פסקי דין על חאלד חפאדה | פסקי דין על מחמוד זכארנה | פסקי דין על משטרת חיפה

9793-08/09 הת     29/12/2009




הת 9793-08/09 חאלד חפאדה, מחמוד זכארנה נ' משטרת חיפה








בית משפט השלום בחיפה



29 דצמבר 2009

ה"ת 9793-08-09 חפאדה נ' משטרת חיפה

ה"ת 15434-11-09 זכארנה נ' משטרת חיפה






בפני

כב' השופט
ערן קוטון

מבקשים
1
.
חאלד חפאדה
2. מחמוד זכארנה


נגד

משיבה
1. משטרת חיפה


החלטה

שניים אוחזין ברכב.
זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי ובפועל מחזיקה בו משטרת ישראל.

עסקינן ברכב מסוג שברולט קוואליר, שנת ייצור 1998, מ.ר 4774718 (להלן: "הרכב").

שתי בקשות להחזרת תפוס שהדיון בהן אוחד.

טענות המבקשים –
לטענת מבקש 1, רכבו מוחזק ע"י המשיבה בעקבות חקירתו כחשוד בגניבת הרכב וכחשוד בניסיון לפריצת מחסום משטרתי באמצעות הרכב. מבקש 1 נעצר ומעצרו הוארך ע"י ביהמ"ש. בהמשך שוחרר מבקש 1 בתנאים מגבילים. מבקש 1 טען בחקירתו כי רכש את הרכב כדין מאדם אחר והרכב אינו גנוב. משהסתיימה החקירה, סבור מבקש 1 כי יש להחזיר לו את הרכב.

לטענת מבקש 2, הינו הבעלים של הרכב אשר נגנב ע"י אחר ועל כך הגיש מבקש 2 תלונה אצל המשיבה. הרכב נתפס ע"י המשיבה, הושב לו, ונתפס שנית.
מבקש 2 מכחיש כי מכר את הרכב לא כל שכן העביר את רישום הבעלות בו.
מבקש 2 עובד כשכיר והרכב משמשו בנסיעתו לעבודה. תפיסתו של הרכב גורמת למבקש 2 נזק בלתי הפיך, פוגעת בפרנסתו ובפרנסת בני משפחתו.
סבור מבקש 2 כי יש להורות על השבת הרכב לחזקתו, גם אם החקירה בעניין הרכב טרם נסתיימה.

שני המבקשים הצהירו כי הם מוכנים להתחייב להחזיק את הרכב, לא להעבירו לאחר ולהמציאו לרשות המשיבה באם ידרשו.


פרטי החקירה המשטרתית –
ביום 14.6.09 הגיש מבקש 2 תלונה בתחנת המשטרה על פיה הרכב השייך לו נגנב.
לדבריו, מסר את הרכב לאדם בשם מאהר אל קרנאוי (להלן: "האדם הנוסף") אשר עובד עמו. הרכב היה בחזקתו של האדם הנוסף.
לגרסתו, בתאריך 11.6.09 ביקש מבקש 1 מהאדם הנוסף את הרכב לשעה, ללא רשותו, ידיעתו והסכמתו של מבקש 2. מבקש 1 נטל את הרכב ולא השיבו עד ליום הגשת התלונה.
מבקש 2 הסביר, כי הוא חושש שמבקש 1 ימכור את הרכב, יזייף העברת בעלות או יבצע איתו עבירה.

בסמוך לשעת חצות, בלילה שבין 23.6.09 לבין 24.6.09, במחסום הסמוך לכפר סבא, נעצר הרכב ובו 6 אנשים. ברכב נהג מבקש 1. חייל סימן לרכב לעצור ופנה למבקש 1. לאיש משטרה, שפעל במחסום אף הוא, נודע כי הרכב גנוב. לפיכך נעצר מבקש 1 אשר החל לצעוק על אנשי המשטרה תוך שימוש במילים בוטות.

