פסקי דין על משה קלר | פסקי דין על אריה שקד | פסקי דין על אנוש אבטחה ואחזקה |

42819/06 א     04/01/2010




א 42819/06 משה קלר נ' אריה שקד, אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



04 ינואר 2010

ת"א 42819-06 קלר נ' שקד ואח'






בפני

כב' השופט
רחמים כהן

התובע
משה קלר
, ת.ז. 059167916
על ידי בא-כוח עו"ד אסף אוסלקה


נגד

הנתבעים
1. אריה שקד
, ת.ז. 00555990


על ידי בא-כוח עו"ד אהוד גינדס ועו"ד סיגל רובין
2. אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ
, ח.פ. 511726432

(בפירוק)




פסק דין



בפני
תביעה כספית, על סך של 270,000 ₪.

התובע, קלר משה (להלן – התובע), שימש בין השנים 1992 – 2003 כמנכ"ל הנתבעת 2, אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ
(להלן –החברה).


הנתבע 1, אריה שקד
(להלן – הנתבע)' היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעל מניות בחברה.

בשנת 2003 פוטר התובע מעבודתו כמנכ"ל החברה.

לאחר שפוטר, ביקש התובע לממש את זכויותיו הנובעות מהפיטורין. חשבון שנערך בין הצדדים העלה, ועל כך אין מחלוקת, כי החברה צריכה הייתה לשלם לתובע סך של 524,179 ₪ כתוצאה מפיטוריו.

על אף שעל פי תנאי חוזה העסקתו, היה התובע זכאי לסך של 524,179 ₪ בגין פיצויי פיטורין, קיבל התובע פיצויי פיטורין בסך של 228,154 ₪ בלבד ועל כן, זכאי היה להשלמת פיצויי פיטורין בסך של 296,025 ₪, אותם התקשתה החברה לשלם לתובע. הצדדים הגיעו להסדר על פיו, תמורת מחיקת 220,000 ₪ מחוב החברה כלפי התובע, ייתן הנתבע לתובע רכב מסוג מיצובישי פאג'רו מ.ר. 5403736 (להלן – הרכב), אשר רשום על שם הנתבע ושוויו באותה העת עמד על 220,000 ₪.


מכיוון שבאותה עת, רבץ על הרכב שעבוד לטובת הבנק לפיתוח תעשייה (להלן – הבנק) הוסכם, כי עד לפרעון ההלוואה או הסרת השעבוד, על פי המוקדם, ישתמש התובע ברכב. כמו כן הוסכם בין הצדדים, כי השעבוד יוסר עד ליום 4.11.2004, שהוא מועד פרעון ההלוואה, ובמועד זה תועבר הבעלות ברכב על שמו של התובע. כמו כן, הנתבע חתם על ייפוי כוח למשרד הרישוי המאפשר לתובע להעביר את הבעלות
ברכב על שמו.

הסכמות אלו הועלו על הכתב (נספח ט' לתצהיר התובע; להלן – ההסכם).

בחודש נובמבר 2004 נודע לתובע, כי השעבוד טרם הוסר מהרכב. התובע פנה לנתבע ואז התברר לו, לטענתו, שלא רק שלא הוסר השעבוד, אלא שנלקחה הלוואה חדשה מהבנק והשעבוד רובץ עדיין על הרכב.

בעקבות זאת, הסכימו התובע והנתבע, כי העברת הבעלות ברכב תידחה לתחילת שנת 2005. אך גם בחודש ינואר 2005, לא הוסר השעבוד והתובע לא יכול היה להעביר את הבעלות ברכב על שמו.

במהלך שנת 2005, נכנסה החברה להליכי פירוק. כתוצאה מכך, נטל הבנק את הרכב שהיה בחזקת התובע. התובע הגיש תביעה למתן

פסק דין
הצהרתי נגד הבנק, ולאחר משא ומתן, פדה התובע את הרכב מהבנק, תמורת סך של 123,500 ₪ (נספח ה' לתצהיר התובע).

תמצית טענות התובע


לטענת התובע, הנתבעים הפרו את ההסכם ועליהם לפצותו כפי נזקיו.

לגבי הנתבע טוען התובע, כי חתימתו על ההסכם, הייתה חתימה אישית וכי הנתבע נטל על עצמו התחייבות אישית כלפי התובע, להעביר את הרכב לבעלותו. הדברים עולים בבירור מלשון ההסכם וזו אף הייתה כוונת הצדדים. הנתבע ידע במועד חתימת ההסכם או לאחר מכן, כי החברה עומדת בפני
חדלות פרעון. הנתבע לא קיים את ההסכם בתום לב ולחלופין, פעל בתרמית ועל כן, עליו לפצות את התובע.

