פסקי דין על בנק ירושלים בע"מ | פסקי דין על שרה כתבן | פסקי דין על מנשה וגימה | פסקי דין על יהודה ויזן ואח' |

2791/00 א     17/01/2010




א 2791/00 בנק ירושלים בע"מ נ' שרה כתבן, מנשה וגימה, יהודה ויזן ואח'






בפני

כב' השופטת רות רונן
תובעים

1. בנק ירושלים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד לנדא
נגד
נתבעים

1. שרה כתבן

2. מנשה וגימה

3. יהודה ויזן
4. עזבון המנוח יהודה פוזניאק (פלדות) ז"ל
5. גיורא ברייער
6. חדווה אקשטיין (פוזניאק)
7. מינה פלד
8. אלדד פלד
ע"י ב"כ עו"ד אוסטרובסקי

פסק דין
1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד בעסקה לרכישת בית צמוד קרקע המצוי ברח' מוהליבר 86 ביהוד, בגוש 6227, חלקה 7(69) (להלן: "הבית"). ביום 17.2.1995 חתמה הנתבעת 1 (להלן: "כתבן") על הסכם לרכישת הבית (נספח א' לתצהיר כתבן, להלן: "הסכם המכר"). המוכרים על פי ההסכם היו ה"ה יהודה פוזניאק ז"ל ונתבע 5, מר גיורא בריער. בשמו של מר פוזניאק חתם עו"ד שמשוביץ, על פי יפוי כוח בלתי חוזר שניתן לו על ידי מר פוזניאק. יוער כי המוכר מר פוזניאק הלך לעולמו עוד ביום 28.12.92. כלומר, ביום בו נמכר הבית, הוא כבר לא היה בין החיים. פוזניאק ז"ל חתם על יפוי הכוח הבלתי חוזר לזכותו של עו"ד שמשוביץ בסמוך לפני מותו – ביום 24.12.92.

2. לצורך מימון רכישת הבית, פנתה כתבן לבנק התובע (להלן: "הבנק") ביום 19.1.95. ביום 23.1.95 אושרה לה הלוואה על סך 610,000 ₪. ביום 28.2.95, נחתם הסכם ההלוואה בין כתבן לבין הבנק (להלן: "הסכם ההלוואה"). נתבעים 2-3 ערבו להלוואה. בפועל – העביר הבנק לכתבן סכום של 550,000 ₪ ביום 1.3.95.

3. כתנאי למתן ההלוואה, נחתם ביום 26.2.95 על ידי מוכרי הבית (מר בריער, ומר פוזניאק על ידי עו"ד שמשוביץ) כתב התחייבות לרישום משכנתא בדרגה ראשונה על שם הבנק, להבטחת זכויות הבנק להשבת ההלוואה (כתב ההתחייבות צורף כנספח ג' לתצהיר מר חדד למטעם הבנק, והוא יכונה להלן: "כתב ההתחייבות"). ביום 12.3.95 נרשם משכון על הזכויות בבית לטובת הבנק ברשם המשכונות. משכנתא על הבית לא נרשמה מעולם.

4. אין חולק כי כתבן עמדה בתשלומים הראשונים שהיה עליה לשלם על חשבון ההלוואה, וכי משלב מסוים היא חדלה לעמוד בתשלומים. הבנק – באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד גרצברג, פתח ביום 19.3.97 תיק הוצל"פ כנגד כתבן על סכום של 34,372 ₪. כתבן כופרת בכך שבמועד פתיחת תיק ההוצל"פ הנ"ל, זה היה סכום חובה לבנק.

5. לטענת הבנק, הוא העמיד את ההלוואה לפירעון מיידי ביום 30.6.97, לאחר שכתבן לא שלמה את חוב הפיגורים או חלקו, ולא הגיעה להסדר אחר עם הבנק. ביום 6.7.97 נפתח על ידי הבנק תיק הוצל"פ נוסף למימוש המשכון (להלן: "תיק המימוש"), שמספרו 01-49686-97-7. כתבן טוענת כי דבר קיומו של תיק זה לא היה ידוע לה.

6. ביום 27.7.97, מסר הנתבע 8 (להלן: "פלד"), מי שהיה המתווך בעסקת רכישת הבית, והפך – לגישת כתבן – לידיד קרוב שלה, שני שיקים לידי עו"ד גרצברג: אחד על סך 400,000 ₪ שזמן פירעונו 30.8.97, והשני על סך 350,000 ₪ שזמן פירעונו 30.9.97. הסכום הכולל של השיקים הללו היה הסכום שנמסר לכתבן על ידי גרצברג כסכום חובה הכולל לבנק באותה עת.

כתבן טוענת כי השיקים נמסרו לבנק לביטחון. השיק הראשון הופקד בחשבונו הפרטי של עו"ד גרצברג, אך בהמשך בוטל הזיכוי. השיק השני לא זוכה, ובוטל אף הוא. לאחר שהשיק על הסכום של 400,000 ₪ הוגש לפירעון – הגיעו פלד, הבנק ובנק לאומי להסכם פשרה, בו הוסכם בין היתר כי השיק לא יוגש לפירעון.

7. ביום 22.8.97, הגיעו כתבן ופלד לביתו של עו"ד גרצברג בשעות הערב, ומסרו לו שיק בנקאי לפקודתה של אחותו של פלד, גב' מינה פלד, על סך 247,800 ₪. כנגד השיק מסר עו"ד גרצברג מסמך כתוב לפלד ולכתבן. במסמך (שיכונה להלן: "אישור גרצברג") נכתב:
"אישור.
1. הנני לאשר קבלת סך 247,800 ₪ מגב' שרה כתבן
ע"ח החזר – סילוק משכנתא מבנק ירושלים (החזר חלקי).
2. סוכם כי סך 30,000$ ישולם במחצית נובמבר 98 (לגישת הבנק במקור נכתב 97), והיתרה תשולם לפי בחירת הלווה".

כתבן טענה כי באותו מעמד, בקשו כתבן ופלד מגרצברג את 2 השיקים, וגרצברג מסר להם כי הם מצויים במשרדו, וכי הוא יחזיר להם אותם בראשית השבוע שלאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן נמלט עו"ד גרצברג מהארץ. יש לציין כי אף שלגישת הבנק, עו"ד גרצברג חרג מסמכותו בהסכמה הנ"ל, ואף שהסכום של 247,800 ₪ לא הועבר מעולם לידי הבנק, הסכים הבנק לראות את הסכום הנ"ל כאילו הוא שולם לידיו על ידי כתבן.

8. ביום 1.11.98 פנתה כתבן לסניף תל אביב של הבנק, והודיעה כי היא מבטלת את הסכם המכר של הבית.

בשנת 1999 ניתן

פסק דין
של כב' השופטת נגה אוהד בבית משפט השלום בפתח תקווה, בו התקבלה בהסכמה תביעה שהגישה כתבן בה היא עתרה להצהיר על ביטולו של הסכם המכר. הבנק לא צורף כצד להליך זה. בית המשפט קבל את התביעה והצהיר על בטלות הסכם המכר כמבוקש. לטענת הבנק, לפסק הדין אין תוקף משום שהוא ניתן תוך חריגה מסמכותו העניינית של בית משפט השלום. הבנק טען כי קיומו של פסק הדין הזה, אילץ אותו להגיש את התביעה דנן, ולא לבקש לממש את המשכון, בשל הספק ביחס לזכויות בבית. בפועל רשום הבית עד היום בספרי מינהל מקרקעי ישראל על שמה של כתבן.

9. הבנק תבע את הנתבעים להחזר יתרת חוב ההלוואה שניתנה על ידיו לכתבן. הנתבעת נתבעה כלווה, נתבעים 2-3 נתבעו כערבים. נתבע 5 נתבע כמי שחתום על כתב ההתחייבות. נתבעת 6, הגב' חדווה אקשטיין (להלן: "אקשטיין"), נתבעה כיורשת של מר פוזניאק המנוח, וכמי שבאה בנעליו בכול הקשור להתחייבותו מכוח כתב ההתחייבות. נתבע 8 – פלד - הוא בנו של פוזניאק המנוח. לטענת הבנק, הוא תיווך את הסכם המכר, ניהל את מגעיהם של כל הנתבעים עם הבנק, ואף מימן חלק מהתשלומים על חשבון ההלוואה. יוער כי הבנק טען מלכתחילה כי פלד הוא הבעלים האמיתי של הבית, וכי מקורה של ההלוואה בתרמית כנגד הבנק, בה היו כתבן ופלד מעורבים. הבנק חזר בו מטענות אלה בסיכומים מטעמו (ר' ס' 33.2 לסיכומים).

10. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד הבנק, ובה העלו טענות שונות ביחס לנזקים שנגרמו להם לטענתם בשל התנהלותו של הבנק בפרשה הנוכחית. במסגרת הסיכומים, לא חזרו הנתבעים על התביעה שכנגד, אלא העלו רק טענות קיזוז כנגד התביעה – טענות שיידונו להלן.

11. לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 16.2.09. בקשת דחייה שהוגשה על ידי ב"כ הנתבעים, נדחתה על ידי כב' סגה"נ השופט זפט. לכן, הגיעו הצדדים במועד שנקבע להוכחות להסכמה לפיה העדים לא ייחקרו בחקירות נגדיות, וכי התיק יוכרע על סמך החומר הנמצא בו. עוד יצוין כי שני המומחים מטעם הצדדים בתיק, הגישו ביום 16.11.04 מסמך לבית המשפט, בו צוין כי הם מסכימים שנכון ליום 30.6.1997, עמדה יתרת החובה של כתבן לבנק על סכום של 24,368 ש"ח.

מעמדו של גרצברג כשליח של הבנק
12. בראשית הדברים יש לבחון את מעמדו של עו"ד גרצברג, ומשמעות הדברים שאמר לנתבעים – כלפי הבנק. בהקשר זה יש להבהיר כי אף שלגישת הבנק – גרצברג חרג מסמכותו, ואף רימה את הבנק – הרי בתביעה דנן הבנק אינו כופר למעשה בתוקפן של פעולותיו של גרצברג כלפי הבנק (ר' ס' 45.2 לסיכומי הבנק, שם צוין כי הבנק "נאלץ להכיר לבסוף בפעולותיו של גרצברג").

הפעולות המרכזיות של גרצברג שיש להביא אותן בחשבון בהקשר זה הן דרישתו של גרצברג מכתבן למסור לו שני שיקים בסכום כולל של 750,000 ₪ ביום 27.7.97, כסכום ששיקף באותו מועד את חובה של כתבן כלפי הבנק; העובדה שגרצברג קבל מכתבן את הסכום של 247,800 ₪ ביום 22.8.97 – כסכום ששולם על חשבון ההלוואה; ואישור גרצברג שניתן לכתבן כנגד התשלום של הסכום הנ"ל.

13. אני סבורה כי לאור גישת הבנק, יש לראות את כל הפעולות הנ"ל כפעולות אותן בצע גרצברג כשליח של הבנק. נאמן לגישתו, הודה הבנק כאמור כי הסכום של 247,800 ₪ ששולם לגרצברג, ואין מחלוקת כי לא הגיע מעולם לידיו של הבנק – צריך להיזקף על חשבון תשלום ההלוואה על ידי כתבן.

באופן דומה אני סבורה כי יש לתת תוקף גם למצגים ולהתחייבויות של גרצברג כלפי כתבן במהלך התקופה הנ"ל, בחודשים יולי ואוגוסט 1997, כמצגים והתחייבויות שניתנו על ידי גרצברג כשליח של הבנק. אני סבורה כי מסקנה זו נדרשת לא רק מכוח עמדת הבנק, אלא מכוח הדין וההלכה הפסוקה.

14. כך, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי שליחות יכולה להיווצר לא רק על ידי יצירת יחסי שליחות ממש בין השולח לבין השלוח, אלא גם על ידי יצירת מצג ממנו יכול אדם סביר להסיק את המסקנה כי ה"שלוח" הוא שלוחו של ה"שולח". כאשר השולח יוצר מצג אובייקטיבי של שליחות כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח.

בפסה"ד בעניו ורד הלבשה נ. בנק הפועלים נקבע בהקשר זה כי -
"אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה לשלוח לבצע פעולה מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת" (ר' ע"א 1286/00 בנק הפועלים בע"מ נ. ורד הלבשה, פ"ד מ"ח ((5) 799, בעמ' 812).

עוד נפסק בהקשר זה כי "הקנייתה של הרשאה זו תלמד מהודעתו של השולח, וככל שמדובר בהתנהגותו, מהשאלה 'אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית'" (ר' ע"א 4588/96חרמץ נ' מרגוליס).

15. אני סבורה כי לאור העובדה כי עו"ד גרצברג היה עוה"ד של הבנק (גם הבנק הודה בכך כי גרצברג היה מוגדר "פורמאלית" כבא כוחו – ר' ס' 84.1 לסיכומי הבנק), כי גרצברג הוא זה שפתח את תיקי ההוצאה לפועל נגד כתבן כאשר היא לא עמדה בתשלומים, והוא זה שבא עמה בדברים ביחס לפירעון החובות, יכלה כתבן להניח באופן סביר כי לגרצברג יש הרשאה מהבנק, וכי הוא רשאי לבצע את הפעולות המשפטיות שהוא בצע כלפיה. לכן, מאחר שמסקנתה של כתבן לפיה גרצברג פעל כשליח של הבנק שרשאי היה לבצע את הפעולות שבצע, היתה מסקנה סבירה, יש לראות את גרצברג כמי שהוקנתה לו הרשאה מהבנק לפעול כפי שפעל.

ההסכמה בין הצדדים על סכום חובה של כתבן ביום 22.7.97
16. מהאמור לעיל עולות מספר מסקנות. המסקנה הראשונה מתייחסת ליום 22.7.97, בו נמסרו לידי גרצברג שני השיקים שהסכום הכולל שלהם היה 750,000 ₪. אני סבורה כי באותו מועד הוסכם בין הצדדים – קרי בין כתבן (שנעזרה במר פלד), לבין הבנק על ידי שליחו גרצברג, כי חובה של כתבן לבנק עומד על 750,000 ₪. זוהי הסכמה מאוחרת בין הצדדים להסכם ההלוואה, שיש לתת לה תוקף.

מסקנה זו עולה גם מהאמור בתצהירו של גרצברג, שלא נסתר, עולה כי במועד בו נמסרו לו השיקים, עמד החוב בהוצאה לפועל על סכום של 770,020 ₪. כוונתו של פלד – שפעל עבור כתבן, היתה להסדיר את סילוק כל החוב בטווח של כמה חודשים. השיקים ניתנו כדי להבטיח התחייבות זו (ר' ס' 6-7 לתצהירו של מר גרצברג). כלומר, סכום השיקים (המשקף את הסכום המוסכם של החוב), היה נמוך יותר מהסכום שבתיק ההוצל"פ. סכום השיקים שקף כאמור הסכמה מאוחרת בין הצדדים, ביחס לגובה החוב של כתבן לבנק במועד ההסכמה.

17. אני סבורה כי מההסכמה הזו בין גרצברג לבין כתבן ופלד עולה, כי במועד בו היא הושגה, ידעה כבר כתבן כי הבנק העמיד את ההלוואה כולה לפירעון מיידי, וכי הוא מבקש לפרוע את סכום ההלוואה במלואו. כתבן טענה כזכור כי העובדה שגרצברג פתח תיק הוצאה לפועל נוסף, תיק המימוש – לא היתה ידועה לה. אולם – בין אם נקבל את טענתה של כתבן ובין אם לאו, אין לכך משמעות אופרטיבית לטעמי, כפי שיובהר להלן.

18. כתבן טענה מלכתחילה כי היא בקשה להחזיר לבנק את ההלוואה במלואה, משום שלאחר שנפתח תיק ההוצל"פ הראשון על ידי הבנק, ומאחר שלמיטב הבנתה הסכום נושא תיק ההוצל"פ "נופח מעבר לכול פרופורציה" (ר' ס' 14 לתצהירה. לא ברור אם מדובר בהבנה שהיתה לה במועד קבלת האזהרה מלשכת ההוצל"פ, או בהבנה שהתגבשה בדיעבד), הציע לה פלד להשיב את כל כספי ההלוואה לבנק, ולהמשיך את העסקה באמצעות מימון מבנק אחר (ס' 16 לתצהירה). כך מנסה כתבן להסביר מדוע מסר פלד לעו"ד גרצברג שני שיקים על סכום החוב במלואו, כאשר היא לא היתה מודעת לכך, לשיטתה, כי הבנק העמיד את החוב כולו לפירעון מיידי.

אולם, גרסה זו אינה מקובלת עלי. כתבן אינה מבהירה בתצהירה מדוע היא היתה סבורה כי תשלום מלוא החוב לבנק, וקבלת הלוואה מבנק אחר היתה מיטיבה עמה. היא איננה מעלה כל טענה קונקרטית ביחס לבנק אחר אליו פנתה, לתנאים שהוצעו לה שם, וכד'. אין לה כל טענה לפיה היא הודיעה לבנק (או לגרצברג), כי היא מבקשת לפרוע את ההלוואה כולה, כדי להעביר אותה לבנק אחר. לו כך היתה מבקשת לפעול – חזקה עליה כי היתה מבצעת את התשלום כולו באמצעות אותו בנק שהיה אמור להלוות לה את יתרת ההלוואה במקום הבנק דנן.

19. מכאן, כי העובדה שפלד מסר בשם כתבן לעו"ד גרצברג שני שיקים על סכום ההלוואה כולו, כפי שהיה הסכום לטענת הבנק באותו מועד, עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה פלד וכתבן היו מודעים במועד מסירת השיקים לכך, כי סכום השיקים הוא הסכום שהבנק דרש מכתבן לשלמו, באותו מועד.

