פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ | פסקי דין על דוד גבע | פסקי דין על ציון בן דוד |

2203-03/08 א     31/01/2010




א 2203-03/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' דוד גבע, ציון בן דוד










בית המשפט המחוזי מרכז



ת"א 2203-03-08




לפני כב' השופטת הילה גרסטל
, נשיאה

המבקש:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ


נגד


המשיבים:

1. דוד גבע
2. ציון בן דוד



פסק
דין

לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה בשל התיישנות, היעדר עילת תביעה וקיום מעשה בית דין (השתק פלוגתה).

1.
רקע
(א)
המשיבים היו שותפים בעסקי היהלומים משך כ-30 שנה, וכן היו בעלים במשותף של קרקע לבנייה בנתניה, הידועה כחלקה 122 בגוש 7932 (להלן:-"המגרש").
(ב)
בשנת 1995 התקשרו המשיבים עם המבקש (להלן:-"הבנק") בחוזה למתן אשראי (להלן:-"ההסכם") למימון בניית 4 דירות על המגרש, וכבטוחה להחזר ההלוואה נרשמה משכנתה על המגרש לטובת הבנק.
בשלב ראשון, ועל סמך חוות דעת שמאית, קיבלו המשיבים אשראי בסך של 300,000$, והחלו בבניית הדירות. בשלב כלשהו, נזקקו המשיבים לאשראי נוסף וביקשו זאת מהבנק בהסתמך על חוות דעת שמאיות נוספות.
הבנק אישר הגדלה משמעותית של מסגרת האשראי והארכת תוקפה, אך מאוחר יותר סרב להגדיל את המסגרת הגדלה נוספת. בינתיים, לא עמדו המשיבים בהחזר ההלוואה וחובם לבנק תפח. בשנת 1998, לאחר שבניית הדירה הראשונה עמדה לקראת השלמה, והמשיבים הציגו קונה פוטנציאלי לבנק וטענו שהם זקוקים לסכום כסף נוסף כדי להשלים את בניית הדירה, הוגדלה מסגרת האשראי ב-100,000$ נוספים. עם השלמת בניית הדירה הראשונה, הועברה כל תמורת מכירתה להקטנת החוב בבנק. בסך הכל עמדה מסגרת האשראי על סך מרבי של כ-800,000$. בשלב כלשהו, ונוכח המשך תפיחת חוב המשיבים בשל אי פירעון ההלוואה, סרב הבנק להמשיך ולהרחיב את מסגרת האשראי ובניית הדירות נתקלה בקשיי מימון.
(ג)
בחודש מרץ 2001 הגיש הבנק בקשה למימוש המשכנתה שהיתה רשומה על המגרש, ובנוסף הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים, לתשלום חובם, אך העמיד תביעתו על סך מיליון ₪ לצורכי אגרה (להלן:-"התובענה הראשונה"). לאחר ערעור ניתנה למשיבים רשות להתגונן, נשמעו עדויות, וניתן

פסק דין
בתיק (להלן:-"פסק הדין הראשון"). פסק הדין הראשון דחה את כלל טענות המשיבים, שהיו דומות בעיקרן לאלה שנטענו לפני בתובענה זו, ופסק לטובת הבנק סכום של מיליון ₪.
(ד)
ערעור המשיבים על פסק הדין הראשון נדחה תוך מתן תוקף להסכמת הצדדים, ותוך שנשמרה זכות המשיבים לתבוע את הבנק ולשמור על כל טענה מטענותיהם. כמו כן נקבע בפסק הדין בערעור, שקביעות פסק הדין הראשון לא יהוו מעשה בית דין אם יממשו המשיבים את זכות תביעתם כאמור.
(ה)
הבנק מימש 3 מתוך 4 הדירות במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקט.
(ו)
המשיבים, אשר סבורים כי מימוש המשכנתה היווה הפרה בוטה של הסכם המימון ביניהם לבין הבנק, והפרה זו גרמה להם נזק כבד עד כדי פשיטת רגל למעשה, הגישו את התובענה דנן ביום 11.3.2008 ובה עתרו לפיצוי בגין נזקים שגרם להם הבנק כתוצאה מהפרת ההסכם, התרשלות
והתנהגות בחוסר תום לב, כשהפסיק את האשראי למימון הבנייה בטרם עת. בכך, לטענתם, מנע את השלמת הבנייה, סיכל את החזר ההלוואה, יצר ריבית פיגורים בסך של 5,630,000 ₪, והביא, במו ידיו ובלית ברירה, למימוש המשכנתה. בהליכי המימוש נמכרו הדירות, לטענת המשיבים, כשהן לא מושלמות ובמחיר נמוך.
(ז)
בכתב הגנתו טען הבנק בין היתר טענות מקדמיות לסילוק התביעה על הסף מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:-"התקנות"), או מכח תקנה 100.
(ח)
בישיבת 15.11.09 הסכימו הצדדים שההחלטה תינתן על סמך הטענות בכתב ההגנה ועל סמך תשובות שיגישו ב"כ הצדדים בכתב לטענות אלו. הצדדים אכן פעלו על פי הסכמה זו, וכעת הגיעה העת להכריע בבקשת הסילוק.

