פסקי דין על לוי יצחק חממי | פסקי דין על משה מרים

1365/09 תק     01/01/2010




תק 1365/09 לוי יצחק חממי נ' משה מרים




8



st1\:*{behavior: }
8

בית משפט לתביעות קטנות ברחובות



01 בינואר 2010

ת"ק 1365-09 חממי לוי נ' משה






בפני

כבוד השופט
גדעון ברק


התובע

לוי יצחק חממי
– ת.ז. 061276259


נגד


הנתבעת

משה מרים
– ת.ז. 058098500




פסק דין




1.
התובע רכש ביום 13.11.07 רכב מסוג טויוטה שנת ייצור 2003 ושילם עבורו 78,600 ₪.

יד ראשונה של הרכב היה אביה של הנתבעת ואילו הנתבעת הייתה יד שנייה בעת שהתובע רכש ממנה את הרכב.

התובע סבור, שבעת שרכש הרכב נפל קרבן למרמה ולמעשה נוכלות מכוון, בכך שמד האוץ הראה 62000 ק"מ והנתבע
(?!) התחייב לתקן את הליקויים על חשבונו.

בהסתמך התובע על ההתחיבויות בחוזה, יצר הוא קשר עם הנתבעים (?!) על מנת שיתקנו את הליקויים, אך הנתבע (?!) טען שהוא טס לחו"ל לזמן מה וכשיחזור הוא ייצור קשר, ברם הנתבע (?!) לא יצר קשר.

בסופו של יום ולאחר מאמצים הצליח התובע ליצור קשר
עם הנתבע (?!) בקשר לתיקונים וזה הפנה את התובע למוסך של אחיו בבני ברק והוזמן עבור הרכב פנס אחורי שמאלי במקום ימני ונטען שהייתה טעות והפנס יוחלף בקרוב.

לבסוף משלא נעשה דבר, החליט התובע ורעיתו להכניס הרכב לטיפול תקופתי במוסך מורשה ושם התברר לו,
שכחצי שנה לפני שהתובע רכש את הרכב הראה המחשב שמד האוץ הראה 140000 ק"מ בעוד שבתאריך הרכישה – 15.11.07- הראה 62294 ק"מ.

לאחר שהתובע גילה את השוני במד האוץ, החליט להגיש תלונה במשטרה ובנוסף לכך הגיש תביעה זו, בה מבקש התובע את הסעדים הבאים:

1) לבטל את העסקה למרות הזמן שחלף, זאת משום שהוברר כי מד האוץ זויף.

2) פיצוי כספי בגין עוגמת נפש, ריצות, בזבוז זמן, השפלות,פגיעה והפרה יסודית של ההסכם או פיצוי ראוי כפי שייראה בעיני בית המשפט.

3) לקבוע את שווי הרכב בעת הקניה בחישוב האמיתי של מד האוץ ומבקש פיצוי של לפחות 30% מערך הרכישה בגין הפרה ורמייה ומעשה הזיוף.

2.
הנתבעת מבקשת לדחות התביעה נגדה ומשיבה לתובע בכתב הגנה וטוענת, שהיא כלל לא מכירה את התובע ולא ניהלה עמו מו"מ לגבי מכירת הרכב. בוצעה העברת בעלות כחוק. עוד טוענת הנתבעת, שהיא ניגשה למשרד הרישוי על מנת לבטל את הבעלות של הרכב, אך נמסר לה שלא ניתן לעשות כן.

לטענתה, הבטיחה חברת הטרייד אין, שהרכב יימכר לגורם אחר ויעבירו את הבעלות מהרכב הרשום על שם הנתבעת.

3.
עד שאכריע לגופה של התביעה, אביא להלן מהלכי הדיון, כפי שאלה נוהלו בבית המשפט:


א.
הנתבעת חזרה והעידה בבית המשפט, שאין היא מכירה את התובע ובאשר לרכב, מעידה הנתבעת, שהוא היה רשום על שמה יום אחד בלבד (עמ' 1 לפ', ש' 6).

