פסקי דין על בנק הפועלים בע"מ | פסקי דין על זאב עפרוני | פסקי דין על נאוה עפרוני |

2584/07 א     05/01/2010




א 2584/07 בנק הפועלים בע"מ נ' זאב עפרוני, נאוה עפרוני








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



05 ינואר 2010

ת"א 2584-07 בנק הפועלים בע"מ
נ' עפרוני ואח'






בפני

כב' השופטת
רות רונן


תובעים

1
.
בנק הפועלים בע"מ


נגד


נתבעים

1. זאב עפרוני
2. נאוה עפרוני




פסק דין



הנתבעים (שיכונו להלן: "בני הזוג"), הם בני זוג הנשואים זה לזה מאז שנת 1973.

עניינה של התובענה דנן הוא בבית המגורים של בני הזוג, בית צמוד קרקע, המצוי ברח' עוזיאל 3 גבעת שמואל (להלן: "הבית"). הבית רשום כיום כולו על שמה של הנתבעת 2 (להלן: "האישה") לאחר שהוא הועבר על שמה בשנת 1998. התובע (להלן: "הבנק") מבקש כי ביתה משפט יצהיר כי הבית הוא בבעלות משותפת של בני הזוג, וכי הנתבע 1 (להלן: "הבעל") הוא בעלים של מחצית הזכויות בבית. לחלופין, עתר הבנק כי בית המשפט יצהיר שהאישה חייבת במחצית החובות של הבעל כלפי הבנק, וכי הבנק זכאי להיפרע מהבית הרשום על שם האישה, בגין חובו של הבעל כלפיו.

אין מחלוקת כי הבית נרכש על ידי שני בני הזוג במשותף ביום 14.10.93. ביום 21.10.98, הועברו כל הזכויות בבית על שמה של האישה. בני הזוג טוענים כי הם העבירו את הזכויות, לבקשתה של אימה של האישה. לטענתם, האם סייעה להם ברכישת הבית, והיא חששה כי אם בני הזוג ייפרדו, האישה תישאר ללא קורת גג. הבעל העיד כי הוא עצמו התנגד ממילא לרכישת הבית, וכי הוא ראה את הבית מלכתחילה כביתה של האישה בלבד.

טענות הצדדים

הבנק טען בתובענה ובסיכומים מטעמו, כי יש לראות את הבית כרכוש משותף. לטענתו, הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה ביחס לבית מגורים, הוא כי יש לראותו כרכוש משותף, ללא קשר לאופן בו רשום הבית בלשכת רישום המקרקעין. הטעם היחיד בנסיבות דנן לטענת בני הזוג כי אין לראות את הבית כרכוש משותף, הוא העברת הזכויות בבית כ-5 שנים לאחר רכישתו.

הבנק טוען כי אין די בהעברת הזכויות הזו, כדי לסתור את ההנחה שבית המגורים הוא רכוש משותף, ממספר טעמים. ראשית, העברת הזכויות לא נעשתה בכובד הראש הנדרש לצורך הפרדה רכושית כזו, והיא לא נבעה מרצונם של בני הזוג ומגמירות דעת שלהם לקיום הפרדה רכושית ביחס לבית המגורים.

עוד נטען כי גם לאחר העברת הרישום על שם האישה, הוסיפו בני הזוג לראות את הבית כרכוש. לכן, אף אם בשנת 1998 החלו הצדדים בהפרדה רכושית, הרי יש לקבוע כי במהלך העשור שלאחר מכן, חזר הבית להיות חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג.

הבנק טען כטענה חלופית, כי יש לראות את האישה כחייבת יחד עם הבעל בחובותיו לבנק. הטעם לכך הוא כי הבעל בצע "מעשה פשיטת רגל", כפי שעולה מתצהירו של הבנק שלא נסתר. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר קורה אירוע קריטי כזה כמו ביצוע מעשה פשיטת רגל על ידי בן זוג, הופכים החובות של אותו בן זוג להיות חובות משותפים.

