פסקי דין על לוטפי סלים המאם | פסקי דין על מחמוד סלים איברהים המאם | פסקי דין על זכי סלים איברהים המאם ואח' | פסקי דין על עזבון המנוח איברהים המאם

3752/09 עא     17/01/2010




עא 3752/09 לוטפי סלים המאם, מחמוד סלים איברהים המאם, זכי סלים איברהים המאם ואח' נ' עזבון המנוח איברהים המאם




פסק-דין בתיק ע"א 3752/09
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 3752/09



בפני
:

כבוד השופטת מ' נאור


כבוד השופט ח' מלצר


כבוד השופט ע' פוגלמן


המערערים:

1. לוטפי סלים המאם



2. מחמוד סלים איברהים המאם



3. זכי סלים איברהים המאם


4. יוסף סלים המאם


5. וסאם יוסף המאם



נ


ג


ד



המשיבים:
עזבון המנוח איברהים המאם
– על ידי יורשיו ואחרים


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק א' 367/03 מיום 9.3.2009 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו


תאריך הישיבה:
כ"ז בכסלו התש"ע

(14.12.2009)


בשם המערערים:
עו"ד מאיר הפלר
, עו"ד אבו היג'ה

בשם המשיבים:
עו"ד חוסאם סבית


פסק-דין

השופטת מ' נאור

:

1.
בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר זיו) השתכנע כי

פסק דין
שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' דורי) ביום 26.5.1963, במסגרת הסדר קרקעות (תיק טמרה/126) (להלן:
ההסדר
או
הסדר הקרקעות
), ניתן עקב מרמה ודינו להתבטל. על כך הוגש הערעור שלפנינו. אקדים מסקנה לדיון ואבהיר כי על פי עמדתי דין הערעור להידחות ועל כן אציע לחבריי שלא להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי.

2.
איברהים עלי האמם המנוח (להלן:
איברהים
) נפטר בשנת 1935. איברהים לא הותיר אחריו כל צוואה. הוא השאיר אחריו שני בנים – אחמד וסלים. גם אחמד וסלים אינם בין החיים עוד. אחמד, שהיה מבוגר מסלים בכחמש שנים, היה אנאלפבית ובמשך עשרות שנים, עד לפטירתו בגיל 70 (בשנת 1965), היה גם עיוור. הבן סלים שירת במשטרה הבריטית עד קום המדינה וידע קרוא וכתוב. סלים נפטר בגיל 94 (בשנת 1994). בעלי הדין שלפנינו הם צאצאיהם של סלים ושל אחמד. בלב הפרשה ניצב בעיקרו של דבר סכסוך קרקעות בין צאצאיו של סלים לבין צאצאיו של אחמד – סכסוך שעניינו סימני שאלה שעלו במרוצת השנים לגבי הירושה שהותיר איברהים מאחוריו – באיזה רכוש מדובר ולידי מי התגלגל רכוש זה. בטרם ארחיב את הדיון בעניין מערכת הקשרים המשפחתיים הרלוונטית להליך שלפנינו, אתייחס בקצרה להסדר הקרקעות האמור.

3.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק הסדר טמרה/126 עסק בתביעה בעניין זכויות בעלות לגבי 16 חלקות המצויות בגושי מקרקעין שונים בכפר טמרה שבצפון. עם שבעת הנתבעים בתיק ההסדר, כולם בני משפחה, נמנים גם המנוח סלים והמנוח אחמד – בניו של איברהים. חשוב להבהיר כי בפסק הדין בעניין ההסדר התבררה היריבות בין הנתבעים (ובכלל זה, האחים סלים ואחמד) לבין המדינה בלבד. פסק הדין לא עסק וממילא גם לא הכריע במחלוקת כלשהי הנוגעת למישור היחסים שבין אחמד לבין סלים ואין בו כל התייחסות לחלקם של סלים ושל אחמד בקרקעות נשוא ההסדר.
כפי שנראה בהמשך הדברים, סלים היה זה שטיפל בהליכים המשפטיים בנוגע להסדר הקרקעות בשמו ובשם אחיו אחמד, שהיה כזכור אנאלפבית ועיוור. הסדר הקרקעות שהושג לבסוף הוא למעשה מקור הסכסוך הנדון בהליך זה. לפנינו מתעוררות שאלות הנוגעות למישור היחסים שבין סלים לבין אחמד, וליתר דיוק, בין יורשיהם של שני האחים. כדי להבין את פשר הסכסוך, בהתחשב בכך שעסקינן בסכסוך שבין יורשי-יורשים, אעמוד בקצרה על מערכת הקשרים המשפחתיים בין הצדדים לסכסוך.

