פסקי דין על שמעון דהן |

2569/00 עפ     08/02/2001




עפ 2569/00 שמעון דהן נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2569/00
בפני
: כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: שמעון דהן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל


ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 27.3.00 בת.פ.
10251/98 שניתן על ידי כבוד השופטת
ד"ר ע' קפלן-הגלר



תאריך הישיבה: ו' בטבת תשס"א (01.01.01.)

בשם המערער: עו"ד אמיר גורן


בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר
בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור
פסק-דין

השופט א' א' לוי:

האישום
1. לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגש כתב אישום אשר ייחס למערער ביצועה של עבירת הריגה, לפי סעיף 298 של חוק העונשין, התשל"ז1977-, בשילוב עם סעיף 35 לפקודת התעבורה.

להלן העובדות אשר נטענו על ידי המשיבה :
א) בתאריך 20.7.97, בשעה 18:50 (כאשר גם על פי גרסת המערער, עדיין שרר אור יום), נהג המערער ברכב מסוג סובארו בשביל עפר-כורכר בלוד, והתקרב למפגש עם מסילת רכבת. בדרכו היה מוצב עמוד עליו היו קבועים שני תמרורים: "עצור" (תמרור ב37-), ו"מקום מפגש מסילת ברזל" (תמרור א31-).

ב) שדה הראייה בכיוון נסיעת המערער, לימין, היה לפחות 500 מ', ואותו יום שרר מזג אויר נאה והראות הייתה טובה.

ג) עם המערער היו ברכב שני נוסעים, בטיטו נסים שישב לימינו, ומודלל יוסף שישב במושב האחורי.

ד) בהגיעו למפגש עם מסילת הברזל, לא הבחין המערער ברכבת אשר הגיעה מימינו, על אף שהיה יכול וחייב לעשות זאת. הוא התעלם משני התמרורים שהיו מוצבים בדרכו, ותוך נטילת סיכון, המשיך בנסיעה שוטפת, עלה על הפסים, ואף שנהג הרכבת צפר ובלם, לא הצליח למנוע את התאונה. כתוצאה מכך, פגעה חזיתו של הקרונוע המוביל של הרכבת בחלקה האחורי של המכונית, וזו הסתחררה ונהדפה שמאלה. כתוצאה מכך נהרג יוסף מודלל, ואילו המערער ונסים בטיטו נפצעו קשה.

כאן המקום להוסיף, כי בראשית הדרך ייחסה המשיבה למערער בכתב האישום עבירות נוספות : נהיגה ללא רשיון, ללא ביטוח ובזמן פסילה, אך בתאריך 2.11.98 הודיעה בא-כוח המשיבה, כי העובדות אשר נטענו במישור זה לא היו נכונות.

הדיון בבית המשפט המחוזי
2. בתשובתו לעובדות שיוחסו לו, כפר המערער, באמצעות בא-כוחו, בטענת המשיבה לפיה היה מוצב בדרכו תמרור "עצור", והוסיף, כי במקום היה "מוצב תמרור שהכיתוב בו בלתי תקין ואי-אפשר לדעת איזה תמרור" (עמ' 8 של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). מאידך, הודה המערער כי היה מוצב התמרור האחר, א31-.

המערער כפר גם בטענת המשיבה, לפיה עמד לרשותו שדה ראייה של 500 מ', ולטענתו היה שדה זה מוגבל ל40- עד 50 מטר
. המערער הוסיף וטען, כי רק כאשר היה על מסילת הרכבת, הבחין ברכבת הנוסעת לקראתו. במהלך הדיון דבק המערער בטענה, כי עד לקו התמרור ממש, היו מבנים ופחונים שחסמו את שדה הראייה לימין, ועל כן היה נאלץ להתקדם מעבר לקו התמרור, על מנת להגיע לשדה ראייה פתוח.

המערער הודה כי מותו של יוסף מודלל המנוח, ופציעתם שלו ושל בטיטו נגרמו בעטייה של התאונה. לנוכח הודאה זו הייתה המשיבה פטורה מלהוכיח את הקשר הסיבתי שבין התאונה לתוצאה הקטלנית, והדיון הצטמצם לשאלה אם חטא המערער במעשה ו/או מחדל אסורים שגרמו לאותה תאונה.

