה מה הקשר בין מגבלת השמיעה הנטענת לבין הפקדת השיקים של העמותה בחשבון האישי.
גם אם כביכול לא שמעה נחמה את דברי הנאשם כי יש להפקיד את השיקים בחשבון העמותה, מדוע בחרה להפקיד אותם דווקא בחשבון האישי? וכיצד מתיישבת גרסה זו עם גרסת הנאשם עצמו, בחקירתו הראשית, "...רשמתי לה על פתק לא פעם ואמרתי לה לא לחזור על הטעויות..." (פרוטוקול, עמוד 196, שורות 3-4).

לא זו אף זו, המסמכים הרפואיים (נ/62) מתייחסים לשנת 2004, ולא ברור כלל שהם משקפים את מצבה של נחמה בשנים הרלוונטיות (1995-1999). אף אם המסמכים משקפים את מצבה של נחמה, הרי שמגבלת השמיעה מתייחסת לאוזן אחת בלבד וכי נחמה "משתמשת במכשיר שמיעה", באופן האמור לתקן את הליקוי (ראו נ/62, מיום 7/5/2004).
טענת נחמה בבית המשפט, לפיה, כביכול לא השתמשה אותה עת במכשיר, עומדת בסתירה לאמור במסמכים הרפואיים שהוגשו מטעם ההגנה.
כל זאת, בנוסף לאינטרס הברור של נחמה להגן על הנאשם.
לאור כל האמור, לא מצאתי ליתן כל משקל לעדות נחמה.

(ה) עדות נקב
אין בעדות נקב כדי לתמוך בגרסת הנאשם. ההיפך הוא הנכון.
לא מצאתי כל סיבה שלא ליתן משקל לעדות נקב.

(ו) הישנות מעשים דומים שוללת טענת תום לב
הלכה היא ש"הוכחת "התנהגות דומה" (להתנהגות נשוא האישום) מכוונת בעיקרה להשמטת הבסיס מתחת לטענת ההגנה של תום לב, שגגה, רשלנות או טענות של היעדר כוונה... הדעת נותנת שכאשר התנהגות דומה חוזרת על עצמה - אין היא מקרית ואף לא תולדה של שגגה או רשלנות בלבד; ולכאורה מן הראוי לראותה, בשל עצם הישנותה, כהתנהגות "מכוונת"" (ראו קדמי, בעמוד 614).
יש בהישנות הפקדת כמות עצומה של שיקים, החוזרת על עצמה, משך 5 שנים ברציפות, כדי ללמד על כך שאינה מקרית, ואף לא תולדה של שגגה או רשלנות בלבד.
152. צודקת התביעה בטענתה כי בשלב זה הספק היחיד שיכול היה עוד לעמוד לזכות הנאשם, הוא ביחס לשיעור ההעלמה. יחד עם זאת, לאור הניתוח שפורט בהרחבה לעיל, עבר אל הנאשם נטל הראיה להוכיח אחת משתיים: שמקור הפקדות הכספים או חלקם בחשבון האישי אינו ממקור עסקי; שהכספים או חלקם, שהופקדו בחשבון האישי, דווחו לרשויות המס בדרך אחרת.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, בדו"חות האישיים דיווח הנאשם על משכורת מהעמותה בלבד, ולא על הכנסות אחרות כלשהן, לרבות שכר דירה שקיבל מהעמותה וממקורות אחרים. כל הסברי הנאשם ביחס למקור הכספים שאינו ממקור עסקי, נסתרו בראיות (למעט גרסתו למכירת הטויוטה בשנת 1998, שאמנם לא נסתרה, אך לא נתמכה בראיות חיצוניות כלשהן).
הנאשם כשל בהרמת נטל הראיה בשתי הדרכים גם יחד, ולפיכך לא עומד לו אף הספק ביחס לשיעור ההעלמות.
viii. ההפקדות בחשבון הסמוי

א. תשתית עובדתית
153. העובדות הבאות, אינן שנויות במחלוקת:
(א) ביום 17/1/2000 פתח הנאשם בסניף, חשבון בנק - מספר 13732 - נוסף, על שם העמותה. בכתב האישום ובסיכומיה, כינתה התביעה חשבון זה בשם "החשבון הסמוי".
על פי כרטיס דוגמת החתימה, הנאשם הוא מורשה החתימה היחיד בחשבון הסמוי, בצירוף חותמת העמותה (נ/37).
(ב) בחשבון הסמוי הופקדו רק שיקים.
(ג) בשנת 2000 הפקיד הנאשם בחשבון הסמוי שיקים בסך 467,634 ₪ ובשנת 2001 סך 667,335 ₪ (ראו דפי חשבון הבנק - ת/25).

ב. טענת התביעה
154. לטענת המאשימה, הנאשם פתח את החשבון הסמוי רק לאחר שנתברר לו בחקירתו שנבדק החשבון האישי. הנאשם הפקיד כספים בחשבון הסמוי, העלים את קיומו של החשבון הסמוי מרשויות המס ומידיעתו של יהודה כהן, וכל זאת בכוונה להתחמק מתשלום מס.

ג. טענות ההגנה
155. בסיכומיו, חלק הנאשם על עצם כינוי החשבון "חשבון סמוי". על פי הטענה, עצם פתיחת החשבון באותו סניף שבו התנהל חשבון העמותה, ואף החשבון האישי, מלמדים על היעדר כוונת הנאשם להסתיר את החשבון.
עוד חלק הנאשם על הקשר הסיבתי הנטען בין חקירתו לבין עיתוי פתיחת החשבון הסמוי. לטענת הנאשם, פתח את החשבון בעקבות ביקורת שנערכה ב-2001, ועל פי דרישת רשויות המס.
לטענת הנאשם בסיכומיו, יהודה כהן סייע בפתיחת החשבון וידע על קיומו.
הנאשם ביקש לדחות, מחוסר מהימנות, גרסת יהודה כהן, לפיה לא ידע על החשבון הסמוי. על פי הטענה, חששו של יהודה כהן מכך שתיוחס לו אחריות אישית בגין מעשיו (זיוף החתימות בדו"חות והתרשלותו), היא זו שהניעה אותו להכחיש את חלקו ולגלגל את האחריות על כתפיו של הנאשם.
עוד טען הנאשם, כי אין כל נפקות לאי דיווחו על הכספים שהופקדו בחשבון הסמוי, שכן אלה מהווים תרומה לעמותה, שאינה חייבת במס.

ד. הכרעה
156. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא שהוכחו במידת הוודאות הנדרשת בפלילים ממצאי העובדה הבאים:
(א) הנאשם פתח בביום 17/1/2000 את החשבון הסמוי, והפקיד בו כספים בכוונה להתחמק מתשלום מס.
(ב) הנאשם העלים את החשבון הסמוי מרשויות המס, כדי להתחמק מתשלום מס.
(ג) הנאשם העלים את עצם קיומו של החשבון הסמוי מיועץ המס שלו, יהודה כהן.

157. זאת, בהסתמך על הטעמים הבאים:
(א) העלמת קיומו של החשבון הסמוי בביקורת מיום 26/8/2001 (ת/46).
(ב) העלמת עצם קיום ה"חשבון הסמוי" מדו"ח שנת 2000.
(ג) העלמת הכספים שהופקדו בחשבון הסמוי מדו"ח שנת 2000.
(ד) גרסה משתנה ובלתי מהימנה של הנאשם.
(ה) עדותו המהימנה של יהודה כהן.

להלן תפורט התשתית הראייתית לכל אחד מהטעמים המפורטים לעיל.

א. העלמת קיומו של החשבון הסמוי בביקורת מיום 26/8/2001
158. במהלך ביקורת ניהול ספרים שנערכה לעמותה ביום 26/8/2001 (ת/46), לשאלת החוקר למספר חשבון הבנק של העמותה, מסר הנאשם את מספר חשבון הבנק הגלוי של העמותה (712140/44) והוסיף ביוזמתו: "זה חשבון הבנק היחידי לעמותה" (ת/46, בעמוד 4, שורות 2-3).
מעבר לכך שתשובת הנאשם אינה אמת, הרי שיש בהוספת הטענה כי זהו חשבון הבנק היחיד של העמותה, ביוזמתו של הנאשם, כדי לחזק את המסקנה שהדבר נעשה בכוונה להסתיר את החשבון הסמוי ולהתחמק מתשלום מס בגין ההכנסות שהופקדו בחשבון זה.

ב. העלמת עצם קיום ה"חשבון הסמוי" מדו"ח שנת 2000
159. בדו"ח הכספי לשנת 2000, העלים הנאשם את קיומו של ה"חשבון הסמוי" ובמקום המיועד לפרטי חשבון הבנק דיווח רק על חשבון הבנק הגלוי של העמותה (ת/10).

בהצהרת ההון האישית שלו לשנת 2000 (ת/21), ובמכתב הבהרה לצחי לוי מיום 10/10/2002, הצהיר הנאשם כי אינו "מיופה כוח של אף חשבון בשום בנק" (ת/21יג).
הנאשם הסביר שהצהרה זו נכונה, משום שהתייחס אך ורק לחשבונותיו האישיים ולא של העמותה (פרוטוקול, עמוד 242, שורות 26-31; עמוד 243, שורות 1-6).
משנדרש הנאשם להסביר כיצד הוא יכול להיות מיופה כוח בחשבונותיו האישיים, וכיצד מתיישב הסברו עם השאלה המפורשת בדו"ח - האם הוא משמש מיופה כוח בחשבונות בנקים שאינם בבעלותו? התחמק הנאשם, כהרגלו, מתשובה עניינית "אם תעיין במסמך אולי תראה את ההבנה של הטקסט" (פרוטוקול, עמוד 243, שורה 22), ובהמשך "אתה עושה פה אנליזה פילולוגית" (פרוטוקול, עמוד 243, שורה 30).
וכן "ההסבר שלי שכמרצה לפילוסופיה צורת החשיבה היא כזו מי שיקרא את הספרים שלי יראה" (פרוטוקול, עמוד 244, שורה 1).

ג. העלמת הכספים שהופקדו ב"חשבון הסמוי" מדו"ח שנת 2000
160. כפי שצוין, בשנת 2000 הפקיד הנאשם בחשבון הסמוי שיקים של העמותה בסך של 467,634 ₪. בדו"ח לשנת 2000 (ת/10) לא דיווח הנאשם על הכנסות אלה.

ד. גרסה משתנה ובלתי מהימנה של הנאשם
161. אף בנושא זה גרסת הנאשם משתנה ורצופת סתירות.

גרסת הנאשם בהודעתו הראשונה (ת/1)
162. בחקירתו הראשונה (ת/1), הודה הנאשם שלא דיווח לרשויות המס על קיומו של ה"חשבון הסמוי", לטענתו, בשל שגגה (ת/1, עמוד 4, שורות 21-30; עמוד 5, שורות 1-2).
הנאשם הודה כי לא דיווח ליהודה כהן על קיומו של ה"חשבון הסמוי" "...אני לא אמרתי ליועץ המס יהודה כהן שיש לעמותה חשבון נוסף מס' 13732/63 פשוט דעתי אינה נתונה לעניינים ניהוליים והדבר פרח מזכרוני..." (ת/1, בעמוד 7, שורות 21-22).

163. בחקירתו הראשית, הסביר הנאשם הודאתו בחקירתו הראשונה, שלא דיווח ליהודה כהן על קיומו של ה"חשבון הסמוי" בתנאי גביית ההודעה, היותו מבוהל רעב וצמא ואיומים על רעייתו (פרוטוקול, עמוד 201, שורות 4-11).

כפי שפורט בהרחבה לעיל, אני דוחה גרסת הנאשם בדבר תנאי החקירה הקשים כביכול, והקשר הסיבתי הנטען, בין תנאי החקירה לבין התוודות הנאשם כי לא דיווח ליהודה כהן על קיומו של ה"חשבון הסמוי".

164. הנאשם הסביר כי ה"חשבון הסמוי" נפתח בעקבות "ביקורת מס הכנסה...והמנהל שלהם יוסי אור נאמר לי כי עלי לעשות הפרדה בין כספי עצות לכספי תרומות" (ת/1, עמוד 3, שורות 26-30; עמוד 4, שורות 1-3).

הסברו זה של הנאשם, אינו עומד במבחן המציאות.
הביקורת נערכה ביום 26/8/2001 (ת/46), ואילו ה"חשבון הסמוי" נפתח ביום 17/1/2000, למעלה משנה וחצי לפני הביקורת, באופן שגרסתו זו של הנאשם אינה אפשרית.

גרסת הנאשם בהודעתו הרביעית (ת/4)
165. בהודעתו הרביעית מיום 29/10/2003, שינה הנאשם גרסתו מקצה לקצה, ובניגוד להודעתו הראשונה, טען כי הודיע ליועץ המס יהודה על קיומו של החשבון הסמוי "אני העברתי את כל החומר החשבונאי ליועץ המס יהודה כהן תוך הבהרה שיש חשבון נוסף שנפתח על פי בקשת מס הכנסה..." (ת/4, עמוד 2, שורות 24-25).
הנאשם הסביר כי פתח את החשבון הסמוי לפי דרישת מס הכנסה "...בביקורת שנערכה 26/8/2001 ובביקורות קודמות נאמר לנו להפריד בין כספים הנגבים בגין מתן עצות לבין מתן תרומות" (ת/4, עמוד 3, שורות 1-2).

