פסקי דין על דוד ברק | פסקי דין על נרווה סחר א.נ. 1994 | פסקי דין על איתן זהבי |

22454/01 א     29/12/2003




א 22454/01 דוד ברק נ' נרווה סחר א.נ. 1994 בע"מ, איתן זהבי




41
בתי המשפט
ת"א 022454/01
בבית משפט השלום
בתל אביב-יפו
כבוד השופט מאיר יפרח

בפני
:

דוד ברק

התובע:

נ ג ד
1. נרווה סחר א.נ. 1994 בע"מ

2. איתן זהבי

הנתבעים:
פסק דין
1. התובע הגיש תובענה שטרית נגד הנתבע 2. על פי הנטען בכתב התביעה, אוחז התובע בשני שיקים שנמשכו ע"י הנתבעת 1. המדובר הוא בשיק ע"ס 42,600 ₪ ובשיק ע"ס 75,400 ₪. השיקים הוצגו לפרעון אך חוללו ע"י הבנק הנמשך. התובע טוען כי הנתבע 2 חתום בגב השיק כערב אישית לפרעון השיקים.

2. הנתבע 2 טוען בכתב הגנתו כי החתימה על גב השיקים איננה חתימתו וכי מדובר בזיוף. הוא לא ערב מעולם לפרעון השיקים. יתר על כן: כל הרישומים בגב השיקים אינם בכתב ידו. הנתבע 2 מוסיף כי למיטב ידיעתו, התובע, העוסק בהלוואות בשוק האפור, הלווה סכום כסף לנתבעת 1, אך סכום ההלוואה נמוך בהרבה מסכום השיקים וההפרש מהווה ריבית נשך, האסורה לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. יתר על כן: התובע לא עמד בחובת הגילוי עובר למתן ההלוואה, לא ביצע הפחתת תשלומים וכתב התביעה נגוע בהעדר פרטים ומסמכים הדרושים לפי החוק האמור. לחלופין טוען הנתבע 2 כי השיקים ניתנו ע"י הנתבעת 1 כבטחון לפרעון ההלוואה וכי זו נפרעה במלואה.

3. בכתב התשובה שהגיש התובע, חזר הוא על הטענה כי הנתבע 2 חתם על גב השיק כערב אישית לפרעון. זאת עשה הנתבע 2 הואיל והיה אחד מבעלי מניות הנתבעת 1. התובע הוסיף וטען, לגבי עסקת היסוד, כי הנתבע 2 פנה אליו בבקשת הלוואות והתובע הסכים ליתן הלוואות לנתבעת 1 בריבית של 3% לחודש. בתחילה ניתן סכום של 30,000 ₪ אך הנתבע 2 שכנע את התובע ליתן הלוואות בסכומים גבוהים יותר. התובע הסכים לעשות כן כנגד ערבות אישית של הנתבע 2. הנתבע 2 כתב בכתב ידו בפני
התובע כי הוא ערב אישית לפרעון השיקים וחתם בגב השיק.

4. במהלך ישיבות קדם המשפט, מונה בהסכמה מומחה לכתבי-יד על-מנת שיחווה את דעתו בשאלה אם מדובר בחתימת הנתבע 2 על גב השיקים. ביום 26.12.02 הורחבו סמכויות המומחה והוא נתבקש להביע את דעתו גם ביחס לשאלת זהות כותב כתב היד על גבי השיקים נשוא התובענה.
המומחה (מר א' לוי) חיווה את דעתו כי מצא התאמה בתכונות הכתיבה בין דוגמאות חתימותיו של הנתבע 2 לבין החתימות שבמחלוקת. מכאן מסקנתו כי החתימות שבמחלוקת נחתמו ע"י הנתבע 2.

5. הצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות. בתצהירו של התובע נטען כי הסכים להעמיד הלוואות לנתבע 2 ולשותפו - מר נחמיה יהודה - למספר שבועות בריבית של 3% לחודש שהייתה גבוהה אך במעט בעת ההיא (1997 - 1998) מן הריבית הבנקאית. ההלוואות ניתנו נגד שיקים שלהם ושל לקוחותיהם. לעיתים ניתנו ההלוואות במזומן ובאחת הפעמים היה הדבר בנוכחות מר נריה צדוק, עובדו של התובע.
התובע הוסיף וטען כי השיקים נשוא התביעה הם סכומים שהצטברו משיקים שמסרו לו הנתבעים, שיקים שבאופן שיטתי הוחלפו לפני מועד פרעונם. הנתבע 2 שכנע את התובע להגדיל את קרן ההלוואות מחד ולהקטין את השיקים מצדדי ג' שניתנו לשם פרעונן של ההלוואות, וזאת ע"י החלפתם בשיקים של הנתבעת 1 ובערבות אישית של הנתבע 2. ערבות זו נכתבה ונחתמה על גב השיקים בנוכחות התובע.
מטעם התובע הוגש גם תצהירו של מר צדוק, שעבד אצל התובע בעת ההיא. לדבריו, נתן לו התובע סך של מזומן של 4,300 דולר וביקש ממנו להמירם לש"ח. מר צדוק עשה כן (ראו ת/1) ומסר לתובע את הכספים שהומרו. בנוכחותו, מסר התובע לנתבע 2 את הסך של 16,200 ₪.
הנתבע טען בתצהירו כי הנתבעת 1, בה שימש עובד שכיר, נטלה מן התובע שתי הלוואות. האחת - ביום 5.11.98, ע"ס 58,000 ₪ לתקופה של 10 חודשים בריבית חודשית של 3%. כבטחון להשבת ההלוואה נמסר לתובע שיק ע"ס 75,400 ₪, אשר כולל בתוכו את סכום קרן ההלוואה (58,000 ₪), והריבית למשך 11 חודשים (17,400 ₪); השנייה - ביום 20.11.98, ע"ס 30,000 ₪ למשך 14 חודשים בריבית כאמור. אף כאן סוכם שהתובע יקבל שיק בטחון להחזרת ההלוואה והשיק הוא ע"ס 42,600 ₪. השיק מורכב הן מסכום הקרן (30,000 ₪) והן מסכום הריבית למשך 14 חודשים (12,600 ₪).
לטענת הנתבע 2, ההלוואות נשוא השיקים נפרעו בשלמותן עד שלהי חודש ספטמבר 1999. ההלוואות נפרעו בשיקים, אשר סכומם הכולל הוא 71,614 ₪, וכן בתשלום במזומן (במספר מועדים) של 48,788 ₪. באחד מן התשלומים במזומן נכח עם הנתבע 2 מר יצחק פנחס. בסך הכל הוחזרו לתובע 120,402 ₪. משביקש הנתבע 2 כי יוחזרו השיקים שנמסרו לתובע כבטחון, הבטיח התובע להחזירם אך תחת זאת הגיש תובענתו. 60221
הנתבע 2 הוסיף וטען כי הוא אינו חתום כערב על גב השיקים לבטחון וכתב היד שמופיע בגב השיקים (לפיו הנתבע 2 ערב אישית לפרעון), לאו כתב ידו הוא.
הנתבע 2 אף כפר בקבלת סך של 16,200 ₪ מן התובע במעמד מר נ' צדוק (שאינו מוכר לנתבע 2).
בנוסף לתצהיר הנתבע 2, הוגש תצהיר מר י' פנחס לפיו נכח הלה במעמד בו מסר התובע 2 לתובע סך של 9,400 ₪ לערך, בחודש מאי 1999, בהרצליה פיתוח.

6. השאלה הראשונה התובעת הכרעה היא אם אמנם ערב הנתבע 2 לפרעון השיקים שבבסיס התובענה, אם לאו. נטל ההוכחה כי אכן הנתבע 2 הוא שערב לפרעון, רובץ על התובע. ככל שיעלה בידי התובע להוכיח את טענתו האמורה, יקומו לזכותו החזקות הקבועות בפקודת השטרות [נוסח חדש], כגון חזקת התמורה. במצב דברים זה, יהא על הנתבע 2 להראות כי השיקים ניתנו על תנאי שהנתבעת 1 לא תחזיר את ההלוואות שנטלה וכי תנאי זה לא נתקיים, שכן ההלוואות הוחזרו במלואן.
על מנת להרים את הנטל, הגיש התובע חוו"ד מומחה (ד"ר מ' ורדי) ממנה עולה כי הכיתוב על גב השיקים "אני ערב אישית לשיק" כמו גם החתימה על גב השיקים, הם של הנתבע 2. מנגד, הגיש הנתבע 2 חוו"ד מומחה מטעמו (מר י' חג'ג'), בה נקבע שאין מדובר בכתב-ידו או בחתימתו של הנתבע 2. איש מן המומחים מטעם הצדדים לא נחקר על חוות דעתו. לעומת זאת, נחקר המומחה מטעם בית המשפט על חוות הדעת שערך. אעבור עתה לדיון בעניין זה, שכן הנתבע 2 טוען שאין לסמוך על חוות הדעת.