למעשה, התובע מצהיר גם הוא שאין הוא מכיר את הנתבעת, אך החליט לתבוע אותה בשל היותה בעלת הרכב שמכרה לו אותו על ידי אדם אחר שהיה מיופה כוחה. לטענתו, היא זו אשר שלחה את אותו אדם.

מנוסח כתב התביעה המודפס עולה, שבעצם התובע אינו יודע את מי לתבוע, משום שהוא מכוון את תביעתו פעם נגד "נתבע", פעם נגד "נתבעים" ופחות מתייחס ל-"נתבעת".

(ראה המלים המודגשות בסעיף 1 ל

פסק דין
זה, הלקוחות מכתב התביעה של התובע).


ב.
לאור נוסח התביעה, כתב ההגנה ולאור הצהרת התובע בעדותו בבית המשפט, שהוא לא מכיר את הנתבעת, נדחה מועד הדיון על מנת לאפשר לתובע לבדוק כיצד ונגד מי עליו להגיש התביעה.

בדיון הנדחה, חזר התובע והצהיר בפני
בית המשפט, כי לאחר שהתייעץ עם עו"ד החליט לתבוע את הנתבעת, שהיא הייתה הבעלים של הרכב – מה גם שהיא קיבלה את התמורה בעד הרכב.

התובע מוסיף וטוען, שהנתבעת הודתה, שהיא ידעה על דבר זיוף המד-אוץ ובכל זאת מכרה הרכב עם קילומטרז' מזויף.


ג.
מטענות הנתבעת עלה, שהיא עצמה רומתה על ידי אדם אחר ולכן החזירה את הרכב למי שקנתה ממנו (ראה עדותה בעמ' 3 לפ', ש' 12- 13). כאן התערב בעלה של הנתבעת, ומסר כי שמו של אותו אדם הוא טוביה סימן טוב (להלן: "סימן טוב") אשר נרצח והרכב הוחזר לו והוא – סימן טוב- הוא זה אשר מכר את הרכב לתובע וכך בעצם הנתבעת לא מכרה לתובע את הרכב והתובע גם לא מכיר את הנתבעת ולא את בעלה של הנתבעת (עמ' 3 לפ', ש' 15- 17).

התובע מאשר כי באמת אותו אדם בא אליו עם יפוי כח חתום, (עמ' 3 לפ', ש' 20) אך הוא סבור שהוא עצמו נפל לעוקץ מתוחכם ורק אחרי שחקר ובדק – גילה את הזיוף במד-האוץ (ראה בעמ' 2 לפ', ש' 18- 19).

בעלה של הנתבעת מתאר בבית המשפט את הקשר שלו עם אותו סימן טוב ומוסיף בעדותו ואומר, שהוא למעשה ביקש מסמך מטעם האדם שיקנה את הרכב, שהוא יודע שהקילומטרז' מזויף ואם לא יהיה מסמך כזה- הוא לא ימכור לו את הרכב.

עוד טוען בעלה של הנתבעת, שבוצעה העברת בעלות והוא עצמו או הנתבעת כלל לא היו נוכחים בעת שהועברה הבעלות על שם התובע (עמ' 3 סיפא ועמ' 4 רישא לפ').

התובע חוזר וטוען, שהיות ואת הרכב קנה מהנתבעת – היא בעלת הדברים שלו.


ד.
במהלך הדיון של יום 27.10.09 הפנתה הנתבעת תשומת לבו של בית המשפט למסמך מיום 13.11.07 ( נ/1), אשר צורף לכתב ההגנה ובמסמך זה מאשר חממי לוי יצחק את קבלת הרכב והוא מצהיר במסמך זה, שהוא יודע שהרכב עבר 140000 ק"מ למרות שמד האוץ שלו מראה 62000 ק"מ ושאין לו שום טענות לנתבעת למרות שלא קנה ממנה את הרכב.

