פסקי דין על אמיר גאנם | פסקי דין על הראל חברה לביטוח בע"מ

4913-12/08 א     17/12/2009




א 4913-12/08 אמיר גאנם נ' הראל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בעכו



17 דצמבר 2009

ת"א 4913-12-08 גאנם נ' הראל חברה לביטוח בע"מ






בפני

כב' השופטת
ג'ני טנוס

תובע
אמיר גאנם


נגד

נתבעת
הראל חברה לביטוח בע"מ



פסק דין


עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע בעקבות מעורבות רכבו בתאונת 'שרשרת' שאירעה ביום 7.10.07.

בזמנים הרלוונטיים לתאונה היה התובע, עו"ד אמיר גאנם
(להלן:"התובע"), הבעלים של רכב מסוג ביואיק שנת ייצור 2006 מ.ר 85-850-61 (להלן:"רכב התובע" או "הרכב השלישי בשיירה").

הנתבעת הינה מבטחת השימוש ברכב אחר מסוג מזדה מ.ר. 44-489-23 (להלן: רכב המזדה" או "הרכב הרביעי בשיירה") על-פי פוליסת אחריות לנזקי צד שלישי.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן

פסק דין
על סמך החומר הקיים בתיק.

רקע עובדתי בתמצית:
ביום 7.10.07 ארעה תאונת דרכים בין ארבעה כלי רכב, כאשר רכב התובע היה הרכב השלישי בשרשרת.

להלן תיאור הרכבים המעורבים בתאונה:
הרכב הראשון בשיירה, הוא הרכב של מר יעקב חן שרכבו ניזוק מאחור (להלן:"הרכב הראשון"); הרכב השני בשיירה, הוא רכבה של גב' ליאורה סמנובקר שרכבה ניזוק מלפנים ומאחור (להלן:"הרכב השני"); הרכב השלישי בשיירה, הוא רכבו של התובע שאף הוא נפגע מלפנים ומאחור; הרכב הרביעי והאחרון בשיירה, הוא רכב המזדה בו נהגה גב' צביה יקל, אשר נפגע בחלקו הקדמי.


ההליך הקודם ופסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות:
בעקבות התאונה, הוגשה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בקריות ע"י נהג הרכב הראשון, בשל הנזקים שנגרמו לרכבו בעקבות התאונה, כאשר התובע כאן הוא הנתבע מס' 3 בתביעה שם (להלן:"ההליך הקודם").

ביום 11.6.09 התקיימה ישיבה בה העידו התובע ויתר הנהגים המעורבים בתאונה.

השאלה העיקרית שעמדה במרכז פסק הדין שניתן בהליך הקודם הייתה, מי מבין הנתבעים נושא באחריות לקרות התאונה ובאיזה שיעור.

לאחר שמיעת גרסאות הצדדים ובחינת הראיות שהוגשו לפניו, הגיע בית המשפט לתביעות קטנות לכלל מסקנה, כי עיקר האחריות רובצת לפתחו של התובע כאן. במסגרת פסק הדין בהליך הקודם נקבע, כי התובע (כאן) נושא ב- 80% מהאחריות ואילו יתר האחריות חולקה בחלקים שווים בין נהגת הרכב השני לנהגת הרכב הרביעי, היינו, בשיעור של 10% על כל אחת מהן.

במאמר מוסגר אציין, כי תוצאות פסק הדין תאמה את ההכרעה של המוסד לבוררות אשר נדרש למחלוקת בין מבטחות חלק מהרכבים המעורבים. במוסד לבוררות של חברות הביטוח נקבע, כי 80% מהאחריות רובצת על התובע, ובית המשפט לתביעות קטנות אימץ קביעה זו בהיותה סבירה בעיניו.