7(א) כאמור, הגיע המומחה מטעם בית המשפט למסקנה בדבר זהות החתימות באומרו "מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה" בין החתימות שבמחלוקת לבין דוגמאות חתימות הנתבע 2. המומחה הוסיף ואמר בחוות דעתו כי מטרת הבדיקה "היא לקבוע את זהות חתימת הערב איתן זהבי
שבמחלוקת...."
(ב) אולם, כזכור, תפקידי המומחה היו שניים: (א) חיווי דעתו בשאלה אם הנתבע 2 חתום כערב; (ב) חיווי דעתו בשאלת זהות כותב כתב היד על גבי השיקים.
משנחקר המומחה ביחס להימנעותו ממתן חוות דעת בשאלה השנייה מבין השתיים, אמר הוא כי קיבל את הרושם שעליו להעיד לגבי החתימות (עמ' 6 שורה 8). הוא הוסיף כי המטרה המרכזית הייתה בדיקת החתימות (עמ' 7 שורה 6). המומחה ידע שעליו להתייחס גם לעניין כתב היד (עמ' 7 שורות 7-8). חרף העדר התייחסות לנושא כתב היד בחוות הדעת, אמר המומחה כי התייחס בחווה"ד "גם לכתב היד אבל בעיקר לחתימות" (עמ' 7 שורה 10) למרות שאין לכך שום ביטוי בחוות הדעת, כהודיית המומחה (עמ' 7 שורה 12).
בחקירת המומחה ע"י ב"כ התובע, נשאל המומחה אם יוכל להעיד שכתב היד בשיקים ובדוגמאות היה זהה, אך השיב שהדבר לא זכור לו (עמ' 11 שורות 17-19).
(ג) באשר לשאלה הראשונה מבין השתיים (קרי: האם הנתבע 2 הוא שחתם כערב על גבי השיקים) נחקר המומחה בידי ב"כ הנתבע 2 בשני אספקטים: המסמכים ששימשו את המומחה כדוגמאות חתימה; הממצאים שעליהם ייסד המומחה את מסקנתו בדבר ההתאמה בתכונות הכתיבה.
באשר לאספקט הראשון - מן החקירה נסתבר כי בידי המומחה היו מסמכי השוואה מקוריים, הגם שהמומחה לא זימן את הנתבע 2 על-מנת שהאחרון ימסור לו - ובפני
ו - דוגמאות של כתב-ידו (ראו עמ' 8).
באשר לאספקט השני נשאל המומחה:

"ש. חוות דעתך לא מפרטת מהם פירוט התכונות והממצאים שאתה מצאת, אלא קובעת שבבדיקה שעשית מצאת התאמה. איזו התאמה מצאת ועל מה היא מתבססת.
ת. רואים את זה בצילומים...
ש. אתה לא יכול לפרט מה התכונות.
ת. בשביל מה אני עושה את ההגדלות בשביל בן אדם רגיל שמסתכל על זה ובעצמו יכול לראות את ההבדלים".

(עמ' 10 שורות 8-19).
ובהמשך:
"ש. כשראית את חוות הדעת של חגג הייתה כן התייחסות לתכונות. אתה כאן פסקת מצד אחד שיש התאמה ומצד שני קבעת שיש זהות. איך הגעת, איזה תכונות היו.
ת. אני בכוונה עושה צילום והגדלות כדי להראות לבית המשפט שיסתכל בעצמו על הדוגמאות ויראה אם יש התאמה, אחרת אני צריך לעמוד 24 שעות ולהסביר ואף אחד לא יבין שום דבר. יש לי נסיון של 50 שנה".

