פסקי דין על בן נעים יהודה | פסקי דין על סולימאן סעב

682/07 תעא     23/12/2009




תעא 682/07 בן נעים יהודה נ' סולימאן סעב




נציגי ציבור: גאול מרגלית ויאיר כפרי

בפני

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
תובע

בן נעים יהודה
, ת.ז.: 042724575
ע"י ב"כ עו"ד בנימין פילובסקי
נגד
נתבע

סולימאן סעב
, ת.ז.: 050248392
ע"י ב"כ עו"ד חיכאם מרזוק

פסק דין

בפני
נו תביעתו של מר יהודה בן נעים (להלן - התובע) כנגד מר סולימאן סעב
(להלן - הנתבע) להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע בתקופה שהחל משנת 94' ועד לחודש 12/05, וכפועל יוצא מכך לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים עקב התפטרותו בדין מפוטר, לתשלום פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה והחזרי הוצאות נסיעה.
העובדות
ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה:

1. התובע, יליד 13.4.38 הינו מורה לנהיגה לרכב פרטי, רכב ציבורי ומשאית ובעל רישיון ממשרד התחבורה המסמיכו לשמש כ"מנהל מקצועי" החל משנת 92'.
לציין, כי על פי דרישות משרד התחבורה ומשרד הרישוי, על כל בית ספר ללימוד נהיגה להחזיק מנהל מקצועי.
תפקיד זה כרוך כאמור בקבלת רשיון הסמכה לכך מאת משרד התחבורה.

זאת ועוד, במסגרת לימודי הנהיגה נדרש בית ספר לנהיגה לערוך מבחנים פנימיים לתלמידים כהכנה לטסט, כאשר על פי הוראות משרד התחבורה מבחנים אלה נערכים על ידי המנהל המקצועי של בית הספר.

2. הנתבע הינו הבעלים של בית הספר לנהיגה "דאהש" בעכו (להלן - בית הספר), מורה לנהיגה ובעל רישיון של מנהל מקצועי בעצמו, כפוף למחלוקת בין הצדדים החל ממתי הינו בעל רישיון כאמור.

3. על מנת להעביר שיעורי נהיגה לתלמידים, על מורה הנהיגה להיות רשום בבית ספר לנהיגה, כאשר כנגד הזכות להעביר שיעורי נהיגה במסגרת בית הספר, שילמו מורי הנהיגה לבית הספר את חלקם בהוצאות המשרד.
וכך, התובע, הנתבע וכן מורים נוספים שימשו כמורים לנהיגה על משאית ורכב פרטי הרשומים בבית הספר.
עם זאת, לא היה חולק בין הצדדים כי בעניינו של התובע וכנגד תפקידו כמנהל מקצועי, הופטר התובע מהחובה לשלם הוצאות משרד לבית הספר.

4. לטענת התובע הוא החל את ההתקשרות עם בית הספר בשנת 94' (לטענת הנתבע רק בשנת 95').
מכל מקום אין חולק בין הצדדים כי ההתקשרות הנ"ל הסתיימה בסוף שנת 2005 וביוזמת התובע (לטענת התובע בחודש 12/05 ולטענת הנתבע בחודש 9/05).

5. אין חולק בין הצדדים כי במסגרת ההתקשרות בין הצדדים, עסק התובע בלימוד נהיגה על משאית שבבעלות הנתבע או מורים אחרים, בלימוד נהיגה על רכבו שלו, ובעריכת מבחנים פנימיים לתלמידים, כפוף למחלוקת ביניהם באיזה היקף ביצע כל שירות.
אף אין חולק בין הצדדים כי במשך תקופת ההתקשרות שימש התובע בנוסף כמנהל מקצועי של בית הספר.

6. התובע קיבל תמורה הן בגין שיעורי נהיגה שהעביר והן בגין מבחנים פנימיים שהעביר לתלמידים, על פי המתכונת שלהלן:
א. עבור שיעורי נהיגה שהעביר על משאית הנתבע - קיבל התובע מהנתבע שליש מגובה התמורה ששולמה לנתבע.
ב. עבור שיעורי נהיגה שהעביר על רכבי מורים אחרים - קיבל התובע מאותם מורים שליש מגובה התמורה ששולמה להם בגין אותו שיעור.
ג. עבור שיעורי נהיגה שהעביר התובע על רכבו שלו - קיבל התובע תמורה מתלמידיו.
ד. עבור מבחנים פנימיים שערך התובע - קיבל התובע מן התלמידים או מן המורים שאת תלמידיהם בחן תמורה בסך של 50 ₪ למבחן על רכב פרטי וסך של 100 ₪ למבחן על משאית.

7. אין חולק בין הצדדים כי במשך כל התקופה נשוא ההתקשרות עד לחודש ינואר 2004 היה לתובע תיק עוסק מורשה במסגרתו הפיק חשבוניות.
וכך, התמורה בגין השירות כאמור בסעיף 6(ד) לעיל, התקבלה כנגד חשבוניות מס שהפיק התובע לנותן התשלום.
לגבי התמורה בגין סעיפים 6(ב) ו-(ג) לעיל, לא הוכח בפני
נו כי התשלום דווח בדרך כלשהי או כי הופקה חשבוניות מס בגינו.

8. ודוק, בגין השירות כאמור בסעיף 6(א) לעיל, היינו שיעורי נהיגה על משאית הנתבע, אין חולק בין הצדדים כי עד לחודש ינואר 2004 שולמה התמורה לתובע על ידי הנתבע כנגד חשבונית מס שהפיק התובע לנתבע.

בחודש ינואר 2004 עם הגיעו לגיל פרישה סגר התובע את תיק העוסק המורשה שלו, והוסכם בין הצדדים כי החל ממועד זה תשולם התמורה לתובע מאת הנתבע בגין שיעורי הנהיגה על משאית הנתבע באמצעות תלושי שכר שהפיק הנתבע לתובע.

ודוק, עובר להפקת תלושי השכר לתובע, חתם התובע ביום 3.1.04, על הצהרה כדלקמן:
"אני החתום מטה מאשר בזה כי אני עובד אצלך כקבלן משנה ואין בינינו יחסי עובד מעביד.
מאחר שאין לי תיק במס הכנסה ביקשתי ממך להוציא לי תלושים בגין הכספים המגיעים לי ואין בזה בכדי לגרום ליחסי עובד מעביד."

9. ביום 28/8/04 הודיע התובע לנתבע על הפסקת הקשר בין הצדדים, במכתב כדלקמן:
"הנידון הפסקת עבודתי כמנהל מקצועי וכן כמורה
הודעתי לך מספר פעמים בעל פה שברצוני לעזוב אבל אתה לא התייחסת לכן הפעם אני מודיע לך בכתב שברצוני לעזוב עד 31.8.04".

10. אין חולק בין הצדדים כי התובע הפסיק את הקשר בין הצדדים ב-31/8/04, כשם שאין חולק ביניהם שחודשיים לאחר הפסקת הקשר כאמור לעיל, חודשה ההתקשרות בין הצדדים לבקשת התובע מאחר ולא מצא עבודה אחרת.

11. כפעל יוצא מכך המשיכה ההתקשרות בין הצדדים עד סוף שנת 2005 (12/05 לשיטת התובע, 9/05 לשיטת הנתבע) שאו אז הופסקה פעם נוספת ביוזמת התובע, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לעילה להפסקה, האם כטענת התובע הדבר נבע בשל הרעת תנאים, או שמא כטענת הנתבע הסיבה להפסקת הקשר נעוצה בכך שהתובע הגיש תביעה לנכות למוסד לביטוח לאומי ולא היה מעוניין להמשיך לעבוד.

12. על האמור לעיל מן הראוי להוסיף, כי בטרם הגשת תביעה זו הגיש התובע, בסיועו של סטודנט, תביעה לבית דין זה לתשלום הפרשי שכר עבודה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, החזרי הוצאות נסיעה ודמי הודעה מוקדמת לתקופה של כשנתיים החל מחודש ינואר 2004 במסגרתה טען לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה שהחל מחודש ינואר 2004 בלבד (ראה: דמ 455/06 ו- עב 583/06), אשר התקיים בה דיון ביום 13/7/06 בפני
כב' הרשם נוהאד חסן (כתוארו אז).
לדיון זה התייצב התובע עם בא כוחו הנוכחי ובמסגרת דיון זה עתר ב"כ התובע למחיקת התביעה ללא צו להוצאות תוך שמירת זכותו להגיש תביעה חדשה לאחר בדיקת כל החומר ובהסכמת הנתבע, בקשתו זו נענתה.

בהמשך לכך הגיש התובע ביום 14/2/07 את תביעתו שבנדון באמצעות בא כוחו הנ"ל, במסגרתה כאמור טען לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים החל משנת 94', הגם שזנח את תביעתו להפרשי שכר עבודה.

עיקרי המחלוקות

13. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים, המשליכה גם על סמכותו של בית דין זה לדון בתביעה, נוגעת לשאלת מעמדו של התובע, היינו, האם כטענת התובע במשך כל התקופה התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע, או שמא כטענת הנתבע, התובע היה במעמד של קבלן עצמאי אשר נתן שירותים לעיסקו של הנתבע, הא ותו לא.

ודוק, מן הראוי להדגיש כי חרף האמור בכתב התביעה ותצהיר עדותו הראשית, הודיע התובע במסגרת סיכומיו, כי הוא חוזר בו מכל טענה לגבי קיומם של יחסי עובד ומעביד ביחס לשירותים שונים שנתן התובע במהלך תקופת ההתקשרות במסגרת בית הספר, ומעמיד את התביעה על קיומם של יחסי עובד ומעביד ביחס לעבודה שביצע התובע על משאית הנתבע בלבד (ראה: סעיף 10 לסיכומי התובע).

14. כמו כן וכמבואר לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת משך ההתקשרות המדויק ביניהם וכן בשאלת רציפותה, לנוכח טענת הנתבע, המוכחשת על ידי התובע, לפיה במהלך כל שנת 98' לא התקיים קשר בין הצדדים וכי התובע נתן באותה תקופה שירותים לבית ספר אחר.

15. כפעל יוצא מן המחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת זכאותו של התובע לדמי הבראה בגין שתי שנות ההתקשרות האחרונות, לדמי חופשה בגין שלוש שנות ההתקשרות האחרונות, להחזרי הוצאות נסיעה בגין מלוא התקופה ולפיצויי פיטורים בנסיבות סיום ההתקשרות בין הצדדים, כאשר בכל הנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים, חלוקים הצדדים ביניהם בנוסף בשאלה האם בנסיבות סיום ההתקשרות ביוזמת התובע, קמה לתובע הזכות לפיצויי פיטורים, אפילו ייקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

דיון והכרעה

16. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל מזכירת בית הספר "דאהש" גב' ופאא אבו טבק.
כמו כן הוגשו תצהירי עדות ראשית של ה"ה ג'רייס אשקר, בלאל כאמל, שירמן גריגורי, בולוס ג'רייס, סעב ריאד, מסעוד ווליד ותומא איברהים - מורים לנהיגה בבית הספר.
בנוסף, הוגש מטעם הנתבע תצהיר עדות ראשית של מר חורי סאמי דאוד, אחד מבעליו של בית הספר לנהיגה "האני", בו לטענת הנתבע הועסק התובע במשך חלק מן התקופה.

