פסקי דין על בנק לאומי סניף אבן יהודה | פסקי דין על י.פ. המחצבה מפעלי שיש | פסקי דין על יוסף פינקלשטיין |

9976/07 תאק     12/01/2010




תאק 9976/07 בנק לאומי סניף אבן יהודה נ' י.פ. המחצבה מפעלי שיש בע"מ, יוסף פינקלשטיין








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



12 ינואר 2010

תא"ק 9976-07 בנק לאומי סניף אבן יהודה
נ' י.פ. המחצבה מפעלי שיש בע"מ
ואח'






בפני

כב' הרשמת
יפעת ביטון אונגר

התובע
בנק לאומי סניף אבן יהודה


נגד

הנתבעים
1. י.פ. המחצבה מפעלי שיש בע"מ
2. יוסף פינקלשטיין



החלטה

השאלה העיקרית בתיק זה סובבת סביב יישומו של סעיף 7 לחוק הבנקאית (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981.

שאלות נוספות שעלו בדיון נוגעות לחובת הנאמנות של בנק כלפי לקוחו ולקיזוז נזקים שנגרמו ללקוח בשל הפרתה.

העובדות:
הנתבעת היא לקוחה של התובע מאז שנת 1995. הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת כלפי התובע בערבות מתמדת בלתי מוגבלת.

ביום 19.12.2007, הגיש התובע את התביעה דנן, בגין יתרת חוב בחשבון הנתבעת, כ-100,000 ₪ ליום 30.09.2007.

הנתבעים מבקשים להתנגד, כשעיקר טענותיהם כמפורט לעיל.

ההחלטה:
ביום 22.11.2009 מסרתי לצדדים את תמצית ההחלטה ולפיה נתקבלה הבקשה באופן חלקי, תוך ציון העובדה כי הנימוקים ישלחו מאוחר יותר, בשל שביתת קלדניות בית המשפט.

משנסתיימה השביתה, להלן ההחלטה במלואה:




התניית שירות בשירות:

1.
התובע ונציגיו כפופים לאיסור בדבר התניית שירות בשירות, כנקבע בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"):


"7.
התניית שירות בשירות

(א)
לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או
מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

2.
ברבות הימים פורש סעיף 7 הנ"ל ונתגבשו לגביו מספר כללים, שחשוב להזכירם ברקע המחלוקת שלפנינו.

א.
קיומה של התנייה אסורה על פי הסעיף מבוסס על שני רכיבים: התניית מתן שירות כלשהו בקניית שירות אחר; העדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי.


כב' השופט לוין הוסיף רכיב שלישי לעילת תביעה על יסוד 7 הנ"ל: נזק שנגרם ללקוח בעטיה של ההתנייה.

ב.
מרכיב הכרחי לקיומה של התנייה אסורה הוא הקורלציה-המתאם-בין השירות המבוקש על ידי הלקוח לבין השירות הנדרש על ידי הבנק, ובלשונו של השופט אנגלרד בפרשת "בוני התיכון": "ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות".


המתאם הוא מהותי, היינו: קיומו של קשר סיבתי בין קבלת השירות מהבנק לפי דרישתו, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על ידי הלקוח.

ג.
הקורצליה ניתנת להוכחה באמצעות עדות ישירה של הלקוח וכן על ידי נסיבות חיצוניות. הלקוח יכול להרים את הנטל בעדות ישירה, ובלבד שראיותיו יהיו מהימנות בעיני ביהמ"ש, ואם עדותו עומדת מול עדות מטעמו של הבנק (כך בדר"כ), תהא טעונה, במקרה זה, חיזוק ראייתי, הנלמד מהנסיבות האובייקטיביות והראיות החיצוניות.

ד.
הנסיבות החיצוניות עשויות להיות: סמיכות במועדי מתן השירותים, זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתוכניות לבין סכומי מסגרות האשראי, מידת התלות הקונקרטית של הלקוח בבנק, מצב החשבון, מעמדו של המנהל/הפקיד שהציע את השירות ומידת העניין של הבנק במתן השירות. סממנים אלה מצביעים בדר"כ על קיום קורצליה בין סוגי השירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו אין.

ה.
הכפיה בבסיס ההתנייה איננה דווקנית כמובנה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי). די להוכיח אוירה של לחץ סמוי.

