פסקי דין על אדוארד בנימינוב

9194-10/09 עפ     18/01/2010




עפ 9194-10/09 מדינת ישראל נ' אדוארד בנימינוב




<
בפני
הרכב כב' השופטים:
<י' <אלרון
>[אב"ד]
מ' <גלעד
>>
<מ' <רניאל
>>

המערערת

<<><מדינת ישראל
>>

נגד

ה<משיב>
<<><אדוארד בנימינוב
>>
>
פסק דין
בפני
נו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת יעל אבירם (שופטת בכירה) בת"פ 8704-01-09, מיום 3.9.09, להפסיק את ההליכים הפליליים כנגד המשיב מן הנימוק כי אין הוא כשיר לעמוד לדין ומן הנימוק כי חל לגביו הסייג של "אי שפיות הדעת", לפי סעיף 34ח. לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
הרקע לערעור
1. ביום 31.12.08 הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשה מגונה בפומבי בפני
קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, עבירה לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי ביום 11.11.07 בשעה 10:00, בטירת הכרמל, עשה המשיב מעשה מגונה בפני
קטינה (א' ק', ילידת 8.8.93) באופן שהפשיל מכנסיו, אחז בתחתוניה, אותם נטל מחבל כביסה עוד קודם למעשה, והחל לאונן באמצעותם עד שהגיע לסיפוקו. כל זאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.

2. בטרם הוקרא כתב האישום למשיב, ביקש סנגורו כי יופסקו ההליכים הפליליים נגדו בשל היותו לוקה בפיגור שכלי וזאת, בהסתמך על חוות דעת שניתנה בעניינו על ידי ועדת אבחון בהתאם לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט- 1969 (להלן: "ועדת האבחון" ו"חוק הסעד", בהתאמה), בשנת 2001, על בסיסה החליט בית המשפט לנוער, אז, בדונו בכתב אישום אחר שהוגש נגד המשיב, להפסיק את ההליכים נגדו.

הסניגור תמך בקשתו גם בחוות דעת עדכנית של ועדת האבחון (ט/2), מיום 31.5.09 (להלן: "חוות הדעת העדכנית") לפיה אמנם נקבע שאין המשיב לוקה בפיגור שכלי אולם, לאור ההמלצות שבה וביניהן, הצורך שישהה במסגרת מוגנת ולמנות לו אפוטרופוס, ביקש הוא לקבוע כי הלה לוקה בפיגור שכלי ואין הוא מסוגל לעמוד לדין.

יצויין כי גם באותו מקרה, בפני
בית המשפט לנוער, יוחסה למשיב עבירה של מעשה מגונה בקטינה.

3. ב"כ המאשימה התנגדה לבקשה תוך שהיא מסתמכת על חוות הדעת העדכנית לפיה המשיב אינו סובל מפיגור שכלי, אחראי למעשיו, מבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ויכול לעמוד לדין.

4. בית המשפט קמא, נעתר לבקשת ב"כ המשיב והורה להפסיק את ההליכים נגדו, בעיקר בשל מה שראה כליקוי בכושרו השכלי ומסוגלותו לעמוד לדין, המליץ "לנתבו" לטיפול במסגרת מתאימה ולמנות לו אפוטרופוס וזאת, בשל 3 נימוקים:

א. "מדו"ח ועדת האבחון עולה כי הנאשם מתפקד ברמה של פיגור שכלי קל על רקע נזק אורגני למוח. עם זאת נקבע כי יכול לעמוד לדין...יצוין כי בבית משפט לנוער בחיפה נקבע בתיק הקודם כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל ליקוי בכושרו השכלי. ניתן להניח כי מצב של פיגור שכלי איננו מצב הפיך...
כפי שציינתי, מחוות הדעת הנוכחית עולה גם כן כי הנאשם לוקה בפיגור שכלי קל וכי תהליכי ביקורת השיפוט שלו ירודים, מנגנוני ריסון ובקרה לקויים, יכולת תובנה נמוכה ותפקוד גבולי". (ההדגשות הינן במקור).

ברי מן המצוטט לעיל, כי בית המשפט קמא סבר שעל פי חוות הדעת העדכנית סובל המשיב מפיגור שכלי קל !!

ב. עוד קבע בית המשפט קמא, כי עולה ספק בעניין יכולתו של המשיב לעמוד לדין, ספק אשר לא הוסר הואיל וחוות הדעת העדכנית אינה תואמת את חוות הדעת הקודמת של ועדת האבחון בעניינו ומסקנתה, שאינו לוקה בפיגור שכלי, אינה מתיישבת עם תכנה והמלצותיה הסופיות הכוללות, גם מינוי אפוטרופוס.
ג. בית המשפט קמא גם קבע, בשל אותם נימוקים דלעיל ו"אי הסרת הספק", כי חל גם הסייג של "אי שפיות הדעת" לפי סעיף 34ח. לחוק העונשין.
(משמעות קביעה זו הינה כי אין המשיב נושא באחריות פלילית למעשיו הואיל ובשל ליקוי בכושרו השכלי "... היה חסר יכולת של ממש (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או (2) להמנע מעשיית המעשה").

