פסקי דין על עזבון המנוח שמעון דהן ז"ל | פסקי דין על ליזה דהן | פסקי דין על יעקב דהן ואח' | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על משטרת ישראל | פסקי דין על משרד המשפטים ואח' |

2478/05 בג"צ     03/12/2009




בג"צ 2478/05 עזבון המנוח שמעון דהן ז"ל, ליזה דהן, יעקב דהן ואח' נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, משרד המשפטים ואח'




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 2478/05
כבוד הנשיאה ד' ביניש

בפני
:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין

1. עזבון המנוח שמעון דהן ז"ל

העותרים:
2. ליזה דהן
3. יעקב דהן

4. מאיר דהן

5. יעל דהן

6. יוסף דהן

7. איציק דהן

8. עידו דהן

9. קובי דהן

10. שירלי בן עזרי

11. יוסף בן עזרי

12. ספיר בן עזרי

13. רון בן עזרי

14. שלמה אוחיון


נ ג ד


1. מדינת ישראל
, משטרת ישראל
, משרד
המשפטים
המשיבים:
2. רונן סורוקה
משיבים פורמאליים:
3. ליאוניד בלייך


עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים

(11.2.2009)
י"ז בשבט התשס"ט
תאריך הישיבה:

עו"ד איתן ענבר

בשם העותרים:

עו"ד אבי ליכט

בשם המשיבים:

פסק-דין

השופטת מ' נאור
:

בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה-12.9.2003, מצא את מותו מר שמעון דהן ז"ל (להלן: המנוח) לאחר שנעצר בידי שוטרים. העותרים שלפנינו, עזבונו של המנוח ובני משפחתו, תובעים את מיצוי הדין עם המשיבים 3-2, האחראים, לטענתם, למותו של המנוח ולסבל אשר נגרם להם בעטיו של האובדן. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות שנערכו בדרגים הגבוהים ביותר בפרקליטות המדינה, הוחלט שלא להעמיד את המשיבים 3-2 לדין ועל כך העתירה שלפנינו. נקדים מסקנה לדיון ונאמר כי לא נמצאו בענייננו אותם טעמים כבדי משקל המצדיקים את התערבותנו במתחם שיקול הדעת של רשויות התביעה בענייני העמדה לדין. נפרט.

רקע עובדתי

1. ביום 12.9.2003, בסמוך לשעה 6:00 בבוקר, הבחין המשיב 2, קצין המשטרה רונן סורוקה (להלן: סורוקה), ברכב החונה בשולי הכביש בסמוך ליציאה הצפונית מנתיבי איילון. סורוקה, אשר שימש באותה העת כקצין סיור, עצר את הניידת בה נהג וניגש אל הרכב. הוא פנה אל המנוח, אשר ישב ברכב, וביקש ממנו את רישיון הנהיגה שלו ואת פרטיו. בדיקה שערך סורוקה במסוף המשטרתי העלתה כי למנוח ישנו רישום פלילי בגין עבירת סמים. לאחר שקיבל את הסכמת המנוח, החל סורוקה לבצע חיפוש ברכבו של המנוח. במהלך החיפוש הבחין סורוקה כי המנוח מנסה להניח חפץ כלשהו (שלאחר מכן התברר כי הוא שקית ניילון ובה סם) מתחת לכיסוי המושב שליד הנהג. סורוקה ניסה לתפוס את החפץ, אלא שהמנוח הקדים אותו וחטף את השקית. בנקודה זו התעורר אצל סורוקה חשד כי המנוח עבר עבירה בת מעצר וכי אי מעצרו יביא להשמדת ראייה מפלילה. על כן, להבנתו, קמה לו סמכות מעצר לפי סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). סורוקה פעל לביצוע מעצרו של המנוח. הוא ניסה לתפוס את החפץ שהחזיק המנוח בידו, והמנוח החל להשתולל ודחף את החפץ לפיו. בין השניים התגלע מאבק פיזי, אשר במהלכו נפלו שניהם לכביש. בשלב זה, עצר בצד הכביש רכב ובו שני אזרחים, חיים אהרוני (להלן: אהרוני) ואדם נוסף. השניים יצאו מרכבם וביקשו לסייע לסורוקה להשתלט על המנוח. המנוח הוסיף להתנגד למעצר, אך לבסוף, בעזרתם של שני האזרחים, הצליח סורוקה לכבול את המנוח באזיקים. כתוצאה מן המאבק, נחבל סורוקה בידיו וגם המנוח נחבל ונשרט.

2. במהלך מאבק זה, הורה סורוקה למנוח להוציא את החפץ החשוד מפיו. בנקודה זו ישנה מחלוקת בין הצדדים - האם פעל סורוקה בניגוד לנהלי המשטרה והכניס את ידו שלו אל פיו של המנוח במטרה לחלץ ממנו את השקית (כטענת העותרים) או שמא מכלול פעולותיו של סורוקה התמקדו, כגרסתו הוא, בניסיון לעצור את המנוח. מחלוקת זו עומדת בלב הפרשה שלפנינו ונדרש לה בהרחבה בהמשך. לאחר כבילתו של המנוח, שב סורוקה אל הניידת והזעיק במכשיר הקשר ניידות נוספות על מנת לסייע לו בהסעת המנוח לתחנת המשטרה. למקום האירוע הגיעו שלושה שוטרים. ליאוניד בלייך (המשיב 3, להלן: בלייך) הגיע בניידת אשר הייתה במחסום הסמוך למקום האירוע והשוטרים עווד כעביה (להלן: כעביה) ודנוך גלילי (להלן: גלילי) הגיעו בניידת נוספת. שתי הניידות הגיעו בהפרש של מספר דקות זו מזו. כשהגיעו למקום, המנוח היה בהכרה והוא הוסיף להתנגד למעצרו כאשר השוטרים העלו אותו אל הניידת. המנוח הובל בניידת לתחנת המשטרה בהרצליה, כאשר שקית הסם עודנה בפיו. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, הודיע בלייך בקשר ליומנאית כי יש להזמין לתחנה צוות של מגן דוד אדום, לשם טיפול במנוח. כאשר הגיעה הניידת לתחנת המשטרה והמנוח הוצא ממנה, החל המנוח לגלות סימני מצוקה ונשכב על הכביש. צוותי מד"א וניידת טיפול נמרץ אשר הגיעו למקום, ביצעו במנוח פעולות החייאה וצנרור של קנה הנשימה, במהלכן הוצאה שקית הסם מגרונו. מייד לאחר מכן הועבר המנוח להמשך טיפול רפואי בבית החולים "מאיר". כאשר הגיע המנוח לבית החולים, הוא כבר היה מחוסר הכרה והוא לא שב להכרתו עד למותו - 22 שעות לאחר מכן.

3. בעקבות אירוע זה, פתחה המחלקה לחקירות שוטרים חקירה פלילית נגד סורוקה, בחשד כי מותו של המנוח נגרם עקב עבירה. יצוין כי מלכתחילה מיקדו העותרים את טענותיהם נגד השוטרים סורוקה ובלייך. נגד השוטרים כעביה וגלילי לא עלו חשדות למעורבות פסולה בפרשה. ואולם, התנהגותו של השוטר בלייך לא נראתה כמעלה חשד לביצוע עבירה ועל כן התמקדה החקירה בתפקודו של סורוקה באותו ערב. תיק החקירה בעניינו של בלייך נסגר מ"חוסר אשמה".

4. ביום 14.1.2004, הודיע לעותרים עו"ד שלמה למברגר, ממונה בכיר במחלקה לחקירות שוטרים, כי הוחלט שלא להעמיד לדין פלילי או משמעתי גם את סורוקה. תיק החקירה נגד סורוקה נסגר, כשעילת הסגירה הייתה "חוסר אשמה" הן בנוגע לעבירה של גרימת מוות והן בנוגע לעבירה של שימוש בכוח בלתי סביר. ביום 8.2.2004, הגישו העותרים לפרקליטות המדינה ערר על החלטה זו. לאחר בחינת הערר בפרקליטות, הודע לעותרים ביום 27.6.2004 כי המשנה לפרקליטת המדינה דאז, עו"ד נאוה בן-אור, החליטה לדחות את הערר. בכל הנוגע לעבירה של גרימת מוות, סגירת התיק נעשתה בעילה של "חוסר אשמה" ואולם, בכל הנוגע לעבירות של שימוש מופרז בכוח, שונתה עילת הסגירה ל"חוסר ראיות". וכך נאמר במכתב:

"הריני להודיעך כי המשנה לפרקליטת המדינה בחנה את פנייתך ועיינה בחומר המצוי בתיק החקירה, ובהמלצות המשטרה, אך לא מצאה לנכון לשנות מהחלטת המשטרה לסגור את התיק.

