פסקי דין על שטראוס ובנו בע"מ | פסקי דין על איבתסאם בלאן

21304/07 תאמ     26/11/2009




תאמ 21304/07 שטראוס ובנו בע"מ נ' איבתסאם בלאן








בית משפט השלום בחיפה



26 נובמבר 2009

תא"מ 21304-07 שטראוס ובנו בע"מ
נ' בלאן






בפני

כב' השופטת
שולמית ברסלב


תובעים

1
.
שטראוס ובנו בע"מ


נגד


נתבעים

1. איבתסאם בלאן






פסק דין


1.
עסקינן בתביעה לתשלום יתרת חוב נטענת בגין מכירת כלי רכב לנתבעת.

טענות הצדדים
2.
עיקר טענות התובעת הן כדלקמן:
2.1.
ביום 10.10.07 הזמינה הנתבעת באמצעות התובעת רכב סובארו דגם

b3rx
שנת ייצור 2008 (לעיל ולהלן "כלי הרכב") תמורת סך של 120,600 ₪ ואגרת רישוי בסך של 1,245 ₪ ובסה"כ 121,845 ₪ (להלן "התמורה ו- "ההזמנה" בהתאמה).
2.2.
כחלק מהתשלום מכרה הנתבעת לתובעת את כלי רכבה הישן תמורת סך של 71,000 ₪; ועל חשבון היתרה (50,834 ₪) נתנה הנתבעת שלוש המחאות על סך כולל של 44,200 ₪.
2.3.
הנתבעת מודה כי שילמה רק 44,200 ₪ עבור כלי הרכב החדש וזוכתה בסך של 71,000₪ בגין כלי הרכב הישן שלה. לפיכך, נותרה הנתבעת חייבת סך של 6,645 ₪ (לעיל ולהלן "יתרת החוב" או "החוב").
2.4.
רק לאחר שחרור כלי הרכב לידי הנתבעת, התברר לתובעת כי נותר חוב. עצם העובדה שכלי הרכב שוחרר, בטרם תשלום מלוא תמורה, מהווה טעות.
2.5.
בשיחה בין סוכן התובעת לבין הנתבעת שהוקלטה אין הכחשה של הסכום וכל השאלה היא מי ישא בעלות הטעות.
2.6.
אין כל בסיס לטענת הנתבעת כי היה עליה לשלם אך ורק סך 114,000 ₪ בתוספת אגרת רישוי ( 1,245 ₪). כך גם טענתה, לראשונה בהוכחות, כי היא לא קיבלה את ההזמנה, אינה הגיונית. בהזמנה ניתן לראות כי הנתבעת נהנתה מהנחות רבות ואין ויכוח כי למרות נוסח ההזמנה - כל הסכומים המצוינים בה כוללים מע"מ.
2.7.
הנתבעת כשלה מלהביא לעדות את בנה אשר נכח במהלך כל הפגישות ועל כשל זה לפעול לחובתה.
2.8.
אי תשלום יתרת החוב מהווה הפרת חוזה וכן עשיית עושר ולא במשפט.
3.
עיקר טענות הנתבעת הן כדלקמן:
3.1.
הנתבעת אינה חתומה על ההזמנה. המסמך היחידי עליו חתמה הנתבעת הוא זיכרון הדברים למכירת כלי הרכב הישן. סוכם כי כלי הרכב החדש יהיה בעלות
של 114,000 ₪ + אגרת הרישוי (1,245 ₪) ובסה"כ 115,245 ₪ והנתבעת שילמה
סכום זה למעט 45 ₪, עליו ויתר סוכן התובעת.
3.2.
אי החתמת הנתבעת על ההזמנה אינה מתיישבת עם ההיגיון ומצביעה על כוונת התובעת לשנות את הנתונים הכלולים בה. סוכן התובעת גם לא מילא את הנתונים בהזמנה, אלא רק אמר לנתבעת את המחיר שסוכם, בהדגישו כי לא תוכל לקבל את כלי הרכב לפני תשלום ללא תמורה.
3.3.
הנתבעת בדקה עם סוכן התובעת כי לא יחולו עליה תשלומים נוספים, מאחר ולא תוכל לשאת בהם ונאמר לה כי זהו המחיר הסופי. טענתה זו לא נסתרה.

3.4.

