פסקי דין על יוסף כדורי | פסקי דין על אברהם כדורי | פסקי דין על יצחק כדורי | פסקי דין על נעים כליף (גולן)

3840/06 רעא     06/01/2010




רעא 3840/06 יוסף כדורי, אברהם כדורי, יצחק כדורי נ' נעים כליף (גולן)




החלטה בתיק רע"א 3840/06
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }





בבית המשפט העליון


רע"א 3840/06



בפני
:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה


המבקשים:

1. יוסף כדורי



2. אברהם כדורי



3. יצחק כדורי



נ


ג


ד



המשיב:
נעים כליף (גולן)


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 4282/05, מיום 19.6.05 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא.


בשם המבקשים:
עו"ד רון ברקמן
, עו"ד גלעד פורת

בשם המשיב:
עו"ד מאיר שכטר





ה ח ל ט ה


1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט
י' שפירא
), על פיו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן בעניינם.

2.
אלה העובדות הנדרשות לעניין: המבקשים הינם שלושה אחים. המשיב (להלן:

כליף
) הוא גיסם, אשר היה נשוי לאחותם המנוחה. הליכי הבוררות בתיק זה החלו לפני כשלושים שנה, עת הגיש כליף תביעה נגד המבקשים, שעניינה קביעת חלקם של הצדדים בשותפות שנתקיימה ביניהם מאז אמצע שנות החמישים ועד לתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. המחלוקת נדונה בפני
בורר שהוסכם על הצדדים.

3.
בבוררות שנסבה על חלוקת נכסי השותפות בין הצדדים, ניתנו לאורך השנים מספר פסקי בוררות על ידי הבורר. פסק הבוררות הראשון ניתן ביום 20.2.89 (להלן:
פסק הבוררות הראשון
). פסק הבוררות השני ניתן ביום 22.11.96, במסגרת בוררות-המשך שנועדה להשלים את הבוררות הראשונה (להלן:
פסק הבוררות השני
).

4.
בפסק הבוררת הראשון נפסק, כי לשם חיסול סופי של כל תביעות כליף בקשר עם חלוקת נכסי השותפות בין הצדדים, על המבקשים להעביר אליו נכסים שונים, וכן לשלם לו סכום כולל של כ-660,000 דולר. הבורר קבע עוד כי על הסכומים שנפסקו על-ידו יחול – בנוסף להפרשי הצמדה – גם קנס עונשי בשיעור של 5% לכל 15 ימי פיגור. לאחר איחור של כשנה בתשלום הסכום שנפסק על ידי הבורר, טוענים המבקשים כי שלמו לכליף בשנת 1990 יותר מכפל הסכום שנפסק. אלא שכליף טען כי המבקשים לא קיימו את מלוא חובת התשלום שחל עליהם, ולכן הגיש בשנת 1993 תביעה נוספת לבורר, בה תבע תשלום סכום נוסף, אשר בגדרו חושבו סכומים בגין הקנס העונשי.

5.
ביום 19.6.05 נתן הבורר פסק בוררות נוסף, אשר התייחס לשאלה האם חלה על כליף חובת תשלום מע"מ. בסוגיה זו קבע הבורר כי לא חלה על כליף חובת תשלום מע"מ מאחר שמדובר בחלוקת רכוש בין שותפים שאינה חייבת במע"מ, וציין כי גם רשויות מע"מ הודיעו כי אין על כליף חובת תשלום מס כאמור.

6.
המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר מיום 19.6.05 (להלן –
פסק הבורר
). עילות הביטול שהעלו היו שתיים:
האחת, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להעלות את טענותיהם בפני
הבורר, על פי עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968
(להלן:
חוק הבוררות
), ועילת ביטול שניה, לפיה בנסיבות הענין, בית המשפט היה מבטל

פסק דין
סופי שאין עליו ערעור עוד, על פי
סעיף 24(10)

לחוק הבוררות
).


המבקשים טענו, ראשית, כי מפסק הבורר עולה כי הבורר נפגש על דעת עצמו וללא נוכחות המבקשים עם עדים ולא איפשר להם לטעון את טענותיהם בקשר לכך, וכי הפסק ניתן עוד בטרם חלף המועד למתן תגובה על ידם; כן טענו כי הבורר עבר את גיל 95, ולא ברור אם הוא כתב את הפסק בכוחות עצמו, או שבנו סייע לו בכך.


המשיב טען, כי נושא המע"מ עלה בין הצדדים עוד בשנת 1998, והבורר דחה את בקשות המבקשים בענין זה כבר בפסקי בוררות קודמים. למבקשים ניתנה הזדמנות להגיב לטענות המשיב בענין זה, ואין עילת התערבות שיפוטית לביטול פסק הבורר.