העיון בחומר העלה, כי על פי בדיקה שערך המכון הפתולוגי בדבר סיבת המוות, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מגרימת נזק חמור למוח בעקבות תשניק מכני בשל חסימה בדרכי הנשימה העליונים ע"י גוף זר. בגרונו של המנוח נמצאה שקית שהכילה סם מסוכן, אותה נצפה המנוח בולע. סימני החבלה על גופו של המנוח, אשר אין להם קשר למותו של המנוח, מתיישבים עם גרסת הנילון והשוטרים הנוספים, כי המנוח נאבק איתם והשתולל, ונדרש כוח לשם כבילתו. גרסה זו נתמכת בהודעתו של עובר אורח שנקלע לאירוע וסייע בהשתלטות על המנוח. עוד יצוין, כי מהבדיקה הפתולוגית עלה כי המנוח היה תחת השפעת סם ממריץ מסוג mdma (אקסטזי) בכמות גדולה וסם נוסף מסוג קוקאין, עובר למותו.

בנסיבות אלה, לא נמצאו ראיות להעמדתם לדין של השוטרים, ולא נמצאה אינדיקציה לכך שמותו של המנוח נגרם בעבירה פלילית שבוצעה על ידם.

לפיכך, הערר נדחה.

אנו משתתפים בצערה של המשפחה על פטירתו של המנוח."

5. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפני
נו. העותרים מבקשים כי נורה למשיבה להעמיד לדין פלילי ומשמעתי את סורוקה ובלייך, המשיבים 3-2 בעתירה זו, אשר לטענת העותרים, הביאו למותו של המנוח. לחלופין, העותרים מבקשים כי תבוטל קביעתה של המחלקה לחקירות שוטרים, לפיה נסגר תיק החקירה נגד השניים מ"חוסר אשמה". אף שהעותרים אינם מרחיבים את הדיבור בעניין סעד חלופי זה, ברור כי ביסוד עתירתם מונחת המטרה למצות את הדין עם האחראים לטענתם למותו של המנוח.

השתלשלות ההליכים בעתירה

6. הדיון הראשון בעתירה התקיים ביום 26.12.2006 (בפני
הרכב השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל ו-ד' ברלינר). בתום הדיון ניתנה החלטה בה התבקשה המדינה "לחזור ולשקול פעם נוספת את מלוא חומר הראיות בהיבט השימוש בכוח בידי המשיב (הפורמלי) מס. 1 [סורוקה]". בהתאם להחלטה זו, הועבר התיק לבחינה מחודשת של המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) - עו"ד שי ניצן. עו"ד ניצן בחן את חומר החקירה ואת טענות העותרים וכן נפגש עם בא כוח העותרים. עמדתו בסוף תהליך הבדיקה, כפי שנמסרה לבית המשפט, הייתה כי אין מקום לשנות מן ההחלטה לסגור את התיק.

בעקבות החלטתו זו, התקיים ביום 12.5.2008, דיון נוסף בעתירה (בפני
הרכב הנשיאה ד' ביניש
והשופטים א' חיות ו-י' דנציגר) ובו נשמעו טיעוני הצדדים. בסיומו של הדיון, התבקשה המשיבה לעדכן את בית המשפט בדבר השלב שבו מצוי הליך אזרחי אשר העותרים נקטו נגד המדינה בגין מותו של המנוח. בהמשך לכך, התקבלה הודעה כי ביום 20.5.2008 ניתן

פסק דין
בהליך האזרחי ובו נקבע, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כי על המשיבה לשלם לעותרים סך של כ- 700,000 ש"ח.

לאחר קבלת הודעה זו, ניתן ביום 16.7.2008 (בהרכב הנשיאה ד' ביניש
והשופטים א' חיות ו-י' דנציגר) צו על תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תורה על העמדתם של סורוקה ובלייך לדין פלילי או לדין משמעתי, בגין ההתנהגות המיוחסת להם בגרימת מותו של המנוח; וכן מדוע לא תבוטל הקביעה לפיה תיק חקירת מותו של המנוח נסגר מ"חוסר אשמה". בעקבות הוצאת הצו, הוחלט בפרקליטות המדינה על בחינת התיק פעם נוספת, הפעם בפני
פרקליט המדינה, עו"ד משה לדור. לאחר דיון שהתקיים בהשתתפות נציגי המדינה אשר טיפלו בתיק, החליט פרקליט המדינה להותיר על כנה את ההחלטה לסגור את התיק.

ההרכב הנוכחי דן בעתירה לאחר הוצאת הצו על תנאי. שמענו את טענות הצדדים ושקלנו את הדברים. הגענו כאמור למסקנה כי יש לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה. נעמוד מקרוב על הטענות בעתירה ועל ההכרעה .

טענות העותרים

7. העותרים טוענים כי מותו של המנוח נגרם בשל התנהגותו של סורוקה במהלך מעצרו. בפיהם טענות גם כנגד השוטר בלייך, בעיקר בגין סיוע לסורוקה וחיפוי עליו. ראשית, העותרים טוענים כי במהלך המאבק עם המנוח, סורוקה הפעיל אלימות קשה כנגד המנוח ולטענתם, בתיק מצויות ראיות המצביעות על אפשרות סבירה לכך שמות המנוח נגרם עקב חבלות אשר נגרמו לו במהלך המעצר. שנית, העותרים טוענים כי סורוקה פעל שלא כדין כאשר ניסה להוציא את השקית מפיו של המנוח תוך הפעלת כוח. לטענתם, יש יסוד לסברה כי מותו של המנוח נגרם עקב חניקה, אשר נגרמה כתוצאה מניסיונותיו של סורוקה לפתוח את פיו של המנוח בכוח ולדחוף את ידיו אל תוך לועו. על פי נהלי המשטרה, נהלים שנקבעו לאור לקחי העבר, נאסר על שוטרים לבצע חיפוש בפיו של חשוד ללא הסכמתו ותוך שימוש בכוח. בנוסף, לטענת העותרים, במספר פסקי דין קבעו בתי המשפט כי שימוש בכוח במטרה לגרום לחשוד להוציא שקית סם מתוך פיו הוא אסור, וזאת בלי קשר למידת הכוח המופעלת. שלישית, העותרים טוענים כי המשיבים התרשלו בכך שנמנעו מלהעניק למנוח טיפול רפואי מיידי והולם, אשר יכול היה להצילו. בנוסף, לטענתם, המנוח הועבר לבית החולים בלא שדווח לגורמים הטיפוליים על האלימות שהופעלה כלפיו, דבר שעשוי היה לסייע לטיפול בו. העותרים מוסיפים כי מותו של המנוח "גרם להרס חייהם של העותרים והותיר בהם נזקים נפשיים קשים ביותר ובלתי הפיכים". העותרים מרחיבים גם בעניין ההיבט המערכתי של עתירתם ומדגישים את חשיבות השמירה על ניקיון כפיים מצד מי שאמון על אכיפת החוק, כמו גם את הערך העליון בדבר קדושת החיים.

8. לטענת העותרים בחומר הראיות שעמד בפני
מקבלי ההחלטה, מצויה תשתית ראייתית מספקת לצורך הגשת כתב אישום ולצורך הרשעתו של סורוקה בגין גרימת מותו של המנוח - הן בשל האלימות שהופעלה כלפיו (כטענתם הראשונה לעיל) והן בשל התרומה לחניקתו של המנוח משקית הסם (כטענתם השנייה לעיל). הראיות העיקריות עליהן מצביעים העותרים בתמיכה לטענתם זו הן - עדויות של עדי ראייה; סתירות בגרסתו של סורוקה; וחוות דעת רפואיות שניתנו בתיק. מראיות אלה מבקשים העותרים להסיק כי סורוקה נאבק במנוח בעת המעצר וכי סורוקה ניסה להוציא מפיו של המנוח את שקית הסם בכוח - ולשיטתם, מעשיו אלה הובילו בסופו של דבר לפטירתו של המנוח.

9. בין העדויות השונות, מונים העותרים את אלה: דיווח של נהג אוטובוס למחסום משטרתי שהוצב בדרך נמיר כי הוא ראה "שוטר נלחם במישהו באמצע הדרך"; דברי האזרח אהרוני אשר נחלץ לסייע לסורוקה בביצוע המעצר, ובכלל זה אמירותיו לפיהן ראה שוטר נאבק עם מישהו, כאשר "הבחור [המנוח] שכב מתחת לשוטר", או אמירות של אהרוני מהן משתמע לטענתם כי סורוקה ניסה לפתוח את פיו של המנוח, כאשר בידו האחת תפס את המנוח והצמידו אל הקרקע ובידו האחרת ניסה לפתוח את פיו. בנוסף, אהרוני אמר כי הבחין בטיפות דם על החניכיים של המנוח. עוד מסתמכים העותרים על תמלילי שיחות שהתנהלו במכשיר הקשר המשטרתי, מהם מסיקים העותרים כי סורוקה מיאן למסור פרטים למוקדנית במכשיר הקשר ובין היתר, כאשר נשאל על ידי המוקדנית מהי הסיבה להזמנת אמבולנס, ענה לה כי ישנו חשד ש"העצור" בלע סמים ועל כן נשקפת סכנה לחייו, מבלי לציין כי המנוח "נחבל והוכה על-ידו", כפי שאירע, לטענת העותרים; הבדלים בדיווחיהם של השוטרים בלייך, כעביה וגלילי, אשר הובילו את המנוח אל תחנת המשטרה. לטענת העותרים, לפי דיווחים מסוימים, המנוח המשיך להשתולל ולפי דיווחים אחרים, המנוח ישב בניידת בשקט; עדויות השוטרים כעביה ובלייך בדבר סימני מצוקה שהראה המנוח בעת הגיעם לתחנת המשטרה; עדויות הפרמדיקים שהגיעו אל תחנת המשטרה לטיפול במנוח, לפיהן המנוח היה במצב של מוות קליני, ללא דופק וללא נשימה ומגרונו נשלפה שקית ובה אבקה לבנה; עדות חברו של המנוח אשר ראה אותו בבית החולים, לפיה ראשו היה נפוח ועל גופו הופיעו סימני חבלה ושריטות.