ודוק, בסופו של יום, ויתר הנתבע על עדותם של גב' ופאא אבו טבק, מר מסעוד ווליד ומר תומא איברהים ועל כן הוצאו תצהיריהם מתיק בית הדין.
כמו כן מר חורי סאמי דאוד לא התייצב לחקירה על תצהירו ועל כן אין בידינו לקבל את תצהירו.

שאר המצהירים, התובע והנתבע נחקרו בפני
נו בחקירה נגדית על תצהיריהם.

נפנה להלן לדון במחלוקות נשוא תביעה זו, ותחילה למחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע

17. לטענת התובע, אשר כאמור העמיד בסופו של יום, את תביעתו שבנדון על קיומם של יחסי עובד ביחס לעבודה שביצע התובע על משאית הנתבע בלבד, הגם שבחלקה הארי של תקופת ההתקשרות שולמה התמורה לתובע באמצעות חשבוניות מס, התקיימו בתובע כל הסממנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע, ביחס לעבודה שביצע התובע על משאית הנתבע.
יותר מכך, בשנת 2004 אף הוחל בתשלום התמורה באמצעות תלושי שכר, מבלי שחל כל שינוי במתכונת ההתקשרות שבין הצדדים, ללמדך כי מבחינה מהותית התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים במשך כל התקופה.

18. לטענת הנתבע מנגד, ההתקשרות בין הצדדים היתה במתכונת של מורה נהיגה ומנהל מקצועי, שהוא קבלן עצמאי המשוייך לבית הספר כמקובל באותו ענף.
לשיטתו של הנתבע, בכל הכבוד לנכונותו של התובע להעמיד את תביעתו על קיומם של יחסי עובד ומעביד ביחס לשירות שביצע התובע על משאית הנתבע בלבד, הוכח שבמשך תקופת ההתקשרות עסק התובע במגוון של שירותים, אשר קיבל תמורה בגינם מגורמים שונים וניהל עסק עצמאי משלו במסגרת בית הספר.
לשיטתו של הנתבע, השירות שניתן על ידי התובע על משאיתו שלו, היה עיסוק אגבי שבוצע ב"שעות הפנאי" של התובע, ובהתאם למועדים שקבע התובע, כך שאין בו כדי להעיד על דבר.
לשיטת הנתבע, לא התקיים בתובע לא הפן החיובי של מבחן ההשתלבות ובוודאי שלא הפן השלילי של מבחן זה, עת הוכח שהתובע ניהל עסק עצמאי משלו ללימוד נהיגה ומתן שירותי ניהול מקצועי.

19. לאור המחלוקת שבין הצדדים כמבואר לעיל, ומשהעמיד התובע את תביעתו שבנדון על קיומם של יחסי עובד ביחס לעבודה שביצע התובע על משאית הנתבע בלבד, השאלה הראשונה הטעונה הכרעה בענייננו היא באיזה היקף ניתן השירות של לימוד נהיגה על משאית הנתבע, והאם ניתן להפריד שירות זה משאר השירותים שניתנו על ידי התובע במהלך תקופת ההתקשרות.

נפנה להלן תחילה לדון בשאלה זו.

כאמור, לשיטת הנתבע את שיעורי הנהיגה על משאית הנתבע, העביר התובע רק "בזמנו הפנוי" (ראה עדות הנתבע: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 26-27).

זאת ועוד, מטעם הנתבע אף הצהירו כמה מורים מבית הספר, בסעיף זהה (ראה: סעיף 4 לתצהיריהם) כי התובע סיפק להם שירות של לימוד נהיגה על רכבם הפרטי.
דא עקא שבחקירתם הנגדית העידו כולם בפני
נו כי לעיתים רחוקות בלבד התובע נתן להם שירות זה (ראה: עדות העד כאמל בילאל בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 2-4; עדות העד ג'ריס אשקר בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 1-3; עדות העד ריאד סעב בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 9-11; עדות העד בולוס ג'ריס בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 27-31 ), ובכל מקרה הדבר נעשה כאשר נדרש להם מחליף מסיבות של מחלה או היעדרות אחרת (ראה: עדות העד ג'ריס אשקר בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 1-3; עדות העד ריאד סעב בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 10-11 עדות העד בולוס ג'ריס בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 27-31 ), ללמדך כי דווקא שירות זה היה השירות ה"מזדמן" והנדיר שהעניק התובע.

לעומת הנדירות שבה ניתנו שיעורי התובע במקום המורים האחרים, הנתבע עצמו העיד כי בכל הנוגע לשירות של לימוד על המשאית של הנתבע, התובע לימד בממוצע שלושה שיעורים ליום (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 27-29) ולשיטתו לימד על המשאית ועל רכבו שלו בהיקף של חמישה ימים בשבוע (ראה עדותו: בסעיף 4 לתצהירו).
בכל הנוגע ללימוד על רכבו הפרטי של התובע, העיד התובע כי רכבו הפרטי הוא רכב ללימוד נהיגה (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 5-6) וכי ברכב זה אף הגיע לעיתים לעבודה (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 7-8), הגם שלשיטתו לפעמים היה מגיע עם הרכב ולפעמים באוטובוס (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 8).
בנסיבות אלו ובהינתן כי לא היה חולק שבמשך חלק נכבד מן התקופה רכבו של התובע אף היה רשום בבית הספר, אין בידינו לקבל את גרסת התובע (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 1-2) לפיה היה מגיע לפעמים לבית הספר ברכבו הפרטי ללימוד נהיגה, אך לא לימד מעולם נהיגה על רכבו הפרטי.
לעניין זה מקובל עלינו, כי מעת לעת לימד התובע נהיגה גם על רכבו הפרטי, הגם שכפי שהעיד לא היתה הרבה עבודה בתחום זה (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 10).

ודוק, במובחן מעדותו לעניין היקף עבודתו של התובע על המשאית שלו, לא טרח הנתבע לפרט באיזה היקף לשיטתו עסק התובע בלימוד נהיגה על רכבו הפרטי, דבר שמחזק את המסקנה כי למצער לא היה מדובר בעיסוק עיקרי של התובע, אלא לכל היותר בעיסוק נילווה ומזדמן.

בכל הנוגע לשירות של העברת מבחנים פנימיים, הרי שלעניין זה נחה דעתנו לאור דוגמאות יומני המבחנים שצירף הנתבע (ראה: נספח י' לתצהירו ומוצג נ/4), כי המדובר היה בעיסוק שגרתי, יום יומי של התובע במסגרת בית הספר.

20. סיכומם של דברים בסוגיה זו.
לאור הראיות והעדויות שהובאו בפני
נו, שוכנענו כי העיסוק של התובע במתן שיעורי נהיגה לתלמידי מורים אחרים היה עיסוק אקראי וזניח, כאשר לגבי לימוד תלמידים על רכבו שלו המדובר היה בשירות שניתן אף הוא באופן מזדמן, ובכל מקרה אין באותם שירותים שניתנו בהיקף מצומצם ביותר, כדי להעלות או להוריד לעניין השאלה הטעונה הכרעה בענייננו.

לעומת זאת, בכל הנוגע לעיסוק בלימוד נהיגה על משאית הנתבע, שוכנענו כי המדובר היה בשירות אשר אף לשיטת הנתבע עצמו בעדותו בפני
נו, ניתן בהיקף לא מבוטל של שלוש שעות ליום, ובהינתן קביעתנו כי העיסוק במתן שיעורים על רכבו הפרטי של התובע היה עיסוק מזדמן, אין זאת אלא שגם לשיטת הנתבע עסק בכך התובע במשך למצער, חמישה ימים בשבוע ובאופן יומיומי וקבוע.

לציין, כי הוא הדין גם לגבי השירות של העברת מבחנים פנימיים בתוקף תפקידו של התובע כמנהל מקצועי.
ודוק, לעניין שירות זה, מעצם חזרתו של התובע מתביעתו להכיר בשירות זה כשירות שניתן במסגרת יחסי עובד ומעביד ובהינתן כי לעניין זה שוכנענו, בניגוד לגרסתו הראשונית של התובע, כי התמורה בגין שירות זה שולמה לתובע במישרין על ידי התלמידים או המורים, לרבות הנתבע, להם ניתן שירות זה - אנו קובעים כי שירות זה ניתן על ידי התובע כעצמאי וזאת לגורמים שונים ולא בהכרח לנתבע.

21. משזו קביעתנו, נשאלת השאלה, האם ניתן להפריד שירות זה של מתן שיעורי נהיגה על משאית הנתבע מן השירות המקביל בו עסק התובע באופן קבוע כעצמאי בתקופת ההתקשרות, היינו העברת מבחנים פנימיים מתוקף מעמדו כמנהל מקצועי.

לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי, זה מכבר כי:

"יכול אדם להיות בעל "מפעל" משלו או לפעול בדרך אחרת כ'מפרנס עצמאי' חלק מהזמן ובחלק אחר של זמנו לפעול כ'עובד' בשירותו של הזולת"

[ראה: דב"ע לב/3-1 "גלוב" שירות נסיעות בע"מ - אליהו לוי, פד"ע ג' 246, 250].

הנה כי כן, כעיקרון אין מניעה להפריד את העיסוק האחד, היינו מתן שיעורי נהיגה על רכבו של הנתבע עבור הנתבע, מן העיסוק האחר של התובע, היינו מתן שירותי מבחנים פנימיים מתוקף מעמדו כמנהל מקצועי לגורמים אחרים.

יתרה מכך, בענייננו, וכעולה מעדויות שני הצדדים המדובר היה בשני סוגי עיסוקים שונים ונפרדים האחד מן השני, כאשר האחד אינו מותנה ואינו נובע מן האחר.
כך, התובע נרשם כמנהל מקצועי של בית הספר מכח הרישיון שהוענק לו על ידי משרד הרישוי ומכח תפקידו זה יכול היה להעביר מבחנים פנימיים לתלמידי בית הספר, בין אם המדובר בתלמידים של מורים אחרים או אף של הנתבע, ללא קשר ומבלי שנדרש להיות מורה לנהיגה הרשום בבית הספר.
מנגד, ומכח היותו מורה לנהיגה הרשום בבית הספר, העביר התובע במקביל לעיסוקו זה שיעורי נהיגה לתלמידים, וזאת ללא קשר לעיסוקו כמנהל מקצועי וללא כל דרישה המחייבת אותו להיות רשום כמנהל מקצועי.

