פסקי דין על לייזר ליין בע"מ | פסקי דין על יעל זו- ארץ

46572/08 תאמ     15/02/2010




תאמ 46572/08 לייזר ליין בע"מ נ' יעל זו- ארץ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



15 פברואר 2010

תא"מ 46572-08 לייזר ליין בע"מ
נ' זו- ארץ






בפני

כב' השופט
יאיר דלוגין


התובעת

לייזר ליין בע"מ
ע"י עו"ד ארז כהן


נגד


הנתבע

יעל זו- ארץ




פסק דין


לפני תביעה בסדר דין מהיר, על סך של 5,860 ₪, בגין חוב של הנתבע לתובעת עבור אספקת ציוד מתכלה מסוג טונר, על סך של 358 ₪, וכן עבור רכישת מדפסת מתוצרת חברת "
hp
" דגם 5000, על סך של 3,465 ₪. התובעת כללה בסכום התביעה, גם הוצאות בגין פעולות משפטיות, איתור פרטי הנתבע באמצעות חברת חקירות והוצאות הכנת התביעה לרבות אגרה ושכר טרחת עו"ד ועל כן העמידה את סכום התביעה על סך של 5,860 ₪.

טענות הצדדים

לפי התביעה, הנתבע רכש את הטונר ביום 5.5.08, כעולה מחשבונית המס החתומה המצורפת לתביעה כנספח א'. בתאריך 19.5.08, רכש הנתבע את המדפסת, כעולה מחשבונית המס החתומה שצורפה אף היא לתביעה, כנספח ב'. הנתבע התחייב לשלם עבור המוצרים הנ"ל, אולם חרף פניות חוזרות ונשנות לא עשה כן.

על פי כתב ההגנה, טוען הנתבע כי החשבונית שמתייחסת לטונר, מעולם לא נחתמה על ידי עובד הנתבע, איגור חמודיס וכי חתימתו זוייפה. בעניין זה, הוגשה תלונה למשטרת ישראל. הנתבע מצרף חשבוניות עבור סחורה קודמת שנרכשה על ידו מאת התובעת ואשר לא נחתמו וזאת כראיה לכך שגם החשבוניות נשוא התביעה לא נחתמו. הנתבע מציין כי הוא שומר על זכותו להגיש חוות דעת גרפולוגית. לגבי המדפסת, טוען הנתבע כי הוא מעולם לא רכש אותה וכי כל שביקש הינו הצעת מחיר. נציג התובעת, מר שווילי, ניסה לשכנעו מספר פעמים, לקחת מדפסת יד שניה לניסיון ללא התחייבות, עם אפשרות להחזירה לאחר כשבועיים, במידה ולא תהיה לשביעות רצונו. נציג התובעת הגיע למשרדי הנתבע והציב את המדפסת המשומשת על דעת עצמו. הדבר נעשה כאשר הנתבע לא נכח במשרד. מייד לאחר חזרתו למשרד, יצר קשר עם נציג התובעת והודיע לו שיבוא לקחת חזרה את המדפסת. נציג התובעת התעקש שהמדפסת תיוותר במשרד הנתבע למספר ימים נוספים ללא התחייבות ואף שלח טכנאי לנסות ולהפעיל את המדפסת, שאף לא היתה תקינה, אך ללא הצלחה. התנהלות זו חזרה על עצמה מספר פעמים במשך שבועיים ימים. משלא נענתה התובעת לדרישת הנתבע להחזרת המדפסת ומשכשלו הניסיונות להשיג את נציג התובעת בטלפון, הגיע הנתבע למשרדיה, שם ניסה נציג התובעת לשכנע את הנתבע לקחת מדפסת חלופית. הנתבע לא הסכים לכך וסוכם כי נציג התובעת ישלח שליח לאסוף את המדפסת. חרף זאת, הדבר לא נעשה. עד היום לא לקחה התובעת את המדפסת.

דיון

אתמול שמעתי את חקירתו הנגדית של נציג התובעת, מר אברהם שוילי וכן של הטכנאי מטעם התובעת, מר לוי עצמון. כמו-כן, שמעתי את חקירתו של הנתבע.

בתיק זה עלי להכריע בשתי שאלות עובדתיות מרכזיות. האחת, האם שילם הנתבע עבור הטונר; השניה, האם הצדדים סיכמו כי המדפסת נמסרת לניסיון ללא התחייבות או שמא רכש הנתבע את המדפסת.