3. הראיות שהובאו על ידי המשיבה בפני
הערכאה הראשונה, היו של נהג הרכבת (יהודה דהן), ובוחן התנועה המשטרתי (משה אברהם), בעוד שגרסת ההגנה התבססה על עדותם של המערער והבוחן מטעמו, אינג' עוזי רז.

הבוחן משה אברהם, אשר יצא לזירה כבר ביום התאונה, תיעד את ממצאיו בדו"ח על התאונה ותרשים, ומאלה עולה, כי תמרור ה"עצור" היה מוצב במרחק של 3.80 מ' בלבד מפס הרכבת הקרוב, אף שמכוח הדין היה אמור להיות במרחק של כ10- מ'. העד אישר, כי במקום קיימים מבנים ופחונים, אך לטענתו על פני כל אלה חלף רכבו של המערער, עוד לפני שהגיע לתמרור "עצור". בכך ביקש הבוחן להסביר, כי מיקום התמרור במקום שגוי, לא הפריע לשדה הראייה של המערער ימינה, הוא הכיוון ממנו באה הרכבת, ואשר להערכתו אף עלה על 500 מ'.

העד אישר, כי בשביל העפר ממנו בא המערער, לא היו מוצבים תמרורים שנועדו להתריע בפני
הנהג על מפגשו הצפוי עם מסילת הברזל, והכוונה לתמרורים אשר מכוח תקנות התעבורה היו אמורים להיות מוצבים במרחק של 250 מ', 170 מ' ו100- מ' לפני המסילה. הסברו של הבוחן לעניין זה היה, שבאותו מקום הוקמו פחונים שביניהם עוברים שבילי עפר רבים, כך "שפיזית לא ניתן להציב את שאר התמרורים בכל המעברים האלה" (בלשון הבוחן בעמ' 32).

כשלושה חודשים לאחר התאונה, ועל פי בקשתה של הפרקליטות, יצא הבוחן פעם נוספת לזירה, על מנת לבחון שוב את טענתו של המערער, לפיה שדה הראייה שלו היה מוגבל מאד. את ממצאיו הוא סיכם הפעם בדו"ח ת5/, ממנו עולים אלה:

א) תמרור ה"עצור" נמצא במרחק של 3.80 מ' מפס המסילה הקרוב.

ב) במקום קיימת גדר בטיחות, וזו מוצבת במרחק 7.20 מ' מפס המסילה הקרוב, ועל כן מי שניצב בקו התמרור, גדר הבטיחות נמצאת כבר מאחוריו, וממילא היא אינה יכולה להגביל את שדה הראייה של הנהג.

ג) המבנים (הפחונים) נמצאים לפני גדר הבטיחות (כיוון נסיעת המערער), וממילא גם הם לא יכלו להגביל את שדה הראייה של נהג העוצר בקו התמרור.

נראה שלנוכח מסקנת הבוחן, כי לכל אותם מכשולים (פחונים וגדר בטיחות), לא הייתה השפעה על שדה הראייה, הוא סבר כי אין צורך לצלם את שדה הראייה לימין ממקום התמרור, וגם לא את גדר הבטיחות והפחונים, והתצלום היחיד שהוגש בעניין זה לבית המשפט, הוא זה המסומן מס' 18 בת3/. מעיון בתצלום זה עולה לפחות נתון אחד העומד בסתירה לממצאיו של הבוחן, והכוונה לגדר הנמשכת לאורך שביל העפר בו נסע המערער, ומסתיימת בתמרור עצמו או במרחק קצר ממנו.

