פסקי דין על נועם עדניה | פסקי דין על אגודת השוחטים-יפו ת"א אגודה שיתופית בע"מ

2480/06 א     18/01/2010




א 2480/06 נועם עדניה נ' אגודת השוחטים-יפו ת"א אגודה שיתופית בע"מ






בפני

כב' השופטת דליה גנות
תובע

1. נועם עדניה
נגד
נתבעת

אגודת השוחטים-יפו ת"א אגודה שיתופית בע"מ

פסק דין
1. בפני
י כתב תביעה אשר הוגש על ידי עדניה נועם (להלן: "התובע") כנגד אגודת השוחטים יפו תל אביב, אגודה שיתופית בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובענה הוגשה בגין נזקי התובע כתוצאה מהאירועים המתוארים בכתב התביעה.

העובדות הצריכות למתן

2. בתאריך 19.11.06 הגיש התובע לראשונה תביעה כנגד הנתבעת (להלן: "התובענה המקורית"). התובע, יליד 1982, שוחט בהכשרתו, טען כי "נפגע באופן קשה בנפשו בעבודתו כשוחט אצל הנתבעת" (סע' 1 לתובענה). התובע תיאר בכתב התביעה את כישוריו המצויינים כשוחט, ואת התמדתו ומסירותו בעבודתו, וכן תיאר כי "עבודתו של התובע היומיומית כשוחט היתה מלווה בעומס פיסי ונפשי רב. הן בשל כמויות השחיטה העצומות אשר נאלץ לבצע ביום, כ- 3,000 שחיטות ביום לערך, בשיטת הסרט הנע, והן בשל השעות הארוכות ו"המשמרות", המלוות בקריאות בהולות לעבודה במשחטה, גם באישון לילה" (סע' 7 לתובענה).

התובע המשיך ותיאר בכתב התביעה כיצד לקה בנפשו וחלה בסכיזופרניה, בהסבירו כי בסוף אפריל 2003, בשעה 01:30 בלילה "פרצה מחלוקת בין שני רבנים לגבי כשרות הסכין של התובע. אחד הרבנים, חדש בתפקידו, הכריז על התובע כפסול. זוהי הכרזה קשה מאוד בעולם החרדי בכלל, ובעולמו של התובע בפרט, המהווה פגיעה, ביטול ועלבון אישי, ואף יתרה מכך, השפלה, והורדה בדרגה" (סע' 9 לכתב התביעה). בעקבות האירוע "התובע הפסיק עבודתו וחזר הביתה בדיכאון קשה, שכב במיטה הלום, לא מדבר עם איש ולא עונה לבני משפחתו. כעבור 3 ימים החליט התובע שאין טעם בחייו, ונמצא עם תיבת סכיני השחיטה, כשהוא מנסה לשים קץ לחייו וממלמל שעלול להיות הקורבן. בתאריך 2.5.03, כתוצאה ממצבו בעקבות האירוע, אושפז התובע באישפוז פסיכיאטרי בתל השומר לאחר נסיון ההתאבדות. מתל השומר הועבר התובע לאישפוז כפוי במרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב השרון" למשך 3 חודשים וחצי ואובחן כסובל מסכיזופרניה" (סע' 9-14 לתובענה).

התובע טוען, כי עבודתו כשוחט היתה כרוכה במתח רב, ובוצעה בשעות לא סדירות, וכן "ועבודת לילה שהקטינו את יכולת ההתנגדות שלו" (סע' 16 ב' לתובענה), וכי "האירוע של הפסילה היה טראומתי והביא לקריסה והתפרצות המחלה" (סע' 16ג' לתובענה).לדברי התובע, "לולא הדחק והטראומה בעבודה, קיים סיכוי סביר שהמחלה לא היתה מתפרצת" (סע' 16 ו' לתובענה).

3. בדיונים שנערכו בבית המשפט בתאריכים 15.5.08 וכן 12.6.08 הבהיר בית המשפט, כי ספק בעיניו האם אירוע הפסילה גרם למחלתו של התובע, או אז טען ב"כ התובע כי הגורמים לפרוץ המחלה הינם תנאי עבודה הקשים,וכן אירוע הפסילה, ומשכך ביקש להגיש כתב תביעה מתוקן (בש"א 12980/08 מיום 1.7.08), ולאחר מתן החלטתי המאשרת הגשת כתב התביעה המתוקן, הוגש כתב התביעה המתוקן ביום 6.11.08. (להלן: "כתב התביעה המתוקן").

4. בכתב התביעה המתוקן שינה התובע את טיעוניו. בעוד שבכתב התביעה המקורי יוחסה התפרצות מחלת הנפש לאירוע הפסילה מאפריל 2003, ואילו תנאי עבודתו אצל הנתבעת תוארו כרקע לסיפור פסילת הסכין, הרי שבכתב התביעה המתוקן יוחסה התפרצות מחלת הנפש ל""תנאי עבודה חריגים" אשר יצרו אצל התובע "דחק וטראומה", שהגיעו לשיאם עם פסילת סכינו. באשר לאירוע הפסילה - בעוד שבכתב התביעה המקורי טען התובע כי הוא עצמו הוכרז כפסול (סע' 9 לכתב התביעה המקורי), הרי שבכתב התביעה המתוקן הודה התובע כי האירוע באפריל 2003 התייחס לפסילת סכין השחיטה שלו, ולא לפסילתו הוא כשוחט.

5. על מנת לקבוע האם יש מקום לייחס לנתבעת רשלנות, שגרמה למחלתו של התובע, יש להבהיר מה היו תנאי עבודתו של התובע אצל הנתבעת, ומה באמת התרחש באותו "אירוע" נטען באפריל 2003, אירוע, שתואר כ- "הקש ששבר את גב הגמל", גרם לכאורה להפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, גרם לכאורה לנסיונו להתאבד, הביא לאישפוזו בבית חולים לחולי נפש, והסתיים בהתפרצות מחלת הסכיזופרניה.
תנאי עבודתו של התובע

6. בכתב התביעה המקורי התייחס התובע לתנאי עבודתו בקצרה, בתארו את עבודת השוחט כעבודה המלווה בעומס פיזי ונפשי רב, הכוללת כ- 3,000 שחיטות של עופות ליום, מבוצעת במשמרות במשך שעות ארוכות, ומלווה בקריאות בהולות "גם באישון לילה". במסגרת בקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה, נחקר התובע לגבי תנאי עבודתו, אולם תשובותיו לא היו ספונטניות, וכאשר התבקש לתאר את הקשיים בעבודה, הוא הקריא מהכתוב בבקשה (עמ' 5 שורה 19).