(עמ' 11 שורות 1-5).

8. לא אוכל ליתן משקל לחוות דעת המומחה ולא אוכל לייסד עליה ממצא לפיו הנתבע 2 הוא שחתם על גב השיקים. אכן, לא נעלמה הימני ההלכה הפסוקה, לפיה "כאשר ממנה בית המשפט מומחה מכריע מטעמו, אכן טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת, שהרי לכאורה מדובר במומחה נייטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים" (ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ, דינים עליו כרך סד 813 . ראו גם ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא ואח', פ"ד נו (2) 936, 949; ע"א 1772/99 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה (4) 203, 207-208; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב (4) 563, 569; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח', דינים עליון כרך טו 560).
אכן, מינויו של מומחה בהסכמת הצדדים הוא נוהג רצוי שיש לעודדו (ע"א 521/77 ברוור נ' רשות הנמלים, פ"ד לב (1) 416, 419). ברם, חוות הדעת של מומחה שמונה בהסכמה, אינה סופית לחלוטין שאין אחריה ולא כלום ואין לתקוף אותה בשום צורה ואופן. בית המשפט הוא הקובע סופית את העובדות על פי הראיות שבאו בפני
ו וחוות הדעת אינה אלא ראייה שכוחה ותוקפה המיוחד נובעים מהסכמת הצדדים (ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט" קואפרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ (4) 48, 50). בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל ואח', דינים עליון כרך לח 992; ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מז (5) 170). בע"א 5239/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 262-263 מצינו:
"על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי הגיע לדרגת מדע שימושי ממש... ולכן מותר - ולעיתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה. מובן, כי בכך אין להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משיקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק"

(ראו גם ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ (1) 499, 508; ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז (2) 847, 853; ת"א (חי') 723/98 דנדיס נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי כרך לג (1) 349).

9. בע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג (1) 715, 719, נאמרו דברים שיש להם השלכה ישירה על פרשתנו:

"כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-הדין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מצג סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי".

זאת ועוד. בת"פ (ת"א) 568/91 מדינת ישראל נ' דורפמן ואח', דינים מחוזי כרך כו (9) 876, מצינו כי:
"תהליך הבדיקה של כתב-יד נעשה ע"י השוואת תכונות הכתיבה של כתב היד הטעון בדיקה (להלן: כתב היד שבטיעון) לתכונות הכתיבה של דוגמאות כתיבה הלקוחות מאדם מסויים (להלן: דוגמאות הכתיבה). בתהליך הבדיקה נבחנות כ-20 תכונות כתיבה והן: קו הכתיבה, הרגלי כתיבה, מיקום הכתב בשטח הכתיבה, יחס לשורה, שורת הכתיבה, רווחים בין מילים, רווחים בין אותיות, גודל אבסולוטי של כתב, גודל יחסי של הכתב, שיפוע אבסולוטי, שיפוע יחסי, חיבורים בין אותיות, התחלת הכתיבה, סיומים בכתיבה, מבנה האותיות, צורת כתיבת האותיות וכו'.
לאחר ניתוח התכונות המנויות לעיל, הן בכתב היד שבטיעון והן בדוגמאות הכתיבה, נעשית ההשוואה בין שני כתבי היד ונבדקת ההתאמה בין התכונות שבכתב היד שבטיעון ובין התכונות (כפי שהן מופיעות) בדוגמאות הכתיבה. לאחר שלב זה מגיע שלב של הפעלת שיקול דעת בכל הנוגע לתכונות -בדיקת כמות התכונות, איכותן וייחודן של התכונות. בשלב הסופי, הוא שלב המסקנות, נקבעת דרגת ההתאמה בין כתב היד שבטיעון לכתב היד שבדוגמאות".

בהמשך פסק הדין, אומצה חוות הדעת והועדפה על פני חוות דעת אחרת "וזאת לאור העובדה (שהמומחית) פירטה בפני
בית המשפט באריכות את הליכי בדיקת ההשוואה ואת עקרונות השיטה שעל פיה ערכה את חוות הדעת".

