פסקי דין על אברהמי משה | פסקי דין על לב טוב דוד | פסקי דין על קורמוביל לב טוב |

1294/06 עב     24/01/2010




עב 1294/06 אברהמי משה נ' לב טוב דוד, קורמוביל לב טוב בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001294/06


בפני
:
שופט: גולדברג דניאל
נציג ציבור (ע) מר ליבנה אברהם
נציג ציבור (מ) מר צידון אלישע


24/01/2010



בעניין:
אברהמי משה



ע"י ב"כ
עו"ד אביטן אשר

תובע

נ
ג
ד


1 . לב טוב דוד

2 . קורמוביל לב טוב בע"מ


ע"י ב"כ
עו"ד שוסהיים דרור

נתבעים


פסק דין


לפנינו תביעת התובע לפיצויי פיטורין ופיצויי הלנתם, הפרשי שכר, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנה ופדיון חופשה.
העובדות:
1.
הנתבע ניהל בעבר עסק של שירותי הובלה של מזון ומשקאות. שירותי ההובלה ניתנו בעיקר לשתי חברות. אחת מהן הנה חברת "מבושלת" (עדותו של הנתבע בעמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.09, שורות 11-12, עמוד 18, שורות 2-3).
2.
התובע הועסק על ידי הנתבע החל מחודש 05/04 ועד ליום 15.7.05, בתפקיד של נהג משאית בקו חלוקת מזון ומשקאות.
3.
בתחילת יחסי העבודה הצדדים סיכמו על תנאי העבודה בעל פה. ביום 1.5.05 נחתם חוזה עבודה בכתב בין הצדדים (נספח ו' לתצהיר התובע). קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין נסיבות עריכתו, כפי שיפורט להלן.
4.
התובע הועסק כעובד שעתי (מוסכמה 6).
5.
שעות עבודתו של התובע השתנו באופן יומי, בהתאם לצרכי העבודה (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן).
6.
תלושי השכר משקפים את ששולם בפועל, בכפוף לפלוגתא בדבר שכר חודש יוני 2004, וכן שכר חודש 07/05.
7.
התובע סיים את עבודתו אצל הנתבע ביום 13.7.05 על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בקשר לנסיעתו של התובע ללימודים שהתקיימו במכללה בבני ברק באמצעות רכב העבודה. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה, כפי שיפורט להלן.
התביעה

8.
התובע הגיש ביום 16.2.06 את תביעתו לפיצויי פיטורין ופיצויי הלנתם, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנה, דמי הבראה ופדיון חופשה. תביעתו של התובע לדמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה נזנחו בסיכומיו. תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 2, חברת קורמוביל לב טוב בע"מ
, נמחקה בהסכמת הצדדים בדיון המקדמי שהתקיים ביום 25.12.07. התובע לא פירט את תביעתו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, ועל כן נתבקש לפרט רכיב זה בהתאם להחלטתנו מיום 6.3.07.
9.
ביום 15.4.07 הגיש התובע הודעת פירוט (של רכיב התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות) ובקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 1442/07), ובהתאם להחלטתנו מיום 11.6.07 הבקשה התקבלה. הודעת הפירוט מיום 15.4.07 הנה כתב התביעה המתוקן. הנתבע לא הגיש כתב הגנה מתוקן.
הפלוגתאות כפי שנרשמו בדיון המוקדם וכפי שעולות מכתבי הטענות
10.
מה היה גובה שכרו של התובע והאם התובע זכאי להפרשי שכר?
11.
האם כטענת הנתבע, שולמו לתובע דמי נסיעות ביתר, לאור טענת הנתבע כי הועמדה לרשות התובע משאית צמודה, וככל שייקבע כי אכן שולמו דמי נסיעות ביתר – האם זכאי הנתבע לקזזם מכל סכום שיפסק לטובת התובע, ככל שיפסק?
12.
האם עבד התובע שעות נוספות, והאם זכאי בגינן להפרשי שכר, ובאיזה שיעור? בכפוף לכך, האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר?
13.
האם זכאי התובע לפדיון חופשה, ובאיזה שיעור?
14.
מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם בנסיבות אלה זכאי התובע לפיצויי פיטורים, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים? בכפוף לכך, האם זכאי הנתבע לפיצוי חלף הודעה מוקדמת?

גובה השכר והתביעה להפרשי שכר לחודשים 07/04- 02/05– טענות הצדדים
15.
התובע טען כי בהתאם לתנאי העבודה שסוכמו בין הצדדים בעל פה, היה על הנתבע לשלם לו שכר עבודה בסך 4,500 ₪ נטו (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן, סעיפים 11, 13 לתצהיר התובע). למרות זאת, לטענת התובע שולם לו, בחודשים 07/04- 02/05 (8 חודשים), שכר של 4,000 ₪ נטו בלבד (סעיפים 10+11 לכתב התביעה המתוקן).
16.
כן טען התובע כי הנתבע הבחין בכך שהתובע מנהל רישום של שעות העבודה ובשל חששו להיתבע לתשלום הפרשי השכר, ערך עם התובע הסכם מיום 1.5.05 שתחולתו רטרואקטיבי, תוך מחשבה שההסכם החדש יבטל את קודמו (סעיף 13-15 לכתב התביעה המתוקן, סעיף 16 לתצהיר). בהסכם החדש נקבע שכר בסך 4,200 ₪, שהנו נמוך יותר מהשכר ההתחלתי בסך 4,500 נטו, עליו סיכמו הצדדים. ההסכם צורף כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן.
17.
כן טען התובע כי בשל מצוקתו הכלכלית, ולאור הבטחת הנתבע כי מעתה תשולם לו תוספת שכר בסך 200 ₪ לחודש, הסכים התובע לחתום על ההסכם החדש (סעיף 18 לתצהיר). בנסיבות אלה, טוען התובע, כי הנו זכאי להפרשי שכר בסך 4,000 ₪ (לפי חישוב הפרשי שכר בסך 500 ₪ לחודש

