פסקי דין על משה אלפסי | פסקי דין על עליזה אלפסי | פסקי דין על בנק אדנים למשכנתאות בע"מ

2114-10/08 עא     27/01/2010




עא 2114-10/08 משה אלפסי, עליזה אלפסי נ' בנק אדנים למשכנתאות בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי מרכז



27 ינואר 2010

ע"א 2114-10-08 אלפסי ואח' נ' בנק אדנים למשכנתאות בע"מ
.






בפני

כב' השופט אברהם יעקב
– אב"ד

כב' השופט
בנימין ארנון

כב' השופטת זהבה בוסתן


מערערים

1
.
משה אלפסי

2
.
עליזה אלפסי


נגד


משיבים

1. בנק אדנים למשכנתאות בע"מ
.




פסק דין



לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת קרלינסקי) מיום 19.8.08 (בתיק ה"פ 231/05) אשר דחה את תביעת המערערים בה ביקשו
להצהיר כי הלוואה מס' 485079926 על סך 1,360,000 ₪ אותה נטלו מהמשיב (להלן: "הבנק"), היא "הלוואת גישור" ויש לחשבה על פי תנאי הלוואת גישור.

רקע
1.
בשנת 2001, היו המערערים בעלי זכויות בשתי דירות ברעננה
(שיקראו להלן "הדירה הגדולה" ו"הדירה הקטנה").
ביום 19.11.01 הגישו המערערים הצעה לרכוש קוטג', במסגרת הליכי כנוס נכסים, והפקידו בידי כונסת הנכסים 40,284$, כמקדמה (להלן "העסקה"). ביום 11.1.02 נחתם חוזה, בין כונסת הנכסים לבין המערערים, לרכישת הקוטג' תמורת 420,000$, מותנה באישור בית המשפט לענייני משפחה.
ביום 10.02.02 אישר בית המשפט לענייני משפחה את העסקה
אך בעקבות חילוקי דעות בין יחידי המוכרים הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. העסקה אושרה סופית רק ביום 19.5.02. ביום 20.5.02
נחתם נספח להסכם המכר
והעסקה נחתמה.

2.
המערערים טוענים כי התכוונו לממן את העסקה מתמורה שתתקבל
ממכירת הדירה הגדולה ומהלוואה משלימה, מובטחת במשכנתא, בסך של 100,000$ אותה ייטלו מהבנק ובמידת הצורך גם ממכירת הדירה הקטנה.
לטענתם, הם הבהירו כוונתם זו לבנק במהלך כל מגעיהם אתו.
המערערים ניהלו מו"מ למכירת הדירה הגדולה, וב- 18.2.02 אף הוכנה טיוטת חוזה סופית
לפיו תימכר הדירה הגדולה ב-217,000$. משהתברר כי חלו עיכובים באישור העסקה (בעקבות הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי), לא נחתם ההסכם למכירת הדירה הגדולה
והיה בכוונת המערערים
לחדש את המגעים למכירתה לאחר אישורה הסופי של
העסקה.


משאושרה העסקה סופית, במאי 2002 ניסו המערערים לחפש קונה לדירה הגדולה, אך מחמת הרגיעה בשוק הנדל"ן באותה עת לא הצליחו בכך.
המערערים הודיעו לבנק שהם נזקקים להלוואת גישור, באופן זמני (מעבר להלוואה בסך 100,000$), אותה יסלקו בהמשך מכספי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה הגדולה. הבנק הודיע למערערים כי יערוך שני הסכמי הלוואה כאשר ההלוואה הגדולה תהיה הלוואת גישור שניתנת לפרעון בכל עת וללא חיוב בעמלה ו/או קנס
שבירה וההלוואה המשלימה תהיה הלוואה רגילה לתקופה ארוכה.
בפועל ערך הבנק את מסמכי שתי ההלוואות כהלוואות רגילות לתקופה ארוכה:
א).
הלוואה מס' 485079926 מיום
17.06.02 על סך 1,360,000 ₪ (להלן "ההלוואה הגדולה").
ב).
הלוואה מס' 485185096 מיום 17.06.02 על סך 490,000 ₪ (להלן "ההלוואה הקטנה").