בסופו של המסמך מצויה חתימה הנחזית להיות כחתימתו של אותו חממי.

התובע מכחיש שהוא חתם על מסמך כזה וטוען שהחתימה אינה חתימתו, כתב היד אינו כתב ידו.


ה.
בסופו של הדיון מיום 27.10.09 והיות והצדדים היו חלוקים בקשר לאותו מסמך- נ/1- בשאלה האם החתימה היא חתימתו של התובע – אם לאו, הסכימו התובע ובעלה של הנתבעת להעביר את הכתוב במסמך לבדיקת גרפולוג על מנת שיתן חוות דעתו בקשר לחתימה האם היא חתימתו של התובע או שמא חתימה זו איננה שלו ואפשר לקבוע שהיא מזוייפת.

הצדדים אף הסכימו כיצד לחלק ביניהם את הוצאות הגרפולוג כך: "אם הגרפולוג יקבע שהחתימה איננה מזוייפת או שהחתימה היא חתימתו של התובע, ישא התובע בהוצאות המלאות של הגרפולוג והוא ישלם לנתבעת בנוסף להוצאות הגרפולוג הוצאות משפט בסך 1,000 ₪."

ההסכמות הנ"ל אושרו בהחלטת בית המשפט ובית המשפט הורה כיצד יש למנות גרפולוג עם מתן הנחיות לגרפולוג שייקבע (ראה בעמ' 4- 5 לפ').


ו.
א)
ביום 2.11.09 העבירה הנתבעת מכתב לבית המשפט בו מבקשת היא לבטל את הסכמתה מיום 27.10.09 בדבר מינוי גרפולוג, שכן לטענתה היא לא הבינה שיש לשלוח המכתב לבדיקת גרפולוג והייתה בלחץ נפשי בשל כך, שנאמר שם, שאם ייצא שהתובע חתם על המסמך – היא תישא בהוצאות.

בהמשך, מתקנת היא את טענותיה – כפי שהעלתה בבית המשפט - וטוענת, שאת המסמך לא קיבלה ישירות מהתובע אלא קיבלה את המסמך מסימן טוב שהיה כבר חתום ואותו סימן טוב רימה גם את התובע וגם אותה.

לכן, אין לה לנתבעת טענה כנגד התובע ואין היא אומרת שהוא שקרן לגבי מסמך זה, אלא שגם הוא רומה על ידי סימן טוב ולכן היא החזירה את הרכב יום למחרת קניתו.

הנתבעת מודה כי בעת שהרכב נמכר הוא היה רשום על שמה, אך בפועל היא לא ניהלה מו"מ עם התובע ולא יודעת באיזה סכום נמכר הרכב ולכן מבקשת היא להתייחס להסכם הסופי ולשנות את הסכמתה בדבר מינוי הגרפולוג, משום שרק עתה הבינה שכל הנטל נופל עליה – למרות שהיא לא צד בעניין (ראה מכתב הנתבעת מיום 1.11.09).


ב)
מכתב זה הועבר לתגובתו של התובע והיות והוא היה בטוח בטענותיו לגבי אותו מסמך, אף הסכים לשאת בהוצאות הגרפולוג ובהתאם לתגובתו החלטתי לקבוע את המשך הדיון בנוכחות הצדדים ליום 29.12.09.

4.
ביום הדיון – 29.12.09 - התייצב התובע אך הנתבעת לא התייצבה, ברם לאור העדויות שכבר הושמעו בפני
במשפט זה ולאור המסמכים שהוגשו לבית המשפט, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה – זאת מן הנימוקים הבאים :


א.
אין חולק, שבעת שהתובע רכש את הרכב הוא היה רשום על שם הנתבעת, אך אין גם חולק כי הנתבעת עצמה לא הייתה צד לעסקה באופן אישי אלא הרכב נמכר באמצעות מיופה כח ואין חולק שהתובע לא הכיר את הנתבעת בעת שרכש את הרכב (ראה טענות הצדדים בעמ' 1 לפ', ש' 7, 9, עמ' 2 לפ', ש' 22- 23,
עמ' 3 לפ', ש' 20).