את מסקנותיו הנ"ל ביסס בית המשפט קמא גם באומרו: "... כי אני התרשמתי שהנאשם אינו מבין את מעמד המשפט".

כנגד קביעות אלה הוגש הערעור שבפני
נו.
טענות המערערת
5. מטיעוני ב"כ המערערת, בכתב ובעל פה, עולה, כי לדעתה שגה בית המשפט קמא בקובעו שהמשיב אינו מסוגל לעמוד לדין. לדבריה, המבחנים לבחינת כשירותו הדיונית של נאשם הלוקה בשכלו אמורים לשכנע את בית המשפט כי לנאשם אין הבנה בסיסית של ההליך המשפטי ובעלי התפקידים בו, הוא אינו מסוגל, אף לא ברמה בסיסית, להבין את העדויות ולתקשר עם עורך דינו. רק במצב זה ייקבע כי אין הנאשם כשיר לעמוד לדין.
לטענת ב"כ המערערת, בענייננו, ניתן ללמוד מחוות הדעת העדכנית, כי המשיב מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי, הוא בעל ביקורת מציאות תקינה, מבין את האשמות נגדו, מגלה מניפולטיביות, וכן נקבע כי התנהגותו עוררה אצל חברי הועדה תחושה שהוא שולט היטב במידע, מבין את התהליכים והאשמות נגדו ומנסה לכוון את תוצאות הוועדה.
עוד הפנתה ב"כ המערערת לקביעה בחוות הדעת העדכנית, כי המשיב יכול מבחינה שכלית לעמוד לדין וכי הוא אחראי למעשיו.

6. עוד נטען, כי בעת שקבעה ועדת האיבחון שהמשיב אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין עמדו בפני
ה גם חוות דעת קודמות, לרבות זאת של ועדת האבחון מיום 4.3.01, אשר שימשה את בית המשפט לנוער בשנת 2001 ובעקבותיו את בית המשפט קמא. בנוסף נטען, כי אף אם קיימת סתירה בין חוות הדעת משנת 2001 לחוות הדעת העדכנית, הרי שהאחרונה הוגשה כשמונה שנים מאוחר יותר, ומכאן שבפרק הזמן שחלף, המשיב התבגר ועבר תהליכים שונים ועל כן, בהחלט סביר שיהיו שינויים בין חוות הדעת.

עוד נטען כי גם אם סבל או סובל המשיב מפיגור שכלי קל אין להסיק מכך, בהכרח, שאינו מסוגל לעמוד לדין, כל ימי חייו.

7. ב"כ המערערת הוסיפה שקביעת בית המשפט קמא כי התרשם שהמשיב איננו מבין את מעמד בית המשפט, אין לה כל סימוכין בפרוטוקול ממנו לא עולה כי המשיב נשאל דבר כלשהו ע"י בית המשפט קמא ולא נדרש אפוא להוכיח יכולת והבנה. מנגד, חברי הועדה אשר חיברו את חוות הדעת העדכנית, התרשמו מן המשיב ואבחנו אותו, רשמו את פעולותיהם והרושם שקיבלו בחוות הדעת העדכנית קבעו, כי הוא מסוגל לשתף פעולה עם ההליך המשפטי.

8. אמנם מסכימה ב"כ המערער כי חוות הדעת של ועדת האבחון הינה המלצה שאין בית המשפט מחויב לקבלה ואולם, הפסיקה הדגישה כי לאור הרכבה המיוחד של ועדת האבחון, המאגד צוות רב תחומי של מומחים, ובשל אי תלותה, מן הראוי להעניק לה משקל משמעותי.

9. כן נטען, כי הסתמכות בית המשפט קמא על המלצת ועדת האבחון למנות למשיב אפוטרופוס כראיה שאינו כשיר לעמוד לדין, שגויה. לטענת ב"כ המערערת, מפסיקת בית המשפט העליון עולה, כי עצם מינוי אפוטרופוס לאדם אינו בהכרח מחייב את המסקנה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין (בעניין זה הפנתה ב"כ המערערת לע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל
, תק-על 2008(2), 148, להלן: "ע"פ 7924/07").
טיעוני המשיב
10. ב"כ המשיב תמך במסקנתו של בית המשפט קמא מהטעמים שפורטו בהחלטתו. הסניגור ביקש להדגיש, כי די בכך שהמשיב הצליח לעורר ספק באשר לשאלה אם הוא סובל מפיגור שכלי לצורך הפסקת ההליכים הפליליים כנגדו. לדבריו, קיומן, בעבר של חוות דעת אשר קבעו כי המשיב סובל מפיגור שכלי קל מעורר את הספק הנדרש בדין. יתירה מכך, הסנגור הפנה לדברי כב' השופט א. רובינשטיין בע"פ 7924/01 הנ"ל, לפיהם פיגור הינו מצב סטטי ואינו ניתן לשינוי.