בחקירתו טען מבקש 1 כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף. לדבריו, הרכב נמצא בחזקת האדם הנוסף כשנתיים ימים ובעבר היה שייך לרופא שיניים בשם נימר. לגרסתו, אותו נימר העביר את הבעלות ברכב על שם מבקש 2 בחודש אפריל. כן מסר, כי רכש את הרכב בתאריך 2.6.09 בתמורה ל-12,000₪. עוד מסר ששילם עבור הרכב סכום של 6,500 ₪, מתוכם 6,000 ₪ נטל בהלוואה מאישה בשם פנינה.
מבקש 1 לא הבין מדוע מבקש 2 טען בהודעתו כי הרכב גנוב. מבקש 1 הסביר, כי עליו לשלם לאדם הנוסף 5,500 ₪ נוספים ומתוכם שילם 500 ₪ בלבד. האדם הנוסף קילל את אמו לכן עיכב את התשלום. מבקש 1 נשאל אם יש בידו זיכרון דברים או הסכם כתוב וענה כי יש לו פתק (אך לא הסכם) עליו חתום האדם הנוסף. כן ציין כי הוא נותן אמונו באדם הנוסף ואף חבר של האדם הנוסף היה נוכח בעת ביצוע העסקה. מבקש 1 הוסיף כי מבקש 2 המתין לו במקום מסוים על מנת להעביר את הבעלות ברכב על שמו.

בעקבות דברים אלו נחקר מבקש 2.
מבקש 2 הסביר, כי מסר את הרכב לאדם הנוסף לפני כחודשיים ימים על מנת שיוכל לעבוד, בתמורה לדמי שכירות בסך 200 ₪ ליום. שבועיים קודם ליום חקירתו (25.6.09) הודיע לו האדם הנוסף כי נתן את הרכב למבקש 1, למספר שעות, אך מבקש 1 לא השיב את הרכב.
הדבר נודע למבקש 2 רק במוצאי השבת, אולם הרכב נגנב יומיים קודם לכן. מבקש 2 פנה למבקש 1 על מנת לברר היכן הרכב. מבקש 1 ענה לו כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף. מבקש 2 שאל הכיצד זה רכש את הרכב ומדוע לא פנה אליו באופן אישי בעוד הרכב שייך שלו. מבקש 1 ענה שנית כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף. מבקש 2 הסכים לזמן את האדם הנוסף שקיבל את הכסף, ואף להעביר בעלות ברכב. מבקש 1 נמנע מלהגיע.

בעקבות דבריו של מבקש 2 נחקר שנית מבקש 1 אשר הסביר כי ראה את האדם הנוסף נוהג ברכב כשלושה חודשים עובר למעצרו. האדם הנוסף מסר לו שרכש את הרכב מנימר, רופא שיניים, וזאת בתמורה לעבודה שביצע עבור אותו רופא. הרכב, לדבריו, היה מעוקל. בהמשך פנה אליו האדם הנוסף וסיפר שהסיר את העיקול מהרכב והרכב יועבר לבעלותו הרשומה של מבקש 2. מבקש 1 לא ביקש לרכוש את הרכב בשלב זה. בהמשך, הרכב שברשותו החל לעשות בעיות, לפיכך התקשר לאדם בשם אבו סלאח אשר פנה לאדם הנוסף והוברר כי הרכב עדיין עומד למכירה. בחברת אנשים נוספים פנה מבקש 1 לאדם הנוסף, מסר לו 400 ₪ וקיבל את הרכב. למחרת אמור היה מבקש 1 לשלם לאדם הנוסף 5,600 ₪ נוספים. האדם הנוסף הגיע לביתו של מבקש 1 והוא הורה לרעייתו למסור לו את סכום הכסף עליו סוכם. לדבריו, לא הועברה בעלות, שכן מבקש 2 עובד בתל אביב והאדם הנוסף מסר שהבעלות תועבר לכשיגיע מבקש 2 לחיפה. עוד לדבריו, הוא יצר קשר עם מבקש 2 על מנת להעביר את הבעלות על שמו. כן סיפר, כי שוחח עם מבקש 2 באמצעות הטלפון של האדם הנוסף ומבקש 2 הסכים למסור לו את הרכב ולאחר מכן להעביר את הבעלות על שמו. את הרכב קיבל מבקש 1 מהאדם הנוסף בתאריך 2.6.09.