באותה חקירה ניסה התובע להתחמק ממתן תשובות לשאלות בהן התבקש לתאר את ה"הלחץ" המתואר בבקשתו, או אז טען כי הלחץ נבע מ"קודם כל הקריאות בלילות" (עמ' 5 שורות 24-25), ומכך שלא היו שעות עבודה מסודרות. התובע טען עוד כי היות והיה העובד הרווק היחיד במשחטה, הרבתה הנתבעת להבהילו לעבודה "כל פעם שרצו לצאת להפסקות או הביתה (עמ' 5 שורות 27-28). לדבריו "בדרך כלל שוחט עובד משמרת של 6 או 8 שעות והולך הביתה, ובגלל שהייתי רווק והשאיפה שלי היתה לעשות פרנסה טובה ולהתחתן בכבוד... אז בגלל זה נשארתי בעבודה" (שם), ולמעשה לא הוברר באותו שלב, האם ריבוי שעות העבודה הנטען, נובע מהסדרי העבודה במשחטה או מרצונו של התובע לעבוד שעות נוספות ולהשתכר סכומי כסף נוספים. התובע טען, כי טענותיו בדבר הלחץ בעבודה הובאו לידיעת בא כוחו והמומחה מטעמו (פרופ' פניג) קודם להגשת התביעה, אולם לא היה בפי התובע הסבר, הכיצד לא באו לידי ביטוי, לא בכתב התביעה המקורי, ולא בדברי המומחה מטעמו.

7. בתצהירו תיאר התובע, כי עבודתו כללה שחיטת אלפי עופות, בין 2,500 ל- 3,000 עופות בממוצע במשמרת, ונמשכה שעות רבות "במהלך ובמשמרת לילה" (סע' 6 לתצהיר). לדבריו בתצהירו "זו היתה עבודה קשה ומתישה עד מאוד. עבודת השחיטה אינה עבודה של מה בכך, ואיננה עבודה פיסית בלבד, כי אם עבודה אשר אף דורשת ריכוז, מקצועיות, כישורים מיוחדים, ודקדוק בהלכות וקריטריונים נוקשים של הדת והשחיטה" (סע' 8 לתצהיר). התובע המשיך ותיאר בתצהירו, כי "מה שבפועל היווה את הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה הכרזה של רב הנתבעת, אדיר נדב על פסילת סכין השחיטה שלי, מה שהיה החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של תנאים קשים ומכבידים, שהובילו וגרמו למחלת הנפש שלי" (סע' 10 לתצהיר).

8. בחקירתו בבית המשפט הודה התובע כי עבד כשוחט במשמרת לילה על פי בחירתו, וכן הבהיר כי עבודת השחיטה בלילה התבצעה בשתי משמרות, אשר החלו בשעה 23:00, והתמשכו על פני 5.5 שעות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 22-33).

התובע אישר בחקירתו, כי בהתאם להנחיות הרבנות הראשית התבצעה עבודת השחיטה במשך 40 דקות, ולאחר מכן היתה הפסקה בת 20 דקות, וחוזר חלילה, אם כי, לדבריו, "היו לי חודשים שעבדתו רצוף יותר מ- 40 דקות..."(עמ' 17 שורות 4-5) אלא שהרבנות אסרה על ביצוע השחיטות מעבר ל- 40 דקות ברצף, ו"אחרי שהרב אדיר נכנס מטעם הרבנות, אז חזרנו באמת לעבוד 40 דקות" (עמ' 17 שורות 4-6).

עוד אישר התובע, כי במשך כל שנות עבודתו אצל הנתבעת, לא התלונן מעולם על תנאי העבודה במשחטה, וכן אישר, כי ביקש לבצע עבודה נוספת, ולדבריו "ברור, רציתי את זה, זה היה לי פרנסה, הייתי מרוויח עוד כסף כפרנסה" (עמ' 17 שורות 13-16). ב"כ הנתבעת שאל את התובע, האם התלונן בפני
המומחה מטעמו – פרופ' פניג על שעות העבודה ו/או תנאי העבודה, לבד מציון העובדה שעבד ב"לחץ", אלא שהתובע התחמק ממתן תשובה, ובסופו של דבר ענה ברוגז "אתה שואל שאלות שאני לא יודע לענות, אני לא זוכר מה דיברתי עם פרופ' פניג" (עמ' 17 שורה 32).
זה המקום לציין, כי התובע הותיר רושם גרוע ביותר על בית המשפט, ועל פי התרשמותי העיד התובע עדות שאיננה אמת, ואף הירבה להתלונן, כי אינו זוכר את האירועים שקדמו למחלתו, אלא שהינני מתקשה לתת אימון בגירסתו, והרושם שנוצר הוא שהתובע מנסה לנצל את מחלתו לצורך קבלת פיצוי מהנתבעת, מקום שאינו זכאי לכך, כפי שאפרט בהמשך, והתרשמות זו אף קיבלה חיזוק מחוסר יכולתו של התובע לפרט מהי הרשלנות שהוא מייחס לנתבעת, ותשובתו הסתמית היתה "כל תנאי העסקתי" (עמ' 25 שורה 6).

9. מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע – פרופ' פניג – עולה כי התובע טען בפני
ו, שבהיותו צעיר השוחטים במשחטה, והרווק היחיד, היה סידור העבודה שלו נתון לשינויים מתמידים. לדבריו "פעמים רבות היה מגיע בבוקר לעבודה, כאשר מודיעים לו שעליו להתייצב גם בלילה. "הנחתות" אלה לא כללו שוחטים אחרים... לדבריו עומס העבודה עליו היה קשה וכן הרגיש מושפל ומנוצל", אלא שמדברי התובע עצמו עלה כי למרות שעבד במשחטה כ- 3 שנים, לא התלונן מעולם על תנאי עבודתו, ואף לחץ על הממונים לתת לו עבודה נוספת במשחטה אחרת, ודברים אלו עומדים בניגוד גמור ומוחלט לדברים שמסר התובע לפרופ' פניג. עוד עולה מחוות דעתו ומעדותו של פרופ' פניג, כי הוא בחר "לחקור" את מר לוי חיים, שתואר "כחבר לעבודה" של התובע, וכי מר לוי תיאר את התובע כ"אדם חזק, שמח, חרוץ ודייקן..." ולא ברור, הכיצד עולה תיאור זה בקנה אחד עם דברי התובע, שטען באוזני פרופ' פניג, שהוא חש "מושפל ומנוצל". למותר לציין, כי התובע לא הביא אף עד שיעיד בעניינו ויאמת את דבריו, אף לא את "מר לוי", והמסקנה היא, כי אילו היה מובא מר לוי – או כל חבר אחר לעבודה – לעדות, הייתה נזקפת עדותו לחובת התובע, ולא דווקא לזכותו. (ראה דברי המחבר י. קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649).

10. התובע נבדק גם על ידי פרופ' נוי – מומחה מטעם ההגנה – ומחוות דעתו עולה כי התובע כלל לא התלונן בפני
ו על תנאי עבודתו ו/או שעות עבודתו, ותלה את פרוץ מחלתו באירוע פסילת הסכין, אשר בעקבותיו "התעצבנתי ונסעתי הביתה, ומשם הדרך קצרה לבית החולים...", ואין ספק, כי הימנעותו של התובע מייחוס מחלתו גם לתנאי עבודתו, בנוסף לאירוע פסילת הסכין, מדברת בעד עצמה.

