פסקי דין על מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה | פסקי דין על שלמה פרל

45006/08 תד     26/11/2009




תד 45006/08 מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' שלמה פרל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום לתעבורה ברמלה



26 נובמבר 2009

ת"ד 45006-08 מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה
נ' פרל






בפני

כב' השופט
חגי טרסי



בעניין:

1. מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה



המאשימה



נגד



1. שלמה פרל


ע"י ב"כ עו"ד דוד גולן
הנאשם


הכרעת דין



כתב האישום:
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי האטה לפני מעבר חציה ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה – עבירות על תקנות 52(6) ו- 67 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 וכן עבירות של נהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש – עבירות על סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) ועל סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 7.10.03 בשעה 10:50 לערך, נהג הנאשם ברכב פרטי מתוצרת סיטרואן מס' 38-111-50 (להלן: "הרכב") ברחוב גבעתי בראשון לציון מדרום לצפון. ברחוב גבעתי ממוקם מעבר חציה, ובאותה עת חצה אותו הולך הרגל, מר רחמים חדוות, יליד 1921 (להלן: "הולך הרגל" או "הנפגע"), בהליכה רגילה משמאל לימין, מכיוון נסיעת הנאשם. הנאשם לא האט רכבו בהתקרבו אל מעבר החצייה, לא עצר, לא נתן זכות קדימה להולך הרגל במעבר החצייה ומנע ממנו להשלים את חצייתו בבטחה בכך שפגע בו עם רכבו. כתוצאה מכך נחבל הולך הרגל ונגרם לו שבר בעמוד השדרה.


בהתאם למפורט בכתב האישום, נהג הנאשם ברכב ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא שם ליבו אל הדרך, התרכז ברוכב קטנוע שנסע לפניו, לא האט בהתקרבו למעבר החצייה כנדרש, לא עצר רכבו לפני מעבר החצייה, לא נתן זכות קדימה להולך הרגל, לא נקט באמצעים הדרושים למניעת תאונה, פגע בהולך הרגל וגרם לתאונת דרכים בה נחבל אדם. עוד צוין בכתב האישום כי מאוחר יותר, ביום 17.11.03, נפטר הולך הרגל לאחר ששוחרר מבית החולים.

בישיבת ההקראה כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, ועל כן נשמעו בפני
הראיות.


העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
לאחר ששמעתי את מכלול העדויות ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, דומה כי חלק ניכר מהעובדות אינו שנוי כלל במחלוקת, ועולה הן מראיות התביעה והן מדברי הנאשם עצמו.

התמונה המצטיירת, על פי גרסת כל הצדדים המעורבים, הנה כי הנאשם אכן נהג ברכב במועד ובמקום המפורט בכתב האישום. עובר לתאונה נסע לפני רכבו של הנאשם קטנוע שמספרו 37-680-24 (להלן: "הקטנוע"), עליו רכב העד לירן אוריאל (להלן: "רוכב הקטנוע" או "אוריאל"). שני כלי הרכב – רכבו של הנאשם והקטנוע – נסעו ברחוב גבעתי מדרום לצפון, במרכז הנתיב השמאלי, מבין שני הנתיבים שבמקום.
בסמוך לפני מעבר החצייה, מטרים ספורים ממש לפני המעבר, סטה לפתע הקטנוע מנתיב נסיעתו שמאלה והחל בבלימה. הנאשם, אשר הבחין בסטייתו הפתאומית של הקטנוע, בלם אף הוא את רכבו על מנת שלא לפגוע בקטנוע. במהלך הבלימה נשמעה חבטה, אשר בנוגע לטיבה ולאופן היווצרותה חלוקים הצדדים. מכל מקום, משהשלימו שני כלי הרכב את בלימתם ונעצרו מרחק קצר לאחר מעבר החצייה, נמצא הולך הרגל שוכב על הכביש בסמוך לפינה הימנית הקדמית של רכבו של הנאשם, כשהוא פגוע וחבול.

אציין עוד כי לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה כי הנפגע אכן נפטר, למרבה הצער, ביום 23.11.03, ולעניין זה אף הוגשה בהסכמה ההודעה שמסר בנו, יוסף חדוות – ראו ת/1 ש' 8-11. למען הסר ספק אציין, בהקשר זה, כי התביעה אינה מייחסת לנאשם את האחריות לגרימת מותו של הולך הרגל, והמידע בדבר מותו אך הובא כאחת העובדות שפורטו בכתב האישום. כמו כן, לא הייתה מחלוקת באשר לחבלות שנגרמו לנפגע, כפי שמפורט בתעודות הרפואיות ת/13, אשר הוגשו בהסכמה.

בנסיבות מוסכמות אלה, הצטמצמה המחלוקת שבין הצדדים אך לשאלה האם הוכח מעבר לכל ספק סביר כי רכבו של הנאשם הוא שפגע בהולך הרגל וגרם לנפילתו ולחבלות שנגרמו לו על פי התעודות הרפואיות. לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו לעיוני, שוכנעתי כי יש לתת לשאלה זו מענה חיובי, וזאת במידה רבה לנוכח אמרותיו של הנאשם עצמו, כפי שנמסרו בהזדמנויות שונות במהלך החקירה, כמו גם על יסוד עדותו של רוכב הקטנוע.


אמרות הנאשם:
בפרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד ליום 4.12.03 מסר הנאשם את גרסתו בנוגע לתאונה, במידות שונות של פירוט, בארבעה מועדים שונים. אסקור את אמרותיו על פי סדרן.