הטונר

בכל הנוגע לטונר – הרי אין מחלוקת שהטונר סופק לנתבע. ראה בעניין זה עמ' 4, שורה 21 לפרוטוקול, שם מודה הנתבע בעובדה זו. לפיכך, מדובר בהגנה מסוג "פרעתי" והנטל מתהפך. על הנתבע להוכיח ששילם עבור הטונר. הנתבע לא עמד בנטל. כל שהיה בידיו לומר בעניין זה, הינו כי למיטב זכרונו הוא שילם עבור הטונר ויתכן במזומן וכי התובעת לא מנפיקה חשבוניות לפני שהתשלום מבוצע בפועל. הנתבע ציין כי אין לו הוכחה לכך שהוא שילם על הטונר (ראה עמ 4', ש' 17 – 21). למעשה, לא הובאה כל ראיה ממשית לכך שהסכום שולם. לפיכך, דין התביעה בעניין זה להתקבל.

המדפסת

החשבונית

ראשית יש לבחון את השאלה האם החשבונית אכן נחתמה על ידי עובד הנתבע אם לאו. לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים, סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי עובד הנתבע חתם על החשבונית נספח ב' לתביעה.

הנתבע הכחיש לא רק את חתימת העובד על החשבונית נספח א', אלא גם את חתימת העובד על החשבונית שמתייחסת למדפסת (נספח ב' לתביעה). ראה בעניין זה הרישא לסעיף 5 לכתב ההגנה, שבו קיימת הכחשה של האמור בסעיף 3 לתביעה, שם טענה התובעת כי החשבונית נספח ב' נחתמה על ידי נציג הנתבע. כמו כן, ראה תצהיר העדות הראשית של הנתבע, בסעיף 6 פסקה אחרונה, שם טען הנתבע כי ככל הנראה נעשה שימוש פלילי בחתימת העובד על תעודות משלוח קודמות בגין ציוד מתכלה, כדי שהחשבוניות נספח א' וב' לתביעה יהיו נחזות ככאלה שנחתמו על ידי אותו עובד. כמו כן, ראה פסקה אחרונה לסעיף 6, שבו מכחיש הנתבע במפורש כי הוא או עובדיו חתמו על מי מהחשבוניות.

משהוכחשה החתימה על החשבונית, הנטל על התובעת להוכיח כי החשבונית נחתמה על ידי מי מטעם הנתבע. זו ההלכה שנקבעה חזור ונשנה גם לגבי תביעות שטריות ועל אחת כמה וכמה כי זוהי ההלכה המובנת מאליה בתביעות חוזיות שבהן הכלל הנו כי הנטל על התובע.

ראה בענין זה
ספרו של י' זוסמן, "דיני שטרות", מהדורה שישית, בעמוד 337, קובע המחבר כי:

"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר,שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".


בספר "דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט", של המחברים עו"ד ד. תמיר ועו"ד י. יערי, בעמ' 276, נקבע:

"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29 (ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין – והחיוב הצמוד אליו – בכללותו"


בת"א 97950/01

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקוסי ישראל
(פורסם ב"נבו"), נדרש כב' הש' מאיר יפרח לשאלה דומה לעניינינו. בפסק-הדין מצוטטים דבריו של כב' השופט זוסמן, בספרו (שם, ע"מ 50):


"...כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו...".

הנתבע אינו טוען כי החתימה אינה דומה לחתימתו של העובד מטעמו, אלא טוען כי התובעת לקחה את החתימה האמורה ממסמך אחר והלבישה אותה על החשבוניות נשוא התביעה. לפיכך, העובדה שלא הוגשה חוות דעת גרפולוגית על ידי התובעת, אינה פועלת לרעתה.

יחד עם זאת, משהוכחש כי החשבוניות נחתמו על ידי עובד הנתבע, עדיין מוטל הנטל על התובעת, בהתאם להלכות שהזכרתי לעיל, להוכיח כי הנתבע חתם על החשבוניות וכי לא נעשה כל מעשה שלא כדין על ידי התובעת כנטען על ידי הנתבע.