20. מסקנה זו מתחזקת גם מהעובדה כי כתבן מסרה לגרצברג את הסכום של 247,800 ₪. אין מחלוקת כי סכום זה עולה בהרבה על סכום חובה של כתבן בתיק ההוצל"פ הראשון, שהוא הסכום היחיד שהיה ידוע לכתבן, לגישתה, במועד בו הסכום הנ"ל נמסר לעו"ד גרצברג. לכתבן אין הסבר כלשהו מדוע נמסר סכום זה – אם חובה בהוצאה לפועל באותו מועד עמד על כ-30,000 ₪ בלבד. הגרסה לפיה הסכום כלל תשלומים עתידיים על חשבון ההלוואה, עומדת בסתירה לגרסה לפיה כתבן התכוונה להשיב את ההלוואה כולה לבנק ו"להמשיך את העסקה" באמצעות מימון מבנק אחר.

אין גם כל היגיון בכך שכתבן "תפקיד" סכום של כ-200,000 ₪ בידיו של עו"ד גרצברג, כדי שישתמש בסכום על חשבון חלק מהתשלומים העתידיים שהיה עליה לשלם על חשבון ההלוואה. לו היתה גרסתה של כתבן נכונה, חזקה עליה כי היתה משלמת לעו"ד גרצברג את סכום החוב כפי שהיה באותו מועד בתיק ההוצל"פ (ואולי אף מעלה את טענותיה לפיהן הסכום "נופח מעבר לכול פרופורציה"). את יתרת הסכום של 247,800 ₪ - היתה כתבן יכולה להפקיד בחשבון נושא ריבית משל עצמה, ולעשות בו שימוש לצורך ביצוע התשלומים העתידיים של ההלוואה. מדוע לא עשתה כן? לכתבן אין כל הסבר לכך.

21. לכן, אני סבורה כי נכון ליום 22.7.97, היתה כתבן מודעת לכך כי הבנק מבקש לפרוע את ההלוואה כולה. ההסכמה בין הצדדים במועד זה - לא התייחסה לתיק המימוש שנפתח בהוצל"פ ולחוב על פיו, אלא לסכום החוב שננקב על ידי גרצברג בשם הבנק כסכום החוב הכולל של כתבן לבנק באותה עת. כאמור, סכום זה אכן נמוך יותר מסכום החוב בתיק ההוצל"פ שעמד על סכום של 770,020 ₪.

משום כך אין גם רלוונטיות לטענותיה של כתבן, לפיהן הבנק איננו רשאי לתבוע ממנה את סכום החוב בתיק המימוש, אלא רק את חוב ההלוואה. כאמור – בהסכמה בין הצדדים, סוכם על גובה החוב, שאכן לא חפף לגובה החוב בתיק המימוש, אלא היה נמוך ממנו.

22. סיכומה של נקודה זו – הצדדים הסכימו כי נכון ליום 22.7.97, עומד חובה הכולל של כתבן לבנק על סכום של 750,000 ₪. כתבן היתה מודעת במועד זה כי זה הסכום שהבנק דורש ממנה לשלם, לאחר שההלוואה הועמדה לפירעון מיידי. היא לא כפרה בסכום, ולא טענה כי הוא "נופח". היא הסכימה לשלמו, ואף מסרה לבנק שני שיקים על הסכום הנ"ל.

תשלום 247,800 ₪ על חשבון ההלוואה
23. הנושא הבא בו יש לתת תוקף למעשיו של גרצברג כשליח של הבנק, הוא גביית הסכום של 247,800 ₪ על חשבון ההלוואה. כאמור, בנושא זה אין מחלוקת בין הצדדים, ואף הבנק הסכים כי יש לזקוף את התשלום של הסכום הנ"ל לזכותה של כתבן, כתשלום שבוצע על חשבון ההלוואה, למרות שהסכום לא הגיע לידיו של הבנק מעולם.

אישור גרצברג
24. הנושא השלישי בו באו לידי ביטוי מצגים והתחייבויות של גרצברג, הוא אישור גרצברג – האישור שנתן גרצברג לכתבן לאחר תשלום הסכום של 247,800 ₪ הנ"ל.

מלכתחילה טענו הנתבעים כי במועד האישור, כתבן לא היתה מודעת לכך כי נפתח כנגדה תיק הוצל"פ על סכום החוב במלואו. כפי שפורט לעיל, הנתבעים טענו כי הסכום של 247,800 ₪ ניתן על ידי כתבן הן כתשלום עבור החוב שבפיגור כפי שהיה באותו מועד, והן כפיקדון לתשלומים העתידיים שהיה על כתבן לשלם בהמשך. בסיכומים מטעמם לא חזרו הנתבעים על טענה זו, ולכן יש לראותם כמי שוויתרו עליה.

25. כפי שהובהר לעיל, גם לגופו של ענין, אין מקום לקבל את הטענה. נוסחו של אישור גרצברג אינו עולה בקנה אחד עם גרסתה של כתבן. כך, כפי שצוטט לעיל, אישור גרצברג מתייחס לתשלום "ע"ח החזר סילוק משכנתא", כאשר צוין בו במפורש כי על כתבן לשלם סכום נוסף של 30,000$ בחודש נובמבר 98 (או 97 לגרסת הבנק).

לכתבן אין הסבר לחובתה על פי האישור הנ"ל לשלם את הסכום הנוסף הזה. הרי עד חודש נובמבר 98 גם לגרסתה היה די בתשלום שהיא מסרה כ"פיקדון" (לשיטתה די היה בסכום הזה כדי לפרוע עשרות תשלומים חודשיים). מדוע אם כן היא נדרשה לשלם תשלום נוסף בסכום משמעותי בחודש נובמבר 98?
באישור גרצברג אף צוין כי על כתבן לשלם את יתרת ההלוואה "על פי בחירתה", קרי היא איננה משוחררת מתשלום יתרת חוב ההלוואה.

26. הבנק טוען כי על פי אישור גרצברג, שילמה כתבן לבנק תשלום חלקי על חשבון חוב ההלוואה, שעמד באותה עת על סכום ההלוואה כולו, וכי כתבן הפרה את הסיכום שהושג בינה לבין גרצברג באישור גרצברג, מאחר שהיא לא שילמה מעולם את הסכום הנוסף של 30,000$ שנזכר באישור, ואף לא את יתרת סכום ההלוואה.

ואכן, באישור גרצברג צוין כי כתבן תשלם במהלך חודש נובמבר 98 (לגרסת הבנק – נובמבר 97) סכום נוסף של 30,000$ ואת היתרה – על פי בחירתה. אין חולק כי כתבן לא עמדה בהסכמה זו – ולא שילמה את הסכום של 30,000$ לא בנובמבר 97, לא בנובמבר 98 ולא בכול מועד אחר. כתבן גם לא שילמה את יתרת ההלוואה בכול מועד שהוא "על פי בחירתה" עד היום.

27. סיכומה של נקודה זו - במועד מסירת אישור גרצברג, היתה כתבן מודעת לכך שהבנק העמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, היא הסכימה כי חובה לבנק עומד על 750,000 ₪, וכתוצאה מכך היא שילמה לבנק על ידי עו"ד גרצברג סכום של 247,800 ₪ על חשבון יתרת ההלוואה, כאשר יתרת סכום ההלוואה לא שולמה על ידיה בכול מועד מאז ועד היום.

כאמור, אישור גרצברג מהווה הסכמה מאוחרת בין הצדדים ביחס לחובה של כתבן לבנק ואופן פירעונו. מהאישור ניתן להסיק כי ביום 22.8.97, שולם לגרצברג הסכום של 247,800 ₪ על חשבון החוב, שעמד כאמור באותו מועד – מכוח הסכמת הצדדים, על סכום של 750,000 ₪.

מתי היה על כתבן לשלם את יתרת ההלוואה?
28. כאמור, מכוח אישור גרצברג, היה על כתבן לשלם סכום של 30,000$ עד מחצית חודש נובמבר 98. הבנק טען אמנם כי מועד זה זויף, וכי הוא היה אמור להיות נובמבר 97, אך טענה זו לא הוכחה. באשר ליתרת הסכום – כתבן יכלה לשלם אותו בהמשך, במועד "לפי בחירתה". לכן, ניתן לומר כי אי תשלום של יתרת הסכום פרק זמן סביר לאחר המועד בו נכתב אישור גרצברג, איננו מהווה הפרה של התחייבותה של כתבן כלפי הבנק. בגין תקופה זו הבנק אינו זכאי, לכן, לגבות מכתבן ריבית חריגה.

29. מתי פקע פרק הזמן בו יכלה כתבן לשלם את יתרת הסכום "לפי בחירתה"? אף אחד מהצדדים לא התייחס בראיות או בסיכומים לשאלה מתי תם פרק הזמן שעל פי אישור גרצברג היה על כתבן לשלם במסגרתו את יתרת ההלוואה. לא הועלו גם טענות ביחס לתנאים בהם היה על כתבן לשלם את יתרת ההלוואה.