x
8 חודשים), בתוספת פיצויי הלנה (סעיפים 20-21 לתצהיר).
18.
מנגד, טען הנתבע כי שכרו של התובע השתנה בהתאם למספר שעות העבודה שביצע בפועל ולפי שכר המינימום, ובדרך כלל עמד על סך של כ-4,000 ₪ לחודש. מתלושי השכר עולה כי שולמו לתובע דמי נסיעות, על אף שלתובע ניתן רכב צמוד, ולפיכך יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע, ככל שיפסק, את התשלומים העודפים ששולמו לו בגין נסיעות (סעיף 9 לכתב ההגנה, סעיפים 9+16 לתצהיר).
19.
הנתבע הוסיף, כי ההסכם מיום 1.5.05, נערך ונוסח על ידי התובע, וכי התובע איים עליו שאם לא יחתום על החוזה הוא יפסיק את עבודתו. בשים לב לכך כי פנייתו של התובע אליו נעשתה בשעת לחץ בעבודה ולאור חששו כי יחוייב בקנס בסך 10,000 ₪ על ידי חברת "מבושלת", חתם על החוזה, בלית ברירה (סעיפים 10-11 לתצהיר הנתבע).


דיון והכרעה
20.
כידוע, כלל הוא כי נטל ההוכחה מהו גובה שכרו של העובד מוטל על העובד (דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ - נתי גפן, פד"ע כו, 547). נציין כבר כעת, כי לא השתכנענו מטענת התובע כי שכרו ההתחלתי המוסכם עמד על סך של 4,500 ₪ נטו בחודש. זאת, בשים לב לסתירות הרבות שנמצאו בגרסתו של התובע לעניין גובה השכר ההתחלתי המוסכם ולסתירות שנמצאו בגרסתו לעניין נסיבות חתימת חוזה העבודה מיום 1.5.05, שצורף כנספח ו' לתצהיר התובע.
21.
ביום 1.5.05 נחתם בין הצדדים חוזה עבודה, בתנאים המפורטים כדלהלן:
"מועד תחילת העסקה ע"פ הסכם זה: 20/06/2004.


1) תפקיד:

נהג משאית להובלה.

2) תנאי ההסכם:

א. מהשעה הראשונה עד 250 שעות בחודש שכר של 4200 ₪.

ב. משעת עבודה של 251 והלאה יקבל העובד תוספת של 20 ₪ בנטו.

ג. שכר עבודה תיחשב לפי יומי.