גרסת הנאשם בחקירתו הראשית
166. בחקירתו הראשית, חזר הנאשם על הגרסה לפיה פתח את ה"חשבון הסמוי" בעקבות הביקורת מיום 26/8/2001, במהלכה נתבקש להפריד בין כספי ייעוץ לבין כספי תרומות (פרוטוקול, עמוד 176, שורות 1-11, 28-31; עמוד 177, שורה 1).
תוך כדי תשובתו - ככל הנראה, לאחר שהבין הקושי בגרסתו זו - שינה הנאשם טעמו, והוסיף "האמת היא שאני פתחתי חשבון בנק נוסף לפני כן בגלל ביקורות קודמות שהיו ...זה לא נפתח ...בגלל שיהודה כהן התנגד לכך" (פרוטוקול, עמוד 177, שורות 1-6).

גרסת הנאשם בחקירתו הנגדית
167. בחקירתו הנגדית, נתבקש הנאשם להסביר באלו ביקורות קודמות נדרש לפתוח חשבון בנק נוסף.
כהרגלו, תחילה ניסה הנאשם להתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלה (פרוטוקול, עמוד 260, שורות 10-20).
לאחר שנדרש הנאשם על ידי התובע להשיב באופן ברור באיזה ביקורות מדובר השיב הנאשם כי הביקורות הקודמות הן "...ביקורות שהחלו משנת 99 ועל ביקורים שלי יחד עם יהודה כהן אצל צחי לוי משנת 99 עד 2001" (פרוטוקול, עמוד 260, שורות 24-25).
בהמשך חקירתו הנגדית של הנאשם, נתברר כי אף טענתו זו של הנאשם אינה אפשרית.
צחי לוי טיפל בעניין העמותה בתוקף תפקידו כרכז מוסדות ציבור בפקיד שומה ירושלים 3. פקיד שומה ירושלים 3 הוקם רק בחודש מאי 2000. צחי לוי העיד שמונה לתפקיד רכז כשנה לאחר פתיחת פקיד שומה 3, בחודש מאי 2001 (פרוטוקול, עמוד 408, שורות 11-14).

משנתבקש הנאשם להסביר כיצד זומן על ידי גוף שלא היה קיים, ניסה הנאשם - שוב כהרגלו - להתחמק מתשובה. תחילה, בטענה מתחכמת, שעצם העובדה שהגוף לא היה קיים אינו אומר שלא היה שם (פרוטוקול, עמוד 261, שורה 5), ובהמשך, בטענות מופרכות על פניהן, תחילה, שלא שמר את הזימונים (פרוטוקול, עמוד 261, שורות 4-8), ובהמשך שכלל לא טען שיש לו זימונים אלא שמאז ומעולם נציבות מס הכנסה היתה בירושלים (פרוטוקול, עמוד 261, שורות 9-11).
משעומת הנאשם עם העובדה שהמועד הראשון של הזימונים שהוגשו על ידו (נ/4) הוא 6/11/2001, טען הנאשם "יש לי הר של הזמנות ויש לנו גם את של 2001" (פרוטוקול, עמוד 261, שורות 22-24).
לשאלה האם יש בידיו זימונים התומכים בטענתו, לשנת 1999, התחמק הנאשם מתשובה עניינית והשיב "יש לי של 2001" (פרוטוקול, עמוד 261, שורה 26).

בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר שהסתבר אף לנאשם שגרסתו אינה עומד במבחן המציאות והראיות, שינה שוב הנאשם גרסתו, וטען כי מבקרים אחרים אמרו לו לפתוח חשבון בנק נוסף. לשאלת התובע לזהותם, השיב הנאשם "באו מירושלים ובאו גם מרחובות" (פרוטוקול, עמוד 262, שורות 29-30; עמוד 263, שורות 1-16), אך לא היה מסוגל לנקוב בשמו של מבקר כלשהו.

בהמשך חקירתו הנגדית, התחמק הנאשם שוב מתשובה לשאלה המפורשת האם פתח את ה"חשבון הסמוי" בעקבות ביקורת 26/8/2001 (פרוטוקול, עמוד 266, שורות 4-7). משנתבקש על ידי התובע להשיב לשאלה, התחמק שוב הנאשם "אני עונה איך שאני רוצה גם אם זה לא מקובל זאת התשובה שלי" (פרוטוקול, עמוד 266, שורות 8-9).
בהמשך, אישר הנאשם כי בביקורת 26/8/2001 לא נדרש לפתוח חשבון בנק נוסף (פרוטוקול, עמוד 266, שורות 19-22). בהמשך חקירתו הנגדית, שוב חזר בו הנאשם מגרסתו זו, וטען כי בביקורת אוגוסט 2001 (ת/46) נדרש בעל פה לפתוח חשבון בנק נוסף (פרוטוקול, עמוד 269, שורות 3-4).

168. לאור גרסת הנאשם בביקורת מיום 26/8/2001 (ת/46) - לפיה לעמותה רק חשבון בנק אחד, החשבון הגלוי - וטענתו כי באותה ביקורת הבין כי עליו לפתוח חשבון בנק נוסף, נשאל הנאשם מדוע הצהיר על קיומו של חשבון בנק אחד לעמותה, אם באותה עת היו כבר שני חשבונות בנק לעמותה, והשיב "מכיוון שאנחנו בעמותה התייחסנו לכל הכספים ככספי תרומה. לדידנו, לא משנה איפה חולק הכסף זה כסף של העמותה" (פרוטוקול, 267, שורות 3-7).
יש בתשובתו זו של הנאשם כדי להצביע על הקושי המהותי במתן אמון בגרסאותיו המשתנות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, עד לשלב זה, משך כל חקירתו הראשית וחלק ניכר מחקירתו הנגדית, על כך שהחשבון הסמוי נפתח לצורך הפרדה בין כספי תרומה לכספי ייעוץ. יש בתשובתו זו של הנאשם - לפיה כל הכספים הם כספי תרומה - כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענתו לפיה, כביכול, נפתח ה"חשבון הסמוי" לצורך ההפרדה בין הכספים.

169. לאור גרסת הנאשם כי בביקורת 26/8/2001 (ת/46) נדרש לפתוח חשבון בנק נוסף - שעה שהחשבון הסמוי נפתח כשנה ושבעה חודשים לפני כן, בינואר 2000 - נשאל הנאשם מדוע לא אמר לחוקרים כי ההפרדה קיימת מזה זמן, והסביר זאת בהנחיה שקיבל מיהודה כהן לפיה ההפרדה היא מלאכותית (פרוטוקול, עמוד 270, שורות 9-15).
משנתבקש הנאשם להסביר כיצד הנחייתו המקצועית של יהודה כהן - לפיה ההפרדה בין שני החשבונות היא מלאכותית - הובילה אותו למתן תשובה שקרית בביקורת, מסר הנאשם תשובות שהן בבחינת לעג לאינטליגנציה- תחילה כי תשובתו לא נתפסה אז כשקר (פרוטוקול, עמוד 270, שורות 30-31), ובהמשך כי "צריך להבין את האטמוספירה שזה היה "(פרוטוקול, עמוד 271, שורות 1-2) וכן "יהודה כהן נתפס כרואה חשבון שמן הראוי להתייעץ איתו בענייני ניהול העמותה" (פרוטוקול, עמוד 271, שורות 7-8), ובסופו של דבר, ועל מנת למלט את עצמו מהצהרתו הכוזבת, הפך הנאשם את יהודה כהן לממונה העל עליו, אף בענייני אמת ושקר, ותיאור המציאות "אני מעין הפקוד שלו הוא אחראי עלי הוא ממונה..." (פרוטוקול, עמוד 271, שורות 10-11).
בלשון המעטה, מדובר בהסבר פתטי, שאינו עומד במבחן המציאות, ההיגיון או ניסיון החיים. אף עצת גורם מקצועי, בכיר ככל שיהיה, אינה יכולה להיות סיבה או הצדקה למסירת הצהרה שקרית לרשויות המס.
למען הסר ספק, אני דוחה מחוסר מהימנות אף גרסתו זו של הנאשם.

170. בשלב הבא של התפתחות גרסאותיו המשתנות, הודה הנאשם שהעלים את ה"חשבון הסמוי" מרשויות המס בשל חששו, שהכספים שהופקדו בחשבון הסמוי יחויבו במס "
"ש. האם הויכוח העקרוני שמנע ממך להשיב תשובה שמשקפת את המציאות העובדתית של קיום שני חשבונות בנק?
ת. לחלוטין כן. חששנו שינסו למסות את החלק של הייעוץ... היתה החלטה למסות רק את החלק של הייעוץ בלי חלק של הברכות, אבל לא נקבע מה היחס...עד היום לא יודעים מה החלק היחסי של הייעוץ בתוך הדברים שאני נותן...
ש. אמרת שחששתם שתמוסו על אותו חלק של הייעוץ. בגלל זה אמרת חשבון בנק אחד ולא שניים?
ת. כן.
...
ש. אמרת שבגלל שחששת שהעמותה תמוסה על החלק של הייעוץ לא הזכרת או לא ציינת בפני
מס הכנסה שיש לך חשבון נוסף.
ת. נכון. יהודה כהן אמר לי אין אין לנו ענין כזה לבוא ולהגיד שיש שני חשבונות, זה יהיה בדוח, שני החשבונות יהיו בדוח כי ביקשו שיהיו שני חשבונות, פתחנו, אבל בסך הכל בדוח הכספי שניהם ייכללו וזה הכל"
(פרוטוקול, עמוד 267, שורות 18-31; עמוד 268, שורות 11-15).

בתשובתו זו של הנאשם גלומה הכוונה האמיתית מאחרי העלמת החשבון הסמוי וההכנסות שהופקדו בו - חששו של הנאשם ממיסוי כספים אלה.
יש בהודאה זו של הנאשם, כדי ללמד על כך שהנאשם הסתיר את החשבון הסמוי בכוונה להתחמק מתשלום מס בגין כספי ההכנסות שהופקדו בחשבון זה.

ה. עדותו המהימנה של יהודה כהן
171. בחקירתו הראשית, יהודה כהן, הכחיש שהנאשם דיווח לו על פתיחת החשבון הסמוי וכי הוא לא דיווח על כך לרשויות המס, באומרו "לא נכון. שקר וכזב. פשוט לא נכון" (פרוטוקול, עמוד 97, שורות 9-13), וכי אם היה יודע על פתיחת החשבון הסמוי היה מדווח על כך (פרוטוקול, עמוד 97, שורות 14-15).
יהודה כהן ציין כי בביקורת 26/8/2001, שבה נכח, נשאל הנאשם האם לעמותה יש חשבון בנק נוסף, והנאשם השיב בשלילה (פרוטוקול, עמוד 99, שורות 8-24).
בחקירתו הנגדית, חזר יהודה כהן על גרסתו, כי לא ידע על קיומו של החשבון הסמוי (פרוטוקול, עמוד 136, שורות 14-15).

יהודה כהן מסר ששלטונות מס הכנסה ביקשו מהעמותה להפריד במערכת החשבונות בין קבלות של כספי תרומות לבין קבלות של כספי ייעוץ, אך אין כל קשר בין ההפרדה בספרי העמותה לפתיחת חשבון הבנק "הסמוי" (פרוטוקול, עמוד 127, שורות 30-31; עמוד 128, שורות 2-3).

172. בסיכומיו, ביקש הנאשם לדחות גרסת יהודה כהן ולקבל את גרסתו, מהטעמים הבאים:

(א) יהודה כהן חתם על מסמכים כרואה חשבון,למרות שהיה רק יועץ מס.

לחיזוק טענתה, הפנתה ההגנה להסכם בעניין שומת מס הכנסה (נ/6), ולמסמך תשלום באמצעות העברה בנקאית מעיריית ראשון לציון (נ/35, והעתקו נ/7).
אין בטענה זו כל ממש.

אמנם במסמך נ/35 (ואף בהעתקו נ/7) הוטבעה חותמת יהודה כהן במקום המיועד לחתימת עורך דין או רואה חשבון, אך בחותמת צוין מפורשות כי יהודה כהן הוא "חשבונאי ויועץ מס מוסמך", בצירוף מספר הרישיון שלו. די בציון מפורש זה כדי לשלול טענת ההגנה לפיה יהודה כהן ניסה להציג עצמו כרואה חשבון למרות שהיה רק חשבונאי ויועץ מס.

אף בנ/6 אין כדי לתמוך בטענת ההגנה.