במסגרת החקירה המשטרתית נחקר גם האדם הנוסף.
כן נחקר אדם בשם אחמד אבו עיישה אשר כפי הנראה מכנים אותו הצדדים אבו סלאח.

האדם הנוסף מסר כי אבו סלאח התקשר וביקש את הרכב עבור מבקש 1 והוא מסרו למבקש 1. מבקש 1 אמר כי יטול את הרכב לשעתיים עבור משפחתו ויחזיר את הרכב, אלא שהרכב לא הוחזר. האדם הנוסף פנה לאבו סלאח והאחרון אמר שמבקש 1 מעוניין לרכוש את הרכב. האדם הנוסף סירב. האדם הנוסף התקשר למבקש 1, אלא שמבקש 1 צעק עליו וניתק את הקו. הרכב, לדבריו, שייך למבקש 2 והוא נתן לו אותו לצרכי עבודה. האדם הנוסף אישר בחקירתו שהוא שוכר את הרכב ממבקש 2 בתמורה ל- 200 ₪ מדי יום. האדם הנוסף הכחיש את הטענה על פיה קיבל ממבקש 1 כספים תמורת הרכב.
אחמד אבו עיישה טען בחקירתו כי מבקש 1 סיפר לו שרכש את הרכב מהאדם הנוסף ושילם עבורו 6,000 ₪. לאחר יומיים שילם 500 ₪ נוספים. האדם הנוסף סיפר לו דברים דומים. כן אמר האדם הנוסף כי מבקש 1 צריך להוסיף ולשלם לו כספים עד כדי סכום של 12,000 ₪.
לדבריו, סיום התשלום היה אמור להתבצע תוך 12 יום.

החל מיום מעצרו של מבקש 1 היה הרכב תפוס ע"י המשיבה.

על הנעשה בתפוס והגשת הבקשות –
בתאריך 19.7.09 החליטה המשיבה לגנוז את התיק מחוסר עניין לציבור.
למחרת פנה מבקש 2 למשטרת כפר סבא (מקום תפיסת הרכב) וקיבל את הרכב ממגרש הרכבים בו אוחסן.
בתאריך 10.8.09 הגיש מבקש 1 את הבקשה מושא הדיון אשר הונחה לפתחי כשופט תורן.
הוריתי למשיבה להגיב לבקשה.
בתאריך 23.8.09 הודיעה המשיבה כי אינה מתנגדת להשבת הרכב למבקש 1. בהתאם, הוריתי למשיבה להשיב את הרכב למבקש 1 מבלי דעת כי בפועל מסרה המשיבה את הרכב למבקש 2 חודש ימים קודם לכן.
כיוון שכך, הגיש בא-כוחו של מבקש 1 בקשה לקיים דיון.
ביום 3.11.09 פנתה המשיבה למבקש 2 והורתה לו להשיב את הרכב לחזקתה.
מבקש 2 השיב את הרכב לחזקת המשיבה ביום 4.11.09.
ביום 12.11.09 הגיש מבקש 2 את בקשתו שבנדון.
היות ובקשתו של מבקש 2 הונחה בפני
כב' הש' קראי-גירון הוריתי על איחוד הדיון בשתי הבקשות

מהלך הדיון –
בדיון הראשון שהתקיים בפני
י הסבירה המשיבה כי הרכב הוחזר בטעות למבקש 2 ע"י שוטר מתחנת כפר סבא. לאחר שהתגלה דבר הטעות ביקשה המשיבה ממבקש 2 להשיב את הרכב לחזקתה וכך אכן נעשה.
לסופו של יום, הגישה המשיבה את תיק החקירה לעיוני והשאירה את ההחלטה בדבר החזרת הרכב לשיקול דעתו של בית המשפט מבלי שנקטה עמדה.

לאחר מספר דחיות (בעקבות שביתת הקלדניות) העידו בפני
י שני המבקשים הטוענים לזכות ברכב.