אמרתו הראשונה של הנאשם נמסרה כבר דקות אחדות לאחר התאונה, ותועדה על ידי השוטר המתנדב אריק צור (להלן: "צור" או "המתנדב") בדו"ח הפעולה שלו – ת/9. צור העיד ומסר כי אינו זוכר את האירוע עצמו, ועל כן הוא נסמך בעדותו על הפרטים שרשם בדו"ח הפעולה. ב-ת/9 תיעד צור הן את הפרטים שנמסרו לו בתחילה, באופן כללי, על ידי הנהגים המעורבים, והן את אמרתו הקצרה והנפרדת של כל אחד מהם.

במסגרת התיאור הכללי של ממצאיו, כתב צור כי: "לדברי הנהגים, נהג הקטנוע התחמק מפגיעה בהולך הרגל שהתפרץ לכביש ונפגע מנהג המכונית". בהמשך הדו"ח מתועדים דבריו של הנאשם עצמו, המכונה בדו"ח "נהג 1", ולפיהם: "הגעתי מרחוב ירושלים, נסעתי בגבעתי ליד מעבר החצייה... כל הדרך נסע לפני קטנוע. לפני מעבר החצייה הקטנוע האט וברח שמאלה. כדי להימנע מפגיעה בקטנוע פניתי למרכז הכביש ופתאום היה על המכונית אדם שהלך במעבר החצייה. האדם הלך מכיוון מערב למזרח".
(כל ההדגשות שלי – ח.ט.)


להשלמת התמונה אציין כבר עתה את שנכתב באותו שלב מפיו של רוכב הקטנוע, שכונה "נהג 2" ב-ת/9: "נסעתי במרכז המסלול השמאלי ברחוב גבעתי. כשהייתי קרוב מאד למעבר החצייה התפרץ פתאום הולך רגל למרכז הכביש. כדי לא לפגוע בו פניתי פניה חדה שמאלה לפס ההפרדה. האדם עבר אותי למרכז הכביש במהירות".

הנה כי כן, מהפרטים שמסר הנאשם עצמו, כפי שתועדו ב-ת/9, עולה הודאה מפורשת בכך שרכבו הוא שפגע בהולך הרגל. המדובר כאמור באמרה שנרשמה מפיו דקות אחדות לאחר האירוע, ואשר יש בה כדי לשקף באופן אותנטי את ההתרחשויות, כפי שחווה אותן הנאשם, זמן קצר בלבד בטרם שוחח עם המתנדב.

במהלך עדותו בבית המשפט, במסגרתה כפר בטענה כי פגע בהולך הרגל, העלה הנאשם טענות שונות כלפי רישומיו של צור וטען כי הדברים שנרשמו אינם משקפים את אמרותיו בפועל. כמו כן טען כי המתנדב לא שאל אותו שאלות כלשהן והסביר לו שרק הגיע לפנות את פקק התנועה שנוצר במקום התאונה (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 4-13). אלא שטענותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם הפרטים שמסר במהלך חקירת המשטרה, שכן בהודעתו ת/4 בעמ' 2 ש' 28-29 מסר כי "בפרק זמן קצר מאד הגיעה ניידת משטרה עם שני שוטרים וגבו עדות ממני ומהרוכב", משמע אכן ביצע המתנדב פעולה אקטיבית של גביית עדויות בשטח, עדויות אותן תיעד בדו"ח הפעולה ת/9, כפי שהעיד.

יתרה מכך, האמרה שתועדה מפיו של הנאשם על ידי צור, עולה בקנה אחד אף עם אמרותיו
הנוספות של הנאשם בהמשך החקירה, אשר מצביעות על תרחיש דומה להיווצרות התאונה, גם אם הניסוחים היו עמומים יותר ופחות חד משמעיים מזה המצטייר מהאמור ב-ת/9.

כבר למחרת יום התאונה, התייצב הנאשם בתחנת המשטרה ומסר הודעה על תאונת דרכים – ת/5. מעדות הנאשם עולה כי קיבל לידיו את הטופס ורשם בו את תיאור התאונה באופן פתוח לחלוטין, בכתב ידו ומבלי שהופעלו עליו לחצים כלשהם (עמ' 10 ש' 3-8). וכך באו הדברים לידי ביטוי בטופס שמילא הנאשם: "נסעתי מכיוון רחוב ירושלים ברחוב גבעתי. לפני נסע כל הדרך קטנוע. נסענו במהירות איטית... לפתע, אחרי פס האטה ולפני מעבר החצייה, עשה הקטנוע שלפני תנועה חדה שמאלה, ללא כל התרעה וסיבה נראית לעין והאט למצב עצירה... אני השתדלתי לא לפגוע בקטנוע ורק אותו ראיתי לנגד עיני. הצלחתי במאמץ ובניסיון רב לא לפגוע בקטנוע... ואז הרגשתי חבטה קלה והבנתי שפגעתי במשהו. יצאתי מהרכב, הסתכלתי על רוכב הקטנוע, הוא לא נפגע. לצד הרכב שכב על הכביש אדם שנפגע. אני לא ראיתי אותו. ראיתי רק את הקטנוע...".

אמנם בהודעה זו לא מציין הנאשם באופן מפורש כי רכבו פגע בהולך הרגל, אך כל היסודות המחייבים מסקנה זו מעוגנים היטב באמרה ת/5. הנאשם מאשר בה מפורשות כי בשום שלב לא הבחין בהולך הרגל, עד שמצא אותו שוכב על הכביש לצד הרכב. הנאשם מסביר כי לא הבחין בהולך הרגל משום שהיה ממוקד בתמרון המפתיע של רוכב הקטנוע. הנאשם מוסר כי חש בחבטה ברכבו והבין כי פגע במשהו וקושר בין פגיעה זו לבין הימצאותו של הולך הרגל כשהוא שוכב חבול לצד הרכב. כמו כן מוסר הנאשם מפורשות כי הפגיעה לא הייתה ברוכב הקטנוע, והמסקנה המתבקשת מדבריו היא כי רכבו פגע בהולך הרגל. כאמור, מדובר באמרה שנרשמה בכתב ידו של הנאשם, אשר ניסח אותה בלשונו שלו, ולא יכול להיות כל ספק כי היא משקפת את גרסתו המדויקת של הנאשם, פחות מ-24 שעות לאחר התאונה.