זאת ועוד, גם מבחינת מקבלי השירות, המדובר בגורמים שונים.
כך, ובכל הנוגע להעברת שיעורי נהיגה, הרי כפי שקבענו לעיל, עיקר השירות בתחום זה ניתן לנתבע, על רכבו של הנתבע במהלך תקופת ההתקשרות שבנדון, ואילו בכל הנוגע להעברת מבחנים פנימיים לתלמידי בית הספר, המדובר בשירות שניתן על ידי התובע כעצמאי לגורמים שונים ורבים, הן תלמידי בית הספר והן מורי בית הספר, גם אם לא מן הנמנע כי ביניהם נמצא גם הנתבע.

22. משכך הם פני הדברים, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה שבנדון, אין כל מניעה לבחון את מעמדו של התובע בכל הנוגע לעיסוקו במתן שיעורי נהיגה לתלמידים על רכבו של הנתבע, בנפרד משאר עיסוקיו בבית הספר.
אי לכך, נפנה להלן לבחון האם במסגרת מתן שירותי לימוד נהיגה על רכבו של הנתבע, התקיימו בין התובע לנתבע יחסי עובד ומעביד.

23. המבחן הרווח כיום לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב [ראה: ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין – מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז, 433; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628; מ. גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז (תשנ"ב- נ"ג) 19, 30].

מבחן זה מחיל בקרבו את מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי, וכן מבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; ביצוע העבודה באופן אישי, הדרך בה ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, צורת תשלום התמורה ושיעורה כמו גם בבעלות מי היו כלי העבודה ששימשו למתן השירות.

לגבי מהותו של מבחן ההשתלבות, נפסק בדב"ע נה/27-3 יואל סריג ובניו – ניסים כהן, עבודה ארצי, כרך כט' [1], 129:
"על מבחן זה, כמבחן "מוביל" לקביעת יחסי עובד - מעביד, נאמר:
"מזה מספר שנים, המבחן המוביל לקיום יחסי עובד-מעביד הוא, מבחן ההשתלבות (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - בירגר פד"ע ג' 177 בע' 186), על שני פניו, החיובי והשלילי.
החיובי - שלפיו, "תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני'" (דב"ע לא/27-3 הנ"ל, בע' 189; דב"ע לד/181-0 קואסמה מוסד לביטוח לאומי פד"ע ו' 234).
והשלילי - שהאדם בו מדובר 'אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני' (דב"ע לא27-3 הנ"ל, בע' 188; דב"ע מה82-3 הרשליקוביץ - פז-גז בע"מ פד"ע יז 97 בעמ' 101)".

בסופו של יום, ההכרעה אם במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד ומעביד בין שניים, תעשה על פי משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים ועל פי שיקולי מדיניות [ראה: דב"ע נב/158-3 יאיר – גליברמן, פד"ע כה 31].נ

ובאשר לאופן הבחינה נפסק כי "לענין דיון במעמדו של אדם כעובד או כמפרנס עצמאי אין להגיע למסקנה, אלא על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה" [ראה: דב"ע לג/30-0 המוסד לביטוח לאומי - אבא כהן ומאפית כץ בע"מ פד"ע ד' 393; דב"ע מה/82-3 יצחק הרשליקוביץ - פזגז בע"מ פד"ע יז' 97].

24. ומן הכלל לענייננו, ותחילה לבמבחן ההשתלבות ולפן החיובי של מבחן ההשתלבות.

על מהותו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נפסק:
"...תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני"

[ראה: דב"ע נה/27-3 יואל סריג ובניו – ניסים כהן, עבודה ארצי, כרך כט' [1], 129; דב"ע לד/181-0 קואסמה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ו' 234].

ובענייננו, אין חולק בין הצדדים כי קיים בענייננו "מפעל" למתן שירותים - היינו בית הספר המעניק שירותי לימוד נהיגה, שניתן להשתלב בו.
לא זו אף זו, ובהתייחס לשירות בו מדובר היינו מתן שירות של לימוד נהיגה, המדובר בפעולה הצריכה לפעילות הרגילה של ה"מפעל".
לא זו אף זו, לאור קביעותינו לעיל, בדבר היקף, תדירות וקביעות מתן שיעורי הנהיגה על ידי התובע על רכבו של הנתבע, שוכנענו כי לעניין שירות זה, המדובר בעבודה שהיא חלק מהמערך הארגוני הרגיל של ה"מפעל".

25. הנה כי כן, ובניגוד לסברת הנתבע, נחה דעתנו כי בענייננו ובתייחס לשירות של מתן שיעורי נהיגה על רכבו של הנתבע, התקיים בתובע הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, ומכאן נפנה לבחינת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, היינו לשאלה האם השירות המסויים שבו מדובר ניתן על ידי התובע כגורם חיצוני, היינו כבעל עסק חיצוני למפעל, או שמא כחלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל.
ודוק, לא נעלם מעינינו שבמשך התקופה נשוא התביעה היה לתובע עסק עצמאי משלו שבמסגרתו עסק במתן שירותי מבחנים פנימיים לגורמים שונים, אלא שכפי שקבענו לעיל המדובר בשירות נפרד מן השירות נשוא בחינתנו, היינו לימוד הנהיגה על רכבו של הנתבע, ועל כן, נפנה להלן למבחני העזר הרלוונטיים, כפי שנקבעו בפסיקה לצורך קביעת מעמדו של אדם כעובד או עצמאי בהקשר לשירות זה של לימוד נהיגה על רכבו של הנתבע.

כלי העבודה

26. אחד המבחנים לזיהויו של עובד במובחן מקבלן עצמי, טמון בשאלה של מי היו אמצעי הייצור ששימשו למתן השירות.
בענייננו, אין חולק כי המשאית עליה ניתנו שירותי לימוד הנהיגה היתה של הנתבע.
לא זו אף זו. בכל הנוגע לתלמידים להם ניתנו שיעורים אלו, לא היה חולק כי המדובר בתלמידים של הנתבע, אשר הגיעו לנתבע או לבית הספר, ולא בתלמידים שהגיעו אל התובע.
וכך, לעניין זה העיד הנתבע עצמו בחקירתו בפני
נו:
"ש. תלמידים שלומדים על משאית אלו תלמידים שמפנים אליך מקורס קדם צבאי
של הצבא?
ת. לא.
ש. מאיפה אתה מביא תלמידים?
ת. מהכפר, מעכו ומהסביבה, אפילו מרמת הגולן באים.
ש. ואיך אתה מגייס את התלמידים האלה, איך שמעו עליך?
ת. הם שמעו על בית הספר והם באים" (ראה עדותו: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 7-12).

לא נטען, לא כל שכן שלא הוכח כי התובע לימד על משאית הנתבע תלמידים שפנו אל התובע באופן אישי.

הנה כי כן בכל הנוגע ל"אמצעי הייצור" נשוא השירות שבנדון, היינו המשאית מחד והתלמידים מאידך, עסקינן בענייננו באמצעי ייצור שהועמדו לרשות התובע על ידי הנתבע.

עבודה אישית

27. ביצוע עבודה באופן אישי הינו סממן מובהק של היות מבצע העבודה בגדר "עובד".

בענייננו, לא היה חולק כי מהות ההתקשרות התבססה על שירות שהתובע עצמו נתן באופן אישי, וזאת במובחן משירות הניתן על ידי התובע, שלא בהכרח בעצמו.

מבחן הפקוח

28. "מבחן המרות והפיקוח", אשר שימש בעבר כמבחן המנחה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, איבד מבכורתו ומשמש כיום כמבחן עזר בלבד למבחן ההשתלבות [ראה: ע"ע 300275/98 אברהם ויסלר נ' מוקד, תק-ארצי 2000 (4), 33 ].

מכל מקום, לעניין זה נפסק, בין היתר:
"אכן, אחד הביטויים ל'שילובו' של אדם במפעל, לעניין קיום יחסי עובד-מעביד, הוא הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל.."
[ראה: דב"ע לט3-114/ איגוד המפרסמים בישראל - חיה פרוסט, פד"ע יא 144, 154].

29. ובענייננו, טען התובע בכתב תביעתו ובתצהירו כי היה זה הנתבע שקבע את שעות עבודתו, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות מזכירת בית הספר שהעבירה לו את סידור העבודה לאותו יום.

לעומתו טען הנתבע בתצהירו כי היה זה התובע שקבע את סדר עבודתו והכתיב לנתבע את הדרישות ביחס למועדי וסדר עבודתו, כולל העברת תלמידים מבחנים פנימיים.

30. כפי שקבענו לעיל, בחינתנו שבנדון מתמצה בשירות של מתן שיעורי נהיגה על רכבו של הנתבע, במובחן מן השירות של עריכת מבחנים פנימיים לתמידים.

בכל הנוגע לשירות זה, קבענו כאמור לעיל, כי הוא ניתן באופן יומיומי, לתלמידים שהגיעו אל הנתבע והועברו על ידי הנתבע אל התובע, ועל כן על פניו מתקשים אנו לאמץ את גירסת הנתבע לפיה, בכל הנוגע למתן שיעורי נהיגה על רכבו של הנתבע, היה זה התובע אשר קבע סדר עבודתו והכתיב לנתבע את הדרישות ביחס למועדי וסדר עבודתו.

לא זו אף זו.
הן בסעיף 3(י) והן בסעיף 12 לתצהירו הצהיר הנתבע כי לאחר שחזר התובע לספק לו בחודש 11/04 שירותים, הוסכם בינו לבין התובע והמנהל המקצועי החדש שגויס בינתיים על חלוקת השירות שבנדון, בין התובע לבין המנהל המקצועי החדש שגויס, ללמדך כי אין זה מתקבל על הדעת שהתובע הוא שקבע את סדר עבודתו, ככל שהדברים נוגעים ללימוד שיעורי נהיגה על רכבו של הנתבע.

31. משכך הם פני הדברים, אנו מעדיפים את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע בעניין זה ולפיה בכל הנוגע למתן שיעורי נהיגה על משאית הנתבע, שהוא השירות נשוא דיוננו, היה זה הנתבע שקבע את שעות עבודתו של התובע ואת סידור העבודה שלו, וזאת במובחן מן השירות של עריכת מבחנים פנימיים, אשר לא מן הנמנע כי לגבי שירות זה (שאינו נשוא דיוננו) היה זה התובע שקבע את סידור עבודתו.