השאלה העומדת לדיון והכרעה, האם באופן שבו בוצע המכר אחראית הנתבעת לזיוף הקילומטרז', האם ידעה שמספר הקילומטרים הרשום במד האוץ איננו נכון והאם על הנתבעת לפצות את התובע בסכום הנתבע על ידו.


ב.
שעה שהתובע טען טענת זיוף – על הנתבעת היה להוכיח שטענתו אינה נכונה ושהחתימה היא אכן של התובע.

הלכה היא, שכאשר צד כופר בחתימתו על מסמך, על הצד האחר להראות שהחתימה היא אכן של הטוען לזיוף.

מכל מקום, עולים ספקות לגבי אמיתות החתימה של התובע, שכן גם הנתבעת לא יכלה להעיד מידיעתה האישית מה פשר ושל מי אותה חתימה יען כי היא עצמה לא הייתה מעורבת בכך.

החתימה של התובע על מסמך זה היא מהותית ומשמעותית, שכן מתוכן המסמך החתום עולה, שהתובע ידע על מספר הקילומטרים הלא נכון ולכן אם סברה הנתבעת שהחתימה היא באמת של התובע, מה טעם היה שתחזור בה מההסכמה להעביר המסמך לבדיקת גרפולוג?

בעצם חזרתה של הנתבעת מהסכמתה להעביר את המסמך נ/1 לבדיקת גרפולוג, אני מאמין לטענות התובע, שהוא עצמו לא חתם על המסמך וכי כתב היד איננו כתב ידו, אך יחד עם זאת, אני קובע כי לא הוכחה מעורבותה של הנתבעת באותו מסמך שהוצג לפניה.

לכן, לצורך הכרעה במשפט זה, אני מתעלם מאותו מסמך וקובע כי בעת שהתובע רכש את הרכב הוא לא ידע שהרכב עבר 140000 ק"מ בעוד שמד האוץ הראה 62000 ק"מ.


ג.
התובע סבור – כך לאורך טענותיו- שבעצם אין הוא חייב לספוג את הרמאות שהנתבעת או בעלה רומה. הוא רכש את הרכב מבא כוחה של הנתבעת ובעת שהרכב היה רשום על שם הנתבעת (ראה צלום רשיון רכב שצורף לכתב התביעה) ולכן אין הוא צריך לחפש את האשמים אלא, לטענתו, הנתבעת בהיותה הבעלים של הרכב – היא האחראית לפצותו.

לכן, נקב התובע בשם הנתבעת כנתבעת בתביעה זו, ברם כפי שעולה מנוסח כתב התביעה, אין התובע בטוח נגד מי עליו להגיש את התביעה ולכן נקב במילה: "נתבעים", "נתבע" , אך לא התייחס בגוף התביעה לנתבעת עצמה.


ד.
התובע רכש רכב משנת ייצור 2003 ובעת הרכישה נערך לרכב זה בדיקה ממוחשבת על ידי מכון הדרום ובתוצאות הבדיקה הראה המונה 62294 ק"מ (ראה הנספחים שצורפו לכתב התביעה) אך לאחר בדיקה הוברר לו שבפועל עבר הרכב בעת הרכישה למעלה מ-140000 ק"מ.

על מנת להוכיח טענה זו, צרף התובע לכתב התביעה דפי היסטוריה לרכב זה – החל מ- 28.3.03
ועד 7.5.07 וביום 7.5.07 נרשם המונה בכרטיס העבודה כמורה על 140326 ק"מ ואם התובע רכש את הרכב 6 חודשים אחרי התאריך הנ"ל, בוודאי שלא ייתכן שמד האוץ יראה 62000 ק"מ (ראה המסמך הרלוונטי שצורף לכתב התביעה).