11. תנאי עבודתו של התובע כשוחט במשחטת הנתבעת הובהרו בתצהיריהם ובעדויותיהם של הרב אברהם קיבל והרב יוסף כהן.

12. הרב אברהם קיבל הינו חבר בנתבעת, ושימש בתקופה הרלבנטית כשוחט וכמנהל העבודה במשחטה נשוא התובענה – משחטת "דגם עוף". בתצהירו הבהיר הרב קיבל כי המשחטה הספציפית הינה "משחטת לילה" הפעילה 5 לילות בשבוע, בין השעות 23:00 – 10:00 בבוקר לכל המאוחר. עוד הבהיר הרב קיבל, כי בכל לילה עבדו במשחטה שתי משמרות בנות שישה שוחטים בכל אחת, וכל משמרת הייתה פעילה במשך כ- 5.5 שעות. לדבריו "העבודה במשחטה התנהלה כך שהשוחטים עבדו 40 דקות ונחו 20 דקות לסירוגין" , וכן "עבודת השחיטה התבצעה בעמידה, ובמהלך ההפסקה יכלו השוחטים לשבת, לנוח, לאכול ולשתות בחדר השוחטים (חדר שבו כסאות, שולחנות וכיבוד קל)".

הרב קיבל הבהיר בתצהירו כי בדרך כלל עבדו השוחטים במשמרת אחת, "ורק לעיתים חריגות היה קורה שנשארו לעבוד שתי משמרות" וכן "לעיתים, אולי אחת לשלושה שבועות, התעורר צורך 'להקפיץ' עובד למשחטה, וזאת בשל העדרות של עובד אחר", ולדבריו "כל השוחטים במשחטה 'הוקפצו' באופן שווה, והתובע קיבל יחס הוגן וזהה לזה של כל השוחטים במשחטה". הרב קיבל תיאר בתצהירו, כי במסגרת עבודתו כמנהל עבודה, הוא היה אחראי על סידור העבודה של השוחטים, וכי הוא עצמו "עבדתי בדיוק כמו יתר השוחטים" (סע' 3 לתצהיר). הרב קיבל הדגיש בתצהירו כי "התובע עבד כיתר השוחטים, בקצב שלו, ותלונותיו היחידות היו על חוסר עבודה, ולא על עודף עבודה או לחץ. יתר על כן, התובע מעולם לא הוכרח לעשות דבר בניגוד לרצונו, ובוודאי שלא הוטל עליו לבצע את עבודתם של השוחטים האחרים" (סע' 4 לתצהיר).

בחקירתו, חזר הרב קיבל ואישר, כי התובע השקיע בעבודה מזמנו וממרצו "כמו כל השוחטים" (סע' 66 שורה 159 וכי היה מבצע את מכסת השחיטות שהוטלה עליו (עמ' 66 שורה 18), אולם "הרבה פעמים הייתי צריך להתקשר אליו ולהעיר אותו. הוא היה מאחר" (עמ' 66 שורה 20), וכאשר נשאל מתי היה מגיע לעבודה כשאיחר, ענה הרב קיבל "כשעה, שעה וחצי אחרי שהתקשרתי אליו, ולעיתים היה מגיע לקראת סיום העבודה כמעט. כאשר היה מגיע בזמן, היה מבצע את המכסה שלו, וכאשר היה מאחר או לא היה מגיע, אז הוא לא היה מבצע את המכסה, ואז שוחט אחר היה נאלץ להישאר במקומו" (עמ' 66 שורות 22-25).

דבריו של הרב קיבל אושרו על ידי הרב יוסף כהן, שגם הוא היה חבר בנתבעת. הרב כהן אישר בתצהירו את תנאי העבודה במשחטה, כפי שתוארו על ידי הרב קיבל, ואף אושרו על ידי התובע, תנאים אשר כללו 20 דקות מנוחה לאחר כל 40 דקות של עבודה. בחקירתו הבהיר הרב יוסף כהן כי הנתבעת מינתה את הרב קיבל "שינהל את סדרי העבודה במשחטה שנקבעו על ידו על פי תקן רבני" (עמ' 70 שורה 10).

13. מהאמור עולה כי התובע "לא דייק", על דרך ההמעטה, בתיאורו של תנאי עבודתו. התובע לא עבד כלל בשעות היום, ועל פי בחירתו שובץ לעבודה במשחטת לילה, שעבדה בשעות הלילה בלבד. בניגוד לתיאוריו של התובע את עצמו ואת עבודתו, התברר, כי הוא לא היה שוחט יוצא דופן בחריצותו, ואף לא הופלה לרעה בגין היותו צעיר ו/או רווק יחיד. נהפוך הוא, מדברי הרב קיבל עולה, כי התובע היה שווה בין שווים, וכי היחס אליו היה זהה ליחס לו זכו כל השוחטים. עוד עלה מדברי הקב קיבל, כי התובע "הוקפץ" לעבודה, לא יותר ולא פחות מכל שוחט אחר, והיו מקרים שהתובע היה מאחר או לא מגיע כלל לעבודה, דבר שהצריך "הקפצתו" של שוחט אחר לעבודה.

14. עבודת התובע התנהלה במשמרת לילה בת 5.5 שעות, במסגרתם עבד התובע כ- 40 דקות ונח כ- 20 דקות לסירוגין, ובהתחשב בטיב ואופי עבודת השחיטה, אין בתנאי העבודה שהוכחו משום לחץ חריג או תנאי עבודה חריגים. נהפוך הוא, קביעת תנאי העבודה נעשתה תוך התחשבות מופלגת בשוחטים, והקפדה על מנוחה ועירנות כדי שעבודת השחיטה לא תיפגע. כמו כן הובהר, כי עבודתו של התובע בלילות, נעשתה על פי בחירתו ורצונו הוא, ולמעשה לא הוכח כי תנאי העבודה ו/או אופי העבודה היו יוצאי דופן או מלחיצים יותר מכל עבודה אחראית אחרת.

אירוע פסילת הסכין

15. אירוע הפסילה מתואר בכתב התביעה המקורי, כאירוע "המכונן", שגרם לפרוץ מחלתו של התובע. בכתב התביעה המתוקן מתואר האירוע, כאירוע אשר "שבר את גב הגמל", והיווה את שיאה של התנהלות בלתי נסבלת של הנתבעת כלפי התובע. הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן נטען כי באפריל 2003, במהלך עבודתו של התובע במשחטה, בשעה 01:30 לפנות בוקר, פרצה מחלוקת בין שני רבנים בשאלת כשרות סכינו של התובע. אחד הרבנים "חדש בתפקיד" – הרב אדיר נדב "הכריז על התובע כפסול" (סע' 9 לכתב התביעה המתוקן) בעוד "שהרב הותיק" סבר כי הסכין כשרה, וכך מצא עצמו התובע במרכזה של מחלוקת בין הרבנים, דבר שהיווה עבורו מעמד "משפיל ומבזה", אשר הסתיים בפסילת סכינו (סע' 11 לכתב התביעה המתוקן).