10. בנוסף, העותרים טוענים כי מקריאת הודעותיהם של השוטרים המעורבים בפרשה "עולה חשד כבד לתיאום עדויות, העלמת עובדות ולאי אמירת אמת". אשר לבלייך, העותרים טוענים כי בהודעותיו נפלו חוסר דיוקים ואי התאמות בין תיאוריו לבין מה שאירע בפועל, בשל "להיטותו לסייע לחברו סורוקה". לטענתם, בלייך מסר מידע שגוי לגבי זמני האירועים ולגבי הסיבה שבעטייה זומן האמבולנס. ואולם, עיקר טענות העותרים בהקשר זה מכוונות כנגד עדותו של סורוקה. העותרים טוענים כי ככלל, סורוקה אינו מצליח לספק תשובות מספקות לשאלות החוקרים בדבר אלימות שנראה כי הפעיל כלפי המנוח או בדבר ניסיונותיו לחלץ את השקית מפיו של המנוח בכוח. לטענתם, תשובותיו של סורוקה בחקירה היו חמקמקות ומתפתלות, ואף ניכר בהן שינוי גרסאות. נטען כי בדוח פעולה ראשוני בו תיאר סורוקה את אירוע המעצר, כתב סורוקה כך: "ניסיתי לפתוח את השקית שבלטה החוצה אולם לא הצלחתי". לאחר מכן, עדיין בסמוך לאירוע, סורוקה ניסה להתחמק משיחה עם חוקר המחלקה לחקירות שוטרים בתואנות שונות, כגון שהוא מותש מן המאבק עם המנוח או שאינו חש בטוב. זאת בעוד הדוחות הרפואיים מלמדים כי סורוקה שוחרר לביתו, לאחר שבבדיקות נמצא כי הוא במצב כללי טוב. בהמשך, העותרים מצטטים בהרחבה מתוך הודעותיו של סורוקה במסגרת חקירותיו במחלקה לחקירות שוטרים. כאשר נשאל סורוקה האם הכניס את ידו אל פיו של המנוח, הוא השיב בשלילה. סורוקה הסביר את האמור בדוח הפעולה הראשון שכתב בטענה כי, כוונתו בדוח הייתה שהוא ניסה למשוך את חלק השקית שבלט החוצה מפיו של המנוח ומשנכשל בכך - ויתר על הוצאת השקית. לטענת העותרים, דבריו של סורוקה בעת החקירה מלמדים כי סורוקה הפנים את חומרת מעשיו ועל כן ניסה לשוות לדבריו משמעות שונה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מה שאירע בפועל. גם כאשר החוקרים מקשים וחוזרים על השאלה, סורוקה נותר בשלו ומתעקש כי לכל היותר אחז במנוח בראשו על מנת להשתלט עליו, אך לא ניסה לפתוח את פיו או לדחוף אליו אצבעות בכוח. העותרים, כאמור, אינם משתכנעים מגרסתו של סורוקה בחקירתו וטוענים כי מדובר בגרסה שקרית שנועדה "להסוות את מעשיו". בנוסף, הם מציינים כי סורוקה סירב להדגים את הצורה בה אחז בראשו של המנוח במהלך הניסיון לעצור אותו. העותרים מוסיפים וטוענים כי גרסתו של סורוקה בחקירה לפיה בשלב כלשהו תוך כדי המאבק, לאחר שראה כי המנוח מנסה לבלוע את השקית, הוא זנח את השקית והתמקד בניסיון לעצור את המנוח ולכבול אותו - הינה גרסה חדשה. העותרים טוענים עוד כי סורוקה הינו שוטר בעל אופי אלים ומכך הם מסיקים שלא מדובר במשגה או בטעות חד פעמית ויוצאת דופן. את טענתם זו מבססים העותרים על מספר מקרים שאירעו לאחר האירוע נשוא ענייננו, בהם נטען כי סורוקה נהג בחשודים באופן אלים וללא שהיה צורך בכך, ובייחוד מפנים הם למקרה אחד בו הורשע סורוקה בהליך משמעתי בגין אלימות כלפי מתנדב משטרה (תיק מס' 123/04 משטרת ישראל
נ' פקד רונן סורוקה) ולמקרה נוסף בו הורשע סורוקה בהליך פלילי בגין אלימות כלפי זוג מתלוננים בעת מעצרם (ת"פ 3153/06 מדינת ישראל
נ' סורוקה (לא פורסם, 10.7.2008)); על בג"ץ שהגיש סורוקה כנגד משטרת ישראל
, בגין עיכוב מינויו כקצין משטרה לאור תיקים משמעתיים שהיו תלויים ועומדים נגדו (בג"ץ 6676/99 שחידם נ' יהודה ויליק - מפכ"ל משטרת ישראל
(לא פורסם, 7.10.1999)); ועל העברתו של סורוקה משירותו ביחידה מרכזית בתל אביב לתפקיד של קצין סיור בתחנת גלילות. לטענת העותרים, אין יחס סביר בין העבירה שאפשר והמנוח ביצע על ידי הסתרת הסם בתוך גופו, לבין אמצעי המעצר הפסולים בהם השתמש סורוקה.

11. העותרים מבססים את טענתם בעניין האלימות הקשה שספג המנוח ובעניין אשמו של סורוקה בחניקה שנגרמה למנוח, גם על חוות דעת רפואיות שונות. בתשובת בית החולים בילינסון לבקשה להתייעצות בעניין בדיקת c.t. שנערכה למנוח, נכתב כי המנוח "ככל הנראה הוכה בראשו". אשר לממצאים הפתולוגיים - חוות הדעת הפתולוגית המרכזית נכתבה על ידי ד"ר חן קוגל מטעם המכון לרפואה משפטית. העותרים מביאים מדבריו של ד"ר קוגל בסוף הדוח מטעמו:

"... נמצא קרע בלשון שייתכן ונגרם בעת ניסיונות לפתיחת הפה. בנוסף נמצאו תעלות לחץ בשורשי כפות הידיים והשוקיים שמתיישבות עם סימני כפיתה. בנוסף נמצאו פצעי שפשוף בראש, בבית החזה, בגפיים ודימומים תת עוריים בראש ובגפיים הימניים שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות) ו / או בלתי ישירות (נפילות). בנוסף נמצא דימום טרי באשך הימני שנגרם ככל הנראה מחבלה קהה ישירה (מכה) בשק האשכים..."

העותרים מצרפים חוות דעת של מומחה מטעמם - ד"ר מוריס רוגב, אף הוא פתולוג. בשונה מקביעתו של ד"ר קוגל לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממחנק בשל חסימת דרכי הנשימה, ד"ר רוגב כתב כי לדעתו אין זה אפשרי שהשקית עברה דרך הגרון אל קנה הנשימה, אם המנוח היה בהכרה מלאה - "כלומר הוא היה חסר הכרה, אך נושם עדיין כששאף את השקית". ד"ר רוגב קבע כי נוכחות השקית בפה, מעל מכסה הגרון, הייתה עשויה לגרום ל"עקבת העצב התועה" ולאובדן הכרה. בנוסף, ד"ר רוגב מצא עדות לחבלות בראש, אשר די בהן כדי לגרום לזעזוע מוח ולאובדן הכרה ועדות לנזק לאשך שיכול היה לגרום להלם, לדום לב ולאובדן הכרה. בסיכום חוות דעתו של ד"ר רוגב נכתב כי סיבת המוות היא "תשניק מכני שהביא למוות מוחי, דום לב ונשימה". העותרים צירפו גם חוות דעת רפואית של פרופ' צבי רם, נוירוכירורג. בסיכומה של חוות דעת זו, העריך פרופ' רם כי אין לשלול חבלת ראש קשה, אשר יש ותרמה למותו של המנוח. חוות דעת רפואית נוספת שהגישו העותרים, של פרופ' יורם קלוגר, מומחה לכירורגיה וטראומה, מצאה כי "גורלו של שמעון דהן נחרץ במאבק ובתקיפה". פרופ' קלוגר טען כי הכנעת אסירים במצב של "דיליריום אקסטטיבי", הנגרם מצריכת סמים או אלכוהול, מגביר את סיכויי התמותה. הוא הוסיף כי גורלו של המנוח הוכרע כאשר השוטרים החליטו לנסות ולחלץ את השקית מפיו - במקרה שכזה, "הכתובת הייתה על הקיר... הסובבים אותו לקו בחוסר הבנה לתגובתו ולחנק ופרשו התנהגותו כהתנגדות למעצר בעוד זו נבעה בהתחלה ממצב הדילריום ואח"כ מירידה במתח החמצן בדם". על בסיס חוות דעת זו, שצורפה אף היא בהסכמה לעתירה, העותרים טוענים כי בהיותו משתמש בסמים, סבל המנוח ממצב של דילריום אקסטטיבי ומצב זה הוא למעשה "גולגולתו הדקה" של המנוח וסורוקה נדרש היה להתחשב בה לאור עקרון הגולגולת הדקה. בחוות דעת נוספת של ד"ר משה אנגלרדר, מומחה אף אוזן גרון, אשר צורפה בהסכמה, נכתב כי גורלו של המנוח נחרץ בשל המאבק עם השוטרים, כיוון שהמנוח היה במצב של דליריום אקסיטטורי (אקסטטיבי). העותרים מדגישים כי חוות הדעת מבוססות על ממצאים רפואיים אשר הונחו על ידי המומחים מטעם המשיבה וטוענים כי על בסיס ממצאים אלה, יש לקבוע כי פעולותיו של סורוקה בעת המעצר הן שגרמו למותו של המנוח.