11. לדברי ב"כ המשיב, יש משמעות רבה לעובדה שבית המשפט קמא שוחח עם המשיב והתרשם ממנו באופן ישיר.
12. עוד נטען ע"י הסנגור, כי בית המשפט קמא צדק בקובעו כי תוכנה של חוות הדעת העדכנית אינו עולה בקנה אחד עם מסקנותיה. מחד, קבעה ועדת האיבחון שהמשיב אינו בעל פיגור שכלי וכי הוא אחראי למעשיו, כשיר ומסוגל לעמוד לדין ומנגד, הציעה דרכי טיפול, לרבות מינוי אפוטרופוס, כפי שנעשה הדבר במקרים רבים בעניינו של לוקה בפיגור שכלי.
דהיינו, אליבא דסניגור, צדק בית המשפט קמא במסקנתו שאם נקבעו דרכי טיפול ע"י ועדת האבחון, פשיטא, שקביעתה של הועדה כי המשיב אינו סובל מפיגור שכלי, שגויה.
דיון
מהו הדין החל על מסוגלותו של הלוקה בכושרו השכלי לעמוד לדין ועל אחריותו למעשיו.

13. ראשית ראוי להדגיש כי, יש להבחין בין הסייג (המכונה לעיתים בטעות "הגנה") של "אי שפיות הדעת" (היכול לנבוע גם מ"ליקוי בכושר השכלי"), לבין טענה של "אי כשירות לעמוד לדין".
אף שהבסיס לשתי טענות אלה – הלִקוי בכושר השכלי – יכול להיות זהה, מדובר בשתי טענות שונות. שאלת אחריות נאשם הלוקה בכושרו השכלי או בנפשו, בעת ביצוע עבירה, שונה משאלת מסוגלותו לעמוד לדין לעת המשפט.

סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") עניינו במישור הדיוני. דהיינו, היעדר מסוגלות לעמוד לדין בכל שלב משלבי הדיון, בעוד סעיף 34ח. לחוק העונשין, שעניינו סייג "אי השפיות" לאחריותו של הנאשם למעשיו, הוא מהותי ועוסק בשאלת האחריות בעת ביצוע העבירה. לפיכך, ייתכן כי נאשם יימצא אחראי בפלילים אך לא יהיה מסוגל לעמוד לדין ולהיפך, מסוגל לעמוד לדין אך לא אחראי למעשיו בשל היותו לוקה בנפשו או בכושרו השכלי.

14. הטענה המהותית מעוגנת בסעיף 34ח. לחוק העונשין, במסגרת הסייגים לאחריות פלילית, ולפיה "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;או (2) להימנע מעשיית המעשה".
צירוף הסעיפים 34ה. ו- 34כב. לחוק העונשין מלמדנו, כי המחוקק קבע חזקה של שפיות, קרי, כי המעשה נעשה במצב שאין בו סייג לאחריות פלילית, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה די לנאשם לעורר "ספק סביר" שמא התקיים בו הסייג (ראו גם: ע"פ 2788/96 בוריס אבלים נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 183).

משמעותה של הקביעה כי חל הסייג של "אי שפיות הדעת" הינה שהנאשם יוכרז כ"לאו בר עונשין" (ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(4) 636).

15. סעיף 19ב.(1) לחוק הסעד וסעיף 170(א) לחסד"פ הם המקור הנורמטיבי להפסקת הליכים נגד נאשם מפאת אי מסוגלות לעמוד לדין בשל ליקוי שכלי או מחלת נפש.
בפסיקה נקבע, כי על הנאשם המבקש לבוא בגדר סעיף 170 לחסד"פ להצביע כי נתקיימו בו שני תנאים מצטברים: שאינו מסוגל לעמוד לדין וכי חוסר מסוגלותו נובע מהיותו לקוי בשכלו או חולה נפש (וראו גם: ע"פ 3230/05 ליסן גולה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2007 (1) 477, להלן: "עניין גולה"; ע"פ 7924/07 לעיל).
בית המשפט יבחן אם הנאשם "מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי - אם ירצה בכך, עניין המחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים נגדו, ולהיות מסוגל ליפות את כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו ולתקשר עמו".
יצוין, כי די בתקשורת בסיסית עם הסנגור ובהבנה בסיסית של הנאשם את ההליך הפלילי והצדדים לו (ראו:ע"פ 7924/07 לעיל).

