פסקי דין על יאיר חי אהרונוב ז"ל | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

4136/09 בל     21/12/2009




בל 4136/09 יאיר חי אהרונוב ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב –יפו
בל 004136/09


בפני
:
כב' השופט שמואל טננבוים


24/12/2009




בעניין
:
יאיר חי אהרונוב ז"ל



ע"י ב"כ עו"ד
וסרטיל מרדכי
המערער


נ
ג
ד



המוסד לביטוח לאומי


ע"י ב"כ עו"ד
רנה הירש
המשיב


פסק דין
1.
זהו ערעור מכח סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, (להלן – החוק) על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות בעבודה) מיום 25.6.09 אשר קבעה כי למערער ז"ל נותרה נכות בשיעור 0% כתוצאה מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו.


הרקע העובדתי


2.
המנוח, יליד שנת 1943, עבד בתעשייה האווירית מאז שנת 1978 ועד שפרש פרישה מוקדמת לגמלאות. מדידות רעש שנערכו בסביבת עבודתו הצביעו על רעש סביבתי שנע בין 83 ל – 85 דציבל ועל רעש בחיתוך בגובה 87 דציבל.


3.
המנוח פנה למשיב להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". בהחלטת פקיד התביעות מיום 9.9.2001 נדחתה תביעתו
בנימוק ש"הנזק בשמיעה התפתח על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתך".

4.
על רקע דחיית תביעתו על ידי פקיד התביעות, הגיש המנוח תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב (בל 4349/01 - להלן : ההליך הראשון). במסגרת ההליך הראשון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ימנה בית הדין מומחה-יועץ רפואי מטעמו לבחינת הקשר הסיבתי שבין ליקוי השמיעה לעבודת המנוח. לאור האמור, מונתה ד"ר נחמה אורי לשמש מומחית מטעם בית הדין (להלן : המומחית). בחוות דעתה ובתשובותיה לשאלות ההבהרה הגיעה המומחית למסקנה, כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המנוח קשור באופן חלקי לחשיפתו לרעש במקום עבודתו. כאשר נשאלה המומחית מה הייתה השפעת העבודה על ליקוי השמיעה ממנו סובל המנוח, השיבה כי סביר יותר להניח כי החשיפה לרעש במקום עבודה "לקחה חלק פחות באטיולוגיה". במקום אחר העריכה המומחית את השפעת העבודה ב – 50%.

5.
לאור מסקנת חוות הדעת פסק בית הדין האזורי כי יש להכיר בליקוי השמיעה בו לקה המנוח כ"מחלת מקצוע". בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך, שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המנוח נחשף לרעש מזיק במקום עבודתו וכי המנוח סובל מליקוי שמיעה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי מחוות דעתה של המומחית עולה, כי השפעת העבודה על ליקוי השמיעה לא הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים, ולכן יש להכיר בליקוי השמיעה כ"מחלת מקצוע" (פסק הדין בהליך הראשון יקרא להלן : פסק הדין הראשון).

6.
בעקבות פסק הדין הראשון הגיש המנוח בקשה למוסד לקביעת דרגת נכותו. ועדה רפואית שדנה בעניינו ביום 15.1.2006 (להלן : ועדה רפואית מדרג ראשון) קבעה כי נכותו של המנוח עומדת על 40%, וכי מנכות זו יש לנכות נכות בשיעור 20% בגין מצב קודם. על פי קביעת הוועדה סובל המנוח מ"מחלה בסיסית מסוג זה או אחר".

7.
על קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון הגיש המנוח ערר לוועדה לעררים. בישיבתה מיום 28.8.2006 סקרה הוועדה את בדיקות השמיעה השונות שהונחו בפני
ה וקבעה, כי בדיקות אלה מצביעות על ליקוי שמיעה מסוג תחושתי עצבי לאורך כל התדירויות, נתון שאינו מאפיין חבלה אקוסטית.
הוועדה ציינה, כי המנוח סבל מירידה משמעותית בשמיעתו כבר בתחילת עבודתו, וכי המנוח נטל תרופות שעשויות להשפיע על מצב שמיעתו. בעקבות נתונים אלה, סברה הוועדה כי יש להפחית את אחוזי הנכות שקבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון ואפשרה למנוח לטעון טענותיו בעניין זה. בסופו של יום ולאחר שהתקבלו טענות המנוח, קבעה הוועדה כי נכותו של המנוח "אינה תוצאה של מחלת המקצוע".