כאן ראיתי צורך להקדים את המאוחר ולציין, כי את החסר ביקשה ההגנה להשלים באמצעות תצלומים מטעמה, אשר חלקם הגדול נעשו על ידי המערער, והם שימשו את הבוחן מטעמו לצורך הכנת חוות דעתו. על פי גרסת ההגנה, בוצעו התצלומים על ידי המערער זמן לא רב לאחר התאונה, וגם אם נתון זה לא אומת, היה מקום לעשות בתצלומים שימוש, הואיל ומעיון בהם ניתן להתרשם כי קיים דמיון רב, אם לא זהות, בינם לתצלום מס' 18 בת3/, שכאמור, נעשה על ידי הבוחן המשטרתי. ביחס למשה אברהם ראוי להדגיש עוד, כי בעת שהעיד בבית המשפט (פברואר 1999), היה משוכנע כי "הפחונים לא הורדו, הם קיימים שם עד היום. גם הגדר לא הורדה" (בלשון העד בעמ' 35). דא עקא, שעיון בתצלום מס' 4 בנ1/ מלמד, כי אותם פחונים סולקו ובמקומם ניצבים בניינים, ללמדך עד כמה תשובתו של הבוחן לא הייתה מדויקת, וזאת בלשון המעטה.

מעיון בתצלומים 2 ו3- אשר צורפו לחוות הדעת נ1/ עולה עוד, כי בעת התאונה ניצבה אחת הגדרות במקביל, ולפני גדר הבטיחות, ועליה היו יריעות כלשהן, כאשר בינה לגדר הבטיחות היה שביל עפר. אמנם, אותה גדר לא הגיעה עד לתמרור ה"עצור" ממש, אך צריך להניח שהיא הגבילה את שדה הראייה של המערער לימין, לפחות עד אשר הגיע לקו התמרור.

4. גרסתם של עדי המשיבה
נהג הרכבת, יהודה כהן, מסר בעדותו כי הרכבת אותה הסיע, הייתה בדרכה מרחובות ללוד. באזור פרדס שניר בלוד, שם ארעה התאונה, חלפה הרכבת על פני מפגש-מוגן (עם דרך סלולה), שלאחריו, במרחק של כ300- מ', נמצא המפגש הלא-מוגן שם התרחשה התאונה. בדרכה של הרכבת היו מוצבים תמרורים, המחייבים את הנהג לצפור, כדי להתריע באוזניהם של נהגים המתקרבים למפגשים עם המסילה. יהודה כהן טען שעשה זאת מספר פעמים, והאחרונה שבהן הייתה כאשר הבחין במכוניתו של המערער, בעת שהיה במרחק של 100 מ' ממנה, ואותה שעה היא המשיכה בנסיעה ונהגה נראה מתכוון לחצות את המסילה.

בנתון אחרון זה שמסר העד, המרחק שבו היה נהג הרכבת מהמכונית בשעה שהבחין בה לראשונה, לא נתן בית המשפט המחוזי אמון, לנוכח דברים שונים שנרשמו מפיו של יהודה כהן בעת חקירתו. הכוונה לאמור בנ1/, היינו "כאשר הייתי במרחק של בערך 20 מ' ממפגש עם שביל העפר הבחנתי ברכב פרטי סובארו שמתחיל לעלות על המסילה...".

בית המשפט דחה גם את גרסתו של יהודה כהן, לפיה התכוון המערער לחצות את המסילה בנסיעה שוטפת. בית המשפט הניח לטובת המערער כי הוא עצר ליד התמרור, ומשם המשיך בגלישה איטית לכיוון המסילה.

5. גרסת המערער
המערער מסר בעדותו בבית המשפט המחוזי, כי בעת התאונה היה בדרכו חזרה ממקום אליו הסיע את המנוח, ולכן ברור כי היה ער לקיומו של המפגש עם מסילת הרכבת, ואת העניין הזה הוא אישר גם בעדותו (עמ' 43, 44). הוא גם אישר כי הבחין בתמרור ה"עצור" שהיה מוצב בדרכו (בניגוד לגרסה שנשמעה מפיו של בא-כוחו בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי), אך לטענתו היה שדה הראייה שלו לימין מוגבל לכ50- מטר
בלבד. משם החל המערער בגלישה איטית, וכאשר קצה רכבו חלף על פני התמרור בכ2- מטר
, גדל שדה הראייה שלו עד ל60- או 70 מטר
ים (עמ' 46, 47). אך גם משם לא הבחין ברכבת המתקרבת, ועל כן החל בחציית המסילה, ורק כאשר היה על הפסים ממש, הבחין ברכבת המתקרבת מימינו (ראה עמ' 43 וכן ההודעה ת4/, עמ' 2).

