פסקי דין על שרון מאיר | פסקי דין על הכט בלה

45509/99 א     15/01/2004




א 45509/99 שרון מאיר נ' הכט בלה




1
בתי המשפט
א 045509/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו
15/01/2004

כב' השופט דניאל ארנסט

בפני
:

שרון מאיר

בעניין:
התובע
נ ג ד
הכט בלה
הנתבעת
פסק דין
1. תביעה לתשלום דמי שכירות, לתקופה של כ - 6 חודשים, תקופה שנסתיימה כ- 5 שנים לפני הגשת התביעה.

2. הנתבעת טוענת כי אומנם קיים חוב דמי שכירות, אולם אין זה מקרה שלא הוגשה כנגדה תביעה, היות שבתמורה לדמי השכירות ביצעה עבודות תכנון בשווי של 9,000 $ עד 12,000 $ ולא קיבלה תשלום. התכנון לא נותר על הנייר אלא נעשה בו שימוש לצורך הוצאת היתר.

3. התובע טוען כי אומנם נעשתה עבודת התכנון אולם לא עבורו אלא עבור חברה שיש לה כנראה זיקה אליו.

הנתבעת טוענת כי רק לאחר תקופה ארוכה ולאחר שברור היה כי החובות קוזזו נוצר סכסוך בין הצדדים עקב סרוב לסייע לתובע במתן עדות מסוימת, ולכן הגיש את התביעה.

4. השאלה בתיק זה היא מה היתה ההסכמה בין הצדדים. השאלה אינה שאלה פורמלית, אלא עובדתית. מה הוסכם בין הצדדים והאם סוכם במפורש או במשתמע שעבודות התכנון יבואו במקום דמי השכירות. מכאן שאין חשיבות מכרעת לשאלה אם בסופו של דבר הוגשה הבקשה להיתר ע"י חברה או ע"י התובע עצמו.

5. מעבר לעדויות, אשר היו נגועות בחלקן באינטרסים נוגדים, קיימות הנסיבות האובייקטיביות אשר אינן שנויות במחלוקת.
אין מחלוקת שקיים חוב דמי שכירות.

אין מחלוקת שהנתבעת ביצעה עבודת תכנון מהותית שבגינה לא קיבלה תשלום ואף לא הוצע לה תשלום.

6. העובדות האובייקטיביות הנ"ל מראות כי יש ממש בטענת הנתבעת שהתכנון בוצע בתמורה לדמי השכירות שלא שולמו. העובדות האובייקטיביות, דהיינו התנהגות הצדדים במשך תקופה ארוכה מצביעות על כך כי לא נותר חוב דמי שכירות. רק לאחר שנים, כנראה עקב הסכסוך שפרץ באיחור הוגשה התביעה.

נטען כי העבודות בוצעו עבור חברה ולא עבור התובע ומכאן שאין מקום לקיזוז, וכן נטען כי לא הועלתה טענה לרמת מסך.
דיני חברות - הרמת מסך, הרקע הנורמטיבי.

7. לכלל המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה יש חריגים.
"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מואגד. לפיכך על דרך הכלל קם חוצץ בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי מניותיה. לעיקרון זה בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נלווה תכופות עיקרון נוסף - עקרון הגבלת האחריות. על פי עיקרון זה, אין בעלי המניות חבים בחובות החברה מעבר לסכום שהשקיעו בה.

לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ישנם חריגים אשר נועדו למנוע מצב דברים שבו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מן הדין או להתחמקות מחיובי החוזה. בהתקיים חריגים אלה ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד".

(ע"א 2223/99 קריספי נ. ח. אלקטרוניקה (1998) בע"מ, פ"ד נז (5) 116, 132).

8. תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין.
במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק.

9. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה.
10. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו.

11. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. 60221

12. בחוק החברות החדש נקבעו העילות להרמת מסך בסעיף 6.
הסעיף קובע כי "בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות אם יתקיים תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן".

ס.ק. (ג) קובע כי בית המשפט רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להרים את מסך ההתאגדות אם יש חשש לסיכול כוונתו של כל דין או להונאה או קיפוח של אדם, או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן כאשר ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

13. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפורק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו (8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו:
"במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".

14. בספרו של י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה.

15. אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקרבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא בעקיפין גם עליו באופן אישי, כיוון שהרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטייה להרמת מסך יותר מאשר במקרה בו המנהל פועל עבור החברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל.

16. על הרמת המסך בחברה ראה גם ספרה של ד"ר אירית חביב סגל "דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל-טק 1999.

המחברת מציינת כי בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות.
ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת להיפרע את חובותיהם.
ערוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. (ראה גם עניין קריספי לעיל).

17. חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסוימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה.
כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

עד כאן הרקע הנורמטיבי לסוגיית הרמת המסך, התרמית בדיני חברות והטלת אחריות אישית.