8.
על קביעת הוועדה לעררים הגיש המנוח ערעור לבית הדין האזורי. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה כיוון ש"הסמכות לקבוע את שיעור הנכות לרבות הסמכות לקבוע את שיעור הנכות הנובע מפגיעה בעבודה... נתון לוועדה הרפואית". (להלן : פסק הדין השני)

9.
על פסק הדין השני הגיש המנוח
בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי (ברע 403/07). בהחלטת בית הדין מיום 5.12.2007 הוחלט ליתן רשות ערעור. בערעור נטען כי הוועדה התעלמה לחלוטין מפסק הדין הראשון, אשר הכיר בנזק לשמיעה של המנוח כמחלת מקצוע הנובעת מעבודתו. לטענת בא כוח המנוח, החלטת הוועדה ביטלה, למעשה, את פסק הדין הראשון, שלא הוגש עליו ערעור והוא בבחינת

פסק דין
חלוט, מבלי שהייתה לה סמכות לכך.

10.
בית הדין הארצי קיבל את הערעור. בפסק הדין מיום 29.1.09 (עב"ל 54/08) קבע כב' השופט רבינוביץ :
" ... החלטת הוועדה לעררים, לפיה כל בדיקות השמיעה שנערכו בשנים 1979 - 2005 אינן אופייניות לחבלה אקוסטית, ולכן הנכות אינה תוצאה של מחלת מקצוע, גם אם היא נכונה מבחינה רפואית מאיינת מבחינה משפטית את פסק הדין הראשון שקבע, למעשה, שיש קשר סיבתי בין הנזק לשמיעת המנוח ובין עבודתו ברעש...
כל ועדה רפואית שתידון בעניינו של המנוח אינה יכולה לקבוע, כי אין כל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו של המנוח לרעש בעבודתו, ולכן דרגת הנכות היא 0%. נקודת המוצא של הוועדה צריכה להיות שמבחינה משפטית, להבדיל מבחינה רפואית קיים קשר סיבתי ולו חלקי בין ליקוי השמיעה של המנוח לחשיפתו לרעש במקום עבודה. זהו נתון שאין בסמכות הוועדה לשנות, גם אם מבחינה רפואית ממצא זה אינו נכון. הקביעה המשפטית היא הקובעת במקרה מיוחד זה. הוועדה רשאית לערוך במקרה זה חשבון עובר ושב ולקבוע באיזו מידה נובעת הנכות של המנוח מהפגיעה בעבודה, כאשר הנתון הבסיסי המשפטי הוא, שיש קשר סיבתי חלקי או מלא בין ליקוי השמיעה לעבודה בתנאי רעש...
אנו סבורים, כי במקרה הנוכחי ולאור קביעתה החד משמעית של הוועדה כי עקומות השמיעה של המנוח אינן מצביעות כלל על חבלה אקוסטית, קביעה העומדת בניגוד לקביעות פסק הדין הראשון, לפיו הנזק באוזניו של המנוח נובע מחשיפה לרעש במקום העבודה, הסעד הראוי יהיה החזרת עניינו של המנוח לוועדה בהרכב אחר. הוועדה תבחן
את שאלת
הקשר הסיבתי בין עבודת המנוח לליקוי השמיעה ואת דרגת הנכות וכן את הפעלת תקנה 15. בבחינה זו תנהג הוועדה בהתאם לאמור בסעיף 18 ל

פסק דין

זה
.".

11.
בהתאם להחלטת בית הדין הארצי, הוחזר עניינו של המנוח לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר על מנת שתפעל על פי הנחיות פסק הדין.