2.
הטיעון, הדיון וההכרעה


טענת ההתיישנות

(א)
הבנק טוען שעילת התביעה לה טוענים המשיבים נולדה בשנת 1996, זו השנה שבמהלכה התכוונו למכור את הדירות. התובענה הוגשה בשנת 2008, (הגם שיש לראותה, לטענת הבנק, כאילו הוגשה בשנת 2009, עת ניתן למשיבים פטור מתשלום אגרה). כך או כך, לשיטת הבנק, התיישנה התובענה, ודינה להידחות בשל כך.

(ב)
המשיבים טוענים, שעילת התביעה נולדה רק עם הסתלקותו הסופית של הבנק ממחויבותו על פי ההסכם, עת החל בנקיטת הליכים למימוש המשכנתה, דהיינו, ביום 15.3.2001 ומאחר שהתביעה הוגשה ביום 11.03.2008, לפני חלוף שבע השנים מיום תחילת הליכי המימוש, לא חלפה תקופת ההתיישנות. המשיבים מוסיפים וטוענים שחוזה יכול שיוליד יותר מהפרה אחת, וכל הפרה יכולה להוות עילת תביעה, וממילא הפרת הבנק היא הפרה נמשכת. כמו כן, לדעתם התובע הוא המגדיר את עילת התביעה שבגינה בחר לתבוע, ותקופת ההתיישנות נמנית מיום קום עילה זו. לבסוף טוענים המשיבים שהמועד הרלוונטי לחישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד הגשת התביעה לבית המשפט, ולא מועד קבלת הפטור מאגרה.

(ג)
הבנק טוען בתשובתו שהפרתו הנטענת היא בהפסקת האשראי למימון הבנייה. זוהי עילת התביעה כעולה מכתב התביעה ולא מימוש המשכנתה. ממילא, טוען הבנק, שתקופת ההתיישנות מתחילה עם ההפרה הראשונה (המוכחשת), ולא ניתן לזהות פעולה מאוחרת ברצף פעולותיו כיום תחילת תקופת ההתיישנות.


(ד)
דיון

תקנה 101 קובעת:
בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1)
מעשה בית דין;
(2)
חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

בין יתר הנימוקים שבגינם יכול בית המשפט לדחות תובענה על הסף מכח תקנה 101 נמצאת טענת ההתיישנות. כך למשל בע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה, (לא פורסם, 11.6.09), נקבע כי:

"התיישנות תביעה משמשת נימוק עיקרי לדחיית תביעה על הסף... בהתקיים התיישנות, אין עוד תוחלת לתביעה, ודינה להידחות על הסף תוך הצבת מחסום בפני
הגשתה שוב".

כדי להכריע בשאלת ההתיישנות
עלי לקבוע מהו המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות, ולשם כך, עלי לזהות את עילת התביעה ולקבוע מהו מועד היווצרותה. לעניין מחלוקת בסוגיית מועד הולדת עילת התביעה נאמר על ידי בית המשפט העליון בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (להלן:-"פרשת יופיטר"):

"סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מה היא עילת תביעה ומתי היא נולדת? התשובה לכך אינה פשוטה ואינה חד-משמעית... ...מוסכם על הכול, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר–בענייננו–עם שכלול הפרת החוזה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תש"יח-1958) (ע"א 531/89 להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – המרכז ואח' [8] בעמ' 722)
.