כעבור שבועיים לערך, ביום 23.10.03, זומן הנאשם לתחנת משטרה ומסר הודעה מפורטת לגבי התאונה – ת/2. במסגרת הודעתו זו, מסר הנאשם, בין היתר, את הפרטים הבאים: "התקרבנו למעבר החצייה... ראיתי את הקטנוע מבצע פנייה חדה שמאלה... ולרגע נראה לי כאילו הוא עומד לאבד שליטה. אני כל הזמן התרכזתי בו כדי לא לפגוע בו. לא הבנתי ולא ראיתי עדיין את הסיבה לסטייה הפתאומית שלו שמאלה, וכאשר הייתי על מעבר החצייה שמעתי חבטה ברכב. עדיין לא ראיתי מה זה וחששתי שפגעתי בקטנוע. נעצרתי מייד אחרי מעבר החצייה... ירדתי מהרכב וראיתי את רוכב הקטנוע קם ואומר לי "לא קרה לי כלום", ואז ראיתי שבמקביל לדופן ימין של רכבי, כמטר אחרי מעבר החצייה, שכב אדם... אני לא ראיתי כלל את הולך הרגל עד לזמן שיצאתי מהרכב שלי. אני רוצה לציין שהתמקדתי ברוכב הקטנוע בכדי לא לפגוע בו כי רק אותו ראיתי. אני לא ראיתי מה גרם לרוכב הקטנוע לסטות שמאלה. בזמן שהייתי על מעבר החצייה שמעתי מכה ברכב שלי – לא ידוע לי מאיזה איזור, באיזה חלק של הרכב...".

הנה כי כן, חזר הנאשם גם הפעם על אותה גרסה ממש וגם הפעם מתחייבת מגרסתו המסקנה כי רכבו הוא שפגע בהולך הרגל. פעם נוספת מאשר הנאשם כי לא הבחין כלל בהולך הרגל עד השלב בו יצא מהרכב, וזאת משום שהיה ממוקד אך ורק באופן נסיעתו של הקטנוע. כמו כן, מאשר הנאשם פעם נוספת את העובדה כי רכבו פגע בדבר מה. בשלב הראשון, עדיין לא ראה במה פגע וחשש כי מדובר היה בקטנוע, אך לאחר שנעצר הבחין בהולך הרגל השוכב לצד רכבו והבין במה פגע. זוהי המסקנה הסבירה היחידה אותה ניתן להסיק מאמרתו זו של הנאשם, ומדובר בתרחיש זהה לחלוטין לזה שנמסר על ידו בפעמים הקודמות, הן ב-ת/5 והן ב-ת/9.

לבסוף, לאחר שנודע דבר מותו של הולך הרגל, זומן הנאשם לחקירה נוספת, הפעם חקירה באזהרה בגין גרימת מותו של הנפגע ברשלנות. הנאשם מסר גרסה מפורטת ביותר, ומן הראוי לצטט גם מתוכה, את הפרטים המהותיים שמסר, כפי שתועדו בהודעה ת/4: "נסעתי בצורה איטית ביותר. לפניי רכב קטנוע... שמרתי מרחק בטוח מרוכב הקטנוע... ממש כשרוכב הקטנוע הגיע למעבר החצייה, הוא בצורה פתאומית ביותר נטה שמאלה ואני לא הבנתי את פשר ההתנהגות הפתאומית הזו. באינסטינקט אני חשבתי רק איך לא לפגוע בו... אני הגעתי עד אליו ואז שמעתי את המכה. חשבתי שפגעתי בו – בקטנוע – כי לא ראיתי, גם לפני כן, אף אחד על מעבר החצייה או אי התנועה... יצאתי מייד החוצה כדי להתבונן ברוכב. הוא אמר לי "לא קרה לי כלום". הוא דיבר על מישהו שפרץ לכביש והצביע על מישהו ששכב לפני, בערך מטר, אני מעריך, ממעבר החצייה... אני לא הבנתי מאיפה הוא הגיע ואני זוכר שאמרתי "אלוהים, מאיפה הוא הגיע" (ת/4 עמ' 1 ש' 24 – עמ' 2 ש' 12).

גם בהודעה זו מבהיר הנאשם למעלה מכל ספק כי רכבו פגע בגוף כלשהו וכי בתחילה סבר כי מדובר היה בקטנוע, אלא שמשיצא מהרכב ונודע לו על הימצאו של הולך הרגל במקום, התבררה התמונה במלואה. באותה הודעה ממש, מציין הנאשם כי שאל את השוטרים שהגיעו לשטח האם בכוונתם לתפוס כבר באותו רגע את רישיון הנהיגה שלו (ת/4 עמ' 3 ש' 2-3), וגם בכך יש כדי להעיד על הבנתו כי היה מעורב ישירות בתאונת הדרכים שבה נפגע הולך הרגל.