מבחן התמורה

32. באשר למהות התמורה - הרי שבמובחן מאותם מקרים בהם התמורה משולמת לנותן השירות במישרין וחלקה מופרש למקבל השירות, בענייננו לא היה חולק כי התמורה המלאה בגין השיעורים שנתן התובע על משאית הנתבע הועברה לנתבע, וזה הפריש את חלקה לתובע.
לעניין זה הצהיר הנתבע בתצהירו כי בתמורה ללימוד התלמידים על רכבו, קיבל התובע מן התובע 1/3 מן התמורה שקיבל הנתבע בגין כל שיעור, ובחקירתו בנגדית בפני
נו הבהיר, כהאי לישנא:
"לשאלת בית הדין הכסף מהתלמידים עבור השיעורים שהתובע העביר על המשאית שלי הגיע אלי, אני הוצאתי חשבונית לתלמידים על כל הסכום, ושליש מהסכום העברתי לתובע תמורת חשבונית שהתובע מסר לי.
בשנים 2004 ו – 2005 חלק מהתקופה, יש לו 19 תלושים, זה עבור הכסף שהוא קיבל דהיינו השליש מהתמורה עבור השיעורים שהעביר על הרכב שלי"(ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 26-34).

33. ובאשר לגובה התמורה - כעיקרון מקום בו שכר של נותן עבודה או שירותים גבוה משמעותית מזה המשתלם ל"עובד" על ידי מקבל העבודה, משמעות הדבר שמדובר ב"עצמאי" [ראה: ע"ע 300256/98 אורי אייזק - תה"ל לעיל].
ובענייננו, העובדה שהתובע קיבל 1/3 מגובה התמורה שקיבל הנתבע, מטה את הכף לעבר המסקנה שאין המדובר ביחסי שותפות או התקשרות עם קבלן עצמאי.
לא זו אף זו. נזכיר כי בתום תקופת ההתקשרות, עת הופקו לתובע תלושי שכר בגין אותה תמורה, היא עמדה על סך של 3,000 ₪ לחודש, מה גם שבתקופה שקדמה לה, בה הופקו חשבוניות על ידי הנתבע, הסכומים לא עלו בצורה משמעותית על סכום זה הגם שכללו מע"מ, ומבלי שבואר די הצורך האם החשבוניות החודשיות כללו גם את התמורה עבור מבחנים פימיים לתלמידי הנתבע, אם לאו.

במילים אחרות, מגובה התמורה ששולמה לתובע כנגד מתן השירות המסוים שבנדון, אין אידיקציות לכך שמדובר בשירות של קבלן עצמאי.

34. ובאשר לאופן תשלום התמורה - אין חולק בין הצדדים שעד לשנת 2004 שולמה התמורה לתובע כנגד חשבוניות שהפיק התובע לנתבע, והתובע אף דיווח על עצמו כעצמאי למוסד לביטוח לאומי ולשלטונות המס, בגין השירות המסוים שבנדון.

דא עקא שלעניין זה נקבע לא אחת בפסיקה בכל הנוגע לאופן תשלום התמורה באמצעות חשבונית, כי אופן תשלום התמורה, אינו קובע בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד – מעביד. לכל היותר יש בו כדי לבסס מעמד אך לא לקובעו או לשוללו [ראה: דב"ע מח/137-3 תמר אדר - פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ, 60; דב"ע לב/1-3 "גלוב" שירות נסיעות בע"מ – אליהו לוי, פד"ע ג, 246; דב"ע מג/106-3 יחיאל בלטנר – בטח גור, פד"ע טז, 85].

אלא שבכך לא סגי.
בענייננו לא היה חולק כי החל משנת 2004 הופקו לתובע תלושי שכר, כאשר לשיטת שני הצדדים, למעט השוני בדרך העברת התמורה לא חל כל שינוי בין ההתקשרות שקדמה לשנת 2004 לזו שלאחריה, וראה לעניין זה עדותו המפורשת של הנתבע בחקירתו בפני
נו, כדלקמן:
"ש. תאשר שמבחינתך לא היה הבדל במערכת שלך עם התובע לפני 2004 ואחרי 2004 חוץ מהמעבר לתלושים?
ת. לא. לא היה כל הבדל. אותה עבודה רק עם התלושים, כי הוא לא יכול לפתוח תיק במס הכנסה"(ראה: עמ' 22 לפרוטוקול ש': 15-18).

הנה כי כן, מה לנו יותר מאשר עמדת שני הצדדים ועדותו המפורשת של הנתבע בעניינו כדי ללמד על כך שלא היתה כל נפקות מבחינת ההתקשרות בין הצדדים לאופן העברת התמורה, עת יכלו להמשיך ביניהם באותה התקשרות בדיוק, תוך שינוי אופן העברת התמורה מחשבוניות לתלושי שכר.

35. סיכומם של דברים בכל הנוגע לתשלום התמורה הוא שכל הסממנים לרבות אופן תשלום התמורה בנסיבות המקרה שבנדון, מטים את הכף באופן מובהק לעבר המסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד בכל הנוגע לשירות המסויים נשוא בחינתנו.

מבחן הבלעדיות

36. לעניין זה טען הנתבע בסיכומיו כי לאור העדרה של הבלעדיות, יש להסיק כי התובע עסק כעצמאי, והפנה בעניין זה לע"ע (ארצי) 141/08 פרחי ביקל בע"מ נ' מיכאל מייקל (פסה"ד מיום 18/5/09), בעמ' 3 לפסק הדין.
דא עקא, שב

פסק דין
זה נקבע במפורש כי התחייבות לבלעדיות אינה סממן המכריע את הכף להכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד, ובהתאמה לכך, בענייננו אין בשלילת הבלעדיות, כדי להוות סממן מכריע.

משך ההתקשרות ותכיפותה

37. עסקינן בענייננו בהתקשרות אשר נפרשה על פני תקופה ממושכת של כ-10 שנים, על בסיס קבוע ויומיומי.
בע"ע 3000274/96 שאול צדקא – גלי צה"ל, פד"ע לו, עמ' 62 נדון עניינו של כתב עיתון "הארץ" – שאול צדקא, אשר נשלח על ידי העיתון לבריטניה ושהותו שם מומנה על ידי העיתון.
במהלך התקופה הגיעו צדקא וגלי צה"ל לידי הסכם, לפיו ישמש צדקא ככתב גל"צ בבריטניה, במעמד "משתתף חופשי", החל מחודש נובמבר 1983, וצדקא שימש בתפקיד זה עד ליום 5.9.1991.
על אף קביעתם המפורשת של הצדדים בדבר מעמדו של צדקא כ"משתתף חופשי", הגיע בית הדין הארצי לעבודה בדעת רוב (כב' השופטת ארד, אליה הצטרף כב' השופט רבינוביץ') למסקנה כי לאור מכלול המרכיבים של פעילותו של צדקא, יש לראותו כעובד של גלי צה"ל, ולא כ"משתתף חופשי".

באותו עניין, נפסק בין היתר, על ידי כב' השופטת ארד בדעת רוב, כי:
"על מהות הקשר בין הצדדים, חיוניותו לעבודת התחנה והשתלבותו בה, לומדים אנו גם מהתמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו. ההתקשרות הסדירה, העקבית והממושכת שבין הצדדים ליחסי העבודה, יש בה כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה, שאיננה ספורדית, או חד-פעמית"

בענייננו, אין חולק כי המדובר בתקופת קשר ממושכת, על בסיס יומיומי קבוע ולא בהתקשרות אד-הוק ספורדית לביצוע משימה מסוימת.

זאת ועוד, באשר למהות סממן משך ההתקשרות, הרי כפי שנפסק בבג"צ 5168/93 שמואל מור הנ"ל, וצוטט בעניין צדקא הנ"ל:
"תקופת התמשכות הקשר אינה יכולה, כשלעצמה, להצביע על קיומם של יחסי עובד- מעביד. עם זאת, ככל שמתמשכת תקופת ההתקשרות, מתחזקים האלמנטים של תלות אישית ומחויבות המועסק, ובשל כך יש שהיחסים לובשים מהות שונה לאורך זמן...
כשסדירות הקשר ורציפותו נוספות לאורך תקופת ההעסקה, יכולים סממנים אלה, במצטבר, להעיד על מידת המחויבות והתלות הקיימות בין המועסק והמעסיק. מימד הסדירות נבחן לפי מידת הקביעות של היקף ההעסקה (משבוע לשבוע, מחודש לחודש וכולי) לאורך תקופת ההעסקה... הסדירות אינה נמדדת בהכרח ביחידות זמן ויכול שתימדד ביחידות תפוקה, בהתאם לעניין."

38. הוא הדין אף בענייננו, לאור תקופת ההתקשרות הממושכת (כ-10 שנים), קביעות הקשר, כמו גם סדירותו - הרי שאף אם אין בהם בפני
עצמם כדי לבסס מעמד, בהצטרפם לשאר הנסיבות שנסקרו לעיל, מחזקים הם את היסוד של תלות אישית ומחויבות שבין התובע לבין הנתבע, ומטים את הכף לעבר הגדרת היחסים שבין הצדדים כיחסי עובד ומעביד.

כיצד ראו הצדדים את הקשר ביניהם

39. על פי הפסיקה, נקבע כי לשאלה כיצד ראו הצדדים את היחסים שביניהם, יש משקל במסגרת מבחני העזר, ובמיוחד כך, שעה שכפות המאזניים אינן נוטות למסקנה זו או אחרת [ראה: בג"צ 5168/93 שמואל מור לעיל, בעמ' 651].
עוד נקבע כי המדובר במבחן סובייקטיבי, אשר נלמד מן הנסיבות החיצוניות של מקרה.

40. ובענייננו טוען הנתבע, כי במשך רוב רובה של התקופה נשוא התביעה הפיק התובע חשבוניות לנתבע, הצהיר כלפי שלטונות המס ורשויות המדינה על דבר היותו עצמאי ולא העלה כל דרישה להכיר בו כעובד, ואם בכך לא סגי, הרי שהתובע אף חתם על מסמך מפורש בו הוא מאשר כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וכעת בדיעבד עותר הוא להכיר בו כעובד הנתבע בניגוד להצהרה עליה חתם, אשר אותה אף טרח לבטל, גם לא לאחר שקיבל ייעוץ משפטי של עו"ד.

41. אכן, לא נעלם מעינינו המסמך עליו חתם התובע ביום 3/1/04 ואף לא נעלם מעינינו כי מסמך זה נחתם בנסיבות בהן היה זה התובע שביקש לשנות את דרך תשלום התמורה, עקב נסיבות הנוגעות אליו באופן אישי (סגירת תיק העוסק המורשה).

אלא שלעניין זה יש לזכור כי היותו של אדם בגדר "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים או מי מהם.
לעניין זה, נפסק, זה מכבר:
"היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.)

[ראה: דב"ע לו/2-0 לוי – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כ"ז 454; ע"ע 283/99 אזולאי ברק – כל הקריות בע"מ ואח' (טרם פורסם)).

42. הנה כי כן, וגם אם התובע והנתבע התכוונו בזמן אמת שלא יתקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד, אשר ייקבע הוא לא מה סוכם ביניהם אלא נסיבות המקרה כהווייתן ומהות היחסים שנוצרו בפעל.