במקרה דנן טוענים המשיבים שתביעתם מבוססת הן על עילה חוזית, הן על עילה נזיקית. מחד גיסא , מערכת היחסים בין הצדדים היתה חוזית, באשר כרתו הסכם למתן אשראי. מאידך גיסא, טוענים המשיבים לרשלנות של הבנק בעניינם. ואמנם, אין עילה זו מוציאה את זו. ייתכן כמובן, כפי שנמצא תכופות, שמספר נורמות משפטיות יחולו בחפיפה על מערכת עובדות אחת. כך ככלל, וכך גם בענייננו.

עם זאת, במקרה דנן אין חשיבות להבחנה זו שמנסים המשיבים לערוך, שכן סבורה אני שעילות תביעת המשיבים, בין אם חוזיות הן, בין אם נזיקיות, נולדו שתיהן באותו מועד ומאז הולדתן חלפו יותר מ-7 שנים, דהיינו חלה התיישנות, ואסביר את דבריי:

בעיות המימון, נוצרו לטענת המשיבים, עקב הפרת התחייבות הבנק לספק אשראי בלתי מוגבל, והפרה נטענת זו, היא שמהווה, לדעתי, את עילת התביעה. תביעת המשיבים עומדת על רגלי הטענה שלפיה הבנק התחייב לספק אשראי למימון כל עלויות הבנייה. כלומר, עילת התובענה, זו שגרמה לנזקים הנטענים, קמה ביום בו סרב הבנק להוסיף ולהרחיב את מסגרת האשראי, בהתאם להסכם הנטען בין הצדדים, שבכך הפר הבנק את התחייבותו החוזית. גם בבחינת העילה הנזיקית, הרי שככל שהבנק התרשל הרי שהתרשלותו לא באה לידי ביטוי בעצם מימוש המשכנתה, אלא בסירובו להמשיך ולהגדיל את מסגרת האשראי ללא גבול.

זיהוי המועד בו סרב הבנק להמשיך ולהגדיל את מסגרת האשראי, בניגוד להתחייבותו הנטענת לספק אשראי בלתי מוגבל למימון כל הבנייה, יאפשר לקבוע את מועד ההפרה הנטענת של החוזה, שהוא מועד הולדת עילת התביעה, וממנו תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות.

יוער, שלכתב ההגנה בו מנויות טענות הסף, כמו גם לתשובות להן, לא צורפו תצהירים. נוכח זאת, יש קושי מסויים להכריע על בסיס עובדתי בשאלת היום הקובע. (לעניין זה ראו, ע"א 1708/05 אבי גרא, עו"ד (רו"ח) נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד, (לא פורסם, 31.1.06). עם זאת, בהתבסס על כתב התביעה ונספחיו לרבות פרוטוקול החקירה הנגדית של המשיב 1, מר דוד גבע
, בתובענה הראשונה, אשר צורף על ידו לכתב התביעה, סבורה אני שביכולתי להכריע בשאלה זו.

היום בו הופר החוזה לכאורה, הוא היום שעד אליו אושרה מסגרת האשראי האחרונה, ושלאחריו סירב הבנק להרחיב את המסגרת פעם נוספת. ביום 29.12.1998 אושרה הארכת מועד למסגרת האשראי האחרונה, עד ליום 30.9.1999. כך נלמד מהמסמכים שצורפו כנספחים לכתבי הטענות ולא הוכחשו. כבר אז, צריך היה להיות ברור למשיבים, שהבנק לא מתכוון לספק להם אשראי בלתי מוגבל עד להשלמת הבנייה. אציין, למעלה מן הנדרש, שעולה מכתב התביעה שעוד קודם לכן, טרם מכירת הדירה הראשונה בסוף שנת 1998, ברור היה שהבנק לא ירחיב את מסגרת האשראי בצורה בלתי מוגבלת, שהרי את ה- 100,000$ הנוספים שאישר למשיבים, אישר אך ורק על בסיס התחייבותם שיש קונה לדירה, שהכסף דרוש להשלמת בנייתה, ובתנאי שכל תמורת מכירתה תועבר לבנק לפרעון חלקי של החוב.