מבקש 1 הסביר כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף אשר לא היה יכול לרשום את הרכב על שמו. לטענתו, הרכב היה במקור של האדם הנוסף, אותו קיבל בתמורה לביצוע עבודה אצל רופא שיניים בשם ד"ר נימר.
מבקש 1 הסביר, כי מסר בליל 2.6.09, סכום של 400 ₪ לאדם הנוסף וקיבל את הרכב לחזקתו. למחרת, מסר סכום של 5,600 ₪ ובהמשך העביר 1,000 ₪ נוספים.
משכך שילם עד כה 7,000 ₪ תמורת הרכב לאדם הנוסף.
בניגוד לגרסתו בחקירתו, טען מבקש 1, כי רק שמע את האדם הנוסף משוחח עם מבקש 2 בדבר העברת הבעלות ומבקש 2 אישר את העברת הבעלות. כן טען, כי מבקש 2 הגיע לחיפה במיוחד לצורך העברת הבעלות, אולם נמנע ממבקש 1 לפגוש בו, שכן היה עליו לסעוד את זוגתו אשר קיבלה טיפולים בגין מחלה בקופת החולים.

כל ראיה לתמיכה בטענותיו של מבקש 1 לא הוצגה במהלך הדיון.
מבקש 1 לא ביקש להעיד מטעמו עד כלשהו, אף לא את האדם הנוסף או אחרים שחזו בו מעביר סכומי כסף לאדם הנוסף. כך או כך העיד מבקש 1 כי הסכום עליו סוכם לרכישת הרכב עמד על 12,000 ₪, מתוכו שולם 7,000 ₪ בלבד לאדם הנוסף. כן העיד כי היה מודע לכך שהבעלות ברכב רשומה על שם מבקש 2.

מבקש 2 העיד כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף אשר קיבל אותו מרופא השיניים.
לדבריו, האדם הנוסף היה חייב לו כספים, לפיכך העביר לבעלותו את הרכב.
מבקש 2 לא מכר את הרכב ואף לא מסר ייפוי כוח למאן דהו על מנת שימכור את הרכב, גם לא לאדם הנוסף.
מבקש 2 הבהיר כי השכיר את הרכב לאדם הנוסף תמורת 200 ₪ ליום והכחיש את הטענה על פיה נוצר עמו קשר בלילה בו הועבר הרכב לרשותו של מבקש 1.
לדבריו, נודע לו אודות העברת הרכב ימים ספורים בטרם הגיש את התלונה.
מבקש 2 פנה למבקש 1, שאל אותו לפשר העניין, בפרט כאשר הרכב שייך לו ונמצא בבעלותו. מבקש 1 מסר לו כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף.

לסופם של דברים, הסביר מבקש 2, כי היה מוכן לפגוש במבקש 1 ובאדם הנוסף, לברר את פשר העברת הרכב לחזקת מבקש 1, לקבל לידיו את הכסף ששולם, ככל ששולם, ולקבל את יתרת הסכום עליו התחייב מבקש 1. לו היה הליך זה יוצא אל הפועל, מוכן היה מבקש 2 למסור את הרכב למבקש 1 ולהעביר את רישום הבעלות על שמו של מבקש 1.
למעלה מכך הסביר מבקש 2, כי משקיבל את הרכב מהמשיבה לאחר תפיסתו, היה הרכב במצב ירוד שהצריך תיקון ושיפוץ. הוא העבירו למוסך על מנת שיבוצעו ברכב התיקונים הנדרשים.

דיון והכרעה
-
בהתאם לאמור בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה"), רשאית המשיבה לתפוס חפץ אם יש לשוטר יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או עומדים לעבור עבירה או שהחפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה (ראה סעיף 32 (א) לפקודה).

על פי סעיף 34 לפקודה, עפ"י בקשת שוטר שהוסמך לכך או עפ"י בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי ביהמ"ש לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, הכל כפי שיורה ביהמ"ש.