רק מספר ימים לאחר שנטלה את כלי הרכב החדש, טען סוכן התובעת כי נותרה יתרת חוב.
3.5.
בשלב זה, הסכימה הנתבעת לבטל את כל העסקה כך שיושב לה כלי הרכב הישן ותמורתה הכספית, אלא שהסתבר שהתובעת כבר מכרה את כלי הרכב הישן בסכום
של 97,000 ₪ והתעשרה על חשבונה. כך גם התובעת לא הסכימה לחלופה אחרת
כי הנתבעת תקבל חזרה את כספה ומכונית חלופית.
3.6.
בחקירה הנגדית התברר כי במסגרת פעולות השיווק התובעת העניקה ללקוחות אביזרים ותוספות ללא חיוב. מעבר לכך, סוכן התובעת נתן לה

dvd
, למרות שהוא לא רשום בהזמנה, ללא כל תשלום ומאוחר יותר הוא דורש ממנה 5,194 ₪ ומע"מ כחוק. מכאן, אין המדובר בטעות, אלא בהבטחות שנתן סוכן התובעת, שהוא לא יכול לעמוד בהן בשלב זה.
3.7.
לתובעת לא נגרם שום נזק מהעסקה מאחר ומכרה את הרכב הישן ברווח ואף עשתה עושר שלא במשפט.
3.8.
אין מקום לקבל את הקלטת מאחר והשיחה הראשונה לא תועדה, אלא רק השנייה. הנתבעת בסך הכול רצתה לסייע לסוכן התובעת, אשר טען בפני
ה כי הוא יאלץ לשלם את הסכום מכיסו. מה עוד שגם על פי סעיף 2 לתמליל השיחה, הנתבעת אומרת, שאם הייתה יודעת על כך היא לא הייתה רוכשת את כלי הרכב.




דיון והכרעה
4.
ואלה העובדות אשר הוכחו בפני
:
4.1.
ביום 10.10.07 ערכה התובעת הזמנה לרכישת כלי הרכב תמורת סך של 120,600 ₪ בצירוף אגרת רישוי בסך של 1,245 ש"ח (מקור המסמך הוצג וסומן ת/2).
4.1.1.
הנתבעת הודתה כי ביום 10.10.2007 בצעה הזמנה של כלי הרכב עם כל התוספות המצוינות בהזמנה (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 8-9).
4.1.2.
לענין סכום ההזמנה ביכרתי את עדות סוכן התובעת. אמנם המדובר בעדות יחידה בה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה וכדברי השופט י. עמית ב-ת.א. (חיפה) 719/96, סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, מיום 20/10/02:
"סעיף 54 הוא מעין אזהרה שהפנה המחוקק לבית המשפט, כי נדרשת דרגה גבוהה יותר של מהימנות ואמון, שעה שבית המשפט מבקש להסתמך על עדותו היחידה של בעל דין";

אך מצאתי לה חיזוקים בראיות שהוצגו בפני
כמפורט להלן.
4.1.3.
על פי מחירון היצרן נכון ליום 15.8.07 מחירו של כלי הרכב הוא 114,000 ₪, תוספת צבע מטלי 600 ₪ ואגרת רישוי 1,245 ₪ (ראה: נספח ט/1 לתצהיר מטעם התובעת – הוצג וסומן ת/1); ולפי אישור היצרן נכון לחודש 10/07 מחיר גג נפתח לכלי רכב מסוג זה עומד על סך של 5,500 ₪ ומע"מ כחוק (ראה: נספח ט/2 לתצהיר מטעם התובעת – הוצג וסומן ת/1). נתונים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעת ותואמים את הסכומים המופיעים בהזמנה (הגג הנפתח אף יקר מהחיוב). כך גם במהלך החודשים ספטמבר-דצמבר 2007 מכרה התובעת, בין באמצעות סוכן התובעת שהעיד בפני
ובין באמצעות סוכנים אחרים, מספר כלי רכב (ראה: נספחים "ח" לתצהיר התובעת – הוצג וסומן ת/1; וכן עדות סוכן התובעת בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 10-12, שלא נסתרה), ביחס לכולם נערכו הזמנות הכוללות מחיר יסוד של כלי הרכב בסך של 114,000 ש"ח תוך חיוב נפרד בסך של 600 ₪ בגין צבע מטלי בעוד בדרך כלל תוספות כגון חיישני נסיעה לאחור, קודן אישי, מרים שמשות ורדיו דיסק הוענקו ללא תוספת מחיר (ראה חיוב בגין חיישני נסיעה לאחור במכירה מיום 20.9.07). יש במסמכים אלה כדי לתמוך בעדות סוכן התובעת באשר לתוספות ולמהלך המשא ומתן (ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 22-30) מזה; וכן משום עדות נוספת כי ההזמנה שיקפה נכונה את המוסכם בין הצדדים מזה.
4.1.4.
יתירה מכך, אין מחלוקת בין הצדדים כי כלי הרכב שנמסר לנתבעת כולל את התוספות המצוינות בהזמנה אותן דרשה הנתבעת לבקשת ילדיה (ראה הודאתה בכך בעדותה - עמוד 8 לפרוטוקול שורות 20-32). מכאן, היה על הנתבעת להוכיח כי התובעת התחייבה לספק לה את התוספות ללא כל תשלום – נטל בו לא עמדה.
4.1.5.
הנתבעת העידה כי בכל ביקוריה אצל התובעת נכחו ילדיה, הגדול ביניהם בן 20
- אשר נכח גם בעת ביצוע ההזמנה וגם במהלך ישיבת ההוכחות (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 27-32) - אך בחרה שלא להעיד מי מהם וכשל זה יפעל לחובתה. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה, למשל בע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמוד 1648 ואילך; ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז (2), 605; ע"א 795/99, אנטוני פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, מיום 22/1/04; ע"פ (חיפה) 974/06, מדינת ישראל נ' אגבאריה מוסטפא, מיום 19/12/06).
4.1.6.
אמנם מוטב היה כי התובעת תקפיד להחתים את לקוחותיה על ההזמנה כפי שעשתה ביחס לזכרון הדברים למכירת כלי הרכב הישן – פעולה שעשויה למנוע התדיינויות כגון זו שבפני
, אך אין בעצם אי החתמת הנתבעת על גבי ההזמנה, המהווה אינדיקציה ראייתית גרידא, כדי לגרוע מתוקף העסקה שהוכחה בפני
.
לעניין העדר חתימה ראה ב-ע"א (חיפה) 3733/06, איילון חברה לביטוח בע"מ נ' חלבי אלמאזה, מיום 18/12/07 (שעניינו חוזה ביטוח אך יפה גם דכאן):
"חתימתו של אדם על מסמך נועדה לצרכים ראייתיים, והיא באה ללמד, שהחותם על המסמך הסכים לתוכנו. כך גם לגבי חתימה בשולי המסמך, לצד תיקונים שנעשו בו. ואולם, העדר חתימה אינה מלמדת על כך שאדם לא הסכים לתוכנו של המסמך, ובמקרים של העדר חתימה, ניתן להוכיח את הסכמתו של אדם בראיות אחרות (וראה: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד ל"ז(1) 589)".