בחודש יולי 2003,
משעלתה אפשרות למכירת הדירה הגדולה פנו המערערים לבנק וביקשו לברר את היתרה לסלוק הלוואה הגדולה. הודע להם כי סילוק ההלוואה כרוך בתשלום קנס בגין פירעון מוקדם בסך של 135,000 ₪.


לטענת המערערים הבנק ידע שהם מבקשים ליטול את ההלוואה
הגדולה
כהלוואת גישור
ואת ההלוואה
הקטנה
כהלוואה לטווח ארוך, אך הטעה והכשיל אותם כאשר לא ערך את ההלוואה
הגדולה
כהלוואת גישור.

3.
הבנק טוען כי
המערערים מנסים לחפות על העובדה שהם אינם פורעים את ההלוואה מאז פברואר 2003 וצברו פיגורים. קשיי המערערים להחזיר את ההלוואה הגדולה לא קשורים לאופן נטילת הלוואה זו.
לטענת הבנק, המערערים פנו אליו לראשונה, בקשר עם מימון רכישת הקוטג',
באוקטובר 2001. עם פניתם מולא על ידי פקידת הבנק, הגב' ניסני, טופס בקשה ועל פי הפרטים שנרשמו בו הציגו עצמם המערערים כאנשים עובדים שסך הכנסותיהם החודשיות (לרבות מהשכרת נכס) מגיעות ל- 23,000 ₪ לחודש. המערערים טענו כי מחיר הקוטג' הוא 350,000$ (1,473,000 ₪) והם מבקשים לממן את רכישת הקוטג' על ידי נטילת הלוואה ארוכת טווח בסך של 200,000$ (שווה ערך ל-870,000 ₪). עוד מסרו המערערים לפקידת הבנק כי את היתרה בסך 150,000$ הם יממנו ממכירת דירה (100,000$) וממקורות עצמיים (50,000$). נתונים אלה הוקלדו למחשב (נספח ה'1 לתצהיר הגב' ניסני). כבר באותו שלב עלה ענין הלוואת הגישור והגב' ניסני הוסיפה בכתב יד על גבי טופס הבקשה "מבקש אישור לגבי משכתא גישור 100,000$ עד שימכור את אחד משני הבתים שעל שמו וימשכן לנו את הנכסים". בין מועד הבקשה הראשונה לקבלת ההלוואות לבין מועד החתימה על הסכמי ההלוואה בפועל חלף זמן ניכר ובמהלך התקופה חל שינוי בעובדות, במצגים ובצרכים של המערערים, כפי שהוצגו על ידם לבנק.
אחד השינויים
התבקש ביום 17.12.01 כאשר המערערים הודיעו שמחיר הקוטג' שמסרו תחילה שגוי והמחיר הנכון הוא 420,000$.
שינוי נוסף התבקש ביום 18.2.02, כאשר המערער הודיע לבנק שמכר את הדירה הקטנה והוא מעונין להפחית את ההלוואה ל-180,000$.
לאחר אישורה הסופי של העסקה בבית המשפט, פנו המערערים (פעם נוספת) לבנק וביקשו לקבל הלוואה בסך 370,000$ שתפוצל לשתיים. אחת מהן, על סך 100,000$ תהיה על שם בתם. בקשת המערערים אושרה, וביום 28.05.02 נחתמו שני הסכמי הלוואה לטווח ארוך. המערערים ביקשו וקיבלו ביודעין, הלוואות ארוכות טווח בטענה שהחליטו להשכיר את נכסיהם.



המערערים ידעו על עמלת הפרעון המוקדם הן מתוך ניסיון
קודם
שהיה להם, והן מתוך מידע שקיבלו בבנק.

עוד טוען הבנק כי מעולם לא הוסכם שההלוואה הגדולה תהיה הלוואת גישור ומעולם לא נקבעו תנאיה ככזו.

חודשים ארוכים לאחר שנטלו את ההלוואות ולאחר ששילמו את ההחזרים החודשיים המוסכמים, באמצעות הוראת קבע, החלו המערערים להסתבך כלכלית ופנו לבנק בבקשה להקפיא את המשך ההחזרים השוטפים של ההלוואה לתקופה מסוימת ולהזרימה מחדש לתקופה ארוכה והבנק נעתר לבקשה. תקופת ההקפאה לא הועילה והמערערים החלו שוב לפגר בהחזרי ההלוואה. רק בשלב זה פנו
המערערים, באמצעות עורך דינם, לבנק והעלו לראשונה את הטענה כי ההלוואות לא הוענקו לתקופה עליה סוכם.