בפסק הדין בהליך הקודם בית המפשט ראה
לנכון לציין כי :
"הכרעת הבורר אינו מעשה בית דין, אך עבודתו והסבריו נבחנו על ידי, ונמצאו סבירים לחלוטין לאור שמיעת עדות הנהגים והעובדה כי מצאתי את גרסתו של נתבע 3 (התובע כאן ג'.ט.) אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות, אופיים של הנזקים ומידת התרשמותי".

תמצית גרסת התובע:
לעניין קביעת בית המשפט לתביעות קטנות - התובע חולק על קביעה זו, ועל הטלת רב האחריות לפתחו. לטענתו, בפסק הדין נפלה טעות מהותית בתיאור השתלשלות התאונה, עת נקבע, בטעות, כי רכב התובע היה הרכב השני בשרשרת, כלומר הרכב שנסע אחרי הרכב הראשון.
לדידו של התובע, היה מקום שהמבטחת שלו - אשר ייצגה אותו בהליך הקודם - תגיש ערעור על פסק הדין על מנת להביא לתיקון הטעות הנ"ל, אך היא לא עשתה כן.

לעניין נסיבות אירוע התאונה - התובע טוען, כי התאונה החלה בהתנגשות בין שני הרכבים שנסעו לפניו. ובאשר לו עצמו, הוא הספיק לבלום ולעצור מבלי להתנגש בהם, או אז הגיח הרכב הרביעי ופגע ברכבו מאחור בעוצמה רבה, הדיף אותו קדימה,
וגרם לו להתנגש ברכב השני אשר היה לפניו.

לשיטתו, ניתן ללמוד על אופן התרחשות התאונה כמתואר על ידו, מכך שכל כריות האוויר ברכב הרביעי נפתחו, אך כריות האוויר ברכבו לא נפתחו. נתון זה מעיד, לטענתו, על כך שהחיישן הקדמי של כריות האויר ברכב שלו לא פעל, משום שעוצמת ההתנגשות בחלק הקדמי של רכבו לא הייתה קשה מאחר שמדובר בנזק 'דחיפה' בלבד.

תמצית גרסת הנתבעת:
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה נגדה מאחר והיא שיפתה את חברת הביטוח של התובע, איילון חברה לביטוח בע"מ, עבור הנזק במוקד האחורי של רכב התובע. ביחס למוקד הקדמי של רכב התובע נקבע בהליך בוררות בין חברות הביטוח, כי הנתבעת תשלם 20% בלבד מסך הנזק למוקד הקדמי הואיל ורכב התובע פגע ברכב שלפניו עוד לפני שרכבו נפגע מאחור, מכאן שהנתבעת נשאה זה מכבר בנזקים שנגרמו לרכב התובע כפי אחריות המבטחת שלה לתאונה ולכן דין התביעה נגדה להדחות.

הנתבעת חולקת על נסיבות אירוע התאונה כפי שהן מובאות על ידי התובע, וטעונת כי רכב המבוטחת שלה, הרכב הרביעי, נסע מאחורי רכב התובע תוך שמירת מרחק מספיק, עד שלפתע הבחינה כי רכב התובע היה בעצירה מוחלטת אך אורות הבלמים אינם דולקים, שכן רכב התובע פגע כבר ברכב שלפניו, ואילו נהגת הרכב הרביעי לא יכלה לסטות לימין בניסיון להתחמק מהתנגשות, לא הצליחה לעצור, ופגעה ברכב התובע.

דיון והכרעה:
בית המשפט לתביעות קטנות קבע בפסק דינו כי התובע אחראי בשיעור של 80% לקרות התאונה, ואילו הרכב הרביעי המבוטח אצל הנתבעת נושא ב- 10% בלבד. השאלה שדורשת הכרעה כעת היא, האם בית המשפט כאן כבול להכרעת בית המשפט לתביעות קטנות, לעניין האחריות, והאם הקביעה בהליך הקודם מציבה מחסום בפני
התובע להתדיין כאן?