ו.
העדרו של צידוק כלכלי הוא פן נוסף בשאלת קיומה של התנייה פסולה, אך העדרו של צידוק כלכלי, כשלעצמו, אינו יסוד מן היסודות הנדרשים וחשיבותו במשקלו הראייתי. להעדר צידוק כלכלי משקל ראייתי משמעותי להוכחת העובדה שהשירות נכפה על הלקוח.

ז.
רמת ההוכחה הנדרשת מן הלקוח, שעליו הנטל להוכיח טענת הגנה מסוג התנייה פסולה של שירות בשירות, היא זו הנדרשת על פי
מאזן ההסתברויות. יש שסברו כי הטענה דורשת הוכחה במידת ההוכחה "השלישית" – זו השוכנת כדרגת ביניים בין מידות ההוכחה המקובלות – אזרחית ופלילית, בשל הייחוס הפלילי של האיסור. השופטת בייניש ב"פרשת גרציאני" לא נטתה לכוון זה, וסברה שאין צורך בכך.

ח.
קביעת ממצאי העובדה לקיום התנייה פסולה, עשויה להיות מושפעת מהנופך הפלילי של הסוגייה והתוצאה האזרחית הנובעת ממנה (סע' 10 ו-15 לחוק הבנקאות). לכן, מחוייבת הקביעה ניתוח ראייתי חד ומקיף.

ט.
משמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז קרות האירועים, עלול הבנק לעמוד בפני
קושי להציג גרסה מפריכה, בין בשל מעבר הזמן והעדר תיעוד, והן בשל התחלופה בכח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זכרון פרטים שלא הועלו על הכתב (שיחות ומגעים בע"פ בין הלקוח לנציגי הבנק). לכן, ייתכן כי במצבים כאלה גרסת יחיד של הלקוח תצטרך להתמך במקורות אובייקטיביים.

י.
התנייה פסולה איננה קלה לאיתור בתנאי משק משתנים. בכוון זה – נעשות לא אחת פעילויות כלכליות ספקולטיביות מתוך ניסיון להפיק רווחים וטובות הנאה כתוצר של אי סדירות המשק, ולעיתים-לאחר מעשה יקשה למצוא לפעולות אלה הצדקה כלכלית. יש להזהר לכן מקבלת טענת התנייה פסולה במחשבה לאחר מעשה, אלא יש לבחון אותה באמות המידה של זמן האמת.

3.
ומן הכלל אל הפרט:

א.
עיקר הגנת המבקשים מבוססת על הטענה של התניית שירות בשירות מצד המשיב, התנייה פסולה, נעדרת כל קשר עסקי סביר בין השירותים.


את יסודות ההגנה משיתים המבקשים על שניים:


האחד – עדות המבקש בתצהירו מיום 26.02.2008:

"16.
המבקשים יטענו, כי במהלך ניהול החשבון, התנה הבנק, את מתן האשראי בחשבון ו//או את הגדלתו ו/או משלב מסויים ואילך את אי העמדתו לפירעון מיידי של האשראי שהיה קיים בחשבון ו/או את אי כיבודם של השיקים שנמשכו מן החשבון, בכך שהמבקשים ירכשו פקדונות שקליים ו/או לא יממשו את הפקדונות השקליים שהיו קיימות בחשבון, וזאת בטענה שהפיקדונות הנ"ל ישמשו, כביכול, כבטחון לאשראי שניתן למבקשים.

17.
לפי דרישת הבנק, נאלצו המבקשים לרכוש את הפיקדונות שקליים ו/או לא לממש את הפיקדונות, כתנאי לקבלת אשראי, כאמור לעיל, לו נזקקו המבקשים.

18.
ויודגש, עקב הנסיבות בהם נרכשו הפיקדונות השקליים, לא יכלו המבקשים, מרצונם החופשי, למכור את הפיקדונות טרם זמנן, שכן אילו היו עושים כן, נאמר להם חד-משמעית ע"י הבנק, כי אז יועמד לפירעון מיידי כל האשראי שניתן למבקשים.

19.
המבקשים יטענו, כי פעולות אלו של הבנק נעשו, כאשר החשבון ברובו המכריע עמד ביתרות חובה ו/או חריגה, מעל מסגרת האשראי המאושר."


השני – חוו"ד מומחה לפיה מרבית ההפקדות לפקדונות בוצעו בשעה שהחשבון עמד ביתרה שלילית, הן בתוך תחום מסגרת האשראי והן מחוץ להן. על כן, נגרם למבקשים נזק בדמות שיעור הריבית העודפת שגבה הבנק בחשבון (בהפרש שבין הריבית על יתרות החובה, לריבית על יתרות הזכות בפקדונות) כ-11%.