המוסכמות והפלוגתאות
4.
במסגרת ההליכים המוקדמים הגיעו הצדדים להסכמה על מוסכמות ופלוגתאות שנוסחה על ידם כדלקמן (פרוטוקול מיום
21.05.06):
"נותרו אך ורק העתירות להצהיר שההלוואה הגדולה על סך 1,300,000 ₪ היא הלוואת גישור, ושהמבקשים זכאים לפרוע אותה ללא קנס שבירה או עמלת פרעון מוקדם או כל חיוב אחר, וכי סעיף 7 להסכם ההלוואה בטל.
אין חולק על המוסכמות הבאות:
המבקשים לקחו שתי הלוואות, גדולה וקטנה.
לטענת המבקשים – ההלוואה הגדולה היתה צריכה להיות הלוואת גישור.
לטענת המשיב – ההלוואה הקטנה היתה צריכה להיות הלוואת גישור.
המסמכים הבנקאיים של שתי ההלוואות הם מסמכים של הלוואות רגילות עם החזרים לפי טבלת שפיצר ולא הלוואות גישור.
וגם ההחזרים חושבו בשתי ההלוואות לפי טבלת שפיצר, ואף אחת מסדרת ההחזרים לא חושבה לפי הסדר של גישור" (ההדגשות במקור – ז.ב.).

בהחלטה מיום 21.5.06 קבע בית המשפט (כב' השופט אמיר) כי "המוסכמות והפלוגתאות נרשמו לעיל והן יחייבו".

5.
במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה טען ב"כ הבנק לטעות ברישום הפלוגתאות המעוותת, לטענתו, את טענות ההגנה של הבנק. ב"כ הבנק ביקש לתקן את פרוטוקול
הדיון מיום 21.05.06 בו נקבעו המוסכמות והפלוגתאות. בית משפט קמא
עכב את המשך הדיון ואפשר לבנק לפנות בבקשה לתיקון פרוטוקול למותב בפני
ו הוסכם על המוסכמות והפלוגתאות.
בבקשה שהוגשה ע"י הבנק (בש"א 2442/07) נטען כי נפלה טעות בניסוח
המוסכמות ועל מנת שהמוסכמות יבטאו באופן מדויק את טענות הבנק עליהן להיות מנוסחות כדלקמן (התיקונים המבוקשים מודפסים בסוגריים ומודגשים בקו – ז.ב.):

"אין חולק על המוסכמות הבאות:
המבקשים לקחו שתי הלוואות, גדולה וקטנה.
לטענת המבקשים – ההלוואה הגדולה היתה צריכה להיות הלוואת גישור.
לטענת המשיב – ההלוואה הקטנה היתה צריכה להיות [בתחילה
]
הלוואת גישור, [אך בסוף הוסכם על הלוואה לטווח ארוך].
המסמכים הבנקאיים של שתי ההלוואות הם מסמכים של הלוואות רגילות עם החזרים לפי טבלת שפיצר ולא הלוואות גישור.
וגם ההחזרים חושבו בשתי ההלוואות לפי טבלת שפיצר, ואף אחת מסדרת ההחזרים לא חושבה לפי הסדר של גישור".

בית המשפט קמא
(כב' השופט אמיר) דחה את בקשת הבנק לתיקון פרוטוקול,בקובעו כי "הבקשה לתיקון פרוטוקול אינה אלא מסווה לבקשה לחזור מן המוסכמות. ב"כ המשיב (הבנק – ז.ב.) אינו טוען שהדברים שנאמרו באולם היו אחרת מאלה שנרשמו אלא טוען לטעות שלו, או לאי הבנה מצדו. הטענה שגדר המוסכמות והפלוגתאות אינו תואם את טענות המשיב לאורך כל הדרך עולה בקנה אחד עם טיבו של הליך גיבוש הפלוגתאות והמוסכמות. גם לגופו של עניין עמדת המשיב אינה מוצדקת ובקדם המשפט הסכימו הצדדים שהלוואה אחת נועדה להלקח כהלוואת גישור והמחלוקת האמיתית היא מי משתי ההלוואות היא הלוואת גישור. אין בניסוח המוסכמות והפלוגתאות טעות שבהיסח הדעת או אי הבנה אלא הסכמה מודעת שגיבשה מחלוקת מסוימת הבקשה לתיקון פרוטוקול היא ניסיון של המשיב, בשלב ההוכחות לשנות את חזית המריבה. שאין
להתירו בדרך כלל ובפרט כאשר הדברים נעשים לאחר שנה ולאחר ששלב ההוכחות החל ואחד המצהירים נחקר".