פגיעתו של הנאשם בהולך הרגל, לא רק שלא הוכחשה במסגרת ההודעה ת/4, אלא שהיא משמשת כנקודת מוצא מובהקת לחקירה כולה. בשום שלב אין הנאשם טוען ב-ת/4, כי לא פגע בהולך הרגל, אלא אך שלא יכול היה בנסיבות העניין למנוע את התאונה (ת/4 עמ' 4 ש' 17).
יתרה מכך, הנאשם נשאל מפורשות על ידי החוקר: "איפה בדיוק היה המגע בין רכבך לבין הולך הרגל", והנאשם אינו משיב שלא היה מגע שכזה, אלא: "אני לא יודע. לא ראיתי. שמעתי מכה. הייתי בטוח שפגעתי בקטנוע. שמעתי צליל עמום. לא הייתה מכת פח" (ת/4 עמ' 5 ש' 30-32), ובהמשך, כשנשאל איזה נזק נגרם לרכב "בשל הפגיעה בהולך הרגל", הוא אינו משיב כי לא הייתה כל פגיעה מסוג זה, אלא ש:"אחרי התאונה עם הולך הרגל לא היה נזק ברכב חוץ מהשפשוף בצד שמאל מהכידון של הקטנוע" (ת/4 עמ' 6 ש' 28-29).

עוד יובהר כי גם בהודעה זו מסר הנאשם מפורשות שלא הבחין בהולך הרגל בשום שלב, עד ליציאתו מהרכב לאחר התאונה, וכי היה ממוקד כל העת במעשיו של רוכב הקטנוע. הנאשם אף ציין כי ייתכן שרוכב הקטנוע הוא שהסתיר לו את הולך הרגל. עוד עולה מהודעתו כי המקום מוכר לו היטב, שכן הוא נוסע בו מדי יום, וכי הוא מודע לחובה להאט לפני מעבר חצייה ולתת זכות קדימה להולכי רגל, אלא שבמקרה הנוכחי לא הבחין בהולך הרגל ולכן גם לא בלם בלימת חירום, מחשש כי רכבים שנסעו אחריו ייפגעו בו (ת/4 עמ' 5 ש' 17-22). ככל שמדובר במגע כלשהו בין הרכב לבין הקטנוע במהלך התאונה, מסר הנאשם כי: "בשלב שנעצרתי, ידית הכידון נגעה בדלת הנהג" (ת/4 עמ' 5 ש' 13-14).

כפי שניתן לראות, התמונה המצטברת מכל אמרותיו של הנאשם הנה תמונה עקבית, אשר אין בה כל כפירה בטענה כי רכבו הוא שפגע בהולך הרגל. להפך, ניתן להסיק מאמרותיו כי הוא מודה במפורש בכך שפגע בהולך הרגל, גם אם מדובר במסקנה אותה הסיק בדיעבד, מייד לאחר התאונה, שכן ברגע הפגיעה בהולך הרגל לא היה מודע לנוכחותו במקום. זוהי המסקנה המתחייבת מדבריו, ותרחיש זה הוא ששימש נקודת מוצא לכל אמרותיו, בין לאלה בהן ציין במפורש כי פגע בהולך הרגל, ובין באלה בהן לא נמסרה אמרה כה חד משמעית.

הפעם הראשונה בה טען הנאשם מפורשות כי לא פגע כלל בהולך הרגל הייתה בעדותו בבית המשפט, אלא שמדובר בטענה כבושה אשר אינה עולה בקנה אחד עם אמרותיו המפורטות בשלבי החקירה, כפי שפורטו בהרחבה לעיל.

בעדותו בבית המשפט, ניסה הנאשם לשכנע כי החבטה ששמע וחש, כפי שמסר בהודעותיו, נבעה ממגע שנוצר בין רכבו לבין הקטנוע, כך שאין בה כדי להעיד על פגיעתו בהולך הרגל. המדובר במגע בין הרכב לבין כידון הקטנוע (עמ' 10 ש' 17-18). את האמרה ב-ת/5 לפיה הצליח להימנע מפגיעה בקטנוע, הסביר הנאשם בכך שכוונתו הייתה כי הצליח לא לפגוע ברוכב הקטנוע, בעוד שבקטנוע עצמו כן פגע. בהתחשב בכך שמדובר באמרה שנכתבה על ידי הנאשם בכתב ידו, מדובר בהסבר מפוקפק למדי. יתרה מכך, אף אם היה מגע מסוים בין הרכב לבין הכידון, הרי שבנסיבות העניין ניתן לקבוע בוודאות כי לא היה בין מגע זה לבין אותה חבטה שחש הנאשם דבר וחצי דבר.

על מנת לבסס את טענתו כי החבטה נבעה מהפגיעה בכידון הקטנוע, טען הנאשם בעדותו כי שמע את החבטה באופן כמעט סימולטאני לסיום הבלימה, בעת שהקטנוע כבר נעצר ועמד במקביל לרכבו של הנאשם. כמו כן טען כי החבטה נשמעה משמאלו (עמ' 11 ש' 18, עמ' 12 ש' 12). אלא שב-ת/2, כפי שצוטט לעיל, מסר הנאשם מפורשות כי אין ביכולתו לומר מאיזה כיוון נשמעה החבטה, ומובן כי כיום, בחלוף כשש שנים מאז האירוע, השמעת הטענה כי החבטה נשמעה משמאל, אינה אלא חלק מהניסיון הכושל לשכנע שמקורה בפגיעה בקטנוע.

בנוסף, כפי שכבר הובהר בהרחבה לעיל, הנאשם קושר באמרותיו באופן ברור בין החבטה לבין איתורו של הולך הרגל החבול בסמוך לרכבו, מייד לאחר שנעצר, ושולל בהן באופן מובהק קשר כזה לפגיעה בקטנוע, כך שלא ניתן כיום לקבל את טענתו שמקורה של החבטה במגע עם הקטנוע. כזכור, תיאר הנאשם את החבטה "צליל עמום, לא פגיעה בפח", תיאור שאינו תואם פגיעה בקטנוע. כיום טוען הנאשם כי הפגיעה הייתה "בגומי של הכידון", אך ספק רב בעיני אם מגע מסוג זה עשוי היה לגרום לקול חבטה דוגמת זה שתיאר הנאשם.