12. טענה נוספת של העותרים מכוונת, כזכור, כלפי משטרת ישראל
עצמה. בכך לא נאריך כי ממילא לא ניתן להעמיד לדין את "משטרת ישראל
". לטענת העותרים, משטרת ישראל
התרשלה ותרמה ברשלנותה למותו של המנוח, וזאת בגין מספר מעשים ומחדלים: אי מניעת העסקתו של סורוקה כקצין סיור; העדר בקרה ופיקוח על תפקודו של סורוקה "כמתחייב מעברו האלים"; אי נקיטת אמצעי זהירות בהתחשב בעימותים שעשויים להתגלע בעת הליכי מעצר; הצבת סורוקה בתפקיד הכולל מגע עם הציבור; ומשך הזמן שארך הפינוי של המנוח לבית החולים. לטענת העותרים, סגירת התיק על ידי המחלקה לחקירות שוטרים נגועה בשיקולים זרים - "בין השאר מתוך מטרה להגן על קצין משטרה ומעמדו לבל ייפגע אף כאשר מדובר במעשה רשלני ושלא כדין שהביא אובדן חיי אדם". העותרים טוענים כי מותו של המנוח מדבר בעד עצמו ולא ייתכן שאיש אינו אחראי למוות זה. במצב דברים זה, טוענים העותרים, ההחלטה על סגירת התיק מחוסר אשמה חורגת ממתחם הסבירות ומתעלמת מהשלכותיה הקשות של ההחלטה, הן על בני משפחתו של המנוח והן במישור המסר שהיא מעבירה לשוטרים אחרים. העותרים טוענים כי במקרים אחרים, אף שחומרתם הייתה פחותה במישור האלימות שהופעלה כלפי חשודים ובמישור הנזק הפיסי שנגרם להם, קבעו בתי המשפט כי מדובר בהתנהגות פסולה המחייבת את השוטרים ליתן את הדין. ואם כך, לטענתם, מקל וחומר, יש לפעול למיצוי הדין עם סורוקה בגין התנהלותו במקרה הנוכחי.

טענות המשיבה

13. המשיבה מציינת כי היא מצרה על מותו בטרם עת של המנוח אך היא סבורה כי דין העתירה להידחות. לשיטתה, אין עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטתם של מנהל המחלקה לחקירות שוטרים והמשנה לפרקליטת המדינה דאז, שלא להגיש כתב אישום כנגד סורוקה ובלייך, הן במישור הפלילי והן במישור המשמעתי. טענת המשיבה היא כי בהתאם להלכה הפסוקה, מידת התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק לעניין החלטות העמדה לדין, הינה מצומצמת ביותר. לטענתה, בית משפט זה יתערב רק במקרים נדירים ביותר בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". כך בייחוד מקום שההחלטה שלא להעמיד אדם לדין נעוצה בעילה של חוסר דיות הראיות, אשר בעניינה שיקול הדעת הניתן לרשויות התביעה הינו גדול במיוחד. המשיבה טוענת כי המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר אותם מקרים נדירים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה. אשר לפשרה שהושגה במסגרת התביעה האזרחית שהגישו העותרים נגד המשיבה, צוין כי פשרה זו הושגה כשבפני
בית המשפט עמדו רק כתבי הטענות הראשוניים ועדות המומחה ד"ר רוגב. לטענת המשיבה, אין להקיש מן ההליך האזרחי אל ההליך הנוכחי, בייחוד לאור הבדלים בנטלי הראייה בין המשפט האזרחי לבין המשפט הפלילי. בנוסף, המשיבה מבהירה כי ההחלטה להתפשר נוגעת לשיקולים הקשורים להליך האזרחי בלבד ואשר אינם משפיעים על עמדתה בכל הנוגע להעמדתו של סורוקה לדין.

14. לגופו של עניין, המשיבה מדגישה כי ההחלטה על סגירת התיק נבעה מהעדר תשתית ראייתית מספקת ולא מכל טעם אחר. בכל הנוגע לאפשרות העמדתו של סורוקה לדין בגין גרימת מות המנוח, הוחלט לסגור את התיק בעילה של "העדר אשמה". לטענת המשיבה, לאחר בחינה יסודית של חומר הראיות בתיק, ובכלל זה הודעות שנגבו במהלך החקירה וממצאים פתולוגיים של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, נמצא כי חומר הראיות אינו מצביע על קיומו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין מעשיו של סורוקה. בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר קוגל, טוענת המשיבה כי בליעת שקית הסם על ידי המנוח היא שהיוותה את הגורם למותו. המשיבה טוענת בהקשר זה כי איש מהעדים לאירוע לא טען כי סורוקה תרם בדרך כלשהי להחדרת השקית לגופו של המנוח וכי טענות העותרים בעניין זה אינן אלא ספקולציות בלתי מבוססות. המשיבה דוחה השוואה שעורכים העותרים בין המקרה הנוכחי לבין המקרה שאירע ב-ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(1) 539 (1995) (להלן: עניין לוי), אשר בעניינו נגרם מותה של חשודה אשר ניסתה לבלוע סם לאחר מאבק עם השוטרים. לטענת המשיבה, במקרה אחרון זה הנאשמים (השוטרים) לפתו את גרונה של המנוחה בכוח רב ובכך גרמו למותה הישיר. זאת בעוד שמותו של המנוח במקרה שלפנינו נגרם עקב בליעת שקית הסמים ואין כל ראייה כי סורוקה תרם לכך. מאותו טעם, דוחה המשיבה את ההשוואה שערכו העותרים עם המקרה שנדון ב-ת"פ 4598/01 (שלום ת"א) מדינת ישראל
נ' בן שושן, פ"מ תשס"ג(3) 392 (2003), כיוון שגם בעניין זה מדובר בלחיצה של ממש על גרונו של חשוד במטרה לחלץ ממנו שקית סם. המשיבה מדגישה כי סורוקה עצמו העיד כי הוא לא החדיר את אצבעותיו לפיו של המנוח וכי לכל היותר ניסה לאחוז בחלק השקית אשר בצבץ החוצה מפיו של המנוח, על מנת להוציאה החוצה. משנכשל בניסיונו זה, וויתר סורוקה על הוצאת השקית והתמקד במעצרו של המנוח. המשיבה טוענת כי לגרסה זו של סורוקה נמצא תימוכין בהודעתו של אהרוני. גם דו"ח הנתיחה מטעם ד"ר קוגל מעיד על כך שהחנק לא החל בעת שסורוקה שהה ליד המנוח וכי בעת שהועלה המנוח לניידת המשטרה, הוא היה בהכרה ולא סבל מכל בעיה נשימתית.

15. אשר לחוות הדעת הרפואיות מטעם העותרים, טוענת המשיבה כי גם לפי גרסתם של פרופ' רם ושל ד"ר רוגב, האפשרות כי מותו של המנוח נגרם בשל חבלת ראש קשה, הינה אחת מני מספר אפשרויות. חוות דעת אלה לא עמדו בפני
הפרקליטות שעה שהוחלט לא להעמיד את סורוקה לדין פלילי או משמעתי והן צורפו (בהסכמה) במסגרת ההליכים השונים בעתירה. ואולם, גם לאחר בחינתן, המשיבה סבורה כי חוות הדעת מעלות אפשרויות ספקולטיביות בלבד, אשר אינן נתמכות בממצאים שנקבעו בחוות הדעת הרפואיות הראשונות ובעיקר בחוות הדעת של ד"ר קוגל. המשיבה פנתה למומחים נוספים מטעמה וקיבלה את חוות דעתם של ד"ר משה הראל, מומחה למחלות אף אוזן גרון; ד"ר נחשון קנולר, נוירוכירורג בכיר; וכן קיבלה חוות דעת משלימה של ד"ר קוגל. ד"ר הראל נתבקש להגיב על חוות דעתו של ד"ר רוגב ובחוות הדעת מטעמו הוא דוחה את מסקנותיו של ד"ר רוגב לפיהן המנוח לא היה יכול להיחנק מן השקית, אם הוא היה בהכרה בעת הבליעה. הוא מנמק זאת בכך שתהליך הבליעה הוא תהליך מודע ורצוני ורק בהמשך הוא הופך לתהליך אוטומטי-רפלקטורי. לדידו של ד"ר הראל, אם אכן היה רפלקס ההקאה מופחת או חסר, ניתן להסביר זאת לאור העובדה שבדמו של המנוח נמצא סם מסוג קוקאין. גם ד"ר קנולר תמך בדעתו של ד"ר קוגל ודחה את קביעתם של ד"ר רוגב ושל פרופ' רם. בהתייחס לטענה בעניין האפשרות כי מותו של המנוח נגרם עקב חבלה בראשו, ד"ר קנולר קבע כי ממצאי בדיקת ה-c.t. אשר נערכה למנוח עובר למותו, "אופייניים מאוד לפגיעה מוחית מחוסר חמצן ולא לחבלת ראש קשה". ד"ר קנולר סיכם את חוות דעתו:

"יש אינדיקציה ברורה לגורם סיבת המוות - חוסר חמצן למוח, ואין מקום לקיום הנחה תיאורטית שמדובר בחבלת ראש קשה. הנחה שאין לה תימוכין בבדיקה, במהלך הקליני, בבדיקת ה-ct ובבדיקה הפתולוגית".