הוועדה לעררים שהתכנסה ביום 25.6.09 קבעה בהחלטתה:

" הוועדה עיינה בפסק הדין מיום 29.1.09 ומתייחסת אליו. בפני
הוועדה עמדו 3 בדיקות שמיעה...בהשוואת שלושת הבדיקות נראה בהן נזק בשמיעה שבה יכולת הבנת הדיבור נפגעה יותר ויותר מבדיקה אחת לשנייה... מכאן שהגורם להופעת ליקוי השמיעה במקרה זה איננו חשיפה לרעש אלא גורם שהוא "מרוחק" מהשבלול וקשור יותר ליכולת עיבוד האותות של השמיעה.
מאחר ובית המשפט פסק שיש במקרה זה קשר סיבתי לחשיפה לרעש ואין ביכולת הועדה לשנות פסיקה זו. הוועדה קובעת שמתוך הליקוי בשמיעה שנראה בבדיקות השמיעה 0% הם ע"ח החשיפה לרעש והשאר ע"ח סיבות אחרות שאינם קשורות כלל בחשיפה לרעש. מצבו מתאים ל- 0% נכות ע"ח החשיפה לרעש לפי סעיף 72(1) א'1".


על החלטה זו הוגש הערעור שבפני
נו.

טיעוני הצדדים

12.
ב"כ המנוח טוען כי הוועדה לא מילאה אחר הנחיות ביה"ד הארצי ולמעשה פעלה בניגוד לפסק הדין. על פי פסק הדין לא הייתה לוועדה סמכות לקבוע ששיעור הנכות ממנו סבל המנוח עקב החשיפה לרעש הוא 0% ובכך למעשה לשלול קשר סיבתי בין הנזק לשמיעה ובין עבודתו של המנוח. קשר אשר נקבע כי הינו מתקיים, הן בפסק הדין הראשון של ביה"ד האזורי והן בפסק דינו של ביה"ד הארצי.

13.
לטענת המוסד, פעלה הוועדה בהתאם להוראות פסק הדין של ביה"ד הארצי, אשר התיר לוועדה לערוך חשבון עובר ושב ולקבוע באיזו מידה נבעה הנכות של המנוח מהפגיעה בעבודה. הוועדה קיבלה את הקביעה המשפטית כי קיים קשר סיבתי לחשיפה לרעש, עם זאת הפעילה את שיקול דעתה המקצועי וקבעה כי מתוך הליקוי בשמיעה 0% הם על חשבון החשיפה לרעש והיתר נובע מסיבות אחרות.

דיון והכרעה

14.
מאחר שעניינו של המנוח הוחזר לדיון מחודש בוועדה בעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. משכך, ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה מוגבלת לבחינת השאלה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין (דב"ע נא/29-01
מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07
אבנר עורקבי - המוסד לביטוח לאומי
, מיום 8.1.08). במקרה דנן, וכפי העולה מפסקי הדין שניתנו בעניינו של המנוח, הועדה התבקשה לבחון מחדש באיזו מידה נובעת הנכות של המנוח מהפגיעה בעבודה, כאשר נקודת המוצא היא שיש קשר סיבתי חלקי או מלא בין ליקוי השמיעה לבין העבודה בתנאי רעש.

15.
לאחר עיון בפרוטוקול הוועדה, בפסקי הדין הקודמים שניתנו ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין וכי לא נפל פגם משפטי בהחלטתה.


היקף סמכויותיה של הועדה הרפואית לקבוע את דרגת הנכות הנובעת מהפגימות שהוכרו על ידי פקיד התביעות של המוסד מעוגנת בסעיף 118 לחוק, הקובע את סמכותה הבלעדית של הועדה הרפואית לקבוע האם נכות המבוטח נובעת מהפגיעה בעבודה שהוכרה ובאיזו מידה וכן את דרגת הנכות לפי המבחנים והתנאים שנקבעו בתקנות. בית הדין
ארצי לעבודה עמד במספר פסקי דין על ההבחנה בין סמכויותיו של פקיד התביעות להכיר בפגיעה בעבודה וסמכויותיה של הועדה הרפואית לקבוע את הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה הנטענת, מכוח סעיף 118 לחוק. בית הדין הארצי עמד על כך לאחרונה בעניין ביטרן (עבל 472/07 משה ביטרן – המוסד לביטוח לאומי
, מיום 18.1.09) :