מכל מקום, כפי שיובהר מייד בהרחבה, האפשרות בדבר קיומו של קשר בין מגע כלשהו שבין הרכב לקטנוע לבין החבטה שנשמעה בגין התאונה, נשללת באופן מפורש וחד-משמעי בעדותו של רוכב הקטנוע, כך שהאפשרות הסבירה היחידה להצביע על מקורה של החבטה הנה פגיעתו של הרכב בהולך הרגל, ומסקנה מתחייבת זו היא שעמדה ביסוד כל אמרותיו של הנאשם, עד לשלב בו בחר לכפור במיוחס לו.





עדות רוכב הקטנוע:
רוכב הקטנוע העיד בבית המשפט, ואמרותיו השונות משלב החקירה הוגשו בהסכמה כתחליף לעדותו הראשית. אציין כבר עתה כי עדותו של רוכב הקטנוע הייתה אמינה בעיני. אוריאל חזר על הגרסה אותה מסר לאורך כל שלבי החקירה, ועל אף טענות ב"כ הנאשם בהקשר זה בסיכומיו, לא מצאתי כי בדבריו נתגלו סתירות מהותיות כלשהן. אציין כי הנאשם עצמו נסמך במידה רבה, גם בעדותו, וגם בהודעותיו השונות, על גרסתו של רוכב האופנוע, לא כפר בפרטים כלשהם מתוכה, והפנה את החוקרים אליה במטרה לשכנעם כי לא היה אחראי לגרימת התאונה. בנסיבות אלה, אין כל סיבה שלא לתת משקל ראייתי מלא לדבריו של רוכב הקטנוע.

את מה שנרשם מפיו של אוריאל על ידי המתנדב ב-ת/9, דקות ספורות לאחר התאונה, כבר הבאתי בתחילת דברי. כזכור, נרשם שם מפיהם של שני הנהגים המעורבים כי נהג הקטנוע הצליח להתחמק מהולך הרגל, אשר נפגע לבסוף על ידי הרכב. בהמשך, נרשם מפיו של רוכב הקטנוע כי בעקבות התפרצותו של הולך הרגל לכביש, פנה רוכב הקטנוע פנייה חדה שמאלה והולך הרגל חלף על פניו לעבר מרכז הכביש.

למחרת, מילא גם רוכב הקטנוע טופס הודעה על תאונת דרכים – ת/11. בטופס זה רשם אוריאל כי במהלך הנסיעה הבחין באדם חוצה את הכביש מעברו השני של הרחוב, כאשר שק על כתפו. אותו אדם, אשר לא היה מרוכז במתרחש, הגיע לאי התנועה שבמרכז הכביש והחל באופן מפתיע לחצות את חלקו השני של הכביש, מבלי שהסתכל לעבר התנועה המתקרבת, ובעוד הקטנוע נמצא כבר במרחק של מטרים ספורים ממעבר החצייה. בשלב זה, מציין רוכב הקטנוע כי: "למזלי, בשנייה הזאת הצלחתי לחמוק בין ההולך רגל לבין האי תנועה, ללא שום אפשרות לבלימה. כאשר הרכב שהיה מאחורי ניסה לחמוק ממני, לא היה כל סיכוי שלא יפגע בהולך הרגל".

בהודעות נוספות שמסר אוריאל, כמו גם בעדותו לפני, הובהר כי לא ראה במו עיניו את התאונה שהתרחשה מאחוריו, כך שלכאורה לא יכול היה למסור מידע וודאי בדבר פגיעת הרכב בהולך הרגל. כזכור, רשם המתנדב ב-ת/9, כי שמע משני הנהגים שהרכב הוא שפגע בהולך הרגל. לפיכך, טען הנאשם כי אין לתת אמון בצור ואין לתת משקל כלשהו לאמור ב-ת/9, שכן ניתן להבין שצור עיוות את דברי העדים בכך שרשם כי אמרו לו שהרכב פגע בהולך הרגל, על אף שאיש מהם לא ראה את הפגיעה הנטענת. אלא שעיון בגרסה שמסר אוריאל בטופס ת/11, מבהירה את פני הדברים. רוכב הקטנוע אמנם לא ראה את פגיעת הרכב בהולך הרגל, ואולם, כהגדרתו, "לא היה כל סיכוי", בנסיבות שנוצרו, שהרכב לא יפגע בהולך הרגל. הנה כי כן, התיאור הכללי שרשם צור בעקבות שיחתו עם הנהגים, שיקף נכונה את המסקנה הבלתי נמנעת אליה הגיעו גם הנאשם וגם אוריאל מייד לאחר התאונה, ולא מצאתי כל בסיס לסברה כי האמור ב-ת/9 אינו משקף את המידע שנמסר למתנדב על ידי המעורבים.

גם בהודעותיו הנוספות, ת/10 ו- ת/12, מסר אוריאל גרסה זהה. אוריאל הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הצליח להתחמק מהולך הרגל, כך שלא נוצר כל מגע בין חלק כלשהו של הקטנוע לבין הנפגע. באשר לאותה "חבטה", אליה מתייחס גם הנאשם בעדותו, עולה בעליל מגרסת רוכב הקטנוע, כי אין קשר בין מגע כלשהו של הרכב בקטנוע לבין החבטה.

