פסקי דין על משה בצלאל | פסקי דין על נסים חלבוב

5441/07 א     09/02/2010




א 5441/07 משה בצלאל נ' נסים חלבוב








בית משפט השלום בחיפה



09 פברואר 2010

ת"א 5441-07 בצלאל נ' חלבוב




בפני

כב' השופטת
שולמית ברסלב

התובע
משה בצלאל


נגד

הנתבע

נסים חלבוב


החלטה

1.
לפני בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות במסגרת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, ביום 27/11/03, עקב תקיפתו, על ידי הנתבע (להלן "ארוע התקיפה").

2.
ואלה העובדות הצריכות לענייננו ואשר אינן שנויות במחלוקת:
2.1
בגין האירוע נשוא כתב התביעה הוגש ביום 10/12/03 לבית המשפט לנוער בטבריה (ת.פ. 2061/03) כתב אישום כנגד הנתבע בו הואשם בחבלה חמורה והיזק בזדון - עבירות לפי סעיפים 333 ו-452 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן "כתב האישום" ו-"ההליך הפלילי", בהתאמה).

2.2
כתב האישום תוקן ביום 29/12/03 וזו לשונו:

"1. ביום 27/11/03 סמוך לשעה 16:00, ברח' השומר בטבריה, הנאשם העליב את משה בצלאל
(להלן "המתלונן") בכך שקרא לו במילות גנאי.

2. בהמשך ובאותן הנסיבות, משהסתובב המתלונן להתרחק מהנאשם, הרים הנאשם אבן גדולה וניסה לזרוק אותה על המתלונן, דחף הנאשם את המתלונן בגבו, כתוצאה מהדחיפה נפל המתלונן על הכביש והנאשם בעט במתלונן בחזה.

3. במהלך המתואר בסעיף 2 לעיל, נפלו משקפי הראיה שלבש מתלונן, הנאשם דרך עליהם ברגלו והמשקפיים ניזוקו.

4. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, חש המתלונן בכאבים עזים ונחבל בכך שנגרמה לו פריקה אחורית של המרפק עם שבר ותזוזה של ראש הרדיוס בגין כך גובס המתלונן בידו, קיבל משככי כאבים והוחלט על טיפול ניתוחי לאחר שבוע.

5. במעשיו המתוארים לעיל, חבל הנאשם במתלונן חבלה חמורה שלא כדין
וכן הרס הנאשם נכסים או פגע בהם במזיד ושלא כדין".


2.3
הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו.

ביום 7/3/05 פסק כבוד הש. י. שדמי כי לאור הודאת הנתבע, גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, נסיבות משפחתיות לא פשוטות ובעיקר השיפור המשמעותי בהתנהגותו, כמפורט בתסקיר שהובא בפני
בית המשפט, ינקטו כלפיו בדרכי הטיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971 (להלן "חוק הנוער"). בהתאמה, הועמד הנתבע בפיקוח שירות מבחן למשך 12 חודשים וחתם על התחייבות להימנע מביצוע עבירות אלימות לתקופה של שנתיים ימים. כמו כן, נפסק כי על הנתבע לפצות את התובע בסך של 1,500 ₪.

2.4
התובע מבקש להתבסס על הממצאים והמסקנות של פסק הדין בהליך הפלילי
מכח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (לעיל ולהלן
"פקודת הראיות").

3.
לטענת הנתבע/מבקש (בתמצית): הנתבע לא הורשע על פי כתב האישום, ולכן אין התובע יכול להסתמך בכתב תביעתו על הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי. לחילופין, הנתבע מכחיש את תקיפת התובע - התובע התגרה בו ואף תקף אותו פיזית ואילו הנתבע פעל מתוך הגנה עצמית ועומדת לו ההגנה מכח סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין כפי שעולה מחומר החקירה; משכך, יש לאפשר לו להביא ראיות להוכחת טענותיו לשם מניעת עיוות דין.

4.
לטענת התובע/משיב (בתמצית): הבקשה לא נתמכה בתצהיר כנדרש;

פסק דין
הקובע כי הנאשם עשה את המעשה נשוא האישום אך נמנע מהרשעה, ייחשב כ

פסק דין
מרשיע לעניין הגשתו כראיה במשפט אזרחי; לא נתמלאו במקרה זה התנאים להחלת החריג הקבוע בסעיף 42ג לפקודת הראיות; הנתבע היה מיוצג בהליך הפלילי ולמרות זאת לא טען טענה של הגנה עצמית מכח סעיפים 34י' ו-34יא' לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין") אלא בחר להודות בעבירות שיוחסו לו ועל כן, אינו רשאי כעת להעלות טענה זו (המוכחשת כשלעצמה).

