פסקי דין על שלמה לב-טוב | פסקי דין על אגנס זמיר | פסקי דין על שלום זמיר וערעור שכנגד |

290/84 עא     06/10/1986




עא 290/84 שלמה לב-טוב נ' אגנס זמיר, שלום זמיר וערעור שכנגד




(פ"ד מ' (3) 836)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 290/84
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט א' גולדברג
המערער: שלמה לב-טוב

ע"י ב"כ עו"ד צ' דולב

נ ג ד

המשיבים: 1. אגנס זמיר

2. שלום זמיר
וערעור שכנגד

ע"י ב"כ עו"ד ד' רז

ערעור ברשות וערעור שכנגד
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' דורי) מיום 29.1.84 בע"א 229/83 בו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (השופט ס' גובראן) מיום 22.12.83 בהמ' 3463/83, ת"א 4222/83.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. ערעור ברשות וערעור שכנגד
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה ערעור נגד פסק-דינו של בית-משפט השלום באותה עיר, שעניינו האמור בתקנה 488א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 (להלן – תקנות תשכ"ג) – עתה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (להלן – תקנות תשמ"ד).

2. בית-משפט השלום החליט ביום 15.7.83 החלטה בנוסח הבא בעניין השכרתה של דירה:

"א. אני דוחה את הבקשה לביטול צו המניעה הזמני. צו המניעה שניתן בת. המ. 618/83 ביום 28.2.83 ישאר על כנו.

ב. תנאי להמשך קיומו של הצו הנ"ל הוא שעל המשיבים להפקיד בבית המשפט ערבות בנקאית על סך 100,000 שקל.

ג. אני מאפשר למשיבים להסדיר את הפקדת הערבות הנ"ל תוך 7 ימים מהיום במידה והערבות הנ"ל לא תופקד כאמור צו המניעה יהיה בטל ומבוטל".

כאמור, ניתנה ההחלטה ביום 15.7.83, וביום 16.7.83 החלה הפגרה של בתי המשפט, כאמור בתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג-1983.

המשיבים הגישו את הערבות ביום 25.8.83, היינו לאחר כארבעים יום. הם גם הגישו לאחר מכן בקשה להארכת מועד: טענתם אמנם הייתה, כי הם פעלו במסגרת הזמן שנקצב להם, שהרי חל על עניינם, לפי דבריהם, האמור בתקנה 488א, אשר אליה עוד נשוב, אולם נתבקשה הארכת המועד למקרה שהם טועים בפרשנות. בית-משפט השלום סבר, כי אכן חלה על העניין תקנה 488א הנ"ל, אולם נוסף לכך הוא גם נעתר לבקשה להאריך את המועד.

הבקשה הנ"ל להארכת מועד נדונה ביום 22.12.83, והמערערים העלו מולה את הטענה, כי בינתיים כבר השכירו את הדירה, מאחר שסברו, שצו המניעה בטל בשל אי-הגשת הערבות תוך שבעה ימים. על כך אמר בית-משפט השלום את הדברים הבאים:

"קשה לי גם לקבל את טיעונו של ב"כ המשיב, כי אין יותר כל טעם בהמשך קיומו של צו המניעה וזאת מאחר וב-26.10.83 הושכרה הדירה לאדם אחר.

לדעתי, אין כל חשיבות לעצם השכרת הדירה ב-26.10.83. אם בכלל הושכרה. לעצם הענין שבפני
נו וזאת מאחר וצו המניעה, וכן הערבות הבנקאית נתנו והופקדו עוד לפני המועד 26.10.83 שבו נטען שהדירה הושכרה ועל כן יש טעם בהמשך קיומו של צו המניעה הזמני במידה ותינתן ארכה למבקשים להפקדת הערבות הבנקאית עד להפקדתה בפועל.

13. יש להוסיף ולציין, כי עם מתן הארכת המועד למבקשים להפקיד את הערבות הבנקאית לא ייגרם כל נזק למשיב, ואם יבוא ויטען המשיב כי נגרם לו בכל זאת נזק עקב אי הפקדת הערבות בזמן, על ידי זה שבינתיים השכיר את הדירה למישהוא אחר, ואם צו המניעה ישאר בתוקף הרי הוא צפוי לתביעה על הפרת חוזה עם הדייר החדש. הרי תשובה לטיעון זה תהיה שהערבות הוגשה ב-25.8.83, דהיינו כחודשיים לפני מועד השכרת הדירה לדייר החדש. ולו היה המשיב או בא כוחו בודקים את תיק בית המשפט היו בוודאי מגלים את עצם הפקדת הערבות, אמנם שלא במועד שנקבע מלכתחילה אך די בידיעת עובדה זו כדי לגרום לכך שהמשיב לא יסתכן וישכיר את הדירה לדייר אחר".

למרות מסקנתו הנ"ל, ראה בית המשפט להוסיף את ההחלטה הבאה, אשר יש בה, לכאורה, משום מתן גושפנקא עקיפה לפרשנות אחרת של החוק, וכך נאמר:

"ב. לאור העובדה שאי הפקדת הערבות נבעה מטעות בפירוש החוק על ידי המבקשים, ולאור העובדה שאילו בכל זאת היתה הערבות מופקדת תוך התקופה שנקבעה מראש, דבר אשר בוודאי היה חוסך את ההתדיינות הנוכחית, אני מוצא לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות בתיק זה לטובת המשיב סכום של 2500 שקל".