מנגד טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה. לטענתם, המקור הכספי לרכישת בית המגורים הוא בכספי המכירה של הדירה הקודמת של בני הזוג, שמקורם היה במשפחת האישה. בנוסף לקחו בני הזוג הלוואה מסוג "בולט", והם שילמו במהלך השנים רק את הריביות על הלוואה, אך קרן ההלוואה טרם סולקה על ידיהם עד היום. בנוסף, כנגד ההלוואה נרשמה משכנתא על דירת אם האישה, משכנתא שהוסרה רק כאשר האם עברה לדיור מוגן בשנת 2002. אף שבני הזוג מקיימים אורח חיים משותף, קיימת ביניהם הפרדה רכושית - כך שבית המגורים שייך רק לאישה, בעוד העסק שייך רק לבעל. כך ראו בני הזוג את הדברים מאז ומתמיד.

עוד טענו הנתבעים, כי לבעל לא היה מעולם רכוש, ומשפחת האישה היא שדאגה במהלך השנים לרוב הצרכים המשפחתיים. נטען כי החזר ההלוואות במשותף על ידי שני בני הזוג אינו מעיד על שיתוף בבית. זאת, משום שמדובר בהלוואה מסוג בולט, והחזר ההלוואה הוא הוצאה לצורך הדיור, כמו תשלום דמי שכירות, ובהוצאות מסוג זה, בני הזוג הם שותפים.

לטענת הנתבעים, חזקת השיתוף היא חזקה הניתנת לסתירה, והיא נסתרה בנסיבות המקרה הנוכחי, לאחר שבני הזוג העבירו את הזכויות בבית על שם האישה בשנת 1998. אין מקום לקבל את הטענת הבנק לפיה העברת הזכויות לאישה לא נעשתה מתוך גמירות דעת או כוונה אמיתית. הבנק לא הוכיח שהעברת הזכויות בבית על שם האישה היתה העברה פיקטיבית. במהלך העברת הזכויות לא היו לבעל חובות, וההעברה לא נעשתה, לכן, על רקע חשש מעיקול זכויות הבעל על ידי נושים.

עוד נטען שיש לדחות את הטענה לפיה האישה שותפה בחובות הבעל. על פי הטענה אין להחיל את חזקת השיתוף בחובות באופן אוטומאטי. מקור החוב אינו ידוע, ואף אם מדובר בחוב שנוצר בקשר עם עסקו של בן הזוג, אין בכך בהכרח כדי ללמד כי מדובר בחובות משותפים.

האישה היא מורה, ולא היתה שותפה
מעולם בעסקיו של הבעל. היא נרשמה כבעלת מניות בחברה של הבעל, רק משום שהחוק דרש זאת. אין מקום לקבוע כי היא שותפה בחובותיו של העסק משום שלא אירע "אירוע


קריטי" במערכת היחסים בין בני הזוג, שרק בהתרחשותו הופכים החובות שלהם להיות חובות משותפים.

דיון

אין חולק כי הנתבעים דנן הם בני זוג הנשואים זה לזה מזה למעלה מ-35 שנים. הם חיים חיי שיתוף כלכלי. משק הבית המשותף מתקיים – לפי עדותו של הבעל "מההכנסות שלי ושל אשתי" (עמ' 18 שורה 26). ב"כ הנתבעים אף ציין בסיכומיו כי "הנתבעים מנהלים אורח חיים משותף, ושותפים בהוצאות הנצרכות לקיום הבית, לרבות קניות, הוצאות בקשר לדיור ותחזוקתו (להבדיל מעצם הבעלות בנכס) וכו'".

אין גם חולק כי הבית, בית המגורים של בני הזוג, שנרכש מלכתחילה על שם שני בני הזוג, רשום כיום על שמה של האישה בלבד. מלכתחילה, בשנת 1993,
רכשו שני בני הזוג את הזכויות בבית יחד, ובשנת 1998 הועברו זכויותיו של הבעל בבית ללא תמורה – לאישה.

בנוסף, אין מחלוקת כי במועד בו הועברה הבעלות על שם האישה, לא היו לבעל חובות או חשש מפני נושים, והעברת הבעלות לידיה של האישה בלבד לא נועדה לכן לצורכי התחמקות מחובות של הבעל לנושיו.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם במקרה דנן, למרות העברת מלוא זכויות הבעלות בבית לאישה בשנת 1998, יש לראות את הבית כחלק מהרכוש המשותף של בני הזוג, לאור מכלול הנסיבות שהוכחו. יש לבחון בהקשר זה הן את תוקפה של ההעברה במועד בו היא בוצעה, והן את השאלה האם המצב השתנה בחלוף השנים.