10. והנה, בפרשתנו מעלה הן העיון בחוות הדעת עצמה והן העיון בתשובות המומחה לשאלות ב"כ הנתבע 2 בחקירה שכנגד (ראו לעיל סעיף 7 (ג)), כי לא פורט דבר וחצי דבר מן האמור לעיל ולא הובהרה שיטת העבודה של המומחה. הוא אף לא פירט בחקירתו הנגדית, חרף ההזדמנות שניתנה לו, את התכונות אותן בדק בחתימות שבמחלוקת ובדוגמאות החתימה ולא הסביר כיצד נתמכת מסקנתו בממצאים שהעלה עיונו בחומר שעמד לפניו. לשון אחר, התהליך אותו נקט המומחה נותר עלום. עוד יש להדגיש כי המומחה נתבקש לחוות דעתו לא רק באשר לחתימה כי אם אף לגבי הכיתוב על גב השיקים. אלא שכזאת לא עשה.
הנה הן, אפוא, אותן סיבות כבדות משקל אשר בהתקיימן, שוב אין מקום לאימוץ מסקנות המומחה מטעם בית המשפט.

11. דרך חלופית להוכחת הטענה כי הנתבע 2 הוא זה שחתם על גב השיקים ואף הוסיף את הכיתוב בדבר ערבותו האישית, היא במסירת עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימה ולכתיבה. בענייננו, טען התובע כי אלה נעשו בנוכחותו (סעיף 10 (ג) סיפא לתצהיר). התובע אף אמר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 19 שורות 2-3; עמ' 25 שורות 5-7).
אולם, אינני מוכן לסמוך ממצא על עדותו של התובע. לא זו בלבד שעדותו בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין (על כל המשתמע מכך מבחינת דיני הראיות), אלא שכנגדה עומדת עדותו (המכחישה) של הנתבע 2. זאת ועוד: לא התרשמתי לחיוב מעדותו של התובע. זו לקתה בתשובות שעניינן לעיתים העדר זכרון ולעיתים בתשובות חמקניות ולא פעם בתשובות שאינן עולה בקנה אחד עם תשובות אחרות שמסר. כך, למשל העיד התובע כי קיבל את השיקים נשוא התביעה בשתי הזדמנויות נפרדות (עמ' 27 שורות 8- 9); עמ' 28 שורות 5-7), אך משהועמד על כך שמספריהם של שני השיקים נשוא התביעה הם מספרים עוקבים (ומכאן העדר הסבירות שנתקבלו בשתי הזדמנויות נפרדות), לא הצליח התובע ליתן תשובה המניחה את הדעת והעלה שלוש אפשרויות להסביר את הסתירה (ראו עמ' 28 שורות 15-19). דוגמא נוספת תימצא בטענת התובע כי מלכתחילה הלווה לנתבעת 1 סך של 30,000 ₪ ורק נגד ערבותו האישית של הנתבע 2 הסכים להגדיל את סכומי ההלוואות לסכום של השיקים נשוא התביעה (סעיפים 7-9 לכתב התשובה). מנגד, בתצהיר עדותו הראשית של התובע, נטען, בסעיף 10 (א) כי השיקים נשוא התביעה הם סכומים שהצטברו משיקים שניתנו לו ע"י הנתבע ואשר הוחלפו לפני מועד פרעונם. בחקירתו הנגדית, אמר התובע כי ההלוואה הראשונית הייתה בסך של 118,000 ₪ (עמ' 19 שורות 7-8), אך קודם לכן אמר שהלווה בסביבות 180,000 ₪ (עמ' 17 שורות 21-22).
כללו של דבר, אין אני נכון לקבל את עדותו של התובע כראייה המוכיחה שהנתבע 2 כתב את התחייבותו לערוב לשיקים וחתם על גב השיקים בנוכחות התובע.

12. התוצאה היא כי התובענה שהוגשה נגד הנתבע 2 נדחית.
אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע 2, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ, להיום.
ההליכים שננקטו בתיק הוצל"פ 01-08984-69-9 בטלים בזה והתיק נסגר .

ניתן היום, ד' בטבת תשס"ד (29 בדצמבר, 2003), בהעדר הצדדים.

מאיר יפרח
- שופט








א בית משפט שלום 22454/01 דוד ברק נ' נרווה סחר א.נ. 1994 בע"מ, איתן זהבי (פורסם ב-ֽ 29/12/2003)