פסקי דין על סובחי חמאד

452-11/09 בפת     23/12/2009




בפת 452-11/09 מדינת ישראל נ' סובחי חמאד




בפני
כב' השופטת רות רז
450-11-09

המבקשת
מדינת ישראל
נגד

המשיב
סובחי חמאד
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המבקשת מתמחה גאנם בהא

ב"כ המשיב מתמחה זואבי מוחמד

המשיב
החלטה

לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית-עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 22.01.09, בשעה 1530 לערך, נהג המשיב רכב פרטי מסוג פולקסווגן בכביש 557 מכיוון מזרח לכיוון מערב במהירות העולה על המהירות המותרת בכביש, לא שמר מרחק מרכב פרטי מסוג מזדה נהוג על ידי המנוח, בני בלומנקרנץ, לא בלם רכבו במועד על מנת להימנע מפגיעה ברכב המזדה והתנגש בעוצמה עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב המזדה. כתוצאה מהתאונה נדחפו שני כלי הרכב לעבר מעקה בטיחות שבימין הדרך, המנוח נחבל קשה בראשו, פונה לבית חולים ונפטר מפצעיו לאחר 3 ימים.

סמוך לאחר התאונה ביום 02.02.09 נפסל רישיונו של המשיב על ידי קצין משטרה לתקופה של 90 יום.

בתאריך 04.11.09 הוגש כתב האישום לבית המשפט ובאותו מועד הוגשה בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים.

לטענת ב"כ המבקשת קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לגרם התאונה והפנה את בית המשפט לראיות הקיימות בתיק החקירה. כן הפנה את בית המשפט לעברו התעבורתי של המשיב הכולל עבירות קודמות בגין נהיגה במהירות מופרזת. ב"כ המבקשת הסביר את השיהוי בהגשת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים בכך שלאחר שהתבקשו בתיק השלמות חקירה אבד התיק. מרגע שנמצא התיק הוכן מיד כתב האישום והוגשה הבקשה.

ב"כ המשיב טען כי השיהוי בהגשת הבקשה יש בו כדי להביא לדחיית הבקשה. רישיונו של המשיב הוחזר לו לאחר תום 90 ימי הפסילה המנהלית וחלפו מאז למעלה מששה חודשים בהם המשיך המשיב לנהוג. החקירה שלא הייתה מורכבת נערכה סמוך לאירוע התאונה, בוצעו השלמות חקירה ביולי 2009 ואין הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה מאז. ב"כ המשיב טען להעדר מסוכנות והפנה את בית המשפט לכך שהמשיב עובד כנהג הסעות והעבירות שנרשמו לחובתו רובן מסוג ברירות משפט. עוד טען להעדר ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לאירוע התאונה הואיל והמנוח סטה לנתיב הנסיעה הנגדי וכאשר התקרב אליו המשיב חזר לנתיב נסיעתו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה החלטתי כי יש מקום לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ואלה נימוקי החלטתי :

חזקת המסוכנות

סעיף 46ב לפקודת התעבורה שנכנס לתוקף בתאריך 1.8.07 קובע חזקת מסוכנות של נהג אשר מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה. הנטל לשכנע את בית המשפט בכך שאין בנהיגתו משום סכנה לציבור ולסתור את החזקה עבר לכתפי הנהג.

ב-בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל
נפסק כדלהלן :

"בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה "אוטומטית", אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז – 2007, ה"ח 129). אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה."

כן נפסק בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל
:

" המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם-לדעתי-לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו".

טענת השיהוי

ככלל, על התביעה המבקשת לפסול את רישיונו של הנהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, להגיש את הבקשה בטרם הסתיימה תקופת הפסילה המנהלית, אך נפסק כי עובדת ההשתהות לכשעצמה "אין בה כדי להכריע לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים" (בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל
).

גם בבש"פ 6282/09 בסאם תראווה נ' מדינת ישראל
נפסק כי "שאלת הפסילה אינה מוכרעת אך ורק על-פי סוגיית השיהוי".

לשהוי בהגשת כתב אישום ובהגשת בקשת הפסילה יינתן משקל בין כל השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לבחון את פסילתו של נהג עד תום ההליכים.

יחד עם זאת נפסק כי "לעיתים, שיהוי רב בהגשתה של בקשת הפסילה יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה ויש בכוחו של שיהוי כאמור לבטל את הפסילה לפי סעיף 46ב(ב) לעיל, "שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה" (בש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל
והפניה לבש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל
).