6. מעיון ראשוני בחוות דעתו של אינג' עוזי רז, נדמה היה כי המחלוקות שנתגלעו בינו למומחה מטעם המשיבה, הינן רבות, אך מעדותו של רז בבית המשפט התברר כי בשאלה המרכזית דעתם הייתה כמעט זהה, וכוונתי לשדה הראייה שעמד לרשות המערער.

כוונת הדברים לכך, שגם בהנחה כי עד לעמוד התמרור היו מבנים וגדרות, אשר הקטינו את שדה הראייה של המערער או אף ביטלו אותו כליל, הרי מיד לאחר שמושבו של הנהג ברכב חלף על פני קו התמרור, נפתח בפני
ו שדה ראייה למרחק של מאות מטר
ים, ובלשונו של אינג' רז (בעמ' 50):

"לפי מיטב ידיעתי, כאשר העין של הנאשם עוברת את תמרור העצור, ואז החלק הקדמי של הרכב מעבר לתמרור העצור בערך במטר
וחצי, אני מסכים עם הבוחן ששדה הראייה במצב כזה הוא מעל 500 מטר
".

כאמור, הניח בית המשפט המחוזי כי המערער עצר ליד התמרור, וששם שדה הראייה שלו היה מוגבל, אך לנוכח עדותם של שני המומחים סבר, כי מרגע שהמערער חלף על פני התמרור, לא הייתה מניעה שיבחין ברכבת הקרבה לקראתו, ולו עשה כך, ואפילו אם הדבר חייב עצירה נוספת, היה מונע את התאונה. במצב זה הניח בית המשפט, כי המערער אמנם לא הבחין ברכבת, אך הדבר לא נבע מכך שהמערער לא יכול היה לעשות זאת, אלא משום מחדל כלשהו בה לקתה דרך נהיגתו. בית המשפט ראה בהתנהגות המערער "פזיזות", ולא במובן של שוויון נפש לאפשרות של גרימתה של התוצאה הקטלנית, אלא במובן של "קלות דעת", לאמור: "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה שבתאונת דרכים קטלנית, מתוך תקווה להצליח למונען" (בלשון בית המשפט קמא בעמ' 24 של הכרעת דינו).

לנוכח כל אלה, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ובעקבות כך גזר לו 10 חודשי מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וכן נפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה במשך 6 שנים.

7. נימוקי הערעור
א) המערער מלין על הרשעתו בעבירת "הריגה", בין היתר משום שלטענתו סברו גורמי החקירה מלכתחילה, כי יש להעמידו לדין בעבירה לפי סעיף 304 של חוק העונשין, ורק משהגיע התיק לפרקליטות, הוחלט להעמידו לדין על העבירה החמורה יותר.

ב) המערער סבור כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר בחן את התנהגותו על פי אמות מידה של נהג מקצועי, היינו, שעל המערער היה לעצור מספר פעמים "וזאת בשעה שלא קיימת בחוק כל חבות לכך" (בלשון בא-כוח המערער בסעיף 2(ו) של נימוקי הערעור). ועוד נטען בעניין זה, כי ברגע שהמערער עצר את רכבו לפני מפגש מסילת הברזל, הוא נקט בכל אמצעי הזהירות אשר נהג סביר היה צריך לנקוט בהם".

ג) בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי הצבתם של תמרורים (ב37- וא31-) במרחק 3.80 מטר
בלבד מהמסילה, הוא אחד משורה של מחדלים נוספים בהם חטאה הרשות הממונה, ועל כך נוסף מחדלו של נהג הרכבת שלא צפר, וכל אלה יחד תרמו תרומה מכרעת לגרימת התאונה. על פי השקפתו של בא-כוח המערער, רשלנותו של נהג הרכבת הייתה בבחינת רשלנותו של "גורם זר מתערב", אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין דרך נהיגתו של המערער לתאונה.