דא עקא, התובעת לא הביאה כל ראיה ממשית לתמוך בטענתה, שלפיה עובד הנתבע חתם על החשבוניות. התובעת לא הביאה לעדות נציג כלשהו מטעמה, אשר יכול להעיד על החתמת עובד הנתבע על החשבונית נספח ב'. עצם קיומה של חתימה שנחזית להיות חתימת עובד הנתבע אינה ראיה לעניין זה שכן קיומה של החתימה אינה שנויה במחלוקת כלל, אלא שהנתבע טוען כי החתימה הולבשה על החשבונית על ידי התובעת ולא נחתמה על ידי הנתבע.

התובעת נתנה שתי גרסאות עובדתיות סותרות לגבי מועד החתימה על החשבונית נספח ב'. מנהל התובעת, מר שווילי, הצהיר במפורש בסעיף 7 לתצהירו כי "לבקשת הנתבע סופקה לו המדפסת שבחר ביום 19.5.08, טכנאי מטעמנו בשם עצמון לוי הגיע למשרדו של הנתבע ביום 20.5.08, חיבר את המדפסת למחשב הנתבע, נציג הנתבע חתם על חשבונית כמפורט בחשבונית מס' 417704, שצורפה לכתב התביעה כנספח ב'...". דא עקא, בסעיף 8 לתצהירו הצהיר מנהל התובעת כי "...עם אספקת הסחורה נחתמו החשבוניות ע"י נציג הנתבע כמפורט ע"ג החשבוניות".

הנה כי כן, בסעיף 7 נטען כי החשבונית נחתמה ביום 20.5.08 לאחר חיבור המדפסת ואילו בסעיף 8 נטען כי החשבונית נחתמה עם אספקת הסחורה, אשר לפי האמור בסעיף 7, סופקה ביום 19.5.08.

זאת ועוד: בין שהחשבונית נחתמה ביום 19.5.08 ובין שנחתמה ביום 20.5.08 לא הובא בפני
עדותו של מי שלפי הטענה החתים את עובד הנתבע על החשבונית.

הטכנאי לוי עצמון, הצהיר רק על חיבור המדפסת, הפעלתה ובדיקתה ביום 20.5.08 (ראה תצהיר העדות שלו). הטכנאי עצמון לא הצהיר בתצהירו דבר לגבי החתמת עובד הנתבע על חשבונית. הטכנאי הנ"ל גם הכחיש כי היה אצל הנתבע יותר מפעם אחת (עמ' 4 ש' 1 – 7). משמע – לפי עדותו ביקר רק ביום 20.5.08 לחיבור המדפסת וכאמור, לא הצהיר כי החתים את עובד הנתבע על החשבונית.

מנגד, מנהל התובעת, מר שווילי, הצהיר במפורש בתצהיר העדות הראשית מטעמו כך - "אני אישית מעולם לא הייתי במשרדו של הנתבע ואינני מכיר מי מעובדיו" (סעיף 8). נוכח הצהרה זו ומאחר ולפי גרסת התובעת החשבונית נחתמה על ידי עובד הנתבע במשרדי הנתבע, משמעות הדבר, כי מר שווילי בוודאי שלא החתים את עובד הנתבע על החשבונית. כמו כן, מר שווילי גם לא יכול להעיד מידיעה אישית מי מטעם התובעת, אם בכלל, החתים את עובד הנתבע על החשבונית שכן לא נכח מעולם במשרדי הנתבע, לא במעמד חתימת החשבוניות ולא במעמד אחר.

משטענה התובעת לכך שמי מטעמה אשר סיפק את המדפסת החתים את עובד הנתבע על החשבונית ולא פירטה את שמו ואף לא הביאה אותו לעדות, חלה ההלכה שלפיה מחדל זה פועל לרעתה וקמה החזקה שלפיה לו היה מובא לעדות נציג התובעת לא היה מאשר את הגרסה בדבר החתמת עובד הנתבע על החשבונית (ראה בענין זה

ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד ל"ה
(1) 736 בעמוד 760).

התובעת מלינה על כך שהנתבע היה צריך להזמין לעדות את העובד איגור, אשר חתימתו מתנוססת על החשבונית. מלא עשה כן, הדבר פועל לרעתו. דא עקא, סבור אני כי מאחר והנטל הראשוני על התובעת, להוכיח כי איגור חתם על החשבונית ומאחר ולא הובאה מטעמה ראיות ממשיות בעניין זה, לא עמדה התובעת בנטל הראשוני של הבאת הראיות, כך שממילא לא היה על הנתבע להביא כל ראיה מטעמו בענין זה.