על החלטת כב' השופטת קרלינסקי שהתירה להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול בלבד, ועל החלטת כב' השופט אמיר שדחה את הבקשה לתיקון פרוטוקול הגיש המשיב בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי שנדונו בבית המשפט המחוזי מרכז
בפני
כב'
הנשיאה גרסטל
(בר"ע 1329-08-07 ובר"ע 1333-08-07). בהסכמת הצדדים נמחקו שתי הבקשות
לרשות ערעור תוך שנקבע כי "כל טענות המבקש (הבנק – ז.ב.) ישמרו לו לשלב הערעור, לרבות הטענות נושא הבר"ע".


פסק דין
של בית משפט קמא
6.

בית משפט קמא בהסתמך על המוסכמות והפלוגתאות קבע כי הפלוגתא
היחידה שהועמדה
להכרעה
היא "האם הוסכם כי ההלוואה הגדולה תהיה הלוואת גישור ואם זכאים המבקשים להכרזה על בטלות סעיף 7 להסכם בדבר תחולת עמלת פירעון מוקדם".

בימ"ש קמא בחן את אומד דעתם של הצדדים כפי שהשתקף לאורך תהליך קבלת ההלוואות


כעולה מהעדויות שנשמעו בפני
ו ובהסתמך על
המסמכים עליהם חתמו המערערים,
החל משלבי המו"מ עבור לחתימה על ההסכמים והמשך בהתנהלותם לאחר קבלת ההלוואות.
בית משפט קמא
קבע כי הכתוב בהסכמי ההלוואה שונה מהנטען על ידי המערערים לתוכנה של הסכמת הצדדים או לחלופין להבנתם הסובייקטיבית, אך השאלה שבמחלוקת אינה שאלה פרשנית וב"כ הצדדים לא נדרשו בסיכומיהם לעקרונות הפרשנות החוזיים.
עוד קבע בימ"ש קמא כי גרסת המערערים מבוססת על עדותו של המערער ללא תמיכה ראייתית, אלא באמירות פקידת הבנק, שלא העניקו תמיכה וחיזוק כנדרש לעדות המערער.
נקבע כי קיימות סתירות בגירסת המערער ובעדותו ולנוכח הסתירות הללו, גרסת המערערים נעדרת בסיס והיא אינה עומדת במבחן אמינות מלא לנקודות הזמן הרלוונטיות.

באופן ספציפי לנקודת הזמן המכרעת, מועד חתימת הסכמי ההלוואה, עומדת עדות המערער למול הסכמי ההלוואה בכתב שעל פי עדות המערער הוא לא טרח לקראם.
ביהמ"ש קמא ציין כי "ב"כ המבקשים (המערערים- ז.ב.) נבנה מניסוח הפלוגתאות ומההנחה העולה מהם כי ממילא אחד ההסכמים שגוי...
אך למעשה הודה המבקש (
המערער – ז.ב.) כי מועד מתן ההודעה בדבר
הצורך בהלוואת גישור באופן זמני נועד (צ.ל. נודע – ז.ב.) רק בחודש פברואר 02' לאחר אישור רכישת הקוטג' ולאחר שרוכשי הדירה הגדולה הודיעו כי אינם
מעוניינים לרכוש את הדירה נוכח העיכוב המתבקש בנוגע להימשכות הליכי האישור.
עובדה זו לא מתיישבת עם גירסת המבקשים (
המערערים – ז.ב.)המקורית ותומכת בגרסת הבנק בדבר השינויים בתהליך ההסכמה".
לעניין תנאיה של הלוואת הגישור קיבל ביהמ"ש קמא את הסבר פקידת הבנק שהעידה כי גם בהלוואת גישור קיים קנס שבירה שתנאיו זהים לתנאי קנס השבירה בהלוואה ארוכת טווח, צמודה למדד (בהבדל מהלוואה בתנאי פריים שבה אין עמלת פרעון מוקדם, ושאינה מענייננו):
"בהלוואה רגילה זה ההפרש בין הריביות עד תום התקופה אם הריבית במשק תהיה
נמוכה הפרש ההיוון גבוה יותר. בהלוואת גישור זה יהיה עד תום הלוואת הגישור שזה בד"כ עד שנתיים, רק אם הריבית שבמשק תהיה נמוכה מהריבית שלקח. בהלוואה רגילה הפרשי הריבית האלה מוכפלים לכל 20 שנה עתידיות ובהלוואת גישור זה מוכפל רק עד יתרת התקופה של השנתיים" (עמ' 30 לפרוטוקול).