על פי ההסכם ועל פי כל דין, התובע זכאי לתמורת הרכב מהנתבע, היינו לשוויו במועד עריכת ההסכם בסך 220,000 ₪ ולחלופין, לערכו כפי שנפדה מהבנק בצירוף הוצאותיו, סה"כ 143,948 ₪.


בנוסף לאמור לעיל טען התובע בכתב התביעה, כי על פי הסכם הקצאת המניות, השיב התובע את מניותיו עם פיטוריו ועל כן זכאי לפיצוי מנימאלי אותו העריך לצרכי אגרה בסך של 50,000 ₪. כמו כן טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורין על הסכומים הנתבעים.

על פי הסכמת הצדדים, הדיון הצטמצם לעילת התביעה המבוססת על ההסכם (נספח ט' לתצהיר התובע), שהוא הסכם העברת הבעלות ברכב בין הנתבע לבין התובע (עמ' 8 לפרוטוקול).
תמצית טענות הנתבע


לטענת הנתבע, החוב נשוא התביעה הוא חוב של החברה, הרכב גם הוא רכב של החברה ועל כן, מכיוון שניתן צו לפירוק החברה, הסמכות לדון ולהכריע בתביעת החוב היא של בית המשפט של פירוק (היינו, בית המשפט המחוזי) ומשכך, נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה.

לטענת הנתבע, התובע הגיש תביעה למפרק החברה אותה לא ציין בכתב התביעה או בתצהירו, כך שהתובע מנהל הליכים כפולים בגין אותו החוב.

לטענת הנתבע, התובע מבקש סעד מבית המשפט על בסיס שורה של עסקאות בלתי חוקיות אותן יזם, על מנת להעלים מס. לטענת הנתבע, הדבר נעשה באמצעות תשלום פיצויי הפיטורין על ידי העברת רכב של החברה לבעלותו, קבלת תשלומים לחשבונה של אשתו, משיכת תשלומים במזומן מהחברה ועוד. על כן טוענים הנתבעים, כי תביעת התובע מתבססת על "חוזה פסול" כמשמעותו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אשר דינו בטלות.

כמו כן טוען הנתבע טענת העדר יריבות. לטענת הנתבע, התובע לא הרים את נטל ההוכחה לעניין יריבותו כלפי הנתבע. התובע היה עובד שכיר של החברה ולא של הנתבע, הסעד הכספי הנתבע במסגרת כתב התביעה הוא לתשלום פיצויי פיטורין מהחברה, מכח הסכם עבודה עם החברה. בין התובע לבין הנתבע לא התקיימו יחסים חוזיים והנתבע אינו צד להסכם העבודה ולהסכם הקצאת מניות עליהם חתמה החברה בלבד אל מול התובע.

לעניין הסכם העברת הבעלות ברכב טוען הנתבע, כי חתימתו מופיעה לצד חתימת החברה והסיבה לכך היא, כי הרכב הוא רכב של החברה, אך רשום פורמאלית של שם הנתבע משיקולי ירידת ערך. ההתחייבות הגלומה בהסכם להעברת בעלות ולביטול השעבוד, הייתה התחייבות של החברה, שהייתה המעסיקה ובעלת חוב פיצויי הפיטורין לתובע. חתימת הנתבע נדרשה הואיל ומבחינה פורמאלית הרכב היה רשום על שם הנתבע והחברה לא יכולה הייתה לממש את ההסכמה בלי שיתוף פעולה מצידו וחתימתו על המסמכים הפורמאליים הנדרשים לשם כך.

כמו כן טוען הנתבע, כי לאחר חתימת ההסכם הנ"ל, ערך התובע גמר חשבון עם החברה וקיבל שיקים בסך של 100,208.44 ₪ נטו, שהם כ- 200,000 ₪ ברוטו וכן סכום נוסף של 40,000 ₪ במזומן. בטענותיו "רומז" הנתבע, כי סכום זה בא
במקום הרכב.

העדים


מטעם התובע העיד מר אריה חיימזון, מי שהיה במועדים הרלוונטיים חשב החברה וכן העיד התובע בעצמו.

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ועדותו מהווה עדות יחידה של בעל דין.