בעניין ליפשיץ קבע בית המשפט כי חזקת המסוכנות הופרכה נוכח שיהוי של שנה ותשעה חודשים ובעניין חסיין דובר בשיהוי של שנה וחמישה חודשים. בשני המקרים, השיהוי למשך תקופה ארוכה במיוחד, הביא את בתי המשפט להחלטה כי יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא יחסה לנהגים מסוכנות.

במקרה שלפני מדובר בשהוי לתקופה של כששה חודשים, אשר באופן יחסי לתקופות השיהוי האמורות בעניין חסיין וליפשיץ, אינו מהווה שיהוי ארוך ולכן אינו נמנה על המקרים בהם יהיה בכוחו של השיהוי בלבד כדי להכריע את הכף בשאלת המסוכנות.

ההסבר לשיהוי בעניין ליפשיץ היה קיומה של טעות עקב חוסר תשומת לב שנבע מעומס תיקים שהובאו לטפול התביעה. מה שדרבן את התביעה לטפל בתיק בסופו של דבר הייתה שיחת טלפון מאמו של אחד הקורבנות. בעניין חסיין כלל לא ניתן הסבר לשיהוי הרב. לעומת זאת, ההסבר שניתן על ידי המבקשת במקרה שלפני, ולפיו אבד התיק לאחר שהתבקשה השלמת חקירה, ומייד עם הימצאו חודש הטיפול בתיק, יש בו כדי להביא למסקנה כי אי הגשת הבקשה במועד לא נבע מכך שהתביעה לא ייחסה למשיב מסוכנות. בנסיבות אלה אין לייחס משקל מכריע לשיקול השיהוי.

כך בבש"פ 6248/07 דוד יניב סויסה נ' מדינת ישראל
לא נזקף שיהוי של כתשעה חודשים שנבע מאי יכולתה של אחת העדות למסור עדות, לחובת התביעה, ולפיכך פחת משקלו של שיקול השיהוי במסגרת מאזן השיקולים ששקל בית המשפט בדיון בבקשת הפסילה.

ראיות לכאורה

לאחר שעיינתי בתיק החקירה שוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

בשלב זה של הדיון אין על בית המשפט לקבוע את אשמתו של המשיב אלא לבחון קיומן של ראיות המצביעות על אחריות לכאורה לגרם התאונה ותוצאותיה. אין בית המשפט בוחן את משקל הראית ומהימנותן אלא בודק האם בהנחה שיינתן מלוא האמון ומלוא המשקל לראיות, יהיה בהן כדי לבסס הרשעה.

"נכון לעת זו, ובטרם הוחל במשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה"
( בש"פ 8450/02 זינגר יהודה נ' מדינת ישראל
).

הטענות המועלות על ידי ב"כ המשיב כנגד חישוב מהירות נסיעתו של המשיב על ידי בוחני המשטרה, דינן להידחות שכן טענותיו אינן נתמכות בחוו"ד נגדית שיש בה כדי לסתור את המסקנות המפורטות בחוות דעתם של שני בוחני המשטרה בתיק החקירה.

הבוחן, רס"מ לכטמן גנאדי, ערך דו"ח בוחן בהסתמך על ממצאים שנמצאו בזירת התאונה. לדו"ח הבוחן מצורפים תצלומים ותרשים. על פי מסקנות הבוחן נהג המשיב בכביש 557, כביש תקין, ישר ללא עיקולים כששדה ראיה פתוח לפנים למרחק של 900 מ'. לקראת מקום התאונה יש ירידה ממושכת בכביש ולאחריה ישורת וניתן להבחין בברור במתרחש לפנים. המשיב פגע עם חזית רכבו באופן ישר ובעוצמה בחלק האחורי של רכב המנוח שנסע לפניו. הבוחן מתאר את צורת ההתנגשות כישרה, ללא סטיות, חזית באחור. אחרי התאונה הוסטו שני כלי הרכב לימין. רכב המזדה עבר מרחק של כ-24 מ' והתנגש עם חזיתו במעקה בטיחות וממנו נדחף שוב לכביש. גם רכב המשיב הוסט ימינה למרחק של כ-42 מ' ופגע עם חזיתו במעקה הבטיחות. על פי סימני גרירת צמיגים של רכב המשיב קבע הבוחן כי המשיב נהג במהירות מינימום של 86.5 קמ"ש וזאת מבלי להתחשב בעוצמת הפגיעה ברכב המנוח ודחיפתו קדימה.