כידוע, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי "חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת" (ר' רע"א 8791/00 שלם נ. טוינקו פסקה 12, והפסיקה המובאת שם). ההנחה היא כי ברבות השנים בהם בני זוג מקיימים משק בית משותף, הופכים הנכסים שלהם, יהיה מקורם אשר יהיה, ל"בשר אחד" (ר' ע"א 806/93 הדרי נ. הדרי פ"ד מ"ח(3) 685, 694-695). הלכת השיתוף חלה על כלל הנכסים, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או מצויים בחזקתו הבלעדית.

הלכת השיתוף נועדה לקיום מספר תכליות – הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף, קידום השוויון בין בני הזוג, שימור האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג, והענקת ביטחון כלכלי לבני זוג לאחר פירוק הקשר הזוגי.

באשר לדירת המגורים של בני הזוג, הרי גישתו העקבית של בית המשפט היא כי "יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה כבר במהלך חיי הנישואין" (ר 'פס"
s
שלם נ. טוינקו
, פסקה 31, וכן פס"ד הדרי שנזכר לעיל).

אולם, החזקה לפיה בני זוג הם שותפים ברכושם בכלל ובבית המגורים שלהם בפרט, היא חזקה הניתנת לסתירה. הלכת השיתוף איננה שוללת את חופש ההתנאה של בני הזוג בשאלת המשטר הרכושי שיחול עליהם (ר' פס"ד שלם נ. טוינקו ופס"ד ורד עצמון נ. אורי רפ ע"א 4374/98 פ"ד נ"ז(3) 433, 444). חרף הלכת השיתוף "קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלותו הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו" (ר' ע"א 5774/91 יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מ"ח(3) 372, 377).

כפי שהחזקה בדבר שיתוף בזכויות היא חזקה הניתנת לסתירה, גם החזקה בדבר שיתוף בחובות היא חזקה שניתן לסתור אותה – "יכולים בני זוג להסכים שאחד מהם ירכוש נכס או ינהל עסק כלשהו באופן שיהיה רכושו הבלעדי ועל סיכונו בלבד" (ר' פס"ד שלם נ. טוינקו פסקה 16, והפסקה הנזכרת שם).

החלטה של בני זוג על הפרדה רכושית, היא אם כן החלטה לגיטימית, ומקום שכוונתם בהקשר זה היא ברורה, הרי "אין מוטלת עליהם עוד חובה להציג 'הסבר', צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום שמוכחת כוונתם זו, ומתברר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם.... פלוני רשאי להעביר את רכושו לאחר, לרבות בן זוגו, ושניהם יכולים להחליט על הפרדה רכושית. כך מורה חופש החוזים של בני הזוג, וכך מניחה האוטונומיה של כל אחד מהם" (ר' ורד עצמון נ. אורי רפ שנזכר לעיל).

המשאבים ששימשו לרכישת הבית
כפי שצוין לעיל, גרסתם של הנתבעים היתה כי אמה של האישה היא שיזמה את העברת הבעלות על שמה של האישה, כדי להבטיח שאם בני הזוג ייפרדו, האישה לא תיוותר חסרת דיור. הטעם לכך היה – על פי הטענה – משום שמשפחת האישה סייעה לבני הזוג באופן משמעותי ברכישת הבית.

כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי הבעלות בבית אכן הועברה לאישה כדי להגן על זכויותיה בו, ולוודא שהיא לא תיוותר ללא קורת גג. אני מקבלת את גרסת הנתבעים בהקשר זה, אף שגרסתם לפיה למשפחת האישה היה משקל משמעותי ברכישת הבית – לא הוכחה.

מחירו של הבית כאשר נרכש עמד על 167,000$. אין חולק כי בני הזוג לקחו הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות על סך 83,000$. הלוואה זו היתה על שמם של בני הזוג. אף שמדובר בהלוואה מסוג "בולט", בה מוחזרים במהלך השנים תשלומים על חשבון הריבית – הרי מדובר בהלוואה שמימנה כמחצית משווי הבית, והיא היתה ונותרה הלוואה שאותה נטלו שני בני הזוג יחד. כלומר, כמחצית משווי הרכישה מומנה על ידי בני הזוג, ולא על ידי משפחת האישה.