התובע גם צרף חשבונית טיפול שעבר הרכב ביום 5.5.08 ואז הראה המונה 71316 ק"מ – שלא עולה בקנה אחד עם מספר הק"מ בהיסטוריה של הרכב.


ה.
אין לי ספק, שבעת רכישת הרכב לא יכול היה התובע לדעת מה מספר הק"מ האמיתי שהרכב עבר והוא סמך על מה שהראה מד האוץ בעת שהרכב נבדק לפני הקנייה.

אני מקבל את טענותיה של הנתבעת, אשר נתמכות על ידי עדותו של התובע, שאכן בעת המכירה לא הייתה היכרות בין התובע ובין הנתבעת ואני מקבל את הטענה, שהמכר לא בוצע במישרין על ידי הנתבעת, אך איני מקבל את הטענה שהנתבעת לא ידעה מה מצב הרכב בעת המכירה.

הנתבעת מבקשת להסיר מעצמה כל אחריות, רק משום שהרכב נמכר על ידי מיופה כח ולא על ידה, ברם בנסיבות אלו אין היא יכולה להסיר מעצמה אחריות כאשר היא זו אשר בחרה מי הוא זה ואיזה הוא האדם אשר ייצג אותה במכירה זו.

בסעיף 2 לחוק השליחות התשכ"ה-1965 נקבע: "שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח".

הנתבעת וגם בעלה מאשרים, שאכן הייתה שליחות של אדם אחר אל התובע שיפעל בשמם על פי יפוי כח למכור את הרכב ולכן כל עוד פעל השלוח במסגרת הוראותיה של השולחת וכתוצאה משליחות זאת ניזוק צד ג'- התובע- גם השולח אחראי לנזק שנגרם לאותו צד ג'.

5.
סוף דבר, לאור הנימוקים שהובאו בהרחבה ב

פסק דין
זה, אני קובע כי התובע אמנם לא הוכיח את מלוא סכום התביעה, ברם אין לי ספק שבעצם אי הדיוק שהתגלה במד האוץ נגרם לתובע חסרון כיס, בעת שיהיה עליו למכור את הרכב, אך באשר לקביעת סכום הפיצוי, אני מחליט כדלקמן:


א.
התובע לא הוכיח מה סכום שילם עבור הרכב בעת רכישתו. התובע אמנם ציין בכתב התביעה כי שילם עבור הרכב סך של 78,000 ₪ - לפי מחירון של לוי יצחק-, אך התובע לא הוכיח במסמך כלשהו כי אכן זהו התשלום ששולם בעת הרכישה.

כמו כן, לא הוכיח התובע מה עלות רכב – לפי מחירון של לוי יצחק- בעת רכישתו
אם היה נמכר עם מד אוץ נכון המראה 140000 ק"מ.

התובע אמנם קובע בעצמו את ההפרש בין המחירון שהוא שילם בפועל ובין שווי הרכב לאחר גילוי מספר הקילומטרים, אך כפי שציינתי לעיל, אין בפני
הוכחה מהו ההפרש הממשי בין מחירי רכב כנ"ל.


ב.
לכן, בנסיבות אלה, אני קובע שלאחר עבור הזמן בין מועד הרכישה ובין מועד הגשת התביעה – אין מקום להחליט על ביטול העסקה ואין גם מקום להעניק לתובע את מלוא סכום התביעה, אך יחד עם זאת אין לי ספק שלתובע נגרם או ייגרם חסרון כיס בעת מכירת הרכב ולכן אני קובע את סכום הפיצוי על דרך האומדנא הסביר ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה -25.3.09- ועד התשלום בפועל.


כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום 1.1.10 (טו' בטבת התש"ע) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסה"ד לכ"א מהצדדים.
















תק בית משפט לתביעות קטנות 1365/09 לוי יצחק חממי נ' משה מרים (פורסם ב-ֽ 01/01/2010)