דיון


בלב המחלוקת עומד ההסכם אשר נחתם בין התובע, החברה והנתבע (נספח ט' לתצהיר התובע). השאלה העיקרית הדורשת הכרעה היא – האם מקים ההסכם לנתבע חיוב אישי כלפי התובע, שהרי כנגד החברה ניתן צו פירוק ועל כן לא ניתן לתבוע אותה בבית משפט זה. תשובה מפורשת על שאלה זו ניתן למצוא בגוף ההסכם.
מפאת חשיבותו של ההסכם, יובא תוכנו במלואו:

"לכבוד
משה קלר
מ.ז. ....
הנדון: העברת בעלות ושחרור שעבוד
אנו החתומים מטה אנוש אבטחה ותחזוקה בע"מ ואריק שקד מתחייבים בזה כי עד 4/11/04 ישולמו כל ההתחייבויות בגין הרכב מסוג ג'יפ מיצובישי קינג מס' רישוי 36-037-54 בבנק. בתאריך זה יוסרו כל השעבודים והחובות הרובצים ו/או ירבצו על הרכב.
הרכב יהיה נקי מכל שיעבוד ו/או היטל ו/או עיקול וכיו'ב. כמו גם אנו מתחייבים שלא להעמיד רכב זה כשיעבוד שוטף לאף גורם עד ל- 4/11/04 ובכלל.

וכראיה באנו על החתום
[חתימת הנתבע]

אריה שקד
.


[חתימת החברה]

[חותמת החברה]"
לשון ההסכם אינה יכולה להותיר כל ספק, כי הנתבע נטל על עצמו התחייבות באופן אישי יחד עם החברה כלפי התובע. ראשית, מנוסח ההסכם עולה, כי הן החברה והן הנתבע הם המתחייבים במסגרת ההסכם -
"אנו החתומים מטה אנוש אבטחה ותחזוקה בע"מ ואריק שקד מתחייבים..." (ההדגשות הוספו).

ההסכם חתום הן על ידי החברה והן על ידי שקד, באופן שחתימתו של שקד מופיעה פעמיים. פעם אחת באופן אישי ופעם אחת בשם החברה.

מנוסח ההסכם אף עולה בבירור, כי ההתחייבות הן של החברה והן של הנתבע אינה להעברת הרכב בלבד, אלא היא התחייבות "כי עד 4/11/04 ישולמו כל ההתחייבויות בגין הרכב..." וכן לפעול להסיר את כל השעבודים. על כן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע, כי חתימתו על ההסכם נדרשה, אך ורק משום שהוא הבעלים הרשום של הרכב ועל כן נדרשה חתימתו על מנת לבצע את הסרת השעבוד ואת העברת הבעלות.

כמו כן יש להוסיף, כי מהמסמכים אשר צורפו לתצהיר התובע עולה, כי שעבוד הרכב נעשה הן כדי להבטיח את חובות החברה והן להבטיח את חובותיו של הנתבע עצמו. הדברים עולים הן משטרי השעבוד הנפרדים, האחד של החברה והשני של הנתבע עליו חתומים הן הנתבע והן רעייתו. חיזוק לכך ניתן אף למצוא בהסכם בין התובע לבין הבנק, במסגרתו פדה התובע את הרכב מהבנק. ב"הואיל" הראשון נאמר כדלהלן:

"הואיל: ולטובת הבנק נוצר משכון רשום ושעבוד רשום ראשונים בדרגה, על רכב מסוג מיצובישי פג'רו מ.ר 5403736 שנת 2002 (להלן: 'הרכב') שניתן להבטחת פרעון כל חובות חברת אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ
ח.פ 511726432 (להלן: 'החברה') וכן כל חובותיו של אריה שקד
ת.ז ... כלפי הבנק"
(הדגשה הוספה).

עם זאת יש לציין, כי תפיסת הרכב נעשתה במסגרת הליכי הוצאה לפועל אשר נפתחו כתוצאה מחובות החברה ולא כתוצאה מחובות הנתבע באופן אישי, כפי שעולה מה"הואיל" השני בהסכם. אולם, אין בכך כדי לשנות את מהתוצאה המתבקשת.

המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא, שהנתבע נטל על עצמו התחייבות אישית כלפי התובע ועל כן יש לראותו כאחראי אישית לביצוע ההתחייבות.

משלא עמד הנתבע בהתחייבותו, נתפס הרכב על ידי הבנק ולתובע נגרם נזק.


על נזק זה חייב הנתבע לפצות את התובע מכוח התחייבותו האישית כלפיו, כאמור בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן – חוק התרופות):


תרופות הנפגע
הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה
(הדגשה הוספה).

סעיף 10 לחוק התרופות מגדיר מה הם אותם פיצויים:


הזכות לפיצויים
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

משנקבע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו, יש לבחון את שיעור הפיצויים. המקובל בפסיקה הוא כי:

"המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום, אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב, בו היה נתון, לו קוים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה" (ע"א 355/80
נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808).