באשר ליתרת הסכום - בני הזוג טענו היא שולמה בעיקרה מתקבולים שהתקבלו ממכירת דירת המגורים הקודמת שהיתה בבעלותם, דירה בקרית ביאליק. בני הזוג טענו כי הדירה בקרית ביאליק נרכשה במלואה על ידי כספים שהתקבלו מהוריה של האישה (ר' ס' 5 לתצהיר האישה). יוער כי אין מחלוקת כי הדירה בקרית ביאליק נרשמה על שם שני בני הזוג (ר' עדות ע.ה.1, עמ' 6 שורות 18-19).

אולם, גרסת הנתבעים לפיה מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בקרית ביאליק, שמקורה בכספי משפחת האישה, היא ששימשה להשלמת רכישת הבית, לא הוכחה. ראשית, הוכח כי הדירה בקרית ביאליק לא נרכשה במלואה מכספי משפחת האישה – שכן אין חולק כי רכישתה מומנה בחלקה על ידי משכנתא, בסכום שהנתבעים לא ידעו לנקוב בו (ר' עמ' 8 שורות 7-8 לחקירת האישה). המשכנתא (שלגישת הבעל היתה "קטנה") הושבה על ידי הנתבעים לבנק – לגרסתו של הבעל "המשכנתא נפרעה בצורה אוטומאטית כי היה איזה פיחות" (ר' עמ' 15 שורות 9-13). כלומר, לפחות חלק מהמימון לרכישת הדירה בקרית ביאליק – לא הגיע ממשפחת האישה, אלא מהלוואה שלקחו בני הזוג בעצמם, והם שפרעו אותה לבנק.

גם הטענה לפיה התקבולים ממכירת הדירה בקרית ביאליק שימשו כולם לרכישת הבית – לא הוכחה. הבעל העיד בהקשר זה כי הכסף שהתקבל ממכירת הדירה בקרית ביאליק – "חלק נתתי לאבא של נאווה, חלק הפסדנו כי היה מהפך" (ר' עמ' 15 שורה 23 לפרוטוקול). כלומר, על פי גישה זו, חלק מהתקבולים שהתקבלו ממכירת הדירה – שולמו על ידי הבעל לאביה של רעייתו (יתכן כי בכך "כיסו" בני הזוג את השקעת משפחת האישה בדירה בקרית ביאליק). חלק אחר מהכסף "התערבב" בקופה המשותפת של בני הזוג, הם השקיעו אותו בבורסה, ואף
הפסידו את השקעותיהם. כך או אחרת, לא ניתן לקבוע כי תמורת הדירה בקרית ביאליק שימשה כולה לתשלום עבור הבית מעבר לסכום ההלוואה.

מה היו אם כן המשאבים שעמדו לרשות בני הזוג? אין חולק כי אימה של האישה לקחה הלוואה, שכנגדה היא משכנה את דירתה שלה. האישה טענה כי הסכום שהיא קבלה מאימה עמד על 20,000$ (ר' עמ' 9 שורות 22-23 לחקירתה של האישה). אולם, אין חולק כי סכום זה שולם בסופו של דבר לאֵם, על ידי הנתבעים. לגרסת הנתבעים לפיה דוד של האישה נתן להם סכום של 50,000 ש"ח במתנה (גרסה שהועלתה על ידי האישה בלבד, ולא על ידי הבעל) – אין כל תימוכין, ולכן אינני מקבלת אותה.

באשר ליתרת הסכום (סך של כ-64,000$) – הרי מאחר שלא ניתן לקבוע כי הסכום הגיע מתמורת מכירת הדירה הקודמת בקרית ביאליק – בהתאם לגרסתם של הנתבעים עצמם, הרי שסכום זה ניתן ממשאביהם וחסכונותיהם שלבני הזוג.

הבנק טוען כי יתרת הסכום שבני הזוג נזקקו לו לצורך רכישת הדירה, הגיע מפדיון ביטוח מנהלים של הבעל, בסך 190,000 ש"ח, וכי כך עולה ממסמכי הבנק שהוגשו בהסכמה. הנתבעים כפרו בכך. לטענתם, המסמך של בנק לאומי למשכנתאות ממנו מבקש הבנק להסיק מסקנה זו, לא הועבר לב"כ הנתבעים לפני הדיון, ולכן יש להוציאו מתיק בית המשפט. עוד נטען כי ביטוח החיים היה ביטוח מסוג "ריסק", המתקבל רק בקרות אירוע של מוות. לטענתם, לא הוכח כי לזכות הבעל עמד סכום כזה בחברת הביטוח, וכי הוא נפדה על ידיהם לצורך רכישת הדירה.