כמבואר לעיל, מבחן ההשתלבות כמו גם מבחני עזר המשמשים לבחינת מעמדו של אדם מצביעים על קיומם של יחסי עובד בין הצדדים, ועל כן, אין במסמך זה אשר לית מאן דפליג כי נחתם על ידי התובע, כדי לשנות ממסקנה זו.

43. סיכומם של דברים.
לאור כל המבואר לעיל, ולנוכח מבחני העזר עליהם עמדנו לעיל, אין זאת אלא שבכל הנוגע לשירות שניתן ע"י התובע לנתבע בהוראת תלמידי הנתבע על משאיתו של הנתבע, התקיים בתובע גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.

כפי שציינו לעיל, העובדה שבמקביל לשירות שניתן ע"י התובע לנתבע בהוראת תלמידים על משאיתו של הנתבע, עסק התובע בעסק עצמאי של עריכת מבחנים פנימיים עבור אחרים, אינה מונעת את ההכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבע, בכל הנוגע לשירות של הוראת נהיגה לתלמידי הנתבע על רכבו של הנתבע.

לנוכח התקיימותו של המבחן המשולב בענייננו - אין זאת אלא שבכל הנוגע לשירות המסוים הזה, היינו הוראת נהיגה לתמידי הנתבע על משאיתו של הנתבע - התקיימו בין התובע לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד, בתקופה נשוא התביעה.

משך תקופת ההתקשרות ורציפותה

44. משזו קביעתנו, ולנוכח המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע למשכה המדויק של תקופת ההתקשרות ורציפותה, נפנה להלן לדון במשך התקופה שבה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ושאלת רציפותה.

45. נטל ההוכחה להראות את משך תקופת ההתקשרות ורציפותה מוטל על התובע, בהיותו המוציא מחברו.

ודוק, לעניין זה לא נעלמה מעינינו העובדה כי לגבי שנת 94' לא מצוין שמו של התובע לא כמורה ולא כמנהל מקצועי ברישיונות בית הספר.

בחקירתו הנגדית בפני
נו, עמד התובע על כך שבשנת 94' שימש גם כמורה וגם כמנהל מקצועי בבית הספר (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 11-13).
כאשר עומת התובע עם השאלה מדוע שמו אינו מופיע ברישיון בית הספר של שנת 94' השיב תחילה כי הנתבע היה באותה שנה בבית הסוהר ולכן לא נרשם שמו (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 11) ולאחר מכן חזר בו ואמר שאינו יודע אם הנתבע היה באותה שנה בבית הסוהר (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 13).
מעבר לכך, לא הצביע התובע על כל אסמכתא או ראיה אחרת הקושרת אותו לבית הספר כבר בשנת 94'.

ודוק, לא נעלם מעינינו כי גם עדותו של הנתבע לא היתה חד משמעית, עת בכתב הגנתו בתיק 583/06 (הוגש וסומן כמוצג ת/2) אישר הנתבע כי התובע החל את עבודתו בשנת 94' ואף בחקירתו הנגדית בפני
נו, השיב במענה לשאלה מתי התחיל התובע בעבודתו: "לא זוכר, 1994 או 1995" (ראה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 16-17), אלא שלעניין זה נחה דעתנו כי לא התובע ולא הנתבע, אינם זוכרים בדיוק מתי החל הקשר ביניהם.

בהינתן כי הנטל להוכחת מועד תחילת עבודתו של התובע מוטל על שכמו של התובע, אין זאת אלא שלמצער בנקודה זו, בה לא ניתן לסמוך על זכרונו של איש מן הצדדים, ובה האסמכתאות האובייקטיביות אינן תומכות בגירסת התובע - לא הרים התובע את הנטל להראות כי החל את עבודתו בשנת 94'.

משכך הם פני הדברים ולנוכח הודאתו של הנתבע כי התובע החל את עבודתו בשנת 95' אנו קובעים כי כל שהוכח בפני
נו הוא שהתובע החל את עבודתו אצל הנתבע בשנת 95' ובהעדר פירוט לגבי חודש מסוים, אנו קובעים כי החל את עבודתו בחודש ינואר 95'.

46. אלא שבכך לא סגי, שכן מעבר למחלוקת בעניין מועד תחילת עבודתו חלוקים הצדדים גם בשאלת מועד סיומה.
וכך לשיטת התובע, עבודתו אצל הנתבע הסתיימה בחודש 12/05 ואילו לשיטת הנתבע עבודתו של התובע הסתיימה בחודש 9/05.

גם בסוגיה זו, תלושי השכר שהוצגו בפני
נו מצביעים על כך שחודש העבודה האחרון של התובע בנתבע היה חודש 9/05.

אכן לא נעלמה מעינינו טענת התובע (המוכחשת על ידי הנתבע), כי לא קיבל את תלושי השכר שלו בזמן אמת, אלא שגם בנקודה זו נטל ההוכחה מוטל על התובע, והתובע לא צירף כל אסמתכא או ראיה אחרת להראות כי התקיים קשר בין הצדדים בתקופה שלאחר חודש 9/05.
לא זו אף זו. מן האסמכתא היחידה הקשורה למועד סיום עבודתו של התובע, היינו טופס התביעה לדמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי שהגיש התובע (הוגש וסומן כמוצג ת/1), עולה כי לשיטת התובע הוא נוקב במועד שבו לשיטתו חש בסחרחורת, כאבי עיניים והפרעות ראיה, בהם ביקש לראות כתאונת עבודה כחודש 9/05, מועד שאינו תומך בגרסתו כי הפסיק את עבודתו בחודש 12/05.

47. בהינתן כי הנטל להוכחת מועד סיום עבודתו של התובע מוטל על שכמו של התובע, אין זאת אלא שלמצער בנקודה זו, בה לא הובאו אסמכתאות לתמוך בגרסת התובע ובה האסמכתא היחידה אינה תומכת בגירסת התובע - לא הרים התובע את הנטל להראות כי סיים את עבודתו בחודש 12/05.

משכך הם פני הדברים ולנוכח הודאתו של הנתבע כי התובע סיים את עבודתו בחודש 9/05 ותלושי השכר שצורפו - אנו קובעים כי כל שהוכח בפני
נו הוא שהתובע סיים את עבודתו אצל הנתבע בחודש 9/05 ובהינתן כי עבור חודש זה קיבל שכר מלא, אנו קובעים כי התובע סיים את עבודתו אצל הנתבע בסוף חודש 9/05.

48. עד כאן בכל הנוגע למשך תקופת העבודה, ובאשר לרציפותה, הרי שלעניין זה אין חולק בין הצדדים כי ביום 28/8/04 התפטר התובע מעבודתו בנתבע וחזר אליה רק כעבור כחודשיים.

אלא שבכך לא סגי. מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים, היא בשאלה האם בשנת 98' הועסק התובע בבית הספר.
לטענת התובע הוא עבד גם בשנה זו ואילו לטענת הנתבע התובע לא עבד עם בית הספר בשנה זו, באשר לטענתו בשנה זו עזב התובע על מנת לעוד עם בית ספר אחר, בית הספר האני.

ודוק, גם לגבי שנה זו, עיון ברשיונות בית הספר, מעלה, כי אמנם המדובר בשנה היחידה החל משנת 95' ועד לשנת 04' שהתובע אינו רשום ברשיונות בית הספר לא כמנהל מקצועי ולא כמורה ובמקום שמו מופיע שמו של המנהל המקצועי והמורה ישראל גולדמן.

אף לעניין זה לא הביא התובע כל ראיה כדי לתמוך בטענתו כי חרף העדר רישום זה, הוא עבד בבית הספר בשנת 98'.
אכן, לא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה הנתבע עצמו אישר שאם המורה לא נרשם בתחילת השנה בבית הספר, שמו לא יופיע בכלל ברישומי אותה שנה, אלא שהיא הנותנת, כי אף לשיטת התובע הוא לא עבד בתחילת השנה בבית הספר, וכאמור לא הובאה על ידו כל ראיה או עדות לתמוך בגרסתו לפיה כן עבד באותה שנה והחל ממתי.

בהינתן כי הנטל להוכחת רציפות עבודתו מוטל על שכמו של התובע, אין זאת אלא שאף בנקודה זו, בה לא הובאו אסמכתאות לתמוך בגרסת התובע ובה האסמכתא האובייקטיבית אינה תומכת בגירסת התובע - לא הרים התובע את הנטל להראות כי עבד אצל הנתבע בשנת 98'.

49. סיכומם של דברים בכל הנוגע למשך תקופת ההתקשרות ורציפותה, אנו קובעים כי הוכח בפני
נו שהתובע הועסק אצל הנתבע בתקופה שהחל מחודש ינואר 95 ועד לסוף חודש 9/05, כאשר בתקופה זו חלו שתי הפסקות, האחת בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2004 והשניה במהלך כל שנת 98'.

50. עד כאן קביעותינו ביחס לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבע, בכל הנוגע לשירות של הוראת שיעורי נהיגה על משאיתו של הנתבע, מישכם ורציפותם.

משכך, ומשקבענו כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, נפנה להלן לבחינת תביעות התובע לגופן, ותחילה לתביעת התובע לפיצויי פיטורים, בנסיבות סיום עבודתו.

התביעה לפיצויי פיטורים

51. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 35,870 ₪ בגין פיצויי פיטורים למשך תקופת עבודתו הנטענת אצל הנתבע.
לטענתו של התובע בכתב התביעה, בשנת 2004 הוחזר לנתבע רשיונו לשמש כמורה לנהיגה וכפועל יוצא מכך, ירד מספר השיעורים שניתנו לתובע לכדי מחצית, במקום חמישה שיעורים ליום לשניים עד שלושה שיעורים ביום דבר שהוביל להרעה מוחשית בשכרו של כ-70%, מה גם שבתקופה זו החל הנתבע לבצע את המבחנים הפנימיים במקומו של התובע.
אי לכך לשיטתו, ולנוכח ההפחתה המשמעותית בשכרו הודיע לנתבע בחודש 8/04 על התפטרותו עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה והירידה בשכר.

לדבריו, בלית ברירה ולאחר שלא מצא עבודה אחרת הוא חזר לעבוד אצל הנתבע בחודש 11/04 אלא שלדבריו "גם לאחר חזרתו לא חל כל שינוי בתנאי העבודה - התובע המשיך לקבל מספר מצומצם ביותר של שיעורים ומשכורתו נשארה נמוכה באופן משמעותי".
אי לכך, לדבריו הודיע ביום 15/12/05 לנתבע על התפטרותו, ועל כן לשיטתו, בשל ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

לטענתו בכתב התביעה, אותה זנח בהמשך, גם הגיעו לגיל פרישה מהווה אירוע המחייב בתשלום פיצויי פיטורים.