כן נקבע בע"פ 7924/07 הנ"ל, לראשונה בפסיקת בית המשפט העליון, כי המבחנים המשמשים לקביעת אי מסוגלותו של אדם לעמוד לדין בשל מחלת נפש, ישמשו גם לשם קביעת אי מסוגלותו של אדם לעמוד לדין בשל ליקוי בכושרו השכלי.

מצא בית המשפט כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מחמת ליקוי שכלי, (סעיף 19ב(1) לחוק הסעד) יופסקו ההליכים נגדו, (סעיף 170(א) לחסד"פ), אלא אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם או שבית המשפט החליט לעשות כן מיוזמתו.

הגיונן של ההוראות העוסקות בכשירותו של אדם לעמוד לדין הינו "בחוסר הצדק ובחוסר התועלת שבניהול הליכים פליליים כנגד אדם אשר אינו מסוגל להבינם ולו אף באופן הכללי ביותר" (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מח(5) 133, 138).

הואיל וקביעה בדבר מסוגלותו של אדם לעמוד לדין הינה קביעה במישור הדיוני ולא המהותי הרי, כאשר נקבע כי הנאשם כשיר שוב לעמוד לדין, ניתן לחדש את ההליכים המשפטיים נגדו.

השאלה מהי מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין טרם הוכרעה סופית בפסיקת בית המשפט העליון והושארה בצריך עיון:

".. ב"כ המערער טען לפנינו, כאמור, כי קיים חשש שמא המערער לא היה כשיר לעמוד לדין. אינני בטוח כי די בחשש כזה על מנת להפסיק הליכים נגד נאשם (לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש וסעיף 170 לחסד"פ). ככל שידיעתי משגת, השאלה של מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין, טרם נדונה בבית משפט זה. בערכאות הדיוניות ניתן למצוא גישות שונות בעניין. יש אומרים שמידת ההוכחה היא במאזן הסתברויות (ראו ת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל
נ' כדורי, ניתנה ביום 18.2.02, מפי השופטת אמסטרדם, פסקה ח). ויש אומרים כי די לו למבקש הפסקת הליכים נגדו כי יוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העדר כשירותו לעמוד לדין (ראו ת"פ (שלום – י-ם) 3103/98 מדינת ישראל
נ' אוגדן מפעלים כלכליים בע"מ, ניתנה ביום 19.6.00, מפי השופט מינץ, בהסתמכו על תפ"ח 59/96 (ת"א) מדינת ישראל
נ' פלוני, ניתנה ביום 31.3.97, מפי השופט המר; הגם שאינני בטוח אם השופט המר אכן כיוון לגישה זו, וראו החלטתו, פסקה 29). השיקולים בעניין זה הם שונים. בין היתר, יש להביא בחשבון את העובדה שמאז תיקון 39 לחוק העונשין, מידת ההוכחה של הגנת אי שפיות הדעת (בזמן מעשה) היא אך העלאת ספק סביר, שלא הוסר, בדבר התקיימות הסייג (ראו להלן סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין). מנגד, אין להתעלם מכך שהטענה בדבר אי מסוגלות לעמוד לדין – להבדיל מטענה לתחולת סייג אי שפיות הדעת – היא טענה דיונית באופיה, מה שעשוי להוביל דווקא למסקנה כי מידת ההוכחה הדרושה היא במאזן הסתברויות. (ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"נבו"); וכן ראו בעניין זה ע"פ 3193/07 פארס טבאג'ה נ' מדינת ישראל
)(פורסם ב"נבו").

מן הכלל אל הפרט
16. בעניינו של המשיב נערכו, בהזדמנויות שונות, חוות דעת של ועדות אבחון בהתאם לחוק הסעד ולהלן תמציתן:

בדו"ח ועדת האבחון מיום 10.5.98 (ס/3) נקבע, כי "מדובר בנער מפגר בשכלו ברמת פיגור קל על רקע נזק אורגני למוח".

מדו"ח ועדת האבחון מיום 4.3.01, ס/2 (אשר נערכה בהתאם להחלטתו של כב' השופט א' מלמד מבית משפט השלום לנוער, בתיק פ 998/00) עולה, כי: "מדובר בנער מפגר בשכלו ברמת פיגור שכלי קל, על רקע של נזק אורגני למוח, מינימלי". כמו כן נכתב, כי "אינו אחראי למעשיו, אינו מסוגל לעמוד לדין".

מדו"ח של "מרכז אבחון אזורי" חיפה שנכתב בעקבות אבחון מיום 27/2/07 (הודפס ביום 11/4/07) (ס/4) עולה, כי המשיב אינו סובל מפיגור שכלי, ומתפקד ברמה גבולית (עמ' 8 לדו"ח).