..."
22.
התובע טען בכתב התביעה המתוקן מיום 15.4.07, כי בהתאם לחוזה העבודה שסוכם בין הצדדים בעל פה, היה על הנתבע לשלם לו שכר בשיעור של 4,500 ₪ נטו לחודש (סעיף 10). עם זאת, בחקירתו הנגדית טען התובע כי השכר ההתחלתי המוסכם עמד על סך של 4,500 ₪ ברוטו (עמוד 3, שורות 18-21). בהמשך עדותו אישר התובע כי הסכום שפורט בסעיף 11 לתצהירו (4,500 ₪) שמבטא את השכר שהובטח לו זה שכר ברוטו ולא נטו כפי שטען (עמוד 5, שורות 20-21). בסיכומיו, חזר התובע על הטענה כי השכר ההתחלתי המוסכם עמד על סך של 4,500 ₪ ברוטו (עמוד 4 לסיכומים, סעיף ב).
23.
כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית אם ערך חישוב של הפער בין השכר שסוכם עליו בברוטו (4,500) לבין השכר ששולם בנטו (4,000), שכן התוצאה המתקבלת הנה השכר ששולם לו (4,000 ₪ נטו), טען כי אינו יודע לחשב את מרכיבי השכר (עמוד 3, שורות 22-24).
24.
גם גרסת התובע לעניין נסיבות חתימת הסכם העבודה מיום 1.5.05 לא היתה אמינה בעינינו לאור הסתירות שנתגלו בה. כך למשל, התובע טען בתצהיר עדותו הראשי, כי "לאחר שהבחין הנתבע כי התובע מקפיד על רישום שעות העבודה, ובשל חששו כי יאלץ בעתיד לשלם לתובע את השכר המוסכם בסך 4,500 נטו, ערך הנתבע ביום 1.5.05 הסכם עבודה חדש המוחל רטרואקטיבית, תוך מחשבה שהסכם זה, בו נקבע שכר בסך 4,200 ₪, יבטל את התחייבויותיו הקודמות של הנתבע" (סעיף 16 לתצהיר). עם זאת, ובניגוד לאמור בתצהיר עדותו, אישר התובע בעדותו בחקירתו הנגדית את טענת הנתבע, לפיה התובע ערך וניסח בעצמו את הסכם העבודה באמצעות מחשבו האישי (עמוד 2, שורות 27-28, עמוד 3, שורות 1-2). כך שגרסתו בעניין זה אף היא נמצאה לא אמינה ועדותו בחקירתו הנגדית תמכה בגרסת הנתבע.
25.
כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית, האם אין זה מוזר כי התובע במעמדו כעובד מנסח חוזה עבודה, שנה לאחר מועד תחילת עבודתו, באופן רטרואקטיבי, ומביא את נוסח החוזה למעבידו לחתימתו, השיב בשלילה (עמוד 3, שורות 3-5). תשובתו של התובע בעניין זה איננה מקובלת עלינו. אמנם, הנתבע אישר בעדותו כי התובע הוא העובד היחידי עמו חתם הסכם עבודה, לאחר שהתובע הציב לו אולטימטום לחתום על החוזה או שיעזוב, ולכן היתה יכולה להישמע טענה מצד התובע כי הדבר נעשה לשם עיגון זכויותיו בהסכם כתוב (עמוד 18, שורות 18-23). עם זאת, העובדה שהדבר נעשה בסמוך למועד הפסקת עבודתו מעוררת תמיהה, שכן לא ברור מדוע המתין התובע זמן רב כל כך עד שהחליט לדרוש מהנתבע לחתום על חוזה עבודה המתיימר להיות חוזה עבודה המשקף תנאי עבודה מוסמכים? התובע סיפק במהלך עדותו מספר גרסאות עובדתיות שונות לסיבה לכך שהחוזה נערך ונחתם במועד שבו נחתם, קרי לאחר שנת עבודה.
26.
הגרסה הראשונה- התובע טען בתחילת עדותו כי לא החתים את הנתבע עם תחילת עבודתו, מכיוון שבשום עבודה קודמת לא היה צורך להחתים את המעביד, והוא האמין לנתבע שיקיים את תנאי העבודה המוסכמים בעל פה, שכן הנתבע היה דתי והוא נראה לו אמין. התובע הוסיף וטען כי הנתבע פנה אליו לאחר שנה ואמר לו ש"יסגנן חוזה כי אינו יודע עברית טוב" (עמוד 3, שורות 8-11). הגרסה השניה - בהמשך עדותו טען התובע כי הסיבה להחתמת הנתבע במועד האמור היתה
בשל העובדה שזה נעשה בתקופה של העלאת שכר והנתבע אמר לו "שלא יהיו בעיות, שיסגנן חוזה והוא יחתום עליו" (עמוד 3, שורות 12-14). גרסה זו מוקשית, שכן הצד שיש לו ענין בעיגון את תנאי העבודה בכתב בשלב של העלאת שכר הוא דווקא העובד ולא המעביד. הגרסה השלישית - בהמשך עדותו טען התובע כי הסיבה העיקרית לעריכת הסכם העבודה היתה הפער שראה בין השכר שהובטח לו לבין השכר ששולם לו בפועל (עמוד 4, שורות 2-4). הנה כי כן, לתובע שלוש גרסאות עובדתיות שונות, בנוסף לגרסה המפורטת בכתב התביעה, לעניין סיבת עריכת הסכם העבודה במועד שבו נערך ונחתם ההסכם, ולפיכך עדותו איננה אמינה בעינינו.
27.
לפי התרשמותנו, התובע ניסה להכשיל את הנתבע בכך שביקש ממנו לחתום על חוזה עבודה שתנאיו נוגדים את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשמ"א -1981, כחודשיים לפני מועד עזיבתו, ויתכן כי הסיבה האמיתית לעיתוי שבו נעשה הדבר הוא הניסיון לבסס את התביעה בה עסקינן. עוד נרחיב על כך בדיוננו בתביעת התובע לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.
