פסקי דין על מוחמד אבו כף

328/09 פ     09/12/2009




פ 328/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף




בעניין:


176

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
פ
000328/09

בפני
:
כב' השופט משה סובל

09/12/2009







מדינת ישראל
בעניין:


מאשימה


ע"י פרקליטות מחוז ירושלים






נ
ג
ד






מוחמד אבו כף
, ת.ז. 80794324




נאשם


ע"י ב"כ עו"ד מחמוד רבאח








ג ז ר – ד י ן


1.
הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובהפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק. ביום 30.10.08 בבוקר נסעו הנאשם, חברו ובת זוגו של הנאשם (המתלוננת) ברכב של החבר. במהלך הנסיעה התפתח ויכוח בין הנאשם למתלוננת, עקב אי-רצונה לחזור ולהתגורר בכפר בו מצוי ביתו של החבר. הרכב נעצר והשלושה ירדו ממנו. הנאשם רדף אחרי המתלוננת, ונתן לה אגרוף בלסת. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת שבר בלסת, והיא נזקקה לניתוח ולאשפוז של מספר ימים בבית החולים הדסה עין-כרם. כמו כן היא נדרשה להימנע מלפתוח את פיה במשך 6 שבועות. במעשיו האמורים הפר הנאשם את תנאי שחרורו שנקבעו על ידי בית משפט השלום בירושלים ביום 10.1.08 בב"ש 8279/08 (ת"פ 5117/08), לפיהם נאסר עליו ליצור כל קשר ומגע עם המתלוננת ולהתקרב אליה פחות מ-100 מטרים.

2.
המאשימה מבקשת להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. המאשימה מציינת כי הנאשם חבל במתלוננת בצורה קשה, עד כדי היזקקותה לניתוח ואי-יכולתה לפתוח את פיה למשך מספר שבועות. אין זו הפעם הראשונה בה הנאשם מכה את המתלוננת: בת"פ 1309/07 של בית משפט השלום בירושלים נדון הנאשם ביום 13.7.09 ל-5 ימי מאסר בפועל ו-4 חודשי מאסר על תנאי בגין תקיפת המתלוננת בנסיבות מחמירות בשנת 2005. עוד קודם לכן, ביום 10.5.09, נגזר על הנאשם בת"פ 4140/06 של בית משפט השלום בירושלים עונש של 14 ימי מאסר בפועל ו-3 חודשי מאסר על תנאי בגין איומים על הוריו בשנת 2005. המאשימה מוצאת סיבה להחמרה גם בהיותה של המתלוננת, בת זוגו של הנאשם, אישה חסרת בית ומכורה לסמים, החוזרת אל חיקו של הנאשם למרות שהוא שב ופוגע בה פעם אחר פעם. לדעת המאשימה, על בית המשפט להגיב בענישה מחמירה על מעשיו של הנאשם, הן על מנת לתת ביטוי אפקטיבי למסר ההרתעה האישית והכללית ולצורך לשרש את נגע האלימות כלפי נשים, והן על מנת להגן על המתלוננת ולהרחיק ממנה את הנאשם. המאשימה סבורה כי שיקולים אלו גוברים על שיקולי השיקום ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

3.
הנאשם אינו ממעיט מחומרת האירוע, אך מבקש לשמור על גבולות ראויים ולא לייחס לאירוע את מה שאין בו. מדובר, לדבריו, באירוע ספונטני ולא מתוכנן, בו הוא הכה את המתלוננת פעם אחת בלבד, אלא שמיקום מכת האגרוף בלסת גרם למתלוננת נזק של ממש. הרקע שהוביל לאירוע והתנהגות המתלוננת שקדמה לו לא נתבררו דיים. המתלוננת עצמה העידה כי היא קשורה לנאשם וזקוקה לו. אירוע האלימות הקודם ביניהם (נשוא ת"פ 1309/07) היה מינורי, והנאשם הורשע בגינו בדחיפת המתלוננת בלבד. משכך, לא ניתן לומר, כפי שטוענת המאשימה, כי מערכת היחסים שלו עם המתלוננת רצופת אלימות. על יסוד השוואה לרמת הענישה שאומצה בשורה של פסקי דין, סבור הנאשם כי עונשו הראוי אינו צריך לעלות על שנה וחצי מאסר בפועל.

4.
בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 11.10.07) עמד בית המשפט העליון על חומרתה ושכיחותה של תופעת האלימות בתוך המשפחה, וכלפי בנות זוג במיוחד, ועל הצורך באימוץ מדיניות ענישה קשה ומכבידה כנגד מבצעי עבירות מסוג זה:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מרוכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפוצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה".