לעניין זה יוער כי לא נעלם מעיני כי ההזמנה מציינת מחירים ללא מע"מ אך המדובר במחירים הכוללים מע"מ שרכיבו חולץ בחשבונית המס (נספח "ד" לתצהיר התובעת – ת/1) תוך הפחתת עלות הרכיבים שניתנו לנתבעת ללא עלות ובכלל זה מכשיר ה-
d.v.d
.

4.1.7.
יודגש כי הנתבעת הודתה שאין זו הפעם הראשונה שרכשה כלי רכב (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 12-15) וכי באה עם ילדיה, מספר פעמים, בחרה בעצמה את כלי הרכב ודרשה את התוספות כבקשת ילדיה (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורה 27 עד עמוד 8 לפרוטוקול שורה 7):
"ש. כשאת באת להתעניין ברכישת הרכב, באת לבד או עם חברים?
ת. באתי עם הילדים שלי.
ש. זה הבן הגדול שנמצא כאן, בן כמה הוא?
ת. בן 20.
ש. הבנים שמעו את השיחות שהיו בינך לבין העד לפני רכישת הרכב?
ת. כן.
ש. כמה פעמים היית?
ת. הייתי הרבה פעמים, 3 פעמים לתשלום ועוד כמה פעמים בקשר לאוטו ושאלות על האוטו הרבה פעמים.
ש. את ראית בתצוגה את מחיר האוטו או ששאלת את העד לגבי תוספות ברכב?
ת. הלכתי וראיתי את האוטו ומצא חן בעיני ושאלתי אותו האם ניתן לעשות טרייד אין ואמר לי שכן וישבנו ודיברנו על ההפרש כמה הוא לוקח על האוטו שלי וכמה אני צריכה להשלים וזה מה שקרה".
מכאן, אין המדובר בקניה מאולצת, בכפיה ו/או עסקה שנעשתה עקב חוסר ידיעה או מתוך חוסר הבנה.
4.1.8.
גם טענת הנתבעת כי לא קיבלה לידיה את טופס ההזמנה לא תסייע בידה.
לא נטען בפני
, וכפועל יוצא לא הוכח, כי הנתבעת ביקשה את עותק המסמך ולא קיבלה אותו ו/או כי הנתבעת בקשה לחתום על ההזמנה לאחר בדיקת הפרטים שנרשמו בה וסורבה. מה גם שאף עדותה לעניין זה הותירה בי רושם לא מהימן ואף לא נתמכה כאמור בעדות בניה. כשנשאלה הנתבעת לענין זה טענה ליחסי אמון עם סוכן התובעת אך בד בבד טענה כי חזרה למחרת היום לקחת קבלה ששכחה על סך של 2000 ₪. ובלשונה (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 4-20):
""ש. זה לא פעם ראשונה שאת קונה אוטו?
ת. לא.
ש. כל פעם שקנית אוטו היתה הזמנה ושילמת לפי התשלומים?
ת. כן.
ש. איך לא ביקשת הזמנה?
ת. אני מכירה את העד מזמן, האמנתי בו ואמרתי בשביל מה לבקש כל הדברים, אפילו פעם שכחתי הקבלה של 2,000 ₪ וחזרתי למחרת לקחת אותו, בשביל מה אם יש אמון.
ת. את קונה אוטו ואין לך הוכחה שקנית והזמנת?
ת. כן, אם יש אמון, אני לא שאלתי שום דבר רציתי לקבל את האוטו".