ב-ת/10 ש' 19-25 מסר אוריאל כי: "נעצרתי 2-3 מטר אחרי מעבר החצייה וממש לקראת העצירה שמעתי רעש של מכה מכיוון מעבר החצייה. הסתכלתי וראיתי שרכב עמד מטר אחרי המעבר בערך והולך הרגל שוכב על הכביש במעבר החצייה, אולי מטר אחרי המעבר". מאמרה זו עולה בבירור כי החבטה נשמעה בעקבות מגע בין רכבו של הנאשם לבין עצם כלשהו, בקרבת מעבר החצייה, מטרים ספורים מאחורי הקטנוע, אשר חלף זה מכבר על פני מקום זה. עוד קושרת האמרה הנ"ל באופן ברור למדי את החבטה לפגיעה בהולך הרגל.

תמונה דומה עולה מדברי רוכב הקטנוע גם בהודעה ת/12 עמ' 2 ש' 17-21, שם נשאל האם ראה כיצד נפגע הולך הרגל, השיב בשלילה ומסר כי: "שמעתי את המכה ושמעתי חריקת צמיגים קולנית ונבהלתי וחששתי שהרכב יפגע בי, והרכב חלף לידי מצד ימין ופגע במרפק ימין שלי עם המראה החיצונית השמאלית של הרכב, הכידון זז לי ואני נשענתי על האוטו שלו". מתיאור זה עולה במפורש כי המכה שנשמעה מכיוון מעבר החצייה, קדמה בבירור לכל מגע שהתקיים מאוחר יותר בין הקטנוע לבין הרכב, ואינה קשורה כלל למגע כזה.

התוצאה היא, כי בהתאם לגרסתו האמינה של רוכב הקטנוע, אשר תואמת לחלוטין את הגרסאות שמסר הנאשם לאורך חקירת המשטרה כולה, המסקנה הסבירה היחידה באשר לאופן התרחשות התאונה, הינה כי קול החבטה ששמעו הנהגים נבע מפגיעתו של הרכב בהולך הרגל, אשר חצה את הרחוב על מעבר החצייה. גרסתו של אוריאל סותרת את טענתו הנוכחית של הנאשם, לפיה נגרמה החבטה בשל מגע בין הרכב לקטנוע, ומבהירה כי בטרם היה מגע כלשהו בין הרכבים, פגע רכבו של הנאשם בהולך הרגל, כנטען בכתב האישום.


עדויות המומחים:
במסגרת הדיון שהתנהל בפני
, העידו מומחים מטעמם של שני הצדדים. מטעם התביעה העיד הבוחן משה אברהם וכן הוגשו מסמכים שערך. מטעם ההגנה העיד המומחה מר רפי וולמרק, בוחן תנועה במשטרת ישראל בעברו, אשר ערך חוות דעת שסומנה נ/2. יובהר כבר עתה כי לא מצאתי לייחס משקל ממשי לאמור בראיות המומחים, אשר איש מהם לא היה נוכח בזירת העבירה במועד הרלבנטי, ולא יכול היה להתייחס לממצאים שתועדו בזמן אמיתי. בנוסף, במקרה זה לא גובשו חוות הדעת באמצעות כלים מקצועיים, הנוגעים לשחזור תאונות דרכים, ושני הצדדים הסתמכו אך על העולה מגרסאות העדים, תחום אשר בו אין להם כל מומחיות מיוחדת.

לזירת האירוע לא נשלח בוחן מייד לאחר התאונה, ובהתחשב בכך שמדובר בתאונה בה נפגע אדם באופן לא קל, המדובר בהחלט במחדל של ממש בחקירה. עוד ניתן להתרשם מחומר החקירה כי רק לאחר מותו של הולך הרגל, למעלה מחודש לאחר התאונה, נקטה המשטרה בפעולות חקירה בסיסיות, אותן היה עליה לבצע בסמוך לאחר התרחשות התאונה.

כך למשל, כפי שעולה מהמזכר ת/6, שערך הבוחן ביום 4.12.03, רק במועד זה, כחודשיים לאחר התאונה, נבדקו לראשונה רכביהם של המעורבים, על מנת לאתר בהם סימנים שנותרו מהתאונה. הבוחן אמנם איתר על רכבו של הנאשם מעיכה מעל כנף קדמית ימנית וסימני פגיעה בדופן הכנף, אך הנאשם הסביר לו כי מדובר בנזק שנותר מתאונה אחרת, אשר אינה קשורה לפגיעה בהולך הרגל. לנוכח חלוף הזמן, ספק אם ניתן לשלול את טענתו זו של הנאשם, על אף שבצדק העיר הבוחן כי מעיכה בחלק העליון של הכנף אינה עולה בקנה אחד עם תאונה בין שני רכבים, והולמת יותר מצב של פגיעה חזיתית בהולך רגל, אשר בעקבותיה התרומם ונפל על חלקה העליון של הכנף. בנסיבות אלה, אינני מוצא לנכון להסתמך כלל על ממצאי הבוחן או על חוות דעתו באשר לאופן התרחשות התאונה.

עוד יש לציין, כי מטעמים שלא הובררו כלל, באשר הבוחן לא נשאל על כך על ידי מי מהצדדים, ככל הנראה לא נגבתה בשום שלב הודעה מהנפגע עצמו, אשר זמן קצר לאחר התאונה כבר היה בהכרה מלאה, ואף שוחרר לביתו מבית החולים. דומה כי גביית עדותו יכולה הייתה להשלים את התמונה ולהבהירה, והעובדה כי פעולה מתבקשת זו לא בוצעה, מצביעה אף היא על המסקנה כי רק בעקבות פטירתו של הולך הרגל, החלה המשטרה לטפל ברצינות בעניינה של תאונת הדרכים המתוארת בכתב האישום.