5.
גמר הדין של כבוד הש. י. שדמי מהווה

פסק דין
'מרשיע' לצורך יישום סעיף 42א לפקודת הראיות.

המושג 'הרשעה' אשר בסעיף 42א(א) פורש ככולל גם

פסק דין
הקובע כי הנאשם עשה את המעשה, אך נמנע בסופו של יום מהרשעתו, מפאת התחשבות בו מטעמים של מדיניות ענישה.

במקרה דומה שנדון עוד ב-ע"א 19/89, שלג גליל נ' כלפה (1991) (בו נקבעה אחריות קטין אך ננקטו דרכי טיפול על פי סעיף 26 לחוק הנוער) אימץ בית המשפט את אמרת האגב של כבוד הש. בן פורת ב-ע"א 269/82, כרמי נ' הלמן, פ"ד מא(4) 1:
"... אנו מסכימים לטענת המערער הנתמכת באמרת אגב רבת משקל שניתנה בבית משפט זה בע"א 269/82 ו-304/82 (לא פורסם) שלענין סעיף 42 א(א) הנ"ל אין הבדל בין

פסק דין
מרשיע ממש ו

פסק דין
שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא נסתיים בהרשעה...".


וכך גם באמור ב-רע"פ 2976/01, אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418:
"... אמרה על-כך המשנה לנשיא השופטת בן-פורת (שם, 5-4):
אכן, סעיף 42א לפקודת הראיות
לפי לשונו מדבר על פסק-דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות, אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נדרשת הכרעה אך על יסוד מאזן הסתברויות בלבד. ... זה ההיגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש פסק-דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א לפקודת הראיות מהו. משום כך נוטה אני לראות פסק-דין מרשיע גם בפסק-דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו (כמו בענייננו) על-פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה.
דברים אלה נאמרו אמנם אגב-אורחא, אך ההיגיון האצור בהם יש בו כדי לשכנע.
כך גם סבר בית-המשפט בע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה מוטי (לא פורסם), בהופכו את אימרת-האגב להלכה..."
[ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]

(וראה גם: ע"א 732/05, שא-עפר חברה ארציל להובלות ועבודות עפר ואבן בע"מ נ' כהן (2006); ת.א. (חיפה) 751/93, שטרן נ' חברת השמירה ז.ר. גלעד בע"מ (2003); ת.א. (באר שבע) 7155/99, שאול נ' ממן (2002); ת.א. (ירושלים) 188/94, עזבון ויורשי המנוח אלעמלי ז"ל נ' מ"י (1997); בר"ע (חיפה) 1161/98, שמיל נ' סטון (1998)).

6.
הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ואף הביע חרטה. לפיכך, עובדות כתב
האישום המתוקן נטמעות בהרשעה ויש לראותן כחלק ממצאי פסק הדין המרשיע לצורך
סעיך 42א לפקודת הראיות, כאמור ב-ע"א 71/85, "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ'
מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4), 327 [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]:
"... אם נגרוס כי ב

פסק דין
מרשיע המבוסס על הודאת נאשם בעובדות כתב האישום, אין "ממצאים" במובנו של סעיף 42א', תיווצר בכך הגבלה בלתי סבירה על משמעותו של סעיף 42א' המנתקת את הזיקה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי המקביל, דווקא במקרים בהם הזיקה היא ההגיונית ביותר, היינו כאשר הנאשם-הנתבע מודה בעובדות המיוחסות לו. צימצום תחומיו של התיקון לדיני הראיות, שהוסיף את סעיף 42א', אינו עולה מן החוק ואינו מוצדק עניינית. ....
דעתי היא, על כן, כי אין לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם".

7.
הלכה היא כי רק לעיתים רחוקות יטה בית המשפט לסטות מן הכלל הנקוב בסעיף 42א לפקודת הראיות. לנתבע ניתנה הזדמנות להתגונן במשפט הפלילי, בו מידת ההוכחה הנדרשת גבוהה מאשר במשפט האזרחי, והיה לו יומו בבית המשפט. לפיכך, שורת היעילות, כמו גם הצורך במניעת פסיקות סותרות, מחייבים דרך כלל, מניעת דיון נוסף.
כאמור עוד ב-ע"א 350/74, חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט(1) 208:
"...לראשון היתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. מן הצורך להטעים שלא בנקל תינתן לבעל- דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת".
[ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