מכאן, הנתבעת טרחה לבוא למחרת היום על מנת לקבל קבלה על סך של 2000 ₪, דאגה לקבל עותק מזכרון דברים למכירת כלי הרכב הישן אך את המסמך העיקרי של הזמנת כלי הרכב לא בקשה ולא קבלה – מעלה ספקות.
מכל מקום התנהלות זו אינה מתיישבת עם התנהלותו של רוכש סביר - סביר לצפות מאדם הרוכש כלי רכב בסך של 120,600 ₪ ולדבריו, נדרש להלוואות לשם כך, לקבל את ההזמנה לידיו ולמצער, מסמך בו מצויין מפורשות הסכום הכולל בו התחייב.

מכל מקום, גם אם היה מוכח בפני
כי התובעת כשלה מלמסור לנתבעת את ההזמנה לא היה בכך כדי לגרוע מתוקף העסקה.
4.1.9.
דין הטענה כי אי החתמת הנתבעת על ההזמנה נועדה לשם מילוי פרטים אחרים בהזמנה מאוחר יותר - להידחות. המדובר בטענה לתרמית וחובת ההוכחה הנדרשת בכגון דא הינה גבוהה ביותר, כאמור ב-ע"א 292/04, כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414:
"...את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי...".
וב-ע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל, מיום 16/6/08:
"...טענת זיוף או תרמית, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי...".
(וראה: גם ת.א. (ירושלים) 8439/06, ימית א. בטחון (1998) בע"מ נ' התחנה
המרכזית רושלים ינוהל 1966 בע"מ, מיום 14/2/08; ת.א. (ת"א) 1823/03, מנור נ' רון ברק כ"ץ, מיום 5/11/07; ת"א (תל-אביב-יפו) 1194/93, אהרן נ' בית עריף - מושב עובדים, מיום 13/4/97; ע"א (ירושלים) 1137/96, אדיב נ' מעברי, מיום
10/2/97; ה"פ 202/03, האפוטרופוס הכללי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, מיום 20/11/05).
4.1.10.
הנתבעת לא הציגה תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי סוכן התובעת מילא

פרטים לאחר ביצוע ההזמנה, קל וחומר רמת ההוכחה הגבוהה אשר שמה דגש על

"רצינות הראיה".
נהפוך הוא – טענתה כי ההזמנה כלל לא נמסרה לידיה אינה מתיישבת עם צורך לשנות את טופס ההזמנה מאוחר יותר; וכך גם העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי הנתבעת קיבלה תוספת נוספת (מכשיר ה-
d.v.d
) אשר אינה נזכרת בהזמנה מעידה כי אין בטענתה זו כל ממש.
4.1.11.
זאת ועוד, טענותיה ו/או השערותיה של הנתבעת ביחס לטופס ההזמנה (ראה:

סעיף 5 לתצהירה – נ/2) אוינו עם הגשת המסמך המקורי – הוצג וסומן ת/2.

ובהקשר זה אין מקום לטענה, שהועלתה לראשונה בסיכומים, כי התובעת מזה מעניקה לנתבעת תוספות ובכללן מכשיר
d.v.d
ומנגד מחייבת אותה בסכום דומה בגין הגג הנפתח והצבע המטלי, בפרט משאין חולק כי התוספות הוספו לבקשת הנתבעת ובשום שלב לא ויתרה הנתבעת על איזו מהן. (וחרף הצעותיה לאחר מועד המסירה לא הציעה הנתבעת את השבת רכיב זה).
הגם שעדות סוכן התובעת באשר למכשיר ה-
d.v.d
(ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 31-32) כי:
"תראה לי את זה בנספח א' לתצהירך?
ת. זה היה אחרי ביצוע ההזמנה. היא באה אלי היא ביקשה את זה והסבירה לי שזה חשוב לה"
לא נסתרה על ידי הנתבעת ואף נתמכת בעדותה כי הגיעה אליו למחרת היום (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורה 18) ויש בכך חיזוק נוסף לגרסתו באשר למהלך הרכישה.
4.2.
בד בבד נחתם ביום 10.10.07 זיכרון דברים למכירת כלי הרכב הישן של הנתבעת (לעיל ולהלן "כלי הרכב הישן") לתובעת תמורת 71,000 ₪ (נספח ב' לתצהיר מטעם התובעת - הוצג וסומן ת/1 – לעיל ולהלן "זיכרון הדברים").