דו"ח זה יועד לוועדת האבחון שהוקמה לפי חוק הסעד לדון בעניינו של המשיב.
בחוות הדעת של ועדת האבחון מיום 29.5.07, שהסתמכה גם על הדו"ח הנ"ל (ס/4) של "מרכז האבחון האזורי" חיפה (חוות דעת זו הוגשה לנו לאחר שמיעת הטענות בערעור, ביום 29.12.09) צוין, כי אצל המשיב נמצאו סימנים עדינים של נזק מוחי על רקע אורגני, וכן כי קיימת הפרעת אישיות עם התנהגות אנטי-סוציאלית, אך הוא אינו נמצא במעקב פסיכיאטרי וטיפול תרופתי. לסיכום צוין, כי המשיב מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי.

בחוות הדעת העדכנית של וועדת האבחון, מיום 31.5.09 (ט/2), נרשם ביחס לתחום הקוגניטיבי-אינטלקטואלי, בין היתר, כי המשיב מתקשר במשפטים שלמים בשלוש שפות, בינהן עברית. בעל אוצר מילים סביר. עונה על שאלות לעניין ובמפורט, מבין ומבצע הוראות מורכבות, חשיבה קונקרטית, פונקציונאלית עם יכולת הפשטה בסיסית ולא נצפו הפרעות בתוכן ובקצב.

בתחום הרגשי צוין, בין השאר, כי המשיב בעל אישיות דלה, אגוצנטרית, תלותית עם כוחות אגו חלשים, שיפוט חברתי דל מאוד, תהליכי ביקורת ושיפוט ירודים, מנגנוני ריסון ובקרה לקויים. כושר השיפוט שלו במצבים שגרתיים תקין אך במצבי לחץ ותסכול שיפוטו יכול להיפגע.

כללו של דבר, מדברי הועדה ניתן להסיק כי חל שינוי בתפקודו ההסתגלותי של המשיב והוא מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי, כי אם ברמה גבולית. מבחין בין מותר ואסור, טוב ורע. מבין את המשמעות של מעשיו ואת תוצאותיהם. מבחין בין סיבה לתוצאה, מבין תפקודי בית משפט, שופט ועורך דין, ויכול לסייע לעורך דין להגן על עצמו. מבין את האישומים שעומדים נגדו, אך מכחיש זאת. מבחינה קוגניטיבית אחראי על מעשיו ויכול לעמוד לדין.

על אף הדברים האלה ועדת האבחון המליצה לשלבו במסגרת חוץ ביתית המתאימה לרמת תפקודו, לשלבו במסגרת תעסוקתית נתמכת בהתאם לרמת תפקודו, וכן לבצע בעניינו הערכה פסיכיאטרית, טיפול רגשי וטיפול בתחום המיני-חברתי. עוד נרשם, כי המשיב "זקוק לאפוטרופוס, לא יכול לדאוג לענייניו, יכול להביע דעתו בקשר למנוי אפוטרופוס".

17. כפי שתואר לעיל, בית המשפט קמא שוכנע, כי יש להיעתר לבקשת הסניגור ולהפסיק את ההליכים הפליליים כנגד המשיב. את החלטתו תמך בית המשפט קמא הן על תוכנה של חוות הדעת העדכנית שקבעה, כפי שהבינה בית המשפט קמא, כי הנאשם מתפקד ברמה של פיגור שכלי קל, והן על מסקנותיה של הוועדה לפיהן המשיב זקוק למסגרת חוץ ביתית עם גבולות ברורים המתאימים לרמת תפקודו וכן הואיל ונזקק לאפוטרופוס.

עוד נכתב בהחלטה: "אני מוצאת לראוי לציין כי אני התרשמתי שהנאשם איננו מבין את מעמד המשפט".

בסופה של ההחלטה נכתב גם, כי:

"עפ"י סעיף 34 כב(ב) לחוק העונשין – במידה וקיים ספק בענין תחולתו של סייג כלשהו – יחול הסייג. לכן אני קובעת כי במקרה זה חל הסייג הנקוב בסעיף 34ח לחוק העונשין".

18. כלל ידוע הוא, כי אין זו דרכו של בית משפט של ערעור, להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית (השוו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל
נ' פלוני, תק-על 2007(2) 16). כלל זה יפה גם מקום בו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת מומחה אחד על פני האחרת, בשאלות מקצועיות או בשאלות שברפואה, ונכון הדבר גם באשר למסקנתה של ערכאה דיונית כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, שאף היא מסקנה עובדתית המבוססת בין היתר על התרשמותו של בית המשפט מהנאשם, מיכולתו לעקוב אחר מהלך הדיונים, הקשר שלו עם סנגורו וכו'. התערבותה של ערכאת ערעור במסקנה מעין זו תהיה אפוא מצומצמת (עניין גולה, פסקה 13).