אני סבורה כי המסקנה הסבירה שיש להסיק ממכלול הראיות היא כי פרק הזמן הזה פקע במועד בו הוגשה התביעה על ידי הבנק. במועד זה יכלה כתבן להבין כי הבנק דורש כי היא תשיב את יתרת חובה לו, וכי הוא אינו מסכים להמתין עוד. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם טענות הנתבעים לפיהן במהלך השנים מאז שגרצברג נמלט ועד שנת 2000, פנתה כתבן לבנק, והבנק ביקש כי היא תמתין "עד התבהרות המצב". כפי שיובהר להלן, ביחס לתקופה זו, אינני סבורה כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית חריגה.

30. לכן, אני סבורה כי יש לחייב את כתבן לשלם לבנק סכום של 502,200 ₪ (זהו ההפרש בין סכום החוב נכון ליום 22.8.97 לבין הסכום ששולם על חשבון הסכום הנ"ל – 247,800 ₪. סכום זה יכונה להלן: "סכום החוב").

באשר להפרשי הצמדה וריבית הרי הסכום של 30,000$ יחושב לפי ערכו בשקלים יום 15.11.98, וממועד זה ועד התשלום בפועל תתווסף לסכום זה ריבית בנקאית בהתאם להסכם ההלוואה.

באשר ליתרת סכום החוב מעבר לסכום בשקלים של 30,000$, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.8.97 ועד יום הגשת התביעה – 30.10.00. רק ממועד זה ואילך תתווסף לסכום הנ"ל ריבית בנקאית חריגה, שתחושב בהתאם להסכם ההלוואה בו התקשרו כתבן והבנק (ר' ס' 10 להסכם ההלוואה).

31. הריבית החריגה נקבעה בהסכם בין הצדדים, ואינני סבורה כי יש סיבה שלא לאכוף את ההתחייבויות שהצדדים קבלו על עצמם במסגרת ההסכם. אף אם נקבל את טענת הנתבעים בסיכומים מטעמם, ונראה בריבית החריגה "פיצוי מוסכם", הנתבעים לא הוכיחו כי יש מקום כי בית המשפט יסטה מהסכמת הצדדים ביחס לפיצוי המוסכם הזה. לא נטען ולא הוכח כי הפיצוי המוסכם הזה נקבע ללא יחס סביר בינו לבין הנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה (ר' ס' 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970).

להלן אתייחס למספר נושאים נוספים שעלו בסיכומי הצדדים.

הטענה כי הוסכם על תשלום חוב ההלוואה, ולא על תשלום החוב בתיק ההוצל"פ
32. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי הבנק מנוע מלכפור בהסכמות אליהן הגיעה כתבן עם גרצברג – והבנק מסכים לכך למעשה. מסקנה זו מתייחסת למכלול הנושאים שסוכמו בין הצדדים, ובכלל זה לכך שגרצברג דרש מטעם הבנק סכום כולל של 750,000 ₪ בשיקים במועד בו ההלוואה הועמדה לפירעון מיידי. זהו סכום החוב עליו הסכימה כתבן עם גרצברג.

למעשה וכפי שהובהר לעיל, גם כתבן מסכימה כי בינה לבין גרצברג היתה הסכמה. היא מצהירה כי גרצברג ציין בפני
ה כי הסכום התלוי ועומד בתיק ההלוואה עמד על 740,000 ₪ (ככול הנראה מדובר בטעות סופר והכוונה היא ל-750,000 ₪ - ר' ס' 19 לתצהירה של כתבן). כתבן מסכימה כי היא בקשה במסגרת ההסכמה עם גרצברג לשלם לו את הסכום הזה. היא מסכימה כי יש לראות את החוב כאילו הועמד לפירעון מיידי על פי תנאי ההלוואה (ר' ס' 3.6 לסיכומי הנתבעים).

כתבן היא זו שטענה כי עו"ד גרצברג פעל בשם הבנק, וכי כל הסכמה אליה היא הגיעה עמו, נחזתה בעיניה כהסכמה שניתנה על ידי הבנק עצמו. לכן, ולאור ההסכמה המאוחרת בין הצדדים, לפיה כתבן תשלם לבנק סכום של 750,000 ₪, בתנאים שפורטו באישור גרצברג, הרי שלשיעור החוב של כתבן בתיק ההוצל"פ, אין עוד למעשה משמעות.

טענת כתבן לפיה נמסר לה סכום של 550,000 ₪ ולא על 610,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם ההלוואה
33. כתבן טענה כי חרף האמור בהסכם ההלוואה, הסכום שהועבר אליה בסופו של דבר על ידי הבנק היה סכום של 550,000 ₪ ולא 610,000 ש"ח. הבנק אינו חולק על כך כי זהו הסכום שהועבר לכתבן. אולם, לטענתו כתבן היתה מודעת לכך, היא לא פנתה לבנק בבקשה לקבל את יתרת הסכום, ואף לא בקשה לבטל את הסכם ההלוואה כתוצאה מכך.

34. טענות הבנק מקובלות עלי. ראשית, אין חולק כי כתבן ידעה או לפחות היה עליה לדעת מהו הסכום שהבנק העביר לידיה בפועל במסגרת הסכם ההלוואה. אין כל טענה לפיה כתבן הביעה מחאה או טענה בשלב כלשהו כי לא הועבר אליה מלוא סכום ההלוואה. מכאן שהסכום שהועבר היה מוסכם עליה.

יתרה מזאת, כפי שפורט לעיל, במועד מסירת השיקים לגרצברג, והוצאת אישור גרצברג לכתבן, הגיעו הצדדים – גם לגישת כתבן – להסכמות מעודכנות. במועד זה – כפי שהובהר, הוסכם בין גרצברג מטעם הבנק לבין כתבן, כי סכום החוב הכולל של כתבן יעמוד על 750,000 ₪ - סכום השיקים שגרצברג דרש כי כתבן תמסור לידיו. כתבן מסרה שיקים בסכום זה. היא לא מחתה, ולא טענה כי סכום זה אינו משקף את חובה האמיתי.

35. זאת ועוד, כפי שהובהר, כתבן היא זו שטענה כי הצדדים הגיעו להסכמות המשנות את הסכם ההלוואה. מתן תוקף להסכמה המאוחרת בין הצדדים, משמעה גם כי כתבן מנועה מלכפור בגובה החוב כפי שהיה במועד זה בהתאם להסכמה בינה לבין גרצברג.

כתבן לא טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות לבחון את גובה החוב וממה הוא נובע – במועד ההסכמה שלה עם גרצברג או בסמוך לו. הטענה שהועלתה על ידי בא כוח הנתבעים בסיכומיו (ס' 2.3) לפיה כתבן סמכה על הבנק, וסברה לתומה כי סכום החיוב החודשי ששילמה היה הסכום הנכון והמדויק, היא טענה שלא הופיעה בתצהיר עדותה הראשי של כתבן.

36. טענתה היחידה של כתבן בתצהירה בהקשר זה היתה, כי במועד ההסכמה עם גרצברג היא היתה מאוד "לחוצה ונפחדת", משום שעד אז היא לא היתה חייבת כספים לאיש. לכן, היא לא בחנה את טענותיו של גרצברג בקשר לגובה החוב, או לכול ענין אחר (ר' ס' 21 לתצהירה של כתבן).

אינני סבורה כי באמור בתצהירה של גב' כתבן יש כדי לשנות את מסקנתי ביחס לתוקפה של ההסכמה של כתבן עם גרצברג. ראשית, האמור בתצהירה של כתבן אין די בו כדי לבסס טענה של כפייה כלכלית. כתבן לא הבהירה מדוע היתה כל כך לחוצה (לשיטתה היא כלל לא ידעה על כך שנפתח תיק המימוש בהוצל"פ). אף לו היתה כתבן לחוצה או נפחדת במועד בו הושגה ההסכמה עם גרצברג, היא ודאי יכלה להעלות טענות ביחס לחוב לאחר מכן, ולבקש לבטל את ההסכמה אליה היא הגיעה עם גרצברג. יוער כי לגישתה של כתבן, היא היתה סבורה כבר במועד בו נדרש ממנה לפרוע את חובה לבנק, כי החוב נופח על ידי הבנק בצורה לא פרופורציונאלית.

אולם, כתבן לא בקשה לבטל את ההסכמה אליה היא הגיעה עם גרצברג בשל קיומה של כפייה כזו. נהפוך הוא – כפי שעולה מכול האמור לעיל ב

פסק דין
זה, עמדתה של כתבן היא כי יש לאכוף את ההסכמה שלה עם גרצברג, הסכמה שהבנק צריך להיות מחויב בה.

לכן, יש לתת תוקף להסכמה של כתבן עם גרצברג, על כל המשתמע ממנה, ובכלל זה להסכמה ביחס לגובה החוב של כתבן לבנק במועד בו הושגה הסכמה זו.