ראה בעניין זה

ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, בעמ'

בעמוד 1538:

"א. התובע: הנושא בנטל השכנוע
כאשר המדובר בתובע הנושא בנטל השכנוע – משמעותה של חובת הראיה היא: הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה, במידה הדרושה לביסוס

פסק דין
לזכותו; ומטבע הדברים – שהוא, התובע, הינו הראשון הנושא בחובה זו, ועל כן הוא הפותח את הדיון".

ובעמוד 1539:

"הביא התובע "ראיות לכאורה" לביסוס תביעתו או הודה הנתבע בכל העובדות הדרושות לביסוס התביעה – "עוברת" חובת הראיה אל הנתבע"

.

ובעמוד 1541:

"ב. הנתבע: היריב שאינו נושא בנטל השכנוע
1)
"חובת הראיה" מנקודת מבטו של הנתבע אינה "חובה" במשמעות הרגילה של המושג, באשר אין היא "מחייבת" אלא אך "מתריעה" לאמור: התובע סיים את הבאת ראיותיו; ואם הנתבע לא יביא ראיות מטעמו – הוא עומד בסיכון שבית המשפט יפסוק לחובתו על פי ראיותיו של התובע שנותרו לבדן.
2)
לשון אחר
: מנקודת ראותו של הנתבע, העברת חובת הראיה אל כתפיו משמעה – העמדתו בפני
הצורך להחליט אם להביא ראיות כנגד הראיות שהביא התובע אם לאו. היה הנתבע משוכנע כי אין בראיות שהביא התובע כדי לבסס את תביעתו – יוכל להימנע מלהביא ראיות בכלל ולטעון כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ועל כן יש לדחות את תביעתו; חושש הנתבע, שמא, בהיעדר ראיות שכנגד, אפשר שבית המשפט יקבע שהתובע הוכיח את עילתו – אין לו מנוס מהבאת ראיות שכנגד מצידו."

למעלה מן הדרוש, יצויין כי הנתבע הסביר מדוע איגור לא הובא לעדות מטעמו. עדותו של הנתבע בענין זה הייתה אמינה עלי וההסבר שנתן היה כן ואמיתי. הנתבע הסביר כי באותו שלב העובד כבר לא עבד אצלו יותר לאחר שהתפטר (עמ' 6, ש' 6 – 8 ועמ' 5, ש' 13). הנתבע העיד כי ביקש מהעובד לתת עדות במשטרה ולא ידוע לו אם כך נעשה. הנתבע העיד כך בעניין זה - "הוא התנגד לכל קשר לפרשה. הוא מפחד
מהצל של עצמו. רציתי שיבוא איתי למשטורה אבל יש לו בעיות של ביטחון עצמי. אין לי התנגדות שבית המשפט יזמן אותו" (עמ' 4, ש' 29 – 31). הנתבע גם העיד כי איגור הכחיש מפורשות כי חתם על אותה חשבונית וזאת לאחר שהחשבונית הוצגה בפני
ו – "ניסיתי לברר עם איגור. הוא לא עבד אצלי בזמנו. לקח לי זמן עד שדיברתי איתו בטלפון ולא פנים אל פנים. הוא מתחייב שלא חתם. הוא טוען שזייפו את החתימה שלו. שלחתי לו בפקס את (צ"ל "או") בסקנר את החתימה" (עמ' 6, ש' 6 – 8).

לפיכך, אינני סבור שאי הבאתו של איגור לעדות, גם לא באמצעות צו מטעם בית המשפט, יכול להיחשב בנסיבות הקיימות, כמחדל של הנתבע. כאמור, משהוכחשה החתימה על החשבונית, הנטל על התובעת ומשלא הביאה היא את העד שהחתים את העובד על החשבוניות, נטל הבאת הראיות לא עבר אל הנתבע.

כאן המקום לציין, כי גם התובעת לא זימנה את העובד לעדות. ככל שהייתה כל כך סמוכה ובטוחה שהלה חתם על החשבונית, ומשראתה כי הנתבע לא הגיש תצהיר מטעמו ולא זימן אותו, לא היה דבר שימנע מהתובעת לזמן בעצמה את העד, אולם היא בחרה שלא לעשות כן.