19. לאחרונה, סוכמה ההלכה בנושא זה על-ידי כב' השופט דנציגר, בע"פ 4007/09, דניס יוסופוב ואח' נ' מדינת ישראל
(מיום 4.1.10 פורסם ב"נבו"):

"40. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות של עובדה ובממצאים של מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן בידי הערכאה הדיונית היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנאשם, המתלונן ויתר העדים ולהתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו: פסק דיני בע"פ 7401/07 מדינת ישראל
נ' פלוני ([פורסם בנבו], 31.7.2008) בפסקה 5 (להלן: עניין פלוני)]. יחד עם זאת, וכפי שציינתי בעניין פלוני, להלכה זו נקבעו מספר חריגים במהלך השנים, אשר בהתקיימות אחד מהם ייתכן ותהיה הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. החריגים אותם ניתן למנות הינם: הראשון, כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שכן במקרים כגון אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על שיקולים שבהיגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין פלוני, שם והאסמכתאות המאוזכרות)."

20. על אף מגמת הצמצום בהתערבות ערכאת הערעור בממצאים, בעיקר עובדתיים, של הערכאה המבררת, הגענו במקרה זה לכלל מסקנה כי קיימת עילה – למעשה שלוש עילות - להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולבטלה.

21. ראשית, בית משפט קמא סבר, כי קביעתה המהותית של וועדת האבחון האחרונה, בחוות הדעת העדכנית מיום 31.5.09 (ט/2) היא, כי המשיב סובל מפיגור שכלי קל, וזאת בניגוד למסקנותיה המפורשות של הוועדה לפיהן אין הוא סובל מפיגור כלשהו. יתר על כן, הוועדה קבעה כי מבחינה קוגניטיבית הוא אחראי על מעשיו, מבחין בין מותר ואסור, טוב ורע, וכן כשיר לעמוד לדין משום שהוא מבין את משמעות מעשיו ותוצאותיהם, את ההליך המשפטי, תפקודי בית המשפט, שופט ועורך הדין, ויכול לסייע לעורך דינו בהגנתו. נראה כי בנקודה זאת נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות עובדתית מהותית הקשורה למסקנות חוות הדעת העדכנית ובכגון דא רשאית, ואף חייבת, ערכאת הערעור להתערב.

דהיינו, חל בענייננו החריג לכלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור, הנעוץ בטעות מהותית של בית המשפט קמא בהערכת הראיות.

יצוין, כי הוועדה האחרונה דנה בעניינו של המשיב, לאחר שעיינה בחומר רב שהועמד לרשותה (המפורט בחוות הדעת) וכן שמעה את המשיב, אביו ואחיו.

חוות דעת זו אף נתמכת כאמור – לעניין הקביעה כי המשיב אינו סובל מפיגור שכלי – בשתי חוות דעת קודמות, האחת מיום 11.4.07 (ס/4) וחוות דעת נוספת, מיום 29.5.07.
נציין גם, כי בפני
ועדת האבחון שנתנה את חוות הדעת העדכנית עמד חומר רקע הנוגע אליו, לרבות חוות הדעת הקודמות בעניינו – וביניהן חוות הדעת שקבעו כי הוא סובל מפיגור שכלי קל – וגם הן נשקלו במסגרת הערכת מצבו.

למעשה, חוות הדעת האחרונה שקבעה כי המשיב סובל מפיגור שכלי קל היא זו שנערכה בקשר להליכים הפלילים בבימ"ש שלום לנוער, מיום 4.3.01.
הנה כי כן, בית המשפט קמא לא ביסס עיקר פסיקתו על מהימנות והתרשמות ישירה מדברי עדים "חיים" שבאו לפניו אלא על פרשנות – כאמור שגויה – של דברים אשר כתובים בחוות הדעת העדכנית ועל כן חל כאן חריג נוסף לכלל אי התערבות ערכאת הערעור הואיל ובכגון דא, אין יתרון לערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור.

22. אמנם, כאמור, חוות הדעת של ועדת האבחון היא בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט חייב לאמצה והוא רשאי להסתמך על ראיות אחרות שהובאו בפני
ו. אולם, בשל הרכבה המיוחד של הוועדה הכולל צוות רב תחומי של מומחים, ואי תלותה, מן הראוי להעניק לה משקל רב (ע"פ 7924/07 לעיל).

23. יתירה מכך, חוות הדעת עליה ביסס בית משפט קמא את מסקנותיו נערכה בשנת 2001. מאז עברו כשמונה שנים, שהם זמן רב בחייו של המשיב, שהינו כיום כבן 26 ואז כבן 18 בלבד. בית המשפט לא ביסס החלטתו על ראיות נוספות כלשהן המעידות על מצבו המנטלי – קוגניטיבי של המשיב, ואף אין כל הנמקה בפרוטוקול או בהחלטתו העשוייה ללמדנו כי היו בפני
בית המשפט אינדיקציות כלשהן על היעדר המסוגלות של המשיב לעמוד לדין, כגון: היעדר תקשורת בסיסית של המשיב עם סנגורו, או התנהגות אשר הותירה רושם כי המשיב אינו מבין את ההליך עצמו או את מעמד בית המשפט באופן בסיסי, וכיוצא באלה סימנים אחרים מהם יכול היה בית המשפט להתרשם באופן ישיר מאי כשירותו של המשיב.