דווקא מהעובדה שיהודה כהן הטביע חותמת בדבר הכשרתו האמיתית כחשבונאי וכיועץ מס ניתן ללמוד על מהימנותו ועל היעדר ניסיון להתחזות למה שהוא אינו.
זאת ועוד. אף הנאשם - שלא היסס להטיל כל רפש ודופי אפשריים ביהודה כהן - לא טען שיהודה כהן הציג עצמו בפני
ו כרואה חשבון וכל שטען הוא שסובייקטיבית סבר כך, מבלי שהעלה כל בסיס אובייקטיבי לסברתו זו (פרוטוקול, עמוד 227, שורות 9-19).

(ב) לצורך פתיחת חשבון בנק לעמותה נדרשה חתימת רואה חשבון (נ/36)-
אף בטענה זו של ההגנה אין כל ממש. יתרה מזו, יש בה כדי להצביע על קלישות טענות הנאשם והמאמץ הריק מתוכן להטיל דופי בעדות יהודה כהן.
המוצג נ/36, עליו מנסה לסמוך ההגנה טענתה לפיה כביכול יהודה כהן הציג עצמו כרואה חשבון, אינו אלא צילום מסמך בנק לאומי סניף יבנה, שבו מפורטות, בכתב יד, דרישות לפתיחת חשבון בנק של עמותה, ובין היתר, אישור רואה חשבון או עורך דין (נ/36).
למרות טענת הנאשם כי לצורך פתיחת ה"חשבון הסמוי" השתמש במכתב יהודה כהן, שהיה עבורו רואה החשבון של העמותה (פרוטוקול, עמוד 260, שורות 5-7), לא הוגש מטעם ההגנה מכתב כזה.
בנסיבות אלה, ניסיון ההגנה לעשות שימוש ב- נ/36 כדי לבסס טענת חוסר המהימנות של יהודה כהן, שכביכול הציג עצמו כרואה חשבון, אינה אלא ניסיון להיתלות בקש ומשקלה אפסי.

(ג) התרשלות יהודה כהן במילוי דו"חותיו האישיים של הנאשם-
(1) לטענת ההגנה, יש בהתרשלותו של יהודה כהן, בנושאים מקצועיים שונים, כדי ללמד על חששו מהטלת אחריות אישית עליו בגין רשלנות זו, חשש שהובילו לגרסתו המתכחשת, והטלת האחריות למעשיו על כתפי הנאשם.

(2) אין בידי לקבל טענת ההגנה.
בראש ובראשונה, משום שיהודה כהן לא היסס להודות בתקלות מקצועיות שנפלו בהתנהלותו המקצועית.
כך למשל, יהודה כהן אישר שלא ביקש מהנאשם להצהיר בהצהרת ההון האישית שלו על היותו מיופה כוח בחשבון הבנק של העמותה (פרוטוקול, עמוד 95, שורות 1-3); בכך שלא שאל אותו על קיומה של כספת (פרוטוקול, עמוד 94, שורות 30-31; עמוד 35, שורות 8-9); בכך שטיפל בעמותה מול הנאשם, שלפי הפרוטוקולים שצורפו לדו"חות לא שימש כיושב ראש העמותה או כגזבר (פרוטוקול, עמוד 95, שורות 16-23);

דווקא משום שיהודה כהן הודה בתקלות בהתנהלותו המקצועית, ולא ניסה להתחמק מהן - בניגוד לנאשם - יש כדי להצביע על מהימנות גרסתו.

שנית, אף אם התנהלותו המקצועית של יהודה כהן לא הייתה מודל מקצועי לחיקוי, אין בכך כדי לפגום במישור מהימנות טענותיו העובדתיות, ובמשקל עדותו.

שלישית, למרות הטענות הקשות שהטיח בו הנאשם, המשיך יהודה כהן לטעון כי השומה האזרחית שהוצאה לנאשם הייתה מופרזת (פרוטוקול, עמוד 128, שורות 21-23; עמוד 129, שורות 1-3).

173. אני דוחה טענת הנאשם, לפיה הכספים שהופקדו בחשבון הסמוי אינם חייבים במס, מאחר שהם מהווים, על פי הטענה, תרומה לעמותה.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, מניתוח מכלול הראיות, ומיישום הכללים שנקבעו בפסיקה, המסקנה המתבקשת היא שאף הכספים שהופקדו בחשבון הסמוי, היו הכנסות עסקיות של הנאשם, הכנסות שהנאשם קיבל בתמורה לשירות שנתן, ולא תרומה של נדיבות לב גרידא או מתנה, המהווה מחווה של הבעת תודה במישור הרגשי בלבד.
ix . הסתרת הקבלות לשנת 2000 (אישום 6)
א. תשתית עובדתית
174. העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת:
א. בשנת 2000 דיווחה העמותה על הכנסות בסך 110,041 ₪ (ת/10).
ב. במהלך חיפוש בבית הנאשם נמצאו 35 פנקסי קבלות של העמותה, שהוצאו בשנת 2000, בסך כולל של 967,935 ₪ (ראו ת/26- הקבלות עצמן, וכן דו"ח החיפוש - ת/34). יצוין כי בכתב האישום נטען כי סכום הקבלות עומד על 981,235 ₪ (המדובר בהפרש לא משמעותי של 13,300 ₪).
ג. ההכנסות לשנת 2000, בסך 967,935 ₪ לא דווחו לרשויות המס.
בסיכומיו (סעיפים 97 ו-102 לסיכומי ההגנה), לא חלק הנאשם על כך שלא מסר את פנקסי הקבלות של העמותה ליועץ המס. יש בכך לחזק עדות יהודה כהן, כי הנאשם לא מסר לו את קבלות אלה (פרוטוקול, עמוד 97, שורות 9-20).

ב. המחלוקת
175. לאור האמור, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת היסוד הנפשי, האם ההימנעות מהדיווח נעשתה בכוונה להתחמק מתשלום מס, כטענת התביעה, או מחמת טעות בתום לב, כטענת הנאשם.

ג. הכרעה
176. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות הרלוונטיות, ואת טיעוני הצדדים, מסקנתי היא שהנאשם לא דיווח על ההכנסות בשנת 2000, בסך 981,235 ₪, במזיד ובכוונה להתחמק מתשלום מס.
הטעם העיקרי לכך הוא גרסאותיו הסותרות, המשתנות הבלתי מהימנות ובלתי סבירות של הנאשם, כפי שיפורט להלן:
גרסת הנאשם בהודעתו ה ראשונה
177. בהודעתו הראשונה במס הכנסה (ת/1), טען הנאשם כי לאחר שהביא את הפנקסים למס הכנסה הם נעלמו לו, ובדיעבד התברר כי רעייתו לקחה אותם לביתם "הבאנו את הפנקסים מספר פעמים לבדיקות במס הכנסה ובאיזה שהוא שלב עקבות הפנקסים נעלמו ובדיעבד הסתבר שאשתי לקחה אותם והניחה אותם בבית" (ת/1, בעמוד 5, שורות 12-14). ובהמשך "כפי שציינתי שגגה נפלה באי הדיווח של הפנקסים האלה" (ת/1, בעמוד 7, שורה 2).

גרסת הנאשם בהודעתו השניה
178. בהודעתו השניה (ת/2) טען הנאשם כי הביא את הפנקסים מספר פעמים לידי איציק כהן. באחת הפעמים חזר עם הפנקסים לביתו, הניחם על השולחן ורעייתו הניחה את כל חבילת הפנקסים בארון. הנאשם חיפש אותם זמן רב אך לא מצא "פנקסי הקבלות האלה נלקחו מספר פעמים לידי המפקח איציק כהן והוחזרו באחד הפעמים שהוחזרו נסעתי לבית ולקחתי את חבילת הפנקסים ושמתי על השולחן כהרגלי עם עוד דואר. היא לקחה את כול החבילה של הפנקסים (אישתי) ושמה אותם בארון. זמן רב חיפשתי אותם לא מצאתי ואז שהיה צריך להגיש את הדו"ח נאלצתי לשחזר פנקסים..." (ת/2, בעמוד 2, שורות 9-14).
בהמשך החקירה - לאחר שהועמד הנאשם בפני
הקושי בגרסתו - חזר בו הנאשם מגרסתו וטען ש"הפנקסים...כנראה לא היו אצל איציק כהן וכנראה שאני התבלבלתי בכך שאמרתי שנתתי אותם לאיציק כהן..." (ת/2, עמוד 3, שורות 10-12).

גרסת הנאשם בחקירתו הראשית
179. בבית המשפט, בחקירתו הראשית, מסר הנאשם כי מאחר שעל העמותה להגיש דו"ח כספי פעם בשנה - הבדיל מעצמאי, הנדרש לדיווח על בסיס חודשי - הביא הביתה, כמנהגו, את השקית עם כל הקבלות, הניחה על השולחן בסלון, על מנת להעבירה ליהודה כהן. לדברי הנאשם, על רקע ויכוח מתמיד בינו ובין רעייתו, הניחה רעייתו את שקית הקבלות בספריה בסלון, והדבר נשכח משניהם עד למציאת הקבלות בחיפוש שנערך על ידי רשויות המס (פרוטוקול, עמוד 189, שורות 5-15).

180. בעדותה בבית המשפט, חזרה רעיית הנאשם, כמעט מילה במילה, על גרסת הנאשם (פרוטוקול, עמוד 343, שורות 2-12).
גרסת הנאשם בחקירתו הנגדית

181. בחקירתו הנגדית, פירט הנאשם הסברו וטען שחילק בין שהפריד בין שני סוגי קבלות- סוג אחד- קבלות בגין כספי תרומות (שהופקדו בחשבון הסמוי), וסוג שני- קבלות בגין כספי ייעוץ (שהופקדו בחשבון העמותה).
את הקבלות בגין הייעוץ - בסך 108,000 ₪ - מסר הנאשם ליהודה כהן, ואת הקבלות בגין תרומות - על סך כמיליון ₪ - לקח לביתו והותיר על השולחן (פרוטוקול, עמוד 280, שורות 5-10; עמוד 281, שורות 5 ואילך).
"מאחר והחשבון החדש הכיל פעילות גדולה מאוד, והיו הרבה פנקסים והיה צורך לקבץ אותם...היות והיו הרבה פנקסים זה היה בכל מקום, בארון ובמשרד, לקחתי בשקית...ובאתי הביתה ושמתי זאת על השולחן..." (פרוטוקול, עמוד 281, שורות 5-10), משנתבקש הנאשם להסביר איך מתוך שתי חבילות של פנקסי קבלות, חבילה אחת קטנה, על סך של כ-108,000 ₪, אותה זכר לקחת, וחבילה נוספת, של כמיליון ₪, שכח לקחת, התחמק הנאשם, כהרגלו, מתשובה עניינית (פרוטוקול, עמוד 281, שורות 23-30).
182. מניתוח גרסאות הנאשם כמפורט לעיל ניתן להצביע על שתי גרסאות עובדתיות.
הגרסה האחת - גרסאותיו בהודעותיו (ת/1, ת/2)- לפיהן, לאחר שהביא את המסמכים למס הכנסה, ואף למפקח איציק כהן, החזירם לביתו, ורק אז הניחה אותם אשתו בארון. הגרסה האחרת - בעדותו הראשית ובחקירתו הנגדית - לפיהן הביא את חבילת הקבלות לביתו, ואשתו הניחה אותן בארון. מגרסה עובדתית זו נעלם השלב של הבאת פנקסי הקבלות למס הכנסה. מדובר בסתירה מהותית ומשמעותית. לא בכדי נאלץ הנאשם כבר בהודעתו (ת/2), לחזור בו מגרסתו, לפיה כביכול, הביא את הפנקסים, מספר פעמים לאיציק כהן. גרסה זו אינה אפשרית מבחינה כרונולוגית, שכן דו"ח שנת 2000 הוגש ביום 26/6/2001, ואילו הנאשם הגיע לאיציק כהן לראשונה רק בסוף 2001 (ת/2, עמוד 2, שורות 19-22).

בנוסף לסתירות המהותיות בין גרסאות הנאשם, גרסת הנאשם אינה מהימנה ואינה סבירה בעיני.

איני מאמין לנאשם ובלתי סביר בעיני שהנאשם זכר להעביר ליהודה כהן קבלות המתייחסות לסך של כ-100,000 ₪, אך "שכח" לחלוטין למסור לו קבלות על סכום של פי 10, כמיליון ₪. אף הסברי הנאשם כי זמן רב חיפש את הקבלות ולא מצא, בלתי מהימנים, דווקא לאור טענת הנאשם בדבר המחלוקות הידועות בינו לבין רעייתו.
האם סביר להניח שבמסגרת מאמצי החיפוש שלו לא טרח ולו פעם אחת לשאול את רעייתו מה עלה בגורל עשרות (לבדוק מספר מדויק!!!) פנקסי הקבלות שלפתע נעלמו?