בחוות דעתו המשלימה (מיום 19.7.2005), קבע ד"ר קוגל כי השפעת הסמים על המנוח עובר למותו גוררת אחריה את המסקנה כי ייתכן שהמנוח לקה בתסמונת "הדליריום הנסער", הקשורה בשימוש בחומרים ממריצים והתנהגות אלימה. תסמונת זו יכולה להיות הגורם לכניסת שקית הסם לדרכי הנשימה ולהשתנקות המנוח, אם השתנקות זו לא נבעה מניסיון לבליעה רצונית של השקית. אשר לחוות דעתו של ד"ר רוגב, גם ד"ר קוגל דחה את הטענה לפיה השקית לא הייתה יכולה להגיע לגרונו של המנוח, אם הוא היה בהכרה בעת בליעתה. אשר לחוות דעתו של פרופ' רם, ד"ר קוגל גרס כי אין ראיות התומכות באפשרות של חבלת ראש וכי אין לכך תימוכין בנתיחה הפתולוגית. ד"ר קוגל הוסיף כי החבלות החיצוניות בגופו של המנוח היו קלות ולא עמוקות ולא גרמו לנזק משמעותי או חמור, לבטח לא נזק מסכן חיים. ד"ר קוגל נותר איתן בדעתו כי סיבת המוות היא נזק חמור למוח בעקבות תשניק מכני, אשר נבע מחסימת דרכי הנשימה בשל עצם זר. בכך, לטענת המשיבה, נשמטת הטענה בדבר החשד שמא מותו של המנוח נגרם עקב הכאתו. המשיבה מדגישה כי קביעותיהם של כל המומחים מטעמה מובילות "למסקנה חד משמעית, לפיה לא קיים קשר סיבתי המקשר בין מעשי המשיבים 2 ו-3 לתוצאה הטראגית". המשיבה מסכמת עניין זה באומרה כי המומחים מטעמה מאוחדים בדעה לפיה מותו של המנוח נגרם עקב חניקה בשל בליעת שקית הסמים ובשל הסמים שהיו בדמו. חרף קיומן של חוות דעת רפואיות סותרות בנוגע לסיבת המוות, המשיבה מעדיפה את חוות הדעת מטעמה ובעיקר את חוות דעתו של ד"ר קוגל: ד"ר קוגל הוא היחיד שניתח את המנוח ולמעשה כל חוות הדעת הרפואיות מטעם העותרים התבססו על הממצאים שקבע. המשיבה מוסיפה כי מסקנת המומחים מטעמה באשר לסיבת המוות, הינה חד משמעית, בעוד שהמומחים מטעם העותרים הציגו אפשרויות שיכול ועמדו ביסוד מותו של המנוח, אך גם ייתכן שלא.

16. לצד טענתה בדבר העדר קשר סיבתי בין מעשיו של סורוקה לבין מות המנוח, מוסיפה המשיבה כי לא ניתן להוכיח ברמת הוודאות הדרושה בפלילים כי סורוקה השתמש בכוח בלתי סביר בעת מעצרו של המנוח. מסיבה זו, בכל הנוגע לשימוש בכוח בלתי סביר, נסגר התיק מ"חוסר ראיות". חומר הראיות בתיק מצביע על כך שבין המנוח לבין סורוקה התגלע מאבק ולטענת המשיבה, אין חולק כי מאבק זה נגרם כתוצאה מהתנגדות המנוח למעצר, בעודו תחת השפעה של סמי הזייה. בהיותו תחת השפעת סמים, מתחזקת ההערכה כי נדרש שימוש בלתי מבוטל בכוח לצורך מעצרו. המשיבה טוענת כי גם בעניין זה לא נמצאה ולו עדות אחת המובילה למסקנה אחרת. המשיבה מציינת גם את גרסתו של סורוקה לפיה הוא לא השתמש באמצעים כגון בעיטות ואגרופים כדי להשתלט על המנוח והמאבק ביניהם היה מעין "התגלגלות דינאמית" על הכביש, בעוד המנוח משתולל ומתפרע. לטענת המשיבה, גם גרסה זו נתמכה במכלול הודעות העדים לאירוע ובייחוד בהודעתו של האזרח אהרוני. אהרוני העיד כי המנוח התנגד לכבילתו; כי נדרש כוח רב לשם ריסונו; וכי סורוקה לא ביצע כל שימוש בכוח מעבר להחזקה פיסית של המנוח בעת שהאחרון היה על הקרקע וניסיונות להטות את ראשו קדימה על מנת להוציא את הסמים מפיו (בלי לדחוף ידיים אל תוך פיו). גרסתו של אהרוני היא אובייקטיבית ומהימנה בעיני המשיבה - אהרוני היה אזרח שעצר במקום ולא היה לו כל אינטרס בפרשה. המשיבה מודעת לקביעותיו של ד"ר קוגל בדבר חבלות שונות אשר נמצאו על גופו של המנוח. ואולם, לטענתה, מחוות דעתו של ד"ר קוגל עולה כי לחלק ניכר מן החבלות ישנם הסברים סבירים, אשר אינם מצביעים על חשד לביצוע עבירה ובהן חבלות שונות המתיישבות עם הניסיון לבצע פעולת החייאה במנוח ועם האפשרות לכשל רב מערכתי, אשר החמיר את מצבו של המנוח והחיש את מותו. נטען כי בהתחשב במאבק שאירע ובהעדר ראייה ישירה לשימוש בלתי סביר בכוח על ידי סורוקה, לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים כי חבלות שנמצאו על גוף המנוח - נגרמו בשל שימוש בכוח בלתי סביר וכך גם לגבי חבלות שלא נמצא להן הסבר ישיר בחוות דעתו של ד"ר קוגל. עם זאת, מכיוון שלא לכל הפגיעות בגופו של המנוח נמצא הסבר ישיר, ובייחוד בהתייחס לחבלה באשכים (אף שמדובר בדימום מיקרוסקופי), החליטה המשנה לפרקליטת המדינה דאז להמיר את עילת הסגירה בנושא זה מ"חוסר אשמה" ל-"חוסר ראיות מספיקות".

17. המשיבה מבקשת להתייחס למעלה מן הצורך, לשיטתה, לטענות נוספות של העותרים בעניין אופיו האלים של סורוקה והתנהלות המשיבה בעניינו. ראשית, המשיבה טוענת כי עובר למועד האירוע נשוא העתירה דנן, הרישום המשמעתי והפלילי של סורוקה לא היה חריג, בייחוד בהתחשב בהיותו שוטר סיור. מתוך 15 תיקים שנפתחו נגד סורוקה במחלקה לחקירות שוטרים - נסגרו 13 תיקים בעילות שונות, ברובם בשל חוסר ראיות. המשיבה טוענת כי התלונות שעלו כלפי סורוקה טופלו באמצעים המשמעתיים הראויים וכי בשל חשדות לביצוע עבירת אלימות במהלך מילוי תפקידו (לאחר המקרה נשוא ענייננו), נפתח כנגד סורוקה הליך פלילי (ת"פ 3153/06). בעקבות הליך זה, הוחלט כי עד לסיום בחינת התיק, סורוקה יועבר לתפקיד שאינו כולל מגע עם הציבור. לאור האמור, המשיבה סבורה כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה בעניין סורוקה. יצוין כי על פי עדכונים שהוגשו במרוצת ההליך, בגין אירוע האלימות נשוא ת"פ 3153/06, הורשע סורוקה בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ונגזרו עליו: מאסר בפועל של 3 חודשים, מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, פיצוי למתלוננת וקנס. לאחר הרשעתו זו, פוטר סורוקה מן המשטרה. שנית, המשיבה טוענת כי ההחלטה על העמדה לדין בתיק נעוצה בחומר הראיות הקיים בתיק הספציפי, מבלי להתייחס להרשעות קודמות. לאור האמור, המשיבה טוענת כי ההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניין סורוקה הייתה נכונה, סבירה ובלתי נמנעת:

"התיק טופל במלוא הרגישות והמקצועיות. החקירה התנהלה בצורה יעילה ומהירה. הנושא הוכרע בסופו של דבר על ידי הדרג המוסמך במח"ש וערר על ההחלטה נדחה על ידי המשנה לפרקליטת המדינה דאז. לאחר קבלת ההחלטה והגשת העתירה נבחן הנושא מספר פעמים נוספות. חוות דעת נוספות הוכנו ונבחנו. המשנה לפרקליט המדינה דהיום נפגש עם נציגי העותרים ושמע את טענותיהם. לאחר בחינה נוספת החליט בזמנו שלא לשנות את ההחלטה. לאחר שהוצא צו על תנאי הובא התיק גם בפני
פרקליט המדינה, ואף הוא הגיע למסקנה שאין להעמיד לדין את סורוקה ובלייך מהטעמים שפורטו בהרחבה בכתב התשובה. לכן אין כל בסיס להתערבות בהחלטה".