במסגרת תצהירו חזר התובע על דבריו בכתב התביעה, אם כי, ובניגוד לדבריו בכתב התביעה לפיהם לאחר חזרתו לעבודה בחודש 11/04 לא חל כל שינוי בתנאי העבודה, הוא המשיך לקבל מספר מצומצם של שיעורים ומשכורתו נשארה נמוכה באופן משמעותי, הוסיף התובע בתצהירו, כי עם שובו לעבודה בחודש 11/04 הבטיח הנתבע לתת לו שיעורים, ובתחילה ולמשך מספר חודשים עמד בכך, אך מהר מאוד שוב חזר לסורו, ולדבריו, התנאים חזרו להיות גרועים ולכן התפטר ביום 15/12/05.
לדבריו בתצהירו, בנסיבות אלו הוא ביקש מהנתבע מכתב פיטורים אך הנתבע סירב ליתן לו בטענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין השניים.
עוד הוסיף התובע בתצהירו, כי בשתי הפעמים בהם התפטר פנה לנתבע בדרישה כי יחזיר לו את השיעורים שלקח, אך הנתבע סירב לעשות כן.

מכל מקום, וכפי שצוין לעיל, במסגרת תצהירו (ואף סיכומיו) זנח התובע את טענתו לפיה אירוע הגעתו לגיל פרישה מקים לו זכות לפיצויי פיטורים, ואף הוסיף בתצהירו כי: "הסיבה היחידה להתפטרותי היתה ההרעה החמורה בתנאים בהם עבדתי" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.).

52. מנגד לטענת הנתבע בכתב הגנתו ותצהירו, התובע עזב את בית הספר באופן פתאומי ביום 28.8.04 והותיר אותו באופן מפתיע ללא מנהל מקצועי.
אי לכך, הוא נדרש לגייס באופן מיידי מנהל מקצועי לבית הספר, את מר שמעון מנדס.

לדבריו, ביום 10.11.04 ביקש התובע לחזור לבית הספר לאחר שלא מצא עבודה אחרת, ומתוך היכרותם רבת השנים, הוא נעתר לבקשתו ושיכנע את המנהל המקצועי שגויס בינתיים לאפשר לתובע לערוך את המבחנים הפנימיים וכן הוסכם כי התובע והמנהל המקצועי יחלקו ביניהם את לימוד הנהיגה על רכביו של הנתבע.

לטענתו, בחודש 9/05 הודיעו התובע כי הוא מפסיק פעם נוספת את עבודתו וזאת מן הטעם שהחליט להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בירידה בראייתו הנטענת, כבתאונת עבודה.

מכל מקום הנתבע דוחה מכל וכל את טענת התובע בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע כביכול, וטוען כי השינוי היחיד בהיקף השיעורים שלימד התובע, היה עם חזרתו לבית הספר בחודש 11/04 מפאת קבלתו של המנהל המקצועי המחליף, וכי בכל מקרה היקף זה היה בדיוק ההיקף שסוכם עם התובע בעת חזרתו לבית הספר בחודש 11/04, כך שאין התובע יכול להלין על הרעה כביכול בתנאי עבודתו.

53. נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

ככלל התפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפני
נו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים).
וכך, אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290].

ואשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת נטל זה נקבע כי:
"השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים"

[ראה: דב"ע נא/3/203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין].

כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב – זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן 10-3 חיים כהן – הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421]

54. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, כי העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' – פרנסה, פד"ע יד, 264, 269].
אי לכך נפסק, כדלקמן:
"יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה"
[ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514].

במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל.

מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל נגד שלום לבבי, פד"ע ח', 261].

55. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית?

לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס – אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי – מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה – שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל – מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255].

56. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.
כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל כל כולו על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו.
כאמור, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים בהתפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק, היא שהעובד יעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה ויאפשר למעביד לעשות לסילוק הסיבה להתפטרות, כך שרק אם לא עשה המעביד לסילוקה של הסיבה להתפטרות, יתקיים האמור בסעיף זה.

בענייננו כאמור לא טען התובע בכתב תביעתו כי העמיד את הנתבע על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת, בטרם התפטר, ורק במסגרת תצהירו הוסיף באופן כללי כי בשתי הפעמים בהם התפטר פנה לנתבע בדרישה כי יחזיר לו את השיעורים שלקח, אך הנתבע סירב לעשות כן, וזאת מבלי שצירף כל אסמכתא לכך, ומבלי שניסה אפילו לטעון מתי פנה כאמור לנתבע .

לא למותר יהיה לציין, כי הנתבע אף לא נחקר במסגרת חקירתו הנגדית על טענתו זו של התובע.

57. בנסיבות אלו, לנוכח שינוי הגירסה בין כתב התביעה לבין תצהיר התובע, בהעדר כל פירוט ובהעדר כל ראיה לתמוך בגירסת התובע כי פנה לנתבע בדרישה לשנות את מספר השיעורים - אין בידינו ליתן אמון בגרסתו זו של התובע, וכפעל יוצא מכך, אין בידינו לקבוע כי התובע הרים את הנטל להראות כי התריע בפני
הנתבע והעמיד אותו על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת, בטרם התפטר.

58. אלא שבכך לא סגי.
כמבואר לעיל, על פי הפסיקה, לא די בכך שתהיה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, אלא נדרש להוכיח קשר סיבתי בין אותה הרעה לבין ההתפטרות בפעל במועד שבו התרחשה, היינו, יש להראות כי אותה הרעה היא המניע שהביא להתפטרות.

בענייננו, לא הציג התובע כל אסמתכא לתמוך בגרסתו זו לפיה אותה הרעה נטענת היא הגורם להתפטרותו.
להזכיר, בכל הנוגע להתפטרות בשנת 2005 לא הוצגה בפני
נו כל אסמתכא בכתב מטעם התובע, ואם בכך לא סגי, הרי שבמכתב התובע מיום 28/8/04 המתייחס להתפטרות מחודש 8/04, עת בחר התובע להעלות את החלטתו להתפטר על הכתב, לא נזכרה כלל הטענה בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע.
נסיבה זו, לא רק שאינה תומכת בטענתו של התובע כי התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אלא שהיא סותרת מניה וביה במסמכי התובע עצמו, את גרסתו זו.

59. הנה כי כן, לא רק שהתובע לא עמד בנטל להראות כי התריע בפני
הנתבע בטרם התפטרותו ונתן לו הזדמנות להסיר את אותה הרעה נטענת, אלא שבנסיבות כמבואר לעיל, אף אין בידינו לקבוע כי מלהתחילה עמד התובע בנטל להראות כי אותה הרעה נטענת היא היא המניע שהביא להתפטרות.

למעלה מן הצריך, ובכל הנוגע להתפטרות התובע בחודש 9/05 נוסיף כי לאור טופס התביעה לדמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי שהגיש התובע (מוצג ת/1) אשר למצער הוכן על ידי התובע (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 7), נחה דעתנו שדווקא האפשרות לקבלת דמי פגיעה, עקב טענתו של התובע (שאגב לא נטענה ואף לא הוכחה בפני
נו) כי נפגעה ראייתו, היתה המניע שהביא בפעל להתפטרותו במועד זה.

מכל מקום, משלא נטען ומקל וחומר שלא הוכח כי התובע התפטר מעבודתו בשל מצב בריאותו, איננו נדרשים לסוגיה זו במקרה זה, בפרט ומיוחד כך שעה שהתובע עצמו טען בתצהירו כי "הסיבה היחידה" בעטיה התפטר היתה אותה הרעה נטענת בתנאי עבודתו, ואף העיד בחקירתו הנגדית בפני
נו כי אין לו כל בעיה עם העיניים (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 13).

60. עד כאן קביעותינו לפיהן התובע לא עמד בנטל להראות כי התריע בפני
הנתבע והעמיד אותו על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת, בטרם התפטר, או בנטל להראות כי אותה הרעה נטענת היא היא המניע שהביא להתפטרות, אשר די בכל אחת מהן לא כל שכן בהצטרפותן כדי להביא לדחיית תביעתו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו, אלא שלעניין זה לא נשלים דיוננו, מבלי שנדון גם בטענתו של התובע לעניין הרעת תנאי עבודתו לגופה.

וכך, מעיון בחשבוניות שהפיק התובע ואשר צורפו על ידי הנתבע לתיק בית הדין, עולה כי שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנת 2002 עמד על 3,407 ₪ כולל מע"מ ובשנת 2003 עמד על 3,475 ₪ כולל מע"מ.

לעומת זאת, כעולה מתלושי השכר של התובע לתקופה שהחל מחודש ינואר 2004 ועד סוף תקופת עבודתו, התובע קיבל באותה תקופה את הסך הקבוע של 3,000 ₪ לחודש.

בהינתן כי במסגרת הליך זה, זנח התובע את טענתו כפי שהועלתה במסגרת תיק דמ 455/06 ו- עב 583/06), לפיה לא קיבל את מלוא התמורה הנקובה בתלושים ובכל מקרה לא הוכיח טענה זו בפני
נו, ובהינתן כי שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנים שקדמו לשנת 2004 כלל מע"מ - אין בידינו לקבוע כי האסמכתאות הנוגעות לתמורה שקיבל התובע במשך כל שנות עבודתו תומכות במסקנה בדבר קיומה של הרעה כלשהי בתנאי השתכרותו של התובע, לא כל שכן הרעה מוחשית.

אלא שבעניין זה טוען התובע בסיכומיו כי הוכיח את אותה הרעה נטענת, מן הטעם שהיה זה הנתבע עצמו אשר הודה בחקירתו בפני
בית הדין, כי "לקראת הסוף היתה ירידה משמעותית במספר השיעורים הללו".

ואמנם, כאשר נשאל הנתבע על ידי בית הדין, במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו לגבי היקף השיעורים שלימד התובע על רכבו של הנתבע בכלל, הוא השיב באלו המילים:
"לשאלת בית הדין, היקף השיעורים שביצע על הרכב שלי השתנה מידי יום, אם כי עלי לציין שלקראת הסוף היתה ירידה משמעותית במספר השיעורים הללו" (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 31-32).

דא עקא שבאמירה זו לבדה לא די כדי להוכיח את ההרעה המוחשית הדרושה להוכחת תביעתו זו של התובע, ונבאר.

61. ראשית, הביטוי "לקראת הסוף" לא פורש די צרכו ולא ניתן להבין ממנו האם הוא מתייחס לחודשי העבודה האחרונים ממש או שמא לתקופה האחרונה לעבודתו של התובע לאחר חזרתו מהתפטרותו הראשונה.

