פסקי דין על רייזמן דן | פסקי דין על קידר מיכאל | פסקי דין על לוי ציון | פסקי דין על כהן שמואל |
10386/05 א 29/12/2009
א 10386/05 רייזמן דן, קידר מיכאל נ' לוי ציון, כהן שמואל
בעניין:
1
בתי המשפט
בית משפט השלום ירושלים
א
010386/05
א 7192/03
לפני:
כב' השופט עודד שחם
תאריך:
29/12/2009
בעניין
:
1 . רייזמן דן
2 . קידר מיכאל
ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד אשר אקסלרד
התובעים והנתבעים שכנגד
נ
ג
ד
1 . לוי ציון
2 . כהן שמואל
ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד נתן שלמה
הנתבעים והתובעים שכנגד
פסק דין
בפני
י תביעה ותביעה שכנגד.
1. התובעים (והנתבעים שכנגד) הם עורכי הדין דן רייזמן (להלן – רייזמן) ומיכאל קידר (להלן – קידר. השניים יקראו להלן התובעים, או הנתבעים שכנגד, לפי העניין). הנתבעים (והתובעים שכנגד) הם ציון לוי (להלן – לוי) ושמואל כהן (להלן – כהן. השניים ייקראו להלן הנתבעים, או התובעים שכנגד, לפי העניין). עניינה של התביעה העיקרית בטענות של התובעים כי הנתבעים חבים להם שכר טירחה, בגין טיפול מקצועי שנתנו להם. עניינה של התביעה שכנגד (אשר התובעים שכנגד ביקשו לשלב גם במסגרת תביעתם בת.א. 7192/03) בטענות של התובעים שכנגד כי על הנתבעים שכנגד לפצותם על נזקים שנגרמו להם לפי הטענה בשל רשלנות בייצוג המשפטי שנתנו.
2. נוכח קיומם של קשרי גומלין בין התביעה שכנגד ובין התביעה העיקרית לשכר טירחה, אדון תחילה בתביעה שכנגד. אחרי כן אדון בתביעה העיקרית.
התביעה שכנגד
3. מן החומר שבפני
י עולות העובדות הבאות. במהלך חודש יוני 1990 התובעים שכנגד ניהלו משא ומתן לרכישת חנות בשטח של 82 מ"ר המצויה ברחוב יד חרוצים 16 ירושלים (להלן – החנות). התובעים שכנגד שכרו את שירותי הנתבעים שכנגד, על מנת שאלה ייצגו אותם בכל הנוגע לעיסקה ולהעברת הזכויות. באותו שלב, יוצגו התובעים שכנגד על ידי רייזמן, אשר טיפל בליווי, בשירות ובייעוץ לתובעים שכנגד (סעיף 7 לתצהירי התובעים שכנגד)
[1]
.
4. בהמשך למשא ומתן, נחתמו שני חוזי מכר. האחד נושא תאריך 12.6.90 (להלן – ההסכם הראשון), והאחר 10.2.91 (להלן – ההסכם השני). בהסכם הראשון, לוי רכש מחצית מזכויות החכירה בחנות ממר אייל אינבינדר (להלן – המוכר הראשון). בהסכם השני, כהן רכש מחצית מזכויות החכירה בחנות ממר רפאל אינבינדר (להלן – המוכר השני. השניים ייקראו ביחד להלן - המוכרים). בהסכמים נכתב, כי החנות רשומה ברישומי החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (להלן – החברה הכלכלית).
5. המוכר בהסכם הראשון התחייב, בכפוף לקיום התחייבויותיו של לוי, לגרום לרישום כל זכויותיו בחנות על שם לוי בלשכת רשם המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) ובחברה המשכנת, לא יאוחר מיום 30.11.90 (ראו סעיף 2 להסכם). בהסכם השני נכללה תנייה דומה. עם זאת, לא נקבע בו תאריך יעד לרישום הזכויות על שם כהן. המקום המיועד למילוי תאריך כאמור נותר ריק. יצויין, כי מן החומר שבפני
י עולה כי העיסקה פוצלה לשני הסכמים בשל סיבות רישומיות. אין מחלוקת, כי המדובר בשני הסכמים הכרוכים זה בזה, ואשר תכליתם להביא למכירת כל הזכויות בחנות לתובעים שכנגד
[2]
.
6. התובעים שכנגד שילמו, כל אחד, סכום בשקלים השווה ל – 60,000 $ תמורת הזכויות שנרכשו. הסכום בשקלים ששילם כהן היה (כולל מע"מ) 143,654.4 ₪. לוי שילם סך של 141,458 ₪. בסך הכל, ללא מע"מ, הסכום ששולם הוא 243,720 ₪.
7. אין מחלוקת, כי החזקה בחנות נמסרה לתובעים שכנגד. אין מחלוקת, כי זכויות המוכרים בחנות לא נרשמו על שם התובעים שכנגד. התובעים שכנגד טוענים לרשלנות של הנתבעים שכנגד, אשר התבטאה במספר עניינים, הן ביחס להסכמים, והן ביחס לנקיטת הליכים משפטיים בהמשך לכך. בטרם אדון בטענות לגופן, אתייחס בקצרה לטענת שיהוי והתיישנות שהעלו הנתבעים שכנגד.
התיישנות, שיהוי
8. הנתבעים שכנגד מעלים טענת התיישנות ושיהוי. דין טענות אלה להידחות. אשר להתיישנות. הנתבעים שכנגד הגישו תביעה נגד התובעים שכנגד (ת.א. 10386/05). עניינה של התביעה בשכר טירחה, לו טוענים הנתבעים שכנגד, הן לעניין הייצוג המשפטי של התובעים שכנגד ביחס להסכמים, והן ביחס לפעולות והליכים בהמשך לכך. יוצא, כי התביעה העיקרית בתיק האמור והתביעה שכנגד הן באותו עניין. משכך, חלה במקרה זה הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, השוללת טענת התיישנות לגבי תביעה שכנגד מקום בו מדובר בתביעות העוסקות באותו עניין.
9. אשר לטענת השיהוי. טענה זו מבוססת על ויתור על זכות, ועל שינוי מצב לרעה על ידי הנתבע, בשל חלוף הזמן, באופן המצדיק את דחיית ההליך. על מנת לבסס יסודות אלה, יש להניח תשתית עובדתית ממשית. בית המשפט העליון פסק, כי הנטל הרובץ על הטוען טענה מסוג זה הוא כבד (ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים
פ"ד נז(5) 433 (2003), בפיסקה 15 ואילך). תשתית כאמור לא הונחה במקרה שבפני
י. אין גם כל טיעון, בסיכומי הנתבעים שכנגד, אשר יש בו התמודדות עם הדרישות שהועלו בפסיקה לשם ביסוסה של טענה זו. אני דוחה, אפוא, גם טענה זו.
10. נוכח מסקנה זו, אדון עתה בטענות הצדדים לגופה של התביעה שכנגד.
אחריות הנתבעים שכנגד: ההסכמים מול המוכרים
11. (א) נקודת המוצא המשפטית לדיון היא, כי קיימת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, של עורך הדין ללקוח אותו הוא מייצג. חובתו של עורך הדין לפעול בשקידה סבירה לטובת לקוחו מבוססת גם על הקשר החוזי בין השניים. בית המשפט העליון פסק לעניין זה, כי
"עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות ... הפרת חובה זו מקימה אחריות מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. בסיס נוסף לחבות של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. התרשלות בייצוג עניינו של הלקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש, אם כן, עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או עילה לתביעה נזיקית על פי עוולת הרשלנות.... מבחינת סטנדרט ההתנהגות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים ... הסטנדרט הוא רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב כלפיו, לצד כללי האתיקה הקובעים את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין"
(בע"א 2625/02
נחום נ' דורנבאום
פ"ד נח(3) 385 (2004) בפיסקה 10)
(ב) במקרה זה עולות טענות ביחס לפעולותיו של עורך דין בניסוח חוזה לרכישת חנות ובביצועו של חוזה זה. לעניין אחריותו וחובתו של עורך הדין כלפי לקוחו בהקשר זה נפסק, כי
"חייב עורך הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר; ואם לאחר שהכין להם חוזה כאמור, יסרבו הם לחתום על תנייה זו או אחרת, גם לאחר שעורך הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז ייתכן שיצא עורך הדין ידי חובתו כלפיהם, אף אם התנייה תימחק מן החוזה"
(על"ע 2/80
פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב יפו
פ"ד לד(4) 707 (1980), בעמוד 708).
(ג) באופן ספציפי, פסק בית המשפט העליון, כי על עורך הדין להעמיד את לקוחו "על
הסיכון
שהוא
נוטל ע'י תשלום מלוא התמורה מראש .... רק
אם
הזהיר עו'ד את לקוחו והלה עמד על רצונו להיכנס
לעסקה,
רק
אז יצא עוה'ד ידי חובתו" (ראו ע"א 554/87
מזור נ' אריאלי
פ"ד מה(1) 370 (1990), בפיסקה 3(ב) לפסק דינה של כב' השופטת נתניהו).
(ד) ודוק. כאשר מדובר על חוזה לרכישת זכויות בנכס מקרקעין, כמו במקרה שבפני
י, קיימת חשיבות רבה להבטחת התנאים הנדרשים, לשם העברת הזכויות על שם הקונה. המדובר בעניין המצוי בלב ההתקשרות. בגדר זה, על עורך הדין המייצג לקוח הרוכש זכות בנכס מקרקעין לבדוק גם את החובות החלים על הדירה, אשר תשלומם מהווה תנאי להעברת הזכויות, ולוודא כי החוזה כולל ערובות מספקות לשם הבטחת התשלום של חובות אלה.
(ה) ערובות כאלה יכולות ללבוש צורות שונות. ניתן לקבוע לוח תשלומים אשר ייצור הקבלה בין מתן אישורים על ביצוע התשלומים האמורים, ובין ביצוע תשלום התמורה על פי החוזה. ניתן לקבוע כי סכומים מסויימים יופקדו בנאמנות, עד להמצאת אישורים כאמור. ניתן לקבוע ערובה אחרת להמצאת אישורים כאמור. ניתן גם לדאוג לקבלת ייפוי כוח בלתי חוזר, אשר יאפשר לרוכשי הזכויות, במקרה הצורך, לבצע את הנדרש לשם העברת הזכויות לשמם, תוך שיור זכותם לקבל שיפוי מן המוכרים במקרה שיידרשו לבצע על חשבונם תשלומים אשר על פי החוזה המוכרים חבים בהם. ניתן, כמובן, לשלב בין פתרונות אפשריים אלה. בכל מקרה, על עורך הדין מוטלת החובה לגבש מנגנון חוזי אשר יספק הגנה נאותה ללקוחו, הרוכש זכויות בנכס מקרקעין, ולוודא כי המנגנון החוזי שנקבע מבוצע בפועל, הלכה למעשה.
(ו) כעולה מן הפסיקה עליה עמדתי, על עורך הדין להעמיד את לקוחו, באופן ברור ומפורש, על הצורך בקביעת מנגנונים כאמור לשם הבטחת זכויותיו. יש לזכור, כי במקרה הרגיל, לעורך הדין יתרון מובהק במידע, בהבנה ובניסיון על לקוחו. הלקוח הממוצע מבצע מספר קטן של עסקאות מקרקעין בחייו. הוא אינו מודע, ברגיל, לסיכונים הכרוכים בעסקאות מסוג זה. משכך, גם אם באה מן הלקוח בקשה או דרישה שלא לכלול בהסכם בטוחות שונות, על רקע המשא ומתן שקיים עם מוכר הזכויות, נדרש עורך הדין להבהיר ללקוח, ברחל בתך הקטנה, מהם הסיכונים הכרוכים באי קביעתם של הסדרים מתאימים בהסכם, לשם הבטחת העברתן של הזכויות לשמו של הלקוח. הדבר הכרחי, על מנת שהסכמתו של הלקוח לכך שהסדרים כאמור לא ייכללו בהסכם, תהא הסכמה מדעת, המשקפת הבנה אמיתית של הסיכון שניטל ומשמעותו.
(ז) דברים אלה יפים גם במקרה שבפני
י. מן הראיות עולה, כי התובעים שכנגד חסרי השכלה משפטית או הבנה בנבכיהן של עסקאות נדל"ן. לוי הוא מנהל חנות לממכר אופניים, ועסק בכך בכל התקופה הרלוונטית לתיק זה. כהן היה קצין במשטרת ישראל, ויצא לפני מספר שנים לגמלאות (ראו בהקשר זה בעדותו של לוי, עמוד 25 שורה 15 עד עמוד 26 שורה 8). על רקע זה, יש ממש בטענת התובעים כי לא היו מומחים בקניית נכסים ולא ידעו איזה בדיקות יש לעשות (עמוד 32, שורות 5 – 8). בהקשר זה לא הוכחה טענת הנתבעים שכנגד, כי המדובר באנשי עסקים מנוסים, כביכול. משכך, החובה להעמיד את הנתבעים ברחל בתך הקטנה על הסיכונים והנפקויות הכרוכים בהסדר חוזי כזה או אחר, עומדת במקרה זה במלוא עוצמתה.
(ח) על רקע עקרונות אלה השאלה היא, האם הוכח כי הנתבעים שכנגד הפרו את החובות האמורות המוטלות עליהם. לבחינת שאלה זו אפנה עתה.
12. (א) התובעים שכנגד טוענים כי הנתבעים שכנגד לא הבטיחו את העברת הזכויות בנכס מן המוכרים, כשהן נקיות מכל חוב שעבוד ו/או זכות צד ג' כלשהי. בגדר זה התובעים שכנגד טוענים כי בהסכמי המכר אין הבטחה, כי תשלום התמורה יבוצע בכפוף לתשלומי מסים, היטלים, אגרות וחובות הרובצים על הנכס, ובפרט תשלומי מס שבח, דמי הסכמה ודמי חכירה ממינהל מקרקעי ישראל, תשלומים לחברה המשכנת, וכל תשלום אחר הנחוץ לשם העברת הזכויות.