לכאורה, הדיון שהתקיים בפני
בית המשפט לתביעות קטנות היה דיון ענייני ומקיף שבמסגרתו נשמעו כל הנהגים המעורבים בתאונה. לפיכך, לא הייתי נמנעת מאימוץ המסקנה המפורטת בפסק הדין שניתן בהליך הקודם, אלמלא שוכנעתי כי אכן נפלה בו טעות הבולטת על פני הפסק בתיאור העובדות לאשורן.

אף שבית המשפט לתביעות קטנות פותח בתיאור עובדות דומות לאלו שפורטו לעיל, ברם ניכר מהאמור בשורה 14 ואילך בעמ' 2 לפסק הדין, כ בית המשפט שם נתפס לכלל טעות עת קבע כי רכב התובע היה השני בשיירה, וכי הוא זה שפגע ברכב הראשון של מר יעקב חן- והרי לא כך הם פני הדברים.

כך לדוגמא, בית המשפט לתביעות קטנות קבע במסגרת פסק הדין, כי רכב התובע פגע ברכב הראשון של מר יעקב חן, לאחר מכן הגיע הרכב של גב' ליאורה סמנובקר (הרכב השני בשיירה), ופגע ברכב התובע- בניגוד גמור להודעה במשטרה שמסרה המבוטחת של הנתבעת ונהגת הרכב הרביעי, ולפיה היא זו שפגעה ברכב של "עורך-הדין" (עו"ד אמיר גאנם
, התובע כאן- ג'.ט.).

הקביעה הנ"ל עומדת גם בסתירה לתיאור התאונה כפי שנמסרה מפי נהגת הרכב השני בשיירה, כמפורט בשורות 7-9 בעמ' 2 לפסק הדין, ולפיו היא זו שנהגה אחרי הרכב הראשון, ואילו רכב התובע פגע בה והדף אותה לעבר הרכב הראשון.

למותר לציין כי התיאור העובדתי לגבי מיקום הרכבים בשיירה, כפי שפורט בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, אינו תואם את התיאור העובדתי שמסרו הנהגים במהלך הדיון בהליך הקודם, כמתועד בפרוטוקול, שמצביע על הסכמה בין כל הנהגים לגבי סדר הרכבים בשרשרת, וממנו ניתן ללמוד שלא הייתה מחלוקת כי רכב התובע הוא הרכב השלישי בשיירה (לפני האחרון).

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את המסקנה אליה הגיע בית המשפט בתביעות קטנות כי התובע נושא ב- 80% מהאחריות. יחד עם זאת, אם נשבץ את התובע 'בנישה' הנכונה שלו בסדר הרכבים, הרי שלפי חלוקת האחריות שנקבעה בהליך הקודם, יש להשית על התובע 10% מהאחריות.

דיון בשאלת הנזק:
הפרש שווי הרכב:
בשל הנזק המשמעותי שנגרם לרכב התובע, הן מלפנים והן מאחור, העדיף התובע לקבל מהמבטחת שלו פיצוי בגין שווי הרכב, מבלי לתקנו.

לטענת התובע, הוא רכש את רכבו תמורת 235,000 ש"ח, ואולם המבטחת שלו פצתה אותו בגין שווי הרכב בסך 190,000 ש"ח בלבד על-פי הסדר מסויים שהושג ביניהם. משכך, טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בגין ההפרש בין מחיר הרכישה של הרכב לבין הפיצוי שקיבל, הפרש שעומד על סך של 45,000 ש"ח.

מנגד, הנתבעת טוענת כי הנזקים הנתבעים על ידי התובע הינם מופרזים וחסרי כל בסיס עובדתי ומשפטי.

הנתבעת הוסיפה, כי הנתבע קיבל פיצוי מלא מאת מבטחת רכבו. שווי רכבו של התובע על פי האמור בחוות הדעת מטעמו הינו סך של 190,000 ש"ח, ולכן הסכום ששולם לו תואם את מלוא נזקו.

לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאי אשר בדק את רכב התובע מצאתי כי שוויו של הרכב עמד על 205,325 ש"ח (עמ' 4 לחוות הדעת), ואילו הסכום ששולם בפועל - בסך 190,000 ש"ח – משקף הסדר פנימי אליו הגיע התובע עם המבטחת שלו (עמ' 5 לחוות הדעת).

עמדת התובע, לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין מלוא המחיר ששילם בזמנו עבור הרכב שלו, אינה מקובלת עליי, והיא נוגדת את עקרונות היסוד בדיני הנזיקין, לפיהם הניזוק זכאי לקבל פיצוי כדי נזקו ביום קרות הנזק ולא מעבר לכך. מאחר שרכבו של התובע היה בן מספר חודשים במועד התאונה, יש לקבוע את שוויו כרכב משומש ולא כרכב חדש.

אשר על כן, זכאי התובע לתשלום סך של 13,793 ש"ח – הוא ההפרש בין שווי הרכב ביום התאונה (205,325 ש"ח) לבין הסכום ששולם לו באמצעות חברת הביטוח שלו (190,000 ש"ח), ובניכוי 10% בגין רשלנות תורמת.

הפסד ימי עבודה:
התובע עותר לפיצוי בגין הפסד ימי עבודה והוצאות מיותרות
שנגרמו לו בעקבות התאונה, סכום המוערך ב- 5,000 ש"ח.
התובע לא הביא כל ראיה על כך כי נגרם לו נזק בגין הפסד ימי עבודה. משכך דין טענה זו להדחות.

השכרת רכב
חלופי:
לטענת התובע, הוא נאלץ להשתמש ברכב חלופי עד לקבלת הפיצויים מחברת הביטוח שלו ורכישת רכב אחר לתקופה של 60 ימים. על כן, נגרם לו הפסד בסך 18,000 ש"ח בגין דמי השכרת רכב חלופי.

לעניין זה טוענת הנתבעת, כי חברת הביטוח של התובע שילמה ישירות לחברת ההשכרה סך של -2,422 ש"ח, כמפורט בחשבונית של חברת ההשכרה ממנה עולה כי סכום זה שולם על ידי המבטחת של התובע בגין עלות השכרת רכב מיום 8.10.07 עד ליום 23.10.07, קרי לתקופה של 15 ימים.

התובע לא צירף אסמכתא המעידה על גובה הנזק לו הוא טוען, אולם תקופה של 60 ימים היא תקופה סבירה בנסיבות העניין כדי לאפשר לתובע להתארגן מחדש ולרכוש רכב אחר תחת זה שניזוק, ובפרט נוכח כך כי הפיצוי ששולם על ידי המבטחת שלו שולם לאחר למעלה מ-30 ימים מיום ארוע התאונה.

את הפיצוי יש לחשב לפי התעריף הנקוב בחשבונית הנ"ל בסך של כ- 70 ש"ח ליום. בהתאם לכך, זכאי התובע לפיצוי בגין 45 ימים נוספים (60 ימים פחות 15 ימים) לפי 70 ש"ח ליום, בניכוי 10% רשלנות תורמת, ובסה"כ: 2,835 ש"ח.


הפסד פרמיה והעדר הנחת תביעות
:
על פי המסמכים שהוגשו זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד זה שעומד על סך 858 ש"ח, ולאחר ניכוי 10% בגין רשלנות תורמת- עומד הסכום על 772 ש"ח.

אחרית דבר:
סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן:
13,793 ש"ח – בגין הפרש שווי רכב
2,835 ש"ח – בגין שימוש ברכב חלופי
772 ש"ח – בגין הפסד פרמיה
סה"כ: 17,400 ש"ח

לסכום הנ"ל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד היום.

פרט לכך אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.

פסק הדין יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאתו, אחרת ישאו הסכומים שפסקתי הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ל' כסלו תש"ע, 17 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 4913-12/08 אמיר גאנם נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/12/2009)