לפי חווה"ד חישוב מחדש של הפעילות בחשבון, בהתעלם מן ההפקדות, מביא את החשבון ליתרת זכות, ולכן ההפרש בין סכום התביעה לתחשיב המומחה עומד על 119,947.79 ₪.


אליבא המבקשים ההתנייה הפסולה הנ"ל מקימה להם עילות נוספות כגון: רשלנות רבתי של פקידי הבנק והפרת חובת הנאמנות של הבנק כלפי המבקשים, לכל אורך ניהול החשבון.

ב.
לפי המוסכם, המבקש, אדם מבוגר וחולה, לא נחקר בחקירה נגדית, בכפוף לויתור חלקי על האמור בסעיף 41 לתצהירו (כאילו הסכים הבנק לתחשיב המומחה).


משכך, לא נסתרו העובדות המופיעות בתצהיר.

ג.
לעומת זאת, המומחה נחקר בחקירה שכנגד ובה עלו התוצאות הבאות:

1)
הפרשות לפקדונות היו קבועות וחד פעמיות והמומחה לא יכול היה להבחין ביניהן, ואף לא בין הפקדונות הקבועים השונים, בינם לבין עצמם.

2)
הפרשות לפקדונות נעשו אף בתקופות בהן עמד החשבון על יתרת זכות ללקוח, אך לפי המומחה אירועים אלה היו: "נקודתיים".

3)
לעיתים יתרת הפקדון עלתה על יתרת החובה בחשבון העו"ש, אך לדברי המומחה:


"בכל עת יש ללקוח התחייבויות נוספות, כגון: הלוואות, ערבויות ושיקים".


המומחה התייחס למועד ספציפי בהתייחס לשאלה, בו הועמדה הלוואה ע"ס 150,000 ₪; ברם, לא יכול היה להתייחס מפורשות לאובליגו נוסף של המבקשים במועדים אחרים.

4)
המומחה ניזון מעדות הלקוח כי המשיב כפה עליו לפתוח פקדונות שקליים ולהפקיד בהם כספים לשם קבלת אשראי והמשך מתן אשראי.

5)
ביטול מסגרות האשראי היה מגדיל את יתרת הזכות ללקוח, שכן היו מתבטלות עמלות הקצאת האשראי.

ד.
טענות הצדדים:

1)
המבקשים:

כאמור, טוענים המבקשים כי המשיב התנה, בתקופת ניהול החשבון, את מתן האשראי ואי ביטולו בהפקדות תכופות לחשבונות פקדון, וכי התנייה זו גרמה נזק, במובן זה שנגבה הפרש ריבית משמעותי לרעת המבקשים ולטובת המשיב. המבקשים הצביעו, באמצעות חוו"ד המומחה, על כך שלא היתה כדאיות כלכלית לפעולות אלה.


במיוחד טוענים המבקשים, לעניין זה, כי רכישת הפקדונות במצב בו היה שרוי החשבון, מקימה חזקה שבעובדה כי מדובר בהתנייה פסולה ולכן הנטל עובר לכתפי המשיב לסתור חזקה זו.


עוד טוענים המבקשים כי אף ללא התנייה פסולה, חרג המשיב מסטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנו בהיותו סוכנות חברתית המחויבת בחובת נאמנות כלפי לקוחותיה. לפיכך, לאור התקופה הממושכת בה התנהל החשבון ביתרות חובה משמעותיות ואף חריגות, כאשר ממשיכות הפקדות לפקדון בתשואה נמוכה למדי, היה על המשיב להתריע ולהזהיר את המבקשים בדבר הנזקים הגרמים להם משיטת פעולה זו. אליבא ב"כ המבקשים, הדין דורש מהבנק "פעולה אקטיבית למניעת ההפסד".


על כן ולאור רשלנותו של המשיב ואי שמירה על חובת הנאמנות צריך שישא הוא בנזק שנגרם למבקשים.

2)
המשיב:

בסיכומי המשיב הסתייגויות רבות לטענות המבקשים:


ראשית, טען המשיב כי עולה סתירה עובדתית ברורה מתצהיר המבקש עצמו, כאשר מחד הוא טוען ליחסי אמון, המשיב היה נאמן על המבקשים, שסברו כי הם נתונים "בידיים טובות" ועבדו עם נציגי המשיב שנים רבות ובמחזורים גדולים, ומאידך המשיב כפה עליהם פקדונות מאולצים לצורך קבלת אשראי.