(ב) עוד טוענים התובעים שכנגד, כי בהסכם לא נקבע מנגנון להפקדת כספם בנאמנות, עד לסילוק כל החובות של המוכרים וקבלת אישורים לשם העברת הזכויות. התובעים שכנגד מוסיפים, כי הנתבעים שכנגד נמנעו מהתניית תשלום מלוא התמורה החוזית בקבלת הסכמה של מינהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת להעברת הזכויות. התובעים שכנגד מטעימים, כי בהסכמי המכר אין התייחסות לתשלום דמי הסכמה, דמי חכירה או חבות המוכרים לחברה המשכנת.
13. עיון בהסכמי המכר מלמד, כי אכן לא נקבע מנגנון חוזי להבטחת כספם של הרוכשים, הם התובעים שכנגד. לא נקבע לוח תשלומים אשר יש בו כדי לשייר חלק מן התמורה עד לקבלת אישורים על תשלום החובות המוטלים על המוכרים. לא נקבעה הפקדת כספים בנאמנות. לא נקבעה ערובה אחרת, אשר יש בה כדי להבטיח תשלום חובות כאמור.
14. לנתבעים שכנגד מספר הסברים לכך שההסכם לא כלל בטוחות כנדרש לעיל. אדון בהסברים אלה
[3]
.
15. הנתבעים שכנגד טענו (ראו סעיפים 2.4.1.1, 2.4.1.2, 2.4.1.3 לתצהיר רייזמן), כי התובעים היו מודעים היטב למתכונת זו של העיסקה, וכי היה ברור לכולם שבשל חוסר סדר בספרי החברה הכלכלית רישום הזכויות יארך זמן רב מן המקובל, ועל כן סירבו המוכרים למתן בטוחות להבטחת הרישום.
16. (א) אין בידי לקבל הסבר זה. הוא אינו מתיישב עם המוצג נ/11, נסח רישום בלשכת רישום המקרקעין, ממנו עולה כי החנות נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 19.12.91. המדובר במועד המרוחק כשנה וחצי בלבד מכריתת ההסכמים. אין מדובר בתקופה כה ארוכה, העשויה להצדיק ויתור על בטחונות.
(ב) ההסבר האמור אף אינו מתיישב עם המוצג נ/8, מסמך בכתב ידו של רייזמן מזמן אמת, בו נכתב מפי בא כוח המוכרים, אשר גם ייצג את החברה הכלכלית, כי בנובמבר 1990 הנכס היה בהליכי סיום רישומו כבית משותף.
17. בחקירתו הנגדית מסר רייזמן הסבר נוסף, והוא כי החזר משכנתא ביחס לחנות בלע את כל כספי העיסקה, באופן שלא איפשר להשאיר כספים בנאמנות (עמוד 12, שורה 1 ואילך).
18. (א) גם הסבר זה אינו משכנע. אכן, מחומר הראיות עולה, כי על הנכס רבצה משכנתא בגובה של 120,000 דולר בערך. מכך עולה כי ביסודו של דבר אכן היתה חפיפה בין סכום ההסכמים ביחד ובין סכום המשכנתא (ראו עדות כהן, עמוד 44, שורה 25 ואילך; עמוד 45, שורה 8). לא למותר להעיר בקשר לכך, כי ההסכם הראשון (אך לא השני) הותנה בכך שסכום המשכנתא לבנק לאומי לא יעלה על הסך של 240,000 ₪ (סעיף 5(א) להסכם), סכום הקרוב לסכום ששולם עבור החנות על ידי התובעים שכנגד.
(ב) מן הראיות עולה גם, כי התובעים שכנגד סילקו את המשכנתא במישרין מול הבנק המלווה. הם עשו כן במספר תשלומים עד לסילוק מלא, במשך מספר שבועות, עד לפירעון מלא של ההלוואה בחודש אוגוסט או ספטמבר 1990 (עדות לוי, עמוד 30, שורות 13 – 30).
19. (א) יוצא, כי סכום המשכנתא אכן נבלע בסכום התמורה החוזית של 120,000 דולר. עם זאת, התמורה החוזית כללה רכיב נוסף. ההסכם הראשון היקנה למוכר הראשון, בנוסף לסכום ששולם, זכות לקבל, במשך שנה נוספת, דמי שכירות בגין החנות (סעיף 3 להסכם). מדובר בסכום של יותר מ – 15,000 דולר, המתייחס לתקופה
שלאחר
כריתת ההסכמים (עדות כהן, עמוד 45, שורה 10, 21; כהן העיד כי היה מדובר בדמי שכירות חודשיים בסך של 1,875 דולר, עמוד 45, שורה 19). על פי הנתונים שבפני
י, סכום זה היה יכול לכסות את עיקר החובות בגין מס שבח, החברה הכלכלית ודמי ההסכמה למינהל.
(ב) יוצא, כי גם אם מלוא סכום הרכישה של החנות נבלע במשכנתא שרבצה על החנות, ניתן היה להסדיר בטוחה לחיובי המוכרים, באמצעות מנגנון מתאים אשר ייצור הקבלה בין העברת כספי השכירות למוכרים, ובין מתן אישורים על תשלום כל החובות הרלוונטיים (ראו עדות כהן, עמוד 45, שורה 19 ואילך).
(ג) חשוב להדגיש, כי בניגוד לנטען עתה מטעם הנתבעים שכנגד, עולה ממכתבים שהוקראו לפרוטוקול, ואשר נכתבו על ידי רייזמן בזמן אמת, כי הלה ידע בבירור, בזמן אמת, כי הסכום של כ - 15,000 דולר דמי שכירות יועבר אף הוא למוכרים, על ידי התובעים שכנגד, כחלק מן התמורה החוזית (ראו עמוד 26, שורה 24 ואילך; עמוד 28, שורות 18 – 23). העברת דמי השכירות כאמור אף עולה מסעיף 3 להסכם הראשון, כנזכר לעיל. אין מדובר, אפוא, בידיעה אשר צמחה, כנטען, בדיעבד, אף כי הסכום האמור אינו משתקף בטפסי המש"ח אשר הוצגו כראייה (נ/1, נ/2).
(ד) זו אף זו, לא היתה מניעה לדרוש ערובות אחרות, כמו למשל ערבות, ובכלל זה ערבות בנקאית. יוצא, כי יש לדחות את ההסבר האמור לאי הכללתם של בטחונות מספקים בהסכמים.
20. (א) לא נעלם מעיני, כי מעדויות התובעים שכנגד עולה קושי, הנוגע למועד חתימתו של ההסכם השני. ההסכם השני נושא תאריך 10 לפברואר 1991. היום והחודש מולאו בכתב יד. השנה הודפסה בכותרת ההסכם. מן התיאור לעיל עולה, כי התשלומים על פי ההסכמים נעשו זמן ניכר לפני כן, ולא יאוחר מספטמבר 1990. יוצא, כי ההסכם השני נחתם
לאחר
שנעשה התשלום. לכאורה, הסכם זה לא שיקף את המציאות הלכה למעשה.
(ב) מעדויות התובעים שכנגד עולה, כי ההסכם השני נחתם מספר ימים לאחר ההסכם הראשון, הנושא תאריך 12.6.90 (ראו עדות כהן, עמוד 43, שורה 5 ואילך). לוי נחקר על העניין חקירה ארוכה, והסביר כי בדיעבד ניסו הוא וכהן להבין מדוע נשאר תאריך החתימה בהסכם השני ריק בעת החתימה (עמוד 31 שורות 1 – 23). נוכח העובדה שבכותרת ההסכם השני מופיעה השנה 1991, התקשה לוי להסביר כיצד לא היו הוא וכהן מודעים בזמן אמת לפער שבין מועד החתימה בפועל ובין המועד המודפס על גבי ההסכם. הוא התקשה להסביר איך קרה כי רק בשנה האחרונה, כטענתו, הבינו השניים מה שקרה (ראו עדות לוי, עמוד 33 שורות 8 – 30; ראו במיוחד עמוד 33 שורה 14, שם טוען לוי כי לא הבין שבהסכם השני כתוב 1991).
(ג) בסיכומו של עניין, לא ניתן לקבוע ממצא לעניין הסיבה לפער שבין המועד בו נחתמו ההסכמים, על פי עדויות כהן ולוי, ובין המועד המופיע על ההסכם השני. עדותו של לוי בהקשר זה עוררה קשיים. עם זאת, לא ברור מה הקשר בין עניין זה, ובין הצורך להבטיח ביצוע תשלומים חיוניים לשם העברת הזכויות בחנות. לא ברור, כיצד יש בעניין זה כדי להצדיק את אי קביעתן של בטוחות נאותות על ידי רייזמן, בהסכמים למכירת הזכויות בחנות. לא ברור גם מה הקשר בין עניין זה, ובין טענות נוספות שהעלו התובעים שכנגד, ובהן אדון בהמשך, לעניין ליקויים בטיפול בעניינם על ידי הנתבעים שכנגד.
21. (א) קושי אחר שעלה בטיעוני הנתבעים שכנגד נוגע לסכום התמורה בגין החנות. הנתבעים שכנגד טוענים, כי עסקת המכר כללה תמורה נוספת בלתי מוצהרת ובלתי מדווחת בשיעור של 50,000 דולר נוספים (סיכומי הנתבעים שכנגד, סעיף 6).
(ב) לוי נחקר על עניין זה. לוי אישר בחקירתו הנגדית כי במהלך המשא ומתן היו דרישות לסכומים גבוהים. לטענתו, דרישות אלה ירדו בסופו של דבר מן הפרק (עמוד 26, שורה 20 – 24; עמוד 28, שורות 4 – 6; עמוד 29, שורות 1 – 2). מעדותו עולה, כי כשבועיים – שלושה לפני החתימה על ההסכם הראשון דובר על תמורה של 170,000 דולר (לא כולל דמי השכירות)
(ראו עמוד 28, שורות 20 – 23; עמוד 29, שורות 22 – 23). חרף זאת, לוי עמד על טענתו כי הסכום ששולם היה 120,000 דולר (עמוד 30, שורה 7).
(ג) אין בפני
י ראייה בלתי אמצעית כי אכן שולמה תמורה גבוהה מזו שהוצהרה ונכתבה. מן התיאור לעיל עולה חשד ממשי כי כך היה, ואולם לא ניתן לקבוע לעניין זה ממצא חד משמעי. מכל מקום, אין בכך כדי לסייע לתובעים שכנגד. רייזמן עצמו היה מודע לכל הנתונים. הוא היה מודע לכך שפרק זמן קצר בטרם חתימת ההסכמים דובר על סכומים גבוהים במידה ממשית מאלה שנכתבו בהסכמים (ראו עמוד 27, שורות 28 – 29; עמוד 27 שורה 2). מטעמו של רייזמן נטען כי קיבל את הנתונים מן התובעים שכנגד (עמוד 28 שורות 30 – 31). על רקע זה, יש ממש בטענת לוי, כי התובעים שכנגד לא פעלו בהקשר זה במנותק מרייזמן, וכי רייזמן, כדבריו, "הלך עם זה לאורך כל הדרך" (עמוד 32, שורה 31). לא ניתן לקבל, במצב זה, את הטענה כאילו רייזמן הוטעה על ידי התובעים שכנגד, אשר העלימו ממנו מידע מהותי, ועל כן לא היה בידו להושיט להם את הסיוע המשפטי הנדרש.
22. (א) בתצהירו, מסר רייזמן (סעיף 2.8.3) הסבר שלישי להעדר בטחונות בעיסקה. על פי הסבר זה, היה מדובר בדרישה אולטימטיבית של עורך הדין אשר ייצג את המוכרים. רייזמן טען בהקשר זה, כי העיר על כך לבא כוח המוכרים, אשר אמר לו כי מדובר בתנייה קשיחה אשר אינה עומדת למשא ומתן (סעיפים 2.5.1 – 2.5.2 לתצהירו). רייזמן הוסיף כי הצביע בפני
י התובעים שכנגד על הבעיה של הבטחונות, ואולם התובעים שכנגד אמרו לו "זה בסדר. זו עיסקה טובה" (סעיף 2.5.4 לתצהירו). רייזמן טען גם בעדותו כי העמיד את התובעים שכנגד על הסיכונים במשך כל התקופה (עמוד 12, שורה 8).
(ב) התובעים שכנגד הצהירו (סעיף 5) כי נתנו שיקול דעת מלא לעורכי הדין. לדבריהם, "מעולם לא הצגנו לעוה'ד כל דרישות או התניות או הגבלות על שיקול דעתם ומעולם לא הבענו סירוב או התנגדות להבטחת כספינו או להפקדת כספים בנאמנות" (ראו גם עדות לוי, עמוד 32, שורה 24 ואילך). אכן, מעדותו של לוי עולה, כי את הפרטים על המשא ומתן קיבל רייזמן ממנו, ואפשר שגם מן המוכרים ובא כוחם (עמוד 34, שורות 8 – 24). עם זאת, אין בחקירתו של לוי רמז לכך, שרייזמן קיבל מן הנתבעים הנחייה או התנייה כלשהן לעניין בטוחות בהסכם, בין לעניין תשלום חובות, ובין לעניין קבלת יפויי כוח.
(ג) גם הסבר זה אינו משכנע. טענתו של רייזמן כי העמיד את התובעים שכנגד על הסיכונים הכרוכים בהעדר בטוחות אינה משכנעת. רייזמן אינו מפרט מהם אותם סיכונים אשר נמסרו לתובעים שכנגד. לא הוצג בהקשר זה כל מסמך. חסר זה בולט, נוכח מסמכים שהוצגו לגבי שלבים שונים של השיג ושיח בין התובעים שכנגד ובין הנתבעים שכנגד, מהם עולה כי הנתבעים שכנגד טרחו להעלות על הכתב, ברחל בתך הקטנה, את המלצותיהם, ואת הסיכונים הכרוכים בתרחישים שונים, כאשר הגיע הליווי המשפטי לצמתי מפתח. ראו, לעניין זה, מכתב עו"ד גל ממשרד הנתבעים שכנגד, המופנה לתובעים שכנגד, נספח ה'11 לתצהירי התובעים שכנגד, מיום 28.7.96; ראו את מכתב קידר לתובעים שכנגד, מיום 18.5.05, נספח ה'1 לתצהירי הנתבעים שכנגד).
(ד) בנסיבות אלה, לא אוכל לקבוע, כי אכן היתה הסכמה מדעת של התובעים שכנגד לכך שלא יהיו בטוחות נאותות בהסכמים. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח קיומה של תמורה חוזית, היא דמי השכירות, אשר היה בה כדי לספק בטוחה כאמור.