28.
מתלושי השכר של התובע עולה כי השכר ששולם לתובע עד למועד העלאת השכר (סמוך לחודש 05/05) עמד על סך 4,000 ₪ נטו, מידי חודש, למעט ארבעה חודשים בודדים (בחודש 06/04 התובע לא עבד חודש מלא והשכר עמד על סך של 1,423 ₪; בחודש 07/04 השכר עמד על סך 3,700 ₪ נטו; בחודש 01/05 השכר עמד על סך של 4,216 ₪ נטו, יתכן שהפער נובע מביצוע שעות נוספות; בחודש 04/05 השכר עמד על סך של 5,219 ₪, בין היתר, בשל העובדה כי לתובע שולמו דמי הבראה בסך 1,530 ₪. כמו כן, נראה כי בחודש 04/05 הועלה שכרו של התובע, כלומר חודש לפני מועד חתימת חוזה העבודה מיום 1.5.05).
29.
בענייננו, הוכח כי שכרו ההתחלתי של התובע עמד על סך של 4,000 ₪ נטו לחודש, ולא 4,500 ₪ נטו, כפי שטען התובע. על פי תלושי השכר, זה השכר ששולם לו בפועל, והתובע לא הוכיח כי הוסכם עמו על שכר בשיעור 4,500 ₪ נטו. לפיכך, תביעתו להפרשי שכר בגין חודשים 07/04- 02/05 נדחית.
30.
למעלה מן הצורך יצוין, כי עדות הנתבע לפיה דרישת העלאת השכר על ידי התובע היתה לגיטימית (עמוד 20, שורות 1-4), איננה סותרת את טענת הנתבע כי התובע איים עליו שאם הוא לא יאות לחתום על החוזה הוא יפסיק את עבודתו לאלתר. אדרבא, היא מחזקת את מסקנתנו כי השכר ההתחלתי היה נמוך מהנטען על ידי התובע, שכן רק בחודש 05/05 הסכים הנתבע לעלות לתובע את שכרו בסך של 200 ₪ לחודש. במילים אחרות, ככל שהשכר ההתחלתי המובטח היה 4,500 ₪ נטו כפי שטען התובע, מדוע לא דרש התובע בחוזה העבודה שניסח בעצמו לפחות את השכר ההתחלתי, או מעבר לכך? ככל שהיה ממש בטענתו, היינו מצפים שידרוש מהמעביד לפחות את השכר שהובטח.
31.
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי השכר ההתחלתי המוסכם של התובע עמד על סך של 4,000 ₪ נטו לחודש, והועלה החל מחודש 04/05 לסך של 4,200 ₪ נטו לחודש (כפי שעולה מתלוש השכר לחודש 04/05).
32.
טענת הנתבע כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע, ככל שיפסק, תשלומים "עודפים" ששולמו לתובע, בגין דמי נסיעות איננה מקובלת עלינו. מתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבע עמד בתשלום השכר ההתחלתי המוסכם בסך 4,000 ₪ נטו, בין היתר, בשל העובדה כי בתלוש השכר גולם רכיב דמי הנסיעות (בסך 216 ₪ לחודש) אשר הגדיל את סכום הברוטו לתשלום, כך ששכר הברוטו עמד על סך של 4,349 ₪ לחודש, ותשלום הנטו עמד על סך של 4,000 ₪. מדובר, למעשה, בהסדר שכר כולל הכולל דמי נסיעות. העובדה כי לא שולמו לתובע דמי נסיעות או דמי נסיעות חלקיים בחודשים בהם לא עבד חודשים מלאים (כגון: חודש 06/04 וחודש 07/05) מחזקת את מסקנתנו כי לא מדובר בטעות.
התביעה להפרשי שכר בגין חודש 06/04- טענות הצדדים
33.
באשר לתביעת התובע להפרשי שכר בגין חודש העבודה הראשון 06/04 בסך 723 ₪, לא שוכנענו מטענת התובע כי לא שולם מלוא שכרו. גם בעניין זה עדותו של התובע לא היתה אמינה בעינינו.
34.
התובע טען כי בגין חודש עבודה 06/04 הונפק לו תלוש שכר בסך 1,423 ₪ נטו, אולם בפועל שולם לו סך של 700 ₪ בלבד באמצעות צ'ק (תלוש השכר ותצלום הצ'ק צורפו כנספחים ג'-ד' לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, הנו זכאי להפרשי שכר בסך 723 ₪ (סעיפים 8+9 לכתב התביעה המתוקן). בתצהיר עדותו טען התובע כי הדבר נודע לו רק לאחר שקיבל את תלושי השכר של 6 חודשי העבודה הראשונים, שנמסרו לו רטרואקטיבית, לאחר פניות חוזרות ונשנות שלו לנתבע (סעיפים 7+8 לתצהיר).
35.
הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את תביעת התובע להפרשי שכר בגין חודש 06/04 וטען כי שולם לתובע סכום נוסף של 700 ₪ במזומן, והיתרה של 23 ₪ קוזזה מאוחר יותר (סעיפים 6+7). בתצהיר עדותו טען הנתבע כי התובע קיבל בתחילת עבודתו מפרעה במזומן בסך 700 ₪ על חשבון המשכורת, וכי תמוה הדבר כי התובע לא פנה לנתבע ולו פעם אחת בטענה כי לא שולם לו שכרו, בשים לב לטענתו כי היה במצב כלכלי קשה (סעיפים 7+8 לתצהיר).
דיון והכרעה
36.
התובע הכחיש בעדותו בחקירתו הנגדית כי קיבל מהנתבע מפרעה בסך 700 ₪ במזומן, על חשבון המשכורת של חודש 06/04 (עמוד 5, שורות 5-8).