"בבסיס הדיון עומד העיקרון המשפטי, המבוסס בהוראות חוק הביטוח הלאומי, בתקנות שהותקנו מכוחו ובפסיקה ענפה של בית דין זה, ולפיו "המוסד לביטוח לאומי
(פקיד התביעות) או בית הדין
הם הקובעים אם אירוע זה או אחר הוא בגדר תאונה בעבודה, ולוועדה הרפואית הסמכות לקבוע אם קיים קשר סיבתי
בין הפגיעה בעבודה לבין הנכות, ובאיזו מידה קיים הקשר" (ד"ר שאול קובובי, רמ"ח ושס"ה- סוגיות בתאונות עבודה, הוצאת לשכת עורכי הדין 1994, עמ' 138, וכן ראו במאמרו של יצחק אליאסוף, ועדות רפואיות וועדות עררים במסגרת הביטוח הלאומי, שנתון משפט העבודה ו' עמ' 47, בעמ' 51)".


היקף סמכותה של הוועדה הרפואית בקביעת דרגת נכות נקבע בהוראת ס' 118 לחוק הביטוח הלאומי שזו לשונו:


"קביעת דרגת נכות
א.
רופא או ועדה רפואית, יקבעו לפי כללים שנקבעו בתקנות -

(1)
אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה;
(2)
את דרגת הנכות לענין סימן זה, לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות שהשר קבע לאחר התייעצות עם שר הבריאות.

(א1)
קביעה כאמור בסעיף קטן (א) תיעשה אם המבוטח הגיש תביעה לפי סעיף 104(א) וכן אם המוסד או הנכה הגישו תביעה לקביעה מחדש של דרגת הנכות."


בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית הדין ב"אירוע" כפגיעה בעבודה
עומד קיומו של "נזק" למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. עם זאת, ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות.
(ההדגשה לא במקור – ש.ט.) בהתאם לכך נקבע בפסק הדין דב"ע 01-2/98
באלי - המוסד לביטוח
לאומי
מפי סגן הנשיא (בדימוס) יצחק אליאסוף כי:
"9.
יש להבחין בין הכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" הנעשית על ידי "פקיד תביעות" של המוסד לביטוח לאומי
, על פי סעיף 298(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנה-1995 - לבין קביעת דרגת נכות מפגיעה בעבודה הנעשית על ידי רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי.


ההכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" מזכה את המבוטח ל"גימלאות בעין" לפי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי וכן ל"דמי פגיעה" על פי סימן ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי.
לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה "נכות". לפיכך משמעותה של ההכרה כאמור אינה בהכרח גם הכרה ב"נכות", וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. קביעה זו היא מתחום סמכותם של הרופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א לחוק הביטוח הלאומי ..." (דב"ע 01- 2/98 באלי- המוסד לביטוח לאומי
פד"ע לג' (1999) 284, 288 וכן ראו דב"ע נב/0-93 שכטר- המוסד לביטוח לאומי
פד"ע כ"ה, 39 בעמ' 40,41 דב"ע מא/560-01 נחמיאס ארמנד – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ט"ו, 144)".


16.
עוד קיימת בפסק הדין בעניין ביטרן התייחסות למקרה אחר ובו נפסק כי ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור המוכרת כ"פגיעה בעבודה" יכול שתהא כזו שהנכות בגינה הינה 0% ולא יותר מכך:
"על מנת שפגיעה באוזן הפנימית תוכר כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה, יש צורך להוכיח שהחשיפה לרעש הביאה לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור... ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור..., אין משמעה בהכרח – הוכחת דרגת נכות המתבטאת באחוזי נכות של 5% ומעלה בגין ירידה בשמיעה על פי סעיף 72(1) למבחני הנכות; אלא משמעה – ירידה בכושר השמיעה בהשוואה למצב אלמלי היה עובד חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אף אם דרגת הנכות בגין מצבו על פי מבחני הנכות הינה בשיעור של
0%".
(עב"ל 249/99 אורי נקש נ' המוסד לביטוח לאומי
, מיום 8.12.03;
בר"ע 745/07 פואד אבן אלנעא נ' המוסד, מיום 18.12.07; עב"ל 188/08 המוסד נ' אלון מיום 17.11.08).