23. המסקנה היא, כי לא ניתן מצד הנתבעים שכנגד הסבר משכנע לכך, שההסכמים לא כללו את הבטוחות הנדרשות לביצוע התשלומים החלים על המוכרים, הנדרשים לשם ביצוע העברת זכויות לשמם של התובעים שכנגד. אני קובע, כי היתה רשלנות של רייזמן לעניין זה.
24. (א) כנזכר לעיל, התובעים שכנגד טוענים עוד, כי בהסכמי המכר אין התייחסות לתשלום דמי הסכמה, דמי חכירה או חבות המוכרים לחברה המשכנת.
(ב) עיון בהסכם מעלה כי דין טענה זו להתקבל באופן חלקי. ההסכם קובע את חבות המוכרים בתשלומים שוטפים בגין הנכס, כגון מים וחשמל (סעיף 9). הוא קובע גם את חבותם בתשלומים הנובעים מהחזקת חלקם בחנות (שם). דומה כי דמי חכירה נופלים לגדר זה.
(ג) ההסכם מתייחס גם לדמי העברה בחברה משכנת ו/או בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 10(א), 10(ג)). החבות בתשלום זה הוטלה על שני הצדדים לעיסקה, בחלקים שווים. יוצא, כי לגבי עניינים אלה אין ממש בטענת התובעים שכנגד.
(ד) עם זאת, אין בהסכם כל התייחסות לנושא של דמי הסכמה. אין בטיעוני הנתבעים שכנגד הסבר ברור להעדרה של התייחסות כאמור.
(ה) הנתבעים שכנגד טוענים בהקשר זה, כי איש לא כפר מעולם בחבותם של המוכרים לשלם את דמי ההסכמה והחכירה למינהל. טענה זו אינה מתיישבת עם סעיף 10 לכתב ההגנה שהגיש המוכר הראשון כלפי התביעה בת.א. 7192/03, משם עולה במפורש כי הוא כופר בטענה בדבר חבותו בדמי הסכמה. יוצא, כי יש ממש בטענות התובעים שכנגד כי נפל פגם בניסוח ההסכם על ידי רייזמן, לעניין זה.
25. (א) עוד טוענים התובעים שכנגד, כי הנתבעים שכנגד לא בדקו את מצב הזכויות של המוכרים, כמו גם ההתחייבויות הכספיות הקיימות ו/או הנלוות לביצוע העסקאות, אלא בחלוף שנים רבות, וגם זאת באופן חלקי. לעניין זה טוענים התובעים שכנגד, כי עד למועד הגשת התביעה, טרם נחתם הסכם חכירה בין המינהל ובין המוכרים (ראו נספח ה' לכתב התביעה שכנגד, מכתב היועצת המשפטית של המינהל מיום 22.9.05).
(ב) הנתבעים שכנגד טוענים כי עד היום לא קיימת בעיה בטיב הזכויות, אלא אך ורק חובות המפריעים לסיום הרישום (תצהיר רייזמן, סעיף 2.4.1.5). לדבריו, התובעים שכנגד סירבו לבצע את התשלום ולתבוע, מה שהיה מפסיק את עיכוב הרישום. רייזמן העיד, כי במועד הרלוונטי הזכויות היו נקיות ורשומות על שם המוכרים עם משכנתא לטובתם (עמוד 7, שורה 26).
(ג) תשובה זו מספקת מענה מניח את הדעת לעניין בחינתן של טיב הזכויות. עם זאת, לא ניתן מענה מניח את הדעת בכל הנוגע לבחינת החובות הרובצים על הנכס טרם חתימת ההסכמים. לעניין זה עולה מחקירתו של רייזמן כי טרם ההתקשרות לא בדק האם קיים חיוב במס שבח ומה שיעורו (עמוד 12, שורה 17). הטענה, כי לא ניתן היה לדעת את הדבר, אינה משכנעת.
(ד) מן החומר עולה עוד, כי עד לשנת 1996, זמן רב לאחר כריתת ההסכמים, וכשלוש שנים לאחר שהמוכר השני עזב את הארץ (ראו מוצג נ/5), עדיין לא ידע רייזמן על מלוא החובות הנוגעים לנכס. הדבר עולה ממכתב של רייזמן מיום 28.7.96 (חלק מנספח ז' לתצהירו; נספח ה'11 לתצהיר התובעים שכנגד), בו נזכרים אך ורק חובות עבר למס שבח.
(ה) יש להפנות בהקשר זה גם למכתב החברה הכלכלית מיום 16.9.96, נספח ז' לתצהיר התובעים שכנגד, המתעד את החובות אותם דרשה החברה הכלכלית מן התובעים שכנגד באותה נקודת זמן כתנאי לרישום הזכויות על שמם. ממכתב של עורך דין ממשרד הנתבעים שכנגד מיום 24.9.96, עולה כי החובות האמורים לא היו ידועים לנתבעים שכנגד או למי מהם, ואף לא היה ידוע להם כי הבית המשותף נרשם (הגם שהדבר היה בשנת 1991) (מכתב זה צורף גם הוא חלק מנספח ז' לתצהיר התובעים שכנגד).
(ו) גם מכתב תשובה שניסחו הנתבעים שכנגד בת.א. 7192/03 (ראו עדות רייזמן, עמוד 5, שורה 20 ואילך) עולה (סעיף 19), כי מן המכתב האמור של החברה הכלכלית מיום 16.9.96 נודע לנתבעים שכנגד לראשונה על אי תשלום דמי הסכמה, ועל מקור החובות לחברה הכלכלית.
(ז) מכל האמור עולה תמיכה בטענת התובעים שכנגד, כי רייזמן לא בדק כנדרש את החובות לחברה הכלכלית או למינהל בעת כריתת ההסכם. לא למותר לציין, כי החובות האמורים גם אינם נזכרים בהסכם.
26. (א) התובעים שכנגד מוסיפים וטוענים, לעניין הרשלנות הנטענת, כי רייזמן לא טרח לקבוע מועד להעברת הזכויות, במסגרת ההסכם השני.
(ב) יש ממש בטענה זו. עם זאת, בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי יש לראות במחדל זה משום רשלנות. הטעם לכך הוא, שסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים) קובע, כי
חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת
החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. נוכח הוראה זו, ובשים לב לקיומו של מועד להעברת הזכויות בהסכם הראשון, איני סבור כי היעדרו של המועד בהסכם השני עולה כדי רשלנות של רייזמן.
27. (א) התובעים שכנגד מוסיפים וטוענים, כי רייזמן נמנע מהתניית תשלום מלוא התמורה בקבלת יפויי כוח בלתי חוזרים מן המוכרים להעברת הזכויות. בכתב התביעה שכנגד נטען כי עד היום אין בידי התובעים שכנגד יפויי כוח כאמור.
(ב) אין חולק, כי בסעיף 4 להסכמים נקבע, כי להבטחת ביצוע העברת הזכויות על שם התובעים שכנגד, ולהבטחת מילוי התחייבויות המוכרים לפי ההסכמים, יחתמו המוכרים במעמד חתימת ההסכמים על ייפוי כוח
בלתי חוזר המייפה את כוחם של עורכי הדין אביטל חן ו/או דני רייזמן לעשות כל פעולה ולחתום על כל מסמך בשמום ובמקומם של המוכרים, לשם העברת הזכויות בחנות על שם התובעים שכנגד ורישום החנות על שמם. נקבעו הוראות לעניין הנסיבות והתנאים לעשיית שימוש ביפוי כוח כאמור.
(ג) ברם, יש ממש בטענת התובעים שכנגד, כי לא נעשתה הקבלה בין קבלת ייפוי כוח כאמור ובין תשלום מלוא התמורה החוזית. כך יצא, כי במשך תקופה ארוכה לא הומצא ייפוי כוח כנדרש לידי בא כוח התובעים שכנגד.
28. מתצהירי התובעים שכנגד ומכתב ההגנה שהגישו עולה כי במהלך ניהולם של ההליכים בפני
י התקבל ייפוי כוח מן המוכר הראשון (ראו בפיסקה 17 לתצהירים). אשר למוכר השני, הוצג כראייה העתק מיפוי הכוח שנמסר על ידו לבא כוח המוכרים על ידי המוכר השני הוצג כראייה (נ/12). הוא נושא תאריך 10.2.1991. בניגוד לכתוב בהסכמים, ייפוי הכוח לא ניתן לבא כוח הקונים, הוא רייזמן (ראו סעיף 4 להסכם). קיימת בהקשר זה חשיבות רבה לכך שיפוי הכוח יסמיך גם את בא כוח הקונים לפעול, על מנת שאלה יוכלו, באופן אוטונומי, לדאוג להשלמת הרישום על שמם.
29. יוצא, כי על פי הראיות שבפני
י, טרם בוצעה במלואה הוראת סעיף 4 האמורה, לעניין המוכר השני. עולה עוד כי חל עיכוב משמעותי של כ – 15 שנה בקבלת ייפוי הכוח מן המוכר הראשון. יש בכך כדי להמחיש את הפגם הנובע מהעדרה של הוראה חוזית, המתנה את השלמת התמורה החוזית במסירת ייפוי כוח כאמור. אני קובע, כי גם לעניין זה הוכחה התרשלות של רייזמן.
30.
סיכום בינים
i
. נוכח כל האמור, אני קובע כי הוכחה התרשלותו של רייזמן בניסוח ההסכמים, המוצאת ביטויה בכך שההסכמים לא כללו ערובות נאותות שיבטיחו את ביצוע מלוא התשלומים החלים על המוכרים, הנדרשים לשם ביצוע העברת זכויות לשמם של התובעים שכנגד. אני קובע גם, כי נפל פגם בניסוח ההסכם על ידי רייזמן, לעניין דמי ההסכמה. עוד אני קובע, כי הוכחה התרשלותו של רייזמן, בכך שלא בדק כנדרש את החובות לחברה הכלכלית או למינהל בעת כריתת ההסכם. כן הוכחה התרשלות, בכך שלא נקבעה הוראה חוזית, המתנה את השלמת התמורה החוזית במסירת ייפוי כוח כאמור.
31. אדון עתה בטענות התובעים שכנגד לעניין אחריות הנתבעים שכנגד בכל הנוגע לטיפול בהליכים משפטיים.
אחריות הנתבעים שכנגד: הטיפול בהליכים משפטיים
32. התובעים שכנגד טוענים כי הנתבעים שכנגד התרשלו בטיפול בעניינם גם בהליכים משפטיים שלאחר כריתת העסקאות. לעניין זה טוענים התובעים שכנגד כי פנו לנתבעים שכנגד בשנת 1992 על מנת שאלה יבחנו נקיטת הליכים להגשת תביעה נגד המוכרים, והעניקו לנתבעים שכנגד סמכות לפעול (ראו בהקשר זה סעיף 31 לתצהירי התובעים שכנגד). לטענת התובעים שכנגד, התביעה הוגשה (ת.א. 7192/03) 11 שנים אחרי כן. התובעים שכנגד טוענים כי הגשת התביעה שכנגד נגועה בסחבת ושיהוי. לטענת התובעים שכנגד, הנתבעים שכנגד ידעו כי התביעה הכספית ביחס למוכר הראשון התיישנה בשלהי שנת 1997, וביחס למוכר השני בתחילת 1998, וחרף זאת לא טרחו לנקוט בהליכים.
33. אציין, כי מן החומר שבפני
י עולה, כי גם בשלב זה, עיקר הטיפול בעניינם של התובעים שכנגד נעשה על ידי רייזמן. מתצהיר קידר, אשר לא נסתר לעניין זה, עולה כי רייזמן טיפל בשלבים שקדמו להגשת התביעה, במשא ומתן מול בא כוח המוכרים לפיצוי והסדרת ההפרות החוזיות, ובגיוס האגרות לתביעה. מעורבותו של קידר בתיק החלה לאחר שאלה הושלמו (סעיף 1.2 לתצהיר קידר). קידר טיפל בשלב בו הוכנה תביעה נגד המוכרים (ראו סעיף 1.3.4 לתצהיר רייזמן).
34. בחומר שבפני
י מצויים מכתבי התראה ודרישה שנשלחו על ידי רייזמן לבא כוח התובעים בהקשר זה (נספח ה'5 לתצהיר התובעים שכנגד, מיום 28.5.91; נספח ה'6 לתצהיר התובעים שכנגד, מיום 4.6.91; נספח ה'8 לתצהיר התובעים שכנגד, מיום 18.8.91; נספח ה'9 לתצהיר התובעים שכנגד, מיום 22.10.91; נספח ה'10 לתצהיר התובעים שכנגד, מיום 20.2.1992). עולה עוד כי צורפה למכתב ה'9 טיוטה של כתב תביעה, שבדעת התובעים שכנגד להגיש לעניין זה (ראו נ/4).
35. אין חולק, כי התביעה הוגשה בשנת 2003. המדובר במועד המרוחק כ – 11 שנים מהפרות ההסכמים על ידי המוכרים. הנתבעים שכנגד הביאו מספר הסברים לעובדה זו. אדון בהסברים אלה להלן.
36.
ראשית
, נטען (תצהיר רייזמן, סעיף 2.8.1 ואילך) כי הדבר נבע מהתמשכות המשא ומתן שניהל רייזמן עם בא כוח המוכרים, בניסיון להגיע להסדר. בהקשר זה נטען כי קוימו עשרות שיחות כדי לממש הסדר, אשר עיקריו פורטו בתצהיר האמור. רייזמן הסביר, כי כל עוד לא כשל המו"מ, לא הוגשה התביעה (סעיף 2.8.2).
37. (א) הסבר זה אינו משכנע. בית המשפט העליון כבר פסק, כי
"במשא ומתן... מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצונו לפנות לבית משפט זה".
(בג"צ 410/78
מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר
ואח' פ"ד לז(1) 271 (1979) בעמוד
273-272).
עוד נפסק, בהקשר זה, כי
"רגע מסוים זה, שהוא נקודת האיזון בין הניסיון למצות את הדרכים החלופיות לבין המסקנה כי כלה ונחרצה מעם
הרשות שלא להיענות לפניות נוספות של העותר, נקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה, כמו שגם משך
הזמן
שעבר
ממנו ועד להגשת העתירה, המצדיק מסקנת
שיהוי,
תלוי
בנסיבותיו של כל מקרה."