ד) באשר לעונש - המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו. על פי השקפתו, לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולתסקיר שרות המבחן אשר המליץ להסתפק בעונש מאסר בו יוכל המערער לשאת בדרך של עבודות שרות, בצרוף עונש מרתיע, פסילה וצו מבחן.

דיון
8. אקדים ואומר כי לא ראיתי מקום לשנות דבר מממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ולא רק משום שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים המבוססים על מהימנות, אלא מאחר שהראיות שהובאו בפני
הערכאה הראשונה, חייבו אותה להגיע למסקנות אלו ולא לאחרות.

אכן, עבודתו של הבוחן המשטרתי לקתה בחסר, כשהוא לא טרח לצלם את הזירה מהכיוון החשוב לענייננו, היינו, שדה הראייה של המערער לימין. הבוחן לא עשה זאת לא מקו ה"פחונים", לא ממקומה של גדר הבטיחות, וגם לא מקו תמרור ה"עצור". אך את החסר השלימה ההגנה, באמצעות התצלומים אשר צורפו לחוות הדעת (נ1/), ומעיון בהם אף אני סבור, כי צריך היה להניח לטובת המערער ששדה הראייה שלו, עד אשר הגיע לעמוד התמרור, היה מוגבל.

בפיו של בא-כוח המערער היו טענות שונות על מחדליה של הרשות, ונראה שעל פי השקפתו חומרתם של מחדלים אלה הייתה כה רבה, עד שרשלנותו של המערער, בהנחה שדרך נהיגתו לקתה בה, הינה בטלה בששים. וכך מצאתי את בא-כוח המערער מלין על אי-הצבתם של תמרורים מסוג א28-, א29- ו א30-, שמטר
תם להתריע בפני
נהגיהם של כלי רכב, ממרחק של מאות מטר
ים, על כך שהם קרבים למפגש עם מסילת ברזל.

אך חוששני שבכל אלה אין כדי לסייע למערער, הואיל ומתוך עדותו עולה, כי הוא ידע היטב שהוא מתקרב למסילת ברזל, בין היתר, משום שזמן קצר קודם, הוא חצה את המסילה בכיוון ההפוך. זאת ועוד, היה זה המערער עצמו שהעיד כי ציית לתמרור "עצור", והרי בשלב זה, כשהיה במרחק של 3.80 מטר
בלבד מהמסילה, שוב אין ספק כי הבחין בה, ולשבחו של המערער ייאמר כי הוא גם לא טען אחרת, וכל טרונייתו התרכזה בעיקר בנושא שדה הראייה, אשר לטענתו היה מוגבל.

כאמור, גם בעניין זה אין מקום למחלוקת של ממש, הואיל וגם אינג' עוזי רז היה שותף לדעה, כי מרגע שהקצה הקדמי של מכונית המערער התרחק מקו התמרור ב1.5- עד 2 מטר
ים, כבר היה המערער בעמדה ממנה יכול היה להשקיף ימינה לטווח של 500 מטר
ים לפחות, ולא כטענתו, 60 עד 70 מטר
ים.

ולו גם אימץ בית המשפט את גרסתו של המערער לעניין שדה הראייה (60 עד 70 מטר
ים), לא היה בכך כדי להושיעו. בעניין זה העיד אינג' רז, כי לאור חישובים שערך הוא מצא, כי בעת שהמערער החל לנוע מקו התמרור, הייתה הרכבת במרחק של 45 מטר
ים בלבד ממנו, היינו, בתחום שדה הראייה שהמערער עצמו טען לו (60 עד 70 מטר
ים). ואתה תוהה, מה מנע מהמערער במצב זה מלהבחין ברכבת הקרבה, ומדוע עשה זאת רק כאשר היה על פני המסילה ממש.

נדמה שהתשובה לשאלה זו כמו מתבקשת מאליה, לאמור, שמקור מחדלו של המערער היה בכך, שהוא לא נתן כלל את דעתו לנעשה מימין, עובר לחציית המסילה. לא אסתיר את דעתי כי הטרידה אותי אפשרות נוספת, וכוונתי לכך שהמערער הבחין גם הבחין ברכבת, אך החליט להקדים אותה ולחצות את המסילה, מתוך הנחה, ואולי תקווה, שיספיק לעשות זאת במועד. את האפשרות האחרונה דחה בית המשפט המחוזי, ובלשונו : "לא מעט הרהר בית המשפט במעשי הנאשם, אשר, אין להניח, ואף לא נטען, כי ראה הרכבת והמשיך בנסיעה איטית, כזכור, בעליה לפסים" (ההדגשה במקור - א' א' לוי).