18. אשר לשוטר בלייך, המשיבה טוענת כי אין תשתית ראייתית המצביעה על שימוש בלתי סביר בכוח כלפי המנוח. מעבר לכך שגרסתו של בלייך עצמו שוללת כל שימוש בכוח כלפי המנוח, המשיבה מוסיפה כי "איש מהעדים לאירוע לא מסר ולו ברמז כי המשיב 3 [בלייך - מ.נ.] נטל חלק במאבק שהתרחש עם המנוח או הצביע על פעולה כלשהי של המשיב 3 שיש בה להעלות חשד של ממש כי המשיב 3 הפעיל אלימות שלא כדין כנגד המנוח". המשיבה מדגישה כי המגע היחיד שנוצר בין בלייך לבין המנוח היה בעת הכנסתו לניידת, שעה שבמקום נכחו עדים רבים - אזרחים ושוטרים נוספים. גם לפי עדותו של השוטר גלילי לא הופעל כוח כלפי המנוח וכל שהשוטרים עשו היה להכניסו אל הניידת בעודו מתנגד.

19. לבסוף, המשיבה טוענת כי אין ממש בטענות העותרים בדבר עיכוב במתן טיפול רפואי למנוח. בלייך וסורוקה העידו כי בעת העלייה לניידת, המנוח לא הראה סימני מצוקה. במהלך נסיעתם בניידת לכיוון התחנה, ביקש בלייך מהיומנאית להזמין למנוח אמבולנס, בשל שריטות שהיו על גופו ומייד לאחר מכן, סורוקה הודיע בקשר כי יש להזמין אמבולנס בשל כך שהמנוח בלע סמים. בהתאם לגרסתו של בלייך, רק כאשר הגיעו לתחנת המשטרה, החל המנוח להראות קשיי נשימה ופניו הכחילו. כשראה את סימני המצוקה על פני המנוח, ביקש בלייך לזרז את זימון האמבולנס. עדויות השוטרים גלילי וכעביה תומכות אף הן בגרסה זו. גם מחוות הדעת המשלימה של ד"ר קוגל עולה כי החנק התחיל לכל המאוחר 10-6 דקות לפני שהשקית נשלפה מגרונו של המנוח, כך שעל פי לוחות הזמנים ביום האירועים, החנק החל לקראת הגיעו של המנוח לתחנת המשטרה או בתחנת המשטרה עצמה, ולא לפני כן.

דיון והכרעה

20. כאמור, עם כל ההבנה לכאבם של העותרים, לא עלה בידם להצביע על אותם טעמים כבדי משקל העשויים להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות התביעה בעניין העמדה לדין. בענייננו השאלה היא שאלת דיות הראיות - האם הראיות הכלולות בחומר החקירה הינן ראיות ה"מספיקות לאישום" אם לאו. שאלה זו מוכרעת על פי המבחן שקבעה הפסיקה בדבר קיומה של אפשרות סבירה להרשעה (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3)1, בעמ' 13-9 (1997) (להלן: פרשת יהב)). שאלת קיומה של אפשרות סבירה להרשעה לצורך העמדה לדין נתונה לשיקול דעתן של רשויות התביעה. בית משפט זה חזר והדגיש כי רשויות התביעה הן בעלות הסמכות והנושאות באחריות, ואילו סמכותו של בית המשפט הינה סמכות של ביקורת, במסגרתה הוא בוחן האם פעלו רשויות התביעה כדין בעת קבלת ההחלטה (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 208 (2004) (להלן: בג"ץ התנועה למען איכות השלטון); בג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 429 (1996); בג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994) (להלן: בג"ץ שפרן)). כך למשל, אמר השופט מ' חשין ב-בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000) (להלן: פרשת מעריב):

"האחריות בנושא הגשתו - או אי-הגשתו - של כתב-אישום, על שכמן של רשויות התביעה נופלת היא; על שכמן ועל שכמן בלבד, והנושא באחריות מחזיק אף בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו".

אכן, בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו שלו והוא לא יתערב בהחלטה שלא להעמיד אדם לדין רק מן הטעם שהוא היה מחליט אחרת, לו היה בנעליו של הגורם המחליט בקרב רשויות התביעה.

21. המסגרת הנורמטיבית והשיקולים אותם ישקול בית המשפט הגבוה לצדק בביקורת על החלטותיו של פרקליט המדינה בסוגיות של העמדה לדין, פורטו בהרחבה ב-בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990) (להלן: עניין גנור). מובן כי שיקול הדעת הרחב המסור לעומד בראש התביעה אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית. ואולם, מידת ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתו של פרקליט המדינה בסוגיות של העמדה לדין הינה מצומצמת ושמורה למקרים בהם גלוי וברור כי נפל "משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו" (בג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154, 155 (1988)). בעניין גנור הדגיש הנשיא ברק כי ליועץ המשפטי לממשלה שיקול דעת נרחב בהחלטה אם להעמיד חשוד לדין, אם לאו. עם זאת, נקבע כי לא מוקנית ליועץ המשפטי לממשלה כל חסינות מיוחדת מפני התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, וכי לשם פסילת שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה יש להצביע על כך שחוסר הסבירות שדבק בו הוא מהותי (ראו עוד בעניין זה, למשל: פרשת יהב, לעיל, בעמ' 31-27; פרשת מעריב, לעיל, בעמ' 664; בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 49, 55 (2003); בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה, פסקאות 11-9 לפסק הדין (טרם פורסם, 12.9.2006) (להלן: פרשת נעים); בג"ץ 10243/03 ארדן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(2) 306, 317-316 (2004); ופסקי דין נוספים רבים).

22. בפסק הדין ב-בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 872-871 (1995), קבע השופט מ' חשין מהם המפתחות אשר יפתחו את שערי בית המשפט הגבוה לצדק ויביאו להתערבותו בהחלטות של רשויות התביעה שלא לפתוח בהליכים פליליים: החלטה שנתקבלה שלא ביושר או שלא בתום לב; החלטה שנתקבלה ממניעים נפסדים ולא טהורים; החלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור; החלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; החלטה שהיא בלתי סבירה בעליל; החלטה שנתקבלה בעיוות מהותי; או החלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של עניין. על אלה הוסיף בית המשפט בפרשת נעים שני טעמים נוספים היכולים לעמוד ביסוד התערבותו של בית המשפט: החלטה החורגת בבירור ממתחם הסבירות, כיוון שבאופן בולט לא ניתן בה משקל לשיקולים רלוונטיים; או כאשר המשקל שניתן לכל אחד מהשיקולים הינו מעוות עד כדי גיבוש מסקנה החורגת ממתחם שיקול הדעת המסור לראש התביעה הכללית, ומטעם זה עשויה המסקנה להצדיק התערבות בשיקול הדעת גם כאשר ההחלטה ניתנה בתום לב.

23. נטייתו של בית המשפט שלא להתערב בהחלטת פרקליט המדינה בעניין העמדה לדין, גדולה אף יותר כאשר עסקינן באי העמדה לדין בעטייה של תשתית ראייתית חסרה. ביחס להחלטות שכאלה, בית המשפט יכפיף עצמו למידת ריסון כפולה ומכופלת. כדבריו של השופט חשין בפרשת מעריב:

"בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול-דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית-המשפט. ובמקום שבו מגיעה היא התביעה לכלל מסקנה כי אין זה ראוי להגיש אישום לבית-המשפט בשל חֶסֶר בְּדַיּוּת ראיות, לא יתערב בית-המשפט בהחלטתה אלא במקרים נדירים" (לעיל, בעמ' 667).