זאת ועוד. אין חולק שפנקסי הקבלות מתייחסים לסכומים שכולם הופקדו בחשבון הסמוי. יש בזהות מוחלטת זו - בין הסתרת הקבלות לשנת 2000, לבין הסתרת החשבון הסמוי - כדי ללמד על כך שהנאשם השמיט במכוון מהדו"ח לשנת 2000 את הסכום של 981,235 ₪ הכלול בקבלות, שהסתיר מרשויות המס.

x. דו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11)( אישומים 6 ו-7)
א. תשתית עובדתית
183. ביום 20/5/03 הגיש הנאשם - באמצעות משרד "נדלר-צבי", שהציג את עצמו כמשרד רו"ח - את דו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11). בדו"ח נכתב כי "דוח כספי לשנת 2000 לא בוקר ע"י רואה חשבון אלא נערך ע"י יועץ מס. ערכנו מחדש את הדוח הכספי בתוספת ביקורת חלקית" (ת/11, בעמוד 2).

ב. טענת התביעה
184. לטענת התביעה, בדו"ח זה ניסה הנאשם להציג מצג כוזב, לפיו דיווח על ההכנסות שהעלים לשנים 2000-2001, כדלקמן:

מצג כוזב לשנת 2000
185. על פי הטענה, הנאשם עשה זאת באמצעות הוספת ההכנסות שהעלים בשנת 2000, בסך 981,235 ₪, למספרי ההשוואה לשנת 2000 במאזן, באופן שסך ה"תקבולים ותרומות" מסתכם ב- 1,091,276 ₪, שהוא סכום המתקבל מהוספת סכום הקבלות שהועלם (981,235 ₪) לסך ההכנסה שדווח הנאשם בדו"ח המקורי לשנת 2000 (ת/10), 110,041 ₪,
עוד טענה התביעה, כי בכדי להימנע ממצב בו מספרי ההשוואה, לשנת 2000, יראו רווח גדול, הוסיף הנאשם, לצד ההוצאות, בשורת "עזרה לנזקקים", סכום של 973,805 ₪.
עוד הוסיף הנאשם, הוצאות "הנהלת וכלליות" בסך 155,831 ₪ - במקום הסכום של 50,713 ₪ שדווח בדו"ח המקורי (ת/10), באופן שיש בו תוספת הוצאות של 104,668 ₪.
כתוצאה מהשינויים המתוארים, הציג המאזן, בסופו של דבר, לשנת 2000, גרעון של 39,570 ₪ (לעומת גרעון בסך 45,790 ₪, שעליו דיווח הנאשם בדו"ח המקורי לשנת 2000 (ת/10)).

מצג כוזב לשנת 2001
186. לטענת התביעה, הנאשם פעל באותו אופן גם ביחס לשנת 2001.
הנאשם דיווח על הכנסות העמותה, בסך 844,904 ש"ח, הכוללות אף הסכום שהפקיד בחשבון הסמוי בסך 667,355 ₪.
הנאשם דיווח על הוצאות בסך 760,135 ₪, שמתוכן דווח על "עזרה לנזקקים" בסך 572,000 ₪.
לטענת התביעה, באופן מפתיע, סכום התרומות כמעט וזהה לחלוטין לסעיף ההכנסות, וזאת לאחר שבשש השנים הקודמות דיווחה העמותה לעל תרומות בשיעורים זניחים, שהגיעו לכל היותר לשיעור של 6% מסך ההכנסות (להבדיל מההכנסות המדווחות).

המסקנה העולה מהאמור, לטענת התביעה, היא שאין ליתן אמון כלשהוא בסכומי התרומות המפורטים בדו"ח (ת/11) משום שמדובר במעין "plug number", המתווסף הן להכנסות והן להוצאות.

זיכוי הנאשם מעבירה של 220(1) לפקודה באישום 7
187. התביעה הפנתה להלכה הפסוקה, לפיה סעיף 220 לפקודה "יוצר עבירה התנהגותית שאינה מותנית בתוצאה של ההתחמקות המיסויית (פסק דינו של בית משפט זה בת.פ. 1333/05 מדינת ישראל נ' קרקובר (לא פורסם,15.10.2007). פסק הדין אושר בע"פ 4964/08 וברע"פ 10185/08).

התביעה סברה, כי די בקביעה שבעצם ההפקדה בחשבון הסמוי, בכוונה להתחמק מתשלום מס, כדי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום השביעי, וכי אין עליה להוכיח כי ההפקדה אכן השיגה את התוצאה של התחמקות ממס.
עוד סברה התביעה, שמדובר בדו"ח כוזב לחלוטין, שאין ליתן אמון באמור בו, וכל תכליתו, לשמש הגנה במשפט זה, בין היתר, לאור עיתוי הגשתו, רק לאחר שנתברר לנאשם בחקירתו, כי רשויות המס גילו את ההפקדות בחשבון הסמוי.

יחד עם זאת, משנכללו ההכנסות שהופקדו בחשבון הסמוי בדו"ח שהוגש, סברה התביעה שמתעורר ספק מסוים ביחס לאחריות הנאשם לעבירה של השמטת הכנסה לפי סעיף 220(1) לפקודה המיוחסת לנאשם באישום השביעי, ולפיכך הסכימה לזיכויו מעבירה זו בלבד.

במקביל, הדגישה התביעה, שאין ספק שההכנסות שדיווח הנאשם, אינן מבטאות את מלוא הכנסותיו לשנת 2001, שכן גם לדברי הנאשם, מלבד הפקדות השיקים בחשבון הסמוי, היו לו הכנסות נוספות.

לאור האמור, זוכה הנאשם מעבירה של השמטת הכנסה לפי סעיף 220(1) לפקודה המיוחסת לו באישום השביעי.
ג. טענת ההגנה
188. בסיכומיה, טענה ההגנה, כי יש בדו"ח ת/11 כדי להוכיח טענת הנאשם, כי בעקבות גילוי הליקויים בדו"חות הכספיים שהוגשו על ידי יהודה כהן, פעל לתקנם ולכלול בהם את כל הנתונים שנטען כי הם חסרים, ואלה הוגשו במתכונת מלאה ומתוקנת על ידי משרד רו"ח נדלר צבי.
על פי הטענה, רשויות מס הכנסה פעלו בנושא זה בחוסר תום לב, והכשילו הן את הנאשם והן את רואי החשבון (סעיפים 89 ו-132 לסיכומי ההגנה).

ד. הכרעה
189. לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא שאין לראות בהוספת ההכנסות שהעלים הנאשם בשנת 2000, בסך של 981,235 ₪, למספרי ההשוואה לשנת 2000, בדו"ח ת/11, משום דיווח כדין על הכנסות העמותה לשנת 2000, ואין בכך כדי לעורר, ולו ספק, כי הנאשם לא דיווח על הכנסות העמותה לשנת 2000 מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, וזאת, מהטעמים שיפורטו להלן.

ה. טעמי ההכרעה
190. מקובלת עלי טענת התביעה כי מספרי ההשוואה בדו"ח הכספי נועדו לאפשר לקורא להתרשם, ולהשוות את הדו"חות הכספיים של הגוף המדווח, על פני תקופת זמן, בין היתר, על מנת לזהות מגמות במצבו הכספי של הגוף המדווח ובביצועיו.
יש בהכללת נתונים במספרי השוואה, משום הצהרה משתמעת כי מספרי ההשוואה משקפים את דיווחי הגוף בשנה הרלוונטית.

כל חריגה מכלל זה, מחייבת הפניית תשומת לב הקורא כי מסרי ההשוואה אינם משקפים את הסכומים שדווחו בשנה הקודמת. זאת, הן ביחס לפרק ההכנסות והן ביחס לפרק ההוצאות. קל וחומר, כאשר אין מדובר בתוספת שולית או זניחה, אלא בתוספת הכנסות של פי 10 מהסכום המדווח (תוספת של 981,235 ₪ לעומת 110,041 ₪ שהוצהרו בדו"ח המקורי לשנת 2000(ת/10)).

191. במצב דברים זה, יש טעם רב בטענת התביעה כי בהצגת ההכנסות במספרי ההשוואה בשנת 2000 בדו"ח ת/11, על סך 1,091,276 ₪ יש משום מצג שווא לפיו העמותה דיווחה כביכול בשנת 2000 על כל ההכנסות שהעלימה.

טעם נוסף שיש בו כדי להעמיק את המסקנה שהנתונים בדו"ח ת/11, ביחס לשנת 2000, הם נתונים מלאכותיים הוא הזהות הכמעט מוחלטת בין סכום ההכנסות שהוסף (981,235 ₪) לבין סכום ה"תרומות" (עזרה לנזקקים), שהוסף (973,805 ₪), שהוא, כל כולו, תוספת לסכום התרומות שהוצהר בדו"ח המקורי (ת/10 - שם לא הוצהר על תרומה כלשהי).

זאת ועוד. לא הוצגה בפני
בית המשפט כל ראיה לביסוס סכום התרומות הנטען הגבוה - שצמח באופן מפתיע ופתאומי, מאפס לכמעט מיליון ₪.
קושי נוסף במתן משקל כלשהו לנתון זה, מתעורר לאור העובדה שגם בשנים שהעמותה דיווחה על תרומות, לא עלה שיעורן על 6.54% מההכנסות הלא מדווחות ו- 22.6% מההכנסות המדווחות, ולפתע זינק סכום התרומות לשיעור מרשים של 89% מסך כל ההכנסות. זינוק כה חד מצריך הסבר משכנע במיוחד הנתמך בראיות.
למותר לציין שבפני
בית המשפט לא הוצגו ראיות כלשהן, או הסבר משכנע, לא לזינוק החד, ולא להיעדר הראיות.

לאור האמור, מקובלת עלי טענת התביעה שאין ליתן אמון כלשהו בסכומי התרומות המפורטים במספרי ההשוואה לשנת 2000 בדו"ח ת/11, שכן מדובר במעין plug number המתווסף הן להכנסות והן להוצאות.

עדות משה בן צבי
192. מטעם ההגנה העיד משה בן צבי, מנהל חשבונות בהכשרתו (להלן: "בן צבי").
עדות בן צבי הותירה רושם עגום, בלתי מהימן ובלתי מקצועי. זאת, בנוסף לכך שלדבריו לא ערך את הדו"ח (ת/11) ואינו חתום עליו. הרושם המתקבל מעדות בן צבי, ומהימנעות ההגנה מהעדת רו"ח נדלר - שלדברי בן צבי ערך את הדו"ח ת/11 וחתם עליו - הוא שבן צבי, הוא זה שערך את הדו"ח (ת/11) וחתם עליו, למרות שאינו מוסמך לעשות כן, ונתן בכך לנאשם אצטלה, הנחזית להיות מקצועית, ליצירת מצג שווא, לפיו, כביכול, דיווח על ההכנסה לשנת 2000 באיחור, ולא בכוונה להשתמט מתשלום מס.

לאור כל האמור, לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לעדות בן צבי, מהטעמים שיפורטו להלן:
א. מצג שווא לפיו בן צבי הוא רואה חשבון
193. בן צבי אישר כי הוא אינו רואה חשבון. בן צבי הופנה לכותרת הדו"ח (ת/11), לחתימה ולתחתית כל עמוד בדו"ח, שבהם מצוין מפורשות:
"נדלר-צבי, רואי חשבון"
לטענת התובע, כי הצגה זו משקפת את שמות המשפחה הן של שותפו רו"ח מרדכי נדלר והן שלו, "בן צבי", השיב בן צבי כי התיבה "צבי" בכיתוב "נדלר-צבי, רואי חשבון" משקפת את שמו הפרטי של שותפו, "צבי", ואינה קשורה אליו (פרוטוקול, עמוד 321, שורות 13-19; עמוד 322, שורות 10-17).
בשלב זה, הוצג בפני
בן צבי, כתב אישום, שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב (ת.פ. 6187/05) נגדו ונגד שותפו, "מרדכי בן נוטה נדלר" (ת/58). באישום השמיני נטען כי בשנים 2002-2004 נתנו בן צבי ושותפו נדלר, שירותי ראיית חשבון תחת פירמה בשם "נדלר-צבי, רואי חשבון" (להלן: "הפירמה"). בן צבי לא היה בעל רישיון לראיית חשבון. במסגרת פעילות הפירמה, עשו בן צבי ושותפו שימוש בנייר פירמה הנושא את הכותרת "נדלר-צבי, רואי חשבון", לפיו נחזה כאילו מדובר במשרד בו שותפים שני רואי חשבון. נטען, בין היתר, כי בן צבי ושותפו ייצגו נישומים בדיונים שהתקיימו במשרדי פקיד שומה, תוך הצגת מצג שווא, לפיו מדובר בשני רואי חשבון, ובדיונים שקוימו עם המפקח צחי לוי הופיע בן צבי, לפחות פעמיים, לבדו, וניהל בעצמו את הדיונים, תוך שימוש בייפוי כוח מטעם שותפו.

לשאלה מדוע לא נזכר בכתב האישום כי שמו הפרטי של שותפו הוא צבי, השיב בן צבי כי בתעודת הזיהוי של שותפו כתוב שמו, נדלר מרדכי זלמן צבי (פרוטוקול, עמוד 322, שורות 1-9).
בן צבי טען שלא שם לב לאפשרות שיכולה להיות הטעיה בשם הפירמה, באופן שאנשים יכולים לחשוב שהוא רואה חשבון (פרוטוקול, עמוד 322, שורות 14-22).