מחוות דעתו של פרופ' פניג – המומחה מטעם התובע – עולה, כי התובע סיפר לו, שבשעה 01:30 בלילה בדק "הרב האחראי" את סכינו של התובע "ואישר" אותה, אלא שבשעה זו "היה שלב של חילופי משמרות, ואז נכנס רב חדש שבדק גם הוא את הסכין, והחליט שהיא פגומה".
16. בתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידי התובע אין זכר לגירסת חילופי המשמרות, והתובע הסתפק בתיאור "אחד אישר את הסכין – רבי יצחק פרייזלר, ואילו השני, הרב עדי נדב פסל את הסכין..." (סע' 23 לתצהיר העדות הראשית). כאמור, התובע נבדק גם על ידי פרופ' נוי – המומחה מטעם הנתבעת – וכאשר התבקש לתאר בפני
ו את אשר אירע, הוא סיפר ".... והיה רב חדש ורב ישן. בדקו את הסכין שלי ומצאו שתקינה. אח"כ אמר לי הרב החדש שהסכין שלי פגומה. וכך מספר פעמים אמרו לי שהסכין פגומה התעצבנתי ונסעתי הביתה..." קרי: מדברי התובע לפרופ' נוי עולה גירסה חדשה, על פיה נבדק הסכין על ידי הרב אדיר נדב, אשר אישר אותה, ורק לאחר מכן נאמר לו שהסכין פגומה.

17. בחקירתו נשאל התובע, הכיצד בסיכומי המחלה שהביא לפרופ' פניג, אין זכר לסיפור פסילת הסכין ו/או שיוך הפסילה לפרוץ מחלתו של התובע, אלא שהתובע לא ידע להסביר זאת, ולבסוף טען כי "אני לא ידעתי מה מהות הלחץ בעבודה, מה המהות של לתת תשובה. עברה תקופה של 3 שנים וריעננתי את כל מה שעברתי, ובזה תליתי את התביעה הזאת... בריענון של הדברים כאילו אני... אז לא יכולתי להגיד את הדברים האלה, רק אחרי תקופה שעברה, שהתרעננתי, ואחרי טיפול של תרופות וטיפול פסיכולוגי ממושך שעברתי" (עמ' 18 שורות 20-24), ובתשובה זו יצא המרצע מן השק. מתברר כי התובע מעולם לא סבר כי קיים קשר כלשהו בין פסילת סכינו לבין פרוץ מחלתו. לא זו אף זו, התובע אף לא התייחס כלל לפסילת הסכין במסגרת אישפוזו, ורק כעבור שנים, כאשר "התרענן" החליט כי המצאת סיפור פסילת הסכין הוא סיבה מצויינת להגשת התביעה כנגד הנתבעת, וברור כי הסיפור לא בא לעולם, אלא לצורך הגשת התובענה כנגד הנתבעת.

18. התובע טען בחקירתו, כי סיפר לפסיכולוג שטיפל בו על אירוע הסכין, וכאשר נשאל היכן המסמכים לאימות דבריו, השיב כי "הפסיכולוג טיפל בי בחוץ לארץ" (עמ' 18 שורה 31), ולא היה בפיו כל הסבר, מדוע לא הביא את המסמכים בנסיון להוכיח את טענתו, וכך אירע, שעד עצם היום הזה אין כל מסמך רפואי אובייקטיבי המאשר קיומו של קשר רפואי בין תנאי עבודתו של התובע ו/או אירוע הפסילה, לבין מצבו הנפשי. במאמר מוסגר יצויין, כי התובע טען, שטופל בידי רופא בשבדיה, אולם סירב לענות לשאלה מדוע נזקק לטיפולו של רופא שבדי דווקא, ורק בהתערבות בית המשפט ניאות התובע לספר כי נסע לשבדיה לביקור משפחתי, שהה שם 3 שבועות, וטופל שם, לדבריו, על ידי רופא עלום, שפרטיו ו/או פרטי הטיפול בתובע לא הוצגו מעולם בפני
בית המשפט.

19. בחקירתו נדרש התובע גם לדבריו בנ/3 – חקירתו בידי חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. ב"כ הנתבעת היפנה את התובע לעובדה שבחקירה זו לא אמר מילה וחצי מילה על אירוע פסילת הסכין. התובע ענה "כן כתוב שם" (עמ' 21 שורה 27), וכאשר אומת מול העובדה, שאכן לא הזכיר את עניין פסילת סכינו, טען "אין לי מה להגיד. אני הייתי חולה מאוד. הייתי במצב של אשפוז שני שלי".
במאמר מוסגר יצויין כי על פי נ/1 טען התובע בפני
חוקר המל"ל כי "בשנת 2003 באמצע הלילה, אמצע העבודה כשוחט במפעל באיזור, התעצבנתי בעבודה, לא זוכר מה היה, לקחתי מונית ונסעתי מהמפעל הביתה". יש לציין, כי התובע השתמש באותה מילה ממש – "התעצבנתי" – כאשר רואיין על ידי פרופ' נוי – המומחה מטעם הנתבעת.

מנ/1 עולה כי חוקר המל"ל לא הסתפק בתשובה זו, וחזר ושאל את התובע "מה בדיוק קרה בלילה שחזרת מהעבודה הביתה?" ותשובת התובע היתה "לא היה משהו מיוחד בעבודה, לא רבתי עם אף אחד, פתאום אחרי שחיטה, סיימתי לשחוט, דיברתי לא יפה למי שהיה בחדר, לא זוכר למי, ואני חושב שהאחראי קיבל אמר לי ללכת הביתה ולנוח, וזהו, אני זוכר שדיברתי לא יפה, דיבורים שלא מתאימים לי ולמגזר החרדי. מאז זה התחיל..." אמנם חקירת חוקר המל"ל - נ/1 – מהווה עדות שמיעה, אולם התובע זכר את החקירה, ולא התכחש לתוכנה, ובשים לב לעובדה שהוא נמנע מזימון החוקר כעד הזמה, יש להעניק לחקירה ערך ראייתי זהה לכל הראיות האחרות שהוגשו במהלך ניהול המשפט.