37.
הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי התובע ביקש בימיו הראשונים לעבודתו מפרעה בסך 700 ₪ על מנת לרכוש סיגריות, וכי הוא ראה לנכון לאשר לתובע את המפרעה על מנת ליתן לתובע תחושה כי הוא סומך עליו (עמוד 21, שורה 27, עמוד 22, שורות 1-2). אמנם, הנתבע העיד כי הוא לא החתים את התובע על שום מסמך המאשר את קבלת המפרעה, אך אנו סבורים כי אין הדבר צריך לשמש לנתבע לרועץ, בשים לב לעדות התובע כי אכן נהג לבקש ולקבל מידי חודש מפרעה מהנתבע לצורך רכישת סיגריות (עמוד 4, שורות 14-16, עמוד 5, שורות 23-25, עמוד 7, שורות 11-19).
38.
כמו כן העובדה כי אף אחת מן המפרעות שקיבל התובע מידי חודש בסך 150-200 ₪ (כאמור בעדותו בעמוד 4, שורות 14-16, עמוד 5, שורות 23-25), לא צוינה בתלושי השכר שנמסרו לתובע כמפרעה על חשבון המשכורת, מעידה על כך כי הנתבע נתן אמון בתובע ולפיכך אי החתמת התובע על קבלת המפרעה אינה צריכה לשמש נגד הנתבע.
39.
כמו כן העובדה כי תשעה ימים לאחר מועד חתימת החוזה, ביום 10.5.05 (הנספח האחרון לתצהיר הנתבע), שלח התובע לנתבע הודעת מייל בדואר אלקטרוני ובו פירט את חובותיו מול זכויותיו במקום עבודתו, אך לא ציין תביעותיו לעניין הפרשי השכר מחזקת את מסקנתנו כי תביעתו איננה מבוססת.
התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות- טענות הצדדים
40.
לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו לא שולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות (סעיף 46 לתצהיר). התובע טען כי שעות עבודתו השתנו על בסיס יומי בהתאם לאופי העבודה, ולפיכך הוא ניהל רישום יום יומי של עבודתו (סעיפים 2+3 לכתב התביעה המתוקן, סעיף 5 לתצהיר). התובע צירף לכתב התביעה המתוקן תחשיב המבוסס על רישום שעות עבודתו (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). התחשיב של התובע מתייחס אך לחלק מתקופת העבודה, שכן לטענת התובע, חלק מהרישומים של שעות עבודתו נמחקו ממחשבו האישי. התחשיב מתייחס לחודשים: 07/04, 08/04, 01/05, 04/05, 05/05, 06/05 (סה"כ 6 חודשים). התובע מבקש לעשות שימוש בתחשיב שערך ולייחס אותו גם לתקופת העבודה הנוספת (7 חודשים), תקופה העבודה בגינה נמחקו הרישומים של שעות עבודתו ממחשבו, שכן לטענתו, במשך כל תקופת עבודתו הוא עבד באותה מתכונת עבודה (סעיף 22 לכתב התביעה המתוקן+ סעיף 49 לתצהיר). התביעה של התובע ברכיב זה מסתכמת בסך של 12,881 ₪, בתוספת פיצויי הלנה (סעיפים 22+23 לכתב התביעה המתוקן, סעיפים 49+50 לתצהיר).
41.
מנגד, טען הנתבע כי התובע לא עבד שעות נוספות (סעיף 17 לכתב ההגנה). כמו כן, רישומי המחשב של התובע אינם רלוונטיים שכן הם נרשמו, ללא כל פיקוח ומעקב של הנתבע. התובע צירף לתצהירו רישומים בכתב שהעבירה חברת "מבושלת" לנתבע בקשר לסידורי העבודה (סעיף 4 לתצהיר). אין מקום לשלם לתובע תשלום נוסף מעבר למה ששולם לו על ידי הנתבע, שכן התובע לא עבד שעות נוספות, ולפיכך אין מקום אף לפסיקת פיצויי הלנה (סעיף 16 +24 לתצהיר).
דיון והכרעה
42.
כידוע, התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/3-32 מרלן פרומוביץ נ' ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39; דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ' מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584; דב"ע 98/ 3-76 גאנם וסאם נ' צ'אם מוצרי מזון בע"מ (לא פורסם); ע"ע 1215/00 דוד סגל נ' דובל'ה ריהוט מודרני בע"מ (לא פורסם); ע"ע 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ (לא פורסם); ע"ע 1038/00 שלמה מנחם ואח' נ' שאול יוסף-פונדק שאול (לא פורסם)).
43.
עם זאת, מגמת בית הדין הארצי לעבודה בשנים האחרונות הנה הגמשת נטל הראיה החל על התובע גמול שעות נוספות במקרים בהם שוכנע כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, כבמקרה של עובדים סיעודיים. בכל המקרים הנ"ל די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכחה מדויקת של שעות עבודתו (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפריים (טרם פורסם), וראה האסמכתאות המובאות שם). באותו