194. לבית המשפט פרוטוקול דיון בבית משפט השלום בירושלים מיום 10/5/2004, בעניינו של נאשם אחר (ת/59), שם נכתב מפורשות מפי בן צבי "אני רו"ח ומטפל בעניין הנאשם". בפרוטוקול הדיון של שני מועדים נוספים (29/2/2004 ו-3/6/2004) צוין מפורשות כי בן צבי הוא רו"ח (ת/59).
בתגובה לכך, מסר בן צבי תשובה מגומגמת ובלתי משכנעת, "אני לא יודע מי...אני בדרך כלל מוחק כשכותבים רואה חשבון, מכירים אותי" (פרוטוקול,עמוד 353, שורות 25-26).

ב. בן צבי מנהל חשבונות שאינו מוסמך לייצג נישומים ולא לערוך או להגיש דו"ח שנתי של עמותה
195. בן צבי אישר כי כמנהל חשבונות הוא אינו מוסמך לייצג נישומים בפני
פקיד שומה. לדבריו, בכל הפעמים שייצג את העמותה בפני
פקיד השומה, הגיע יחד עם נדלר (פרוטוקול, עמוד 322, שורות 23-26).
לפיכך, נשאל בן צבי "בתור מה אתה בא להעיד כאן על הדו"ח?", והשיב "...אני עזרתי להכין אותו" (פרוטוקול, עמוד 322, שורה 28). בן צבי אישר שרואה חשבון נדלר ידע על עדותו בבית המשפט, וכי לא שאל אותו כיצד בכוונתו להעיד בבית המשפט אודות דו"ח שהוא אינו יכול לחתום עליו.

למותר לציין כי רואה חשבון נדלר - שאף לפי עדות עד ההגנה הוא זה שערך את הדו"ח (ת/11) וחתם עליו - לא העיד בבית המשפט.

ההגנה לא העלתה כל טעם להימנעותה מהעדת רואה חשבון נדלר. בנסיבות אלה, סבורני שדי בטעם זה, כשלעצמו, כדי להימנע ממתן משקל של ממש לטענות ההגנה ביחס לדו"ח (ת/11).

ג. היעדר הסבר לאי הגשת דו"ח מתוקן לשנת 2000
196. בן צבי אישר כי לאור תוספת ההכנסות במספרי ההשוואה לשנת 2000 בת/11, תוספת ההכנסה הייתה צריכה להיות מדווחת בשנת 2000 (פרוטוקול, עמוד 354, שורות 5-7).
בפי בן צבי, לא היה הסבר לאי הגשת דו"ח מתקן לשנת 2000, אם כי טען שהתיקון הוא באמצעות מספרי ההשוואה לשנת 2000 בדו"ח ת/11 (פרוטוקול, עמוד 354, שורות 21-25), ובהמשך טען כי פעל כך על פי הנחיית צחי לוי ובתיאום עימו (פרוטוקול, עמוד 354, שורה 31). משנשאל האם צחי לוי יאשר את דבריו, הסתייג בן צבי מגרסתו, אך המשיך לטעון כי צחי לוי "ידע מהסיפור כי הוא הכין את גיליונות האקסל והוא ידע שדו"ח של שנת 2000 לא נכון" (פרוטוקול, עמוד 355, שורות 1-3; עמוד 356, שורות 10-19).
197. צחי לוי - שזומן כעד הזמה מטעם התביעה - הכחיש בעדותו מפורשות שהנחה את בן צבי לתקן את דו"ח 2000 (ת/10), באמצעות תיקון מספרי השוואה בדו"ח 2001 (ת/11).
לדברי צחי לוי, אנשי מס הכנסה מעולם לא מנחים רואי חשבון או נישומים אודות תוכן הדו"חות הכספיים, מאחר שאלה שייכים לנישום, שגם חתום עליהם (פרוטוקול, עמוד 416, שורות 19-21).
בהתייחסו לשוני המהותי בין הצהרות העמותה בדו"ח שנת 2000 (ת/10), לבין מספרי ההשוואה לשנת 2000 בדו"ח 2001 (ת/11) - ובמיוחד להכנסות בסכום של פי 10 מההכנסות שהוצהרו בת/10 - מסר צחי לוי כי היה מצפה להסתייגות או לחוות דעת שלילית או להימנעות של רואה החשבון אודות הדו"ח (פרוטוקול, עמוד 416, שורות 22-30; עמוד 417, שורות 1-12).

198. במחלוקת בין הצדדים מעדיף אני את גרסת צחי לוי על פני עדותו הבלתי מהימנה של בן צבי.

ד. עדות רו"ח גולדפדן
199. חיזוק למסקנה בדבר הכזב לדו"ח 2001 (ת/11) נמצא בעדותה האובייקטיבית של רואת חשבון גולדפדן, שהעידה על עצמה כי היא עוסקת כיום בהוראת מקצוע החשבונאות.
רו"ח גולדפדן ציינה כי בשים לב לפערים המשמעותיים ביחס לנתונים לשנת 2000, לא הייתה לוקחת לטיפולה תיק כזה, כי אינה מבינה כיצד חתם רואה חשבון על הדו"ח ת/11 וכי הפעולות המקצועיות המתבקשות לפי הכללים החשבוניים היו להגיש דו"ח מתוקן לשנת 2000 (פרוטוקול, עמוד 376, שורות 1-12), להכניס הימנעות לדו"ח 2001 ולהימנע מהבעת דעה ביחס למספרי ההשוואה (פרוטוקול, עמוד 376, שורות 17-18).
רו"ח גולדפדן ציינה מפורשות שאין לראות בתיקון מספרי ההשוואה בדו"ח ת/11 הגשת דו"ח מתוקן (פרוטוקול, עמוד 376, שורות 29-30), וכי נוכח פערים המשמעותיים בין הנתונים, ובמיוחד הכנסות פי 10, חייב הדו"ח המתוקן לכלול הסבר של הנישום להשמטת ההכנסה, וכי הסבר כזה אינו נמצא בדו"ח ת/11 (פרוטוקול, עמוד 377, שורות 10-11).
בהתייחסה לפעולות שהיה על רואה החשבון לנקוט כלפי הנישום, הסבירה רו"ח גולדפדן כי היה עליו להוציא דו"ח לנישום לפיו דו"ח שנת 2000 שגוי, וכי עליו להגיש דו"ח מתוקן לרשויות המס (פרוטוקול, עמוד 377, שורות 1-2).
מצאתי ליתן משקל של ממש לחוות דעתה המקצועית של רו"ח גולדפדן, כמו גם למהימנותה במישור האישי.
ה. היעדר מסמכים לביסוס הנתונים בדו"ח ת/11
200. בן צבי הסביר כי את הדו"ח ת/11 ערך שותפו וכי את מסמכי הנהלת החשבונות, שעליהם התבסס הדו"ח (ת/11), ערכה מנהלת חשבונות בחברה אחרת, שאת פרטיה התחייב להמציא לא יאוחר מיום 2/2/2009 (פרוטוקול, עמוד 357, שורות 9-11).
למותר לציין כי הפרטים לא הומצאו עד עצם היום הזה.

בדומה, התחייב בן צבי, להמציא, עד לאותו מועד, פרוטוקול וועדת הביקורת שאישרה הגשת דו"ח זה (ת/11) (פרוטוקול, עמוד 357, שורה 31; עמוד 358, שורה 1).
אף הפרוטוקול המובטח לא הוגש עד עצם היום הזה. לפחות בעניין זה ניתן להבין את בן צבי, שכן קיים קושי בהגשת מסמך של גוף של העמותה שמעולם לא הוקם, וממילא לא פעל.

בניסיונו לדחות טענת התובע כי הסכום הכמעט זהה של ההכנסות וההוצאות במספרי ההשוואה לשנת 2000, הוא מספר מלאכותי, plug number, הוכנס על ידו לדו"ח ת/11 כדי לאזן את המאזן, טען בן צבי כי סכום התרומות חושב על סמך פרוטוקולים של העמותה. למותר לציין כי לבית המשפט לא הוגשו - לא על ידי בן צבי ולא בכלל - ראיות כלשהן שמהן ניתן ללמוד על מה מבוסס סכום התרומות במספרי ההשוואה לשנת 2000 בת/11.
(פרוטוקול, עמוד 363, שורות 16-21).
בנוסף, בפי בן צבי לא הייתה תשובה כיצד מתיישב המספר של תרומות בסך של כמעט מיליון ₪, במספרי ההשוואה לשנת 2000 בת/11, כמיליון ₪, עם גרסת הנאשם בביקורת (ת/46), לפיה בשנת 2000 נתן תרומות ל-10 עד 20 אנשים לכל היותר, בסכומים הנעים בין 100 ₪ ל-5,000 ₪, המגיעים לפי החישוב הנוח ביותר להגנה, לסכום שאינו עולה על 100,000 ₪ (פרוטוקול, עמוד 363, שורות 22-31; עמוד 364, שורות 6-8).
xi. ממצאי מהימנות- הנאשם
201. כפי שפורט בהרחבה לעיל, בפני
בית המשפט נפרשה יריעה ראייתית רחבה, שיש בה כדי ללמד, באופן מעמיק, על התנהלות הנאשם, אופיו ומידת מהימנותו.
הקשבתי ברוב קשב לעדות הנאשם, בחנתי בקפידה את מכלול גרסאותיו, לאורך כל ההליך, ביחד עם עדויות העדים שהופיעו בפני
י, שהאירו צדדים שונים באישיות הנאשם.
הנאשם פיקח, ערמומי, חלקלק, משכיל, רהוט, ידען ובעל כושר שכנוע ויכולת רטורית. הנאשם ניצל תכונות אלה, כדי לגרום לקהל רחב לשלם לו תמורה כספית מלאה בגין השירות שנתן.

202. למרבית הצער, רתם הנאשם את כל יכולתו וכישוריו, כדי לרקום מצגי שווא ומסכת מעשי זיוף, כזב והונאה, שמטרתה היחידה - העלמת הכנסותיו מהעסק, לצורך העשרת כיסו הפרטי.
אף בבית המשפט, כדי להרחיק את עצמו מהעבירות המיוחסות לו, לא היסס הנאשם למסור גרסאות, שבאופן אובייקטיבי נתבררו כגרסאות כזב.
(כך למשל, עדותו העקבית בעניין רואה החשבון המבוגר גולדפיין, שנתברר כי היא אישה, שאינה מבוגרת, בשם גולדפדן, שהנאשם מעולם לא פגש אותה, והדבר לא הפריע לו להטיח בה אשמות שווא וגרסאות נוספות, כפי שפורט בהרחבה לעיל).

203. מאפיין נוסף של התנהלות הנאשם, לאורך כל ההליך, הוא מתן תשובות מפורטות (כשנוח היה לו הדבר), הנחזות לשקף את המציאות, בביטחון עצמי מלא.
כשהוטחו בפני
הנאשם עובדות המציאות, המנוגדות להסבר שנתן אך לפני רגע, לא איבד הנאשם מביטחונו העצמי, והיה מסוגל למסור, ללא הינד עפעף, גרסה שונה, ולעיתים הפוכה מקודמתה, הכוללת לרוב הסברים גדושים מילולית, אך ריקים מתוכן.
(כך, למשל, גרסאותיו המשתנות של הנאשם בעניין שכר דירה שקיבל מהעמותה (ראו סעיף 141, עמודים 107-108 לעיל); ובאופן דומה, כאשר נתברר שאין בסיס לגרסתו, לפיה פרקליטי עיתון "הארץ" מנסים להגיע עימו להסדר פשרה בתביעת דיבה שהגיש הנאשם נגד העיתון, בעקבות כתבה לפיה ספר שפרסם, אינו אלא גניבה ספרותית (פלגיאט). הנאשם לא הניד עפעף, כאשר נתברר שלבקשתו, נמחקה התביעה ונקבע שהוא יחויב בהוצאות בסך 15,000 ₪ אם יגישה מחדש (פרוטוקול, עמוד 240, שורות 3-5; עמוד 265, שורות 3-7)).
204. הנאשם, מתוחכם ומתעתע, לא היסס לשנות פרצופיו, לפי צרכיו המשתנים.
כשנוח היה לו הדבר, השים עצמו כתם וכמי שאינו יודע לשאול, כמעט מנותק מהווי העולם. כך, למשל, כשהיתמם הנאשם בעקביות, בהשיבו שלא היה מודע לכך שרישום שם אדם אחר, במקום המיועד לחתימת האחר, עלול להיראות, בעיני המתבונן מן החוץ, כחתימת האחר (ראו הניתוח בעניין זיוף חתימת יוסף ניסן על ידי הנאשם ב-ת/7).
כשמדובר באדם המציג עצמו כבעל תואר שלישי, שכתב ספרים, חוסר מהימנות הנאשם והסבריו, זועק.
כשנוח היה לנאשם הדבר, גילה הנאשם ידע ובקיאות מרשימים, הן במצב המשפטי והן בפרקטיקה הנוהגת.