ביהמ"ש קמא דחה את טענת המערערים
לפיה היה על ביהמ"ש לקבוע שחלים על ההלוואה הגדולה
התנאים המקובלים במערכת הבנקאית בהלוואת גישור מכח סמכותו של בית המשפט להשלים פרטים בהסכם חסר (ס' 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").

בימ"ש ציין כי
בתצהיר המערערים לא נמצא פרוט של תנאי הלוואת הגישור ואם הייתה הסכמה מסוימת להלוואת גישור הסיכום על תנאיה היה צריך להימצא בתצהיר המערערים ולפיכך לא עמדו המערערים בעול שהיה מוטל עליהם להוכיח מהם תנאי הלוואת הגישור.
כל שידע המערער לומר הוא כי סוכם עם הבנק לשנתיים, הא ותו לא.
"הלוואת גישור לא דיברו איתי כלום, לא היה מעניין אותי ריבית כי זה לתקופה מאד קצרה" (עמ' 9 לפרוטוקול).
כן דחה ביהמ"ש קמא את טענת המערערים כי עומדות להם עילות לביטול ההסכם כולו, מכח סעיפים 14(א) ו-(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הדנים בטעות והטעיה כיוון שהסעד ההצהרתי שהתבקש על ידם צומצם לביטול סעיף 7 להסכם ההלוואה בלבד ולא לביטולו של ההסכם כולו.
למרות האמור בחן בית המשפט אם מתקימים בענייננו התנאים לביטול ההסכם כולו ודחה טענה זו גם לגופה.

לעניין בטלות סעיף החיוב בעמלת פרעון מוקדם, (ס' 7 להסכם ההלוואה) קבע ביהמ"ש קמא כי המערערים טוענים שתי טענות סותרות,
האחת בדבר אי מתן הסבר על ידי הבנק והפרת חובת הגילוי ומאידך ויתור על עמלת פרעון, שלמעשה הופרכה בחקירת המערער ו"נראה כי הגרסה כולה נטולת מהימנות בעליל".

טענות המערערים
7.
הערעור הופנה כנגד פסק הדין של בית משפט קמא וכנגד החלטת הביניים מיום 17.09.08, בה נדחתה בקשת המערערים לפסול סעיפים מהתצהיר שהוגש על ידי הבנק ולהתנגד להגשת מסמכים שצורפו לו, שלטענת המערערים חורגים מהמוסכמות והפלוגתאות.

8.
לטענת המערערים, קיימת 'טעות בסיסית' בפסק דינו של בית משפט קמא שהיה מנותק מהמוסכמות והפלוגתאות שהוסכמו בין הצדדים בהליכי קדם המשפט. פלוגתאות ומוסכמות אלה תחמו את מסגרת הדיון ובית המשפט קמא גלש לדיון בשאלות החורגות מהמוסכמות והפלוגתאות. בחריגה זו יש כדי להביא לביטולו של פסק הדין.

לטענת המערערים היה על בימ"ש קמא לקבל את בקשתו של ב"כ המערערים למחוק סעיפים מהתצהיר שהוגש על ידי הבנק ואשר חרגו מהמוסכמות והפלוגתאות עליהן הוסכם.

על פי המוסכמות והפלוגתאות גובשה הסכמה שהסכמי ההלוואה החתומים אינם משקפים את המוסכם ביחס לאחת משתי ההלוואות והיה מוסכם שאחת משתי ההלוואות הינה הלוואת גישור, אלא שכל צד ייחס את הטעות להלוואה אחרת.

9.
לטענת המערערים, כאשר מוסד בנקאי חב חובת נאמנות ואימון מוגברים כלפי לקוחותיו ומודה שאחד מהסכמי ההלוואה אינו תואם את המוסכם עובר הנטל לכתפי הבנק להוכיח באיזו הלוואה נפלה הטעות.