18. ספק אם במקרה זה נדרשת כל הקונסטרוקציה המשפטית הנ"ל. יתכן שהעובדות פשוטות ועיקרן הסכמה מפורשת או משתמעת לויתור על דמי שכירות בתמורה לביצוע עבודות, הסכמה שנעשתה בין אנשים בשר ודם, ולא עם חברה, מכאן שכל הרמת המסך אינה רלוונטית.

19. לחילופין ניתן במקרה זה להתעלם ממסך ההתאגדות היות שטענת התובע לוקה בחוסר תום לב במקרה זה, מתוך ניסיון לסכל את הקיזוז עקב העלאת טענה כי עבודת התכנון נעשתה עבור חברה. ספק אם האבחנה בין התובע לחברה נעשתה על ידו בשלב המוקדם שלב שבו בוצעה עבודה ע"י הנתבעת, ונראה כי רק בשלב מאוחר מבקש התובע לקיים את ההפרדה, כך שבסופו של דבר לא תשולם כל תמורה עבור עבודה שבוצעה. עצם העיכוב הרב בהגשת התביעה לדמי שכירות, למרות אי תשלום דמי שכירות במשך תקופה משמעותית מצביעה על הסכמה לקיזוז, הסכמה לכך שדמי השכירות שולמו לא במזומן אלא ע"י ביצוע העבודות, ע"י הנתבעת עבור התובע או עבור מי שהתובע ביקש. מכאן שאף ללא הרמת מסך אלא שהיו בין הצדדים יחסי ידידות במשך שנים רבות והקשרים ביניהם היו אישיים ולא קשרים עם חברה.

20. עוד טוענת הנתבעת כי החברה שאליה מתייחס התובע אינה פעילה ונמחקה כבר בשנת 1996, והוא אינו עושה בה שימוש אלא לצורך הדיפת טענת הקיזוז של הנתבעת.

אכן מתוך המסמכים עולה כי ההזמנה והפעילות לא היו מול החברה. בוצעה עבודה משמעותית, הכנת תוכניות וקבלת אישורים שונים בשנים 1994-1995.

21. לטענת הנתבעת בוצעה עבודה בשווי של כ - 13,000$ לפי חוו"ד המומחה אשר לא נסתרה.
הנתבעת טוענת כי סוכם בין הצדדים על עיכוב בפינוי המושכר לתקופה מסוימת עד להשלמת בניית דירתה של הנתבעת. טענה זו הוכחה ברמה הנדרשת ולא נסתרה, ולא הובאו עדים כדי לסתור אותה.

22. עוד נטען כי עיכוב של 5 שנים בתביעה פוגע ברצינותה ופוגם באפשרות של הנתבעת להתגונן ע"י המצאת קבלות ומסמכים רלוונטיים.
יש טעם בטענה הנ"ל, אכן עיכוב של 5 שנים בהגשת תביעה פשוטה מעלה שאלות בדבר רצינות התביעה, ונשאלת השאלה מדוע לא הוגשה תביעה כה פשוטה בתוך מועד סביר, לכל היותר שנה-שנתיים. אין לתובע הסבר לעיכוב.
העיכוב בהגשת התביעה גרם לשינוי לרעה במצבה של הנתבעת מבחינה ראייתית, דהיינו נגרם לה נזק ראייתי. יש להתחשב בעובדה זו כאשר משקללים את ראיות הצדדים, או העדר הראיות.

23. באשר לחוב דמי השכירות. לטענת התובעת החוב שאותו היא מקזזת מתייחס ל - 6 חודשים לטענתה לא הוכח גובה החוב ועקב הזמן הרב שחלף התקשתה בהצגת קבלות רלוונטיות בגין תשלומים ששילמה.
יש לקבל את טענת הנתבעת, בייחוד לאחר שהודתה מיד בחוב לגבי 6 חודשים ולא נקטה בהתחמקות או בהכחשה כוללת. דבר זה מעניק לגרסתה אמינות רבה.
מכאן שיש לקבוע כי החוב לא עלה על דמי שכירות של 6 חודשים. חוב זה קוזז עקב העבודות שביצעה הנתבעת.

בנוסף, יש לקבוע כי העיכוב הרב בהגשת התביעה מחזק את הטענה כי גם התובע לא סבר שקיים חוב עד אשר נוצר סכסוך בין הצדדים על רקע עדות מסוימת שסירבה הנתבעת לתת בבית המשפט בתיק אחר (פרשת שקורי).
24. עניין אחרון שיש להתייחס אליו הוא תשלומים בסך כ - 6,000 ש"ח ששילמה הנתבעת עבור התובע מתוך הסכמה שיקח על עצמו את התיקונים בדירות שפינתה. יש לקבל גרסה זו, בין השאר עקב הזמן הרב שחלף כאמור באופן הפוגם ברצינות התביעה, וכן עקב ייחוס אמינות עדיפה לטענות הנתבעת.

25. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה.
בנסיבות, אין צו להוצאות.
ניתן היום כ"א בטבת, תשס"ד (15 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים.
דניאל ארנסט
, שופט








א בית משפט שלום 45509/99 שרון מאיר נ' הכט בלה (פורסם ב-ֽ 15/01/2004)