פסק דין
(סעיף 38 לפסק הדין) התייחסה כב' השופטת לאה גליקסמן לשינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראיה להוכחת תביעות של עובדים מכוח חוקי המגן, וקבעה כי בהעדר רישומים של המעביד בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק.
44.
לענייננו, התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה הכוללת ביצוע שעות נוספות ולפיכך אין מקום להעברת נטל הראיה לנתבע בהתאם לפסיקה המוזכרת לעיל. יתרה מכך, התובע טען שתי טענות עובדתיות סותרות לעניין מתכונת עבודתו. מצד אחד טען התובע כי "שעות עבודתו השתנו על בסיס יומי בהתאם לאופי העבודה" (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן). בניגוד לכך טען התובע (כאשר ביקש לעשות שימוש בתחשיב שערך ולייחס אותו גם לתקופת העבודה הנוספת בגינה נמחקו הרישומים של שעות עבודתו ממחשבו) כי "במשך כל תקופת עבודתו הוא עבד באותה מתכונת עבודה" (סעיף 22 לכתב התביעה המתוקן+ סעיף 49 לתצהיר).
45.
בשים לב לאופי העבודה מקובלת עלינו טענת התובע כי הוא נדרש לעבוד ואכן עבד שעות נוספות. עם זאת, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את מספר שעות העבודה הנוספות שעבד בפועל, או את מתכונת העבודה הקבועה הכוללת ביצוע שעות נוספות אשר די בה על מנת להעביר את נטל ההוכחה למעסיק.
46.
באשר לנספחים א' וח' לתצהיר התובע (רישום שעות עבודה + תחשיב התובע לגמול בגין עבודה בשעות נוספות), מידת האמון שיש לנו במסמכים אלה הנה נמוכה מאוד לאור העובדה שעדות התובע לאורך כל ההליך לא היתה אמינה בעינינו.
47.
יתרה מכך, אף העובדה כי בהודעת המייל ששלח התובע לנתבע ביום 10.5.05 (הנספח האחרון לתצהיר הנתבע), בו פירט את חובותיו מול זכויותיו במקום עבודתו, אך לא ציין תביעותיו לעניין הפרשי השכר מחזקת את מסקנתנו כי תביעתו ברכיב זה אף היא איננה מבוססת.
48.
כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא פירט במייל ששלח לנתבע ביום 10.5.05 את תביעתו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות השיב התובע, כי לא הכיר את החוק. לטענתו, לאחר שחתם על החוזה לפיו הנו מחויב לעבוד 250 שעות בחודש, נודע לו כי לא מקיימים כלפיו את הוראות החוק לעניין תשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות, וכי חתם על הסכם עבודה עם שעות גלובאליות ולא ידע אם ההסכם הנו חוקי (עמוד 1, שורות 12-15, עמוד 2, שורות 1-5, עמוד 2 שורות 15-18).
49.
כאמור לעיל, התרשמותנו היתה שהתובע ניסה להכשיל את הנתבע בכך שביקש ממנו לחתום על חוזה עבודה שתנאיו נוגדים את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשמ"א -1981, כחודשיים לפני מועד עזיבתו, ויתכן כי הסיבה האמיתית שעמדה מאחורי מהלך זה של התובע, בעיתוי שנעשה במועד הסמוך לסיום יחסי העבודה, היא הניסיון לבסס את התביעה בה עסקינן.
50.
יתרה מכך, טענת התובע כי לא הכיר את החוק לעניין גמול בגין עבודה בשעות נוספות איננה מקובלת עלינו לאור ניסיונו התעסוקתי של התובע בשוק העבודה. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי היה בצבא קבע משנת 1989- 1991, והחל את ניסיונו התעסוקתי בשוק העבודה החל משנת 1991. התובע עבד בחברת "וולוו- הונדה" החל משנת 1991-1999 (תקופה של 8 שנים), לאחר מכן שימש כסגן מנהל סניף ב"שופרסל" בין שנים 1999-2004 (תקופה של 6 שנים). לאחר מכן עבד התובע בתפקיד של קצין תחבורה במשטרת ישראל, ולבסוף התקבל לעבודתו אצל הנתבע (עמוד 2, שורות 7-12).
51.
איננו מאמינים לתובע כי לא הכיר את המושג של שעות נוספות וכי לא ידע אם ההסכם העבודה שהוא עצמו ניסח ביום 1.5.05 הנו חוקי, שכן התובע עבד בחברות ובמוסדות מוכרים, ולא יתכן כי לא נתקל במסגרת עבודתו במקומות עבודה קודמים בנושא השכר לעניין שעות עבודה נוספות.
52.
התובע אישר בעדותו כי במסגרת עבודתו כסגן מנהל סניף ב"שופרסל" הוא היה אחראי על צוות של עובדים. עם זאת הוא טען כי לא ידע כמה שעות בחודש מהוות משרה מלאה, שכן לא עסק כלל בענייני שכר (עמוד 5, שורות 1-2). תשובתו זו של התובע אינה מקובלת עלינו.
53.
אף אם טענתו כי לא עסק בענייני שכר נכונה, עדיין לא סביר בעינינו כי אדם בעל ניסיון תעסוקתי רב כשל התובע לא יכיר את מושג "השעות הנוספות" ולא ידע את מספר השעות הרגילות המהוות משרה מלאה.
54.
טענת התובע כי במייל ששלח לנתבע מיום 10.5.05 (המפרט את החובות והזכויות שלו מול המעסיק) לא נכללה תביעתו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, מכיוון ש"המייל התייחס לנושאים שונים לחלוטין, כגון מחשב שרכב מהנתבע או בקלית ששבר והיה צריך לשלם עליה, ולא על נושאים הנוגעים לשכר" אף היא איננה מקובלת עלינו. העובדה שבמייל מיום 10.5.05 התייחס התובע לתביעתו לדמי הבראה מפריכה את טענתו האמורה.
55.
אף טענת התובע כי לאור "המצב כלכלי הקשה בו היה נתון אמר לעצמו כי יבליג על כך" (עדותו בעמוד 4, שורות 11-16), איננה מקובלת עלינו. אדרבא, התנהגותו של התובע אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות של אדם הנתון במצב כלכלי קשה, שכן לא מצופה מאדם הנתון במצב כלכלי קשה "לישון על זכויותיו" אלא ההיפך הוא הנכון. אדם הנתון במצב כלכלי קשה הסובר או יודע כי מגיעים לו כספים מהמעביד, סביר להניח כי יידע את המעביד על הכספים שהוא סובר שמגיעים לו וכי יפעל לגבית כספים אלה, ככל שהמעביד מסרב לשלמם. בענייננו, התובע כלל לא פנה אל הנתבע בדרישה לתשלום בגין גמול שעות נוספות.
56.
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי תביעתו של התובע לגמול בגין עבודה בשעות נוספות איננה מבוססת ולפיכך נדחית.
התביעה לפדיון חופשה
57.
התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו הוא ניצל רק 4 ימי חופשה, ולפיכך הנו זכאי לפדיון חופשה בסך 2,880 ₪ (סעיף 30 לכתב התביעה המתוקן+ סעיף 57 לתצהיר).
58.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובע ניצל 16 ימי חופשה בתאריכים ידועים וברורים (סעיף 16), וצירף לתצהיר עדותו הראשי מסמך המפרט את מועדי החופשה.
59.
כידוע,

נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי העובד, ובנוגע ליתרת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעסיק (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). עם זאת, נקבע כי הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות (ע"ע 1415/04 אברהם גולדה - גולדה שטיחים, מיום 10.1.05). כך, ובהיעדר ראיה לסתור, יסתפק בית הדין גם בהצגתו של תלוש שכר, המהווה ראשית ראייה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע (דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר, מיום 1.5.96).
60.

בענייננו, לא שוכנענו כי התובע ניצל את כל ימי החופשה המפורטים במסמך שהוצג על ידי הנתבע. זאת, בשים לב לכך כי המסמך המצורף הנו מסמך

word
רגיל שכל אחד יכול היה להדפיס, בכל רגע נתון, ולפיכך לא נתנו למסמך זה משקל מכריע. כמו כן, העובדה שמסמך זה סותר את האמור בתלוש השכר האחרון (חודש 07/05), לפיו נצברו לטובת התובע 9 ימי חופשה, מחזקת את מסקנתנו כי אין מדובר ברישום שנעשה בזמן אמת.
61.
על יסוד האמור לעיל החלטנו לאמץ את האמור בתלוש השכר האחרון, לפיו נצברו לטובת התובע 9 ימי חופשה. בהתאם להוראת סעיף 45 להסכם הקיבוצי בענף ההובלה (מיום 4.8.88, מספרו 7037/88) וצו ההרחבה בענף ההובלה (פרק רביעי לעניין ימי העבודה ושעות העבודה) נקבע כי שעות העבודה השבועיות הרגילות יהיו 44 שעות. כלומר, משרה מלאה הנה בת 189 שעות רגילות חודשיות. מכיוון ששכרו האחרון של התובע עמד של סך של 4,200 ₪ בגין משרה מלאה, הרי שהתעריף של יום עבודה של התובע הנו 177.76 ₪. לפיכך התובע הנו זכאי לסך של 1,599.84 ₪ (9 ימים

x
177.76 ₪), בתוספת ריבית והצמדה מיום 10.8.05 ועד למועד התשלום בפועל.
נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים- טענות הצדדים
62.
כמבואר לעיל, התובע סיים את עבודתו אצל הנתבע ביום 13.7.05 על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בקשר לנסיעתו של התובע ללימודים שהתקיימו בימים שני וחמישי (בשעות הערב), במכללה בבני ברק באמצעות המשאית ששימשה אותו לעבודתו. קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה.
63.
התובע טען כי הנתבע אישר לו להגיע ללימודיו עם המשאית ששימשה אותו לעבודתו, בכפוף לכך שיציאתו ללימודים לא תפגע בקו חלוקת המשקאות ביום חמישי. כלומר, היציאה ללימודים תתבצע לאחר שסיים התובע את קו חלוקת המשקאות. לטענת התובע, ביום חמישי ה- 7.7.05, התקשר אליו הנתבע וחזר בו מהסכמתו וביקש ממנו שלא לנסוע עם הרכב ללימודיו. התובע טען, כי באותה השיחה הוא יידע את הנתבע על כך שאין בכוונתו להפסיד את השיעורים לאור העלות הגבוהה שהשקיע בלימודים (10,000 ₪), ולפיכך ביקש מהנתבע למצוא לו מחליף לבצע את קו חלוקת המשקאות ביום חמישי בערב. ביום רביעי שלאחר מכן התקשר הנתבע אל התובע למסור לו את סידור העבודה ליום חמישי, תוך שהוא מבקש מהתובע לבצע גם את קו חלוקת המשקאות, אך התובע סירב לכך בשל לימודיו, ובתגובה הנתבע אמר לו שלא להגיע לעבודה למחרת וניתק לו את הטלפון (סעיפים 29-36).
64.
מנגד, טען הנתבע כי התובע עזב את עבודתו מרצונו החופשי ללא כל הודעה מראש, לאחר שראה כי אינו מסוגל להתמיד בעבודתו ולאחר שנתגלה לנתבע כי התובע עושה שימוש ברכב של העבודה לצרכיו האישיים, ללא הסכמתו. בנסיבות אלה, טוען הנתבע כי הוא זכאי לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת, אותו יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע, ככל שיפסק (סעיפים 11+12 לכתב ההגנה).
65.
הנתבע הוסיף כי מעולם לא אישר לתובע לנסוע ללימודיו באמצעות רכב העבודה, וכי התובע הודיע לו ביום 13.7.05 כי הוא מפסיק את עבודתו, וכי התובע אף זייף את חתימתו על מסמך המתיימר להיות אישור של הנתבע בדבר מועד החזרת הרכב לידיו ביום 13.7.05, כאשר בפועל הרכב הוחזר לידיו רק ביום 17.7.05 (סעיפים 17, 19, 21 לתצהיר הנתבע).
דיון והכרעה
66.
כידוע, נטל ההוכחה בתביעה לפיצויי פיטורים מוטל על התובע, בבחינת היותו "המוציא מחברו". בענייננו, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא פוטר מעבודתו. בהתאם לעדויות ולראיות שהובאו בפני
נו עולה תמונה הפוכה כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו, להלן נימוקינו.
67.
בסעיף 29 לתצהיר התובע נאמר "עזיבת עבודתי היתה על רקע של חילוקי דעות שהתגלעו בינינו באשר ללימודי ...". כבר בשלב התצהיר מצאנו שינוי בגרסה של התובע, מנקיטה בלשון "פוטר" (כאמור בכתב התביעה המתוקן, סעיף 18), לנקיטה בלשון "עזיבה".
68.
התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי לפני שהגיע לביתו של הנתבע לשם החזרת הרכב (ביום רביעי 13.7.05), הלך לביתו וסגנן מכתב בדבר אישור החזרת הרכב לידי הנתבע (עמוד 12, שורות 22-28). התנהגות זו של הנתבע מעידה על כך כי התובע היה בדעה כי הוא מסיים את עבודתו באותו היום, והוא רצה לחסן את עצמו מפני תביעות עתידיות הקשורות לנהיגה ברכב או קנסות שעשויים להגיע אליו לאחר מועד החזרת הרכב.
69.
לאחר מכן העיד התובע כי השיחה "התגלגלה" (כתוארו בעדותו) כך שהנתבע הציע לתובע לחזור עם הרכב הביתה ואמר לו שיעבוד ביום חמישי, יבצע את קו חלוקת המשקאות, ולאחר מכן יגיע ללימודיו עם המשאית. לטענת התובע, הנתבע אמר לו להחזיר את הרכב ביום שישי "ובזה נגמר הסיפור כלומר סיום העבודה" (עמוד 13, שורות 1-6). בהמשך עדותו טען התובע כי ביום חמישי (יום למחרת) העביר הנתבע לתובע את סידור העבודה ואמר לו כי הוא "מחויב לתת לו 14 יום", וכי "זה היה מקובל עלי" (עמוד 13, שורות 6-7). העובדה כי דרישת הנתבע להמשך עבודת התובע בתקופת ההודעה המוקדמת אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי הוא פוטר, להיפך, היא מתיישבת דווקא עם המסקנה כי התפטר.
70.
על פי התרשמותנו, התובע החליט לעזוב את מקום עבודתו כבר בחודש מאי 2005. למסקנה זו הגענו לאור המהלכים שבהם החל התובע בחודש זה. כך למשל, ביום 1.5.05 החתים התובע את הנתבע על הסכם עבודה רטרואקטיבי. בנוסף לכך, התובע העביר לנתבע מסמך באמצעות הדואר האלקטרוני (ביום 10.5.05) המפרט את חובותיו מול זכויותיו במקום העבודה. כמו כן בהודעת הדואר האלקטרוני ששלח התובע לנתבע מיום 31.5.05 (נספח א' לתצהיר התובע) אליו צורפו שלושה קבצים ("גיליון שעות מאי", "נסיעות ברכבים" ו"ריכוז ככלי משאיות") נאמר "יהודה ודוד בזה הרגע נשלחו אליכם 3 דוחות לחודש מאי למי שלא מבין זה 1.5.05-31.5.05. תעיינו בהם בבקשה נראה לכם טוב ספרו רק לי ואם לא אז תשמרו את דעתכם לעצמכם". אדם שרוצה לשמור על מקום עבודתו לא היה פונה למעסיק בצורה שבה פנה התובע.
71.
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו ולפיכך איננו זכאי לפיצויי פיטורים.
72.
לאחר שקבענו כי התובע התפטר מעבודתו אנו קובעים כי היה על התובע ליתן לנתבע הודעה מוקדמת. מכיוון שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר היות התובע עובד בשכר, הרי שהנתבע היה זכאי להודעה מוקדמת של 14 יום.
73.
התובע התפטר ביום 13.7.05 (יום רביעי) ועבד בפועל רק יומיים לאחר מכן (בימים חמישי ושישי), שכן במוצ"ש הוא הודיע לנתבע כי אינו חש בטוב. התובע הציג 3 ימי מחלה (נספח ז' לתצהיר התובע) ולפיכך הנו חייב לנתבע פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת עבור 9 ימים בהם לא עבד.
74.
על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כי התובע חייב לנתבע פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת בסך 1,599.84 ₪ (לפי חישוב שכרו היומי בסך 177.76 ₪