בזיכרון הדברים נאמר, בין היתר, (ראה: סעיף ו') כי:

"המחיר הסופי יקבע בהתאם למחירון לוי יצחק ביום מסירת המכונית מצד ב' לצד א', אך במידה ותהיה ירידה במחיר המכונית הנ"ל, יופחת סך הירידה מהסכום שסוכם בהסכם זה";



וכי:
"אי מילוי אחד הסעיפים הנ"ל על ידי צד ב' יבטל את קניית הרכב על ידי צד א' ויחייב את צד ב' להשלים את יתרת התשלום עבור קניית הסובארו החדשה".
מכאן, הינך למד שניים: האחד, במועד ביצוע ההזמנה סכום ההפרש שבין מחיר הרכב הישן לבין מחיר הרכב החדש לא היה סופי; והשני, כי ביטול מכירת הרכב הישן עקב מחדל הנתבעת מצמיח חבות לשלם לתובעת את מלוא התמורה בגין כלי הרכב החדש.
4.3.
בנוסף למחיר הרכב הישן (71,000 ₪) שילמה הנתבעת סך של 44,200 ₪ בשלוש המחאות: המחאה על סך 2,000 ₪ ליום 10.10.07; המחאה על סך 15,000 ₪
ליום 21.10.07 והמחאה על סך 27,200 ₪ ליום 26.10.07 ( ראה: נספח ג' לתצהיר מטעם התובע - הוצג וסומן ת/1 מזה; וסעיף 4 לתצהיר התובעת - הוצג וסומן נ/1 וסעיף 15 לתצהיר הנתבעת - הוצג וסומן נ/2 מזה).
4.4.
כלי הרכב שוחרר לנתבעת לאחר תשלום סך של 115,200 ₪ (לעיל ולהלן "מועד המסירה") ובמועד זה הנתבעת לא התבקשה להוסיף תשלום. לענין זה יוער שניים: האחד, המועד המדויק של מסירת כלי הרכב לא הוכח בפני
(הסוכן מזה לא זכר את המועד – ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 28-29; בעוד הנתבעת טענה, לראשונה בחקירתה הנגדית, כי המדובר ביום 8.11.07 - ראה: עמוד 8 לפרוטקול שורות 21-25); והשני, בהתאם לסעיף 3 להזמנה (ת/2) כלי הרכב לא ישוחרר אלא לאחר תשלום מלוא התמורה, כאשר גם בסעיף 1.א מצוין מועד אספקה שבועיים ממועד תשלום מלא.

4.5.

כלי הרכב שוחרר לנתבעת בטרם תשלום מלוא התמורה עקב טעות של סוכן התובעת.
4.5.1.
גם לעניין זה ביכרתי את העד מטעם התובעת, בפרט כשהשיב גם כשהתשובות לא היו נוחות לו (ובכלל זה כי הטעות היא שלו וכי הנתבעת אמרה כי תזדקק להלוואות) כמו גם הצגת הזמנות של לקוחות נוספים במטרה לסייע לירידה לחקר האמת.
4.5.2.
מנגד, לא נתתי אמון בגרסת הנתבעת. לענין מודעותה לטעות ניתן למצוא תימוכין מה באמור בתצהירה התומך בבקשת רשות להתגונן (ראה סעיף 17 לנ/2):
"בעת נטילת הרכב שאלתי את נציגי התובעת "האם הכל בסדר" והאם יש עוד משהו שנותר לעשות, ונציגי התובעת השיבו כי "הכל בסדר, את חופשיה ללכת".
4.5.3.
כך גם טענתה כי לא היתה רוכשת את כלי הרכב לו היתה יודעת על מחיר שונה אינה מתיישבת עם הראיות שבפני
. כאמור, בזיכרון הדברים שחתימתה עליו אינו מוכחש על ידה (ראה: סעיף 15 לתצהירה - הוצג וסומן נ/2) נאמר מפורשות כי אם תחול ירידה בערך כלי הרכב הישן, הנתבעת תידרש להוסיף את ההפרש. התחייבות ברורה זו אינה מתיישבת עם טענה כי רצתה לדעת מחיר סופי מאחר ולא תוכל לגייס סכום נוסף.
זאת ועוד, טענתה זו לצורך בלקיחת הלוואות והיותה עובדת במשרה חלקית אינה מתיישבת עם רצון לרכוש כלי רכב חדש עם כל התוספות (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-28):
"ש. מה ביקשת איזה תוספות?
ת. אני רוצה אוטו גג נפתח לפי בקשת הילדים עם צבע מיטלי שחור ועם חיישנים.
...
ש. תסכימי איתי שברכב שלך היום יש יותר תוספות?
ת. יש גג נפתח, חיישנים וצבע מיטלי שלא רשום בתצהיר והקוד. הקוד מגיע עם כל אוטו ולא נחשב לתוספת".