באותה פרשה נדחה ערעור של אדם שהורשע במספר אירועים של אלימות קשה כלפי בת זוגו. בחמור מביניהם, הוא הכה באגרופו בפני
ה של המתלוננת באזור הלסת, וגרם לה על ידי כך לנפילה, לאיבוד ההכרה, ולחבלה חמורה שהתבטאה בשבר בלסת שהצריך ניתוח ואשפוז. בית המשפט המחוזי גזר על אותו אדם עונש מאסר בפועל של 18 חודשים וכן מאסר על תנאי. בית המשפט העליון סרב להתערב בעונש זה, ועמד על כך שהמערער נמנע מלקחת אחריות למעשי העבירה "וכי לא היה מדובר במעשה בודד, בבחינת עידנא דריתחא, אלא בשרשרת מעשים במועדים שונים המעידים על שיטה של התנהגות אלימה. פגיעותיה הפיסיות של המתלוננת היו ממשיות, והצריכו טיפול רפואי וניתוח, ואשפוז". מנגד, צוינו לקולא העבר הנקי של המערער, והעובדה שהוא החל בהליך שיקום מוצלח במסגרת קבוצה טיפולית.

הנאשם דנן הכה גם הוא באגרופו בלסתה של בת זוגו וגרם לה שבר שהצריך ניתוח ואשפוז. מחומר הראיות עולה כי המתלוננת הגיעה לבית החולים כשהיא בוכה ומדממת וכמעט חסרת יכולת לפתוח את פיה. גם לאחר שחרורה מבית החולים היא נדרשה להימנע מלפתוח את פיה למשך מספר שבועות. אמנם, ובניגוד למקרה שנדון בע"פ 6758/07, הנאשם נדרש לתת את הדין על אירוע אלימות אחד ויחיד. מנגד, אין זו הפעם הראשונה בה הנאשם מתנהג באופן אלים כלפי המתלוננת, ותעיד על כך הרשעתו בתקיפתה בנסיבות מחמירות בשנת 2005. לחובת הנאשם עבר פלילי נוסף, הכולל הן עבירת איומים כלפי הוריו והן עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. ניסיונו של הנאשם להמעיט מהשלכות עברו, אינו מתיישב עם החלטת בית המשפט מחודש ינואר 2008 בה נאסר עליו ליצור כל קשר ומגע עם המתלוננת. העובדה שהנאשם חבל במתלוננת בצורה חמורה חרף קיומו של צו זה ותוך כדי הפרתו, מצביעה על רפיסות מנגנוני השליטה והבקרה העצמיים של הנאשם בכל הנוגע לקשר עם המתלוננת ולחובתו הבסיסית לשמור על כבודה ועל שלמות גופה. בנוסף יש בכך ללמד על יחסו המזלזל של הנאשם כלפי החוק ומוסדותיו. אלו הם נתונים מחמירים, המצדיקים הכבדת יד הענישה, הן לשם הוקעת מעשי הנאשם והרתעתו מפני חזרה על מעשים דומים, הן לשם הרתעת עבריינים שכמותו בכוח, וכן לשם הגנה על המתלוננת, שגם צו בית המשפט הסתבר כחסר יעילות בשמירה עליה מפניו של הנאשם. העובדה שהנאשם בחר לנהל הוכחות ולכפור בצורה מוחלטת במה שמיוחס לו בכתב האישום, מונעת ממנו ליהנות מההקלה השמורה למי שמודה באשמה ומקצר את ההליך. לצד כל האמור, אין להתעלם מנימוקי הקולא המתקיימים במקרה זה: כאמור, העונש אמור להתייחס לאירוע אלימות בודד. אין טענה כי האירוע הותיר במתלוננת נכות צמיתה. הנאשם לא השתמש בכלי או בחפץ כלשהו, ואין טענה כי תכנן את מעשיו מראש.

5.
בשים לב לכל האמור החלטתי לגזור את דינו של הנאשם כדלקמן:


א.
מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים החל מיום מעצרו (2.2.09). במנין התקופה לא יבואו ימי המאסר אותם ריצה הנאשם על פי גזרי הדין בת"פ 4140/06 ות"פ 1309/07 של בית משפט השלום בירושלים.

ב.
מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים אותו לא ירצה הנאשם אלא אם כן יבצע תוך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר עבירת אלימות מסוג פשע.


זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ב בכסלו תש"ע (9 בדצמבר 2009), במעמד הנאשם וב"כ הצדדים.



משה סובל
, שופט









פ בית משפט מחוזי 328/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף (פורסם ב-ֽ 09/12/2009)