4.
סלים היה נשוי בתחילה לבת דודו, זוהרה חמאם, אשר הלכה לעולמה זה מכבר. לסלים ולזוהרה נולדה בת אחת, כמאלה שמה. לאחר פטירת זוהרה נישא סלים לאשתו השנייה – פאטמה.
המערערים
שלפנינו הם ילדיהם של סלים ושל פאטמה וצאצאי ילדיהם. לאחר פטירתה של פאטמה, נישא סלים בשלישית, אך לא נולדו לו ילדים נוספים מאשתו השלישית. המערער לוטפי, בנו של סלים, היה הרוח החיה בהליך המשפטי מצדם של המערערים. טעם הדברים לכך נעוץ בהיותו יורש של שלושה רבעים מירושת אביו סלים, כאשר אחיו ויתרו על חלקם שלהם בירושת סלים לטובתו.
המשיבים
הם צאצאיו של אחמד, שהיה בנו הבכור של איברהים.

5.
למערערים היו נכסי מקרקעין רבים. במשך השנים תהו המשיבים, יורשיו של אחמד, הכיצד זה ייתכן שלמערערים, יורשיו של סלים, יש רכוש רב משלהם – הגם שסלים ואחמד היו שניהם בניו של איברהים ולכאורה המשיבים היו זכאים לחלוק עם בניו של סלים את רכושו של איברהים. למשמע תהיות המשיבים בדבר מקור רכושם הרב, טענו סלים ובניו באוזניהם כי מקור הרכוש הינו בזוהרה, אשתו הראשונה של סלים. משמע שהרכוש הרב אשר ברשותם אינו קשור לסב המשותף – איברהים. בכך הפיסו המערערים את דעתם של המשיבים אשר נתנו אמון בהסברם זה של המערערים. ואולם, ברבות השנים התחוור למשיבים כי שונים הם פני הדברים וכי מקורם של נכסי המקרקעין האמורים אינו בזוהרה, אלא מדובר במקרקעין שהיו שייכים לסבם איברהים, שכזכור לא הותיר אחריו צוואה. מקרקעין אלה נדונו במסגרת הסדר הקרקעות ובהמשך אעמוד על השתלשלות העניינים אשר הובילה בסופו של דבר לרישומם על שם סלים. בתביעתם לבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי הם הבעלים של מחצית מנכסי המקרקעין שנרשמו בהסדר על שם סלים והיו ברשות המערערים. זאת מכוח היותם בניו של אחמד, אשר היה זכאי למחצית מן הזכויות ברכושו של איברהים. טענתם זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. הערעור נוגע לחלקה 15 בגוש 18579; חלקה 19 בגוש 18568; חלקה 140 בגוש 18566; וחלקה 13 בגוש 18560 (להלן:
הקרקעות
או
החלקות

נשוא הערעור
).

6.
העובדה כי המערערים רשומים כבעלי רכוש אשר מקורו בסב המשותף איברהים ולא בזוהרה (אשת סלים), התגלתה למשיבים במקרה רק בשנת 2003. אבאר
כיצד התגלגלו הדברים תוך סטייה מסוימת מהדיון בקרקעות נשוא הערעור. תחילת
ההליכים המשפטיים בין המערערים לבין המשיבים הייתה דווקא ביוזמתם של
המערערים
, וליתר דיוק ביוזמתו של לוטפי (בנו של סלים). מדובר בתביעה בעניין מקרקעין שהיו בשעתו בבעלותו של הסב איברהים – חלקה 56 בגוש 18588, ששטחה 5,428 מ"ר (להלן:
חלקה 56
). סכסוך בעניין הבעלות על חלקה 56 הוביל את לוטפי להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 332/03). תביעה זו של לוטפי (לגבי חלקה 56) אוחדה עם התביעה שהגישו מאוחר יותר המשיבים לבית המשפט המחוזי (לגבי הקרקעות נשוא הערעור). לגבי תביעתו של לוטפי אין לפנינו ערעור והדיון בה דרוש רק לשם הבהרת השתלשלות העניינים שהובילה לחשיפת המידע על ידי המשיבים. במקור, חלקה 56 הייתה שייכת לאיברהים והיא נרשמה בהסדר הקרקעות האמור כחלקה השייכת לשני בניו של איברהים – סלים ואחמד. לפי רישום זה, חלקו של סלים בחלקה 56 היה שלושה רבעים ואילו חלקו של אחמד היה רבע. לוטפי טען והראה כי לאחר הגשת תזכורת התביעה בהסדר הקרקעות, בשנת 1949, נעשתה עסקת חליפין
בכתב
בין סלים לבין אחמד לגבי חלקה 56. על פי העסקה קיבל סלים את חלקו של אחמד בחלקה 56 ובתמורה נתן סלים לאחמד את חלקו של סלים בבית המשפחה על תכולתו, כולל נחושת. אחמד וסלים, כך טען לוטפי בתביעתו, לא עדכנו את פקיד ההסדר בדבר העסקה שעשו ביניהם בשנת 1949 ועל כן, בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי ביקש סלים להורות על תיקון הרישום.