x
9), אותם יש לקזז מהסכום שנפסק לטובת התובע לפי

פסק דין
זה.
התביעה לשכר חודש 07/05
75.
התובע טען כי לא שולם לו שכר עבודה בגין חודש העבודה האחרון 07/05.
76.
הנתבע הכחיש באופן כללי את תביעת התובע לשכר עבודה בחודש 07/05 (סעיף 14 לכתב ההגנה). עם זאת, הנתבע הודה בדיון המקדמי שהתקיים ביום 25.12.07, כי עיכב את שכרו האחרון של התובע בשל מעורבותו בתאונה אשר התרחשה ברכב שבה נהג
(עמוד 2, שורות 6-7).
77.
הנתבע לא הציג בפני
נו אישור לכך שהוגשה נגדו תביעה בעניין התאונה שהיה מעורב בה התובע, ולפיכך אנו קובעים כי הנתבע ישלם לתובע את שכרו האחרון בגין חודש 07/05. בהתאם לקביעתנו לעיל, התובע עבד עד יום 15.7.05 בפועל, ולפיכך הנו זכאי לשכר עבור עבודתו. בהתאם לתלוש השכר היה על הנתבע לשלם לתובע שכר בסך 2,100 ₪, לסכום זה יתווספו ריבית והצמדה מיום 10.8.05 ועד למועד התשלום בפועל.


סוף דבר
78.
התביעה נדחית, למעט בעניין תשלום שכר חודש 7/05. הסכום שנפסק לטובת התובע בסך 1,599.84 ₪ (בגין פדיון 9 ימי חופשה) מקוזז מהסכום שנפסק לטובת הנתבע בסך 1,599.84 ₪ (בגין פיצוי חלף הודעה מוקדמת עבור 9 ימים).
79.
הנתבע ישלם לתובע סך של 2,100 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום 10.8.05 ועד למועד התשלום בפועל.
80.
בהתחשב בתוצאה, ישלם התובע לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הערעור

על

פסק דין
זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש

לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.



ניתן היום ט' בשבט, תש"ע (24 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.






_______________
____________
___________
ד. גולדברג, שופט
נ.צ. עובדים
נ.צ. מעבידים







עב בית דין אזורי לעבודה 1294/06 אברהמי משה נ' לב טוב דוד, קורמוביל לב טוב בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/01/2010)