שיעור הריבית
37. מטעמים דומים אינני סבורה כי יש לקבל את טענתה של כתבן ביחס לגובה הריבית שהבנק השית על ההלוואה. כתבן טענה בהקשר זה כי חרף ההסכמה בהסכם ההלוואה, הבנק גבה ממנה ריבית בשיעור של 6% - ולא 5.5% כפי שהוסכם. הבנק טען כי בהסכם ההלוואה (ס' 7.3 בו) ניתנה לו זכות לשנות את גובה הריבית. כתבן טענה כי הסעיף לא נכנס לתוקף, משום שכספי ההלוואה הועברו לידי כתבן יום אחד בלבד אחרי ההתקשרות בהסכם ההלוואה (ביום 1.3.95, כאשר ההסכם נחתם ביום 28.2.95).

38. בסעיף 7.3 להסכם ההלוואה נקבע כי:
"ידוע לנו כי הגשת בקשה זו וקבלתה על ידי הבנק לא תחשב בשום מקרה כאישור ו/או הסכמה של הבנק לתת לנו את ההלוואה המבוקשת על פי בקשתנו זו ו/או כל חלק הימנה. כמו כן ידוע לנו כי תנאי ההלוואה ובמיוחד שיעורי הריבית כפי שנקבעו/ייקבעו על ידי הבנק, בטופס בקשה זה (בחלק המיועד לשימוש הבנק) ייוותרו בעינם רק אם ההלוואה תבוצע תוך 7 ימים מיום אישורה על ידי הבנק, בכול מקרה של הגדלת שיעורי הריבית האמורים, אשר לא תעלה על 2% נוספים לשנה, יראו שיעורי הריבית כמתוקנים בהתאם לשינוי הנ"ל, והלווה והערבים נותנים לכך את הסכמתם מראש".

39. הצדדים נחלקו בעמדותיהם ביחס למועד בו אושרה ההלוואה על ידי הבנק. הנתבעים טענו כאמור כי מועד אישור ההלוואה היה ביום 28.2.95. הבנק טען כי בקשת ההלוואה היתה מיום 19.1.95, והבקשה נערכה ביום 20.1.95. לטענת הבנק. לכן, כך נטען, חלף פרק זמן ארוך הרבה יותר מאשר 7 ימים מיום אישור ההלוואה, והבנק היה זכאי לפעול על פי הסכם ההלוואה ולהעלות את שיעור הריבית (ר' ס' 11 לתצהירו של העד מר חדד מטעם הבנק).

טענתה של כתבן לפיה ההלוואה אושרה לה ביום 28.2.95 מבוססת על כך כי הסכם ההלוואה בינה לבין הבנק (נספח ב'2 לתצהירה) נחתם במועד זה. כלומר, טענתה ביחס למועד בו אושרה ההלוואה, איננה מבוססת על ידיעה אישית שלה בהקשר זה, אלא על מועד ההתקשרות בהסכם ההלוואה. מועד זה אינו בהכרח חופף למועד אישור ההלוואה. לכן, מועד ההתקשרות בהסכם ההלוואה איננו שולל את האפשרות כי חלף פרק הזמן של 7 ימים ממועד אישור ההלוואה ועד המועד בו הכספים הועברו ללווה, כתבן. כך אכן עולה מגרסת הבנק, המגובה באמור בתצהירו של מר חדד, בס' 11 בו.

40. העובדה שכתבן לא העלתה במהלך כל התקופה עד להפרת הסכם ההלוואה על ידיה, כל טענה ביחס לגובה הריבית שהבנק חייב אותה, מהווה אף היא חיזוק לסברה לפיה כתבן היתה מודעת לכך כי הבנק היה רשאי להעלות את שיעור הריבית, לאור המועד בו אושרה ההלוואה. כתבן לא טענה כי שיעורי הריבית בהם היא חויבה לא היו ידועים לה. היא יכלה לכן לדעת כבר במועדים הראשונים בהם נגבתה ממנה הריבית, כי הבנק גובה ממנה ריבית בשיעור של 6%. לו היא היתה סבורה כי הבנק לא רשאי לעשות כן, חזקה עליה כי היתה מעלה את הטענה עוד בראשית הדרך.

41. מסקנה דומה עולה מההסכמה המאוחרת בין כתבן לבין גרצברג, בהתאם לאישור גרצברג ולשיקים שכתבן מסרה לידיו. כאמור, כתבן הסכימה עם גרצברג על שיעור החוב ואופן תשלומו. לכן, לאור הסכמתה במועדים אלה על גובה החוב, כתבן אינה יכולה עוד כעת להעלות טענות ביחס לגובה החוב, ובכלל זה ביחס לשיעור הריבית.

42. יוער עוד כי לפי חוות הדעת של רו"ח מועלם מטעם הבנק, שהאמור בה לא נסתר, לו היה הבנק מחייב את כתבן בריבית בשיעור של 5.5% היתה יתרת חובה ליום 30.6.97 עומדת על סכום של 744,931 ₪ - סכום שהוא קרוב ביותר לסכום שהוסכם בין כתבן לבין גרצברג כיתרת חובה של כתבן לבנק במועד זה. גם מטעם זה אין מקום לקבל את טענת כתבן ביחס לשיעור הריבית.

עוד יש לציין כי כתבן טענה כי העלאת שיעור הריבית היתה הפרה יסודית של הסכם ההלוואה שלה עם הבנק. יחד עם זאת, היא לא טענה כי היא בקשה לבטל את הסכם ההלוואה כתוצאה מהפרה זו.

האם היה חוב של כתבן לבנק במועד העמדת ההלוואה לפירעון מיידי ביום 30.6.97?
43. לפי ההסכמה בין שני המומחים מטעם שני הצדדים (ר' המסמך מיום 16.11.04), היתה ביום 30.6.97 יתרת פיגורים של כתבן לבנק בשיעור של 24,368 ₪. טענת כתבן כי לא היה חוב, נסמכת על ההנחה כי חישוב הבנק מבוסס על הלוואה בסך 610,000 ₪, ועל ריבית בשיעור 6%. כפי שהובהר לעיל, טענה זו איננה מקובלת עלי.

לכן, ומאחר שהיה חוב של כתבן לבנק ביום 30.6.97 (כפי שעולה מחוות הדעת המוסכמת שהוגשה על ידי רואי החשבון של שני הצדדים), היה הבנק זכאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. כפי שהובהר לעיל, גם כתבן לא חלקה למעשה על עמדה זו של הבנק, כאשר היא הסכימה לשלם לו סכום של 750,000 ₪.

44. מאחר שחישוב התשלומים על חשבון ההלוואה צריך להיעשות בהתאם להלוואה על סכום של 550,000 ש"ח בריבית של 6% לחודש, יש לקבל את החישוב מטעמו של המומחה של הבנק רו"ח מועלם. אין מקום לקבוע כי חישוב זה איננו מדויק. רו"ח מועלם הבהיר גם את הפערים בין חוות הדעת מטעמו לבין זו של רואה החשבון מטעם הנתבעים. הוא הבהיר כי פערים אלה נובעים גם מהעובדה שבחוות הדעת מטעם הנתבעים לא הובאו בחשבון הוצאות נלוות שנזקפו על חשבון ההלוואה, כגון דמי גביה, ביטוח חיים, ביטוח נכס ו"עמלת אי כיבוד" (ר' מכתבו של רו"ח מועלם, מיום 16.1.04).

הטענות לגבי חוסר תום הלב של הבנק, והפרת חובת הזהירות שלו
45. אינני סבורה כי יש לקבל טענות אלה. אני סבורה כי לאור כל האמור לעיל ב

פסק דין
זה, לא הוכח כי הבנק נהג בחוסר תום לב כלפי כתבן, או כלפי מי מהנתבעים, ולא כי הוא הפר את חובת הזהירות שלו וגרם להם לנזק.

46. הנתבעים טענו בהקשר זה כי דרישת הבנק מכתבן לשלם את מלוא הריבית הבנקאית, היתה שלא בתום לב. לטענתם, חלה על הבנק חובה להקטין את נזקיו. כך בין היתר היה על הבנק – שאחז בשטר המשכון, למכור את הבית במועד בו די היה בתמורתו כדי לכסות את מלוא הסכום בתיק ההוצל"פ ואף מעבר לכך. כתבן אף פנתה לטענתה לבנק מספר פעמים כדי לנסות להסדיר את חובה.

אינני סבורה כי יש לקבל את טענות הנתבעים בהקשר זה. אני סבורה כי בנסיבות הענין, אין מקום לקבוע כי הבנק התנהל בחוסר תום לב כאשר לא ניסה לממש את הבית. זאת, משום ששאלת הזכויות בבית לא היתה נקייה מספקות. כאמור, לגישתה של כתבן, הסכם מכירת הבית בוטל על ידיה, ביטול שאף קבל תוקף של

פסק דין
הצהרתי בבית המשפט. הבנק כפר בתוקפו של פסק הדין הזה. אולם, קיומו היה בו כדי להכביד בצורה משמעותית על הליך מימוש הבית. הכבדה נוספת נובעת מהעובדה כי קיימות מחלוקות לגבי זכויותיו של מר פוזניאק המנוח בבית, מחלוקת על שאלת זכויות מר בריער (האם פעל כנאמן או שהיו לו זכויות משלו), השאלה מי ירש את מר פוזניאק ז"ל ועוד.