7.
לתביעה בעניין חלקה 56 קדמו מגעים מסוימים בין הצדדים. בחודש יולי 2002 פנה לוטפי לסאלח, אחד מבניו של אחמד (סאלח מכונה בטעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ג'יהאד, אף שברור מן ההקשר כי מדובר בסאלח). לוטפי ביקש מסאלח לחתום על מסמך הנוגע לחלקה 56, שהיה נחוץ לו לטענתו לצורך קבלת קצבת זקנה מביטוח לאומי. סאלח חתם על מסמך זה, לטענתו מתוך יחסי אמון ששררו בינו לבין לוטפי בהיותם בני משפחה. בחודש ינואר 2003, פנה לוטפי אל סאלח בשנית וביקשו להחתים את אמו של סאלח על אותו מסמך. הפעם טען לוטפי כי הוא זקוק לחתימה על המסמך לצורך קבלת היתר בנייה. ואולם, בפעם זו סירב סאלח להיענות לבקשה ולקח מלוטפי את המסמך המקורי שעליו חתם בזמנו. הסתבר כי במסמך נכתב שלוטפי הוא הבעלים היחידי של חלקה 56. בעניין זה, כאמור, הוגשה על ידי לוטפי תביעה נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי – תביעה שהסעד המבוקש בה היה רישומו של לוטפי כבעל מלוא זכויות הבעלות בחלקה 56. בירוריהם של המשיבים (צאצאי אחמד) בדבר נכסי המקרקעין השונים שהיו בבעלות המשפחה ובדבר מקורם, החלו בעקבות פנייה זו של לוטפי בנוגע לחלקה 56, פנייה אשר עוררה את חשדו של סאלח. כשהזמינו המשיבים את תיק ההסדר מגנזך המדינה, הסתבר להם כי זמן קצר קודם לכן עיין בו גם לוטפי. בירורי המשיבים העלו, כפי שנראה בהמשך, כי
החלקות
נשוא הערעור היו שייכות לסבם איברהים ולא לזוהרה כפי שטענו המערערים באוזניהם כל השנים. בבית המשפט המחוזי, המשיבים, בניו של אחמד, טענו כי אחמד אביהם היה זכאי למחצית מן החלקות נשוא הערעור וזאת כיורש של מחצית מזכויותיו של איברהים בחלקות הללו. ואולם, הוסיפו המשיבים וטענו, סלים פעל במרמה ורשם במסגרת ההסדר את החלקות נשוא הערעור על שמו בלבד. כאמור, טענות אלה של המשיבים התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי. יצוין כאן כי המשיבים לא תבעו לקבל לידיהם רכוש שכבר נמכר על ידי צאצאיו של סלים לצדדים שלישיים.

8.
בפני
בית המשפט המחוזי היו מונחות איפוא שתי תביעות שאוחדו בנוגע
להליכי ההסדר. האחת, תביעתו של לוטפי הנוגעת לחלקה 56 (ת"א 332/03), והשנייה, תביעת המשיבים הנוגעת למחצית מן החלקות נשוא הערעור (ת"א 367/03). לא אאריך בעניין התביעה הנוגעת לחלקה 56, שכן כאמור אין לגביה ערעור לפנינו. הזכרתי את התביעה הנוגעת לחלקה זו על מנת להבהיר מה גרם למשיבים לבקש להוציא את תיק בית המשפט המחוזי בהסדר מגנזך המדינה ולעיין בו. במסגרת ת"א 332/03, היא תביעתו של לוטפי, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן קיים הסכם מפורש בין אחמד לבין סלים לגבי חלקה 56, הוא ההסכם הנזכר משנת 1949; וכי לפי הסכם זה אחמד ויתר על חלקה 56 באופן מפורש (כנגד רכוש אחר שהעביר סלים לידיו). המשיבים גם אישרו זאת בחתימתם. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים והורה לרשום את חלקה 56 בשלמותה על שם לוטפי.