(בג"צ 1681/90
ועד
הפעולה בעניין הרחבת דרך מס' 2 קטע אכדיה – נוף ים נ' שר הבינוי והשיכון
, פ"ד מו (1) 505 (1992), בעמוד 510)
(ב) דברים אלה נכתבו על סוגיית השיהוי בפני
יה לבית המשפט הגבוה לצדק. הגיונם יפה,
בשינויים המחוייבים, גם במקרה שבפני
י. הדברים אמורים בוודאי בשים לב לסיכון של חלוף מועד ההתיישנות, אשר היה סיכון ממשי במקרה זה. לעניין סיכון זה נפסק, כי
"על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך דינו. כך למשל, חייב עורך דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת..."
(ראו ע"א 37/86
לוי נ' שרמן
פ"ד מד(4) 446 (1990) בעמוד 463)
(ג) במקרה שבפני
י, בעת הגשת התביעה בשם התובעים שכנגד, בשנת 2003, חלף זה מכבר המועד הסביר לפעולת עורך הדין. נקודת הזמן האמורה חלפה, לכאורה, תקופת ההתיישנות. הדברים אמורים במיוחד בטענות לתשלומים כספיים על פי ההסכמים. משחלפה נקודה זו, הורע מצבם של התובעים שכנגד במידה ממשית. ניהולו של משא ומתן אינו יכול להצדיק את הדבר. בהקשר זה גם לא הוצגו נתונים קונקרטיים, מהם ניתן היה ללמוד על קיומו של אופק ממשי לסיומו המוצלח של המשא ומתן תוך זמן סביר.
(ד) זו אף זו. אין בחומר הראיות אינדיקציה כלשהי לכך שרייזמן (או קידר) העמידו את התובעים שכנגד, או מי מהם, במהלך השנים, על הסיכון הנובע מהתיישנות אפשרית של תביעתם. סיכון זה היה סיכון ממשי בנסיבות העניין. הוא אף התממש, כאשר הועלתה טענת התיישנות על ידי המוכר הראשון, בכתב ההגנה שהגיש בת.א. 7192/03 (סעיף 2, נספח יב' לתצהירי התובעים שכנגד). הנתבעים שכנגד עצמם עמדו על סיכון זה
לאחר
הגשת התביעה,
(ראו סעיף 4.2.4, 5.3 למכתב הנתבעים שכנגד לתובעים שכנגד מיום 18.5.05, נספח ה'1 לתצהירי הנתבעים שכנגד).
38. בעדותו טען רייזמן כי במשך כל התקופה התובעים שכנגד עמדו בקשר ישיר עם המוכרים וניסו למצוא פתרונות ישירים (עמוד 13, שורות 19 – 21). דברים אלה אינם תואמים את הנטען בתצהיר, ממנו עולה כי המשא ומתן המדובר התקיים בין רייזמן ובין בא כוח המוכרים (ראו סעיף 2.8.1 לתצהיר רייזמן). הדברים גם הוכחשו בעדותו של לוי (עמוד 34, שורות 30 – 31; עמוד 35 שורה 1). לא אוכל לתת משקל להסבר זה.
39.
שנית
, רייזמן נתן טעם נוסף להשתהות, והיא כי כהן ולוי לא רצו לשלם כספים אם לא היה הכרח בכך (סעיף 2.8.4 לתצהירו). לטענתו, מאז החתימה על הסכם שכר הטירחה, ביום 28.3.92, התובעים שכנגד לא הביאו למשרדו את כספי האגרה. על פי הטענה, שולמה האגרה רק ביום 26.6.03.
40. התובעים שכנגד מכחישים טענה זו. לטענתם, מעולם לא סירבו או דחו תשלום של אגרת בית המשפט (סעיף 33 לתצהיריהם). בהקשר זה, לא אוכל להעדיף את גירסתו של רייזמן. לרייזמן יתרון ידע והבנה מובהק על התובעים שכנגד. אם בשל הימנעותם מתשלום אגרה חלפו השנים, באופן שנוצר סיכון של חלוף תקופת ההתיישנות, הדעת נותנת כי היה עליו להבהיר מצב דברים זה למרשיו, בכתב ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. המדובר בדרך פעולה מתבקשת עבור עורך דין. כאמור, אין בפני
י ראייה כי רייזמן פעל בדרך זו, או בכל דרך אחרת, אשר יש בה כדי להעמיד את התובעים שכנגד על הסיכון האמור.
41. אוסיף, כי אין מחלוקת שהתובעים שכנגד שילמו את האגרה בסופם של דברים. אין בפני
י הסבר מצידו של רייזמן, מה השתנה בהקשר זה. אציין עוד, כי טענתו של רייזמן בסעיף 1.8.5 לתצהירו (וכן טענת קידר בסעיף 2.1 לתצהירו ואילך) כי כספי האגרה הובאו בשנת 2003 לאחר שנודע שהמוכר השני נסע לחו"ל, אינה מתיישבת עם המוצגים שהוגשו, מהם עולה כי היה ידוע זמן רב לפני כן כי המוכר השני נסע כאמור (ראו מוצג נ/5, בו רשם רייזמן עצמו כי עדכן את כהן, התובע שכנגד 1, על הסתלקותו של המוכר השני לחו"ל, ביום 4.2.93). לאי התאמה מהותית זו בגירסת הנתבעים שכנגד אין בפני
י הסבר מניח את הדעת.
42. נוכח כל האמור, אני קובע כי ההשתהות בהגשת התביעה נגד המוכרים עולה אף היא כדי רשלנות של רייזמן.
43. בכך אין כדי להסיר כל אחריות מן התובעים שכנגד לחלוף הזמן האמור. התובעים שכנגד אינם מספקים הסבר ברור כיצד יתכן שבמשך 12 שנים לא הוגשה תביעה, בלא שנקטו בכל פעולה ממשית לשם זירוז העניין. לוי טען בעדותו כי הוא וכהן פנו עשרות פעמים לנתבעים שכנגד כדי שאלה ייצגו אותם בתביעה נגד המוכרים, וזאת הן בביקורים במשרד הנתבעים שכנגד והן בשיחות טלפון (עמוד 35, שורה 22 ואילך). לטענתו, ביקשו כי תוגש תביעה. המדובר בשנים 1993 – 2003 (עמוד 36, שורה 1).
44. ברם, גם אם תיאור זה נכון, גם לגבי התובעים שכנגד היתה נקודת זמן, בה היה עליהם לשקול את צעדיהם. אין זה סביר, גם עבור האדם מן היישוב, להמתין פרק זמן כה ארוך, בחוסר מעש של ממש. התובעים שכנגד היו יכולים לקצוב לוח זמנים לפעולת עורכי הדין. הם היו יכולים לדאוג להעברת הטיפול בעניין לעורכי דין אחרים (כפי שאף עשו, בסופו של דבר). בהימנעם מעשות כן, לא פעלו בשקידה סבירה להגנת עניינם שלהם.
45. (א) נוכח כל האמור, ובשים לב לפער המידע וההבנה בין הצדדים, ולכך שהתובעים שכנגד לא הועמדו על ידי הנתבעים שכנגד על הסיכון של חלוף תקופת ההתיישנות, אני קובע על דרך האמדן כי התובעים שכנגד אחראים ל – 30% מנזקם.
(ב) ודוק. הנתבעים שכנגד אינם מעלים טענה מפורשת של אשם תורם. עם זאת, טענתם היא לאשם מלא של התובעים שכנגד אשר הביא לעיכוב בהגשת התביעה. בטענה זו כלולה, מניה וביה, טענה בעלת עוצמה פחותה, בדבר אשם תורם. משכך, אין מניעה, דיונית או מהותית, לחלק את האחריות בין הצדדים, כמפורט לעיל.
46. (א) בשולי הדיון בעניין זה יש לדון בטענה נוספת של התובעים שכנגד. התובעים שכנגד מוסיפים וטוענים כי בתביעה שהוגשה על ידי הנתבעים שכנגד בת.א. 7192/03, במסגרת הסכום הנתבע נמנעו הנתבעים שכנגד לכלול סכומי נזק שונים המפורטים בתביעה האמור (ראו סעיפים 10.1, 10.2, אשר הסכומים המפורטים בהם, ואשר נכללו בתביעה, לא הובאו בחשבון סכום התביעה כפי שמופיע בכותרת כתב התביעה).
(ב) המדובר באי התאמה בין כותרת כתב התביעה ובין תוכן התביעה. אין בפני
י הסבר מניח את הדעת לאי התאמה זו. טענת הנתבעים שכנגד, כי הסכומים לא נכללו הואיל ומדובר בתשלומים לחברה הכלכלית ולמינהל, אשר טרם שולמו לאותם גופים על ידי התובעים שכנגד, אינה משכנעת. על פי הנטען בתביעה האמורה חובת התשלום לגבי עניינים אלה רבצה מעיקרו של דבר על המוכרים. התביעה אינה לשיפוי. היא מבוססת על חבות חוזית נטענת של המוכרים לשאת בתשלום. פסק הדין שניתן עלפי צד אחד נגד המוכר השני (ביום 6.1.05) משקף אי התאמה זו, ואינו כולל את הסכומים האמורים בסעיפים 10.1 ו 10.2. עם זאת, אציין, בהקדמת המאוחר, כי לא הובהר כיצד גרם העניין, בפועל, נזק כלשהו לתובעים.
47.
סיכום בינים
ii
.
על יסוד כל האמור, אני קובע כי הנתבעים שכנגד אחראים כלפי התובעים שכנגד בגין 70% מן הנזקים המוכחים שנגרמו כתוצאה מן ההשתהות בהגשת התביעה.
48. אדון עתה בטענות התובעים שכנגד לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מן הרשלנות, עליה עמדתי לעיל.
הנזקים
49. (א)
חובות לחברה הכלכלית
. התובעים שכנגד טוענים בהקשר זה לנזק בשיעור של 7,683 ₪. הם מפנים בהקשר זה למכתב החברה הכלכלית לירושלים, היא החברה המשכנת, מיום 25.9.05 (נספח ז' לכתב התביעה שכנגד, מכתב החברה הכלכלית מיום 25.9.05). מדובר, על פי האמור במכתב זה, בתשלום בגין פתיחת תיק גנוז (2,691 ₪), ובגין רישום הבית המשותף ורישום הזכויות על שם הרוכש הראשון (4,527 ₪).
(ב) הנתבעים שכנגד מעלים בהקשר זה טענה בדבר הקטנת הנזק. לטענתם, בסמוך לאחר שהתברר כי ההסכמים הופרו על ידי המוכרים, הנתבעים שכנגד המליצו לתובעים שכנגד לפרוע את החובות הנתבעים, לאפשר את העברת הזכויות בנכסים על שמם, ולהגיש תביעה נגד המוכרים. רייזמן טען לעניין זה בתצהירו, כי במשך שנים המליץ ללקוחות לשלם את החובות שעל הנכס כדי לאפשר את השלמת הרישום, ואחרי כן לתבוע את המוכרים. לטענתו, התובעים שכנגד בחרו שלא לשלם, אלא לדחות זאת ככל שיכלו (סעיף 2.4.2.1).
(ג) עניין זה נוגע בעיקרו לנושא העלות של פתיחת התיק הגנוז בחברה הכלכלית. לעניין זה הוצג מכתב של עורך דין ממשרד הנתבעים שכנגד, הנושא תאריך 28.7.96 (נספח ה'11 לתצהירי התובעים שכנגד). במסמך זה נכתבה המלצת משרד הנתבעים שכנגד לתובעים שכנגד, כי יזדרזו לשלם את חובו היחסי של המוכר השני (סעיף 3), וזאת כדי שניתן יהיה לסיים את הליך רישום הזכויות בממכר על שמם.
(ד) התובעים שכנגד לא פעלו בדרך זו, ובכך לא הקטינו את נזקם. יש להזכיר, לעניין זה, כי מן החומר שבפני
י עולה כי בעת משלוח המכתב האמור, טרם נדרש על ידי החברה הכלכלית סכום כלשהו בגין פתיחת תיק גנוז (ראו נספח ז' לתצהירי התובעים שכנגד, מכתב מטעם החברה הכלכלית מיום 16.9.96). בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת הנתבעים שכנגד כי התובעים שכנגד לא פעלו כנדרש כדי להקטין את נזקם בהקשר זה.
50. הוצגו אסמכתאות המלמדות כי התובעים שכנגד שילמו לחברה הכלכלית סך של 5,197 ₪ בגין רישום זכויות, ביום 6.5.08 (ראו נספח ח' לתצהיר עדות ראשית), ו – 2,651 ₪ בגין דמי רישום, באותו מועד. בסך הכל עולה מן התיעוד שצורף כי התובעים שכנגד שילמו סך של 7,848 ₪. בנסיבות העניין, הצורך בעיקרו של תשלום האמור נובע מהתרשלותו של רייזמן, אשר לא דאג לביטחונות מספקים במסגרת ההסכמים, כמפורט לעיל. זאת, בניכוי הסכום האמור לעיל ששולם בגין פתיחת תיק גנוז.
51. (א) כאן המקום להזכיר כי ההסכמים הטילו בכל מקרה מחצית מן התשלום בגין הרישום בחברה המשכנת על התובעים שכנגד. יוצא, כי תקרת הנזק שנגרמה לתובעים שכנגד בגין עניין זה אינה עולה על מחצית הסכומים ששילמו (ראו סעיף 10(ג) להסכמים).
(ב) נוכח כל האמור, ולאחר שערוך ליום
פסק דין
זה, מתקבל סכום של 5,704 ₪.
52.
תשלומים למינהל
. התובעים מוסיפים וטוענים, כי המוכרים לא שילמו דמי הסכמה למינהל. המדובר בנזק הנובע במישרין מן ההתרשלות עליה עמדתי בניסוח ההסכמים. מן החומר שבפני
י עולה, כי ביום 8.3.01 דרש המינהל מן התובעים שכנגד, וכן מן המוכר הראשון, לשלם דמי חכירה בסך של 15,236 ₪ בגין "השנים האחרונות" (ראו נספח ד' לכתב התביעה שכנגד. לטענת התובעים שכנגד המדובר בתקופה של 7 שנים). כן דרש המינהל סך של 20,564.3 ₪ בגין דמי הסכמה. עוד נדרש סך של 6,086 ₪ בגין מע"מ. בסך הכל נדרש סך של 41,887.2 ₪.