47. בנסיבות כאלה, לא ניתן ליישם את מה שנקבע על ידי כב' השופטת אלשייך בפסה"ד כץ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (בש"א (ת"א) 2024/01). לא ניתן לקבוע כי החייב הוא "בעל נכסים אשר מימוש הגון שלהם יכול היה למזער את הנזק", שכן כאמור השאלה מיהו בעל הנכסים – היא שאלה סבוכה ולא ברורה בענייננו.

48. מנגד, הנתבעים עצמם היו יכולים לקדם את מימוש מכירת הבית, ולפרוע את החוב לבנק – כולו או חלקו. הנתבעים – שלהם היה מידע ברור יותר ביחס לשאלה מיהו בעל הזכויות בבית, היו יכולים לקדם את מכירתו ביתר קלות ויעילות. משהם לא עשו כן, הם אינם יכולים לבוא בטענות כלפי הבנק בהקשר זה.

לא הוצגה פנייה לבנק בבקשה לאשר הסכם מכר ספציפי, שנדחתה על ידי הבנק. מכתבה של הגב' כתבן מיום 15.8.98 (נספח ח' לתצהירה), אינו נוקב בפרטים כלשהם ביחס לזהותו של הקונה הפוטנציאלי שהיא מציינת שמבקש לרכוש את הבית, וביחס למחיר המוצע עבור הבית. הגב' כתבן אף איננה מבקשת במכתב זה כי הבנק יאשר את מכר הבית לאותו "קונה רציני" שנזכר במכתבה.

49. טענה נוספת ביחס לחוסר תום הלב והפרת חובת הזהירות של הבנק, היתה כי הבנק לא פיקח באופן נאות על עו"ד גרצברג. אולם, כתבן עצמה היא זו שטענה כי יש לתת תוקף להסכמות שלה עם עו"ד גרצברג. הבנק לא כפר בכך, ואף הסכים לזקוף לזכות התובעת את הסכום שהיא שילמה לעו"ד גרצברג – למרות שאין חולק כי סכום זה לא הועבר מעולם לבנק.

לכן, כתבן לא ניזוקה מהעדר הפיקוח של הבנק על עו"ד גרצברג, אף בהנחה כי הבנק היה רשלן בהקשר זה. באשר לשני השיקים שכתבן מסרה באמצעות מר פלד לגרצברג, הרי השיק על סך 400,000 ש"ח לא נפרע, והשיק על סך 350,000 ש"ח התיישן (כעולה מהעובדות שפורטו לעיל, הוא ניתן לפני כ-12 שנים). על כל פנים, השיק אינו של כתבן אלא של פלד (ר' נספח ה' לתצהיר כתבן), ולכן הסיכון כי השיק ייפרע, אינו סיכון שחל על כתבן.

הטענה לפיה הבנק עיכב את הליכי בירור התביעה באופן שגרם לתפיחת חובה של כתבן
50. אינני מקבלת את הטענה. משעה שהוגשה התביעה, היתה כתבן זכאית לשלם לבנק כל חלק מהחוב נושא התביעה, או להפקיד סכומים על חשבון החוב בקופת בית המשפט. כתבן לא טענה כי היא בקשה לבוא בדברים עם הבנק בניסיון לשלם חלק מהחוב. משהיא לא עשתה כן, אין מקום לקבל את טענתה.

בנוסף, עיון בתיק בית המשפט מעלה כי האשם בעיכוב התנהלות ההליך, איננו אשמו הבלעדי של הבנק. בין הצדדים התנהל משא ומתן לפשרה במשך תקופה ארוכה, שלא עלה יפה, וקיומו היה אחת הסיבות לעיכוב בדיון בתביעה.

הטענה לפיה הבנק היה צריך לממש את המשכנתא במועד מוקדם יותר
51. הטענה לפיה הבנק מנע מכתבן לפרוע את יתרת ההלוואה – מבוססת על מכתבים שכתבן כתבה לבנק. אולם, במועד בו הוגשה התביעה, כתבן ידעה כבר מהו גובה חובה לבנק לגישת הבנק. לאחר שגובה החוב לגישת הבנק היה ידוע לה, אין לקבל את טענת כתבן לפיה היא לא יכלה למכור את הבית משום שגובה החוב לא היה ידוע. לא היתה מניעה כי כתבן תמכור את הבית לאחר הגשת התביעה, לו אכן היה קונה שהיה מבקש לרכוש אותו, תוך ציון גובה החוב הנתבע במסגרת הסכם המכר.

52. עוד טענו הנתבעים כי היה על הבנק לפעול למימוש המשכנתא ולא לנסות לגבות את החוב מהנתבעים. אינני מקבלת את הטענה, ומקובלת עלי בהקשר זה גישת הבנק לפיה במצב שנוצר בו שאלת הבעלות בבית לא היתה ברורה (משום שהנתבעים לשיטתם ביטלו את הסכם המכר, ואף קבלו

פסק דין
המאשר את הביטול), העדיף הבנק לתבוע את השבת החוב מהנתבעים. אין לקבוע בנסיבות אלה כי התנהלותו של הבנק לא היתה בתום לב. מובן כי לאחר שהנתבעים כולם או חלקם ישיבו לבנק את החוב נושא פסק הדין, יבוטלו זכויות הבנק בבית, והזכויות בבית יהיו שייכות במלואן לנתבעים או למי מהם (ואינני רואה לנכון לקבוע במסגרת פסק הדין הנוכחי מי מהנתבעים הוא בעל הזכויות בבית).

טענות שהועלו כנגד הבנק במסגרת התביעה שכנגד
53. אינני סבורה כי הטענה לפיה הבנק מנע את מכירת הבית הוכחה. כאמור, לא נטען כי כתבן או נתבע אחר פנה לבנק בבקשה למכור את הבית, וכי הבנק לא אישר זאת. הדעת נותנת כי לו היה קונה לבית במחיר סביר, היה הבנק מסכים כי הבית יימכר. אף לו היתה נותרת לאחר מכן מחלוקת בין הצדדים ביחס לחלוקת התמורה, או ליתרת החוב, ניתן היה לפתור מחלוקת זו גם לאחר שעסקת המכר היתה מושלמת. גם גובה הנזק לו טענה כתבן בהקשר זה (300,000$ - ר' ס' 7.4 לסיכומים), איננו מבוסס על כל נתון שהוא.

הגב' אקשטיין, היורשת היחידה של המנוח מר פוזניאק, טענה כי היא חתמה על זיכרון דברים למכירת הבית ביום 1.2.99. העתק של זיכרון הדברים לא צורף בפועל לתצהירה של הגב' אקשטיין. ביחס לזיכרון הדברים שצורף כנספח ח' לכתב התביעה, שנזכר בתצהירה של הגב' אקשטיין, אין טענה כי הגב' אקשטיין פנתה לבנק לאחר שנחתם זיכרון הדברים הזה בבקשה לאשר את מכירת הבית, ולברר את גובה החוב לבנק נכון לאותו מועד.

54. זאת ועוד, אין כל טענה לפיה הנתבעים או מי מהם פנו לבנק או לראש ההוצל"פ בבקשה לאשר עסקת מכר של הבית. מאחר שלא הוכח כי הבנק סיכל עסקה אפשרית של מכירת הבית, הרי שאין מקום לקבוע כי הבנק אחראי כלפי מי מהנתבעים גם לנזקים אחרים שנתבעו בהקשר זה – כגון הנזק בגין התשואה שהיתה צפויה ממכירת הבית, לגישת הנתבעים. יוער כי גם הטענה בדבר נזק זה נטענה בעלמא, ולא הוכחה.

טענת הנתבעים לפיה הבנק סיכל את האפשרות שלהם להשכיר את הבית – איננה מקובלת עלי אף היא, שכן לא ברור איזו מניעה היתה לנתבעים להשכיר את הבית. הטענה לפיה הבית לא הושכר בשל "חוסר הוודאות" באשר לעתידו – איננה מבוססת. על כל פנים אין כל אינדיקציה להסכם שכירות שהנתבעים יכלו להתקשר בו, אולם לא עשו כן בשל פעולותיו של הבנק. הנתבעים לא העלו בפני
הבנק כל אפשרות להשכרת הבית – בכפוף להשבת החוב או חלקו, או בהסכמה אחרת עם הבנק, הבנק לא נדרש להשיב להצעה כלשהי בהקשר זה, ולכן לא ניתן לזקוף לחובתו את הנזקים הנטענים מהעובדה שהבית לא הושכר.

55. אינני סבורה כי יש לקבל גם את הטענות האחרות שהעלו הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד, המבוססות על עילות גזל, תרמית, שקר מפגיע והפרת חובה חקוקה. גם טענת הנתבעים לפיה הם זכאים לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שהבנק גרם להם – דינה להידחות, מכול הטעמים שפורטו לעיל.