(וראה גם: פרופ' דניאל פרידמן,

פסק דין
פלילי כראייה במשפט אזרחי, הפרקליט כ"ה 372; ת.א. (חיפה) 756/98, חאלד נ' גורר הכרמל בע"מ (2006); ת.א. (חיפה) 1085/06, כהן נ' חן (2008); ת.א. (נצרת) 1350/08, ח'ורי נ' זנגריה (2009); ע"מ (חיפה) 519/07, עזבון המנוח י.ה. ז"ל נ' ל.ה. (2007); ת"א (ירושלים) 2031/08, א.י.כ.ס. נ' רוזנברג (2009); ת"א (חיפה) 854/07, פלנוית נ' אלמוני (2009), על האסמכתאות הנזכרות דשם; י. קדמי, "על הראיות", מהד' תשס"ד-2003, חלק שלישי, עמ' 1363 ואילך; וראה בהשוואה: רע"א 4528/06, ברנס נ' מרכוש (2009)).

8.

הבקשה אינה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה ודי היה בכך כדי
לדחותה. יתירה מכך, הטענה לעיוות דין נטענה באורח סתמי, ללא כל תימוכין או אף
פירוט עובדות שיש בהן כדי להעיד על כך שנגרם לו, כביכול, עיוות דין.


כך או כך - לא הובאה לפני כל ראייה כי נפל פגם בהליך הפלילי ו/או כי על פניו נפגעו
זכויותיו של הנתבע ו/או כי קיים חשש לעוות דין.

נהפוך הוא - הנתבע היה מיוצג ואביו נכח בהליכים ובית המשפט הלך כברת דרך נכבדה
לקראתו משחרף חומרת העבירות בהן הורשע, נקט בהליכי טיפול לפי חוק הנוער.

9.

שונה הדבר לעניין רשלנות תורמת - יש להתיר הבאת ראיות באשר לרשלנות תורמת בין
אם נאמר כי המדובר ב'ראיה לסתור' ובין אם נאמר כי אין צורך ברשות בית המשפט
מאחר והוכחת רשלנות תורמת אינה בגדר "ראיה לסתור" כמשמעה בסעיף 42 ג' לפקודת הראיות.

לעניין זה ראה מחד גיסא ב-ע"א 350/74, חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 208:
"ישנם כמובן מקרים, בהם אין מנוס מהבאת ראיות שכבר נגבו במשפט פלילי, כגון בענין בו בעל-דין שהורשע מתגונן בטענת רשלנות תורמת. טענה זו, שאינה משמשת הגנה במשפט פלילי, יכול שתחייב בירור נוסף, אף אם נקבעה רשלנות תורמת בפסק ההרשעה, שכן עדיין יהא על השופט האזרחי לחלק את הנזק בין שני המעוולים, ולצורך כך יתן רשות לגביית ראיות".


ומאידך גיסא ב-ע"א 895/80, עיריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119:
"...ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42 ג של פקודת הראיות [נוסח חדש] המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש".

וראה גם: ב-בש"א (נצרת) 1834/09, ח'ורי נ' זנגריה (2009); בש"א (מחוזי חיפה) 5735/06, בן ציון נ' חזן (2007); ע"א 285/80, שיף נ' אליאסי, פד"י לד (4) 752; ת.א. (חיפה) 1085/06, כהן נ' חן (2008); בש"א (חיפה) 5735/06, ראובן בן ציון נ' חזן דוד, (2007); בר"ע 15/76, שפין נ' כהן, פד ל(2) 251); י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי התשס"ד-2003 עמ' 1367 ואילך; ת.א. (ירושלים) 2031/08, א.י.ר.ס. נ' רוזנברג (2009) על האסמכתאות המצוינות דשם).

10.
סוף דבר -

10.1
הבקשה נדחית, למעט בסוגיית הרשלנות התורמת.

10.2
אני מעמידה את הוצאות המשפט על סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, אשר
תשולמנה בהתאם לתוצאת המשפט.

10.3
בהתאמה:

10.3.1
יוגשו תצהירי עדות ראשית כאמור בהחלטה מיום 14/10/09: התובע
תוך 30 יום מהיום והנתבע תוך 30 יום לאחר מכן.

10.3.2
התיק יובא לעיוני ביום 25/4/10.

10.3.3
אני קובעת ישיבת קדם משפט לאחר תצהירים בנוכחות בעלי הדין ביום
17/5/10 שעה 09:00 (חלף 21/2/10).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים

ניתנה היום,
כ"ה שבט תש"ע, 09 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5441/07 משה בצלאל נ' נסים חלבוב (פורסם ב-ֽ 09/02/2010)