בענייננו, כפי שפורט, נתפס הרכב בשל חשד סביר כי נגנב, לאור העובדה כי בעת תפיסתו, ביום 24.6.09, מונחת היתה בפני
המשיבה תלונת מבקש 2 בדבר גניבת הרכב מיום 14.6.09.
השבת הרכב למבקש 2 בטרם קבלת תגובת מבקש 1 נעשתה על יסוד טעות של המשיבה, אך הטעות תוקנה לאחר שמבקש 1 הגיש את בקשתו ולאחר שנקבע דיון בבקשה.
מבקש 2 החזיר את הרכב לידי משיבה, עפ"י בקשתה.

על בית המשפט אפוא להכריע באם זכותו של מבקש 1 ברכב גוברת על זכותו של מבקש 2.

כמפורט בבש"פ 2671/01 שלמה (סולי) סיני נ' ז'אן מילרה ו-3 אח', פ"ד נה(4), 176, אופי ההכרעה הוא זמני בלבד ובידי הצדדים שמורה הזכות המלאה להוכיח טענותיהם המלאות בדרך המקובלת, בגדרי הליך אזרחי.
יחד עם זאת, על פי כמות הראיה הנדרשת לצורכי ההליך הנוכחי, סבורני כי ניתנו הכלים המספיקים ליתן החלטה, כאשר אין בה לקבוע מסמרות ולהוות החלטה סופית, ככל שיחפוץ מי מן הצדדים לפנות לבית המשפט בהליך אחר.

בדוננו, כאמור, הרכב רשום במשרד הרישוי על שמו של מבקש 2.
הבעלות עברה לרשותו, עפ"י האמור בתיק החקירה, בתאריך 4.5.09.
קודם לכן היה הרכב בבעלותו של אדם בשם נימר חאזן.
הרישום במשרד הרישוי הוא בעל אופי דקלרטיבי בלבד, אך יש בו כדי לבסס הנחה לכאורית בדבר היות הרכב בבעלותו של מבקש 2.
אודות אופן העברת הרכב לרשותו של מבקש 1 נחלקו הדעות.
יחד עם זאת, מבקש 1 לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו, גם לא את אותו "פתק" עליו דיבר בחקירתו.
יתרה מכך, לא הובא כל עד ע"י מבקש 1 להוכחת התשלום הנטען לאדם הנוסף ואף לא הוכח כי הוצא סכום כסף בגובה הנ"ל מחשבון בנק כלשהו. יוער כי באחת מגרסאותיו טען מבקש 1 כי את מרבית הסכום קיבל כהלוואה. המלווה לא זומנה לאישוש גרסה זו. כן טען באחת הגרסאות כי מירב הסכום הועבר לאדם הנוסף ע"י זוגתו.
למעלה מכל האמור לעיל, לגרסתו של מבקש 1 עבור הרכב אמור היה לשלם לאדם הנוסף סכום בסך 12,000 ₪. בפועל, לגרסתו, שילם סכום של 7,000 ₪ בלבד.
מכאן, מלכתחילה לא עמד מבקש 1 במלוא תנאי ההסכם הנטען אותו ערך עם האדם הנוסף, שאינו הבעלים הרשום של הרכב.

לגישתי, ההכרעה בנסיבות אלה צריכה להינתן בשלב זה בין היתר בהתאם לדיני תקנת השוק במטלטלין.

היות והרכב רשום על שמו של מבקש 2 היה על מבקש 1 להוכיח כי רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי הוא זכאי להמשיך ולהחזיק בו, ולמען הדיוק לקבלו לחזקתו.

כמפורט בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 -

תקנת השוק
"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב."

לתקנת השוק אפוא תנאים מצטברים אשר בהתקיימותם זכאי רוכש נכס להגנה על הנכס שרכש. החוק מחייב כריתת חוזה מכר, ממכר של נכס נד, ממי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, כאשר המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של המוכר וכאשר הנכס נמצא בחזקת הקונה.
על הקונה אף להוכיח כי קיבל את הנכס לחזקתו בתום לב.