התביעה כנגד הערבים
56. אינני סבורה כי לערבים עומדת טענת הגנה. בסיכומים טענו הערבים כי לא נמסרה להם הודעה מהבנק בדבר הפרת הסכם ההלוואה על ידי כתבן. לטענתם, במקרה כזה יש לשחררם מחבותם "כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם" (ר' ע"י 2443/98 ליברמן נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"ג(4) 805).

כלומר – גם לגישת הערבים, אין מדובר בשחרור כולל, אלא רק בשחרור בגובה הנזק שנגרם להם עקב אי מתן ההודעה. אולם, הערבים לא טענו ולא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשל כך שלא נמסרה להם הודעה על ההפרה, וודאי שהם לא טענו ולא הוכיחו מהו שיעורו של נזק זה. לכן, אינני מקבלת את טענתם.

מכאן, כי הערבים חייבים לשלם את החוב. בהעדר טענה אחרת, יעמוד חוב זה על חובה של כתבן לבנק כפי שפורט לעיל.

התביעה כנגד בריער
57. בריער טען כי הוא החזיק בבית רק כנאמן עבור מר פוזניאק ז"ל, ולכן אין מקום לתביעה נגדו. כראיה לטענה זו הפנה לתצהיר שנתן בשנת 1995, לפיו אין לו כל זכויות בדירה אלא כנאמן בלבד של מר פוזניאק, וכי התמורה שתתקבל בגין חלקו במכירת הדירה תועבר לגב' אקשטיין, ביתו של פוזניאק (נספח ב' לתצהיר בריער).

אולם, התביעה נגד בריער נסמכת על העובדה כי בריער חתם על כתב ההתחייבות כלפי הבנק. על פי כתב ההתחייבות, התחייבו החותמים עליו כי תירשם משכנתא על שם הלווים תוך 6 חודשים, ואין חולק כי משכנתא כזו לא נרשמה.

בס' 8 לכתב ההתחייבות, התחייבו מר פוזניאק ז"ל ומר בריער, כי הם יודיעו לבנק מייד אם יחול שינוי כלשהו בהסכם בינם לבין הלווים (קרי בינם לבין כתבן), ואם יבוטל ההסכם הנ"ל מכול סיבה שהיא. אין טענה כי בריער הודיע לבנק כי הסכם המכר בוטל (היחידה שהודיעה על כוונת הביטול היתה כתבן). יצוין כי טענת ב"כ הנתבעים בסיכומים מטעמו, לפיה גב' כתבן הבהירה לבריער במועד בו ניתן פסק הדין ההצהרתי על ביטול הסכם המכר כי היא הודיעה לבנק בכתב על ביטול העסקה (ר' ס' 21.9 לסיכומי הנתבעים), לא נזכרה בתצהיר עדותו הראשית של מר בריער.

58. בס' 11 לכתב ההתחייבות נקבע, כי אם המוכרים שחתמו על ההתחייבות לא ימלאו התחייבויותיהם על פי ההתחייבות בדייקנות, ו/או אם יבוטל ההסכם עם הלווים, הם (מי שחתם על כתב ההתחייבות) יחזירו את סכום ההלוואה לבנק. מאחר שהסכם המכר עם כתבן בוטל, ובריער אף לא מילא "בדייקנות "את התחייבויותיו על פי כתב ההתחייבות ולא הודיע לבנק על ביטול ההסכם, עליו להשיב את סכום ההלוואה לבנק.

מסקנה זו עולה הן מלשונו של כתב ההתחייבות והן מההלכה הפסוקה. כך נקבע למשל בפסה"ד רע"א 8792/00 שטיינמץ משה מנחם נ' בנק "משכן" – בנק הפועלים למשכנתאות. פ"ד נו(5) 593, כי "כתב ההתחייבות יוצר יריבות ישירה בין הבנק לבין המוכר. משמעות הדבר כי הבנק יכול להגיש תביעה נגד המוכר ולדרוש את תשלום ההלוואה מן המוכר מכוח זכות עצמאית ולא מכוח הזכות שמושכנה לו (ור' גם ע"א 8410/06 אהובה נקש נ' בנק לאומי לישראל למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 28.12.08).

העובדה כי לבנק יש עדיין בטוחה – המשכון שעודנו תקף, אין בה כדי לשנות מסקנה זו. ראשית, כפי שהובהר לעיל, מימוש הבטוחה על ידי הבנק עלול להיות בעייתי בשל מחלוקות אפשריות ביחס לזכויות בבית. על כל פנים, אם אכן בוטל הסכם המכר, והזכויות חזרו להיות בבעלות מי שהיה רשום כבעלים שלהן מלכתחילה, הרי יתכן כי לבריער יש זכויות בבית, ולכן גם לו עצמו לא ייגרם נזק.

יוער כי אף אם מכוח הסכמה פנימית בין המוכרים, בריער לא קבל תמורה ממכירת הבית, אין בכך לשנות מבחינת התחייבותו של בריער כלפי הבנק, התחייבות שהוא חתום עליה כאמור, ללא סייג, ובלא שהבנק יכול וצריך היה לדעת על מערכת היחסים הפנימית בינו לבין מר פוזניאק ז"ל. לכן, אין לקבל את טענתו של בריער לפיה הוא העביר את הסכום אותו הוא קבל כתמורה ממכירת הבית לידיו של הנהנה, והוא יהיה רשאי לכול היותר, אם ימצא לנכון, בתביעת שיפוי.

59. אינני מקבלת גם את טענתו של בריער לפיה אין לחייבו כפי שעורך דין שמשוביץ, בא כוחו של פוזניאק ז"ל לא חויב. עו"ד שמשוביץ לא היה רשום כבעל זכויות בבית, והוא לא חתם על כתב ההתחייבות בשמו. לכן אין מקום להשוואה בין מר בריער לבין עו"ד שמשוביץ.

יוער עוד כי מאחר שהנתבעים לא העלו טענות ביחס לסכום החוב אותו צריך בריער לשלם מכוח כתב ההתחייבות, הרי שיש לקבוע שבריער חייב לשלם את הסכום שנקבע כי כתבן חייבת לבנק מכוח מערכת ההסכמות הכוללת בינה לבין הבנק באמצעות גרצברג.

התביעה כנגד אקשטיין
60. הגב' אקשטיין נתבעה כיורשת של אביה המנוח – מר פוזניאק ז"ל. מסיכומי הנתבעים עולה כי לטענתה היא לא חתמה על התחייבות כלשהי לטובת הבנק, וכי "לית מאן דפליג כי גם המנוח לא חתם על ההתחייבות, כי אם מיופה כוחו עו"ד שימשוביץ, שמשום מה לא נתבע על ידי הבנק" (סעיף 23 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי לכל היותר יש להגביל את מחויבותה של הגב' אקשטיין לסכום אותו היא ירשה מאביה.

61. הבנק טוען מנגד, כי עם מותו של מר פוזניאק, עבר הבית לבעלותה של הגב' אקשטיין, וכאשר נמכר הבית בשנת 95' לכתבן, ועו"ד שימשוביץ חתם על ההסכם והמסמכים מכוח יפוי הכוח שנתן לו מר פוזניאק, הוא עשה זאת בכוח ובפועל בשם מי שירשה את זכויותיו של המנוח בבית, הגב' אקשטיין.

62. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי הוכח שהגב' אקשטיין חבה כלפי הבנק מכוח כתב ההתחייבות.

מר פוזניאק חתם כאמור על יפוי כוח בלתי חוזר, בו הוא מייפה את עו"ד שמשוביץ "להיות לב"כ החוקי לעשות בשמי ובמקומי, ורק כדי לפעול לטובתי ולא להבטחת הזכויות בנכס המפורט להלן של מי שירכוש בו זכויות, את כל הפעולות הבאות או חלקן בגין הנכס המפורט להלן כדלקמן: 1. למכור ולהעביר לכל אדם ו/או חברה ו/או אישיות משפטית אחרת את הנכס הידוע בתור דירה ברח' מוהליבר 86 יהוד..." (יפוי הכוח צורף כנספח א/6 לתצהיר העדות הראשית מטעם הבנק).

63. אני סבורה כי יפוי כוח זה, למרות לשונו, איננו הרשאה בלתי חוזרת, אלא לכל היותר הרשאה "רגילה" אשר הסתיימה עם מותו של מר פוזניאק.

על פי סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, כדי שיפוי כוח יהיה בלתי חוזר, נדרש שבעת מתן יפוי הכוח תהיה לצד שלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת, שלשם הבטחתה ניתן יפוי הכוח (ר' 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מקליס ואח'
, פ"ד כח(2) 537, בע' 542). בהקשר זה נקבע כי:
"לא די לה להרשאה, כי היא נקראת 'בלתי חוזרת' כדי ליפול למסגרתו של סעיף 14(ב) לחוק השליחות על מנת לרכוש את תכונת 'אי החזרה' – כלומר חסינות מפני ביטול חד צדדי על ידי השולח – תנאי הוא שתתקיים זכות של אחר (השלוח עצמו או צד שלישי) אשר להבטחתה ניתנה ההרשאה, וכי הזכות תלויה בביצוע נשוא השליחות (ר' ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477, 488). לשם קיומו של תנאי זה חיוני הוא כי הזכות – שלהבטחתה ניתן יפוי הכוח – תתקיים באופן עצמאי לפני מתן יפוי הכוח, או ששני הצדדים – השולח והשלוח – הסכימו ביניהם כי ההרשאה תופעל בעתיד להבטחת אינטרס עתידו של השלוח או צד שלישי (ולא של השולח)" (ע"א 247/88 אופקים נסיעות ותיירות נ' קלוין – קרוא תמרה ואח'
, פ"ד מו(3) 409; ההדגשה הוספה – ר.ר.).