20. מהאמור עולה כי סיפור פסילת הסכין "נולד" עובר להגשת התובענה, ולא רק, שלא הובאה כל ראיה לאמיתותו, הוא אף הוכחש מכל וכל על ידי עדי הנתבעת, הכחשה שעולה בקנה אחד עם המסקנה, שסיפור פסילת הסכין לא בא לעולם אלא כדי להעניק לתביעה תשתית עובדתית לכאורית, שתיראה מהימנה, ותו לא.
21. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף מקריאת תצהירו ועדותו של הרב אדיר נדב, שהיה רב במשחטה בתקופה הרלבנטית. הרב אדיר נדב הבהיר בתצהירו, כי רק מי שמונה כרב המשחטה רשאי לבדוק את כשרות הסכינים, ובמסגרת סמכטותו כרב המשחטה, הוא רשאי גם לפסול אותם (סע' 4 לתצהיר). הרב אדיר נדב הבהיר בתצהירו, כי נהג לבדוק את הסכינים של כל השוחטים בתחילת כל משמרת,והוא חזר על בדיקת הסכינים גם במהלך העבודה, על פי שיקול דעתו. לדבריו בתצהירו "כאשר מתעורר ספק הלכתי בנוגע לכשרות הסכין, אני עוצר מיד את השחיטה של אותו שוחט, על מנת לבדוק את הסכין..." (סע' 6 לתצהיר) ו"באם סכין נפסלת, ניתן לתקן פגם זה על ידי השחזת הסכין על ידי אבן השחזה או לחילופין בהחלפתה באחת אחרת. אבקש לציין כי סכינים נפסלות כדבר שבשיגרה בכל משמרת ובכל יום, ואין המדובר בדבר יוצא דופן... אדגיש כי אין בפסילת הסכין כדי להביא לפסלות השוחט או כדי להטיל בו דופי. הטענה לפסלות ולאי כשרות הינה כלפי הסכין בלבד ולא כלפי השוחט" (סע' 6, 8 לתצהיר).

22. בהתייחס לטענותיו של התובע, הבהיר הרב אדיר נדב כי הוא, והוא בלבד שימש כרב המשחטה, וכי לרב פרייזלר – "הותיק" לדברי התובע – לא היתה סמכות לבדוק ו/או לפסול סכינים, וממילא לא יתכן כל ויכוח באשר להחלטתו בדבר כשרות או אי כשרות של סכין.

בהתייחס לאירועים עובר לעזיבתו של התובע את העבודה, הבהיר הרב אדיר נדב בתצהירו, כי "אציין, כי זכור לי שבמועד האירוע הנטען, התובע נתן לי את הסכין לבדיקה, ולאחר שבדקתי אותה מצאתי כי היא כשרה לשחיטה, מספר דקות לאחר מכן חזר אלי התובע ונתן לי שוב את הסכין לבדיקה. כששאלתי אותו מדוע הוא עושה כן, שהרי הסכין כבר נבדקה והיא כשרה, הוא הביט בי במבט מוזר, מלמל משהו והלך הביתה" (סע' 10 לתצהיר).

23. בחקירתו הבהיר הרב אדיר נדב כי הוא החליף את הרב פרייזלר כרב המשחטה, וכי החל בתפקידו במרץ 2003. במענה לשאלת ב"כ התובע, הבהיר הרב אדיר נדב כי ביטול מינויו של הרב פרייזלר כרב המשחטה, ומינויו הוא תחתיו, הודע לכל השוחטים על ידי מי שכיהן בזמנו כרב הראשי של תל אביב – יפו, הרב עמר, וכן הובהר, שכאשר הוא נעדר מהמשחטה, ימלא את מקומו שאול אברהם. קרי: הובהר לכל השוחטים כי מאותו מועד ואילך, הרב אדיר נדב הינו הסמכות העליונה והבלעדית לבדיקת כשרות הסכינים.

24. הרב אדיר נדב חזר והבהיר בעדותו, כי "כעיקרון, הוראות הרבנות הראשית היו שכל שוחט מגיע עם 3 סכינים, ונבדקות לו 3 סכינים, ולכן, ברגע שהוא מגיע אם נפסלת לו סכין, הוא מקסימום מחליף את הסכין או שהוא מתקן אותה" (עמ' 59 שורות 30-33). הרב אדיר נדב חזר והסביר, כי אין כל בעייתיות בפסילת סכין, שכן על פי הוראות הרבנות חייב כל שוחט להצטייד בשלושה סכינים. ב"כ התובע הטיח בפני
הרב אדיר נדב, כי מרשו מכחיש קיומן של הוראות אלו, אולם הרב הבטיח לנסות להשיג, ולשולחן לבית המשפט, והוא עמד בהבטחתו, והמציא לבית המשפט את "נוהלי הכשרות במשחטות" מאפריל 99, ואכן, בפרק "השחיטה" נקבע כי "כל שוחט חייב לבוא למשחטה עם שלושה סכינים לפחות, מוכנים ובדוקים, והרב יבדוק אותם לפני התחלת העבודה, כשהם יבשים" (סע' 1).

בחקירתו חזר הרב אדיר נדב ואישר את האמור בסע' 10 לתצהירו, והבהיר כי התנהגותו של התובע עובר לעזיבתו את העבודה היתה חריגה, "ולכן גם אני לא הבנתי מה שקרה באותו רגע" (עמ' 60 שורה 29). מכל מקום, נוכח עזיבתו הבלתי מוסברת של התובע את העבודה במהלך המשמרת, פנה הרב אדיר נדב לרב קיגל, "הורדתי אותו מהליין, ואמרתי לו שיש בעיה, ששוחט כרגע הלך" (עמ' 60 שורה 32-33). הרב אדיר נדב חזר והדגיש בתוקף, כי האירוע המתואר על ידי התובע לא היה ולא נברא, וחזר בדיוק ובעקביות על דבריו, על פיהם "שאלתי אותו למה אתה מביא את זה, הסכין מצויינת, ואז הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר משהו שאני אפילו לא יודע מה הוא אומר, והסתובב וקיפל את הסכינים שלו, והלך". (עמ' 62 שורות 10-13). הרב אדיר נדב הביע את תמיהתו נוכח התנהגותו של התובע, שנתפסה בעיניו כמוזרה "ולא ידעתי איך להתייחס אליה" (עמ' 62 שורות 20-22).

25. הרב קיבל אישר את דבריו של הרב אדיר נדב, הן בהתייחס למינויו כרב המשחטה, וההודעה שניתנה בעניין (עמ' 65 שורות 11-14), והן בהתייחס לכך שהרב אדיר נדב קרא לו באמצע עבודתו "והוא סיפר לי שעדניה נועם נכנס לחדר והוא טען שפסלו לו סכינים, והם לא היו הסכינים שלו בכלל, הסכינים הפסולים לא היו שלו בכלל, והרב אדיר אמר לו אבל הסכינים שלך כשרים, הם לא פסולים והוא קם וברח מהעבודה" (עמ' 65 שורות 26-29).

הנני ערה לשינוי הקל בין גרסתו של הרב אדיר נדב לבין גירסת הרב קיבל, אלא שמדובר בדקויות בלתי משמעותיות, וקיומן מצביע על כך שהרבנים לא תיאמו ביניהם את הגירסה. העובדה הבלתי ניתנת לערעור, העולה מדברי הרבנים אדיר וקיבל הינה, כי לא היה כל אירוע של פסילת סכינים, והתנהגותו של התובע עובר לעזיבתו את המשחטה אופיינה במוזרות בלתי מובנת. עוד עולה מדברי הרב קיבל, שהוא כעס על התובע בשל עזיבתו את העבודה באמצע המשמרת, דבר ששיבש את העבודה, וכי רצה לקנוס אותו "בגלל שברח" (עמ' 66 שורה 29).