שנית, המבקשים אינם מצביעים על כפיה בשעת מעשה אלא מציפים את טענתם על התניית שירות בשירות כמחשבה שלאחר מעשה, לאחר שנים רבות ומשקיבלו את הייעוץ החשבונאי והמשפטי, לצורך הגנתם דנן.


שלישית, בקשת המבקשים לוקה בהעדר פירוט מהותי: אין בבקשה פירוט למרכיבי ההתנייה, במה באה לידי ביטוי הכפיה או תחושת הכפיה, מי מנציגי הבנק עמד בחזית ההתנייה, מה היו נסיבותיה בעת פתיחת חשבונות הפקדון ומה האשראי שהעמדתו הותנתה בפקדון כלשהו.


במיוחד מתעלמים המבקשים מהצורך לפרט את הנסיבות הכוללות בעת ההתנייה כביכול, על מנת שניתן יהיה לבחון אם בזמן אמת עמדה להם זכות הבחירה, אם לאו. כל זאת, שעה שהמבקשים טוענים בתצהירם שמערכת היחסים היתה לכל אורך הדרך של אמון וביטחון בנציגי המשיב.


המשיב טוען כי המבקשים לא הצביעו על קורלציה בין העמדת האשראי לבין פתיחת חשבונות הפקדון והזרמת כספים אליהם. המבקשים מסתפקים בטענה לחוסר הגיון כלכלי ותו לא.


רביעית, טוען המשיב שטענת המבקשים והמומחה אינה יכולה לעמוד בסיטואציה של פקדון חודשי קבוע, שהלקוח יכול להורות להפסיקו בכל עת.


בנסיבות פקדון חודשי מתחדש, נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת ההתנייה היא מועד פתיחת הפקדון ובעניין זה ממלאים המבקשים פיהם מים.


בהקשר זה הפנתה ב"כ המשיב המלומדת להלכה בעניין 2170/91 מחוזי (ת"א) בל"ל נגד א.ד.א.מ. בע"מ.


חמישית, הטענה בדבר העדר כדאיות כלכלית המושתתת כולה על חוו"ד המומחה אינה יכולה לעמוד, אף היא. לטענת המשיב, המומחה לא בחן את התמונה הכוללת של האובליגו בחשבון המבקשים בכל נקודת זמן רלוונטית, אף כי הפנה את ביהמ"ש לתמונה הכוללת בעת עדותו בביהמ"ש. דו"ח המומחה שגוי במובן זה, שעולה ממנו כי לעיתים סך הפקדונות עלה על סך יתרת החובה, ועל מנת להסביר זאת משתמש המומחה בנתונים שאינם קיימים בדו"ח שלו.

למעשה, דו"ח המומחה, כפי שהוא, מחזק את גירסת המשיב שלא התקיימה במקרה של המבקשים התניית שירות פסולה.

4.
דיון ומסקנות:


לאחר ששקלתי טענות הצדדים סברתי כי מן הראוי לדחות הבקשה בהתייחס לטענת התניית שירות בישרות (להלן: "הטענה הראשונה") ולקבלה ביחס לטענת הפרת חובת הנאמנות. להלן נימוקיי:

א.
המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלת עיתוי הטענה הראשונה -

אליבא המשיב, המבקשים הציפו הטענה בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. אני מקבלת טענה זו.


ב"פרשת בוני התיכון" דחה השופט אנגלרד את מהלכו של בית משפט קמא, וקבע כי בנוגע לתביעת הלקוח בנוגע להתניית שירות בשירות: "עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה. במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תוכניות החסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל"


מכאן, נלמד היקש למועד יצירת העילה לטענת קיזוז הנזקים, על בסיס התנייה פסולה כביכול, שאין היא נוצרת במועד ביצוע העסקה אלא במועד שבו פסקה ההתנייה.


כזכור, טען המבקש בתצהירו כי ב"מהלך ניהול החשבון, התנה הבנק", אך לא פירט מתי החלה ומתי פסקה ההתנייה. עיון בנספח א/1 לחוו"ד המומחה מעלה כי ההפקדה האחרונה לחשבון פקדון היתה ב-31.08.2003, בעוד שהחשבון המשיך להתנהל, אף אליבא המומחה (דו"ח תנועות
a
) עד סוף ספטמבר 2007.