64. במקרה שלפניי, על פי לשונו הברורה של יפוי הכוח, הוא לא נועד להבטיח את זכותו של צד שלישי כלשהו, אלא כמפורט בו – להבטיח את זכותו של מר פוזניאק בלבד. ככזה, למרות שנקרא "יפוי כח בלתי חוזר", אין הוא אלא הרשאה רגילה, אשר איננה נופלת בגדרו של סעיף 14(ב). לכן, על פי סעיף 14(א) הסתיימה ההרשאה במותו של השולח – מר פוזניאק.

65. לאור האמור לעיל, אין לכאורה תוקף להסכם המכר שנחתם לאחר מותו של מר פוזניאק ז"ל, כאשר ליפוי הכוח לא היה עוד תוקף.

66. אולם, הגב' אקשטיין איננה טוענת כי הסכם המכר לא היה תקף. נהפוך הוא. על פי תצהירה שלה, גב' אקשטיין היא שיזמה את מכירת הבית (סעיף 7 לתצהיר), היא ידעה כי מנוהל מו"מ עם כתבן למכירת הבית, וכי הבית נמכר לכתבן (סעיף 8 לתצהיר). הגב' אקשטיין ידעה גם כי עו"ד שמשוביץ, שהיה בא-כוחו של אביה, חתם על ההסכם עם כתבן (סעיף 9 לתצהירה).

לכן, אני סבורה כי ניתן לראות את עו"ד שמשוביץ כמי שפעל כשלוח של הגב' אקשטיין למכירת הבית, שבמועד מכירתו היה בבעלותה הבלעדית של גב' אקשטיין. אף אם נאמר כי עו"ד שמשוביץ פעל בחוסר סמכות, כאשר חתם על הסכם המכר, הרי שפעולתו אושרה בדיעבד על ידי הגב' אקשטיין, היורשת של מר פוזניאק (ר' סעיף 6(א) לחוק השליחות).

67. יתרה מזאת, אני סבורה כי עו"ד שמשוביץ פעל כשליח של גב' אקשטיין גם כאשר חתם על כתב ההתחייבות, ועל כל פנים, היא אישרה בדיעבר גם פעולה זו, והיא מנועה מלהתכחש לתוקפה.
זאת, משום שהגב' אקשטיין היתה מודעת לכך כי התמורה עבור הבית מומנה על ידי כתבן באמצעות הלוואה מבנק ירושלים, והיא אף הצהירה, כי עו"ד שימשוביץ העביר אליה – אל הגב' אקשטיין – את כספי ההלוואה שלקחה כתבן מהבנק (ר' סעיף 9 לתצהיר). יוער בשולי הדברים, כי לאור הצהרה זו, ניתן לראות את גב' אקשטיין כחייבת להשיב את כספי התמורה לבנק גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

68. לפיכך, חבותה של הגב' אקשטיין לבנק נגזרת מחתימתו של עו"ד שימשוביץ על כתב ההתחייבות, חתימה המחייבת אותה. מאחר שחבותה אינה נובעת מדיני הירושה, אין החבות מוגבלת לשווי העיזבון שקיבלה הגב' אקשטיין, אלא היא תקפה ביחס לכל הסכום שנקבע כי כתבן חייבת לבנק, כפי שנקבע ביחס למר בריער.

התביעה נגד פלד
69. באשר למר פלד, אני סבורה כי הבנק לא הוכיח עילת תביעה כנגדו.
הבנק טען כי הגיע לידיו

פסק דין
של בית המשפט המחוזי בתל אביב תמ"א 1057/89, בו נדונה תובענה בין מר פלד לבין אשתו. באותו

פסק דין
קבע כב' השופט פריש, כי הבית הוא למעשה בבעלותו של פלד.

הנתבעים טענו כי פסק הדין נהפך ב

פסק דין
של כב' השופטת שטופמן. הבנק טען כי טענה זו אינה אפשרית, שכן פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט פריש בהיותו שופט בבית המשפט המחוזי.

כך או אחרת, פסק הדין הנ"ל איננו משנה את מסקנתי שלעיל. פסק הדין אינו מהווה מעשה בית דין בין הצדדים דנן, ולא ניתן לכן להסיק מכוחו כי פלד הוא הבעלים האמיתי של הבית. על כל פנים, כל שנקבע בפסק הדין הוא כי מר פלד נקט בשיטה של רישום פיקטיבי של נכסים השייכים לו על שמות אחרים, כאשר אחותו של מר פלד גב' מינה פלד וגם מר בריער שימשו "אנשי קש" לביצוע עסקאותיו. פסק הדין איננו מתייחס באופן ספציפי לבית נושא התביעה דנן, וגם מטעם זה אין בפסק הדין כדי לאפשר קביעה לפיה מר פלד היה הבעלים האמיתי של הבית, והמוכר האמיתי שלו.

יוער כי לו היה מר פלד הבעלים האמיתי של הבית, הרי מר פוזניאק ז"ל לא היה יכול הוריש את זכויותיו בו לבתו, גב' אקשטיין, ובנסיבות אלה היה מקום לדחות את התביעה נגדה.

70. מר פלד לא היה צד להסכם ההלוואה, הוא אינו חתום על כתב ההתחייבות, ולכן אין לבנק עילת תביעה כנגדו מכוחם. הוא אף אינו צד לאישור גרצברג, אף שסייע לכתבן במהלך העניינים שהוביל לקבלתו. העובדה כי פלד היה מעורב בעסקה וכי – כלשון הבנק – "טביעת אצבעותיו" מופיעה בכול אירוע רלוונטי, כמו גם העובדה שהוא היה נוכח בדיוני בית המשפט ואף שילם כספים על חשבון חובה של כתבן לבנק, עבורה – אינן הופכות אותו לבעל דין בתביעה, ואינן יוצרות יריבות בינו לבין הבנק, או חובה שלו להשיב לבנק את כספי ההלוואה.

הסעדים
71. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה, כפי שמפורט בס' 30 לעיל ביחס לכול הנתבעים למעט ביחס למר פלד. הנתבעים יחובו ביחד ולחוד בחובה של כתבן לבנק כאמור בסעיף 30 לעיל

72. הבנק עתר כי בית המשפט יורה שאם הסכום הפסוק לא ישולם תוך פרק זמן של 30 יום, יירשם משכון על הבית על זכויות הנתבעים 4-7 או לחלופין על זכויות הנתבע 8 (מר פלד). כן בקש הבנק כי בית המשפט יורה על רישום משכנתא כאשר הדבר יתאפשר, וכי בית המשפט יורה על מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע הרישום, ולצורך נקיטת פעולות למימוש המשכון או המשכנתא על הבית.

אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה זו. הבנק אכן רשם משכון להבטחת השבת ההלוואה. ההלוואה טרם הושבה, כפי שפורט ב

פסק דין
זה לעיל. מובן כי הבנק יהיה זכאי לממש את הבטוחה רק אם ההלוואה לא תושב במלואה, ורק עד סכום החוב שלא יושב. יחד עם זאת, רישום המשכון על זכויות הבנק איננו עומד בסתירה לקביעה לפיה על הנתבעים להשיב לבנק את חובו. בטוחה קניינית מצטרפת בדרך כלל לחובה של החייבים עצמם לשלם את חובם. בטוחה קניינית עשויה לדור בכפיפה אחת עם ערבים שערבים לפירעון החוב, ואין בכך כדי לפגוע במי מהצדדים, כל עוד הנושה איננו נפרע מעבר לסכום חובו.

73. אני מחייבת את הנתבעים הבאים – גב' כתבן, הערבים – מר וגימה ומר ויזן, מר בריער וגב' אקשטיין, יחד ולחוד בהוצאות הבנק בסכום של 20,000 ₪ (סכום זה מביא בחשבון את העובדה כי התביעה לא התקבלה במלואה, ואת העובדה כי בתיק לא נשמעו חקירות).
הבנק ישא בהוצאותיו של מר פלד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ (סכום זה מביא בחשבון את העובדה כי כל הנתבעים נעזרו בשירותיו של עורך דין אחד).

ניתן היום, ב' שבט תש"ע, 17 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

17 ינואר 2010
ת"א 2791-00 בנק ירושלים בע"מ
נ' כתבן ואח'

1 מתוך 25









א בית משפט מחוזי 2791/00 בנק ירושלים בע"מ נ' שרה כתבן, מנשה וגימה, יהודה ויזן ואח' (פורסם ב-ֽ 17/01/2010)