בית המשפט לא הבהיר מדוע סבר כי "אין להניח" שהמערער החליט, תוך נטילת סיכון, להקדים את הרכבת, אך בין אם התרחיש היה על פי האפשרות הראשונה מבין השתיים שמניתי, ובין אם על פי האפשרות השניה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמערער חטא במחדל קשה שהוביל לתוצאה הקטלנית. מצב זה לא נכפה על המערער מכורח נסיבות הזירה, וניתן היה למנוע אותו, למשל בדרך אותה התווה אינג' עוזי רז (ראה עמ' 52 לפרוטוקול), לאמור : "אגיד לך מה אני הייתי עושה : אני הייתי גולש ועוצר פעם שנייה לראות אם לא רואים". וכאן ראוי להדגיש, כי במקרה הנוכחי, וחרף גרסת המערער, לא הייתה אמורה כלל להתעורר הסוגייה של "לראות אם לא רואים", שהרי מקובל על שני הבוחנים כי ניתן גם ניתן היה להבחין ברכבת הנמצאת אפילו בטווח של 500 מטר
ים, אם מתרחקים מעמוד התמרור כ1.5- עד 2 מטר
ים.

בעניין זה היקשה המערער באומרו, כי אם היה עוצר פעם נוספת במרחק של 1.5 עד 2 מטר
ים מהתמרור, היה חודר לתחום המסילה או לתחום רוחבה (ופגיעתה) של הרכבת, ולא היא, שהרי עד לפס המסילה הקרוב נותר מרחק של כ2- מטר
, שהוא אמנם אינו גדול, אך עדיין די בו כדי לעצור בבטחה, להבחין ברכבת שנמצאה באותו שלב במרחק קצר ביותר, לאפשר לה לחלוף על פני המפגש, ובדרך זו למנוע את התאונה.

9. קיומה של התרשלות, ואפילו חמורה, לא די בה לבסס הרשעה בעבירת "הריגה". המשיבה הוכיחה כי המערער היה מודע ל"טיב המעשה" ו"לקיום הנסיבות" (סעיף 20(א) לחוק העונשין), ובאשר לאפשרות "הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה", די בהוכחת קיומה של מודעות לסיכון של גרימת חבלה גופנית (ע"פ 1713/95, פרידמן נגד מדינת ישראל
, פד"י נ(1), 265, 280 ואילך; ע"פ 1196/99, ממדוב נגד מדינת ישראל
, תקדין עליון 71(3), 16; ע"פ 3158/00, מגידיש נגד מדינת ישראל
, פד"י נד(5), 80).

נדמה שהכל מסכימים, כי המערער, כמו כל נהג מן הישוב, ידע כי חצייה של מסילת ברזל מבלי לנקוט באמצעי זהירות שמטר
תם לוודא שהמסילה פנויה, עלולה להסתיים לא רק בפגיעה גופנית, אלא גם במוות. לפיכך, השאלה הנוספת הדורשת מענה היא, אם הצליחה המשיבה להוכיח כי התקיים במערער אותו הלך נפש של "פזיזות" באחד משני גווניה : "אדישות" כהגדרתה בסעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין, "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", או קלות דעת שמשמעותה נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק). לפני שאשיב על כך אקדים מספר מלים.

לעתים מניח המחוקק כי השכל הישר ידריך נהגים, המבקשים למנוע נזק מעצמם ומאחרים, לנקוט באמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים זאת. אך לעתים בחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול דעתו של הנהג, והכתיב לו כללי התנהגות שהכל חייבים לציית להם. כללים מן הסוג הזה נקבעו גם ביחס להתנהגות הנדרשת מנהג רכב בהגיעו למפגש מסילת ברזל (סימן ז', פרק א', חלק ב' של תקנות התעבורה). וכך לדוגמה נקבע בתקנה 56(א)(1), כי נהג רכב המגיע למפגש עם מסילה ומבחין ברכבת מתקרבת "נראית, נשמעת או משמיעה אות אזהרה", חייב לעצור את רכבו במרחק של לא פחות מ4- מטר
ים לפני פס המסילה הקרוב.