זאת ועוד: מעיון בשתי החשבוניות, אכן כטענת הנתבע, ניתן להבחין בנקל, גם בעיני מי שאינו מומחה, כי קיימת זהות מוחלטת ממש בין שתי החתימות, לרבות המיקום של החתימות על הקו שמיועד לחתימה בשתי החשבוניות. הנתבע טען כי מדובר ב"זהות מדאיגה", אשר מצביעה על שימוש פלילי בחתימה מן העבר על תעודות משלוח בגין ציוד מתכלה (התובעת סיפקה ציוד כזה לנתבע מזה כשנתיים – ראה פסקה אחרונה לסעיף 6 לתצהיר הנתבע), כדי להפוך את החשבוניות נשוא התביעה ככאלה שנחזות להיות חתומות על ידי עובד הנתבע.

התובעת לא התייחסה כלל לנקודה זו בראיותיה. עיינתי בחשבוניות ולדעתי, הסיכוי ששתי חתימות שנעשו לפי הטענה במועדים שונים על ידי אותו עובד על שני מסמכים שונים, ייראו כזהות לחלוטין לרבות המיקום שלהן על המסמכים, הנו נמוך ביותר אם לא אפסי, כך שהרבה יותר סביר בעיני כי מדובר בהלבשה של חתימה אחת על שני המסמכים.

הלכה היא כי משסבר בית המשפט על סמך בחינה עצמאית שלו והפעלת מבחנים של הגיון ושכל ישר כי מסמך אינו אוטנטתי, אין הוא מחויב להסתייע בעדות מומחה לצורך חיזוק מסקנתו. לעניין זה ראה גם

ע"א 2032/06

אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן
(פורסם במאגרים משפטיים):


"ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפני
ו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאשר המומחה הינו גרפולוג, כבעניינו [ד"נ 20/85

בחרי נ' פדלון, פ"ד לט
(4) 463, 465 (1985);

ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז
(3) 240 , 263 (1993);

ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ
(1) 499, 508 (1996) [להלן – עניין

אבו סאלח

)]. אם סבור בית המשפט כי אין המקרה דורש שמיעת עדותו של גרפולוג, יכול הוא לקבוע ממצא בדבר אוטנטיות של מסמך על בסיס בחינה עצמאית שלו."

גם נקודה זו פועלת, אפוא, לרעת התובעת ומחזקת את המסקנה שיש לגזור ממילא נוכח אי הבאת ראיה ממשית כלשהי מצד התובעת, שתוכיח כי החשבוניות אכן נחתמו על ידי עובד הנתבע.

זאת ועוד: הנתבע צירף לכתב ההגנה צילום של חשבוניות המקור, אמנם ביחס לטונר (שאין הכחשה כי סופק), כאשר החשבונית נעדרת כל חתימה וזאת בניגוד לעותק שצורף על ידי התובעת, כנספח א' לתביעה, אשר נושאת, כביכול, את החתימה של העובד איגור. המקור של החשבונית נמסר למשטרה. התובעת לא ביקשה מהנתבע לגלות את המקור ולא ביקשה מבית המשפט צו להעברת המקור מהמשטרה לתיק בית המשפט. עובדה זו פועלת לרעתה. כזכור, הנתבע מודה כי קיבל את הטונר ועל כן קיומה בידיו של חשבונית המקור הלא חתומה לגבי מוצר זה, הנו הגיוני ואילו לגבי המדפסת, הכחיש הנתבע כי קיבל במועד כלשהו חשבונית עבורה ועל כן אי הצגת חשבונית המקור לגבי המדפסת אינה פועלת לרעתו ומתיישבת עם גרסתו.

לסיכום – התובעת לא עמדה בנטל הבאת הראיות ובהתאם גם לא בנטל השכנוע, כדי להוכיח שהחתימה על החשבונית שמתייחסת למדפסת, הנה של עובד הנתבע.

עסקת רכישה או ניסיון ללא התחייבות

משקבעתי כי החשבונית אינה ראיה לרכישת המדפסת, עדיין יש להכריע בשאלה, האם העסקה שנעשתה, הייתה עסקת רכישה או עסקת ניסיון ללא התחייבות, שהרי אין מחלוקת כי בסופו של דבר, גם לפי גרסת הנתבע, הוא הסכים, אם כי לאחר לחצים כבדים שהופעלו על ידי מר שווילי, להותיר את המדפסת במשרדו (סעיף 6 לתצהיר הנתבע, שתי הפסקאות הראשונות בעמ' השני לתצהיר).