7.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לבטל את פסק הבורר. אשר לטענה בדבר גילו המופלג של הבורר, קבע בית המשפט כי אין די בכך כדי להצביע על חוסר כשירות הבורר לפסוק, ולא הובאה כל ראייה לאי כשירות כזו. כמו כן, אין כל שמץ ראיה כי פסק הבורר נכתב בידי אחר. ההתייחסות לבורר ב"גוף שלישי" בניסוח הפסק היא ענין סגנוני שאינו מלמד על כך שאדם אחר כתב את הפסק. כן נפסק, כי אין ממש בטענות המבקשים לפיהן קופחה זכותם לטעון את טענותיהם, ולהביא את ראיותיהם. הוכח כי הבורר פנה למבקשים וביקש את תגובתם, אך הם לא הגיבו במועד שנקצב להם, ולפיכך הפסק ניתן בלא תגובתם, ועל כך אין להם אלא להלין על עצמם. מעבר לכך נפסק, כי הטענות שהעלו המבקשים בענין חבות כליף במע"מ לא היו חדשות, והנושא כבר נדון והוכרע בעבר. כן נפסק, כי לא קמה כל עילת ביטול של הפסק על פי עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. בית המשפט דחה את הטענה כי הבורר נפגש עם נציג מע"מ בלא בעלי הדין לצורך מתן פסק הבורר. הוא ציין, כי היתה פנייה של הבורר בעבר הרחוק לרשות מע"מ בענין זה, וזאת בהסכמת הצדדים, ואילו לצורך פסק הבורר לא נתקיימה כל פגישה כאמור. מכל מקום נפסק, כי לא נגרם למבקשים כל עיוות דין במתן הפסק,
ואפילו היתה קמה עילת ביטול כלשהי,
ואין זה המקרה, לא היה מקום לביטול הפסק על פי העקרון הטמון בסעיף 26(א) לחוק הבוררות.


על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות ערעור זו.

8.
המבקשים חוזרים בבקשתם על עיקרי טענותיהם שהעלו בבית המשפט המחוזי בהדגישם את הטענה, כי הבורר נתן את פסקו בטרם ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם. לדבריהם, הבורר הורה למבקשים ליתן את תגובתם לבקשת המשיב והוא אף קצב להם זמן לשם כך, אך בסופו של דבר נתן את פסקו בחיפזון ובבהילות בטרם חלף הזמן שהוקצב להם. טענה נוספת שהודגשה הינה שהבורר נתן את פסק הבוררות כשהוא בן 95 שנים, וכי בנו הוא שכתב את הפסק.

9.
טוען כליף כי המחלוקת בנושא המע"מ הועלתה בפני
הבורר כבר בשנת 1998, ועמדות שני הצדדים בסוגיה זו היו מונחות לפניו מזה זמן רב. אין ממש בטענת המבקשים כי לא ניתן להם להעלות את טענותיהם בפני
הבורר שכן עמדתם בסוגיית המע"מ הובאה בפירוט בכתב ההגנה אותו הגישו לבורר, העוסק, בין היתר, גם בנושא זה. לאחר שעמדת המבקשים בסוגיית המע"מ היתה לפניו, ביקש הבורר מהמבקשים תגובה קצרה, אך זו לא הגיעה במועד. בנסיבות אלה, לטענותיהם בדבר פגיעה בזכות הטיעון אין יסוד.

10.
דין בקשת רשות הערעור להידחות. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00
ראובן גרוס נ' אהרון קידר
, פד"י נז(5) 933, 942 (2003); רע"א 9041/05
"אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל
(לא פורסמה, 30.1.06)). ענין זה אינו מעלה כל שאלה עקרונית לדיון, ואף אינו מצדיק התערבות משיקולי צדק.

11.
מעבר לצורך, גם לגופם של דברים אין כל ממש בבקשה. אשר לטענה כי הבורר נתן את פסקו, בטרם ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, הרי שמעיון בנתונים ובמסמכים שהגישו הצדדים עולה בבירור כי לטענה זו אין שחר. כבר בשנת 1998 הועלתה עמדת המבקשים בסוגיית המע"מ בפירוט רב בכתב ההגנה אותו הגישו לבורר, ופורטה במיוחד בסעיפים 30-33, העוסקים במישרין בנושא זה. בפני
הבורר הונחה, אפוא, עמדתם המפורטת של המבקשים בנושא האמור, מה גם שהוא כבר הכריע בשאלה זו בעבר. לחובתם של המבקשים נזקפת אף העובדה שהבורר פנה אליהם וביקש את תגובתם קודם למתן פסקו האחרון, ואף קצב לכך זמן, אך הם לא ניצלו את זכות התגובה במועד, ולפיכך אין בידיהם לטעון כי זכותם הדיונית קופחה.

12.
אשר לטענה בדבר גילו המבוגר של הבורר בעת שנתן את הפסק, המעלה לכאורה חשש לאי כשירותו ולכך שאת הפסק כתב בנו, גם טענה זו נטענה ללא ביסוס. אין צריך לומר, כי גורם הגיל, כשהוא עומד לעצמו, אינו מכריע בדבר כשירותו של בעל התפקיד. בעל דין המבקש לטעון לאי כשירות בורר לבצע את תפקידו במסגרת העילה האמורה בסעיף 11(3) לחוק הבוררות חייב לבסס טענה זו בראיות ובנתונים ממשיים. גיל מבוגר, כנתון העומד לעצמו, אינו מצביע על פגם תיפקודי ולעיתים אף עשוי להוות יתרון רב בידי בעל סמכות הכרעה במחלוקת בזכות נסיון החיים ותבונת החיים הנצברים במהלך השנים, התורמים תרומה חשובה למלאכת ההכרעה.


בקשת רשות הערעור נדחית.


המבקשים ישלמו את שכ"ט המשיב בסך 15,000 ש"ח.


ניתנה היום, כ' בטבת תש"ע (6.1.2010).


ש ו פ ט ת


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

06038400_r02.doc

יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 3840/06 יוסף כדורי, אברהם כדורי, יצחק כדורי נ' נעים כליף (גולן) (פורסם ב-ֽ 06/01/2010)