9.
בית המשפט המחוזי עמד על הגילויים להם נחשפו המשיבים עקב פעולתו של לוטפי בעניין רישומה של חלקה 56. נקבע כי עד למועד העיון בתיק ההסדר סברו המשיבים, יורשיו של אחמד, כי לאיברהים היו בסך הכל מחצית מן הזכויות בחלקה 56 הנזכרת, בעוד שהמחצית השנייה הייתה שייכת לזוהרה – אשתו הראשונה של סלים, שהייתה גם בת דודו של סלים (זה היה להבנתם פשר החלוקה של שלושה רבעים מחלקה 56 לסלים ורבע מן החלקה לאחמד). עוד האמינו המשיבים כי סלים היה הבעלים היחידי של החלקות נשוא הערעור. והנה, לאחר עיון בתיק ההסדר גילו המשיבים כי לגבי חלקה 56 הוגשה תזכורת תביעה של סלים ושל אחמד ובה נטען כי חלקיהם של השניים בחלקה שווים. לגבי החלקות נשוא הערעור הסתבר כי סלים תבע אותן בהסדר לעצמו בלבד, כיורשו של איברהים. למעשה, במסגרת הסדר הקרקעות, בית המשפט המחוזי (השופט דורי) נדרש להכריע בטענת הנתבעים בתיק לפיה היו זכאים כלפי המדינה לקרקעות שונות בטמרה, מכוח חזקה ועיבוד ממושכים ורצופים העולים על תקופת ההתיישנות, כאמור בסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. השופט דורי קיבל את תביעת הנתבעים בחלקה והורה על רישום זכויות בחלקות מסוימות בכפר טמרה לטובת חלק מן הנתבעים. מעיון בפסק הדין שבהסדר עולה כי סלים העיד בפני
בית המשפט המחוזי. מתזכורות התביעה עלה כי לגבי חלקה 56 הוגשה תזכורת תביעה על ידי אחמד וסלים יחד, כשחתימתו של אחמד הייתה בבוהן כף ידו (ומצוין במסמך כי סלים חותם בשמו ובשם אחיו הנכה, אחמד). לגבי הקרקעות נשוא הערעור, סלים לבדו הגיש תזכורות תביעה והוא גם היחידי שחתם על תזכורות התביעה. סלים טען במסגרת ההסדר כי הקרקעות הללו היו של איברהים אביו. ואולם, באחת התזכורות ציין סלים כי קיבל את הקרקע מאביו המנוח בירושה, וזאת בלי להזכיר כלל את היורש האחר – אחיו אחמד. בחלקן האחר של תזכורות התביעה טען סלים כי קיבל את החלקות בשלמותן על פי הסכם משנת 1940 שנערך בעל פה בינו לבין אחמד. כך זכה סלים להירשם כבעליהן היחידי של החלקות נשוא ערעור זה, אף שחלקות אלה היו רכושו של איברהים ועל פי דיני הירושה, בהעדר צוואה, היה מקום לחלקן שווה בשווה בין שני בניו של איברהים – אחמד וסלים.

10.
לוטפי הצהיר בבית המשפט המחוזי כי הטענה לפיה סלים העלים רכוש מאחיו אחמד איננה טענה סבירה, שכן אחמד וסלים היו ביחסים טובים וסלים סייע לאחמד. לטענתו, השניים עשו הסכם חלוקת נכסים מרצון וכל אחד מהם קיבל את חלקו. עוד הצהיר לוטפי כי חלק מרכושו של סלים נתקבל בירושה מזוהרה (אשתו הראשונה). נטען כי מדובר ברכוש שאותו קיבלה זוהרה עצמה בירושה מאביה המנוח, סאלח. סאלח היה אחד מאחיו של איברהים. לוטפי טען כי איברהים "תפס" את רכושו של סאלח לאחר שנפטר עבור זוהרה, אותה חיתן לימים עם סלים בנו, ואז העביר איברהים את הקרקעות לסלים. ואולם, כך ציין בית המשפט המחוזי, לוטפי לא יכול היה להציג מסמכים בעניין זה, והוא גם לא ידע באיזה חלקות מדובר.