תקנה 56(א)(2) מוסיפה באותו עניין ומורה, כי אותה עצירה מוחלטת נדרשת כאשר "מוצב לפני המפגש תמרור המורה על עצירה". ונשוב ונזכיר, כי תמרור ב37- אינו מחייב עצירה בלבד, אלא מחייב את הנהג גם לתת זכות קדימה לתנועה ב"דרך החוצה", ובמקרה הנוכחי זו מסילת הרכבת. ואם בהוראתו של תמרור זה לא די, הנה מתברר כי מתקין התקנות טרח להוסיף באותו עניין גם את תקנה 56(ב)(3), המחייבת את הנהג להסתכל לשני הכיוונים לאורך המסילה, ולא להמשיך בנסיעה אלא לאחר שנוכח שאין רכבת מתקרבת.

מי שאינו ממלא אחר הוראה מסוג זה, ניתן להגדירו כמי שנטל על עצמו סיכון להתרחשותה של תאונה. לפיכך, אם הבסיס לדיון הייתה אותה אפשרות עליה הצבעתי, היינו, שהמערער הבחין ברכבת וניסה להקדים אותה, היה מקום להוסיף ולקבוע כי התקיים בו יסוד ה"פזיזות" להתרחשות התוצאה במובן של "קלות דעת". אך בית המשפט בחר לאמץ אפשרות שונה, ועל פי ממצאו עצר המערער את רכבו ליד תמרור ה"עצור", ואחר כך החל בגלישה לעבר המסילה. דרך נהיגה זו אמנם אינה ממלאת אחר דרישתה של תקנה 56(ב)(3) הנ"ל במלואה, אך באותה מידה נכון יהיה לומר על המערער, לאור העובדה כי עצר ליד התמרור, שהוא לא נהג בקלות ראש ביחס לתוצאה, וגם לא התייחס אליה באדישות, שהרי לו המצב היה שונה, הוא לא היה טורח כלל לעצור ליד התמרור, והיה ממשיך בנסיעה שוטפת.

מכאן התוצאה, שעל פי התשתית העובדתית אותה קבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה לייחס למערער את המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת "הריגה". מאידך, ניתן גם ניתן היה להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ולו מן הטעם שדרך נהיגתו חרגה מרמת הזהירות שהוכתבה לנהג בתקנות תעבורה אותן ציטטתי.

אני מציע, איפוא, לקבל את הערעור על הכרעת הדין, במובן זה שנזכה את המערער מעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ונרשיעו בעבירה לפי סעיף 304 של אותו חוק.

10. השינוי בסעיף ההרשעה מחייב שינוי גם בעונש שהושת על המערער, לפחות ביחס לתקופת המאסר שנגזרה לו. שינוי זה מתבקש גם לאור האמור בתסקיר העדכני שהוגש לנו על ידי שרות המבחן, אשר לאור המשבר אליו נקלע המערער בעקבות התאונה, חזר על המלצתו מן העבר, להסתפק בגזירתו של עונש מאסר בו יוכל המערער לשאת בדרך של עבודות שרות.

לאור כל האמור, אני מציע לחברי להעמיד את עונש המאסר בפועל על 6 חודשים (במקום 10 החודשים שגזר בית המשפט המחוזי), ולהפנות את המערער לממונה על עבודות השרות כדי שיחווה את דעתו אם המערער מתאים לשאת בעונש המאסר בדרך זו, ומה המקום שהוא מייעד לו.
באשר לשאר חלקי גזר הדין, אני מציע להשאירם על כנם.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר
:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

ניתן היום, ט"ו בשבט תשס"א (8.2.01).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00025690.o03/אז
13








עפ בית המשפט העליון 2569/00 שמעון דהן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נה 2 613 ] (פורסם ב-ֽ 08/02/2001)