להזכיר, לעניין זה העיד הנתבע בתצהירו כי לאחר חזרתו של התובע לעבודה בחודש 11/04 לא ניתן היה לספק לו את אותם שיעורים שקיבל קודם לכן שכן היה על התובע לחלוק את השיעורים עם המנהל המקצועי החדש שגויס בעקבות התפטרותו, וגרסתו זו לא נסתרה בחקירתו בפני
נו.
לא זו אף זו. גרסה זו אף עולה בקנה אחד עם עדותו הנ"ל של הנתבע, ככל שהביטוי "לקראת הסוף" יפורש כמתייחס לתקופה האחרונה לעבודתו של התובע לאחר חזרתו בחודש 11/04.

מכל מקום, חיזוק לכך שלאחר שובו של התובע לעבודה בחודש 11/04 לא חל כל שינוי בהיקף העבודה של התובע, ניתן למצוא בכתב התביעה של התובע עצמו, עת טען הוא עצמו כהאי לישנא:
"גם לאחר חזרתו לא חל כל שינוי בתנאי העבודה - התובע המשיך לקבל מספר מצומצם ביותר של שיעורים ומשכורתו נשארה נמוכה באופן משמעותי", ללמדך כי החל ממועד חזרתו לעבודה בחודש11/04 ועד לסוף תקופת עבודתו בשנת 2005 "לא חל כל שינוי בתנאי העבודה".
רק במסגרת תצהיר עדותו הראשית ובניגוד לנטען על ידו כמבואר לעיל בכתב תביעתו, טען התובע לראשונה כי עם שובו לעבודה בחודש 11/04 הבטיח הנתבע לתת לו שיעורים, ובתחילה ולמשך מספר חודשים עמד בכך, אך מהר מאוד התנאים חזרו להיות גרועים.

דא עקא שהתובע אשר עליו הנטל להראות קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, לא הביא כל אסמכתא או עדות לתמוך בכך שעד למועד נקוב כלשהו היה מקבל חמישה שיעורים ליום, כטענתו, ולא כל שכן אסמכתא או עדות לתמוך בטענתו כי במשך מספר חודשים הוחזרה לו כמות השיעורים הקודמת ולאחר מכן הופחתה שוב.

62. בנסיבות אלו, בהינתן הסתירה שבין גרסת התובע בכתב התביעה לבין גרסתו בתצהירו בנקודה שהיא כה מהותית להוכחת תביעתו זו, בהעדר ראיה לתמוך בגרסת התובע בדבר החזרת כמות השיעורים לאחר חודש 11/04 והפחתתה לאחר מכן - שוכנענו כי אמנם כטענת הנתבע, ההפחתה במספר השיעורים התרחשה בתקופה שלאחר שובו של התובע לעבודה בחודש 11/04 וכי לאחר חודש זה לא חל כל שינוי בהיקף העבודה של התובע, כפי שאמנם טען התובע בעצמו בכתב תביעתו.

משכך, וגם אם חלה הפחתה במספר השיעורים שהעביר התובע לאחר שהתקבל מחדש לעבודה בחודש 11/04 לבין המספר השיעורים שהעביר התובע לפני מועד זה (הפחתה שאגב אינה מוצאת את ביטויה בתמורה שקיבל התובע כעולה מן החשבוניות ותלושי השכר שצורפו), אין בה משום הרעה, לא כל שכן הרעה מוחשית בתנאי העבודה כנדרש בסעיף 11(א) לחוק, שכן המדובר במסגרת שעות אליה התקבל התובע בחודש 11/04 בהסכמתו, על פי הסכם העבודה החדש שנכרת בין הצדדים עם קבלתו לעבודה באותה חודש, וכאמור ביחס למתכונת עבודה זו, קבענו כי לא חל בה כל שינוי עד למועד התפטרותו של התובע בחודש 9/05.

במילים אחרות, בניגוד לסברת התובע בסיכומיו, עדותו הנ"ל, של הנתבע בנסיבות המקרה שבנדון, אינה תחליף להוכחת קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ועל כן אף בעניין זה אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל להראות קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

63. סיכומם של דברים.
לא רק שהתובע לא עמד בנטל להראות כי התריע בפני
הנתבע והעמיד אותו על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת, בטרם התפטר, ולא בנטל להראות כי אותה הרעה נטענת היא היא המניע שהביא להתפטרות, אלא שגם לגבי אותה הרעה נטענת, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל להראות קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

משכך הם פני הדברים ומשלא הוכיח התובע את זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מעבודתו אצל הנתבע, הן ההתפטרות בשנת 2004 ולא כל שכן ההתפרטות האחרונה בשנת 2005 - אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע לפיצויים פיטורים.

64. למעלה מן הצריך והגם שהתובע זנח כאמור את טענתו בכתב התביעה, לפיה גם הגיעו לגיל פרישה פרישה מהווה אירוע המחייב בתשלום פיצויי פיטורים, מצאנו לנכון להבהיר בשולי הדברים, כי גם אלמלא זנח התובע טענה זו, לא היה בידינו להיענות לתביעתו לפיצויי פיטורים בשל עילה זו, שכן התובע הגיע לגיל 65 (הוא גיל הפרישה על פי דין במועד הרלוונטי לתביעה) ביום 13.4.03, ואולם, לאחר מועד זה, בחודש 11/04 חזר התובע לעבוד אצל הנתבע ועל כן, אין הוא יכול לייחס את התפטרותו בחודש 9/05 להגיעו לגיל הפרישה, שכן התקבל לעבודה מחדש לאחר הגיעו לגיל הפרישה, ומאידך אינו יכול לטעון כי התפטר בחודש 11/04 בשל הגיעו לגיל פרישה, שכן חזר לעבוד אצל הנתבע בסמוך לאחר מכן.

במילים אחרות, טוב עשה התובע שזנח טענה זו, אשר ממילא לא היה בה כדי לסייע בידיו בנסיבות המקרה שבנדון.
התביעה לפדיון חופשה

65. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 4,320 ₪ בגין 36 ימי חופשה בפעל למשך שלוש שנות עבודתו האחרונות.

66. משקבענו שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה נשוא המחלוקת, אין זאת אלא שהתובע היה זכאי לימי חופשה בתשלום, אשר לית מאן דפליג כי לא ניתנו לו בהסתמך על הסברה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

משכך הם פני הדברים אין זאת אלא שהתובע זכאי לפדיונם של אותם ימי חופשה שלא נוצלו על ידיו בתום יחסי העבודה בין הצדדים, ואולם לאור הוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית המגבילות את התביעה לפי החוק לשלוש שנים בלבד, אין זאת אלא שהתובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות, כפי שאמנם נתבע על ידו.

67. ודוק, לצורך חישוב שווי פדיון החופשה, איננו נדרשים לחזור למחלוקת בין הצדדים לגבי היקף משרתו המדוייק של התובע, שכן בנסיבות בהן אין חולק לגבי שכרו האחרון של התובע כעולה מתלושי השכר שצורפו, את החישוב ניתן לערוך על פי מספר ימי החופשה הקלנדאריים ביחס למספר ימי החודש הקלנדאריים, בגינם שולם השכר שאינו שנוי במחלוקת.

משכך, אין זאת אלא שהתובע זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בסך של 6,491 ₪ על פי החישוב שלהלן:

66 ימי חופשה קלנדאריים בגין שלוש שנים אחרונות לעבודה x 3,000 ₪ = 6,491 ₪.
30.5 - מספר הימים הקלנדאריים בממוצע לחודש

ברם אולם, משעתר התובע לתשלום הסך של 4,320 ₪ בלבד בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות, אין בידינו לפסוק לו מעבר לכך, ועל כן אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 4,320 ₪ בגין פדיון חופשה עבור שלוש שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבע.

התביעה לתשלום הוצאות נסיעה

68. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בסך כולל של 36,920 ₪ על פי עלות כרטיס חופשי חודשי בסך של 260 ₪ לחודש למשך 142 חודשי עבודתו הנטענים.
לטענתו בכתב התביעה, הוא נסע כל יום באוטובוס ממקום מגוריו בקרית אתא למקום עבודתו בעכו בתחבורה ציבורית, כאשר עלות חופשי חודשי בגין נסיעה זו נכון למועד הגשת תביעתו היא 260 ₪ לחודש.

לציין, כי בתצהירו ציין התובע כי לעיתים רחוקות היה נוסע עם רכבו הפרטי לעבודה, ואילו בחקירתו הנגדית בפני
נו העיד כי הגיע לעבודה ברכבו או באוטובוס (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 8).
מכל מקום, במסגרת סיכומיו בפרק המתייחס לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, טען התובע כי הנתבע עצמו אישר שמימן לתובע החזרי הוצאות נסיעה לעבודה וממנה למרות שלא עשה כן לגבי אף אחד מן המורים האחרים.

69. מנגד, טען הנתבע בכתב תביעתו ותצהירו כי התביעה לתשלום הוצאות נסיעה הינה בגדר עזות מצח שכן התובע היה עושה שימוש ברכב הנתבע על מנת להגיע לעבודה וממנה.
בהמשך במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו, וכפי שיבואר להן הוסיף הנתבע וטען כי בחלק מן התקופה מימן מכיסו לתובע את הוצאות הנסיעה.

מכל מקום במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי התובע אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, מחד לטעון בסיכומיו כי הנתבע שילם לו החזרי הוצאות נסיעה כראיה לכך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין השניים ומאידך לטעון כי הוא זכאי לתשלום החזרי הוצאות נסיעה מאת הנתבע.

70. נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, ותחילה מן הראוי להבהיר כי אין כל רלוונטיות למחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם התובע נסע לעבודה ברכבו שלו או שמא באוטובוס, והכל כמפורט להלן.

צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן – צו ההרחבה), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבע בצו ומתעדכן מעת לעת (ראה: סעיפים 2-3 לצו).
כן קובע סעיף 4 לצו, כי:
"הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

ודוק, לעניין הוראות צו ההרחבה נפסק, כי צו ההרחבה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ועושה שימוש ברכבו הפרטי, ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [ראה: דב"ע נו3/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13]

71. בענייננו משלא היה חולק כי התובע התגורר בקרית אתא ובית הספר נמצא בעכו, אין זאת אלא שמבחינה אובייקטיבית המרחק מביתו של התובע למקום העבודה, מצדיק היזקקות לתחבורה, ועל כן לאור הוראות צו ההרחבה ומכוחן זכאי היה התובע, להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתקרה הקבועה בצו ההרחבה, וזאת בין אם נסע לעבודה וממנה ברכבו הפרטי ובין אם נסע לעבודה וממנה בתחבורה ציבורית.

שאלה נפרדת היא, האם במהלך תקופת העבודה או חלקה, עשה התובע שימוש ברכבו של הנתבע לצורך הגעה לעבודה וממנה, שאו אז לא קמה לו זכאות להחזר הוצאות נסיעה מכח צו ההרחבה, בהינתן שהועמדו לרשותו אמצעים מטעם המעביד להגיע לעבודה וממנה.