מד האוץ של רכב המשיב נתקע עקב התאונה על מהירות של כ-160 קמ"ש.

קצין הבוחנים, פקד צבי מוזס, ערך חוות דעת ונספח לדו"ח הבוחן בהם בחן את מהירות נסיעתו של רכב המשיב. בהסתמך על חישובי תקיפה ותנע, הגיע למסקנה כי מהירות המינימום של רכב המשיב הייתה 89.3 קמ"ש (ללא אובדן האנרגיה בהתנגשות ומקדם חיכוך גבוה יותר עקב סבסוב כלי הרכב). בחישוב נוסף שערך קצין הבוחנים לקח בחשבון כי נזקי התאונה הכבדים בעיקר ברכב המנוח מצביעים על הפרש מהירויות גבוה מאוד בין שני כלי רכב ועל כן בוצע החישוב לפי פגיעה ברכב חונה. בחישוב זה התקבלה מהירות שיא של כ- 152, אך המדובר במצב קיצוני בו רכב המנוח לא היה בתנועה.

קצין הבוחנים קבע בחוות דעתו כי מחט המהירות של מד האוץ ברכב עוצרת במקומה כשהיא מורה על מהירות הרכב בעת האימפקט. מחט המהירות ברכבו של המשיב נעצרה על מהירות של 162 קמ"ש לערך ומחט מד הסל"ד נעצרה על נתון גבוה בו מושג ההספק המקסימאלי של המנוע.

את מהירות נסיעתו של המנוח העריך קצין הבוחנים על פי חישובי תאוצה במהירות של 58 קמ"ש. המנוח הספיק לנסוע מן הצומת עד מקום התאונה מרחק של כ-120 מ'.

הממצאים של מד המהירות והסל"ד ברכב המשיב, הפרש המהירות הגבוה בין שני כלי הרכב המתבטא בנזק הקשה בכלי הרכב ומהירות רכב המשיב לאחר ההתנגשות, חיזקו את השערת הבוחן כי רכב המשיב נסע במהירות קרובה ל-160 קמ"ש בעת התאונה.

ממצאי הבוחנים מצביעים על כך שהמשיב נהג במהירות מופרזת.

בתיק החקירה עדויות של שני עדי ראיה המחזקות את מסקנת קצין הבוחנים בדבר מהירות נסיעתו הגבוהה של המשיב.

עד הראיה, בן ניר דלעי, מציין בהודעתו כי רכב המשיב עקף אותו במהירות גבוהה קודם לאירוע התאונה.

עדת הראיה, יפעת שבלב פריזוט, פנתה שמאלה לכיוון כביש 557. כמאה מ' לאחר הפניה, חלף על פניה רכב המשיב בנסיעה מהירה. העדה תיארה את אופן נסיעת המשיב " אחרי שפניתי שמאלה וכבר עברתי את הצומת הרכב שהיה משמאל הגיע במקביל אליי במהירות גבוהה מאד ועבר לידי כמו רוח".

עדת הראיה נסעה בעקבות רכב המנוח מרחק של קילומטר אחד עד לצומת כביש 557 שם פנה המנוח ימינה והעדה פנתה שמאלה. העדה תיארה את אופן נסיעת המנוח שנסע לאט, ישר, וללא סטיות. עוד ציינה כי המנוח
" התנהג ממש כמו בספר האט בצומת אותת ימינה ופנה באטיות לימין צמוד לימין".

לעומת זאת, מהירות נסיעתו של המשיב שחלף על פניה, גרם לה להתבונן לאחור מבעד למראת רכבה על מנת לראות כיצד הוא עובר את רכב המנוח שפנה ימינה בצומת. מבעד למראת רכבה הבחינה העדה ברכב המנוח נוסע בנתיב הימני, לא בזיגזג, וברכב המשיב פוגע בו מאחור.

עדותה של עדת הראיה מחזקת את מסקנת בוחן המשטרה לפיה פגע המשיב ברכב המנוח באופן ישר, פגיעת חזית באחור.

המשיב תלה את האחריות לאירוע התאונה בהתנהגותו של המנוח ותאר בהודעות שמסר כי המנוח נסע בזיגזג וסטה מימין לשמאל. לטענתו סטה המנוח שמאלה ולכן ניסה המשיב לעבור אותו מצד ימין אך אז חזר המנוח בחזרה לצד ימין והמשיב ניסה לברוח ממנו ובלם את רכבו אך התנגש בו.