על כן, לכאורה, יש ממש בטענת המשיב כי טענות המבקשים בדבר התניית שרות בשירות הועלתה בשלב מאוחר ויש בה משום טענה שבאה כמחשבה אחר מעשה. זהו טעם ראשון לדחות הטענה.

ב.
המחלוקת השנייה נוגעת לרמת הפירוט של הטענה. כזכור טען המשיב שאין בבקשה פירוט מינימלי של הנסיבות נשוא ההתנייה.

לעניין זה יפים דברי השופטת בייניש ב"פרשת גרציאני":


"לשם בחינת השאלה אם מתקיימת התנייה אסורה של מתן שירות בשירות יש להבחין בין הנתונים הראייתיים שבתי המשפט נעזרים בהם לקביעת קיום מצב של התניה, לבין יסודות העילה של קיום התנייה"



אין חולק כי הנטל להוכיח את קיום מצב ההתנייה מונח על המבקשים ובבקשה כללית וסתמית כפי שהוגשה לא עומדים הם בנטל זה. המומחה העיד כי על עצם קיום ההתנייה למד מפי המבקש:


"הלקוח מסר לי שהבנק כפה עליו לפתוח פקדונות שקליים או להפקיד סכומים בפקדונות שקליים על מנת שיוכל לקבל אשראי בכדי לנהל את העסק ו/או להשאיר את אותו אשראי שעמד בחשבון"




(עמ' 3 ש' 5-7 לפרוטוקול 08.01.2009).


ברי, כי אין המומחה יכול להעיד מידיעתו האישית על קיום מצב של התנייה שכן אינו שותף לשיחות ולמגעים השוטפים בין המשיב למבקשים. בענין זה יש לבחון את עדותו הישירה של הלקוח. עדות המומחה יכולה לבסס, לכל היותר, נסיבות חיצוניות שיהיו בבחינת חיזוק לעדותו.


נמצאנו למדים כי עדות המבקש כללית ביותר. אין בה כל פירוט, ולו מינימלי, בדבר נסיבות ההתנייה, מועדה, תנאיה, האחראיים ליצירתה, ועוד כהנה וכהנה פרטים שיוכלו לשפוך אור על שאלת קיומה בפועל.


ב"כ המבקשים המלומד טען בסיכומיו כי אין טוב ומפורט מן הפרטים הרבים שנכללו בנספחים לחוו"ד המומחה, שם תוארו מועדים מדויקים של הפקדת כספים לפקדונות, יתרות הזכות בחשבונות הפקדונות באותם מועדים ויתרות הזכות (ובעיקר החובה) בחשבון המבקשים בכל עת ועת.


אכן, הנספחים מפורטים, אך בהם אין משום הצבעה על התנייה, שכן – נבחן פן אחד של השירות, דהיינו: השירות מסוג חשבונות פקדון. לא תוארו בחוו"ד המומחה מועדי העמדת מסגרות האשראי או העמדת הלוואות (מלבד הלוואה ע"ס 150,000 ₪).


משמע, המומחה הציג רק צד אחד של השירות המותנה כביכול, ללא התייחסות לאידך גיסא, כלומר – בהתעלם מהשירות המבוקש ע"י הלקוח – כלומר העמדת האשראי, הגדלתו, כבוד שיקים וכיו"ב, עניינים שהמבקש טען להם בתצהירו.


מן הבחינה הזו – לוקה הבקשה בחוסר פירוט קיצוני, שיש בו משום להכשיל הטענה לחלוטין, שהרי אין קנה מידה להשוואה בין השירותים, אותו מתאם, אותה קורלציה – שהיא בסיס בלעדיו אין להתנייה.


יתרת חובה בחשבון איננה, כשלעצמה, שירות. השירות הוא מתן אשראי, כיבוד שיק, העמדת הלוואה ואלה אינם מפורטים אל מול ההפקדות לפקדונות.

ג.
המחלוקת השלישית – קורלציה - יש לזכור כי הקורצליה בין השירותים, קורלציה מהותית, נלמדת ממבט משווה בין העמדת השירותים בד בבד, או בסמוך, אחד לשני, הן מן הבחינה הרלוונטית והן מן הבחינה הכרונולוגית (גובה הסכומים).


כפי שעלה מחקירתו של המומחה היו זמנים בהם יתרת הפקדונות עלתה על יתרות החובה בחשבון. לא היה בידי המומחה להצביע על יתרות חובה (אובליגו) נוספות ממקורות אחרים.