ודוק: הנתבעת היתה מצויה היטב בתוספות השונות וכן באיזו תוספת כרוכה בעלות (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 27-28) וזאת בסתירה לטענתה בהמשך עדותה (ראה:עמוד 9 לפרוטוקול שורה 20):
"..אני לא שאלתי שום דבר רציתי לקבל את האוטו".
לא נעלמה ממני הודאת סוכן התובעת בחקירתו הנגדית כי הנתבעת אמרה שתזדקק למספר הלוואות לרכישת כלי הרכב והזכירה את מצבה הכלכלי (ראה: עמ' 5 לפרוטוקול שורות 17-21), אך אין בעובדה זו, המהווה חלק ממקח וממכר גרידא, כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.
גם העובדה כי הנתבעת הגיעה, כעדותה, מספר פעמים לתובעת (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורה
27 עד עמוד 8 לפרוטוקול שורה 3) מעידה כי גמלה ההחלטה בליבה לרכוש כלי רכב זה וידעה היטב את עלותו כמו גם את עלות התוספות שביקשה עד למועד ההזמנה ואף לאחר מכן.
כאמור, הנתבעת בחרה, מטעמיה היא, שלא להעיד את בנה שנכח בעת ביצוע ההזמנה ואף בביקוריה הנוספים אצל התובעת כמו גם מלהביא כל ראייה לעצם נטילת ההלוואות או מצוקתה הכלכלית באותה עת וכשלים אלה יפעלו לחובתה.
4.5.4.
זאת ועוד, הנתבעת הודתה כי שילמה בגין כלי הרכב רק סך של 115,200 ש"ח למרות שגם לשיטתה היה עליה לשלם סך של 115,245 ₪ וטענתה כי סוכן התובעת ויתר על סכום זה או אף כי היה מוסמך לעשות כן לא הוכחה.
4.6.
התובעת גילתה את אי תשלום מלוא התמורה כשבוע לאחר מועד המסירה ובהתאמה, פנה סוכן התובעת לנתבעת, כעדותו (ראה: עמוד 4 לפרוטוקול שורות 7-26):
"ש. על פי הקבלות ההזמנה בוצעה ביום 10/10/07 תשלום אחרון בוצע ביום 26/10/07 - בתוך פרק זמן זה של למעלה מחודש מתי נתגלתה הטעות?
ת. אחרי שבוע ממסירת הרכב, אחרי שבהנה"ח חזרו על הדברים ומצאו שלא שולמו 6,600 ₪ לפי ההזמנה.
....
ש. מתי התקשרת אליה לראשונה?
ת. כמה ימים לאחר מסירת הרכב, עד שבוע.".

אמנם, על פי ההזמנה (שהוכחשה על ידי הנתבעת) לא ישוחרר כלי הרכב בטרם שולמה מלוא התמורה בגינו והתנאה זו תואמת את הוראתו הדיספוזיטיבית של סעיף 21 לחוק המכר התשכ"ח -1968 (לעיל ולהלן "חוק המכר") - אך אין לפרש את זכות התובעת לדרוש את מלוא התמורה בטרם מסירת הרכב כחוסמת את דרכה מלתבוע הפרשים, אם וככל שיתברר מאוחר יותר כי קיימים כאלה.
ודוק: טענת הנתבעת כי סוכם על מחיר של 114,000 ₪ כולל תוספות סותרת כל טענה למצג כביכול שהוצג בפני
ה בעת מסירת כלי הרכב לפיו התובעת ויתרה על תשלום היתרה.
כך או כך, הפנייה לנתבעת נעשתה בסמוך לאחר המסירה ומשהתגלתה הטעות ועל כן הנתבעת לא שינתה את מצבה לרעה בעצם הדרשה לבצע את התשלום שבועיים מאוחר יותר.
4.7.
עם גילוי הטעות בקשה הנתבעת לבטל את עסקה.

4.7.1.