בעטיו של מחדל זה של המשטרה, נאלצה ההגנה לנסות ולהסתמך על ראיות חלופיות כגון על הפרטים שנמסרו לרופא, שטיפל בנפגע בבית החולים, מפיו של אחד מבניו של הולך הרגל. בתחילת התעודה הרפואית ת/13, רשם ד"ר ספון, תחת פרטי "מחלה נוכחית", כי: "לדברי בנו נחבל ביום קבלתו מאופנוע אשר פגע בו כהולך רגל". מהעדויות עולה כי הנפגע היה אב לשישה בנים, ועל אף ניסיונות ההגנה, לא עלה בידיה לאתר את הבן אשר שוחח עם הרופא ומסר לו את אשר מסר. אף על פי כן, עותרת ההגנה לתת לאמרה זו משקל ממשי ולראות בה ככזו המקימה ספק בדבר אחריותו של הנאשם לפגיעה בהולך הרגל, אך לטעמי לא ניתן לעשות כן. אין מחלוקת על כך שאף אחד מבניו של הנפגע לא היה נוכח בזירת התאונה, כך שלא היה בידי מי מהם מידע ישיר על האירוע. בהעדרו של הבן, שאמרתו תועדה על ידי הרופא, לא רק שמדובר על עדות כפולה מפי השמועה, אלא שאין כל אפשרות להניח מהיכן שאב אותו בן את המידע שמסר לרופא. לא ניתן לקבל כמובנת מאליה את הטענה שמדובר במידע ששמע ישירות מאביו, ועל אף שאמרה זו מטרידה, אין בה כדי להשליך על המסכת הראייתית המוצקה המעידה על אחריותו של הנאשם.

כפי שניתן להבין, מחדלי החקירה שנחשפו בפרשה זו כבדי משקל, אלא שאין בעצם העובדה שקיימים מחדלי חקירה כדי להביא באופן אוטומטי לזיכויו של הנאשם, והכול תלוי במצב הראייתי הקיים בכל מקרה ומקרה. ככל שמדובר במקרה שלפני, קיימות ראיות ברורות המעידות על אחריותו של הנאשם לגרימת התאונה, ועל כן אין בהצטברותם של מחדלי החקירה כדי לערער המסקנות המתחייבות מהראיות שהוצגו בפני
.

גם בחוות דעת הבוחן מטעם ההגנה אין כדי לשנות ממסקנותיי. חוות הדעת נ/2 מורכבת רובה ככולה מפירוט העדויות והממצאים שבתיק, פירוט אשר אינו תולדה של מומחיות מקצועית כלשהי. בפרק המסקנות שולל המומחה מטעם ההגנה את מסקנות הבוחן, אך כאמור ממילא לא מצאתי לנכון להסתמך על מסקנות אלה. מסקנת המומחה היא כי הולך הרגל נפגע דווקא על ידי הקטנוע, ולא על ידי הרכב, אלא שמסקנה זו נסמכת על אותה אמרה בחוות הדעת הרפואית, שהוזכרה קודם לכן, אשר משקלה הראייתי אפסי.

עוד מצביע המומחה על כך שלא ניתן לייחס את הנזקים, שנמצאו ברכב על ידי הבוחן, דווקא לתאונה הנוכחית, ולכן קיימת אפשרות כי הולך הרגל נפגע על ידי הקטנוע או אולי נפל לכביש באופן עצמאי, מבלי שנפגע כלל על ידי רכב כלשהו. מדובר אמנם באפשרויות שיש לבחנן, ורק שלילת התקיימותן מעבר לכל ספק סביר יכול שתביא להרשעה, אלא שבדיקה זו יש לבצע לנוכח חומר הראיות הקיים בתיק ואין בעצם העובדה שהמומחה מצביע עליהן כדי לשנות את מאזן הראיות בהקשר זה.


ניתוח ומסקנות:
כפי שהובהר לעיל, בשלבים שונים של החקירה מסר הנאשם אמרות אשר יש בהם משום הודאה מובהקת בכך שרכבו הוא שפגע בהולך הרגל. יתרה מכך, אפילו לא היה מקום לראות באותן אמרות משום הודאת נאשם, הרי שמסכת הראיות הנסיבתיות שהובאה בפני
מביאה בהכרח למסקנה סבירה אחת ויחידה, לפיה היה זה רכבו של הנאשם שפגע בהולך הרגל על מעבר החצייה, שכן כל תזה חלופית אחרת אינה תואמת את הראיות.

בחוות הדעת מטעם ההגנה הועלתה האפשרות כי רוכב הקטנוע הוא שפגע בהולך הרגל, אלא שאפשרות זו נשללת לא רק בגרסתו האמינה של רוכב הקטנוע, אלא גם בדברי הנאשם עצמו. הנאשם מסר, הן בעדותו בבית המשפט והן באמרותיו השונות שקדמו לכך, כי היה מרוכז כל העת במהלכיו של הקטנוע, שכן לנוכח התמרון המפתיע של הקטנוע וסטייתו שמאלה התעורר החשש כי יפגעו זה בזה. לפיכך, אילו היה רוכב הקטנוע פוגע בהולך הרגל, בהכרח היה הנאשם מבחין בכך, שהרי מדובר באירוע שהתרחש מטרים ספורים לפניו, בדיוק במקום בו התמקדה תשומת ליבו. אלא שהנאשם מבהיר בדבריו כי לא ראה כל אירוע שכזה ולמעשה לא הבין כלל, עובר לעצירתו את הרכב, מדוע סטה הקטנוע שמאלה. במצב דברים זה מתחייבת המסקנה כי הקטנוע לא פגע בהולך הרגל, אלא הצליח להתחמק מפניו, בדיוק כפי שטען אוריאל.