בימ"ש קמא התמקד בפסק דינו בהלוואה הגדולה והותיר בערפל את השאלה האם ההלוואה הקטנה הייתה הלוואת גישור והדבר אינו מתיישב עם המוסכמות והפלוגתאות.

10.
עוד טוענים המערערים כי טעה בימ"ש קמא בפרשנותו ומסקנותיו לגבי עדות המערער.

המצהירה מטעם הבנק, הגב' ניסני, הודתה כי לא החתימה את המערערים על הסכם ההלוואה אלא פקיד אחר בבנק עשה זאת, ומשלא זומן הפקיד הרלוונטי הייתה עובדה זו צריכה לפעול לרעת הבנק, והיה על ביהמ"ש לקבוע כי לא הובאה עדות סותרת מצד הבנק לסוגיה שבמחלוקת.

11.
לצורך הקביעה, איזו משתי ההלוואות הייתה הלוואת גישור לא העניק בימ"ש קמא שיקול מכריע לסכום ההחזר החודשי, שעל פי עדות המצהירה מטעם הבנק לא עמד בקריטריונים שקבע הבנק לגבי בחינת יכולת ההחזר.

12.
קביעת בימ"ש קמא כי "אם אכן הייתה הסכמה או מוסכמות להלוואת גישור היה מן הסתם צריך להיות סיכום על תנאיה" חושפת את התעלמותו מהמוסכמות שאחת ההלוואות הינה הלוואת גישור. כפועל יוצא, הנטל להוכיח מהם התנאים המקובלים בהלוואת גישור מוטל על הבנק, כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים.

13.
טעה ביהמ"ש כשלא קבע שהבנק הפר את חובתו לתת הסבר למערערים והפר את חובת הגילוי. חובת ההסבר נובעת מיחסי האמון ורמת הצפיות שיש ללקוח מן הבנק. על הבנק מוטלת חובה מוגברת למנוע את הטעות של המערערים בהחתמתם על ההלוואה הגדולה כהלוואה ארוכת טווח במקום הלוואת גישור.

14.
לאור הפער בין כוונת המערערים ובין כוונת הבנק לא היתה למעשה גמירות דעת מצד המערערים לגבי ההלוואה הגדולה, ולא נכרת חוזה לגבי ההלוואה בגדולה בהעדר הצעה וקיבול. די בכך כדי לבטל את הסכם ההלוואה הגדולה.
כן עומדות למערערים עילות ביטול מכח סעיפים 14 (א) ו- (ב) (טעות) ו-15 (הטעיה) לחוק החוזים שאף מכוחם יש לבטל את הסכם ההלוואה הגדולה.

דיון והכרעה

חריגה מהמוסכמות והפלוגתאות והפוך נטל הראיה
15.
בספרו של א. גורן, סדר הדין האזרחי (מהדורה עשירית) 2009 (עמ' 29) נאמר:
"משקבעו בעלי הדין את רשימת הפלוגתאות, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט ואין להרחיב את הדיון לשאלות שלא נכללו בה. רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות של בעלי הדין. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי הטענות מהווה שינוי חזית ויש לדחותה".

בע"א 1270/02 + 1397/02 עירית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן (23.12.03 פורסם בנבו) התייחס ביהמ"ש (כב' השופטת חיות) לתוצאותיה של קביעת רשימת פלוגתאות ומוסכמות:
"משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות
בהן ידון בית המשפט ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט, שלא נכללו באותה רשימה, אלא אם כן, הביע בעל הדין שכנגד, במפורש או מכללא, את הסכמתו לנהל את המשפט בחריגה ממה שהוגדר ברשימה" (השוו: ע"א 759/76 צביה , רמי ומשה פז ואח' נ' נוימן...).

בענייננו, הגדירו הצדדים את המחלוקת "להצהיר שההלוואה הגדולה על סך 1,300,000 ₪ היא הלוואת גישור, ושהמבקשים זכאים לפרוע אותה ללא קנס שבירה או עמלת פרעון מוקדם או כל חיוב אחר, וכי ס' 7 להסכם ההלוואה, בטל".