11.
בית המשפט המחוזי דחה טענות התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין שהעלו המערערים. לגוף העניין השתכנע בית המשפט כי במישור היחסים שבין סלים לבין אחמד, פסק הדין שבהסדר הקרקעות הושג במרמה. וכך נימק בית המשפט את הכרעתו: מתזכורות התביעה עולה כי לגבי חלק הארי של הקרקעות (למעט חלקה 56) סלים היה זה שניהל את ענייניו של אחמד בהסדר (כזכור, אחמד היה אנאלפבית ועיוור). הסכם החלוקה שנעשה בכתב בין האחים בשנת 1949 התייחס רק לנכסים המופיעים באותו הסכם, כלומר לחליפין הנוגעים לחלקה 56. פרט להסכם זה בעניין חלקה 56 ובעניין מטעי הזיתים, מיום 16.4.1949, לא הוצג כל הסכם אחר בין האחים סלים ואחמד לגבי הקרקעות נשוא הערעור. לטענת המערערים לפיה הזכויות בחלקות שאותן תבע סלים בהסדר עבור עצמו בלבד הן ירושתה של זוהרה – לא נמצא כל בסיס. לוטפי לא ידע לומר בחקירתו מה בכלל ירשה זוהרה מאביה המנוח. מה גם שאילו אכן היה מדובר בירושה של זוהרה – גם לבתה היחידה של זוהרה היה צריך להיות חלק בירושה. מכל מקום, כאמור, בתזכורות התביעה שהגיש סלים במסגרת הסדר הקרקעות, סלים טען כי מדובר בחלוקה שנעשתה בין האחים, הוא ואחמד, אלא שלחלוקה כזו לא נמצאה כל ראייה. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המשיבים לפיה אביהם המנוח אחמד, שהיה עיוור ואנאלפבית, סמך על אחיו סלים וכלל לא היה מודע להליכי ההסדר ולאופן בו נתבעו הזכויות בקרקעות על ידי סלים. גם את תזכורות התביעה לגבי חלקה 56 הגיש סלים בשמו ובשם אחמד. ההזמנה להליכי ההסדר הודבקה אמנם על דלת ביתו של אחמד, אך הוא לא נטל כל חלק בהליכי ההסדר ולא נכח בהם. בית המשפט השתכנע איפוא כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם הרישום בפנקס המקרקעין אינו משקף נכונה את זכויות הצדדים, בהתאם לאמור בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את "האמת" על פני ה"יציב" והורה לתקן את הרישום בפנקס המקרקעין, כך שהחלקות נשוא הערעור יירשמו במחציתן על שם יורשיו של אחמד – המשיבים. בטרם אבהיר את עמדתי מדוע יש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין על כנו, אעמוד בקצרה על טענות הצדדים בערעור לפנינו.

12.
בפי המערערים מספר טענות מקדמיות וכלליות. המערערים טוענים כי משך שנים ארוכות נהגו במקרקעין (המהווים כ-26 דונם) מנהג בעלים כולל עיבוד ומסיק זיתים, וזאת בידיעת המשיבים ולעין כל. לטענתם, בהינף קולמוס הפך בית המשפט המחוזי כל זית במקרקעין לרכושם המשותף של עשרות אנשים. עד להגשת התביעה איש לא אמר דבר, לא התלונן ולא מחה ולטענת המערערים, זהו מהפך זכויות בלתי מוצדק. בנוסף, לדבריהם, היה מקום לקבל את טענותיהם בעניין התיישנות ובעניין שיהוי מצד המשיבים. נטען כי חלפו למעלה מ-25 שנים מאז נרשמה החלקה האחרונה על שמם בשנת 1975 ועד להגשת התביעה וממילא תביעתם של המשיבים התיישנה. עוד טוענים המערערים כי בפסק הדין נפלו טעויות שבעובדה. כך, למשל, מצוין לפעמים כי זוהרה הייתה אשתו של
איברהים
, בעוד שלמעשה, ועל כך אין חולק, זוהרה הייתה אשתו הראשונה של סלים. עוד מצוין בפסק הדין כי בעת הליכי ההסדר המערערים היו קטינים, אך למעשה רובם כבר היו בגירים. בנוסף, בית המשפט מכנה בטעות את המשיב סאלח בשם ג'יהאד, וקיימות טעויות נוספות שאליהן התייחסו המערערים. המערערים מוסיפים וטוענים כי ביטול פסק הדין שבהסדר פוגע בזכויות המדינה שלא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי. לעניין טענה אחרונה זו, וכדי להסירה מן הפרק, אומר כבר כאן כי פסק הדין הנוכחי חל רק לגבי היחסים שבין המערערים לבין המשיבים והוא אינו נוגע כלל למקרקעין שנרשמו בהסדר על שם המדינה.

13.
לגוף העניין טוענים המערערים כי בין אחמד לבין סלים היו הסכמים בעל פה, כמנהג אותם הימים, וכי הדבר נבדק בשעתו על ידי פקיד ההסדר. כך לטענתם הפך הסכם בעל פה להסכם כתוב בפני
פקיד ההסדר – מכוח בדיקתו את ההסכם ואישורו במסגרת ההסדר. לטענתם, לא הוכחה מרמה ולא הובא ביסוס עובדתי וראייתי למרמה שכזו, הגם שעל הטוען טענת מרמה מוטל נטל ראייתי כבד. המערערים מסבירים כי ההסכם לגבי חלקה 56 נעשה בכתב ואילו שאר ההסכמים נעשו בעל פה, כיוון שלגבי חלקה 56 הוגשה תזכורת תביעה עוד
לפני
שנחתם ההסכם בין סלים לבין אחמד לגבי חלקה 56. כדי לשנות את מצב הזכויות הרשום היה צורך להעלות את ההסכם על הכתב. לעומת זאת, לגבי שאר החלקות, מסבירים המערערים כי ההסכמים בעל פה נעשו עוד בשנת 1940, לפני ההסדר, ולא היה צורך לעשותם בכתב.