205. למרות שניסה להצטייר כצדיק, שאינו מטיל רבב באיש (הנאשם העיד על עצמו ש"לא רוצה לחשוד בכשרים" וביטויים דומים), בפועל, לא היסס הנאשם להטיח האשמות זדון חמורות, כלפי כמעט כל גורם אפשרי שבא עימו במגע- יהודה כהן, צחי לוי, שלמה מועלם, פקידת הבנק - ולמצער, להטיל את האחריות למעשיו על אחרים, כגון רעייתו, שאך שגתה.
למותר לציין כי ככל שנתבררו הדברים בפני
בית המשפט, לא נמצא כל ממש בטענות הנאשם.

206. לאורך כל עדותו, כשנדרש לשאלות קשות לגרסתו, נקט הנאשם בדפוס חוזר של הימנעות מתשובה עניינית, תוך שהוא פותח בהסברים ארכניים ומפורטים, גלישה לפרטים בלתי רלבנטיים, וחזרות מתישות על דברים שנאמרו שוב ושוב.
הכל, במטרה לפזר "מסך עשן", שנועד לערפל את המציאות ולהקשות על גילוי האמת.

207. על יסוד ממצאי המהימנות שנקבעו באופן מפורט לאורך הכרעת הדין, בנושאים השונים, ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי ליתן משקל של ממש לעדות הנאשם, במיוחד אמורים הדברים בכל הקשור לאיזו מטענותיו בדבר תום לב או טעות באיזו מפעולותיו, שאותן אני דוחה מחוסר מהימנות.
הרושם המתקבל הוא שהנאשם מתוכנן, מחושב, ממוקד מטרה - ואינו בוחל באמצעים, לרבות מצגי שווא כוזבים להשיגה - התחמקות מתשלום מס.

xii. העבירות לפי חוק העונשין

א. עבירות הזיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין
כללי
208. לנאשם מיוחסות 4 עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין (אישומים 3-6), המתייחסים לדו"חות השנים 1997-2000 (ת/7-ת/10).

היסוד העובדתי
209. על יסוד ממצאי העובדה וההכרעות, כפי שנקבעו בהרחבה לעיל, בסעיפים 74, 104-108 ו-112, אני קובע שהוכחו היסודות העובדתיים של עבירת הזיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין, על פי החלופה השלישית בהגדרת זיוף בסעיף 414 לחוק העונשין ("חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני"), וביחס לפרוטוקול המזויף (ת/9) (אישום 5) ולדו"חות הכספיים לשנת 2000 (ת/10) (אישום 6), על פי החלופה הראשונה בהגדרת הזיוף בסעיף 414 לחוק העונשין ("עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות").

היסוד הנפשי
210. מקובלת עלי טענת התביעה כי מניתוח מכלול העדויות והראיות, כמפורט בהרחבה לעיל, עולה שזיוף שמות חברי העמותה לא נעשה לשם הזיוף בלבד, אלא כחלק ממהלך רחב של הנאשם להציג מצג כוזב בפני
רשויות המס, לפיו ההכנסות מהעסק הן הכנסות של העמותה, המשמשות לצרכים ציבוריים בלבד, ולא הכנסות אישיות שלו.
לאור האמור, מסקנתי היא שהוכח היסוד הנפשי בעבירות הזיוף המיוחסות לנאשם - זיוף בכוונה לקבל דבר - התחמקות מתשלום מס.

ב. עבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד - לפי סעיף 423 לחוק העונשין

כללי

211. לנאשם מיוחסות 3 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין (אישומים 3, 5 ו-6).
סעיף 423 לחוק העונשין קובע: "מייסד, מנהל, חבר...הרושם ...פרט כוזב במסמך של התאגיד בכוונה לרמות ...דינו מאסר 5 שנים..."

היסוד העובדתי

212. על יסוד ממצאי העובדה וההכרעות שנקבעו בסעיפים 74, 104-108 ו-112 לעיל, הוכח קיומם של היסודות העובדתיים בעבירות אלה, כדלקמן:
המייסד, והמנהל - הנאשם הוא המייסד והמנהל הבלעדי של העמותה.
פרט כוזב - זיוף חתימות חברי העמותה, בדו"חות השנתיים, תוך ציון שהם כביכול, מכהנים בתפקיד בעמותה, באופן שאינו משקף את המציאות, מהווה רישום פרט כוזב (אישומים 3, 5 ו-6), וכך גם ביחס לדו"חות הכספיים לשנת 2000 (אישום 6).
זיוף פרוטוקול של ישיבת עמותה שלא נערכה, שבה כביכול אושרו הדו"חות הכספיים מהווה גם הוא פרט כוזב (אישום 5).
מסמך של תאגיד - דו"חות שנתיים למס הכנסה, מאזנים ופרוטוקול של אסיפה כללית של העמותה נכנסים בגדר מסמך של תאגיד.

היסוד הנפשי

213. מודעות הנאשם לכזב - על יסוד ממצאי העובדה לפיהם הנאשם הוא זה שזייף את חתימות חברי העמותה, הן בדו"חות השנתיים, הן בפרוטוקול המזויף והן בדו"חות הכספיים לשנת 2000, מתבקשת המסקנה שהנאשם היה מודע לכזב שברישומים אלה.
214. כוונה לרמות - סעיף 414 לחוק העונשין מגדיר "מרמה - טענת עובדה...הנטענת בכתב...ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת..."; "לרמות- להביא אדם למרמה לידי מעשה או מחדל".

משמעות הכוונה לרמות היא הרצון להביא אדם לעשות מעשה או להימנע ממנו באמצעות הרישום הכוזב במסמכי תאגיד.
בהקשר של עבירות מס, נפסק כי המכנה המשותף למרמה, לתחבולה ולערמה "...טמון בכך שבכולם יש משום פגיעה בחופש ההחלטה של רשויות המס לגבי היקף חבות המס של הנישום הספציפי, המבצע אותן שלא כדין" (ראו ע"פ 70796/04 שגיא ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.12.2005), בסוף סעיף 16 לפסק הדין (להלן: "פרשת שגיא"), אושר ברע"פ 2451/06).

יש בזיוף דו"חות העמותה, צירוף פרוטוקול מזויף לדו"ח שנתי וזיוף חתימה בדו"חות הכספיים, כדי לפגוע בחופש ההחלטה של רשויות המס לגבי חבות המס של הנאשם.
באמצעות הרישום הכוזב במסמכי תאגיד ניסה הנאשם ליצור מצג שווא בפני
רשויות המס לפיו הכנסותיו מהעסק הן הכנסות עמותה המתנהלת כדין, על ידי נושאי התפקידים שבה, והמיועדות למטרה ציבורית. יש בכך כדי לפגוע בהחלטת רשות המס לגבש החלטה על סמך מצבו העובדתי האמיתי של העסק שאותו ניהל הנאשם.

215. לאור כל האמור, אני קובע שהוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, המיוחסות לנאשם באישומים 3, 5 ו-6.
xiii. עבירות המס
כללי
216. לנאשם מיוחסות העבירות הבאות, בניגוד לפקודה:
א. 6 עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח - לפי סעיף 220(1) לפקודה (אישומים 1-6).
ב. 4 עבירות של פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 220(4) לפקודה (אישומים 4-7).
ג. 4 עבירות של מרמה, ערמה ותחבולה - לפי סעיף 220(5) לפקודה (אישומים 4-7)

217. לנאשם מיוחסות העבירות הבאות בניגוד לחוק המע"מ:
א. 4 עבירות של פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ (אישומים 4-7).
ב. 4 עבירות של מרמה, ערמה ותחבולה - לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ (אישומים 4-7).
ג. 5 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת - לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ (אישומים 3-7)

העבירה של השמטת הכנסה - לפי סעיף 220(1) לפקודה (אישומים 1-6)
218. "על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי נערך דו"ח אשר חובה לערכו על פי הפקודה, וכי הושמטה ממנו, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, הכנסה, אשר יש חובה לכללה בו" (ראו פרשת שגיא, בסעיף 16 לפסק הדין).

219. בענייננו, הוכח כי הנאשם השמיט מדו"חות העמותה שהגיש, לשנים 1995-2000 (ת/5-ת/10), את הכספים שהפקיד בחשבון האישי ובחשבון הסמוי, ואת הכספים הכלולים בקבלות לשנת 2000 שנתפסו בבית, בסכום כולל של 2,244,783.69 ₪.

העבירות של פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיפים 220(4) לפקודה ו-117(ב)(6) לחוק המע"מ (אישומים 4-7)

220. הביטוי "פנקסי חשבונות כוזבים" פורש כ"ספרים אשר קיימת בהם תרשומת שקרית, הן מבחינת היקפה, משמעותה ו/או סיווגה. כך למשל, מקום בו נישום סיווג בספריו הוצאה הונית כהוצאה פירותית, ייחשבו פנקסיו של הנישום ככוזבים..." (ראו פרשת שגיא, בסעיף 16 לפסק הדין).

הלכה היא שניהול ספרים באופן מדויק ואמיתי, חיוני לקיום שיטת מיסוי וגביית מס אמת. העבירה של פנקסי חשבונות כוזבים פוגעת בתכלית זו.
עם קיומם של זדון וכוונה להתחמק ממס, מתגבשות העבירות בסעיף 220(4) לפקודה ובסעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ.

221. בענייננו, הוכח שהנאשם השמיט בזדון מהספרים את הכספים, שאותם השמיט מהדו"חות, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.
בכך, מתקיימים אף יסודות עבירות אלו.

העבירות של מרמה, ערמה ותחבולה - לפי סעיפים 220(5) לפקודה ו-117(ב)(8) לחוק המע"מ (אישומים 4-7)
222. נפסק כי סעיף 220(5) לפקודה - ובדומה לו, סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ - "מהווה סעיף סל אשר כולל בגדרו כל מעשה או מחדל, לרבות אלו הנכללים בגדר פריטים 1-4 לסעיף 220 לפקודה, ואשר יש בהם משום מרמה, ערמה או תחבולה לשם התחמקות ממס" (ראו פרשת שגיא, בסעיף 16 לפסק הדין).

223. בענייננו, הוכחו היסודות הנדרשים בעבירות אלה, שכן הוכח - כפי שפורט בהרחבה לעיל - שהנאשם הקים את העמותה, שלא הייתה אלא עמותת "קש", נטולת פעילות, מתוך כוונה להסתיר מרשויות המס את הכנסות העסק, ותוך מצג שווא של עמותה, הפועלת כביכול כדי, באמצעות מוסדותיה לצורך השגת מטרותיה הציבוריות.

העבירות של מסירת ידיעה כוזבת - לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ (אישומים 3-7)
224. בעובדות האישומים הרלוונטיים (אישומים 3-7) נטען כי הנאשם מסר למע"מ "דו"ח כוזב".
במסגרת תגובתה לבקשת הנאשם שלא לחייבו להשיב לכתב האישום, הודיעה המאשימה כי נפלה טעות בניסוח עובדות עבירה זו באישומים הרלוונטיים, בכך שלא נמסר למע"מ דו"ח כוזב כאמור בכתב האישום אלא נמסרה "ידיעה כוזבת" (פרוטוקול, עמוד 141, שורות 23-30).

225. מקובלת עלי טענת התביעה, כי מאחר שהתקלה בניסוח הובהרה קודם תחילת פרשת ההגנה, וממילא ההגנה הכוללת של הנאשם התייחסה ליסודות עבירה זו, לא נפגעה אפשרות הנאשם להתגונן מפני אישום זה.

226. לטענת התביעה, עצם הצגת המצג הכוזב של עמותה שהכנסותיה מוקדשות למטרה ציבורית מהווה ידיעה כוזבת. משנקבע שהכנסות הנאשם היוו בפועל הכנסות מעסק, החייבות גם במע"מ, הרי שהסתרת ההכנסות המפורטות בכל אישום, ממייצגי הנישום, ובאמצעותם מרשויות המס, מקימה את יסודות העבירה.
לתמיכה בטענתה, הפנתה התביעה לספרו של המלומד ג.עמיר "עבירות מס" (מהדורה חמישית) עמוד 708:
"מסירת ידיעה כוזבת אינה חייבת להיות בדו"ח או במסמך אחר. היא עלולה להימסר בעת דיון עם עובד רשות המס והיא עלולה להימסר על ידי העוסק למי שעורך את הדו"ח שלו לרשות, ואם מטרתה התחמקות או השתמטות ממס הרי שהיא נתפסת בהוראה העונשית של סעיף 117(ב)(1) לחוק"
(ההדגשות לקוחות מסיכומי התביעה- י.ל)

227. התכלית העומדת מאחרי האיסור הקבוע בסעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ, היא מסירת ידיעות מהימנות המשקפות את המציאות בכדי לאפשר לרשויות המס את החופש הנדרש כדי לגבש החלטה על סמך מצבו העובדתי האמיתי של עסקו של הנישום.
באמצעות המצג הכוזב - כפי שפורט בהרחבה לעיל, בדבר ניהולה כדין של העמותה באמצעות מוסדותיה ומייסדיה, למטרה ציבורית כביכול - שמטרתו הייתה התחמקות מתשלום מס, מנע הנאשם מרשויות המס, את מרחב שיקול הדעת הנדרש כדי לגבש החלטה על סמך מצבו העובדתי האמיתי של עסקו.
בכך עבר הנאשם עבירה של מסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ.