26. התובע טען בחקירתו כי עובד בשם יהודה פישר היה עד לאירוע פסילת הסכין, ובית המשפט אישר את הבאתו כעד הזמה, אולם במועד חקירתו, הוא נתקף בשכחה, הוא לא זכר היכן היה במועד האירוע הנטען, ואף לא זכר את האירוע עצמו, והרושם שהתקבל היה, שהוא אינו מעוניין להעיד. מתברר כי התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה שהתבררה בפני
בית הדין לעבודה, ובמסגרת אותה תביעה העיד גם מר פישר אשר תמך בגירסת התובע, אלא שבאותו הליך לא התקבלה עדותו, והוא נתפס כבלתי אמין. זה המקום לציין, כי אינני יכולה לחוות דעתי באשר לאמיתות תשובותיו של העד, מר פישר, בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה, אולם בהליך שבפני
שוכנעתי כי העד מסרב להעיד, ויש להצר על כי ב"כ התובע לא טרח לוודא עימו את תוכן עדותו, קודם להצגתו כעד הזמה.

27. ב"כ התובע ביקש להביא גם את הרב פרייזלר כעד הזמה, ובקשתו אושרה על ידי, אלא שגם בפעם זו נכזבה תקוותו של התובע, אשר סבר, כי יוכל להזים את עדויותיהם המהימנות של הרב אדיר נדב והרב קיבל. הרב פרייזלר הבהיר, כי בזמן שהוא שימש כרב המשחטה, הוא נהג לבדוק את סכיני השוחטים. באשר לתובע, הוא טען כי "הוא לא היה שוחט מצויין במיוחד..." (עמ' 11 לפרוטוקול המוקלט, שורות 17-15). בהתייחס למועד הרלבנטי, בו נטען כי התרחש כביכול אירוע הפסילה, הבהיר הרב פרייזלר כי לא היה במשחטה באותו ערב (עמ' 12 לפרוטוקול המוקלט, שורות 6-9), או שהיה במיקום שונה במשחטה, ומכל מקום, הוא לא ראה או שמע את הדברים להם טוען התובע, ובכך הפריך והזים במלואה את גירסתו של התובע דווקא.

28. המסקנה מהאמור הינה, כי כל אירוע פסילת הסכין לא היה ולא נברא, והוא בא לעולם אך ורק לצורך נסיונו של התובע לזכות בפיצוי כספי, מקום שאינו זכאי לו, ומשכך הנני דוחה את טענותיו של התובע הן בהתייחס לתנאי עבודתו והן בהתייחס לאירוע פסילת הסכין, מסקנה אליה הגיע גם בית הדין לעבודה, ודומני כי טפח מאופן התנהלות התובע ואמו ניתן ללמוד מעדותה של האם. במה דברים אמורים? כפי שיובהר בהמשך, שוחרר התובע משירות צבאי בשל היותו חולה במחלת נפש - סכיזופרניה, וזאת בהתבסס הן על דבריו הוא, והן על מכתב חתום על ידי פסיכיאטר.

מכתב זה לא הוצג בפני
, אולם כאשר אם התובע נחקרה לגביו, היא טענה שבמועד הפטרו של התובע משירות צבאי, הוא לא היה חולה, וכאשר התבקשה להסביר את קיומו של המכתב היא העידה כדלקמן: "אצלנו בעולם החרדי... הוא הלך בכוונה לא להתגייס... אצלנו בעולם החרדי מאוד מאוד מקובל שבחורים לא הולכים לגיוס, נקודה. כל אחד מהבחורים בעצמם מחפשים איך לצאת מהגיוס, וזה על ידי ללכת לפסיכיאטר ולקבל איזה מכתב שהוא לא כשיר... משלמים אז מקבלים... היה לו מישהו בישיבה שביניהם סגרו וכל אחד שולח אחד את השני... " כאשר נשאלה האם, האם הדבר נעשה "כמעשה שקר מתחילתו ועד סופו? ענתה "מה לעשות? זה מה שמקובל אצלינו... לא יודעת מה היה כתוב שם (במסמך הפסיכיאטרי – ד.ג.) אני יודעת שהוא הלך לפסיכיאטר לצאת מהגיוס... אני אומרת שאצלנו בעולם החרדי כולם עושים את זה... " וכאשר נשאלה האם, האם "מקובל לרמות?" ענתה "אם אתם רוצים לקרוא לזה ככה, בבקשה. אני אומרת איך אנחנו חיים... אם אתם רוצים לקרוא לזה ככה, תקראו לזה ככה, אני לא קוראת לזה ככה... זה נהוג אצלינו היה, אני לא קוראת לזה כלום" (עמ' 30-31 לפרוטוקול). והמסקנה המעציבה מדברים אלו הינה, שככל שהדבר נוגע לתובע ולאמו, כל אמצעי מקדש את המטרה, גם אם מדובר בכחש וברמיה.

חובת הזהירות והפרתה

29. למעשה, מרגע שקבעתי כי תנאי עבודתו של התובע לא חרגו מהמותר או מהמקובל, וכי אירוע הסכין לא היה ולא נברא, הנני פטורה מלדון בשאלת הפרת חובת הזהירות, אלא שפטור בלא כלום לא ניתן, ועל כן אתייחס לו בקצרה.
באשר לחובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו – בתחום זה, חרשה הפסיקה תלמים עמוקים ורבים, וכיום אין עוד ספק באשר לקיומה של חובת זהירות זו, בבחינת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. (ראה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראלי, פ"ד מז(3) 345, ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (פורסם בנבו); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מח (2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לח(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו (1) 785 ; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט (1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ' אייפל, פ"ד מג (3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית – במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).

שאלה זו נבחנת על פי מבחן הצפיות, והינו מבחן כפול. ראשית, יש לדון בציפיות הטכנית, קרי: האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, יש לדון בצפיות הנורמטיבית, קרי: האם האדם הסביר צריך היה לצפות את הנזק הספציפי שהתרחש, כעניין שבמדיניות.

30. הינני בדיעה, כי במקרה אשר בפני
י לא קמה כלל חובת זהירות קונקרטית. במה דברים אמורים? כפי שקבעתי, אין קשר בין מחלתו של התובע לבין מעשה ו/או מחדל המיוחסים לנתבעת, הן משום שתנאי העבודה היו סבירים והוגנים, והן משום שאירוע פסילת הסכין הנטען, כלל לא התרחש. ואומר זאת: גם אם הייתי משתכנעת, שאירוע פסילת הסכין התרחש בפועל, מה שאין כך, לא ניתן להגיע למסקנה, כי במקרה הספציפי שבפני
קמה חובת זהירות קונקרטית או כי חובה זו הופרה.