14.
מנגד, המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם עומדים על כך שעל פני הדברים מקורן של החלקות נשוא הערעור בעיזבונו של איברהים. אחמד וסלים הם יורשיו היחידים של איברהים. שמה של זוהרה לא נזכר באף אחת מתזכורות התביעה. לטענת המשיבים, בכל תזכורות התביעה טען סלים כי מקור הבעלות הינו ירושה לא רשומה מ
אביו

המנוח איברהים
, אף שגם אחמד היה יורשו של איברהים. בהקשר זה הם מדגישים כי, כאמור לעיל, באחת מתזכורות התביעה ציין סלים כי הוא קיבל את הקרקע בירושה מאביו איברהים בלא שהזכיר בכלל את אחיו אחמד. בשתי תזכורות תביעה אחרות טען סלים לקיומו של הסכם בעל פה בינו לבין אחמד משנת 1940 (הסכם שעל פי תוכנו אחמד ויתר לכאורה על זכויות שהיו לו בחלקות נשוא הערעור).

15.
אף שקבלת טענה לפיה הייתה מרמה בהליכי הסדר הנה נדירה, וכך ראוי שיהיה, אני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בענייננו. נקודת המוצא היא שהקרקעות נשוא הערעור היו בשעתו בבעלותו של איברהים. כך ציין גם סלים עצמו בתזכורות התביעה. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי שמה של זוהרה אינו נזכר כלל ועיקר בתזכורות התביעה. על כן, טעות שהייתה לבית המשפט המחוזי בציינו כי זוהרה הייתה אשתו של איברהים אינה מעלה ואינה מורידה לעניין טענת המרמה. בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה כי סלים, ולאחר מותו – המערערים, הם שהסבירו למשיבים לאורך השנים כי יש להם קרקעות רבות יותר בשל כך שחלק מן הקרקעות היו של זוהרה, אשתו הראשונה של סלים. אכן, בקרקעות של זוהרה, ככל שהיו כאלה בכלל, אין למשיבים חלק. ואולם, תזכורות התביעה היו
כולן
לגבי קרקעות שבאו מירושה מאיברהים. העלאת הטענה בעניין ירושת זוהרה, הן במרוצת השנים והן במהלך המשפט עצמו, מעידה על חוסר מהימנותם של סלים ויורשיו – המערערים. היא מעידה על הצורך לתרץ הכיצד זה נפלו בחלקם של סלים ויורשיו קרקעות רבות, שבהן כביכול אין לאחמד וליורשיו כל חלק ונחלה.

16.
עניין המרמה כרוך ושלוב בטענת ההתיישנות. בעניין זה, ביקשו המערערים להוסיף לאחר הדיון דברים קצרים בכתב, ואנו מקבלים את בקשתם זו, כמו גם את תגובתם של המשיבים. גם לאחר קריאת הטענות הנוספות, נותרתי בדעתי כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. חשוב להדגיש כי מדובר בסכסוך בתוך המשפחה. שניים מיורשיו של אחמד נשואים לבנות דודם, שהן בנותיו של סלים. כפי שעלה מן העדויות בבית המשפט המחוזי, למשיבים היה אמון בדודם סלים ובבניו. הטענה בעניין ירושתה כביכול של זוהרה "הרדימה" את המשיבים ומנעה מהם להוסיף ולחקור בעניין קרקעותיהם של סלים ויורשיו. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה כי רק בעקבות האירועים הנוגעים לחלקה 56 וניסיונו של לוטפי להחתים את סאלח ואת אמו על המסמך לגבי חלקה 56 – הזמינו המשיבים את תיק ההסדר מגנזך המדינה. אכן, עד אז לא ידעו המשיבים את
העובדות המגבשות את עילת התביעה
, לפיהן החלקות שאותם מעבדים סלים ויורשיו אינן, כפי שנטען על ידי יורשי סלים, קרקעות שבאו בירושה מזוהרה, אלא קרקעות של סבם איברהים. בצדק העיר בית המשפט על כך שבחקירתו, לוטפי לא ידע לספק פירוט מינימאלי בעניין החלקות שהתקבלו כביכול מזוהרה (או מאביה סאלח לצורך העניין). המערערים טוענים כי אחד מבניו של אחמד (סאלח, הנמנה עם המשיבים) העיד כי הוא ואחיו (יתר המשיבים) העלו חשדות ותהיות בנושא הקרקעות והבעלות עליהן כל הזמן ולכן, לטענת המערערים, לא ניתן לומר כי העובדות בנוגע לעילת התביעה "נעלמו מהם". ואולם, כאשר עילת התביעה היא מרמה חלים כללי התיישנות מיוחדים. שאלת ההתיישנות אינה נבחנת על פי כללי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אלא לפי כללי סעיף 7 לחוק זה. הסעיפים הנזכרים קובעים:

7.
תרמית ואונאה
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.