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ועל כך הערעור ברשות שלפנינו, שעניינו שאלה אחת, והיא, אם הוראתו של שופט השלום המלומד, לפיה צריכה הערבות להינתן תוך 7 ימים, הינה בגדר "הוראה אחרת" במובן תקנה 488א הנ"ל.

בעלי הדין פרשו יריעה, שהיא רחבה יותר מפרשנותה של תקנה 488א הנ"ל בלבד, ומכל מקום, לא ראיתי עצמי מוגבל לשאלה הנ"ל, ולעניין זה הנני מפנה לאמור בתקנות 408 סיפא, 415 ו-462 לתקנות תשמ"ד.

3. תקנה 488א לתקנות תשכ"ג (עתה תקנה 529 לתקנות תשמ"ד) קבעה כלהלן:

"תקופת פגרה לא תובא במנין

448א. תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת".

השאלה שלפנינו היא, אם המלים, שנכללו בפיסקה ג' להחלטתו של בית המשפט מיום 15.7.83, כללו "הוראה אחרת" כאמור בתקנה 488א סיפא לתקנות תשכ"ג.

מלות המפתח לעניין זה הן –

"תוך 7 ימים מהיום".

תשובתנו לכך היא שלילית. מניין התקופה "מהיום" אין בו כדי ללמד מאומה על אופן מניין התקופה, שהרי אין חולק, כי מניין התקופה מתחיל כאן מיום מתן ההחלטה (כי יום 15.7.83 היה עדיין מחוץ לפגרה), והשאלה שבמחלוקת היא, אם התקופה, שהחלה ביום שלמחרת, באה במניין הימים, או שמא חלה הפסקה עם תחילתה של הפגרה, ומרוץ הימים הללו מתחיל רק עם תום הפגרה, היינו החל מיום 1 בספטמבר 1983.

המלים "תוך 7 ימים" אף הן אינן מכריעות לצורך ענייננו, כי בהחלטה כגון זו קובעים, לא אחת, את מניין הימים המייצג את משך הזמן, אשר בתוכו תיעשה הפעולה, והבעיה אינה מתבטאת בכך, מהו משך הזמן שנקצב לצורך ביצוע הפעולה. יש שהחוק או התקנות קובעים את משך הזמן (למשל לגבי התקופה בתוכה ניתן להגיש ערעור או ערר, לפי העניין) ויש שמשך הזמן נקצב בהחלטה בלבד. אולם, כאמור כבר, המחלוקת שלפנינו אינה סביב השאלה, אם נקצב זמן או לאו, ומהו מספר הימים שנקצב, אלא השאלה היא, אלו ימים באים במניין התקופה של שבעה ימים, ואלו, אם בכלל, הם ימים בלתי נמנים בשל כך שנפלו בתוך הפגרה.

מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה אין לקדם את שיטת הפרשנות, אשר אינה חסרה, לצערי, באחדים מן התחומים של סדרי הדין האזרחיים שלנו, בהם ייחרץ גורלה של הכרעה כגון זו שלפנינו, על-פי הבחנות דקיקות או על יסוד פלפול פרשני. שיטה כזו יוצרת מבוכה וחוסר ודאות אצל כל הנוגע בדבר. כשלעצמי הנני סבור, כי תקנה 488א (כיום תקנה 529) טעונה התאמה לצורכי הזמן ולדרישותיו, אך עניין זה אינו לכאן.

כל עוד התקנה בתוקפה בצורתה הנוכחית, יש לאמץ פרשנות פשוטה וברורה. משמע, "הוראה אחרת" פירושה, שבית המשפט או הרשם מורים מפורשות, כי "תקופת הפגרה תמנה במנין הימים"; הא ותו לא. היינו, מנוסח ההחלטה צריך לעלות באופן ברור וגלוי, כי הכוונה היא לכך, שהפגרה לא תפסיק את מרוץ הזמן, ואם לא הורו כאמור, יחול הרישא לתקנה 488א (כיום 529) כפשוטו. פרשנות כאמור תפשט את הדברים, תמנע גרימת נזק לבעל דין זה או אחר בשל אי-הבנות ותקדם אימוצן של שיטות דיוניות ברורות וגלויות; למותר להוסיף, שהיא גם תפחית את ההתדיינות.

לאור מסקנתי הנ"ל הייתי דוחה את הערעור. איני רואה כל מקום להתערבותה של ערכאה זו בעניין ההוצאות בערכאות הקודמות, המועלה בערעור שכנגד.

המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 1,000 שקלים חדשים.

השופט ד' לוין
: אני מסכים.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, ג' בתשרי תשמ"ז (6.10.86).








עא בית המשפט העליון 290/84 שלמה לב-טוב נ' אגנס זמיר, שלום זמיר וערעור שכנגד, [ פ"ד: מ 3 836 ] (פורסם ב-ֽ 06/10/1986)