בענייננו טען מבקש 1 כי רכש את הרכב מהאדם הנוסף בתמורה חלקית.
כריתת חוזה המכר לא הוכחה כדבעי.
לא נטען וודאי שלא הוכח כי האדם הנוסף עוסק במכירת נכסים מסוגו של הרכב, או כי היתה המכירה במהלך הרגיל של עסקיו.

ברי על פי כלל העדויות, כי הרכב, ככל שהיה בשלב כלשהו בידי האדם הנוסף, הועבר לו מאחר ובהמשך נרשמה הבעלות בו על שמו של מבקש 2.
לפיכך, התנאים הראשוניים לתחולת תקנת השוק לא מתקיימים בעניינו של מבקש 1.

למעלה מזו, איני משוכנע כלל ועיקר כי מבקש 1 קיבל את הרכב לחזקתו בתום לב.
מבקש 1 ידע ידוע היטב כי האדם הנוסף אינו הבעלים הרשום של הרכב כי אם מבקש 2.
בנסיבות אלה, היה עליו לפנות ראשית, באופן אישי וישיר, למבקש 2 לצורך רכישת הרכב.
בהמשך, לא היתה כל מניעה להפגיש את מבקש 2 עם האדם הנוסף, לשלם את סכום הכסף המתבקש לבעלים הרשום (או בהסכמתו לאדם הנוסף) ובאופן מיידי להעביר את הבעלות על שמו של מבקש 1.
אופן ההתנהלות הכולל אותו תיאר מבקש 1 ואשר לא גובה בכל ראיה שהיא, מעמיד בשלב זה בספק רב את נכונות ומהימנות גרסתו. לא פחות מכך, את תום לבו.

אשר על כן, לא מתקיימים בדוננו תנאי תקנת השוק ואין עילה לקבוע כי מבקש 1 רכש את החזקה ברכב כדין.

עוד אציין, כי התרשמתי באופן בלתי אמצעי מכנות דבריו של מבקש 2 אשר העיד בפני
י ארוכות. אף לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מבקש 2 קיבל את הרכב לחזקתו ולמרות טענותיו בדבר זכותו ברכב, נאות היה להשיב את הרכב לחזקת המשיבה עד להחלטת בית המשפט.
הרכב הושב על
ידו לאחר כארבעה חודשים מעת קבלתו הגם שרשאי היה במהלך אותה תקופה לעשות בו ככל שיעלה על לבו. בכך יש להעיד על תום ליבו של מבקש 2 דווקא ועל מהימנות גרסתו.

אבהיר שנית, כי אין בהכרעתי זו כדי לקבוע מסמרות בדבר הבעלות ברכב.
לאור אופי ההליך, עסקינן בהכרעה זמנית בלבד, על כל המשתמע מכך.

אשר על כן סבור אני, כי לעת הנוכחית זכותו של מבקש 2 ברכב גוברת על זכותו של מבקש 1.

סוף דבר –
אני מורה למשיבה להעביר את הרכב לרשותו של מר מחמוד זכארנה
ת.ז 314105669 מרחוב הרצליה 5, חיפה.

מחמוד זכארנה
מחויב שלא לבצע כל דיספוזיציה ברכב במשך 180 יום מעת קבלתו.

אין באמור לעיל כדי למנוע ממי מן הצדדים להליך הנוכחי לנקוט בכל הליך על פי דין, גם ביחס לצדדים שלישיים אשר לא היו חלק מההליך שהתנהל בפני
.

אני מעכב את ביצוע החלטתי עד ליום 17.1.10 על מנת לאפשר למי מן הצדדים לערור על ההחלטה.

נציג המשיבה יגיע ללשכתי על מנת לקבל את תיק החקירה.

המזכירות תשלח החלטתי לכל הצדדים המעורבים בהליך ותוודא קבלתה.







ניתנה היום,
י"ב טבת תש"ע, 29 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.














הת בית משפט שלום 9793-08/09 חאלד חפאדה, מחמוד זכארנה נ' משטרת חיפה (פורסם ב-ֽ 29/12/2009)