גרסת המשיב עומדת בסתירה לממצאי דו"ח הבוחן לפיהם המשיב פגע באופן ישר עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב המנוח. רק לאחר הפגיעה סטו שני כלי הרכב לכיוון ימין ופגעו במעקה הבטיחות.

גרסת המשיב עומדת בסתירה גם לעדותה של עדת הראיה שתיארה את רכב המנוח נוסע כחוק, ישר בנתיב נסיעתו טרם התאונה. עדת הראיה התרחקה מן הצומת מרחק של כ-100 מ' למערב, על פי עדותה, ופגיעת רכב המשיב ברכב המנוח ארעה במרחק של כ-120 מ' מזרחית לצומת. לפיכך, היתה עדת הראיה במרחק של כ-220 מ' ממקום התאונה ולא 800 מ' כפי שטען ב"כ המשיב בטיעוניו. נוכח שדה הראיה הפתוח במקום יכולה היתה העדה להבחין בכלי הרכב המעורבים ובאופן נסיעתם.

לא מצאתי בטענות ב"כ המשיב כדי להצביע על חולשת ראיות או העדר ראיות. חומר הראיות מצביע על כך שהמשיב נהג בחוסר זהירות ובמהירות מופרזת שאינה מתאימה לתנאי הדרך. לו נהג המשיב בהתאם לכללי הזהירות, מאט את מהירות נסיעתו בעת שהתקרב אל רכב המנוח ושומר על מרחק שיש בו כדי למנוע פגיעה, היה מונע את התאונה.

הגרסאות שהעלה המשיב אינן עקביות ומעלות סתירות, כאשר מחד טוען המשיב כי האט ובלם כאשר התקרב אל רכב המנוח אך מאידך טוען כי ניסה לעבור אותו. ( שורות 101-102 להודעה מיום 2.2.09, שורה 12 להודעתו מיום 2.1.09).

גם אם יימצא ממש בגרסת המשיב באשר לסטיית רכב המנוח משמאל לימין, הרי שאין בכך כדי להסיר את האחריות לגרם התאונה מן המשיב. שכן, על פי גרסת המשיב עצמו הבחין ברכב המנוח ממרחק של 500 מ' כך שהיה עליו לשמור על מרחק מרכב המנוח, לא להתקרב אליו ולא לנסות לעקפו.
עבר תעבורתי

המשיב אוחז ברישיון נהיגה משנת 1982 ולחובתו 32 הרשעות קודמות בתעבורה. אמנם, אין גיליון הרשעותיו גיליון מכביד במיוחד אך אין בכך כדי לסתור את חזקת המסוכנות נוכח הנסיבות החמורות של אירוע התאונה. יש לציין כי הרשעתו האחרונה הינה בעבירה של נהיגה במהירות מעל המותר.

מסקנה

מסוכנותו של המשיב נלמדת מן הנסיבות הספציפיות של אירוע התאונה ותוצאתה הטרגית. נוכח הנסיבות החמורות של התאונה ואופן נהיגתו הרשלני של המשיב אשר נהג במהירות מופרזת ופגע בעוצמה בתאונת חזית אחור ברכב שנסע לפניו, לא עלה בידי המשיב לסתור את חזקת המסוכנות. טיעוני ב"כ המשיב בדבר שיהוי ועבר תעבורתי לא מכביד אין בהם כדי להטות את הכף לטובתו של המשיב.

נוכח האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ופוסלת את המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

זכות ערעור כחוק
<#4#>

ניתנה והודעה היום ו' טבת תש"ע, 23/12/2009 במעמד הנוכחים.
רות רז
, שופטת
החלטה

הפסילה תחל לא יאוחר מיום 30/12/09 בשעה 12:00.
עד למועד זה על המשיב להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט.

ניתנה והודעה היום ו' טבת תש"ע, 23/12/2009 במעמד הנוכחים.
רות רז
, שופטת

5
בית משפט השלום לתעבורה בנתניה
בפ"ת 452-11-09 מדינת ישראל
נ' חמאד
23 דצמבר 2009









בפת בית משפט לתעבורה 452-11/09 מדינת ישראל נ' סובחי חמאד (פורסם ב-ֽ 23/12/2009)