53. הוצג שובר על תשלום דמי ההסכמה ודמי חכירה שנתיים, בסך הכולל מע"מ של 20,594.35 ₪ (נספח י' לתצהיר התובעים, הנושא תאריך 7.4.08). המרכיב של דמי החכירה השנתיים בסכום זה הוא 2,174.60 ₪, בצירוף מע"מ (15.5%). יש לנכות סכום זה מן הסך הכולל. יוצא כי
מתקבל סכום, נכון למועד התשלום, של 18,082.69 ₪. לא הוצגו אסמכתאות על תשלומים מעבר לכך.
54. בשערוך הסכום האמור למועד
פסק דין
זה, מתקבל סכום של 20,331.28 ₪.
55.
מס שבח
. הוגשו דיווחי מס לרשויות מס שבח מקרקעין, ביום 31.7.90 וביום 31.3.91. אין חולק, כי המוכר השני לא שילם את חובו בגין מס השבח, חרף האמור בסעיף 10(א) להסכם עליו חתם. הוכח כי התובעים שילמו ביום 12.8.1996 סך של 19,689 ₪ לשלטונות מס שבח, על מנת לסלק את חובו (ראו נספח ג' לכתב התביעה שכנגד).
56. (א) אכן, נגד המוכר השני ניתן
פסק דין
על מלוא סכום התביעה שהוגשה נגדו בת.א. 7192/03. הסכום הפסוק כולל גם את החיוב במס שבח. ברם, צודקים התובעים שכנגד בטענתם, כי בנסיבות העניין המדובר ב
פסק דין
עקר, הואיל והמוכר השני עקר לחו"ל, עוד בשנת 1993. לפיכך, נוצר לתובעים שכנגד נזק לעניין זה, אף כי קיים
פסק דין
לגביו. נזק זה הוא תוצאה ישירה של ההתרשלות בניסוח ההסכמים, עליו עמדתי לעיל.
(ב) יש ממש בטענה זו. דומה כי הנתבעים שכנגד עצמם שותפים לה. בכתב התביעה שניסחו הנתבעים שכנגד בשם התובעים שכנגד בת.א. 7192/03 הדבר אף עולה במפורש (ראו סעיף 6.2.4 לכתב התביעה האמור
[4]
). עובדה זו מלמדת על מימוש הסיכון שנוצר עקב העדר בטחונות מספקים בהסכמי המכר.
57. (א) בהקשר זה התובעים שכנגד מפנים לסעיף 11 להסכמים, לפיו כל סכום אשר על פי ההסכם היה על צד אחד לשלמו, ושולם בפועל על ידי הצד האחר, נושא הצמדה וריבית בשיעור של 15%, עד לתשלום מן הצד שכנגד. לא נסתרה טענת התובעים שכנגד בתצהיריהם, כי המדובר בריבית שנתית. התובעים טוענים כי בעת הגשת התביעה שכנגד, הוא יום 2.3.06, עמד חובו של המוכר השני לתובעים בגין עניין זה על סך של 74,458 ₪.
(ב) הנתבעים שכנגד טוענים כי אין מקום להוספה של 15% לעניין זה. לטענתם, המדובר בתנייה חוזית, אשר אינה חלה עליהם. אין לקבל טענה זו. נזקם של התובעים שכנגד כולל גם את התוספת האמורה, אשר היו זכאים לקבלה, והינה חלק מן התשלום החוזי אשר לא שולם לנוכח ההתרשלות עליה עמדתי בנקיטת הליכים. בכל הנוגע לתוקף התנייה אעיר, כי אין בפני
י טיעון, הגם שהוראה מעין זו כפופה לסמכות בית המשפט להפחית פיצויים מוסכמים (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה, התש"ל – 1970; ראו ע"א 18/89
חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן
, פ"ד מו(5) 257 (1992)). אני יוצא, אפוא, מן ההנחה שמדובר בתנייה תקפה.
(ג) עם זאת, היבט זה של הנזק כפוף, על פי טיבו, לקביעה כי לתובעים שכנגד אחריות תורמת ל – 30% מנזקם. אכן, אילו פעלו התובעים שכנגד בשקידה סבירה בניהול עניינם, היה בכך כדי להביא להקטנה משמעותית של הסכום האמור.
(ד) הנתבעים שכנגד לא חלקו על החישוב לפיו הסכום האמור עמד, בעת הגשת התביעה שכנגד, על סך של 74,458 ₪. יש להפחית מסכום זה 30% של ההפרש שבינו ובין הסכום ששולם, 19,689 ₪. מתקבל סכום של 58,027 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד ועד ליום
פסק דין
זה. מתקבל סך של 73,653.59 ₪.
58.
פיצויים מוסכמים
. מדובר בפיצוי מוסכם בגין ההפרה החוזית על ידי המוכרים, בסך של 20,000$. נתבע לגביו סך של 105,369 ₪ נכון למועד הגשת התביעה שכנגד (ראו סעיף 15(א) להסכמי המכר). אכן, הנתבעים שכנגד לא הפרו את ההסכם עם התובעים. עם זאת, ההתרשלות שתוארה לעיל גרמה לפגיעה בהזדמנות של התובעים שכנגד להיפרע מן המוכרים את הסכום האמור. בשל כך, המדובר בנזק בר פיצוי.
59. לעניין זה יש להפריד בין הנזק שנגרם ביחס למוכר הראשון (לגביו יש לתובעים שכנגד אחריות תורמת של 30%, כמפורט לעיל), ובין הנזק שנגרם ביחס למוכר השני. מתקבל סך, הכולל הפרשי ריבית והצמדה, נכון ליום
פסק דין
זה, של 101,459 ₪.
60.
העברת הזכויות בחנות
. התובעים שכנגד טוענים לפגיעה בזכויותיהם עקב אי יכולת להעביר הזכויות בנכס על שמם, בהעדר המוכר השני ולנוכח החובות הכבדים הרובצים על החנות. התובעים שכנגד טוענים גם לעלות גבוהה של ההליכים המורכבים, לרבות הליכים משפטיים, אשר יידרשו לשם העברת הזכויות. בגין עניין זה נדרש סכום של 100,000 ₪.
61. יש ממש בטענת הנתבעים שכנגד, כי לעניין זה לא הובאו ראיות מספקות, המאפשרות לפסוק פיצוי ממוני ברמת הודאות המינימלית הנדרשת. אין הצדקה לפסוק גם את הסכום שנתבע בגין תשלום בו נשאו התובעים שכנגד לשם ביצוע תחליף המצאה למוכר השני (818.21 ₪, ראו נספח יא' לתצהירי התובעים שכנגד). לא ניתן לקבוע, כי קיים קשר סיבתי בין הצורך לבצע תחליף כאמור, ובין התרשלותו של רייזמן. אזכיר, כי המוכר השני יצא את הארץ עוד בשנת 1993 (ראו מוצג נ/5). לא ניתן לקבוע כי באותו מועד כבר היה מקום לנקוט נגדו בהליך, באופן אשר היה עשוי לייתר את הצורך בתחליף המצאה כאמור. טענות התובעים שכנגד לעניין זה נדחות.
62.
עגמת נפש
. התובעים שכנגד טוענים לעוגמת נפש במשך 14 שנים, 40,000 ₪ לכל אחד מן התובעים שכנגד. לעניין זה התובעים שכנגד טוענים כי נגרמה להם עוגמת נפש עקב האמון הרב שרחשו לבאי כוחם, ואשר קרס נוכח השיהוי בהגשת התביעה, ומה שהם מתארים כהולכת שולל על ידי עורכי דינם (ראו בפיסקה 39 – 42 לתצהירי התובעים שכנגד). התובעים מתארים בהקשר זה משקעי כעס, תסכול, אבדן שינה ותחושות קשות של אבדן שליטה וחוסר אונים. הם עומדים על כך שמדובר בהתנהלות ארוכת שנים (ראו בפיסקה 29 לתצהיריהם).
63. עיקרו של התיאור האמור לא נשלל. הוא מתיישב עם התרשמותי מן התובעים שכנגד ומעדויותיהם בבית המשפט. הוא עולה בקנה אחד עם התסבוכת אליה נקלעו התובעים שכנגד, כתוצאה ישירה מטיפול רשלני בעניינם ואי הבטחת זכויותיהם כנדרש. עם זאת, עמדתי על תרומתם של התובעים שכנגד לשיהוי בהגשת התביעה. לא אוכל לקבוע גם כי התובעים שכנגד הולכו שולל. יש להבחין בין רשלנות בטיפול, ובין הולכת שולל, אשר לכאורה יש בה משום חוסר יושר. נוכח כל האמור, יש לפסוק לכל אחד מן התובעים שכנגד פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מן התובעים שכנגד, ובסך הכל 60,000 ₪.
64.
אבדן הזדמנות
. התובעים שכנגד טוענים (סעיף 26 לתצהיריהם) כי בהעדר זכויות בנכס ובהעדר חוזה חכירה, לא יכלו להשתתף במבצע היוון בתחילת שנות ה – 90 אשר לטענת רייזמן היה בו כדי להפחית עלויות הלקוחות בגין דמי חכירה בשיעור של לפחות 50%. לעניין זה לא הוצגה תשתית מפורטת דייה, המאפשרת לקבוע כי אכן נגרם נזק לעניין זה, ומה שיעורו. לא אוכל לפסוק פיצוי כלשהו בגין עניין זה, ומה גם שאינו מופיע בפרק הסעדים בכתב התביעה, כי אם כטענה (סעיף 15 בכתב התביעה), אשר אינה מבהירה מהו הנזק הנטען וכיצד חושב. לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בגין עניין זה.
65. הנתבעים שכנגד העלו טענות בדבר אי הקטנת הנזק על ידי התובעים שכנגד.
66. (א)
ראשית
, נטען לכך שהתובעים שכנגד היו יכולים להיפרע מחובות המוכרים מתוך דמי השכירות ששולמו לידיהם בשנה הראשונה לאחר המכירה, אך הם לא הביאו את הדבר לידיעת הנתבעים שכנגד, ולא טרחו לגרום להגשת תביעה נגד המוכרים בזמנים הרלוונטיים. עמדתי לעיל על טענת רייזמן כי לא ידע על דמי השכירות האמורים. דחיתי טענה זו.
(ב) יתר על כן, ממכתבים של רייזמן שהוקראו לפרוטוקול על ידי בא כוח הנתבעים שכנגד עולה, כי היה תשלום ישיר של הסכום האמור משוכר הנכס למוכרים. גם מבחינה זו יש לדחות את טענת הנתבעים שכנגד בעניין הקטנת הנזק.
(ג) בכל מקרה, רייזמן היה מודע בזמן אמת להפרות העיסקה על ידי המוכרים, לעניין אי תשלום מס שבח (ראו נספחי ה' לתצהירי התובעים שכנגד). יוצא, כי האחריות העיקרית לאי נקיטת כל פעולה ביחס לדמי השכירות רובצת עליו, כבעל יתרון הידע והניסיון בכל הנוגע לפעולות משפטיות שתכליתן לגבות את הסכומים הרלוונטיים. אזכיר, כי במועדים האמורים כלל לא היה ידוע לתובעים שכנגד על חובות נוספים, ואלה התגלו בהמשך, שנים אחרי כן, כמתואר לעיל, לעורכי דינם באותה עת, הם הנתבעים שכנגד.
67.
שנית
, נטען כי התובעים שכנגד לא ניסו לממש את פסק הדין שניתן נגד המוכר השני, לרבות לעניין ייפוי הכוח ורישום זכויותיהם של התובעים שכנגד (ראו פסק הדין מיום 6.1.05). טענה זו מעוררת קושי, שכן הנתבעים שכנגד עצמם כתבו, בכתב התביעה שהגישו בשם התובעים שכנגד, כי כל
פסק דין
נגד המוכר השני יהיה עקר, הואיל ועזב את ישראל (סעיף 6.2.4 לכתב התביעה בת.א. 7192/03). אין בפני
י כל ראייה כי הנסיבות השתנו מאז. אזכיר, כי הנתבעים שכנגד עצמם פעלו לשם ביצוע תחליף המצאה למוכר השני. מכך עולה כי קיים קושי בסיסי באיתורו של המוכר השני. ממילא, עולה מכך, בוודאי בכל הנוגע להיבט הכספי של פסק הדין שניתן, כי המדובר אכן ב
פסק דין
אשר אין סיכוי של ממש לבצעו. בכל הנוגע לנושא הרישום, וקבלת ייפוי הכוח, אכן עולה הרושם כי התובעים שכנגד לא פעלו באופן סביר כדי להשלים את הרישום, וכדי לפעול על פי ייפוי הכוח שהופקד אצל באי כוח המוכר השני. עם זאת, משלא נקבע חיוב כספי בגין עניינים אלה, ממילא אין בסיס לקביעה אופרטיבית בגין אי הקטנת נזק.
סיכום ביניים
iii
– התביעה שכנגד
68. על יסוד כל האמור לעיל, יש לפסוק לתובעים שכנגד סך של 261,147.87 ₪ בגין התביעה שכנגד. אעבור עתה לדון בתביעה העיקרית.
התביעה העיקרית
69. התובעים בתביעה העיקרית הם עורכי הדין רייזמן וקידר (להלן ביחד – התובעים או עורכי הדין). הנתבעים הם כהן ולוי (להלן – הנתבעים או הלקוחות).
70.
(א) שכר טירחה על פי הסכם
. הנדבך העיקרי בתביעה שכנגד הוא הסכם שכר טירחה מיום 29.3.1992 (נספח א' לכתב התביעה, להלן – הסכם שכר הטירחה). ההסכם ערוך על גבי טופס מודפס סטנדרטי, אשר בכותרתו מופיעות המלים "רייזמן – קידר, משרד עורכי דין". על פי הכתוב בכותרת ההסכם, הצדדים לו הם רייזמן – קידר, משרד עורכי דין, מצד אחד, ושמואל כהן וציון לוי, מצד שני.