הצדדים ערכו רשימת מוסכמות בה הוסכם כי המערערים טוענים שההלוואה הגדולה היתה הלוואת גישור בעוד שהבנק טוען שההלוואה הקטנה היתה הלוואת גישור.
עולה מהאמור כי קביעת בימ"ש קמא לפיה הפלוגתא היחידה שעומדת להכרעה היא "האם הוסכם כי ההלוואה הגדולה תהיה הלוואת גישור ואם...." אינה חורגת מגדר המוסכמות עליהן הסכימו הצדדים ואינה מרחיבה את חזית המחלוקת.
הסכמת הצדדים על "המוסכמות" לא הפכה את נטל ההוכחה שהיה ונשאר על כתפי המערערים. אין המדובר בענייננו בטענת הודאה והדחה המעבירה את נטל הראיה. בשום שלב לא הודה הבנק כי ההלוואה הגדולה הייתה הלוואת גישור ועל כן הנטל להוכיח כי ההלוואה הגדולה דווקא היתה הלוואת גישור, כטענת המערערים, מוטל על כתפיהם
וכדין נקבע כי משנדחתה בקשת הבנק לתיקון הטעות בפרוטוקול מתרכזת
המחלוקת "בשאלת היותה של ההלוואה הגדולה בגדר הלוואת גישור" (עמ' 4 לפסק הדין).

16.
טענת המערערים בדבר העברת נטל הראיה מתבססת על מעמדו הייחודי של הבנק וחובותיו לתת הסברים ולוודא שהלקוח הבין את הנתונים הרלוונטיים.

אין חולק על חובה זו, אלא שה"חובה המוגברת", המוטלת על הבנק ביחסיו עם הלקוח חלה במועד ההתקשרות והיא אינה משנה את נטל הראיה במקרה של חילוקי דעות עם הלקוח.
הנטל להוכיח כי ההלוואה הגדולה היא הלוואת הגישור היה ונותר, כפי שקבע בימ"ש קמא, על כתפי המערערים, גם לאחר קביעת רשימת המוסכמות והפלוגתאות.

תמימי דעים אנו עם בימ"ש קמא כי קביעת המוסכמות לא יצרה משוואה לפיה אם לא יוכח שההלוואה הקטנה הייתה הלוואת גישור אזי אוטומטית יש לקבוע כי ההלוואה הגדולה הייתה הלוואת גישור משוואה ש"גם ב"כ המבקשים (המערערים) לא הרחיק לכת עד כדי כך" (עמ'
23 לפסה"ד).

לאור האמור אנו דוחים את טענת המערערים לפיה פסק דינו של בימ"ש קמא מנותק מהמוסכמות והפלוגתאות.

מחיקת סעיפים מהתצהיר
17.
בישיבה מיום 17.9.07, ביקש ב"כ המערערים למחוק מתצהיר הגב' ניסני את כל הסעיפים שאינם מתיישבים עם המוסכמות והפלוגתאות שנקבעו בישיבת קדם המשפט.
ב"כ המערערים התקשה להצביע על הסעיפים "משום שזה שורבב בסעיפים מסוימים ואני רוצה להדגיש במיוחד סעיפים ..."


כן ביקש ב"כ המערערים להתנגד להגשת המסמכים שצורפו לתצהיר הגב' ניסני ולא נערכו על ידה.

בית המשפט קמא , דחה את הבקשה, לנוכח הקושי באיתור סעיפים אלה,
תוך שאיפשר לב"כ המערערים להעלות טענותיו במסגרת הסיכומים. באשר למסמכים שצורפו לתצהירה של הגב' ניסני התיר בית המשפט את הגשת המסמכים מתיק הלקוח של המערערים אצל המשיב.

18.
משאפשר בית המשפט למערערים להידרש, במסגרת הסיכומים, לטענתם בדבר
החריגה מהמוסכמות והפלוגתאות הנטענית על ידם והטענה קיבלה התייחסות בפסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם בערעור שבפני
נו, אין יותר מקום לשוב ולהידרש לסעיפי התצהיר, במיוחד כאשר גם ב"כ המערערים טען כי קיים קושי באיתור הסעיפים.

באשר למסמכים שבית משפט קמא התיר את צרופם, מקובלת עלינו עמדתו של בית משפט קמא שכן מדובר במסמכים שנערכו במהלך ההתנהלות הרגילה אצל הבנק והם מצויים בתיק הלקוח (המערערים) בבנק והם כוללים מסמכים משלושה סוגים:
א. כאלה שנשלחו לבנק על ידי המערערים.
ב. כאלה שנערכו על ידי מי מטעם המשיב.