אינני צריכה להכריע במחלוקת בין הצדדים בהקשר זה, שכן פרק זה של פסק הדין נועד כאמור כדי לברר מה היו המקורות הכספיים שעמדו לרשות בני הזוג לצורך רכישת הבית, ובעיקר מה היה חלקה של משפחת האישה ברכישה זו. כפי שעולה מכול האמור לעיל, חלקה של משפחת האישה במימון הרכישה היה מצומצם מאוד, ועיקר המשאבים שעמדו לרשותם של בני הזוג היו משאבים פרטיים שלהם – הלוואה שהם לקחו במשותף, וחסכונות או משאבים אחרים שהיו להם. אף אם חלק מהחסכונות הללו מקורם בכספים שהועברו לבני הזוג בשלבים כאלה ואחרים על ידי משפחת האישה, לא ניתן לקבוע כי משפחת האישה היא שסיפקה את עיקר המימון לרכישת הבית.

בני הזוג טענו כי משפחת האישה, שהיתה מבוססת כלכלית, סייעה להם במהלך השנים. אין צורך לבחון גם גרסה זו, משום שבין אם היה נכונה ובין אם לאו, אין בה כדי להשפיע על השאלה מה היתה מידת הסיוע הקונקרטית של משפחת האישה ברכישת בית המגורים של בני הזוג.

מדוע הועברה הבעלות לאישה?
למרות המסקנה של הפרק הקודם, לפיה משפחת האישה לא מימנה את הסכום העיקרי שנועד לרכישת הבית, אין מחלוקת כי בני הזוג החליטו בשנת 1998 להעביר את כל הזכויות בבית לשמה של האישה בלבד. כאמור, הם עשו זאת לטענתם משום שכך בקשה אמה של האישה, כדי להבטיח שלאישה יהיה מקום מגורים – אם בני הזוג ייפרדו בעתיד. מעדותו של הבעל עולה כי הוא ראה את הבית מלכתחילה כבית השייך לאשתו, והוא לא רצה בו מעולם כל חלק, והוא אינו רוצה כל חלק בו גם היום (ר' עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 24).

למרות שאם האישה לא מימנה חלק ניכר מרכישת הבית – בני הזוג כיבדו את בקשתה, וביצעו את העברת הזכויות כאמור. ההעברה נועדה אם כן כדי להבטיח שמלוא הזכויות בבית יהיו של האישה, וזאת – מבלי לפגוע בהסכמתם של בני הזוג, לפיה כל עוד הם חיים יחד – יוכל הבעל לחיות בבית יחד עם אשתו. בני הזוג הגיעו להסכמה זו בצורה מודעת, בלא שהיתה להם כוונה להבריח רכוש מנושים קיימים של הבעל, ובלא שהיה חשש לעיקול נכסיו של הבעל.

בני הזוג התכוונו אם כן להבטיח זכויות מלאות בבית לאישה. זו היתה ההסכמה ביניהם. לצורך הסכמה זו, ויתר הבעל לטובת האישה על הזכויות שהיו לו בבית. הוא העביר לאישה את הזכויות האלה ללא תמורה.

יתכן כי ההסכמה הזאת, והרצון לדאוג לקורת גג לאישה, נבעה מכך שבני הזוג היו מודעים לכך שעיסוקו של הבעל כעצמאי הוא מסוכן יותר מאשר עיסוקה של האישה, שהיתה מורה שכירה. יתכן כי הם בקשו כי הסיכון בפעילותו העסקית של הבעל לא יכלול בחובו סיכון של אובדן בית המגורים בו הם התגוררו.

כך או אחרת, מדובר בהסכמה מודעת, שהביאה לידי ביטוי את הרצון המשותף של בני הזוג. הסכמה זו היא לגיטימית, ומשהיא הושגה – אין לחקור במניעיהם של בני הזוג, כפי שנפסק בפסה"ד עצמון שנזכר לעיל.

כאמור, במועד ההסכמה בין בני הזוג, לא היו לבעל חובות. החובות שלו לבנק התובע התגבשו במועד הרבה יותר מאוחר. העיקול נושא התביעה דנן, הוטל על ידי הבנק כדי להיפרע חוב שניתן במסגרת שני פסקי דין חלוטים – האחד ביום 24.5.05 והשני ביום 28.7.05, נגד הבעל ונגד חברות בבעלותו-
חברת קר מזג 1994 (2000) בע"מ (ת. א. 19180/05 בבימ"ש השלום בת"א), וחברת מירי לייט בע"מ (ת. א. 13538/05 בבימ"ש השלום בת"א). הבעל נתבע באותן תביעות כמי שערב לחברות.