אין די באמירת בית המשפט קמא, כי "התרשם" בעצמו מן המשיב, מבלי שיהא זכר לחילופי הדברים בפרוטוקול שהביאוהו למסקנה זאת ובצורה שבית המשפט של ערעור יוכל להעביר קביעה זאת תחת שבט ביקורת מושכלת ועניינית.
דהיינו, חל כאן החריג לאי התערבות ערכאת הערעור הואיל ו"מרכיבי הרושם" הישיר מן המשיב לא פורטו על-ידי בית המשפט קמא בפרוטוקול ומכיוון שכך לא ניתן לומר שיש יתרון לערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור.

24. אין בידנו לקבל את "הנחתו" של בית המשפט קמא, עליה הסתמך גם הסנגור בתשובתו לערעור, לפיה מצבו של המשיב בהיותו סובל מליקוי בשכלו הוא קבוע ואינו בר שינוי, שהרי אם כך היה, לא היה כל טעם באבחון המשיב על ידי ועדות שונות מדי פעם לרבות הועדה האחרונה שכתבה את חוות הדעת העדכנית. אדרבא, ההיגיון הנעוץ באבחונו בהזדמנויות שונות הינו כי ייתכן ויהיה שינוי (התקדמות או הרעה) במצבו ובתפקודו של אדם ככל שמתבגר הוא ועובר תהליכים שונים בחייו. קל וחומר כשמדובר באדם אשר בעברו הרחוק נקבע כי לוקה הוא בפיגור שכלי קל עד גבולי.

ביטוי לתפיסה כי המצב המנטלי של לקוי שכלית אינו סטטי, ניתן למצוא, למשל, בדברי כב' השופט דנציגר (בע"פ 7924/07 לעיל):

"...ויובהר – שאלת אחריותו של נאשם הלוקה בשכלו או בנפשו בעת ביצוע העבירה הינה נפרדת משאלת כשירותו לעמוד לדין. ייתכן כי נאשם כזה יהא אחראי בפלילים ולמרות זאת לא יהיה מסוגל לעמוד לדין, או ההיפך. כך למשל, אם החמיר הליקוי השכלי ממנו סובל הנאשם לאחר ביצוע העבירה, לא יהיה לכך כל השפעה על מהות התנהגותו הקודמת ועל חובתו לשאת באחריות בגינה, הואיל ומדובר בהיבט דיוני שאין לו השלכה על מהות העניין. בדומה, גם אם חלה דווקא הטבה במצבו של הנאשם לאחר ביצוע העבירה, לא יהיה לכך השפעה על היעדר אחריותו הפלילית".

הפנייתו של המשיב לועדת האבחון על ידי בית משפט קמא מלמדת, כי אף הוא סבר שקיים טעם באבחון נוסף בעניינו.

25. עוד נאמר, כי המלצת ועדת האבחון למינוי אפוטרופוס למשיב, כמו גם שאר דרכי הטיפול, אינם מעידים דבר – כשלעצמם - באשר לכשירותו הדיונית קרי, מסוגלותו לעמוד לדין של המשיב.

בעניין זה נקבע לאחרונה:

"כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, המבחנים לבחינת כשירותו הדיונית של נאשם הלוקה בשכלו הינם מבחנים מצמצמים, כאשר רק במקרים בהם ישוכנע בית המשפט כי למערער אין הבנה בסיסית של ההליך המשפטי ובעלי התפקידים בו, הוא אינו מסוגל להבין את העדויות באופן בסיסי ואינו מסוגל לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי, ייקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.
לפיכך, עצם מינוי האפוטרופוס אינו מעלה או מוריד לעניין זה, וצודקת המשיבה בטענתה לפיה ניתן למנות אפוטרופוס לתכליות שונות, ניהול נכסי החסוי, חינוכו ועוד ועצם מינוי האפוטרופוס אינו מחייב בהכרח את המסקנה לפיה החסוי אינו כשיר לעמוד לדין ..." (ע"פ 7924/04 לעיל). (ההדגשות שלנו).

26. כללו של דבר, אין בפרוטוקול בית משפט קמא ובהחלטתו כל אזכור ליישום המבחנים – שהונהגו בפסיקה – שמטרתם לבדוק האם יש טעם בקיום ההליך הפלילי או שיהיה הוא חסר תועלת בשל אי כשירותו של המשיב לעמוד לדין. בית המשפט קמא לא יכול היה, בהסתמך על הראיות שהיו בפני
ו, לקבוע כי למשיב אין הבנה בסיסית של ההליך או יכולת בסיסית לתקשר עם עורך דינו.