התובע קיבל את הרכב בתמורה לויתור על סכום מסוים מהכספים המגיעים לו כתוצאה מפיטוריו. בין הצדדים הוסכם, כי הרכב יישאר בידי התובע. על מנת להשאיר את הרכב בידיו, לאחר תפיסתו על ידי הבנק, נאלץ התובע לשלם עבור רכישת הרכב מהבנק סך של 123,500 ₪. מיותר לציין, שהנתבע יכול היה וצריך היה לצפות את פעולות הבנק והנזק שעלול להגרם לתובע כתוצאה מכך.

יצוין, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע כי הוא זכאי לשווי הרכב במועד ההסכם, 220,000 ₪. לפי גישה זו, התובע היה עומד במצב טוב יותר משהיה לו קויים ההסכם. התובע היה מקבל את הרכב וסך נוסף של 96,500 ₪.

השבתו של הסכום אותו שילם התובע לבנק, תחזיר את התובע למצב בו היה אלמלא היה הרכב "נתפס" על ידי הבנק.


האם יש לקזז מסכום זה סכומים כלשהם


כאמור, טוען הנתבע, כי החברה כבר שילמה לתובע סכומים שיש בהם כדי לייתר את התחייבותו להעביר את הרכב על שם התובע.

לעניין זה טוען התובע, כי התשלום אשר ניתן, ניתן עבור "דמי הסתגלות" להם היה זכאי ולא על חשבון הסכומים המתבקשים בתביעה זו. התובע מכחיש קבלת סכום כלשהו במזומן.

אכן, טענות הנתבע בעניין זה לא הוכחו כלל. אמנם אין מחלוקת, כי סכומים מסוימים התקבלו בידי התובע, אך לא הוכח כי סכומים אלה נועדו "להחליף" את התשלום שנעשה באמצעות הרכב חלף פיצויי פיטורין. עצם העובדה, כי התובע המשיך והחזיק ברכב במשך יותר משנה לאחר פדיון השיקים ועד לתפיסתו על ידי הבנק מעידה על כך, שהכספים אשר שולמו, שולמו בנוסף לרכב ולא במקומו.

התאריך על השיקים הוא 9.1.2004, הרכב נתפס ביום 23.2.2005, על כן נראה, כי השקים ותפיסת הרכב אינם קשורים זה לזה, שכן מדוע יימסרו שיקים לתובע על חשבון חוב שכבר שולם באמצעות הרכב, כאשר אין כל סיבה בשלב זה לסבור, כי הרכב ייתפס על ידי הבנק. יתרה מכך, אם ניתנו השיקים במטרה לשלם את החוב שכבר שולם על ידי מסירת הרכב לתובע, מדוע לא התבקש התובע להשיב את הרכב?

כל האמור מוביל למסקנה, כי לא היה כל קשר בין השיקים לבין ההסכם להעברת הרכב לידי התובע. מכל מקום, הנתבע לא שיכנע שקיים קשר מסוג זה.

באשר לטענה, כי התובע הגיש תביעה נוספת למפרק, הרי שהתובע עצמו אינו מכחיש זאת, אך מסביר, כי:
ש. נכון שהגשת תביעה למפרק של החברה בגין חוב של החברה כלפיך, כן או לא?
ת. כן.
ש. למה בכתב התביעה לא ציינת שהגשת תביעה למפרק, שאשתך קיבלה צ'קים מהחברה אחרי שסיימת לעבוד, למה לא ציינת את העובדות האלה, הרי יכול היה להיות מצב שבית המשפט יפסוק לך סכום שתבעת במקום אחר?
ת. אני הגשתי תביעת חוב למפרק ובעקבותיו לביטוח לאומי, על סכומי כסף בגין יתרת ימי חופשה שמגיעים לי ובגין יתרת סכומי הפיצויים אחרי קיזוז שווי הרכב בזמן ההסכם.
ש. זו תביעת החוב שהגשת למפרק?
ת. כן
(עמ' 14 לפרוטוקול).

תביעת החוב סומנה כת/2 והיא מאשרת את טענות התובע. על כן, גם דין טענה זו של הנתבע להידחות.

סוף דבר


לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 123,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 13.3.2005, הוא יום ביצוע התשלום לבנק, ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.


ניתן היום, י"ח טבת, תש"ע, 4 ינואר, 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 42819/06 משה קלר נ' אריה שקד, אנוש אבטחה ואחזקה בע"מ (פורסם ב-ֽ 04/01/2010)