בעניין זה הגרסאות סותרות ונוגדות. מדובר במילה מול מילה וזאת לאחר שקבעתי כאמור, כי אין לחשבונית כל ערך ראייתי. מר שווילי טוען כי העסקה הייתה למכירה ולא לניסיון (סעיף 9 לתצהירו). הנתבע עומד על כך שמדובר היה בתקופת ניסיון (סעיף 6 לתצהירו). העדות של הנתבע הייתה אמינה עליי גם בנקודה זו. לא מצאתי סתירות ממשיות, אם בכלל, בגרסתו.

אף לא אחד מהצדדים שלח מכתב כלשהו לצד השני לפני הגשת התביעה. התובעת מלינה על כך שהנתבע לא מצא לנכון להחזיר המדפסת לידיה ואילו הנתבע מלין על כך שהתובעת לא עמדה בהבטחת נציגה, מר שווילי, לאסוף את המדפסת וזאת חרף הסיכום שהושג במשרדי התובעת, שאליהם הגיע הנתבע, בלית ברירה, כדי להפציר בתובעת לקחת חזרה את המדפסת. באותה פגישה, הסכים מר שווילי לקחת את המדפסת ולתת הצעת מחיר בגין מדפסת אחרת חדשה. לאחר מספר ימים, משלא הסכים הנתבע להצעת המחיר, דרש ממנו מר שווילי דמי שכירות של 500 ₪ בגין המדפסת ולאחר סירוב הנתבע, איים עליו כי תוגש תביעה.

זאת ועוד: לראשונה בתצהיר העדות של מר שווילי, הועלתה טענה שלא בא זכרה בתביעה וגם לא בכתב תשובה (שלא הוגש על ידי התובעת), שלפיה כביכול ביום 18.5.08, רכש הנתבע מדפסת אחרת מאת התובעת, אשר הוחזרה לו ביום 21.5.08 וזאת מאחר ולא הייתה לטעמו של הנתבע. לעותק התצהיר של מר שווילי שהוגש לבית המשפט צורפו שתי חשבוניות לגבי מדפסת זו, האחת מיום 18.5.08 והשנייה חשבונית זיכוי מיום 21.5.08 שתיהן לא חתומות.

הנתבע מכחיש מכל וכל טענות אלה וטוען כי מעולם לא סופקה לו המדפסת האמורה וכי המדפסת היחידה שהייתה במשרדו הייתה מדפסת שדוד שלו נתן לו (עמ' 5, ש' 15 – 18). זאת ועוד: הנתבע טען כי לראשונה ראה את החשבוניות שצורפו לתצהירו של מר שווילי בקשר למדפסת האמורה, בעת הדיון ואלה לא צורפו לעותק של התצהיר של מר שווילי שבידיו (עמ' 2, ש' 17 – 19).

העובדה שעסקת המדפסת מסוג סמסונג מיום 18.5.08, לא הוזכרה כלל בתביעה והועלתה לראשונה בתצהירו של מר שווילי מטילה צל על גרסת התובעת בכללותה. לא ניתן כל הסבר מדוע עניין זה לא נזכר בתביעה או בכתב תשובה וכן הוזכר בתצהיר העדות של מר שווילי. עוד יצוין כי בתצהירו של מר שווילי, לא נרשם כי החשבוניות הללו מצורפות כנספחים לתצהירו ואף לא נרשם כלל כי הוצאו חשבוניות בעניין זה. לא ניתן כל הסבר מדוע צורפו החשבוניות לעותק התצהיר של מר שווילי שהוגש לבית המשפט ומאידך לא צורפו לעותק התצהיר שקיבל הנתבע ומדוע, אם בחרה התובעת לצרף את החשבוניות לתצהיר שהוגש לבית המשפט, מדוע אלה לא נזכרו בתצהיר. גם התנהלות זו של התובעת מטילה צל נוסף על גרסתה.

בכל הנוגע לתקלות שנפלו במדפסת ואשר היוו למעשה את הסיבה שבגינה לא הסכים הנתבע, לפי גרסתו, לרכוש את המדפסת וביקש להחזירה, הנתבע טען כי הייתה תקלה בלקיחת הדפים במדפסת (עמ' 6, ש' 13). כמו כן, טען כי המדפסת הייתה מקולקלת (עמ' 6, ש' 22).