הזכות לביטול הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") עניינה מקום בו
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה" או "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת..".
כאמור ב- ע"א 2469/06, סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, מיום 14.8.08:
"טעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה ופעולה הננקטת מתוך הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגנטיבי במרכיב הרצייה (ראו: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, .... דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 668 (כרך ב', 1992)...".
4.7.2.
בענייננו, הטעות היחידה שהוכחה היא בגביית מלוא התמורה בטרם מסירת כלי הרכב , קרי: הטעות היא מנת חלקה של התובעת ולא של הנתבעת. התובעת אינה מבקשת את ביטול ההסכם אלא את קיומו הגם שטעות מסוג דנא הניתנת לתיקון על פניו אינה הטעות נשוא סעיף 14 לחוק החוזים.
4.7.3.

מנגד, לא הוכח בפני
כי הנתבעת טעתה בעת ביצוע ההזמנה או בעת קבלת כלי הרכב. הנתבעת טרחה לוודא היטב את כל פרטי העסקה, התוספות השונות ועלותן ואף הסתייעה בבניה ובעדותה ניתן היה לראות, כאמור, כי היא מצויה היטב בכל פרטי העסקה וכי במהלך העסקה מיצתה כהלכה את יכולות המקח וממכר שלה.
4.7.4.
מעבר לכך - בעת קבלת כלי הרכב היה גם על הנתבעת לבדוק כי שילמה את מלוא התמורה המוסכמת ומשמצאה טעות שומה היה עליה מכוח, חובת תום הלב בה היא מצווה בקיום חיוביה על פי חוזה, להסב את תשומת לב נציג התובעת שמסר לה את כלי הרכב או לכל הפחות לברר כי אכן קיבלה הנחה נוספת. זאת אף זאת לא עשתה. ולענין זה אין די בהפניית שאלה כללית לנציג התובעת "האם הכל בסדר" (ראה: סעיף 17
לתצהירה התומך בבקשת רשות להתגונן – הוצג וסומן נ/2).
ודוק: חובת הגילוי היא אחת החובות הנגזרות מעקרון תום הלב המהווה 'עקרון-על' (החל בעניננו הן מכוח סעיף 39 לחוק החוזים והן מכוח סעיף 6 לחוק המכר). עקרון תום הלב אינו דורש כי כל צד יפעל באופן אלטרואיסטי וידאג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי אלא הוא מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים. יישום עקרון זה יעשה בזהירות על מנת למנוע פגיעה ביציבות המסחרית ובעקרון כיבוד ההסכמים (ראה: ע"א 838/75, ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1), 231; ע"א 280/87 , קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2), 753; ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289; ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231;
ע"א 2469/06 ,סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, מיום 14.8.08).
4.7.5.
אך גם אם היתה מוכחת בפני
כי נפלה טעות מצד הנתבעת (ולא היא), הרי שהמדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה גרידא כמשמעה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים, אשר אינה מצמיחה לצד הטועה עילה לביטול ההסכם. בית המשפט ימנע מלהתערב במחיר או בתנאי התשלום שנקבעו על ידי הצדדים והסיכון ביחס לתנאי השוק ולאפשרויות המשא ומתן בעסקה מסחרית רגילה מוטלת על הצד הנוגע בדבר (ראה: ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753; פרופ' ד. פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד התשמ"ט, עמוד 459; וראה גם: ה"פ (ת"א) 1041/05 נוריס לפיתוח והובלות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון מיום 22.10.09; ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513).
ודוק: אין בפני
נו טענה לטעות בנתוני כלי הרכב שאליה התלוותה טעות בכדאיות העסקה, אלא אמירה ברורה כי הנתבעת רכשה את שבקשה אלא שאם היתה יודעת שעליה לשלם סך נוסף של כ- 6,000 ₪ לא היתה מבצעת את העסקה (וראה בהשוואה: ע"א 2469/06 , סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, מיום
14.8.08) ואף טענתה להטעיה לא הוכחה.
4.7.6.
הנתבעת נטלה על עצמה התחייבות חוזית ועליה למלא אחריה. הצעתה מאוחר יותר לבטל את העסקה ולקבל רכב חלופי והחזר כספי מעידה כי בשלב זה הנתבעת נמלכה בדעתה. חיזוק לכך ניתן למצוא בשניים: האחד, טענותיה לענין מחיר מכירת כלי הרכב הישן אשר על פניו העלו בה ספק באשר למחיר שקיבלה בעבורו;