8.
התיישנות שלא מדעת
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

17.
היחס בין הסעיפים הובהר ב-ע"א 675/87
מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ
פ"ד מ"ג (4) 861, 870 (1989):

"…כריכת

המועד לתחילת ההתיישנות 'ביום שבו

נודעה לתובע התרמית או האונאה" מעידה על אופי הידיעה הנדרשת. תקופת

ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי. פרשנות זו מתחייבת מהשוואת הוראותיהם של הסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. לפי האמור בסעיף 8 נדחית תחילתה של תקופת ההתיישנות (שמועדה הרגיל קבוע, כאמור, בסעיף 6), אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...'. ותובע, מבקש להסתמך על סעיף 8, איננו יוצא ידי חובה בעצם ההוכחה, שהעובדות המהוות את עילת תובענתו נעלמו ממנו, אלא מוטל עליו גם להוכיח, שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו (ראה ע"א 244/81 [1] הנ"ל, דברי השופט גולדברג, בעמ' 687). בסעיף 7 אין זכר לאיזה מן התנאים הנוספים שבהם מותנית תחולתו של סעיף 8, והשוני הגלוי לעין בין נוסחיהם של שני הסעיפים אי-אפשר לו שיהא חסר משמעות. יתר-על-כן: בשלילת פירושו המיוחד, השונה, של מושג הידיעה, האמור בסעיף 7, יש גם משום שלילת טעמו הקיומי של סעיף 7 כולו. אם האמירה "נודעה לתובע התרמית" תהא עשויה להתפרש גם ככוללת ידיעה זמינה, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה אך הוא התרשל בהשגתה, מה בצע לנו בסעיף 7, מכול וכול?! הלוא אף תרמית ואונאה הינן בכלל "העובדות המהוות את עילת התובענה", ואם נעלמו מן התובע, די היה לנו - אילמלא סעיף 7­ בהסדרו של סעיף 8. בא סעיף 7 להשמיע, כי תנאי התיישנותה של תובענה שעילתה תרמית או אונאה שונים מתנאי התיישנותה של כל תובענה אחרת. הסדרו של סעיף 7 שונה, עקרונית, מהסדרו של סעיף 8; ומקום שסעיף 7 חל - סעיף 8 איננו יכול לחול.

9. טעמה של ההבחנה בין תנאי התיישנותה של תובענה בעילה של תרמית לבין תנאי התיישנותה של תובענה בעילה אחרת גלוי וברור: דיני ההתיישנות מיועדים ליצור "איזון עדין" (כביטויו של השופט ברק) בין ענייניהם המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת עניינו של כלל הציבור (ע"א 165/83
[6], בעמ' 558; וראה גם ד"נ 36/84 [5] הנ"ל, בעמ' 603-602). בין מטרותיהם הבולטות של דיני ההתיישנות כלולה הדאגה, שיסודה בהגינות, לעניינו של הנתבע: לבל יהא

צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בעניין נושן, לבל ייאלץ לשמר תחת ידו לנצח את הממון או הנכס, שבגינם אפשר שייתבע, או גם את המסמכים המהווים ראיה להגנתו. וכן כלולה בהם גם הדאגה לציבור, לבל יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם, ושהתובע בהם היה מוחזק בעיני הרבים מי שוויתר ומחל עליהם זה מכבר. אך טעמים אלה, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתן תרמית. וכי מוטל עלינו, מטעמי "הגינות" כביכול, לדאוג את דאגתו של רמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים הרבה? וכלום עניינו של הציבור איננו תומך דווקא בהוקעת הרמאי על מעלליו, ולוא גם כעבור זמן? פעמים אחדות אוזכר סעיף 7 לחוק ההתיישנות בפסיקתו של בית-משפט זה (ראה: ע"א 335/65 [7], בעמ' 306; ע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72 [8], בעמ' 324; ע"א 590/84 [9]; ד"נ 36/84 הנ"ל, בעמ' 622, 645), אך עד לפרשתנו לא הועמדה שאלת פירושו להכרעה ישירה. ואולם תמיכה לפירוש המוצע על-ידי, למהותה של הידיעה הנדרשת בו, מצויה בחיבורו של ד"ר מ' חשין, "התיישנות" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 718, 725, ובדבריה הבאים של המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, שנאמרו אגב אורחא בע"א 590/84 [9] הנ"ל
:


'אשר להתיישנות של העילה, אם מדובר בתרמית או באונאה - וכזאת היא העילה במקרה שלפנינו - אכן מתחיל מרוץ ההתישנות למן המועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את התרמית, וזאת גם אם יכול היה לדעתן מוקדם יותר אילו נקט בזהירות סבירה או שהוא אדם בלתי סביר. בכך נעוץ ההבדל בין סעיף 7 הנוגע לעניננו לבין סעיף 8 לחוק ההתישנות תשי"ח-1958...'.

וכזאת, בעיקרה, היא גם דעתו של פרופ' ג' טדסקי, במאמרו 'הנטל ובעיית האונס והסיכול', משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 335, 367".


וראו עוד לגבי דרגת הידיעה הנדרשת אצל המרומה, לשם הפעלתו של שעון החול של מרוץ ההתיישנות: ע"א 9800/01
שאוליאן נ' אפרמיאן
, פ"ד נח (4) 389, 399 (2004); ע"א 4958/99
עין גב – קבוצת פועלים להתיישנות שתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ
(טרם פורסם, 21.12.2000). לאור ממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי ועל פי מבחני הפסיקה כפי שבוארו לעיל – מרוץ ההתיישנות החל רק כאשר עיינו המשיבים בתיק שהוצא מגנזך המדינה. בדין איפוא נדחתה טענת ההתיישנות.

18.
צודקים המערערים בטענתם כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות מסוימות. ואולם, בטעויות אלה אין כדי להעיב על תוצאת פסק הדין. סאלח, אחד מבניו של אחמד, כונה משום מה בשם ג'יהאד, אך ברור בכל ההקשרים שמדובר בסאלח. עוד ישנה טעות לגבי זהותה של
זוהרה, אך דווקא הגרסה הנכונה (דהיינו, שזוהרה הייתה אשתו של סלים) – היא הנותנת משמעות למרמה בה נקטו המערערים בעל פה – מרמה שבאמצעותה הניחו המערערים את דעת המשיבים במשך שנים רבות. גם לטעויות האחרות שאליהן מתייחסים המערערים בטענותיהם אין נפקות באשר לתוצאת ההליך לפנינו.

19.
בערעור הועלתה גם טענת המערערים לפיה ההסכם בעל פה בין סלים לבין אחמד (משנת 1940), הסכם לו טען סלים במסגרת שתיים מתזכורות התביעה שהוגשו בהסדר, אומת עם אחמד על ידי פקיד ההסדר. ואולם, לטענה זו אין זכר בעדויות ובטענות שהועלו בבית המשפט המחוזי. זוהי טענה המועלית בעלמא ואין לשעות אליה בשלב זה. מן המסמכים שבתיק עולה לכאורה, כי רק מי שהגיש תזכורות תביעה הצהיר בפני
פקיד ההסדר על אמיתות תביעתו. כזכור, על החלקות שבערעור סלים הגיש תזכורת תביעה לבדו.

20.
עוד אין לקבל את טענת המערערים לפיה פסק הדין בעניין טמרה יצר מעשה בית דין בין סלים לבין אחמד וממילא בין הבאים מכוחם בתור יורשיהם. כפי שבואר, פסק הדין בעניין ההסדר עסק במחלוקת בין נתבעים שונים, ובהם סלים ואחמד, לבין
המדינה
, ולא נפתחה בו כל חזית בין סלים לבין אחמד. כפי שעולה מכל המסמכים שהוצגו, אחמד לא נטל חלק בהליכים שקדמו למתן פסק הדין בהסדר וזהו בדיוק, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מקורה של המרמה.

סוף דבר

21.
לא ראיתי איפוא מקום להיעתר לערעור זה. אציע לחבריי לדחותו תוך חיוב המערערים בשכר טרחת ב"כ המשיבים בסך 30,000 ש"ח.



ש ו פ ט ת


השופט ח' מלצר

:


אני מסכים.



ש ו פ ט






השופט ע' פוגלמן

:


אני מסכים.



ש ו פ ט




הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור
.



ניתן היום, ב' בשבט, תש"ע (17.1.2010).




ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09037520_c14.doc

עע

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עא בית המשפט העליון 3752/09 לוטפי סלים המאם, מחמוד סלים איברהים המאם, זכי סלים איברהים המאם ואח' נ' עזבון המנוח איברהים המאם (פורסם ב-ֽ 17/01/2010)