מנגד, העיד הטכנאי עצמון לוי מטעם התובעת. דא עקא, טכנאי זה העיד כי ביקר רק ביום 20.5.08 אצל הנתבע, יום לאחר הספקת המדפסת ולצורך חיבורה ואילו הנתבע העיד כי במשך שבועיים לאחר מכן, הגיעו טכנאים אליו מספר פעמים נוספות, כדי לתקן את המדפסת וללא הועיל. הנתבע גם זכר כי אחד הטכנאים לא היה עצמון לוי והיה בעל זקן (עמ' 6, ש' 12). התובעת לא התייחסה לטענות אלה במפורש בתצהירו של מר שווילי, אולם מהגרסה שהניחה בתצהירה, עולה כי לגרסתה, מאז שחוברה המדפסת כתקינה ביום 20.5.08, לא נפגש הנתבע עם מר שווילי, לא הגיעו טכנאים למשרדי הנתבע והנתבע לא שילם על המדפסת. עדותו של הנתבע שלפיה הגיעו מספר טכנאים מספר פעמים הייתה אמינה עלי, כפי שהייתה עדותו בענינים אחרים.

אינני סבור שלצורך הוכחת הטענה בדבר תקלה בלקיחת דפים במדפסת או כדי להוכיח שמדפסת אינה עובדת, יש להגיש חוות דעת מקצועית וזאת במובחן ממקרה שבו בעל דין מבקש להוכיח מה בדיוק גרם למדפסת להיתקע - כאן כבר דרושה מומחיות. לפיכך, די לי בעדותו של הנתבע, שהייתה אמינה עלי, כדי להשתכנע כי המדפסת פשוט לא עבדה. אני מעדיף את גרסתו על פני גרסתו של מר שווילי, אשר הודה כי מעולם לא ביקר במשרדי הנתבע ועל כן ממילא לא יכול להעיד לגבי תקינות המדפסת. הטכנאי עצמון היה במשרד רק ביום חיבור המדפסת ואמנם טען כי המדפסת עבדה אולם לא ביקר במשרדי הנתבע לאחר מכן.

התובעת תוהה, מדוע אם הגיע הנתבע למשרדיה, כדי להפציר בה להחזיר את המדפסת, לא הובאה המדפסת למשרדיה באותו מעמד. הנתבע הסביר בעניין זה כי הוא מתנייד עם אופנוע וכי מדובר היה במכשיר גדול (עמ' 5, ש' 28 ועמ' 6, ש' 10).

לסיכום, שוכנעתי מכל האמור לעיל כי יותר מסתברת גרסת הנתבע מאשר גרסת התובעת לגבי אופי העסקה שבוצעה ולכל הפחות גם אם המאזניים שקולות, דין התביעה להידחות בשל אי עמדית התובעת בנטל השכנוע.

לא שוכנעתי כי הנתבע רכש את המדפסת. נראה כי לאחר לחץ מסיבי של התובעת על הנתבע, לקבל את המדפסת לניסיון, לא הסכימה התובעת לקבל חזרה לידיה את המדפסת כמובטח. בנסיבות אלה, לא חלה כל חובה על הנתבע כלקוח, להחזיר את המדפסת מיוזמתו והיה רשאי להותיר אותה במשרדיו לרשות התובעת. הנתבע גם העיד כי לא עשה כל שימוש במדפסת מאז שביקשו מהתובעת לקחת את המדפסת (עמ' 6, ש' 9 – 10) ולא הובאה כל ראיה נוגדת לכך. התובעת יכולה הייתה לקבל לידיה את המדפסת מזמן ומשלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה מתקבלת חלקית. הנתבע ישלם לתובעת 358 ₪ בגין הטונר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.6.08 ועד לתשלום בפועל.

נוכח התוצאה, שלפיה התביעה בעניין המדפסת נדחתה, הנתבע יאפשר לתובעת לקחת חזרה לידיה את המדפסת בכל עת ובכפוף לתיאום מראש. אם התובעת לא תגיע לקחת את המדפסת, תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיה, לא תחול עוד כל חובה על הנתבע להמשיך ולאחסן עבורה את המדפסת.

נוכח התוצאה, שלפיה התביעה נדחתה ברובה, תוך חיוב הנתבע לשלם אך ורק עבור הטונר, החלטתי בנסיבות העניין, כי הנתבע ישלם לתובעת את אגרות המשפט בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכל צד יישא בשאר הוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו.

ניתנה היום,
א'
אדר תש"ע, 15 פברואר 2010, בלשכתי.











תאמ בית משפט שלום 46572/08 לייזר ליין בע"מ נ' יעל זו- ארץ (פורסם ב-ֽ 15/02/2010)