ומסכם בית הדין:
"הנה כי כן, אפשרי בהחלט מצב דברים בו פקיד התביעות או בית הדין בליקוי שמיעה כ"מחלת מקצוע" או כ"פגיעה בעבודה" הכירו על פי תורת המיקרוטראומה, ודרגת הנכות של המבוטח על פי מבחני הנכות הינה בשיעור של 0%".


17.
ומן הכלל אל הפרט. בהחלטתה מושא הערעור פעלה הוועדה בהתאם להנחיות פסק הדין, כאשר קבעה כי על אף קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי השמיעה של המנוח, הרי שמתוך ליקוי השמיעה ניתן לייחס 0% לחשיפה לרעש ויתר אחוזי הנכות מקורם בגורמים אחרים.


אין בידי לקבל את טענת ב"כ המנוח לפיה
בפסק הדין הארצי קיימת הנחיה חד משמעית ומפורשת האוסרת על הוועדה לקבוע למנוח דרגת נכות 0%. הנני סבור כי קבלת טענה זו הינה בגדר הוצאת הדברים מהקשרם. פסק הדין של בית הדין הארצי קובע כי אין לשלול קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו של המנוח לרעש בעבודתו וכתוצאה מכך לקבוע דרגת נכות 0%. דהיינו, אין מניעה לקבוע דרגת נכות 0% כשנקודת המוצא היא שהקשר הסיבתי מתקיים.


על פי סעיף 120 לחוק, אין להתחשב בקביעת דרגת נכות למום או פגם שהיו לפני הפגיעה שבקשר אליה מוערכת דרגת הנכות. מדובר בעריכת חשבון "עובר ושב" (דב"ע נג/46-01 מרגוליס נ' המוסד פד"ע כו' 364). על פי פסק דינו של בית הדין הארצי בעב"ל 54/08 כמצוטט לעיל, רשאית הועדה לערוך חשבון עובר ושב ולקבוע באיזו מידה נובעת הנכות של המנוח מהפגיעה בעבודה.

בדב"ע 01/16 המוסד נ' חלאג' פד"ע כ' 323 נקבע כדלקמן:
"קריאתם במשולב של סעיף 61 ו-63 לחוק הביטוח הלאומי
(סעיפים 118 ו-120 בנוסח הנוכחי – ש.ט.). מביאה למסקנה כי תנאי מוקדם לעריכת חשבון עובר ושב כאשר יש מקום לערכו, הוא קביעת נכות בקשר לתאונה הספציפית. נקבעה נכות ייערך חשבון עובר ושב, ובעקבותיו תיקבע נכותו של המבוטח בגין אותה תאונה, לאור נתונים מוכיחים על עברו. מהנסיון למדנו כי ייתכנו מצבים בהם חשבון עובר ושב זה יביא לתוצאה על פי הנכות בגין התאונה היא 0%. אולם משקבעה ועדה כי אין כל נכות עקב התאונה, והצביעה במפורש על הרקע הקודם של המבוטח, אין כל צורך לערוך חשבון עובר ושב, כי זה נעשה אך ורק לצורך קביעת הנכות מהתאונה שבה עסקינן".

במקרה דנן, אני סבור כי הועדה פעלה בהתאם להלכה זו ועל כן, אין מקום להתערב במסקנתה.


סיכום
18.
נוכח האמור לעיל, נדחה הערעור.


אין צו להוצאות.

ניתן היום ד' בטבת, תש"ע (21 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.


שמואל טננבוים
, שופט

אתי/









בל בית דין אזורי לעבודה 4136/09 יאיר חי אהרונוב ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 21/12/2009)