אפשרות נוספת שהעלה המומחה מטעם ההגנה הינה כי הולך הרגל נפל באופן עצמאי, ללא קשר לרכבים, ורכבו של הנאשם כלל לא פגע בו. אלא שגם אפשרות זו אינה מתיישבת עם הראיות, שכן הנאשם עצמו הודה, כבר מהרגע הראשון, כי רכבו פגע בדבר מה על מעבר החצייה. הנאשם חש בחבטה, שמע אותה והבין כי אירעה פגיעה. משנשללה באופן מוחלט האפשרות כי החבטה נבעה מפגיעת הרכב בקטנוע, מתחייבת המסקנה כי הפגיעה הייתה בהולך הרגל, פגיעה שבעקבותיה נמצא הוא שוכב לצד הרכב כשהוא חבול וזקוק לטיפול רפואי.

התוצאה היא כי אף אם נקבל את טענת הנאשם כי בשום שלב של החקירה לא התכוון להודות באופן פוזיטיבי כי פגע בהולך הרגל, הרי שמסקנה זו מתחייבת מהנסיבות האופפות את התאונה, כפי שהובאו בעדויות רוכב האופנוע והנאשם עצמו. לפיכך, אני קובע כי רכבו של הנאשם פגע בהולך הרגל, בעת שזה חצה את הכביש על מעבר החצייה מצד שמאל לימין, כיוון נסיעת הנאשם.

בנסיבות העניין אף ברורה רשלנותו של הנאשם. הנאשם עצמו מאשר כי לא האט לקראת הגעתו למעבר החצייה ולא עצר על מנת לאפשר להולך הרגל לחצות בבטחה. על פי דבריו המפורשים של הנאשם, הוא לא הבחין כלל בהולך הרגל עובר לפגיעה בו. על פי עדות הבוחן
שדה הראייה במקום התאונה פתוח (עמ' 6 ש' 3) ואף הנאשם עצמו אישר כי לא הייתה כל מגבלה על שדה הראייה שלו (עמ' 12 ש' 22-25). כמו כן העיד רוכב הקטנוע כי הבחין בהולך הרגל חוצה את הכביש, עוד כשזה חצה את החלק הראשון של הרחוב, ובטרם הגיע לאי התנועה הבנוי שבמרכז הרחוב. בנסיבות אלה היה על הנאשם להבחין בהולך הרגל מבעוד מועד, להאט את מהירות נסיעתו ולאפשר להולך הרגל להשלים בבטחה את החצייה. אציין כי אין כל היגיון בתזה לפיה הסתיר רוכב האופנוע לאורך כל הדרך את הולך הרגל מעיניו של הנאשם, ומה גם שאם כך היו פני הדברים, הרי שחייב היה הנאשם לצפות אפשרות זו ולפעול באופן שיביא לחשיפת מלוא אורכו של מעבר החצייה בפני
ו, על מנת לוודא שאין מהלכים עליו הולכי רגל.



הנאשם מסר באופן מפורש כי כל תשומת לבו הייתה נתונה לרוכב הקטנוע, ועל כן לא הבחין בהולך הרגל. משכך פעל בעת שהתקרב בנסיעתו למעבר חצייה, שלדבר קיומו היה מודע, הרי שלא נהג כנהג סביר והפר באופן מובהק את חובתו להאט, לבחון האם ניצבים במקום הולכי רגל, שבכוונתם לחצות את הכביש, ולאפשר להם, במידת הצורך, חצייה בטוחה.

יובהר, כי לא ניתן לחלוק על המסקנה שלהולך הרגל רשלנות תורמת משמעותית לגרימת התאונה, וכך גם העיד הבוחן בעמ' 6 ש' 14. על פי עדותו של רוכב הקטנוע, התפרץ הולך לרגל לכביש בהליכה מהירה, מבלי שנתן דעתו כלל לתנועה המתקרבת אל מעבר החצייה. בנסיבות אלה, אין ספק כי להולך הרגל תרומה משמעותית לגרימת התאונה. אלא שאין בנסיבות אלה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנאשם לבין התאונה. הולך הרגל חצה את הכביש במעבר חצייה, ושומה על הנהגים בכביש לצפות את האפשרות כי הולכי רגל יחלו בחצייה במקומות המיועדים לכך, אף מבלי לקיים את כל כללי הזהירות הנחוצים ובאופן רשלני. אין מדובר באירוע החורג מתחומי מבחן הצפיות, ואין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי, מקום בו הנאשם לא הבחין כלל בהולך הרגל בטרם פגע בו.

עוד ייאמר, בשולי הדברים, כי הרושם שהותירה בי התנהלותו של הנאשם, בעדותו ולאורך ההליך כולו, היה חיובי ביותר. על פי התרשמותי, המדובר באדם אמין ונורמטיבי, אשר שיתף פעולה באופן מלא בכל שלבי החקירה והאמין בתום לב בחפותו. כיום, בחלוף למעלה משש שנים מאז התאונה, משוכנע הנאשם בכל מאודו כי לא פגע כלל בהולך הרגל, אלא שסברתו זו אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שבתיק ועם המסקנות הנגזרות מהפרטים שמסר הוא עצמו מייד לאחר התאונה.

לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

הכרעת הדין נכתבה בלשכתי בהעדר הצדדים ותובא בפני
הם ביום 30.11.09 על ידי כב' השופטת מגי כהן.















תד בית משפט לתעבורה 45006/08 מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' שלמה פרל (פורסם ב-ֽ 26/11/2009)