חשבון הבנק נושא התביעה נפתח ב-2004 – כך עולה מטענותיהם של הנתבעים, שהבנק לא כפר בהן.
לטענת הנתבעים, שאף בה לא כפר הבנק, החלה ההסתבכות הכלכלית של הבעל בשנת 2005.

מלוח הזמנים הנ"ל עולה קודם כל, כי אין קשר בין העברת הזכויות בדירה מהבעל לאישה לבין החובות נושא התביעה דנן. כאמור, אף הבנק איננו טוען זאת. הבנק אינו טוען עוד כי ההעברה נועדה לאפשר לבעל להתחמק מחובו לבנק – שכן כאמור חוב זה עדיין לא היה קיים כלל במועד העברת הזכויות האמורה.

בנוסף, כך עולה מלוח הזמנים הנ"ל, כאשר הבנק העמיד אשראי לחברות של הבעל, אשראי לו ערב הבעל, הבנק יכול היה לדעת כי הבעל אינו רשום כבעל הבית בו הוא מתגורר. הבנק אינו יכול לטעון אם כן
כי הוא הסתמך על בעלותו של הבעל בבית כאשר העמיד את האשראי לחברה. בהעמדת האשראי לחברה, הסתמך הבנק אם כן ככול הנראה על ביטחונות אחרים.

אכן, לו היה הבית רשום רק על שם הבעל, הרי כעולה מההלכה הפסוקה – היה על הבנק להניח כי מחצית הזכויות בבית המגורים של בני הזוג שייכות לאישה. אולם, המקרה הנוכחי הוא שונה. כאמור, במקרה דנן אין מדובר בבעלות שנרשמה באקראי באופן שאינו משקף את חלוקת הזכויות האמיתית בין הצדדים. להיפך – מדובר בשינוי רישום, שנעשה באופן מכוון על ידי שני בני הזוג, שמטרתו הברורה היתה להביא לכך שלבעל לא יהיו עוד זכויות בבית, למרות שמדובר בבית המגורים המשותף של בני הזוג. אין כל טענה וודאי שאין הוכחה כי העברת הזכויות הזו לא שיקפה את רצונם האמיתי של הצדדים, שאכן התכוונו לשלול מהבעל את הזכויות בבית.

לרצונם הזה של בני הזוג יש לתת אם כן תוקף, ואין כל סיבה שלא לכבד אותו. כפי שעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, רשאי כל אדם להעביר את רכושו לאחר, ובכלל זה רשאי גם בן זוג להעביר את רכושו לבן זוגו. מסקנה זו נובעת מחופש החוזים.

הבנק טען כי הצדדים לא פעלו בכובד הראש הנדרש בעת ההעברה של הזכויות בבית על שם האישה, שכן הם עשו זאת רק משום שאימה של האישה בקשה מהם לעשות כן. אינני מקבלת את הטענה. יתכן כי המניע להעברת הזכויות אכן היה בקשתה של אימה של האישה. אולם, אף אם זה היה המניע, אין ספק כי לאור הבקשה הזו, החליטו הצדדים – ברצון חופשי – להעביר את מלוא הזכויות בבית לאישה, וכאמור – משהם עשו כן, יש לתת תוקף לפעולותיהם.

הטענה לפיה הבית חזר במהלך השנים להיות רכוש משותף
המסקנה העולה מהאמור לעיל בפסק הדין היא, אם כן, כי יש לתת תוקף לרצון הצדדים כפי שהם הביעו אותו בשנת 1998, לכך שהבית יוּצא מכלל הנכסים המצויים בשיתוף בני הזוג, והזכויות בו יהפכו להיות זכויותיה של האישה בלבד. אולם, כך טוען הבנק, אף אם מסקנה זו היא נכונה, הרי לאור ההתנהלות של הצדדים במהלך כל השנים משנת 1998 ואילך, יש לקבוע כי הבית חזר להיות רכוש משותף של בני הזוג.