מודעות הנאשם לעצם החבות במס
228. מודעות הנאשם לעצם החבות במס, הוכחה בראיות הבאות:
(א) עדות הנאשם כי הסתיר מרשויות המס את עצם קיומו של החשבון הסמוי, מחששו ממיסוי הכנסותיו בגין ייעוץ (ראו סעיף 170, בעמוד 124 לעיל).
(ב) עדות הנאשם כי השירות שהעניק כלל תמיד חלק יחסי של ייעוץ (פרוטוקול, עמוד 176, שורות 24-25)
(ג) הרשעתו הקודמת של הנאשם בעבירות מס, כמפורט בהרחבה בסעיף 8ג, (עמודים 10-12) לעיל. כפי שצוין, הנאשם העלה ביוזמתו את הרשעתו הקודמת בעבירות מס. על פי הכרעת הרוב בעניין אבו גודה, ניתן לסטות מהכלל האוסר על הצגת עברו הפלילי של הנאשם "... מקום שבו ראיה זו נחוצה להפרכת גרסה או טענה עובדתית קונקרטית שהעלה הנאשם להגנתו" (ראו פרשת אבו גודה בסעיף 4, בעמודים 13-14 לפסק הדין).
הנאשם טען בעקביות, הן בעדותו והן בסיכומיו, כי ההכנסות שעליהן לא דיווח הן תרומות, שאינן חייבות במס.
יש בהרשעתו הקודמת בעבירות מס בגין הכנסות מאותו עיסוק כדי להוכיח שהנאשם ידע, לכל הפחות, כי עמדת רשויות המס היא שמדובר בהכנסה חייבת, וממילא להשמיט את הבסיס מתחת לטענתו בדבר טעות או תום לב.

כוונה להתחמק מתשלום מס
229. לצורך גיבוש העבירות לפי סעיף 220 לפקודה וסעיף 117(ב) לחוק המע"מ, נדרשת הוכחת קיום כוונה מיוחדת להשגת המטרה של התחמקות מתשלום מס.
"את הכוונה המיוחדת...ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נדרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך כלל בראיות נסיבתיות. בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה בדרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך ... כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור. לעתים, עצם השמטת הכנסה מדוחות על הכנסות שמגיש נישום תלמד על קיום כוונה להתחמק מתשלום מס, כשאין להשמטה זו כל הסבר סביר אחר. לדוגמה, אם אדם מצהיר על הכנסה בסך פלוני כשהכנסתו על-פי ספריו גבוהה יותר, המסקנה של כוונה להתחמקות ממס נלמדת מעצם המעשה, באין לה כל הסבר סביר אחר (השוו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 206 וכן ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל [14], בעמ' 26). לעומת זאת אי-דיווח על הכנסה, אפילו אי-הדיווח הוא על הכנסה בשיעור גבוה והוא נמשך לאורך זמן, לא יביא למסקנה כזו, אם נסיבות המקרה מלמדות שהנישום האמין בכנות שאין חלה עליו חובת דיווח על אותה הכנסה".
(ראו ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1, בעמוד 155, מול האותיות ב-ד).

230. בענייננו, מכלול הנסיבות מוביל למסקנה חד-משמעית שהנאשם התכוון להתחמק ממס.
כוונה מיוחדת זו נלמדת, בין היתר, מהנסיבות ומהראיות הבאות:
(א) הקמת העמותה; היעדר פעילות בעמותה, של אדם כלשהו מלבד הנאשם; העובדה שהעמותה לא השיגה איזו ממטרותיה המוצהרות - הכל כמפורט בהרחבה בסעיפים 27 ו-50 בעמודים 41 ו-56, בהתאמה, לעיל.
המסקנה המתבקשת היא שכל תכלית הקמת העמותה הייתה לצורך יצירת מצג כוזב בפני
רשויות המס לפיו הכנסות הנאשם מהעסק הן כביכול הכנסות עמותה המתנהלת כביכול כדין, על ידי מייסדיה, למטרה ציבורית.

(ב) הפקדת סכומי כסף משמעותיים על ידי הנאשם בחשבונות בנק שהוסתרו מרשויות המס - הן בחשבון האישי והן בחשבון הסמוי.
נקבע כי בעצם ניהול בנק סמוי, "...שהנישום איננו נותן לו הסבר מהימן, יש ראיה נסיבתית לעשיית מעשה מרמה ותחבולה, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס..." (ראו ע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), סעיף 5 לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם).

(ג) העלמת עיקר הכנסות הנאשם -
כפי שנקבע בהרחבה לעיל, הנאשם השמיט את עיקר הכנסותיו מהעסק לשנות המס 1995-2000.
הנאשם הצהיר על הכנסות העמותה לשנים 1995-2000 בסך כולל של 1,093,702 ₪
הנאשם השמיט מדו"חות אלה סכום כולל של 2,244,784 ₪.
הלכה היא כי יש במסירת דו"ח לא נכון לרשויות המס, תוך השמטת חלק מההכנסה, כדי ללמד על כוונה להשתמט ממס (ראו פרשת הורוביץ, בעמוד 155, מול האותיות ב-ד).
קל וחומר כאשר היחס בין ההכנסה המדווחת לבין ההכנסה המועלמת הוא כה משמעותי כמו בעניינו של הנאשם.

(ד) מעשים דומים -
הלכה היא ש"הוכחת "התנהגות דומה" (להתנהגות נשוא האישום) מכוונת בעיקרה להשמטת הבסיס מתחת לטענת ההגנה של תום לב, שגגה, רשלנות או טענות של היעדר כוונה... הדעת נותנת שכאשר התנהגות דומה חוזרת על עצמה - אין היא מקרית ואף לא תולדה של שגגה או רשלנות בלבד; ולכאורה מן הראוי לראותה, בשל עצם הישנותה, כהתנהגות "מכוונת"" (ראו קדמי, בעמוד 614).
"לעניין "רמת הדמיון" הדרושה למתן היתר להוכחת מעשים דומים ...די בקיומן של מספר נקודות דמיון במספיקות לקביעה כי המדובר במעשה דומה" (ראו קדמי, בעמודים 610, 613).

מקובלת עלי טענת התביעה כי יש בהוכחת מעשים דומים בעבר של הנאשם כלפי רשויות המס כדי להיות בעלת "כוח ראייתי סגולי" להוכחת כוונת הנאשם ולשלילת הטענה לפיה כביכול פעל בתום לב.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנאשם הציג במצגים כוזבים בפני
רשויות המס, לפחות ב-4 עניינים, כדלקמן:
(1) מספר חשבונות הבנק של העמותה - בביקורת מיום 26/8/2001 (ת/46), טען הנאשם ביודעין כי לעמותה חשבון בנק אחד, שעה שבפועל היו לה אותה עת שני חשבונות בנק.
(2) היות הנאשם מיופה כוח בחשבון בנק- הנאשם כיזב במכתבו לצחי לוי (ת/21יג) כי הוא אינו מיופה כוח בחשבון בנק כלשהו, שעה שהיה מיופה הן בחשבון הסמוי והן בחשבון הגלוי.
(3) הצהרת הנאשם ביחס לזיקתו לדירות - בעדותו בבית המשפט הודה הנאשם שלא דייק, בלשון המעטה, בדיון בפקיד שומה רחובות (ת/51, בעמוד 2), כי הדירות שבבעלותו מוחזקות כביכול בנאמנות עבור מאמינים אלמונים המתגוררים בחו"ל (פרוטוקול , עמוד 240, שורות 22-31; עמוד 241, שורות 1-8).
(4) היות כספת בבעלות הנאשם- הנאשם לא אמר אמת בהבהרת ההון הפרטית שלו (ת/21א) ובמכתבו לצחי לוי (ת/21יג) לפיו באותה עת לא הייתה כספת בבעלותו (פרוטוקול, עמוד 242, שורות, 13-14; 20),

(ה) שלילת טענת הנאשם כי האמין בכנות שלא חלה עליו חובת דיווח על הכנסותיו.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, יש בהרשעתו הקודמת של הנאשם בעבירות מס - בין היתר, של השמטת הכנסה מדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה ושימוש במרמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה - מאותו עסק, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענת הנאשם כי האמין בכנות שמדובר בכספי תרומות שהוא אינו חייב לדווח עליהם והם אינם חייבים במס. מכל מקום, בוודאי שיש בהרשעתו הקודמת של הנאשם, כדי להצביע על כך שידע שעמדת רשויות המס היא שכספים אלה חייבים בדיווח ובמס.

סכומי הכנסות הנאשם
231. בעדותו בבית המשפט, טען הנאשם שוב ושוב כי אורח חייו צנוע ביותר ולפיכך אין זה סביר שהרוויח את הסכומים המיוחסים לו בכתב האישום.

232. לטענת התביעה, הוכח כי בבעלות הנאשם מספר דירות, שאין חולק שלא ניתן היה לרכוש מכספי המשכורת הזניחים שדיווח שקיבל מהעמותה.
על פי הטענה, גרסתו הדמיונית של הנאשם, שלא הובאה שמץ של ראיה לתמיכה בה - בדבר כספים שקיבל כביכול בגין אי פרסום פרשת חטיפת ביתו - בלתי אמין לחלוטין.
עוד הפנתה התביעה, לעדותו המפורטת של צחי לוי, על כך שהכנסות הנאשם היו בפועל גדולות בהרבה מהמיוחס לו בכתב האישום.
בנוסף, טענה התביעה, כי אין חולק על כך שהנאשם קיבל כספים רבים במזומן - בחיפוש במשרדו נתפסו מזומנים בסך של 178,420 ₪; 6,331 דולרים ו-220 יורו (ת/34).
לעומת זאת, המאשימה התייחסה בכתב האישום אך ורק לשיקים שהופקדו בחשבונות הבנק, שהסתיר הנאשם מרשויות המס.
לטענת התביעה, היוצא מכל האמור הוא שכתב האישום נוסח באופן מינימליסטי ביותר, ושבפועל הכנסות הנאשם היו גבוהות בשיעור ניכר מהמיוחס לו בכתב האישום.

233. מקובלות עלי טענותיה העובדתיות המתוארות של המאשימה - למעט התבססות כתב האישום אך ורק על סכומי השיקים שהפקיד הנאשם בחשבונות הבנק שהוסתרו מהרשויות, שכן ההכנסה המועלמת בשנת 1995 מבוססת גם על מזומנים בסך 54,750 ₪- וממילא המסקנה שממכלול הראיות מתקבלת תמונה שבפועל הכנסות הנאשם היו גבוהות מההכנסות המיוחסות לו בכתב האישום.
העבירות של פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 117(ב)(6) ושל מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ

234. סעיף 117(ב) לחוק המע"מ קובע:

"עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים...
(6) הכין, ניהל או הרשה לאחר להכין או לנהל, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות;
...
(8) השתמש בכל מרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן או עשה מעשה אחר "

235. מהניתוח המפורט לעיל, עולה כי די שפנקסי החשבונות הכוזבים עלולים להימסר על ידי העוסק למי שעורך את הדו"ח שלו לרשות, לצד התקיימות הכוונה להתחמק מתשלום מס, בכדי שהמעשה ייתפס בהוראה העונשית של סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ, ובהתאם, אף השימוש במרמה או תחבולה - שנקבע שהנאשם נקט בהם , כפי שפורט בהרחבה לעיל - בכדי שהמעשה ייתפס אף בגדר ההוראה העונשית בסעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ.

xiv. טענות מקדמיות

236. בסיכומיו, ביקש הנאשם לזכותו מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ולמצער מהעבירות המיוחסות לו בניגוד לחוק העונשין או לחוק המע"מ, מהטעמים שאותם העלה, תחת הכותרת "טענות מקדמיות".