אכן, החלטות בעניין דיות הראיות מצויות בגרעין הקשה של סמכותו של פרקליט המדינה, המהווה לעניין זה גורם בעל ידע, מקצועיות וניסיון (בג"ץ התנועה למען איכות השלטון, לעיל, בעמ' 209; בג"ץ 9488/04 ליכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 לפסק הדין (טרם פורסם, 13.6.2007) (להלן: עניין ליכט); בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 26.2.2008) (להלן: פרשת קצב)). החלטותיו של פרקליט המדינה בעניין העמדה לדין מבוססות באופן מובהק על הערכה עובדתית ומשפטית וממילא תיתכנה לגביהן, מעצם טיבן, עמדות והערכות שונות (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 לפסק הדין (טרם פורסם, 19.4.2007) (להלן: בג"ץ נאסר)). זאת ועוד, התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות המבוססות על הערכת חומר הראיות, עשויה להיות בעלת השלכות בעייתיות על תוצאות ההליך הפלילי אשר יוגש בעקבותיה (פרשת יהב, לעיל, בעמ' 32-27; בג"ץ התנועה למען איכות השלטון, לעיל, בעמ' 212-209; בג"ץ נאסר, לעיל, פסקה 8 לפסק הדין; והשוו עם בג"ץ שפרן, לעיל, בעמ' 585-584). היקפו של מתחם הסבירות בנוגע להחלטותיהן של רשויות התביעה בעניין העמדה לדין הינו רחב במיוחד, בעוד שהיקף התערבותו של בית המשפט הינו צר, בהתאמה. כפי שנקבע בעניין ליכט, הקביעה כי אין די ראיות להגשת כתב אישום מחייבת את בית המשפט לנהוג במידת "ריסון כפולה ומכופלת" בטרם יתערב בהחלטת רשויות התביעה. עוד יש לומר כי, על דרך הכלל, בית המשפט יימנע מבחינה מדוקדקת של חומר הראיות הגולמי ויסתפק בבחינת תהליך קבלת ההחלטה בקרב גורמי התביעה (בג"ץ התנועה למען איכות השלטון, לעיל, בעמ' 212). כפי שנקבע בפרשת קצב:

"... בהתייחס לדברים אלה יודגש כי במהלך הדיונים בעתירות שלפנינו סירבנו לקבל לעיוננו את חומר הראיות בתיק החקירה בעניינו של קצב. הטעם לכך היה כי בית-משפט זה לא יחליף את היועץ המשפטי לממשלה במלאכת הערכת הראיות, ואף לא יחליף את הערכאה הדיונית שבפני
ה יוגש כתב-אישום. בהתחשב בכך, נאמנים עלינו דברי היועץ המשפטי למשלה בדבר קיומם של קשיים ראייתיים בנוגע לגירסתה של..." (לעיל, פסקה 17 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש
).

24. ההחלטה בעניין אי העמדתו של סורוקה לדין עברה דרך ארבעה גורמים בכירים בקרב רשויות התביעה - עו"ד שלמה למברגר, ממונה בכיר במחלקה לחקירות שוטרים; עו"ד נאוה בן אור, המשנה לפרקליטת המדינה; עו"ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים); ולבסוף, עו"ד משה לדור, פרקליט המדינה. בפני
גורמים אלה עמד תיק החקירה המלא, על מכלול הראיות המצויות בו ועו"ד ניצן אף נפגש עם בא כוח העותרים. בחנו את טענותיהם של העותרים מקרוב ובסופו של יום, לא נמצא לנו כי בהחלטה שלא להעמיד את סורוקה לדין נפל פגם המקים עילה להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה - התערבות השמורה, כאמור, למקרים חריגים בלבד.

25. כזכור, העותרים טוענים כי יש להעמיד את סורוקה לדין בגין גרימת מותו של המנוח כתוצאה מאלימות מופרזת שהופעלה כלפיו בעת המעצר וכתוצאה מניסיונות לחלץ את שקית הסמים מפיו של המנוח, דבר שהוביל לחניקתו. לעומתם, טוענת המשיבה כי בין מעשיו של סורוקה לבין מותו של המנוח אין קשר סיבתי וכי גם לצורך הרשעה באישום אשר דרגתו פחותה - דהיינו, שימוש בכוח בלתי סביר - לא נמצאו די ראיות. נבקש להצביע על מספר נקודות עיקריות התומכות במסקנתנו שלא להתערב בהחלטתה של המשיבה. דומה כי עיקר המחלוקת נעוצה בחוות הדעת הרפואיות אשר בחנו את נסיבות מותו של המנוח. כזכור, חוות הדעת הפתולוגית המרכזית נכתבה על ידי ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית, שהרי ד"ר קוגל היה המומחה שניתח את המנוח לאחר מותו, בעוד שיתר המומחים התבססו על הממצאים שקבע ד"ר קוגל בדוח הנתיחה לאחר המוות. על כן, יש היגיון רב בהענקת משקל רב יותר לחוות דעת רפואית זו. גם העותרים מצטטים בהרחבה מתוך חוות דעתו של ד"ר קוגל, אלא שנראה כי מדובר בציטוטים חלקיים אשר מתעלמים מן הקונטקסט השלם של חוות הדעת. כך למשל, מביאים העותרים בעתירתם מדבריו של ד"ר קוגל בסיכום חוות דעתו:

"... נמצא קרע בלשון שייתכן ונגרם בעת ניסיונות לפתיחת הפה. בנוסף נמצאו תעלות לחץ בשורשי כפות הידיים והשוקיים שמתיישבות עם סימני כפיתה. בנוסף נמצאו פצעי שפשוף בראש, בבית החזה, בגפיים ודימומים תת עוריים בראש ובגפיים הימניים שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות) ו / או בלתי ישירות (נפילות). בנוסף נמצא דימום טרי באשך הימני שנגרם ככל הנראה מחבלה קהה ישירה (מכה) בשק האשכים.."

ואולם, בתחילתו של ציטוט זה, קרי בתחילת פרק הסיכום, כתב ד"ר קוגל כי סיבת המוות היא, כאמור, נזק חמור למוח בעקבות חנק שנגרם בשל חסימת דרכי הנשימה העליונים על ידי גוף זר. עוד נאמר כי "נמצאו פקיקים קרישיים בעורקיקים בריאה שנגרמו לאחר שאושפז במרכז הרפואי, ייתכן כחלק מכשל רב מערכתי, שהחמירו את מצבו והחישו את המוות". בנוסף, בהמשכו של ציטוט זה נאמר כי עובר למותו היה המנוח תחת השפעת סם ממריץ מסוג mdma (אקסטזי) בכמות גדולה ולפני מותו היה תחת השפעת סם מסוג קוקאין. כמו כן, פרופ' קלוגר, המומחה מטעם העותרים, אמנם מצא (כפי שמצטטים העותרים) כי "גורלו של שמעון דהן [המנוח - מ.נ.] נחרץ במאבק ובתקיפה", אלא שבחוות דעתו הוא כתב כי הוא נוטה לקבל את עמדתם של המומחים ד"ר קוגל וד"ר קנולר מטעם המשיבה ולהסכים עימם כי המכות והחבלות שנצפו בגופה, מקורן במאבק עם השוטרים ובניסיונות ההחייאה שבוצעו על ידי אנשי מד"א. פרופ' קלוגר, שהגיש כאמור חוות דעת רפואית מטעם העותרים, הסכים גם כי המנוח נפטר בשל חנק ולא כתוצאה ישירה מהחבלות שנגרמו לו במהלך ניסיונם של השוטרים להכניעו. זאת ועוד, העותרים מדגישים את האמור בחוות הדעת מטעמם כי המנוח סבל, ככל הנראה, מתסמונת המכונה "דיליריום אקסטטיבי". ואולם, נראה כי המומחים השונים אינם חולקים על אפשרות זו וניתן לה ביטוי גם בחוות הדעת המשלימה מטעם ד"ר קוגל. ואולם, אפשרות זו אינה מחזקת את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של סורוקה לבין מותו של המנוח. אם אכן לקה המנוח בתסמונת זו, על פי האמור בחוות הדעת מטעם המומחים, נראה כי היה בכך כדי להגביר את הסיכון לחייו של המנוח, גם אם במעשיו של סורוקה לא נפל פגם וגם אם, כפי שהעיד סורוקה, כל שעשה היה להיאבק במנוח כדי לעצור אותו, בהתאם לסמכותו ותפקידו על פי חוק.

26. זאת ועוד, העותרים מבקשים להסתמך על עדותו של אהרוני ומצביעים על כך שאהרוני מסר בהודעתו כי הוא ראה שוטר נאבק עם מישהו כאשר "הבחור [המנוח - מ.נ.] שכב מתחת לשוטר". אמירה זו לא הוכחשה, גם לא על ידי סורוקה, עצמו, אשר שב וטען כי נאבק במנוח על מנת לעצור אותו בהתאם לסמכות שקמה לו להבנתו, לפי חוק המעצרים. כך גם אמירתו של אהרוני כי הבחין בטיפות דם על החניכיים של המנוח. אמירה זו מתיישבת עם גרסתו של סורוקה לפיה המנוח נשך אותו במהלך המאבק שהתגלע ביניהם. אין להתעלם מהמשקל הכבד של דברי אהרוני לפיהם:

"הבחור היה חזק במיוחד, ממש, גם אני וגם השוטר [סורוקה - מ.נ.] התקשינו לגבור עליו... הוא התפרע בצורה שלא יכולתי לתפוס לו את היד... תוך כדי המאבק ראיתי שהשוטר נפצע בידיים, הוא נשך אותו בידיים... השוטר הזה שהיה עם קור רוח. לי כבר היה חשק לבעוט בבחור. השוטר לא הרים עליו יד. ממש כל התירוצים שבעולם היה להתנהג עליו בתוקפנות" [ההדגשה הוספה - מ.נ.].