הרבנים חזרו והדגישו הן בתצהירים והן בעדותם את חשיבותה של מלאכת השחיטה, והחשיבות הראשונה במעלה, של בדיקת סכיני השוחטים. הרבנים הדגישו כי אם הסכין אינו חד דיו – דינו להיפסל, והעופות שנשחטו בו באותה עת הופכים לטריפה, והם נזרקים. עוד הדגישו הרבנים כי פסילת סכין במהלך המשמרת הינו דבר של מה בכך, ומתרחש לעיתים מזומנות, וכאשר נפסל הסכין, יש בידי השוחט, בעל הסכין שנפסל, שתי אפשרויות: האחת – השחזת הסכין על אתר, ומסירתה לבדיקה נוספת, השניה – מעבר לשימוש בסכין אחר. כך או כך, אין בפסילת הסכין מטעמי דת משום פגיעה ו/או הבעת עלבון כלפי השוחט, שסכינו נפסל, נהפוך הוא, בדיקת הסכינים, ופסילתם בעת הצורך, הינו חלק בלתי נפרד משגרת העבודה השוטפת של השוחטים, ומשכך, גם אם היה סכינו של התובע נפסל, לא היה בכך כדי לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה הספציפי ו/או הפרתה.

מחלת התובע

31. הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן טען התובע באופן נחרצות, כי לא סבל מהפרעה נפשית קודם לאירוע המיוחס לנתבעת, אירוע שכאמור לא היה ולא נברא.

מחוות דעתו של פרופ' פניג – המומחה מטעם התובע, הנני למדה כי "הופעת המחלה היתה מיידית לאחר הטראומה, ומתוך בריאות נפשית שלימה, כפי שמעידים הקרובים לו" (אמו וחברו לעבודה), ובפרק המסקנות קובע פרופ' פניג כי "אין עדות לכך שנועם סבל מהפרעה נפשית קודם לאירוע המתואר... האירוע של הפסילה היה טראומתי והביא לקריסה ולהתפרצות המחלה... לולי הדחק והטראומה בעבודה קיים סיכוי סביר שהמחלה לא הייתה מתפרצת. אין עדות לנכות קודמת, ולכן אני מייחס את מלוא נכותו הנפשית לאירועים הקשורים לעבודתו".

זה המקום לציין, כי בעקבות שמיעת העדויות והצגת הראיות, אין מנוס מהמסקנה המצערת כי התובע ומשפחתו מסרו לפרופ' פניג מידע שקרי, מתוך כוונה להטעותו ולגרום לקבלת חוות דעת שתקבע, כי מחלת הנפש ממנה סובל התובע, פרצה כתוצאה מתנאי עבודתו במשחטה ו/או אירוע פסילת הסכין.

פרופ' נוי קבע בחוות דעתו כי אין קשר סיבתי-רפואי בין פרוץ מחלת הנפש בה לוקה התובע, לבין אירועי הדחק הנטענים על ידו. הוא קבע, כי "התנהגותו בשנה וחצי טרם פריצת המחלה מתוארת כלא מקובלת על ידי הוריו, והיא חרגה ללא ספק מהנורמות ההתנהגותיות בסביבתו (בילויים, שתיית אלכוהול)...".

גם מחוות דעתו של פרופ' נוי עולה, כי התובע ומקורביו הסתירו מפרופ' נוי את עברו הרפואי של התובע, ויש להניח כי אילו היו פורשים בפני
פרופ' פניג ופרופ' נוי את ההיסטוריה הרפואית האמיתית של התובע, היתה משתנה מסקנתם באשר לגורמי פרוץ המחלה.

32. זה המקום לציין, כי הן מחוות דעתו של פרופ' פניג והן מחוות דעתו של פרופ' נוי עולה, כי בדרך כלל, מחלת הסכיזופרניה אינה פורצת באחת, וכי בדיעבד ניתן לעמוד על סימניה כבר בנערותו של החולה. על מנת להביא להתפרצות פתאומית של המחלה, חייב להתרחש אירוע חד וברור, דבר שלא קרה במקרה אשר בפני
, שכן לא התרחש כל אירוע, שניתן להסתייע בהתרחשותו, כהסבר אפשרי לפרוץ המחלה.

33. בחקירת התובע בבית המשפט, הוא חזר וטען בבטחון, כי לפני האירוע הנטען על ידו, הוא היה בריא לחלוטין (עמ' 11-12 לפרוטוקול). במהלך החקירה התברר, כי התובע לא התגייס לצה"ל, לדבריו משום ש"אני הייתי שמן ולא רצו לקבל אותי" (עמ' 12 שורה 25), אלא, שלא הומצא מסמך מצה"ל לאימות טענתו. בשלב זה הוגש תיק לשכת הגיוס של התובע, ולתדהמת הנוכחים התברר כי התובע שוחרר מצה"ל בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה סבל, ואף טופל תרופתית כדי לייצב את מצבו הנפשי.

בהמשך החקירה נאלץ התובע להודות באי רצון בולט, כי המציא ללשכת הגיוס מכתב מישיבת דחסידי בעלזא, ממנו עולה כי התובע "אינו קושר שום קשר עם חברים, לא מסוגל ללמוד, ונראה במצב רוח דכאוני... לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצידינו לטפל בו, ולא ראינו תוצאות, אי לכך שלחנו אותו לטיפול רפואי, ואכן לפי מיטב ידיעתינו, הינו מטופל על ידי רופאה עם תרופות, ויש שיפור קל במצבו, אולם עדיין אינו משתלב בחברה ככל בני גילו".

מכתב זה נכתב ביום 3.5.00, כשלוש שנים לפני האירוע נשוא כתב התביעה, וממנו עולה בבירור כי התובע לקה בנפשו, שנים לפני האירוע הנטען. אמנם התובע טען בחקירתו, כי הביא את המכתב ללשכת הגיוס כדי למנוע את גיוסו (עמ' 13 שורות 28-29), אולם הנני מתקשה לסבור כי מוסד מכובד כמו ישיבה, ימסור בידי התובע מכתב שקרי על מנת לסייע לו להימנע מגיוסו לצה"ל. לא זו אף זו, התובע העיד כי למד באופן חלקי בישיבה, ומשכך, מה מנע ממנו להצהיר כי תורתו – אומנותו, ולהשתחרר משירות צבאי? אין זאת, אלא שהתובע היה חולה, ואף טופל תרופתית בגין מחלתו, וזו הסיבה לשחרורו משירות צבאי בצה"ל. הדברים עולים במפורש מתיק לשכת הגיוס – נ/1 – ממנו עולה, כי התובע סבל באותו מועד מדיכאון ומהזיות שמיעה, הוא אובחן כחולה בסכיזופרניה, ואף מסר כי הוא מטופל באלידול.