והשני, אין בהצעותיה הצעה כי חלק מהתוספות יושב (למשל מכשיר

dvd
) לכיסוי ההפרש, טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים. באשר גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי המדובר בטעות משותפת שהתרופה בגינה היא ביטול (ולא היא), הרי שהיה מקום בנסיבות לשקול ביטול יחסי ולא ביטול מלוא העסקה. כך או כך, אין בהמלכות הנתבעת בדעתה בדיעבד כדי להכשיר אי מילוי אחר תנאי העסקה.
4.8.
בין לבין, ביום 25.10.07, נמכר כלי הרכב הישן תמורת 74,000 ₪ (ראה נספח י' לתצהיר מטעם התובעת - הוצג וסומן ת/1), לאחר שהיו לתובעת הוצאות שונות ובכלל זה
בגין רישיון (ראה חלק מנספח י' לת/1).
מנגד, בכל הקשור לשיפוץ הנטען (ראה: סעיף 24 לתצהיר סוכן התובעת – הוצג וסומן ת/1), הודה סוכן התובעת בחקירתו הנגדית כי הוא אינו זוכר אם הוא ביצע השיפוץ ומה השיפוץ כלל (ראה: עמוד 6 לפרוטוקול שורות 22-32):
"ש. איזה שיפוץ עשו לרכב הנתבעת שהיא העבירה לידך שהגדיל את ערכו ב-3,000 ₪?
ת. איני זוכר מה עשינו.
ש. אתה עשיתם לה?
ת. יכול להיות שכן, רוב המכוניות שאנו מקבלים אנו מכינים אותם למכירה. מנקים שוטפים ואם יש ליקוי אנו מתקנים.
ש. האם אתה ביצעת את זה? ת. איני זוכר עבר הרבה זמן. ש. במועד התצהיר היית זוכר?
ת. לא באוטו שלה, אני לא זוכר מה עשיתי.
ש. מי ביצע את מכירת הרכב שלה לצד ג'?
ת. אני".
5.
לפיכך, חלה על הנתבעת החובה לשאת בתשלום יתרת החוב.
6.
בטרם סיום אתייחס לשניים:
6.1.
עשיית עושר ולא במשפט
משהוכח בפני
כי הנתבעת חבה בתשלום מכוח ההסכם בין הצדדים אין אנו נדרשים
לעילה חלופית זו.
בעוד, טענת הנתבעת (שנזנחה במלבושה הראשוני בסיכומים) כי התובעת התעשרה שלא כדין עקב מכירת כלי הרכב הישן לא הוכחה.
אמנם כלי הרכב הישן נמכר בסכום של 3,000 ₪ (כ-4%) מעל מחיר רכישתו אך לעניין זה אין די בציון פער הסכומים, בפרט משהוכח בפני
כי היו לתובעת הוצאות בגין עסקאות החילופין (ובכלל זה בגין רישוי) וזאת אף אם אתעלם מטענת השיפוץ מהטעמים המפורטים לעיל.
גם אם הנתבעת היתה צולחת מכשלה זו (ולא היא) הרי שאין המדובר בהתעשרות שלא כדין. התובעת רכשה את כלי הרכב הישן בהתאם לזיכרון הדברים, כאשר הנתבעת יודעת או צריכה לדעת שהתובעת, כמי שעיסוקה במכר ושיווק כלי רכב, תנסה למכרו במחיר המיטבי וכך עשתה.
לפיכך, התובעת הפעילה את זכותה על פי ההסכם, כמי שבשלב זה הינה בעלת הרכב ופעולתה זו אינה מצמיחה לנתבעת כל עילה.
לעניין זה יוער כי קבלת התיזה שמציגה הנתבעת משמעה גם כי אם וככל שהתובעת לא היתה מצליחה למכור את כלי הרכב הישן כלל ו/או במחיר מופחת מהמחיר המצוין בזיכרון הדברים - היתה צומחת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת בגין ההפרש.
6.2.
תמליל השיחה
הצדדים הכבירו לענין תמליל השיחה השנייה שהתקיימה בין סוכן התובעת לבין הנתבעת, אשר צורף לתצהיר סוכן (נספח ה' ל-ת/1).
יאמר רק זאת - טענת הנתבעת כי בהעדר הקלטה/תמליל של השיחה הראשונה בין השניים אין לקבל התמליל עניינה במשקל שיש ליתן לתמליל להבדיל מקבילותו; מה גם שהנתבעת ברצותה תומכת טענותיה בתמליל (למשל טענתה כי לא היתה רוכשת כלל את כלי הרכב במחיר זה) וברצותה טוענת שאין לקבלו.
כך או כך - אף אם לא אתן כל משקל לתמליל השיחה, לא תשתנה המסקנה אליה הגעתי.




7.
סוף דבר

–
7.1.
דין התביעה להתקבל.
7.2.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 6,645 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.07 ועד למועד תשלומו המלא בפועל ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ כחוק (הכולל את הסך של 800 ₪ אשר נפסק ביום 6/4/08).
7.3.
כמו כן אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את אגרת בית משפט ששולמה על ידה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה ועד למועד השבתה בפועל לידיה.


לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תמציא עותק לצדדים.


היום,
ט' כסלו תש"ע, 26 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 21304/07 שטראוס ובנו בע"מ נ' איבתסאם בלאן (פורסם ב-ֽ 26/11/2009)