הבנק טען בהקשר זה כי במהלך השנים 2002 -2003, בוצע שיפוץ נרחב בבית, במסגרתו אף נוספה לו קומה שנייה. הצדדים נשאו יחד בעלות השיפוץ. בנוסף, הצדדים לקחו במהלך השנים הלוואות נוספות (בחודש 2/00, בחודש 1/04 ובחודש 11/04), שלהבטחתן הן שעבדו את הבית, ואף הצהירו במסגרת ההלוואות הללו כי מדובר בבית בו יש לשניהם זכויות. בנוסף, הצדדים נשאו יחד בתשלומי ההלוואה שקבלו למימון רכישת הבית.

יוער כי הנתבעים לא כפרו בכך שהם בצעו שיפוץ בבית. יחד עם זאת הבעל טען כי במסגרת השיפוץ לא נבנתה עוד קומה, אלא היתה קומה נוספת ש"סודרה", וכי עלות השיפוץ מומנה מכספי משפחת האישה (ר' עמ' 19 לפרוטוקול). מנגד, לגישת האישה נבנתה קומה נוספת, ולא אימה היא שמימנה את בנייתה – אלא הקבלן פיצה אותם על בנייה שבוצעה בסמוך אליהם, וזה "כמעט לא עלה" להם (ר' עמ' 11 שורות 25-26 לפרוטוקול). יחד עם זאת, אין חולק כי הנתבעים לקחו הלוואה שבה צוין כי היא מיועדת לבניית קומה נוספת. האישה טענה כי ההלוואה הזו היתה "על חשבון הבית" (עמ' 12 שורות 3-4 לפרוטוקול).

אני סבורה כי אין במהלך הדברים לאחר העברת הזכויות בבית לאישה, כדי לשנות את המסקנה בדבר רצונם של בני הזוג. לאחר שהבעל הביע את רצונו לתת לאישה במתנה את הזכויות שהיו לו בדירה, נדרשות הוכחות משמעותיות כדי להביא למסקנה שהבעל שינה את דעתו, וכי הצדדים בקשו לראות את הבית שוב כרכוש משותף, בו יש לשניהם זכויות שוות. כזכור, הצדדים פעלו להעברת הזכויות לאישה בשנת 1998 כדי לוודא שאם ייפרדו, שלאישה תהיה קורת גג. יש להניח כי מניע זה של הצדדים הוסיף לעמוד בעינו, כל עוד לא הוכח אחרת. כדי להסיק שהצדדים שינו את עמדתם ביחס לזכויות בבית,
אין די בראיות אליהן הפנה הבנק.

הצדדים אכן חיו יחד בבית והשקיעו בו במשותף. יחד עם זאת, כפי שהובהר, גם רכישת הבית בוצעה על ידיהם במשותף, ובכול זאת בחר הבעל להעביר את זכויותיו בבית במלואן לאישה. כפי שהבעל התבטא בהקשר זה בחקירתו הנגדית – "שאישתי תעשה מה שהיא רוצה, אך הדירה שלה" (ר' עמ' 17 שורות 8-9).

לכן, סביר להניח כי הבעל הוסיף לראות את הבית כרכוש של אשתו בלבד. כפי שהוא נתן לה את זכויותיו במחצית הבית, כך גם לא היתה לו התנגדות להשתתף במימון השיפוץ של הבית, ולשלם את המשכנתא עבורו. הרצון של בני הזוג כי הבית יהיה רכושה של האישה בלבד, ורצונם לוודא שאם בני הזוג ייפרדו, תהיה לאישה קורת גג, נותר כאמור בעינו – כל עוד לא הוכח אחרת. אינני סבורה כי החתימה של בני הזוג על תצהירים סטנדרטיים בהם מצוין כי הבעלות בבית היא של בניהם, יש בה כדי להביא למסקנה כי בני הזוג שינו את עמדתם ובקשו להחזיר את הבית למסת הנכסים המשותפים שלהם.

מכאן, שהבנק לא הרים את הנטל – שהוטל עליו, להוכיח כי חל שינוי ברצונם של בני הזוג, שינוי המאפשר לקבוע כי בני הזוג שינו את עמדתם, וראו במהלך השנים שלאחר 1998 את הבית כרכוש משותף של שניהם.

שיתוף בחובות
ההלכה הפסוקה קבעה כי במקרים מסוימים, ניתן לראות בני זוג השותפים ביניהם בזכויות, כשותפים גם בחובות. בפס"ד שלם נ. טוינקו שנזכר לעיל, נפסק בהקשר זה כי השיתוף בחובות מתגבש רק כאשר מתרחש במערכת היחסים של בני הזוג, "אירוע קריטי".