(ב) על פי האמור בהסכם, עניינו הוא "הכנה הגשה וטיפול בתביעה על הפרת חוזה עם רפי אינבינדר". הוראות הפעולה הן "כל הכרוך והקשור עם כך, לרבות ניהול התביעה עד סופה במידה ולא ניתן יהא להגיע לפשרה...". מן ההסכם עולה כי שולמה מקדמה על חשבון שכר טירחה, בסך של 500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. עוד נקבע, כי בנוסף יקבלו עורכי הדין 33.33% "מן הסכום שיפסק ו/או שיתקבל בפועל" (סעיף ב' המודפס בנוסח הסטנדרטי עליו מבוסס ההסכם).
(ג) בהמשך, תחת הכותרת "תנאים מיוחדים", נכתבו בכתב יד דברים דומים, לפיהם "חלוקת השליש תתייחס אף לסכום שיפסק ו/או יתקבל כשכ'ט". כן נקבע, כי אגרות והוצאות אינן כלולות באמור, והן יחולו על הלקוח.
(ד) תחת הכותרת "הערות" נרשם בכתב יד, כי "הלקוח נותן סמכות לעו'ד לסלק התביעה בפשרה של 3,000$ ומעלה".
(ה) יצויין, כי על ההסכם חתומים רייזמן וכהן. לוי אינו חתום על ההסכם.
71. השאלה הראשונה המתעוררת ביחס להסכם שכר הטירחה היא, האם הוא מחייב את לוי, אשר אינו חתום עליו. מושכלות ראשונים הם, כי "לא ייתכן לקבוע כי צד התקשר לחוזה ללא ידיעתו" (ע"א 11771/04
לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודיים
(2007), בפיסקה 27 לפסק הדין). כלל משפטי זה הוא תולדה ישירה של עקרון חופש החוזים. השאלה היא, האם חרף אי חתימתו של לוי על ההסכם, בנסיבות העניין הונחה תשתית המצביעה על כך שהוא חייב על פיו.
72. האינדיקציות בגוף ההסכם אינן חד משמעיות. מצד אחד, מופיע לוי כאחד הצדדים להסכם. מצד שני, עניינו של ההסכם, על פי תוכנו, בתביעה בקשר לאינבינדר, הוא המוכר השני בלבד. המדובר במי שהתקשר בהסכם עם כהן. יוצא, כי השירות על פי לשונו של ההסכם אינו מתייחס ללוי.
73. (א) עם זאת, מעדותו של לוי עצמו עולה תמיכה בפרופוזיציה כי ההסכם נועד לחול גם עליו. בתצהיר העדות הראשית שערך לוי, הוא טוען כי היה על התובעים לפעול להגשת כתב תביעה בשם שני הנתבעים כנגד שני המוכרים (פיסקה 31 לתצהיר). מעדותו של לוי עולה, כי גם הוא וגם כהן פנו לתובעים החל משנת 1993 על מנת שאלה יגישו תביעה (עמוד 36, שורה 1). מכך עולה, כי פניות אלה של לוי החלו בתקופה בה נחתם הסכם שכר הטירחה. מתצהירו של לוי אף
עולה המשכיות בין פנייה זו ובין התביעה שאכן הוגשה, בשם שני הנתבעים, בשנת 2003 על ידי התובעים (פיסקה 33 לתצהיר האמור).
(ב) קיימת אי התאמה בין דברים אלה, ובין טענתו של לוי בתצהירו, כי דובר באותה עת על תביעה נגד המוכר השני בלבד (פיסקה 47 לתצהיר האמור). זאת ועוד. בנסיבות המתוארות, בהן מאשר לוי כי פנה לתובעים פעמים רבות מאז שנת 1993 על מנת שיגישו תביעה, קשה לקבל את טענתו כי נודע לו לראשונה על הסכם שכר הטירחה בפגישה שנערכה בשנת 2005 עם עורך דין ממשרדם של התובעים (ראו פרוטוקול, עמוד 38, שורה 30 ואילך). קשה גם לקבל את טענתו, כי כהן לא עדכן אותו לגבי הסכם שכר הטירחה, בו נזכר, כפי שהזכרתי, גם לוי (עמוד 39, שורה 21). הדבר לא סביר גם נוכח הקירבה בין השניים, חברי ילדות אשר נשארו חברים במשך שנים ארוכות (עדות לוי, עמוד 25, שורה 18).
(ג) זו אף זו, בהמשך לכל האמור הוגשה תביעה גם מטעם לוי, בשנת 2003. תביעה זו מבוססת על התיזה כי החנות שנרכשה היא ישות אחת, הגם שנמכרה בשתי עסקאות נפרדות. מעניין לציין, כי בגידרה של תביעה זו נתבע מס שבח רק מן המוכר השני, עימו התקשר כהן. חרף זאת, גם לוי תובע את התשלום האמור. גם הסעדים האחרים נתבעים על ידי לוי. אין הנתבעים מעלים טענה כלשהי כי הסתייגו מנוסח זה של כתב התביעה בשלב כלשהו. אין הם טוענים כי נוסח בדרך זו שלא על דעתם. גם לוי אינו טוען זאת. בנסיבות אלה ברור, כי כל הצדדים ראו את התביעה, במלואה, כעניין משותף לכהן וללוי. הניסיון של הנתבעים להפריד עתה בינם ובין עצמם לא יצלח.
(ד) לנוכח כל האמור, יש לראות את לוי כמי שהסכים להסכם שכר הטירחה בהתנהגות, הגם שלא בחתימה. אני קובע, כי לוי ידע על הסכם שכר הטירחה. אני קובע גם, כי הסכים לאמור בו בהתנהגותו, עת פנה לתובעים החל משנת 1993 בבקשה כי תוגש תביעה גם בשמו, נגד המוכרים, והכל בהמשך לחתימה על הסכם שכר הטירחה.
74. אבהיר, כי טענה אחרת של התובעים אינני מקבל. התובעים טענו כי יש לראות את לוי כמחויב על פי ההסכם, נוכח העובדה שהוא שותף של כהן. ברם, לא הוכחה שותפות עסקית בין הנתבעים.
ומכאן כי הוראות פקודת השותפויות, אליה מפנים התובעים לעניין זה, אינן צריכות לעניין (ראו בהקשר זה בעדותו של לוי, עמוד 45, שורה 28; ראו גם סעיף 2 (1) לפקודת השותפויות, הקובע כי אין בשיתוף בנכס כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס). בניגוד לשותפות עסקית, עצם הבעלות המשותפת בזכויות בחנות אינה יוצרת, מניה וביה, הנחה כי התחייבות שנטל על עצמו כהן, מחייבת גם את לוי.
75. השאלה השנייה הנוגעת להסכם, השנויה במחלוקת בין הצדדים, היא שאלה פרשנית. לטענת התובעים, יש לפרש את ההסכם כמקנה להם זכות לשליש מכל סכום שייפסק על ידי בית המשפט, בלא קשר לשאלה אם הסכום נגבה בפועל. הנתבעים טוענים, כי זכותם של התובעים צומחת רק מקום בו היתה גבייה בפועל.
76. (א) ברקע מחלוקת זו עומדת הוראת ההסכם, לפיה הזכות לשכר טירחה נגזרת מן הסכום שיפסק
ו/או
יתקבל כשכ'ט. בתיבה ו/או קיימת אי בהירות טבועה. הביטוי ו' בא בדרך כלל לחבר (כב' הנשיא א' ברק בבג"צ 8233/99
בן צוק נ' שר התחבורה
, פ"ד נה(2)311 (2000) בעמוד 314). הביטוי "או" בא בדרך כלל להפריד (שם, שם). לעתים, כל אחד מביטויים אלה יכול לבוא במשמעות הפוכה, היינו "יש שה'ו' משמשת להפרדה וה'או' לחיבור" (שם, שם). על רקע טיבם הלא ברור של ביטויים אלה מלכתחילה, כריכתם של שני הביטויים יחדיו מקשה עוד יותר לקבוע, האם פסיקה של סכום כלשהו היא תנאי מספיק לזכאות לשכר טירחה, או שמא המדובר בתנאי הכרחי, אך כזה שאין בו די.
(ב) על הקושי הטמון בביטוי זה עמד השופט העליון (בדימוס) ח' כהן בחיבורו "סכלות 'ו/או' איוולת",
לשוננו לעם
לב/א (תשמ"א), 3. כב' השופט כהן מציין שם, בהתייחסו לתיבה ו/או, כי "לעולם אינך יודע בבטחה, אם וי'ו החיבור לחבר באה או להפריד, כשם שלעולם אינך יודע, אם או להפריד באה לחבר; וקיימת סכנה שבו בזמן שהתכוונת בוי'ו החיבור לחבר, יקראוה כאילו באה להפריד, ואפילו התכוונת במילה או להבדיל, יפרשוה כאילו באה להקיש ... המצאת ו/או אך הוסיפה ספקות על ספק .... החזקות אינן חזקות, ולא נשאר בידך דבר מן הוודאי. כל הדלתות פתוחות, ואי אתה יודע, מהי הדלת הנכונה ללכת בה ליעדך" (בעמוד 4).
(ג) ברוח דומה פסק בית המשפט העליון בע"א 192/61
בחן חברה לביטוח בע"מ נ' סיגטי
פ"ד טו' 1900 (1961). באותה פרשה עמדה לדיון פוליסת ביטוח בה נעשה שימוש בביטוי ו/או. בית המשפט (כב' השופט ח' כהן) עמד על הקושי הטמון בביטוי זה (בעמודים 1902 ואילך). בסופם של דברים, נדחתה עמדתה של חברת הביטוח, נוכח הקביעה כי אי האפשרות לתת לתנייה שנדונה שם פירוש ברור וחד משמעי פועלת לטובת המבוטח (בעמוד 1904).
77. במקרה שבפני
י, המחלוקת מתעוררת בקשר לזכותם של התובעים לשכר טירחה בגין פסק הדין שניתן, על פי צד אחד, בעניינו של המוכר השני. פסק הדין משקף קבלה מלאה של התביעה, משלא הוגש כתב הגנה, ולאחר שנעשה פרסום על דרך של תחליף המצאה. בפסק הדין חויב המוכר השני לשלם לנתבעים סך של 229,934 ₪. אזכיר, כי המדובר ב
פסק דין
, אשר למעשה אין מחלוקת כי אינו בר ביצוע.
78. בהסכם שכר הטירחה אין קביעה מפורשת, המתייחסת לתרחיש שאירע בפועל. לא ניתן להסיק מן ההסכם או לשונו אומד דעת ברור, המשותף לשני הצדדים, לעניין הזכאות לשכר טירחה במקרה כזה (על הצורך באומד דעת
משותף
, במישור הסובייקטיבי, ראו דברי כב' המשנה לנשיא א' ברק בע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ
פ"ד מט(2) 265 (1995), בעמוד 312).
79. בחנתי, האם אומד דעת כאמור עולה מן העדויות ומן הראיות שבפני
י. רייזמן הצהיר, כי בשיחות טרם החתימה על הסכם שכר הטירחה, הסכימו הצדדים כי הזכאות לשכר הטירחה תהיה מן הסכום שייפסק, הואיל והלקוחות היו ערים לכך שהמקדמה נמוכה מאד, ומתבצעות עבורם כל הזמן פעולות שונות, והם היו מוכנים לדחות תשלום ובלבד שתהיה בידם ודאות של זכאות להירשם כבעלים, כפוף לתשלום חובות (סעיף 3.4 לתצהירו).
80. סעיף זה נמחק על פי החלטתי מיום 29.3.09. אציין, בהקשר זה, כי טענה מעין זו לא הופיע הן בכתב התביעה המקורי, והן בכתב התביעה המתוקן. יש להעיר, כי כתב התביעה המתוקן הוגש על ידי התובעים ביום 11.12.06, לאחר שהוגשה בקשת רשות להגן בה טען כהן בתצהירו, כי רייזמן הבהיר לו ששכר הטירחה ישולם כאחוזים מן הסכום שישולם בפועל (סעיף 7 לתצהירו). במצב זה, היה מתבקש כי כתב התביעה המתוקן יתייחס לעניין זה. במצב זה, מעבר להרחבת החזית שבתצהיר, ביחס לאמור בכתב התביעה המתוקן, הטענה שהועלתה לראשונה בתצהיר הינה טענה כבושה. בהעדר הסבר סביר לכבישת הטענה, קשה לייחס לה משקל רב. הדברים אמורים בוודאי נוכח חלוף הזמן הרב שבין המועד בו הוגש תצהירו של רייזמן, ובין המועד בו נחתם הסכם שכר הטירחה (כחמש עשרה שנים).
81. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם הנטען בתצהירו של רייזמן אינו מלמד על אומד דעת הצדדים ביחס לתרחיש שאירע בפועל, ובו ניתן
פסק דין
על פי צד אחד, אשר אינו בר ביצוע.
82.(א) אשר לעדותו של כהן, אשר גם הוא חתום על ההסכם. כאמור, כהן כתב בתצהיר בבקשת רשות להגן כי רייזמן הבהיר לו שהסכום ישולם באחוזים מן הסך שיתקבל בפועל (סעיף 7 לתצהיר האמור; סעיף 47 לתצהיר עדות ראשית של כהן). בחקירתו, נשאל כהן על כוונתו בסעיף זה. כהן זכר את הדברים אלה במעורפל (עמוד 46, שורה 24). הוא השיב לאחר עיון בהסכם, כי התכוון לסכום שייפסק (עמוד 46, שורה 28; עמוד 47, שורות 4 – 5).
(ב) קיימת אי התאמה בין דבריו של העד בבית המשפט, ובין האמור בתצהיריו. בנסיבות אלה, לא אייחס משקל לאמור בתצהירים.
(ג) עם זאת, גם לדברים שנאמרו בעדות איני מייחס אלא משקל מועט. הרושם שהתקבל ממכלול הדברים היה כי העד מפרש דברים אותם אינו זוכר, מהסכם שנחתם כשבע עשרה שנים טרם עדותו. אני מתקשה לייחס לדברים משקל רב כמבטאים כוונה בפועל של הצדדים בעת כריתת ההסכם.
(ד) הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שהקושי הפרשני, הנובע מן הביטוי "ייפסק ו/או יתקבל", לא הוצג לעד בחקירתו. כך גם אי ההתאמה בין עדותו ובין האמור בתצהירו. הדבר מקשה על קבלת טענתם של התובעים, כי עדותו של העד אכן משקפת את מצב דעתו בעת כריתת ההסכם, כשבע עשרה שנים לפני העדות.