27. אשר לטענות העותרים בהתייחס לאופיו האלים של סורוקה בשל מקרים אלימים בהם היה מעורב, נעיר אך זאת: מבלי לחוות דעתנו על אופיו של סורוקה ולאחר שנתנו דעתנו גם לדברים הקשים שאמר עליו בית המשפט ב-ת"פ 3153/06, חרף הרושם השלילי שמצטייר ממעורבותו של סורוקה במקרים האמורים, אין מעמידים אדם לדין בגין היותו "אלים" או "תוקפני" או כל שם תואר אחר. כאמור לעיל, מבחן ההעמדה לדין נעוץ בשאלת דיות הראיות - שאלה שהיא פונקציה של העובדות והראיות הקונקרטיות אשר מצויות בחומר החקירה בתיק המסוים. זאת ועוד: ראיות כלליות בעניין אלימות אף לא תהיינה קבילות כראיה כנגד סורוקה, באם יועמד לדין.

28. על פי טענה אחרת של העותרים, יש חשד לתיאום עדויות בין השוטרים במטרה "לחפות" על חברם - השוטר סורוקה. ואולם, לחשד זה לא נמצא בסיס בחומר הראיות. השוטרים הגיעו לאחר שסורוקה כבר הצליח להשתלט על המנוח, בסיועו של אהרוני, והם העידו כי סורוקה היה נראה מותש וחבול ממאבקו במנוח. דברי השוטרים בלייך, גלילי וכעביה משתלבים גם עם יתר הראיות. הוא הדין בטענות נוספות של העותרים אשר כלל אינן מוכחשות על ידי המשיבה, כגון הטענה שהשוטרים כעביה ובלייך העידו כי המנוח הראה סימני מצוקה בעת שהגיעו לתחנת המשטרה או הטענה בעניין עדויות של הפרמדיקים, לפיהן המנוח היה במצב של מוות קליני, ללא דופק וללא נשימה ומגרונו נשלפה שקית ובה אבקה לבנה. טענות אלה אינן שנויות במחלוקת, אלא שהמשיבה אינה מסיקה מהם את שהעותרים מבקשים להסיק בעניין אשמו של סורוקה. לטענתה, ראיות אלה תומכות באותה מידה באפשרות כי מותו של המנוח נגרם עקב חניקה משקית הסם, בלא שסורוקה יהא אשם בדבר. בהעדר ראיות אחרות התומכות בקיומו של קשר סיבתי בין מעשיו של סורוקה לבין מותו של המנוח, לא ניתן לייחס לעדויות אלה את המשמעות אשר העותרים מבקשים לייחס להן. מסקנתה זו של המשיבה נמצאת במתחם הסבירות, ואין מקום להתערבות בית המשפט בה.

29. כזכור, העותרים מלינים גם כנגד "התנהלות המשטרה" וטוענים כי היא התרשלה בפיקוח על סורוקה ובמתן טיפול רפואי למנוח. ואולם, מדובר בטענות כלליות וגורפות אשר לא הונחה ביסודן תשתית ראייתית מספקת. משלא הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין מעשיו של סורוקה, ממילא נופלת הטענה בעניין הפיקוח על סורוקה או בעניין חובתה של המשטרה, כשיטתם של העותרים, להימנע מהצבתו של סורוקה בתפקידים הכרוכים במגע עם הציבור. על כך נוסיף כי בסופו של ההליך הפלילי שננקט נגד סורוקה בגין אלימות כלפי חשודים אחרים (ת"פ 3153/06), הורשע סורוקה ונענש והוא אף פוטר מן המשטרה. הדבר מלמד כי אין ממש בהאשמות שמטיחים העותרים במחלקה לחקירות שוטרים ובאנשיה בגין "חיפוי" על סורוקה, בהיותו שוטר. עובדה היא שכאשר מצאה המחלקה לחקירות שוטרים בסיס ראייתי מספיק להרשעתו של סורוקה, היא פעלה להעמדתו לדין. בנוסף, משהורשע סורוקה, הוא פוטר מן המשטרה והדבר מעיד על כך שבין המקרים נעשתה הבחנה עניינית הנעוצה במשקל הראיות נגד סורוקה. העותרים מפנים גם ל-בג"ץ 6676/99, בו נדונה עתירתו של סורוקה בגין עיכוב במינויו לקצונה במשטרה. ואולם, קיומו של הליך זה מעיד דווקא על כך שהתנהגותו של סורוקה נלקחה בחשבון על ידי הממונים עליו בעת בחינת קידומו ויש להניח כי סורוקה קודם בדרגתו רק לאחר שנמצא כי לא נפל דופי בהתנהגותו.

30. אשר לטענות בעניין פינויו של המנוח לקבלת טיפול רפואי, יש לזכור כי השוטרים שהגיעו לסייע לסורוקה במעצר ובכללם השוטר בלייך, העידו כי באותה עת המנוח היה ערני ואגרסיבי ונדרשה מידה מסוימת של כוח לשם העלאתו אל הניידת. במצב זה, לא ניתן היה לדעת מה מתחולל בתוך גופו של המנוח והיה זה סביר מצידם של השוטרים להניח כי לאור התנגדותו הפיסית למעצר, מצבו הרפואי מאפשר את הובלתו אל תחנת המשטרה. משהחל המנוח להראות סימני מצוקה, החישו השוטרים את זימונו של האמבולנס ופעלו לשם מתן טיפול רפואי למנוח. בנסיבות אלה, יש לדחות גם את טענותיהם הכלליות של העותרים בדבר רשלנות לכאורה מצד משטרת ישראל
, או מצד בלייך, ולגבי זה האחרון אין קושי להסכים עם המסקנה כי אין להעמידו לדין.

סוף דבר

31. אין להקל ראש במותו של אדם ובוודאי בנסיבות הטראגיות שלפנינו. נשוב ונזכיר דברים שאמר בית משפט זה, אמנם בנסיבות אחרות (שבהן, בשונה מענייננו, התנהגותם הפסולה של השוטרים הייתה ברורה על פניה), לעניין אחריותם של שוטרים כלפי חשוד שבלע סם במטרה להסתירו מפני השוטרים:

"... המערערים, שפעלו במסגרת תפקידם כשוטרים, נטלו חלק בחיפוש שהופעל בו כוח. חובתם של המערערים כלפי המנוחה נגזרה מהגדרת תפקידם. לפיכך היה עליהם, לכאורה, כמי שאמונים על שמירת החוק והסדר במדינה, לפעול למניעת האלימות כלפי המנוחה" (עניין לוי, לעיל, בעמ' 553).

אין ספק כי יש לפעול בנחישות אל מול גילויי אלימות מצד שוטרים כלפי חשודים ואין מקום לסובלנות כלפי מי שנמצא מפר חוק, יהא אשר יהא תפקידו. ואולם, במקרה דנן מראה המאשימה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התנהלותו של סורוקה לבין מותו של המנוח וגם לא ניתן לקבוע כי מעצרו של המנוח היה כרוך בשימוש באלימות מעבר לנדרש. כזכור, המנוח שבדמו נמצאו סמי הזיה, התנגד למעצר ולא שיתף פעולה. בנסיבות שכאלה, כאמור, לא נמצא בסיס להתערבות בית משפט זה בהחלטת רשויות התביעה. מנקודת מבטם של העותרים, לא ייתכן כי אין איש אחראי למותו של המנוח. ניתן להבין לליבם של העותרים כי ברצונם למצות את הדין עם מי שאחראי לדעתם למות יקירם. ברם, צודקת המשיבה בדבריה כי העותרים מבססים את עיקר טענותיהם על ספקולציות בלבד ובכך לא די כדי להביא לידי הרשעתו של אדם בעבירה פלילית. ההחלטה בעניין סורוקה עברה דרך גורמי התביעה הבכירים ביותר, אשר שבו ובחנו אותה איש-איש בתורו והגיעו אל אותה מסקנה. העותרים בטיעוניהם אינם מצביעים על פגם מהותי שנפל בהחלטה או באופן קבלתה. עם כל הצער שבדבר ועל אף ההבנה לכאבם של העותרים, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה.

32. העתירה נדחית. לא יהיה צו להוצאות.

ש ו פ ט ת ,

השופט א' רובינשטיין
:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הנשיאה ד' ביניש
:

ניתן להבין לליבם של העותרים שאינם משלימים עם מותו הטרגי של יקירם; עם זאת נראה כי הפרקליטות לא חסכה עמל ושבה ובדקה את הראיות שבתיק החקירה. משהוחלט כפי שהוחלט לעניין דיות הראיות, לאחר בדיקה מעמיקה ויסודית, לא ישים בית משפט זה כערכאת ביקורת, את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של רשויות התביעה שההכרעה מסורה בידיהן. על אף הכלל הנקוט בידינו שלא להתערב בהחלטה שלא להעמיד לדין בגין היעדר ראיות מספיקות, עמדה חברתי השופטת נאור בפסק דינה בפירוט על טענות העותרים ועל הראיות שהציגו ולאחר כל אלה לא נמצאה עילה להתערבותנו.

לפיכך מצטרפת אני לדעתה של חברתי השופטת נאור ומנימוקיה.

ה נ ש י א ה

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור
.

ניתן היום, ט"ז כסלו, תש"ע (3.12.2009).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ה נ ש י א ה
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05024780_c20.doc עע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בג"צ בית המשפט העליון 2478/05 עזבון המנוח שמעון דהן ז"ל, ליזה דהן, יעקב דהן ואח' נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, משרד המשפטים ואח' (פורסם ב-ֽ 03/12/2009)