קרי: מהמסמכים האמורים אין כל ספק באשר לעובדה, כי התובע סבל מסכיזופרניה כבר בשנת 1999, וברור, כי מחלתו לא פרצה כתוצאה מתנאי עבודתו או אירוע מסויים במהלך עבודתו אצל הנתבעת.

34. פרופ' פניג נדרש בחקירתו למצבו הנפשי של התובע לפני התרחשות האירוע, שנטען על ידו, והוא סיפר כי בטרם כניסתו לאולם ראה לראשונה את מסמכי לשכת הגיוס – נ/1, מסמכים אשר קיומם הוסתר ממנו על ידי התובע ואמו. אינני מעוניינת להכביר מילים על עדותו של פרופ' פניג החל מהשלב בו נודעה לו עובדת מחלתו של התובע כבר משנת 1999, אציין רק, שלא ניתן היה שלא להתרשם ממצוקתו הרבה, ואי הנעימות, שהיו מנת חלקו של פרופ' פניג במהלך מתן עדותו, וזאת מסיבות ברורות. עם זאת, מטעמים השמורים עימו נמנע פרופ' פניג מלחזור בו מהאמור בחוות דעתו, ובחר להעיד, כי יתכן שתנאי עבודתו של התובע בנוסף לאירוע הספציפי של פסילת הסכין – אירוע אשר כפי שקבעתי לא היה ולא נברא – החמירו את מצבו הנפשי. הנני מצרה על אמירה זו, שאיננה במקומה. מן הראוי, כי מומחה רפואי המכבד את עצמו, לא יגיע למסקנות חפוזות ובלתי מבוססות, בנסיון נואש להגן על חוות דעתו ו/או על מזמין חוות הדעת.
מכל מקום, טענת ההחמרה מהווה שינוי חזית אסור, ובית המשפט אינו מקבל אותה.

35. התיעוד מלשכת הגיוס הוצג גם בפני
מומחה הנתבעת – פרופ' נוי, אשר אישר בחקירתו, כי הציג לתובע שאלות לגבי מחלות קיימות, ולגבי עברו הרפואי, ולדבריו "שאלתי אותו לאורך כל הדרך והוא טען, שהוא היה בריא, לא דיווח על שום מפגש פסיכיאטרי" (עמ' 52 שורות 7-8), תשובה, שהינה שקרית בעליל, שכן מנ/1 עולה, שבשנת 1999 אובחן התובע כסובל מסכיזופרניה מתת קבוצה פרנואידית, רדיפתית, ותוארו סימפטומים של הזיות שמיעה, מחשבות שווא של יחס, תפקוד מינימלי שאופייני למחלה, וכן תואר כי התובע מטופל בתרופה תואמת למחלתו, באלידול.

כפי שציינתי, הן התובע והן אמו עשו מאמצים ניכרים לנסות ולהציג את התיעוד שבבסיס קביעות רופאי לשכת הגיוס, כמסמכים שקריים, אשר הובאו על ידי התובע במטרה להשתמט משירות צבאי, אלא שאין בידי לקבל טענה זו. ראש ובראשונה, לא סביר לייחס לפסיכיאטריים כוונת מירמה ו/או נכונות לצייד את המשתמטים משירות צבאי במכתבים שקריים. אם קיימת תופעה כזאת, מן הראוי שתחקר על ידי הרשויות המתאימות. מעבר לצורך אציין, כי התובע יכול היה להביא לעדות, כעדי הזמה את אותם רופאים פסיכיאטריים, שנתנו בידו לדבריו ולדברי אמו, מכתבים שקריים, המתארים מצב נפשי חולני שאינו אמת. ודוק: התובע זימן שנ י עדי הזמה אחרים, אולם נמנע מזימון עדי הזמה בנושא מצבו הבריאותי הקודם, ומכאן הנני מסיקה, כי שלל טענותיו וטענות אמו באשר להיות המסמכים הרפואיים מסמכים שקריים, שנועדו לחלץ את התובע משירות צבאי, הינן טענות שקריות, ודומני כי למקרא עדות התובע ואמו, יש רגליים לסברה כי הם מבוֹססים בכחש וברמיה, כאמצעי להשגת מטרותיהם, והנה, נאמנים לשיטתם, הם המשיכו בדרך זו אף במתן עדות שקרית במהלך ניהול התובענה זו, ויש להצר על כך.

מעבר לצורך אוסיף כי מדברי הרב קיבל והרב אדיר עולה כי התנהלותו של התובע עובר לעזיבתו את המשחטה העידה על קיומה של בעיה נפשית. התובע נהג לאחר לעבודתו, הרב קיבל נאלץ לטלפן אליו כדי להעירו, לעיתים הוא לא הגיע לעבודה, הוא עשה דיאטת הרעבה, ו"היתה לו התנהגות מוזרה..." (עמ' 65 שורות 16-24). בערב האירוע עצמו הוא התנהג בצורה מוזרה ביותר, הוא התבונן ברב אדיר "במבט מוזר, ואמר משהו שאני אפילו לא יודע מה הוא אמר, והסתובב וקיפל את הסכינים שלו, והלך" (עמ' 62 שורות 10-13). הרב אדיר חזר ואישר, כי למעשה לא הבין כלל מה גרם לתובע להתנהג בדרך המוזרה בה התנהג, וכי "... אני לא הבנתי מה שקרה באותו רגע" (עמ' 60 שורה 29). הרב אדיר, שהותיר רושם מצויין ואמין על בית המשפט, הבהיר בעדותו, כי סיפור הסכינים לא היה ולא נברא, וכי הוא עצמו שמע "את הסיפור אחר כך, לא הבנתי מה קרה..." (עמ' 62 שורות 10-11), והמסקנה הבלתי נמנעת הינה כי סיפור הדחק בעבודה ופסילת הסכין לא נועדו אלא להקים תשתית עובדתית לתובענה, בבחינת יש מאין.

36. סוף דבר, הנני קובעת, כי אין כל בסיס לטענותיו של התובע. תנאי עבודתו היו רגילים ושגרתיים, ואירוע פסילת הסכין לא התרחש מעולם.
התובע אובחן כחולה בסכיזופרניה כבר בשנת 1999 ללא כל קשר לעבודתו במשחטה, ותביעתו מבוססת על אדנים שקריים.

לאור האמור הנני קובעת כדלקמן:
א. התביעה נדחית בזאת.

ב. שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובע לטובת הנתבעת. סכום זה ישולם בצירוף ריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל, וכן בצירוף הוצאות משפט ואגרה.

ניתן היום, ג' שבט תש"ע, 18 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

18 ינואר 2010
ת"א 2480-06 עדניה נ' אגודת השוחטים-יפו ת"א אגודה שיתופית בע"
1 מתוך 17








א בית משפט מחוזי 2480/06 נועם עדניה נ' אגודת השוחטים-יפו ת"א אגודה שיתופית בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/01/2010)