(ה) זו אף זו, אף לא הוצגו לעד שאלות הנוגעות לאומד דעתו ביחס למצב הדברים המתואר לעיל, אשר עליו סבה המחלוקת בין הצדדים. העד לא נשאל מה היה אומד דעתם של הצדדים ביחס לתשלום שכר טירחה בגין
פסק דין
על פי צד אחד, כאשר המוכר השני נמצא בחו"ל שנים ארוכות, וכאשר פסק הדין אינו ניתן לביצוע.
83. נוכח כל האמור, אני קובע כי אין בפני
י עדות, עליה אוכל לסמוך, בדבר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת ההסכם ביחס למצב הדברים כפי שהתרחש בפועל. אין בכך כדי להפתיע, נוכח חלוף הזמן הרב שבין מועד החתימה על ההסכם, ובין המועד בו הוגשה התביעה המבוססת עליו (כ – 13 שנים). במצב זה, ובשים לב למתואר לעיל, את עיקר המשקל יש לייחס לבחינת הכתוב, ולא לאמרות בעל פה הנאמרות שנים רבות אחרי החתימה על טופס קצר, שעיקרו נוסח סטנדרטי אשר הוכן מבעוד מועד על ידי התובעים או מטעמם (ראו בהקשר זה בסעיף 3.1 לתצהיר רייזמן).
84. בהקשר זה, יש לאתר את תכליתו של ההסכם. בנסיבות המתוארות, תהליך הפרשנות מחייב להידרש לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם. בית המשפט העליון פסק, כי
"התכלית האובייקטיבית של החוזה הן המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך 'אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים'... זהו 'שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים' ... אכן, 'תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו' ..... זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא"
(דברי כב' המשנה לנשיא א' ברק בעניין
אפרופים
הנ"ל, בעמוד 312).
85. בהקשר זה יש לתת משקל לטקסט בכללותו (ראו ע"א 3804/90
דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון בע"מ) נ' סופרגז, חברה ישראלית להפצת גז בע"מ
פ"ד מו(5) 209 (1992), בעמוד 213). לעניין זה, יש לתת משקל לכך שבהוראה שבמחלוקת דובר גם על סכום שייגבה. הואיל ועניינו של הסכם שכר הטירחה בהליכים משפטיים, ממילא גביית סכום כלשהו מותנית בכך שבית המשפט יפסוק את הסכום האמור. בנסיבות אלה, יש טעם בתוספת הנוגעת לסכום שייגבה, רק אם הגבייה בפועל מהווה, לצד הפסיקה, תנאי הכרחי לגיבוש החבות בשכר טירחה. פירוש אחר מייתר את התוספת האמורה, ומשאיר אותה חסרת תכלית.
86. (א) שיקול נוסף אותו יש להביא בחשבון נוגע לחוות דעת של הוועדה לענייני שכר טירחה שליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (להלן – הוועדה). המדובר בחוות דעת שהוגשה על פי החלטתי מיום 13.11.2006. בהחלטה התבקשה הוועדה לחוות דעתה, בהתאם להוראת סעיף 89 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, בעניין שכר הטירחה הראוי לו זכאים התובעים.
(ב) ביחס להסכם שכר הטירחה הוועדה חיוותה את דעתה כי השיעור של 33.33% הקבוע בהסכם בין הצדדים הוא סביר, בתנאי שהשיעור הוא מסכום הגבייה
בפועל
. הוועדה ציינה, כי בסמכותה לקבוע אם השכר מופרז, לפי סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין. הוועדה ציינה, כי השיעור שנקבע מתאים לטיפול הן בהשגת פסק הדין והן בגבייתו (פיסקה 21 לחוות הדעת).
(ג) מחוות הדעת עולה כי קבלת הפירוש לו טוענים התובעים עלול ליצור מצב בו שכר הטירחה הוא מופרז. התובעים אינם מתמודדים עם הקושי האמור. יש להדגיש, כי המדובר בגוף סטטוטורי, אשר הופקד על פי חוק על מתן חוות דעת בנושא שכר טירחה ושיעורו. מובן, כי סמכות ההכרעה אינה נתונה לוועדה, כי אם לבית המשפט. עם זאת, נוכח מומחיותה ומקצועיותה של הוועדה, ונוכח העובדה שהמחוקק קבע מפורשות כי חוות דעתה של הוועדה יימסרו גם לבית המשפט, יש מקום לתת משקל של ממש לחוות דעת זו. יש בכך כדי לתמוך בפירוש אותו מציעים הנתבעים. הדברים אמורים במיוחד נוכח ההנחה, כי התכלית האובייקטיבית מתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים
הוגנים
לחוזה הנדון.
87. עוד שיקול אותו יש להביא בחשבון הוא האופן בו בא לעולם הסכם שכר הטירחה. מדובר בטופס ייעודי של משרד עורכי הדין של התובעים, כעולה מכותרתו. עולה מכך, כי נוסח על ידי התובעים או מטעמם. בנסיבות אלה, חל הכלל של פירוש נגד הנסח, נוכח אי הבהירות שבהסכם. בהקשר זה נפסק, כי
"הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח, שהרי אם הוא - שדאג לענייניו - יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על ידי אותה חלופה, שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח... כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני - המבוטח - אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך".
(דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 3577/93
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו
, פ"ד מח(4) 70 (1994) בעמודים 76 – 77)
הדברים נאמרו על חברות ביטוח. הם יפים, בשינויים המחוייבים, גם לסיטואציה שבפני
י. אכן, עורך הדין שניסח את המסמך נהנה, כמוסבר, מיתרון הבנה וניסיון מובהקים על הלקוח. הדברים אמורים בוודאי כאשר מדובר בניסוח מסמך בעל משמעות משפטית. משכך, ובשים לב לאי הבהירות הטבועה במסמך, שיקול זה תומך בפירוש אותו מציעים הנתבעים (וראו פסק הדין בעניין
בחן
לעיל, בו פעל בית המשפט העליון בדרך דומה).
88. נוכח כל האמור, אני דוחה את טענות התובעים כי הם זכאים לשכר טירחה בגובה של שליש מן הסכום בו חויב המוכר השני בתביעת הנתבעים בת.א. 7192/03.
89. (א) כאן המקום לדון בזכותם של התובעים לשכר טירחה בגין פסק הדין שניתן בעניינו של המוכר הראשון. בעניין זה הושגה בת.א. 7192/03 פשרה, לפיה המוכר הראשון התחייב לשלם סך של 15,000 ₪. הפשרה קיבלה תוקף של
פסק דין
(20.8.06). מועדי התשלום על פי פסק הדין שניתן בעניין זה חלפו זה מכבר. אין טענה או ראייה מצד הנתבעים כי הסכום לא שולם. ניתן, על כן, לצאת מן ההנחה הסבירה והמתבקשת כי הסכום האמור נגבה במלואו.
(ב) יש ממש בטענת התובעים, כי המוכר הראשון הסכים לפשרה האמורה עוד בעת שהם ייצגו את הנתבעים בהליך. הנתבעים אינם חולקים על כך, שבפועל גובש מתווה של פשרה עוד כאשר יוצגו על ידי התובעים (וראו נספח ד'2 לתצהיר התובעים, מכתב של בא כוחו של המוכר הראשון לעניין הסכמתו להסדר שגובש. המכתב הוא מיום 21.6.05. המכתב מופנה לקידר, הוא התובע 2). הנתבעים גם אינם חולקים על כך, שלאחר החלפת הייצוג, הסכימו גם הם למתווה האמור, לאחר שסירבו לפשרה כאמור כאשר יוצגו על ידי התובעים
[5]
. בהמשך לכך, ניתן
פסק דין
המשקף הסכמה זו. בנסיבות אלה, זכאים התובעים לשיעור של 33% מן הסכום האמור, היינו 5,000 ₪, נכון ליום פסק הדין מיום 29.8.06. לסכום זה יש לצרף מע"מ כדין והפרשי ריבית והצמדה כחוק.
90. (א) הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת סבירותה של הוראה בהסכם שכר הטירחה לעניין גובה מינימלי של פשרה אשר התובעים הוסמכו להשיג. המדובר בסכום של 3,000 דולר. טענת כהן, כי הוסבר לו שמדובר בסכום נטו לאחר תשלום הוצאות וחובות הרובצים על הנכס, אינה סבירה, ואינה תואמת את פשוטם של הדברים.
(ב) אכן, בנסיבות העניין עולה כי הסכום האמור נקבע, כאשר לנגד עיני הצדדים עומד אך החוב בגין מס שבח. מן החומר עליו עמדתי לעיל עולה, כי חובות אחרים נתגלו בשלב מאוחר יותר. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מהסכמת הנתבעים לפשרה, אשר הושגה כאשר יוצגו על ידי התובעים. אין בכך כדי לגרוע גם מזכותם של התובעים לשכר טירחה, בגין הפשרה האמורה.
91. אגב אורחה אציין, בהקשר זה, כי מחוות הדעת של הוועדה עולה, כי אפילו לא היה לוי קשור בהסכם שכר הטירחה, השכר הראוי במקרה זה בגין הסכם הפשרה הוא 5,000 ₪ (ראו בפיסקה 21 לחוות הדעת). יש להוסיף, כי מן הבחינה המשפטית, אם היתה טענת לוי מתקבלת, לפיה אין הסכם בינו ובין התובעים לעניין שכר הטירחה, הרי שיש לפסוק שכר ראוי, בהתאם להוראת סעיף 46 לחוק החוזים. עוד אוסיף, כי בחוות הדעת מפורטים השיקולים לפסיקת שכר כאמור, וכי שיקולים אלה עולים בקנה אחד עם הילכתו הפסוקה של בית המשפט העליון (ראו פסק דינו של כב' השופט א' ריבלין בע"א 9282/02
יכין חקל בע"מ נ' יחיאל
(2004), בפיסקה 10).
92. הנתבעים מעלים בסיכומיהם טענה בדבר הטעייה, המהווה לשיטתם עילה לביטול הסכם שכר הטירחה. המדובר בהטעיה לעניין מעשיהם הלקויים, על פי הטענה, של התובעים.
93. (א) לא שוכנעתי מטענה זו. אכן, קבעתי כי רייזמן התרשל כלפי התובעים בייצוג שנתן, והכל כמפורט לעיל. עם זאת, כל העובדות הרלוונטיות להתרשלות זו היו ידועות לנתבעים, בעת שהתובעים הגישו מטעמם את התביעה בת.א. 7192/03. הנתבעים אינם מצביעים על נתונים ממשיים אותם לא ידעו או אשר הוסתרו מהם.
(ב) גם בעת חתימת הסכם שכר הטירחה, ידעו הנתבעים כי המוכרים לא שילמו מס שבח, וכי הסכמי המכר לא הבטיחו את התשלום האמור. בהמשך לכך, ידעו הנתבעים ידעו כי הגשת תביעה מטעמם מתמהמהת משך שנים. הם ידעו על החובות הנוספים של המוכרים שהתגלו במהלך השנים. הם ידעו, כי החובות לא התגלו אלא בחלוף זמן. הם ידעו, ולו בדיעבד, כי ההסכמים לא העניקו להם הגנה מספקת בכל הנוגע לתשלום החובות על ידי המוכרים ובכל הנוגע לרישום זכויותיהם וביחס לקבלת יפויי כוח של המוכרים. כל אלה היו גלויים וברורים, ואף נכתבו בשם הנתבעים, על ידי התובעים, בכתב התביעה שהוגש מטעמם בת.א. 7192/03 (על כך שהנתבעים ידעו על הליקויים האמורים בייצוג שקיבלו, עובר להגשת התביעה האמורה, ראו בעדותו של לוי, עמוד 39, שורה 10, 16 – 18).
(ג) אכן, חלק מן העובדות האמורות לא נתגלו לנתבעים אלא לאחר חתימת הסכם שכר הטירחה. אפשר, שהדבר מצביע על טעות במובן חוק החוזים. עם זאת, גם לאחר גילויין של אותן עובדות, שנים בטרם הוגש כתב התביעה ת.א. 7192/03, לא ביטלו הנתבעים את הסכם שכר הטירחה או את הייצוג על ידי התובעים. הם בחרו להמשיך בייצוג האמור. הדבר מלמד על אשרור ההסכם. הוא עומד בסתירה חזיתית לטענה העולה כעת בדבר ביטולו.
(ד) זו אף זו, מכל האמור לעיל עולה גם, כי חלף זה מכבר הזמן הסביר לביטול הסכם שכר הטירחה או לביטול ייפוי הכוח שניתן לעורכי הדין. בנסיבות המתוארות יש לראות את הנתבעים
כמי שויתרו על כל זכות, ככל שכזו עמדה להם, לביטול ההסכם וההרשאה שנתנו לעורכי הדין.
94.
שכר ראוי
. התובעים העלו, בכתב התביעה המתוקן שהגישו, טענות חלופיות המבוססות על שכר ראוי, להבדיל משכר טירחה על פי ההסכם. בסיכומיהם בתביעה העיקרית, התובעים אינם סומכים על טענות אלה. יש ממש בטענת הנתבעים, כי משתמעת מכך זניחה של הטענות (ראו ע"א 172/89
סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ
, פ"ד מז(1) 311 (1993), בפיסקה 6 לפסק הדין). עם זאת, מטעמי זהירות, ובשים לב לכך שסיכומי התובעים היו מבוססים על הסברה כי דין תביעתם על פי ההסכם להתקבל במלואה, אדון גם בטענות שהעלו התובעים לשכר ראוי.
95.
תשלום בגין שני ההסכמים לרכישת הזכויות בחנות
. לטענת התובעים, שולם להם בגין ההסכם הראשון סך של 1,478.82 ₪ בצירוף מע"מ, שהם כחצי אחוז מן ההסכם. עבור ההסכם השני לא שולם שכר טירחה, לפי הטענה. השכר הראוי בגין שני ההסכמים, לטענת התובעים, עומד על 1%. לטענת התובעים, המדובר, בעת הגשת התביעה המתוקנת (11.12.06), בסך של 28,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
96. מנספח טז' לתצהירי הנתבעים, שורה של קבלות של התובעים לנתבעים, עולה, כי שולם בפועל לתובעים 2,024 ₪ הכולל מע"מ. המדובר, כטענת הנתבעים, בסכום של כ – 1,000 דולר (כולל מע"מ), לנוכח שער החליפין שהיה נהוג באותה עת (ראו סעיף 14.1 לכתב ההגנה). הסכומים שולמו ביוני, יולי ואוגוסט 1990. אזכיר, כי התמורה ששולמה במסגרת ההסכמים היתה כ -
285,000 ₪.