שאלה נוספת ונפרדת משאלת הזכאות, היא השאלה האם שולמו לתובע הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בתקופת העבודה או חלקה כנטען על ידי הנתבע, שאו אז ברי כי אין לתובע זכאות לכפל החזר הוצאות נסיעה.

72. משכך הם פני הדברים, ומשקבענו כאמור כי מבחינה אובייקטיבית המרחק מביתו של התובע למקום העבודה, מצדיק היזקקות לתחבורה, אין זאת אלא שהשאלות הרלוונטית לצורך הכרעה ברכיב זה לכתב התביעה הן שתיים: האם התובע שימוש ברכבו של הנתבע על מנת להגיע לעבודה וממנה והאם בפעל מימן הנתבע את הוצאות הנסיעה של התובע אל העבודה וממנה.

יתרה מכך, משקבענו כי לאור הוראות צו ההרחבה ומכוחן זכאי היה התובע להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתקרה הקבועה בצו ההרחבה, אין זאת אלא שהנטל להראות כי זכאות זו נשללה מן התובע בשל הגעה לעבודה וממנה ברכבו של הנתבע בחלק מן התקופה, או כי בפועל שילם הנתבע לתובע את הוצאות הנסיעה בפעל, מוטלות כל כולן על שכמו של הנתבע.

אי לכך, נפנה להלן לבחון האם עמד הנתבע בנטל להוכיח את טענותיו אלו.

73. וכך, בדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה בפני
כב' הרשם גלם, מסר הנתבע לפרוטוקול:
"אני במשך שנים שילמתי לתובע נסיעות בסך של 119 ₪ ו- 129 ₪ בחודש, וזאת על מנת שהתובע לא ישתמש במשאית, בכדי לנסוע מביתו לעבודה וחזרה" (ראה דבריו: בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם ש': 3-4).
עם זאת בחקירתו הנגדית בפני
נו, טען הנתבע כי לא שילם למורי הנהיגה בבית הספר הוצאות נסיעה שכן הם היו עצמאיים ולא עובדים (ראה עדותו: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 16-18 ובעמ' 19 לפרוטוקול ש': 3).

כאשר נשאל הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו כיצד דבריו אלו מתיישבים עם טענתו בפני
כב' הרשם גלם בדיון המוקדם, השיב באלו המילים:
"במשך שנים התובע חזר עם המשאית הביתה ואני בכלל לא ידעתי, כשזה נודע לי הצעתי לו שישאיר את המשאית ואני הלכתי לאגד וקניתי חופשי חודשי ב – 129 ש"ח ונתתי לו כל חודש. זה היה בערך במשך 3 או 4 שנים כדי שיפסיק לקחת את המשאית.
המדובר במשאית שעליה הוא לימד" (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש'" 4-11).

ודוק, טענתו זו לפיה בחלק מן התקופה מימן בעצמו לתובע את הנסיעות לעבודה וממנה, כלל לא נזכרה בכתב ההגנה, ואף לא בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע אשר הוגש לאחר הדיון המוקדם בפני
כב' הרשם גלם.

התובע מצידו הכחיש מכל וכל כי קיבל מהתובע תשלום הוצאות נסיעה או כרטיסי חופשי חודשי (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 29).
ודוק, בניגוד לסברת הנתבע, התובע לא הודה בסיכומיו כי קיבל החזרי הוצאות נסיעה מהנתבע, אלא כל שעשה הוא להפנות לטענות הנתבע בעניין זה כראיה לכך שלשיטת הנתבע התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

לא זו אף זו התובע כאמור עמד על טענתו כי הגיע לעבודה וממנה ברכבו הפרטי או באוטובוס ולא ברכבו של הנתבע (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 1-2 ו-8-11).

אלא שבכך לא סגי.
כאמור, לשיטת הנתבע היו תקופות בהן לימד התובע גם על המשאית של הנתבע וגם וגם על רכבו הפרטי.
אי לכך נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית בפני
נו, כיצד מתיישבת גרסתו לפיה התובע עשה שימוש במשאית הנתבע כדי להגיע לעבודה וממנה, עם טענתו כי התובע במקביל לכך לימד על רכבו הפרטי.

על כך השיב הנתבע:
"הוא היה משאיר את האוטו הפרטי שלו בבית ספר ונוסע עם המשאית הביתה. לשאלת בית הדין נכון שהוא היה מגיע בבוקר עם הרכב הפרטי, משאיר אותו בבית ספר, וחוזר הביתה עם המשאית למחרת חוזר עם המשאית, ואני לא יודע אם הוא חזר עם המשאית באותו יום או עם הרכב הפרטי שלו כי אני לא עקבתי אחריו ורק כשהתברר לי שהוא עשה שתי תאונות עם המראות של המשאית בדרך הביתה, נתתי לו כרטיס חופשי חודשי כדי שיסע איתו הביתה ויעזוב את המשאית. אני רוצה להוסיף שגם הוא קיבל דוח אחד בדרך הביתה"(ראה עדותו: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 27 עד עמ' 21 ש': 2).
בכל הכבוד, לא מצאנו הגיון בגרסה זו, שכן ממה נפשך, אם לשיטת הנתבע היה על התובע להגיע לבית הספר ברכבו הפרטי כדי ללמד עליו, כיצד זה הגיע לעבודה וממנה עם רכבו של הנתבע?
ואף אם לשיטת הנתבע, התובע נסע לשיעורין ברכבו הפרטי ולשיעורין במשאית הנתבע (גרסה שהיא כשלעצמה אינה נשמעת סבירה), ברי כי למצער גם לשיטת הנתבע לפחות בגין מחצית מהנסיעות הגיע התובע ברכבו הפרטי.

74. מכל מקום, בין אם כך ובין אם כך, הרי שבסוף כל הסופות, לא הוצגה בפני
נו כל ראיה או עדות מטעם הנתבע לתמוך בגרסתו כי בחלק מן התקופה עשה התובע שימוש במשאית הנתבע כדי להגיע לעבודה וממנה, ואף לא הוצגה בפני
נו כל ראיה או עדות מטעם הנתבע לתמוך בגרסתו כי בחלק מן התקופה כיסה את הוצאות הנסיעה לתובע בדרך של מתן כרטיסי חופשי חודשי.

משכך הם פני הדברים, לנוכח הכחשתו הגורפת של התובע את שתי הטענות ובהינתן כי הנטל להראות שזכאות התובע להחזרי הוצאות נסיעה מכח צו ההרחבה, נשללה מן התובע או כי שולמו לתובע הוצאות נסיעה במשך תקופת עבודתו לפי הוראות צו ההרחבה מוטל על הנתבע - אין בידינו לקבוע כי הנתבע עמד בנטל זה לא לגבי חלק מתקופת העבודה, ולא כל שכן לגבי מלוא תקופת העבודה.

75. אי לכך משקבענו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבע בתקופה נשוא המחלוקת כמבואר לעיל, זכאי התובע, למצער, להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתעריף המינימאלי שבצו ההרחבה.
ואמנם, בענייננו ביסס התובע את תביעתו זו על תעריף חודשי מוזל של כרטיס חודשי בין קרית אתא לעכו בסך של 260 ₪.

הנתבע לא כפר בסכום הכרטיס המוזל כנטען על ידי התובע, ואף עיון באתר האינטרנט של חברת "אגד" מעלה כי קיים כרטיס חופשי חודשי בין הקריות ובכלל זה קרית אתא לבין עכו, אשר נכון למועד זה עלותו עולה על הסכום כנטען על ידי התובע.

משקבענו כאמור לעיל, כי הוכח בפני
נו שהתובע הועסק אצל הנתבע בפעל במשך תקופה של 9 שנים ושבעה חודשים, התוצאה היא שהתובע זכאי לסך הכולל של 29,900 ₪ מאת הנתבע בגין החזר הוצאות נסיעה, על פי החישוב שלהלן:

115 חודשים בפעל x 260 ₪ לחודש = 29,900 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 29,900 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה למשך תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע.

התביעה לתשלום דמי הבראה

76. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 5,081.64 ₪, בגין דמי הבראה לשתי שנות עבודתו האחרונות.
עם זאת לאחר שנשמעו הראיות בתיק זה, העמיד בסיכומיו את התביעה ברכיב זה על דמי הבראה בגין היקף של חצי משרה.
ודוק, לעניין זה אף אישר הנתבע בחקירתו הנגדית בפני
נו, כי התובע לימד כשלושה שיעורים ליום במשך 25 ימים לחודש בממוצע (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 27-29) היקף העולה אף הוא כדי מחצית המשרה.

77. משקבענו שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה נשוא המחלוקת, אין זאת אלא שבגין שתי שנות עבודתו האחרונות זכאי התובע לדמי הבראה, אשר לית מאן דפליג כי לא שולמו לו בהסתמך על הסברה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

78. הואיל ובגין כל שנה מבין כל אחת משתי השנים האחרונות לעבודתו זכאי היה התובע ל-7 ימי הבראה, והואיל ובמועד סיום עבודתו עמד שווי יום הבראה על הסך של 306 ₪ ליום הבראה, אין זאת אלא שהתובע זכאי לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בסך של 2,142 ₪ על פי החישוב שלהלן:

14 ימי הבראה x 306 ₪ ליום הבראה x 50% משרה = 2,142 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 2,142 ₪ בגין דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבע.

79. סוף דבר -
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל - אנו קובעים שבכל הנוגע לשירות של הוראת נהיגה לתלמידי הנתבע על משאיתו של הנתבע - התקיימו בין התובע לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד בתקופה נשוא התביעה, כפי שנקבעה על ידינו לעיל.
כפעל יוצא מכך ומן הנימוקים כמבואר לעיל, תביעת התובע מתקבלת בחלקה ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
א. פדיון חופשה בסך של 4,320 ₪ ברוטו.
ב. החזר הוצאות נסיעה בסך כולל של 29,900 ₪ ברוטו.
ג. דמי הבראה בסך של 2,142 ₪ ברוטו.
הסכום כאמור בסעיף קטן ב' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 8/5/07 ועד לתשלום המלא בפעל.
הסכומים כאמור בסעיפים קטנים א' ו-ג' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30/9/05 ועד לתשלום המלא בפעל.
כמו כן ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך כולל של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.

ניתן היום, ו' טבת, תש"ע, (23 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.
54678313
נציג עובדים
גאול מרגלית

נציג מעבידים
יאיר כפרי

אביטל רימון-קפלן

שופטת


בית דין אזורי לעבודה בחיפה
תע"א 682-07 בן נעים יהודה
נ' סולימאן סעב
1 מתוך 34









תעא בית דין אזורי לעבודה 682/07 בן נעים יהודה נ' סולימאן סעב (פורסם ב-ֽ 23/12/2009)