משמע, לא זו בלבד שאין בחוו"ד חיזוק לטענת ההתנייה ולמתאם ההכרחי בין השירותים, ייתכן ויש בה משום לשלול את קיומה כאשר:

1)
הוזרמו לחשבונות הפקדונות כספים גם כאשר החשבון עמד ביתרות זכות.

2)
סך הפקדונות עלה על סך החובה בעיתים שונות.

סיכומו של חלק זה -
מכל המקובץ, הטענה של התניית שירות בשירות נדחית.

חובת הנאמנות:
חובת הנאמנות של המשיב כלפי המבקשים איננה מוטלת בספק.

נשאלת השאלה אם המשיב ונציגיו הפרו חובתם זו.

באשר לזה, עדות המומחה יש בה משום ראייה לנזקים שנגרמו בחשבון המבקשים כתוצאה מכך שהריבית על הפקדונות היתה נמוכה באופן משמעותי מהריבית על יתרות החובה.

בגדרה של הנאמנות מחויב המשיב למלא אחר ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת ההתקשרות בין הצדדים תוך שמירה על האינטרסים של הלקוח:

"בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק – במלאו אחר הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו – לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו".

דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פד"י מז (5) 31, עמ' 47-48.

במקרה שלפנינו שיקול הדעת של המשיב היה רחב. כך למשל הוראות סעיף 20 (ה) לתנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי מיום 11.06.95 (נספח א' לתביעה), הקנתה למשיב זכות שלא לבצע הוראות מסוימות של המבקשים:

"בכל אחד מן המקרים הבאים, יהיה הבנק רשאי, לפי שיקול דעתו, שלא לבצע הוראה כלשהי של הלקוחות או לדחות את ביצועה או לבצעה באופן חלקי בלבד, הכל לפי העניין...

(ה)
אם ביצוע ההוראה כרוך בחיוב איזה חשבון של הלקוחות ומצב החשבון לא יאפשר חיובו ...".


משמע, לפי ההסכם בין הצדים היתה לבנק זכות חד-צדדית, לפי שיקול דעתו, שלא לחייב את החשבון חיוב שמשמעותו העברת כספים לפקדון בריבית נמוכה, בעוד החשבון מתחייב בריבית גבוהה.

המשיב יכול היה, לכאורה, להפעיל זכותו זו על מנת להגן על האינטרסים של המבקשים ומתוך חובת הנאמנות שהוא חב כלפיהם, אם לא לכל אורך הדרך, אזי לפחות במועדים שבהם עברה יתרת הפקדונות את יתרת החובה (כך שלא היתה לעודף הפקדון משמעות של בטוחה).


ערה אנוכי להלכה לפיה הבנק אינו משמש אפוטרופוס של לקוחותיו וכי יישום חובת הנאמנות משתנה מלקוח ללקוח, בהתאם לכישוריו ומעמדו. אין בכך משום לשלול על הסף את טענת המבקשים שחובת הנאמנות של המשיב במקרה דנן היתה לגרום, או למצער להתריע בפני
הם על הנזקים הצפויים להם מהמשך ניהול החשבון באופן זה.


ייתכן והמשיב עמד בחובתו. אין לדעת אם פירעון הפקדון בסוף אוגוסט 2003 והפסקת ההפקדות לפקדונות מאותו שלב ואילך הם פרי יישום חובת הנאמנות, או יוזמת המבקשים.

לשם הבהרת התמונה נדרש כי הצדדים יוכלו להביא מלוא ראיותיהם לדיון מלא ומקיף בפני
בית המשפט, שרק לאחריו יוכל בית המשפט לקבוע אם המשיב נהג כהלכה, או מנגד, אם המבקשים הוכיחו את הפרת חובת הנאמנות מצידו.

5.
בסיכום הדברים, הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור מעלה.

התצהיר ישמש כתב הגנה, בהסתייגויות כאמור.

אני מעמידה את הוצאות ההליך על סך 5000 ₪ + מע"מ, והן ישולמו לפי התוצאה.

התיק יועבר למנ"ת לניהול ההמשך.


המזכירות תשלח נימוקי ההחלטה לב"כ הצדדים בפקסימיליה.











תאק בית משפט שלום 9976/07 בנק לאומי סניף אבן יהודה נ' י.פ. המחצבה מפעלי שיש בע"מ, יוסף פינקלשטיין (פורסם ב-ֽ 12/01/2010)