המשיבים היו צריכים לדעת שהבנק מפר התחייבותו הנטענת לספק אשראי בלתי מוגבל, לכל המאוחר עת נשלח, ביום 17.1.2000, מכתב המתרה בהם לשלם חובם מייד, ומודיע שבכוונת הבנק לפעול בכל אמצעי לגביית החוב, לרבות מימוש בכל צורה ובכל אופן של הבטוחות שעומדות לרשותו.

לסיכום נקודה זו, אין ספק שהבנק הפר לכאורה את התחייבותו כלפי המשיבים לכל המאוחר בחודש ינואר 2000, והמשיבים ידעו על הפרת הזכויות החוזיות שלטענתם עמדו להם, למעלה משבע שנים טרם הגשת תביעתם. המשיבים היו יכולים ואולי אף צריכים, כבר אז, לנקוט כל אמצעי חוקי שעמד לרשותם לאכוף על הבנק לבצע את שהוסכם עמו.

המשיבים טוענים בסע' 2 לתשובתם לטענות המקדמיות, שלא ניתן היה לתבוע את הבנק עד שפנה למימוש המשכנתה, שכן עד אז עוד יכול היה הבנק לחזור בו מהפרתו את הסכם המימון ולשוב ולהעמיד לרשות התובעים את המימון הנדרש להשלמת בניית שלוש הדירות, ובכך ייתכן שהנזק היה נמנע בשל עלייה במחירי הדירות למשל.
לעניין זה, נפסק בפרשת יופיטר, כי:

"התגבשותה של עילת תביעה חוזית, הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על-מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה".


די בכך כדי לדחות את טענת המשיבים בעניין זה, שכן ההפרה התרחשה ללא תלות במועד התרחשות הנזק. אציין עוד, שלדעתי, ספק גדול הוא אם אכן, כטענת המשיבים כעת, ארע הנזק רק בעת מימוש המשכנתה. למען האמת וכנראה לעיל, סביר בעיני שהנזק, ככל שנגרם מפעולות הבנק, נגרם כבר כשסרב להעניק אשראי נוסף, ובכך לכאורה סיכל את המשך הבנייה. עיון בכתב התביעה מחזק מסקנה זו. בסע' 10 – טוענים המשיבים כי עצירת האשראי הביאה לעצירת הבניה ולסיכול המכירה, וההשלמה לכך מצויה בסע' 19 לכתב התביעה המתייחס להפסד רווח שניתן היה להשיג ב-1996 וחיוב בריבית פיגורים, אף זאת באותה עת.

דין טענה זו אם כך, להידחות. אוסיף עוד כי תמוה בעיני שהמשיבים, שסברו שבידיהם הסכם המחייב את הבנק לספק להם אשראי בלתי מוגבל עד להשלמת הבנייה, לא פעלו בכל דרך משפטית כדי לחייבו לעשות כן ולעמוד בהתחייבותו כלפיהם. הבנק הוא שפנה ראשון בתובענה לתשלום חוב המשיבים אליו ובהליכים למימוש המשכנתה. תמוהה העובדה שרק בחלוף שבע שנים מהגשת התובענה הראשונה ו-12 שנים לאחר שסרב הבנק להגדיל את מסגרת האשראי הגדלה נוספת, פנו המשיבים לערכאות לשמירה על זכויותיהם הנטענות מכח אותו הסכם. לא ניתן כל הסבר מדוע בשנת 2001, עת נוהלו ההליכים שנקט הבנק נגד המשיבים, לא נקטו המשיבים כל הליך מצידם לאכיפת התחייבויות הבנק כלפיהם.

לסיכום, עילת התביעה קמה למשיבים כבר בשנת 1999, ולכל המאוחר בשנת 2000 ומשמעות הדבר היא שתובענה שהוגשה בשנת 2008 הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ודינה להידחות.

מאחר שסבורה אני שדין טענת ההתיישנות להתקבל, איני נזקקת לדון בטענות המבקש הנוספות בדבר העדר עילה ומעשה בית דין.
3.
סיכום
אני מקבלת את הבקשה ודוחה את התובענה.

המשיבים ישאו בהוצאות הבנק בסך 10,000 ₪ +מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מ

פסק דין

זה
לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום,
ט"ז שבט תש"ע, (31 ינואר 2010), בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 2203-03/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' דוד גבע, ציון בן דוד (פורסם ב-ֽ 31/01/2010)