הבנק טען במקרה דנן כי העובדה שהבעל חיסל את עסקו, היא אירוע קריטי כזה, שיש בו כדי להביא למסקנה שהאישה חייבת יחד עם הבעל בחובותיו. מנגד, הנתבעים טענו כי לא התרחש אירוע קריטי כנדרש על פי הפסיקה. אף שהליכי פשיטת רגל הננקטים נגד אחד מבני הזוג עשויים להיות בנסיבות מסוימות "אירוע קריטי", הרי – לטענת הנתבעים, חוב שנפתחו בגינו הליכי הוצאה לפועל, אינו אירוע קריטי כזה. עוד נטען כי לנתבע ממילא לא היו מעולם נכסים משמעותיים, ולכן אין במצבו הנוכחי משום שינוי לעומת המצב שקדם לו. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את גישת הבנק לפיה הקושי של הבעל להחזיר את חובו מהווה מעשה פשיטת רגל. לכן, ומאחר לא חל שינוי במערכת היחסים בין בני הזוג, טוענים הנתבעים כי לא אירע אירוע קריטי שיצדיק שיתוף של האישה בחובות העסק.

בפס"ד שלם נ. טוינקו שנזכר לעיל, התייחס כאמור כב' הנשיא ברק לשאלת מועד התגבשות השיתוף בנכסים בין בני זוג. לגישתו, המועד הרלוונטי לשיתוף בנכסים שאינם "נכסים משפחתיים מובהקים" הוא:
"מועד קריטי בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים, או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני
סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים כגון 'חיסול' נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני, או כניסתו של בן זוג להליך של פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות 'מועד קריטי'. על 'העמוד הקריטי' להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות הענין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של 'מועדים קריטיים'".

מהאמור לעיל עולה כי השאלה האם התגבש השיתוף בחובות בין בני זוג, היא שאלה שתוכרע בכול מקרה על פי נסיבותיו. בית המשפט מנה דוגמאות שונות למקרים בהם ניתן יהיה לקבוע כי השיתוף התגבש, משום שאירוע קריטי קרה בחיי הנישואין.

בענייננו, אין חולק כי לא קרה אירוע קריטי במערכת היחסים בין בני הזוג – בני הזוג מוסיפים לחיות יחד חיים תקינים, והם לא נפרדו זה מזה. השאלה היא האם מצבו הכלכלי של הבעל, והעובדה שהוא אינו עובד עוד כעצמאי אלא כשכיר, מהווה 'אירוע קריטי' שדי בו כדי לאפשר קביעה לפיה התגבש שיתוף בחובות בין בני הזוג.

אני סבורה כי העובדה כי הבעל חיסל את עסקיו וכי הוא עובד היום כשכיר, איננה "אירוע קריטי" המצדיק מסקנה בדבר גיבוש השיתוף בחובות בין בני הזוג. גם העובדה כי לבעל יש חובות, וכי נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל – איננה מצדיקה מסקנה זו. על כך ניתן ללמוד בין היתר מפסק הדין בענין שלם נ. טוינקו הנ"ל. גם באותו ענין נוצר חוב של הבעל – מר שלם – כלפי נושיו. גם באותו ענין מקורו של החוב היה במערכת היחסים העסקית בין הבעל לבין הנושים. בית המשפט פסק באותו ענין כי המועד הקריטי להתגבשות השיתוף הכללי בין בני הזוג טרם התגבש, וכי לכן החוב איננו חוב משותף בין בני הזוג.

באופן דומה, גם בענייננו, אני סבורה כי המועד הקריטי להתגבשות השיתוף, טרם קרה. אף בהנחה שהבעל ביצע "מעשה פשיטת רגל" – אין די בכך. אם הבנק סבור כי זהו המצב, הוא זכאי להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט, ואם יוכרז הבעל כפושט רגל – יתגבש המועד בקריטי להכרה בשיתוף בחובות בין בני הזוג.

לכן, ולאור כל האמור לעיל,
אני דוחה את התביעה.
התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום,
י"ט טבת תש"ע, 05 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 2584/07 בנק הפועלים בע"מ נ' זאב עפרוני, נאוה עפרוני (פורסם ב-ֽ 05/01/2010)