237. לא מצאתי כל ממש באיזו מטענותיו אלה של הנאשם.
להלן יפורטו בתמצית הטענות, ולצידן הטעמים לדחייתן:

238. לטענת הנאשם, לא ניתן לייחס לנאשם אחריות פלילית מקום בו העמותה כלל לא הואשמה.
על פי הטענה, כל עוד העמותה לא הואשמה ואינה נושאת באחריות פלילית, כאישיות משפטית נפרדת, לא ניתן להטיל אחריות פלילית על הנאשם כמי שביצע עבירות פליליות באמצעותה.
אין בידי לקבל טענה זו.
כפי שנקבע בהרחבה לעיל, הנאשם הקים את העמותה כדי להסוות את הכנסותיו מהעסק.
בנסיבות אלה, לעמותה לא היה קיום עצמאי כתאגיד, וממילא הנאשם לא פעל כאורגן של העמותה, ולפיכך הוא אחראי באופן אישי למעשים המיוחסים לו.
בנוסף, הלכה היא כי השימוש של אדם בתאגיד אינו יכול לשמש כהגנה בפלילים. גם אם התאגיד הוא בעל קיום עצמאי, האחריות האישית של האדם עומדת על רגליה ואינה קשורה בהכרח לאחריותו הפלילית של התאגיד (ראו ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 364, 385).
מקובלת עלי תשובת התביעה כי ניתן היה לצרף את העמותה לכתב האישום, כפי שנעשה בכתב האישום המקורי שהוגש בבית משפט השלום בירושלים. יחד עם זאת, מאחר שהעמותה היתה רק כלי ריק מתוכן- כפי שהוכח - ובמועד הגשת כתב האישום בבית משפט זה, כבר פורקה, הרי שלא היה טעם מעשי בהותרתה בכתב האישום.
זאת ועוד. בסעיף 23 לחוק העונשין נקבע היקף אחריותו הפלילית של תאגיד כנגזרת מאחריותו הפלילית של אחד האורגנים של התאגיד. לעומת זאת, נאשם, בשר ודם, נושא באחריות על מעשיו באופן אישי. לפיכך אין כל ממש בטענת הנאשם לפיה ניתן לייחס אחריות פלילית לאדם רק מקום בו היא מיוחסת גם לתאגיד.
239. לא ניתן לייחס לנאשם אחריות פלילית מקום בו נושא מיסוי החצרות עדיין שנוי במחלוקת.
כפי שנקבע לעיל, התשלומים שולמו לנאשם בגין שירות שנתן. בנסיבות אלה, כלל לא מתעוררת שאלת מיסוי תרומות הניתנות ל"חצרות רבנים" (ראו סעיף 70 בעמודים 71-72 לעיל).

240. זיכוי מעבירות חוק המע"מ ועבירות על חוק העונשין שכן מדובר בתיק מס הכנסה מובהק
אף דין טענה זו להידחות. הקביעה כי עבירה מסוימת הוכחה מבוססת על בחינת התקיימותם של כל אחד ואחד מיסודות העבירה, כפי שנעשה בהרחבה לעיל, בין אם מדובר בעבירות לפי הפקודה, לפי חוק העונשין או חוק המע"מ.
סיווג כתב האישום לפי כותרת - תיק מס הכנסה בלבד - כפי שמציע הסניגור, אינו חלק מתפקידו של בית המשפט, בבואו לקבוע שאלת אחריותו של נאשם בעבירות המיוחסות לו, ואין לו, ולא כלום, עם קביעה זו.

241. טענות מקדמיות כנגד עבירות המע"מ- לטענת הנאשם, העמותה היא מוסד ללא כוונת רווח, הפטור מתשלום מע"מ, ובניגוד לאמור בכתב האישום. לטענת התביעה, מדובר בטעות סופר סתמית, והכוונה הייתה לקבלות, וטעות זו הובררה אף בשלב מוקדם של הדיון (ראו סעיף 8 לסיכומי התשובה מטעם התביעה).
אין בטענה זו ממש. הטענה, לפיה, "הנאשם הוציא חשבוניות מס", צויינה בסעיף 8 לפרק הכללי של העובדות, ולא נטענה כיסוד עובדתי של איזה מהעבירות המיוחסות לנאשם באיזה מהאישומים בכתב האישום.
במצב דברים זה, משקלה של טעות דפוס זו של התביעה בכתב האישום, אינו רב.
ההגנה לא הצביעה, אף בסיכומיה, על הפגיעה המהותית שכביכול נגרמה לנאשם כתוצאה מכך, או על קו הגנה חילופי שהייתה נוקטת.
עם פתיחת פרשת התביעה, הוגש תיק המוצגים, שכלל את פנקסי הקבלות (ת/26), באופן שהיה ברור שאין מדובר בחשבוניות מס אלא בקבלות.
מכל מקום, ודאי שאין בטעות זו כדי להצדיק זיכויו המוחלט של הנאשם מכל עבירות המע"מ כפי שעותרת ההגנה.
242. העבירות לפי חוק העונשין, נבלעות במסגרת העבירות המיוחסות לנאשם בניגוד לסעיף 220 לפקודה
סעיף 186 לחסד"פ, שכותרתו "הרשעה בעבירות אחדות" קובע "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו בפני
ו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה"
יש טעם בטענת ההגנה בדבר קיומה של חפיפה בין עבירות המס המיוחסות לנאשם לבין העבירות על חוק העונשין.
יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התביעה כי אין מדובר בחפיפה מלאה, שכן העבירות לפי חוק העונשין, מתייחסות להיבט נוסף במעשי הנאשם, שלא בא לביטוי בעבירות המס. מטרת האיסור על רישום כוזב במסמכי תאגיד היא מניעת הטעייתו של הקורא במסמכי אותו תאגיד. כל מסמך תאגיד שיירשם בו זיוף, יעמיק את טעותו של הקורא, ואף עלול להגדיל את מספר הקוראים שיוטעו לגבי אותו תאגיד.
עבירות הזיוף מבטאות את המעשה האקטיבי של הנאשם בזיוף שמות חברי העמותה בדו"חות הכספיים וזיוף הפרוטוקול המזויף (ת/9), פעולות שאינן עולות מעבירות המס.

243. הגנה מן הצדק- הפרת זכויות הנאשם להיוועצות עם עורך דין-
אף טענות הנאשם בדבר הפרת זכותו להיוועץ בערוך דין נדונו והוכרעו בהרחבה לעיל (ראו הממצאים בסעיף 87, בעמוד 78 לעיל).

244. הפרת זכות השימוע- טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, בהרחבה, טרם תחילת שמיעת הראיות בתיק. (ראו עמודים 26-27 לפרוטוקול).

245. הפליה-
לטענת הנאשם קיימים מוסדות שפעילותם דומה לפעילות העמותה, ולגביהם לא ננקטו כל הליכים פליליים.הנאשם מציין 11 רבנים שלא ננקטו נגדם הליכים פליליים.
אף דין טענה זו להידחות. לא הונחה כל תשתית ראייתית להוכחת הטענה.

246. רטרואקטיביות
הנאשם טען שאין המאשימה יכולה לשנות עמדתה כעת ביחס למיסוי פעילות מוסדית, ומשהוכרה העמותה כמוסד ללא כוונת רווח אין למסותה.
אין בטענה כל ממש. לאורך כל הכרעת הדין פורטו ראיות לכך שאין המדובר במוסד ללא כוונת רווח אלא בעמותת קש המשמשת ככיסוי לעסקו של הנאשם.
xv. סוף דבר
247. הנאשם מזוכה בזאת מהעבירה של השמטת הכנסה מדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה, המיוחסת לו באישום השביעי.

248. לאור כל האמור, מורשע בזאת הנאשם בעבירות הבאות:
א. 6 עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח - לפי סעיף 220(1) לפקודה
(אישומים 1-6), בסכום כולל של 2,244,783.69 ₪.
ב. 4 עבירות של פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 220(4) לפקודה
(אישומים 4-7).
ג. 4 עבירות של מרמה, ערמה ותחבולה - לפי סעיף 220(5) לפקודה
(אישומים 4-7)
ד. 4 עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר - לפי סעיף 418 לחוק העונשין
(אישומים 3-6)
ה. 3 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד - לפי סעיף 423 לחוק העונשין
(אישומים 3, 5 ו-6)
ו. 4 עבירות של פנקסי חשבונות כוזבים - לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ (אישומים 4-7).
ב. 4 עבירות של מרמה, ערמה ותחבולה - לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ (אישומים 4-7).
ג. 5 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת - לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ
(אישומים 3-7)
ניתנה היום ט' כסלו, תש"ע (26 בנובמבר, 2009), במעמד הצדדים.
___________
ירון לוי
, שופט
תוכן עניינים
i. כללי 1-27
א. מסגרת כתב האישום. 1-2
ב. פירוט כתב האישום 3-7
ג. ההליכים 8
ד. הראיות 9
ה. המסגרת העובדתית 9-26
ו. המחלוקת 27

ii. האם העמותה היא עמותת "קש" או עמותה פעילה? 28-41
א. טענות הנאשם 28
ב. טענות התביעה 28
ג. הכרעה 28-29
ד. עדויות מייסדי - חברי העמותה 29-39
ה. גרסת ההגנה 39-40
ו. ממצאי עובדה 41

iii. האם הושגו מטרות העמותה? 42-56
א. המחלוקת 42
ב. המסקנה 42
ג. העמותה לא הקימה ישיבה 42-44
ד. העמותה תרמה חלק זניח מהכנסותיה 44-45
ה. סכומי התרומות 45
ו. הצהרות העמותה על סכומי התרומות 45-48
ז. ראיות ההגנה לתרומות הנטענות 48-50
ח. עדי הגנה לתרומות הנטענות 50-55
ט. ממצאי עובדה 56
iv. האם התקבולים מהווים הכנסה או תרומה? 57-72
א. טענות התביעה 57
ב. טענות ההגנה 57
ג. הכרעה 58
ד. הבחנה בין תרומה/מתנה לבין הכנסה - הכלל 58
ה. מאפייני "עסק" - הכלל 58-59
ו. מן הכלל אל הפרט 59-60
ז. פירוט העדויות והראיות, בהתאם למאפיינים המתוארים 61-68
ח. שלילת טענות הנאשם 69-72
ט. מסקנה 72

v. האם הוכח שהנאשם זייף את החתימות על דו"חות העמותה 73-92
לשנים 1998-2000 (ת/8-ת/10)?
א. תשתית עובדתית 73
ב. המחלוקת 73
ג. הכרעה 74
ד. הודאת הנאשם 74
ה. טענות הנאשם ביחס להודעותיו במס הכנסה (ת/1-ת/4) 75-78
ו. מענה לכתב האישום 79
ז. גרסת הנאשם 79-81
ח. העדפת גרסת יהודה כהן 81
ט. עדות טל ניסן 82
י. חוות דעת מומחה ההגנה- משה בן חנן 82
יא. עדות מומחה - הכלל 83
יב. עדות מומחה - מן הכלל אל הפרט 83-90
יג. מסקנה 91
יד. הפרוטוקול המזויף - (חלק מ-ת/9) 91
טו. הדו"חות הכספיים לשנת 2000 (חלק מת/10). 92
טז. ממצאי עובדה 92
vi. האם הוכח שהנאשם זייף את חתימת יוסף ניסן 93-101
על דו"ח 1997 (ת/7)?
א. תשתית עובדתית 93
ב. המחלוקת 93
ג. הכרעה 93
ד. הודאת הנאשם 94
ה. גרסת הנאשם בבית המשפט 94-96
ו. עדות רו"ח גולדפדן 97-98
ז. עדות וקסלר 98-99
ח. המסמך נ/15 100
ט. המסמך נ/60 100-101

vii. ההפקדות בחשבון האישי (אישומים 1-5) 102-117
א. תשתית עובדתית 102
ב. טענת התביעה 102
ג. טענת ההגנה 103
ד. הכרעה 103
ה. הפקדת שיקים של העמותה בחשבון האישי 103
ו. עדויות 16 הפונים 104
ז. הדו"חות האישיים של הנאשם 104-105
ח. גרסת הנאשם ביחס למקור ההפקדות בחשבון האישי. 106-109
ט. טענת הנאשם - הפקדות השיקים של העמותה בחשבון 109-117
האישי, נעשו בתום לב ומתוך טעות.

viii. ההפקדות בחשבון הסמוי(אישומים 6-7) 118-127
א. תשתית עובדתית 118
ב. טענת התביעה 118
ג. טענות ההגנה 118-119
ד. הכרעה 119-122
ix. הסתרת הקבלות לשנת 2000 (אישום 6) 128-131
א. תשתית עובדתית 128
ב. המחלוקת 128
ג. הכרעה 128-131

x. דו"ח העמותה לשנת 2001 (ת/11) (אישומים 6 ו-7) 132-139
א. תשתית עובדתית 132
ב. טענת התביעה 132-133
ג. טענת ההגנה 134
ד. הכרעה 134
ה. טעמי ההכרעה 134-139

xi ממצאי מהימנות - הנאשם 140-141

xii העבירות לפי חוק העונשין 142-144
א. עבירת הזיוף - לפי סעיף 418 לחוק העונשין 142
ב. עבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד - 143-144
לפי סעיף 423 לחוק העונשין

xiii עבירות המס 145-152

xiv טענות מקדמיות 153-155

xv סוף דבר 156

??

??

??

??

1
בתי המשפט
פ 002778/05
בית משפט השלום רחובות
26/11/2009
תאריך:
בפני
כבוד השופט ירון לוי









פ בית משפט שלום 2778/05 מדינת ישראל – פרקליטות המדינה נ' רחמים שקלים (פורסם ב-ֽ 26/11/2009)