ג. כאלה שנשלחו אל המערערים ע"י הבנק.

הקביעות העובדתיות
19.
בימ"ש קמא, לאחר ששמע את העדים, קבע כי בגרסת המערערים המבוססת על עדותו של המערער נתגלו סתירות וכי גירסתו של המערער
אינה עומדת במבחן האמינות. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי גירסתו של המערער
אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים עליהם חתם (שלוש פעמים) ואותם לא טרח לקרוא ולו פעם אחת. המערער גם לא הוכיח
מהם תנאי הלוואת הגישור הנטענת.

מאידך, בית משפט קמא נתן אמון בגרסת
הבנק כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה ובחקירתה של הגב' ניסני שנתמכה במסמכים שנערכו בזמן אמת, ושכללו פרטים שלולא נמסרו
לגב' ניסני מפי המערערים לא היתה יכולה לדעת אודותם.
כן נתן בית המשפט אמון בדבריה לפיהם גם בהלוואת גישור קיימת עמלת פירעון מוקדם אלא שזו מחושבת לתקופת הלוואת הגישור שהיא לרוב שנתיים ולא ל-20 שנה כבהלוואה רגילה.

ממצאים אלה מבוססים על חומר הראיות, וכידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהן, אלא במקרים חריגים. לא מצאנו כי זהו המקרה החריג (ראה ע"פ 1094/03 אמל אלעסימי נ' מ.י. (תק – על 2005(4), 2886; ע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודת אלעאמה בע"מ נ' איאד זיין סליימה ואח' פד"י נ' (5), 407).



סכום ההחזר החודשי
20.
הגב' ניסני העידה כי ההחזר החודשי בגין ההלוואה הגדולה עמד על 14,000 ₪ לחודש. עוד העידה כי על פי מדיניות נקבעת יכולת
ההחזר ל- 30% מהכנסות הלקוח.

טוענים המערערים כי על פי הנתונים שהיו בידי הבנק הכנסותיהם החודשיות עמדו על 23,000 ₪ וההחזר בגין ההלוואה הגדולה בלבד עמד על 14,000 ₪. נתונים אלה אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות הבנק ומכאן יש להסיק כי ההלוואה הגדולה היתה הלוואת גישור.

בית משפט קמא קבע לענין זה כי השאלה העומדת על הפרק איננה אם הקפיד הבנק על בדיקת יכולת ההחזר של המערערים. גם אם המסקנה היא כי הבנק לא הקפיד על חובתו לבדוק את יכולת ההחזר אין בכך כדי לסייע למערערים.

אף אנו סבורים כי העובדה שהבנק לא בדק, או לא
הקפיד על יישום המדיניות בדבר
שמירת
היחס שבין הכנסות המערערים לשעור ההחזר, אינה יכולה להצביע על היותה של ההלוואה הגדולה הלוואת גישור.

זאת ועוד: לטענת הבנק, המערערים עמדו לסיים תוך פרק זמן קצר פרעון הלוואה קודמת, וההחזר החודשי היה מצטמצם ל-11,000 ₪ בלבד. במצב כזה היה ההחזר
החודשי עומד על סך של 40% מכלל הכנסותיהם של המערערים, וככל שמדובר בהכנסה גבוהה יותר
החריגה ממדיניות הבנק
מצומצמת יותר.

ביטול ההסכם ולחלופין ס' 7
21.
משהגענו למסקנה כי המערערים לא הוכיחו שההלוואה הגדולה היתה הלוואת גישור, נתייתר הצורך לדון בשאלת ביטול ההסכם או סעיף 7 הימנו, ואף בשאלת תיקון החסר על ידי קביעת תנאי הלוואת הגישור.

סיכום
22.
משהגענו למסקנה כי המערערים לא הוכיחו את טענתם בדבר היות ההלוואה הגדולה הלוואת גישור, אנו דוחים את הערעור.





המערערים ישלמו לבנק את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן היום,
י"ב שבט תש"ע, 27 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.






אברהם יעקב

, שופט
אב"ד

בנימין ארנון

, שופט

זהבה בוסתן
, שופטת










עא בית משפט מחוזי 2114-10/08 משה אלפסי, עליזה אלפסי נ' בנק אדנים למשכנתאות בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/01/2010)