97. מטיעוני התובעים בדבר "תמחור" של העיסקה (סעיף 6.3.1 לכתב התביעה) עולה, כי בעניין זה היה, בפועל, הסכם. במצב זה אין תחולה להוראת סעיף 46 לחוק החוזים, המאפשרת לפסוק שכר ראוי מקום בו אין הסכם.
98. אוסיף, כי בהקשרים שונים התייחסו התובעים והנתבעים, כפי שתואר לעיל, לשני ההסכמים האמורים כאל ישות אחת. אכן, היו גם הקשרים, מהם עולה כי נעשו פעולות נפרדות ביחס לכל אחד מן ההסכמים (ראו בהקשר זה את המכתבים שצורפו כנספח ה' לתצהירי התובעים). אין בכך כדי להצדיק את ניסיונם של התובעים לפרום בדיעבד את ההסכמה בדבר שכר הטירחה ביחס להסכמים, וזאת כחמש עשרה שנים לאחר חתימתם.
99. (א) עוד אוסיף, כי התובעים טוענים כי ניתן לנתבעים תעריף מיוחד, בשל קירבה וקשרים חברתיים של רייזמן עם אחייניתו של אחד הנתבעים ובני משפחתה (סעיף 1.3.2 לתביעה המתוקנת). התובעים טוענים כי בגין זאת ניתנה הנחה מיוחדת. הנתבעים מכחישים טענה זו
[6]
. ברם, גם אם הטענה נכונה, וגם אם בסביבות שנת 2005 חל קרע ביחסים בין הצדדים (וכך עולה מן החומר שבפני
י), לא הונחה תשתית נורמטיבית כלשהי לטענה כי הדבר מאפשר לתובעים לשנות בדיעבד את תנאי שכר הטירחה שנקבעו בהסכמה.
(ב) מעבר לנדרש אוסיף, כי אפילו היה מדובר במתנה, הרי שבנסיבות העניין עסקינן במתנה גמורה, ולא בהתחייבות למתן מתנה, ממנה אפשר לסגת (ראו סעיפים 1, 5 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968). אף אין תשתית, עובדתית או נורמטיבית, המאפשרת לקבוע כי המדובר במתנה על תנאי. נוכח כל האמור, אין בטענות אלה של התובעים כדי לאפשר את קבלת התביעה, לאחר ששולם שכר טירחה בין ההסכמים.
100. נוכח כל האמור, יש לדחות את התביעה לשכר ראוי בגין עניין זה. מעבר לנדרש אוסיף, כי הוועדה חיוותה דעתה כי בהתחשב ביחסים הקרובים בין התובעים ובין הנתבעים, שיעור של 0.5% - 1% מסכום העיסקה של 120,000 דולר הוא סביר (סעיף 22). במקום אחר צויין כי המדובר בסכום הנמוך מעט מן השכר הראוי (פיסקה 26.2). בכל מקרה, הוועדה חיוותה דעתה כי יש לקבל את טענת הנתבעים שסכום זה סוכם בין הצדדים ושולם.
101.
"מטריית שירותים"
. התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים בגין עלות מטריית השירותים שהוענקה להם במשך 15 שנים, ולקבעה כשכר ראוי. לטענתם, יש מקום לקבוע תשלום של ריטיינר חודשי בסך של 100 דולר לחודש בצירוף מע"מ, היינו 1,200 דולר לשנה, בצירוף מע"מ. לחלופין, על הצד הנמוך, טוענים התובעים כי יש לקבוע להם סכום שנתי של 1,000 דולר בצירוף מע"מ כדין.
102. דין טענה זו להידחות. לא ברור באיזה מטרייה מדובר. ככל שמדובר בטיפול של הנתבעים בעניינים הנובעים מן ההסכם, הרי שטיפול כאמור נדרש, בעיקרו של דבר, כתוצאה מן הפגמים עליהם עמדתי בניסוח ההסכמים ובנייתם. בנסיבות אלה, אין התובעים זכאים לשכר ראוי כאמור בגין פעולות אלה, קל וחומר שכר ראוי בהיקפים הכספיים הנטענים (ראו גם פסקאות 23, 26.5 לחוות דעת הוועדה).
103. (א)
הסכם שכירות
. התובעים טוענים, כי בחודש אוגוסט 1991, הושכרה החנות לחברה בשם פימקס (ההסכם צורף כנספח יב' לכתב התביעה המתוקן). לטענתם, ערכו עבור הנתבעים הסכם לצורך השכירות האמורה. התובעים טוענים כי לא נגבה שכר טירחה מן הנתבעים בגין פעולה זו.
(ב) התובעים טוענים, כי לאחר החתימה התקבלו עבור הנתבעים כספי שכר דירה. הם הועברו לנתבעים לאחר פירעון, ללא כל חיוב. לטענת התובעים, מדובר בליווי צמוד בתקופת השכירות, המהווה שירותי נאמנות והבטחת גבייה, על רקע העובדה שמדובר בלקוח אשר בעבר שיקים שלו חזרו.
(ג) לטענת התובעים, הם זכאים לשכר טירחה בגובה של חודש שכירות (2,000 דולר), ובצירוף שיערוך, הם זכאים לסכום, נכון למועד הגשת התביעה המתוקנת, של 19,085 ₪, בצירוף מע"מ.
(ד) בכרטסת הנהלת חשבונות של התובעים עצמם מופיע תשלום שכר טירחה עבור שכירות עסק (ראו נספח ח' לכתב ההגנה). החיוב הוא מאוגוסט 1991, הוא מועד שכלולו של הסכם השכירות. הסכום הוא 1,000 ₪, הכולל מע"מ כדין. בנסיבות אלה, עולה כי שולם שכר על פי הסכם, וממילא אין מקום לקבוע שכר טירחה ראוי (ראו גם סעיף 24 לחוות דעת הוועדה).
104.
שומות מס שבח
. התובעים טוענים כי הוצאו שומות מס מופרזות למוכרים בעיסקה של מכירת החנות. לטענתם, פעולותיהם הביאו להפחתה של השומות מסך של 32,941 ₪ לסך של 19,609 ₪ בחודש אוגוסט 1996. המדובר בהפחתת קנסות. לטענתם, לא נגבה בגין טיפול זה סכום כלשהו. התובעים טוענים כי היה ראוי לשלם בגין עניין זה סך של 1,000 דולר, בצירוף מע"מ. לטענתם, סכום זה בשקלים עומד על 6,448 ₪ נכון להגשת התביעה.
105. אין מקום לפסיקת שכר ראוי בגין עניין זה. על פי ההסכמים, מס השבח חל על המוכרים, אשר לא יוצגו על ידי התובעים (ראו סעיפים 10(א) להסכמים). מכך עולה, כי ככל שהתובעים פעלו לעניין זה, המדובר בפעולה שנועדה להקטנת הנזק שנגרם בכך שההסכמים לא וידאו תשלום של מס השבח בטרם העברת מלוא התמורה החוזית לידי המוכרים (ראו גם חוות דעת הוועדה, בפיסקה 25). בנסיבות אלה, אין הצדקה לחייב את הנתבעים בתשלום שכר טירחה בגין פעולה זו.
106. לכל האמור אוסיף, כי אין בפני
י ראייה כלשהי, כי התובעים פנו אל הנתבעים בזמן אמת בדרישה לתשלום בגין הפעולות שפורטו. עולה מכך, כי עורכי
הדין עצמם לא סברו מעיקרו של דבר כי יש מקום לתגמול נוסף מצד הנתבעים בגין השירותים שסופקו להם.
107.
סיכום בינים
iv
. דין התביעה העיקרית להידחות, למעט בקשר לסך של 5,000 ₪, אשר, בצירוף מע"מ והפרשי רבית והצמדה כחוק, עומד על סך כולל הנכון ליום
פסק דין
זה, של 7,043 ₪.
התוצאה
א. התביעה שכנגד מתקבלת בעיקרה. התביעה העיקרית נדחית בעיקרה. נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 254,104.87 ₪. הסכום האמור ישולם עד ליום 31.1.10. לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל.
ב. אשר להוצאות משפט, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לגובה התביעה שכנגד, ולכך שהתביעה העיקרית נדחתה בעיקרה, וכן בהתחשב בהיקף העבודה המשמעותי שנדרש בתיק זה, אני פוסק לתובעים שכר טירחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, והוצאות משפט בסך של 8,000 ₪, המביא בחשבון את אגרת ההליך, ואת הצורך בהתייצבות התובעים שכנגד למספר ישיבות שנערכו בתיק. גם סכומים אלה ישולמו עד ליום 31.1.10.
ניתן היום, 29 בדצמבר 2009 בהעדר הצדדים.
עודד שחם
, שופט
[1]
יוטעם, כי אין טענה כי קידר נטל חלק בייצוג באותו שלב. משכך, אחריותו הנטענת של קידר לגבי השלב האמור אינה מבוססת על פעולות שעשה. היא מבוססת על מעמדו כשותף של רייזמן במשרד עורכי דין, ועל הוראות הדין בדבר אחריותם של שותפים ושל שותפויות למעשי אחד השותפים במהלך עסקיה הרגילים של השותפות (ראו סעיפים 18, 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"ה – 1975).
[2]
תמיכה בכך שמדובר בעסקה אחת עולה גם מן העובדה, שלא הייתה הפרדה בתשלום בגין ההסכמים (ראו נספח טז' לתצהירי התובעים שכנגד. מדובר בחשבוניות של משרד הנתבעים שכנגד). גם שחרור המשכנתא נעשה בפעם אחת, בספטמבר 1990 (עדות רייזמן, עמוד 19, שורה 17).
[3]
כאן המקום לציין, כי בהחלטה מיום 29.3.07 הוריתי על מחיקת סעיפים שונים בתצהיר העיקרי מטעם הנתבעים שכנגד. משכך, לא אדון בטענות והסברים המופיעים בסיכומי הנתבעים שכנגד, המבוססות על הסעיפים האמורים, ובכלל זה הטענה בדבר תשואה יוצאת דופן שהפיקו התובעים שכנגד, כביכול, מרכישת החנות. לעניין התשואה האמורה אציין, כי גם אם היתה תשואה גבוהה, כעולה מן הנתונים אודות דמי השכירות ששולמו בגין החנות, אין בכך כדי להקרין על קיומה של התרשלות מצד עורכי הדין בנסיבות העניין. אין בתשואה כאמור כדי להצדיק אי הבטחה נאותה של כספי התובעים שכנגד, ואי קביעתם של מנגנונים מניחים את הדעת לשם הבטחת העברת הזכויות לשם התובעים שכנגד. אין בתשואה כאמור, ככל שהופקה, גם כדי להקרין על גובה הנזק שנגרם לתובעים שכנגד, ככל שכזה הוכח.
[4]
ראו גם סעיף 5 למכתב משרדם של הנתבעים שכנגד, נספח ה'2 לתצהירים מטעמם, מיום 25.6.05. במכתב מתייחס עורך דין ממשרדם של הנתבעים שכנגד להעדרו של מקור כספי לגביית חלקי שני הנתבעים, אם תידחה התביעה נגד המוכר הראשון. המכתב נכתב, על פי מועדו ותוכנו, לאחר שניתן
פסק דין
באין הגנה נגד המוכר הראשון. המכתב מלמד בבירור, כי גם לשיטת הנתבעים שכנגד, פסק הדין שניתן נגד המוכר השני היה, אכן,
פסק דין
עקר.
[5]
הצדדים ייחדו טיעון לא מבוטל לשינוי בעמדת הנתבעים לעניין זה. התובעים מבקשים למצוא בכך עוגן לטענתם, כי הנתבעים פועלים בחוסר תום לב לעניין הליך זה. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעים הצהירו (בפסקאות 37 – 38 לתצהיריהם), ואף כתבו בזמן אמת (ראו נספח ה'3 לתצהירי התובעים, מכתב הנתבעים מיום 5.6.05), כי הסיבה לכך שלא הסכימו לפשרה לכתחילה, ולמשבר האמון שנוצר לשיטתם, היתה השינוי הקיצוני בעמדת התובעים, אשר הגישו תביעה על סך של 185,373 ₪, ואחרי כן היו מוכנים לסיים את ההליך מול המוכר הראשון בפשרה על סך של 15,000 ₪ בלבד (ראו עדות לוי, עמוד 38, שורה 19 ואילך). עולה מכך, כי לשיטת הנתבעים יצרו התובעים אצלם לכתחילה ציפיות גבוהות, אשר לא עלו בקנה אחד עם עמדת התובעים אשר היו מוכנים לסיים את ההליך בפשרה המשקפת חלק קטן מן הסכום הנתבע. מתצהירי הנתבעים ומעדויותיהם עולה כי לאחר שהוסבר להם מצב הדברים בתביעה, על ידי בא כוחם הנוכחי, הסכימו לפשרה שהוצעה (ראו גם עדות לוי, עמוד 40, שורות 12 – 13; 19 – 26). בנסיבות העניין, לא אוכל לשלול מעיקרם של דברים את סבירותו של הסבר זה.
[6]
כאשר הוצג לרייזמן כי עובר ליצירת הקשר לגבי העיסקה נשוא ההליכים שבפני
י לא הכיר את לוי וכהן, השיב "אני לא בטוח. הכרתי אותם הרבה שנים בהרבה עניינים את שמואל [כהן – ע.ש.] לא הכרתי ואת ציון כן" (עמוד 23, שורה 28). לוי לא נחקר על האמור בתצהירו, לפיו לא היתה היכרות קודמת כאמור (סעיף 7 לתצהירו). במצב זה, לא אוכל לקבוע ממצא חד משמעי לעניין זה.
א בית משפט שלום 10386/05 רייזמן דן, קידר מיכאל נ' לוי ציון, כהן שמואל (פורסם ב-ֽ 29/12/2009)