27. נוסיף ונאמר שבשאלת רמת ההוכחה הדרושה לנאשם כדי להוכיח את אי מסוגלותו לעמוד לדין, אשר הושארה "בצריך עיון" בע"פ 1526/02 הנ"ל, נוטים אנו לדעה שנזקק הוא לעבור את רף "מאזן ההסתברויות" ולא די לו ב"ספק סביר", שמספיק על פי סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, לצורך הקביעה שחל הסייג של אי שפיות הדעת.
(ראו והשוו לאחרונה, בנושא זה, פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת מ. נאור ברע"פ 7484/08 וההפניות דשם).

אולם, אין אנו נזקקים להכריע בשאלה זאת כיוון שגם אם תאמר כי לצורך נושא הכשרות לעמוד לדין די בספק ואין הנאשם חייב לעבור את רף "מאזן ההסתברויות" הרי שכמוסבר, מן הראיות שבפני
נו לא עולה ספק כזה ובוודאי לא עולה "ספק סביר", שרק בו יש די כדי שיחול הסייג של אי שפיות הדעת.

28. לא מצאנו כל בסיס לקביעתו של בית המשפט קמא, כי חל סייג "אי שפיות הדעת" בהתאם לסעיף 34ח לחוק העונשין. ראשית, בית המשפט קמא לא פירט ולא נימק קביעה זו, ובכלל זה, לא דן בשאלה האם בזמן המעשה – כשנה לפני החלטת בית המשפט – התקיימו אצל המשיב יסודותיה של הגנת אי השפיות, קרי: שבעת ביצוע העבירה סבל המשיב מליקוי בכושרו השכלי ובנוסף, שבשל ליקוי זה היה המשיב חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם ולחלופין, כי השליטה במעשיו נפגעה עד כדי כך שהוא חסר את היכולת להימנע מביצועם. דהיינו, אין די "בפיגור שכלי קל" – אף אם תאמר שקיים הוא ואין אנו סבורים כך - כדי להוכיח במקרה זה "חוסר יכולת של ממש" וכו'.

שנית, לא עמדה בפני
בית משפט קמא כל ראיה המצביעה על התקיימותו של סייג "אי שפיות הדעת" אצל המשיב במועד הרלוונטי לביצוע העבירה. הראיה העיקרית שהוגשה בהקשר זה היא חוות הדעת העדכנית ממנה עולה, כי המשיב אינו לוקה בשכלו, אחראי למעשיו ויכול היה להבחין בין מותר ואסור, טוב ורע.

אולם, גם אילו מקבלים היינו – ואיננו עושים כן – כי המשיב סבל במועד ביצוע העבירה מפיגור שכלי קל, כמאמר חוות הדעת ס/3 משנת 1998 ו- ס/2 משנת 2001, לא מצאנו כל ראיה ולו ברמה של "ספק סביר" לקיומו של "קשר סיבתי" בין הליקוי השכלי לחוסר היכולת של ממש להבין את מעשיו או הפסול שבהם או שלא היה יכול להמנע מלבצעם, שנאמר "בשל" ליקוי בכושר השכלי וכו'.
שלישית, קביעה כי חל הסייג - של אי שפיות הדעת - בעניינו של המשיב מחייבת את הכרזתו "כלאו בר עונשין" ולא הפסקת ההליכים נגדו, דבר השמור לקביעה שאין הוא מסוגל לעמוד לדין. בנושא זה ראוי לציין כי אף לא אחד מן הצדדים טען לחלותו של סייג "אי שפיות הדעת" ובית המשפט קמא, דן והחליט בו מיוזמתו מבלי ששמע טענות הצדדים. הסניגור, כאמור, הסתפק בטענה כי מרשו אינו מסוגל לעמוד לדין על רקע פיגור שכלי ולא העלה כלל טענה בדבר חלות הסייג לאחריות הפלילית של אי שפיות הדעת.

סוף דבר

29. אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בית המשפט קמא להפסיק את ההליכים נגד הנאשם ומורים להחזיר את התיק לבית המשפט קמא, לדיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם.
ניתן היום, <ג' שבט תש"ע>, <18 ינואר 2010>, במעמד באי כח הצדדים והמשיב.

י. אלרון
, שופט
[אב"ד]

מ. גלעד
, שופט

מ. רניאל
, שופט

??

??

??

??
<בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים>

<18 ינואר 2010>
<<ע"פ> <9194-10-09> <מדינת ישראל
נ' בנימינוב>
>
1 מתוך 14








עפ בית משפט מחוזי 9194-10/09 מדינת ישראל נ' אדוארד בנימינוב (פורסם ב-ֽ 18/01/2010)