פסקי דין על יוסי שלו | פסקי דין על ועדת השיחרורים

2148/02 עעא     05/06/2002




עעא 2148/02 יוסי שלו נ' ועדת השיחרורים




1
בתי המשפט
עעא002148/02
בית משפט מחוזי באר שבע
בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים
05/06/02
תאריך
כב' השופט ג.גלעדי
, נשיא
כב' השופט י.פלפל
, ס.נשיא
כב' השופט נ.הנדל

בפני
:

יוסי שלו

בעניין:
העותר
נ ג ד
ועדת השיחרורים
המשיבה
פסק - דין
השופט ג.גלעדי
-נשיא

1. 1. עתירה מינהלית זו, כנגד החלטת ועדת השיחרורים
, שליד בית הסוהר, שסירבה להעתר לבקשת העותר, לשיחרורו ממאסר, בתום שני שלישים מתקופת מאסרו, מעוררת שאלה עקרונית:
האם ועדת השיחרורים
, בהרכב אחר, יכולה לסטות מהחלטה קודמת של ועדת שיחרורים, שדנה באותו ענין.
ועדת השיחרורים
, שדנה בבקשת העותר, ביום 6.12.01 דחתה את בקשתו, משום שלא הוגשה תכנית לשיקום העותר.
הועדה הוסיפה ואמרה בהחלטתה: "מאחר והמדינה הסכימה לשיחרור, הרי אם תוגש בפני
נו תכנית שיקום בשיתוף רש"א (רשות שיקום האסיר), שתבטיח פיקוח על עבודה ועל חיים ללא אלימות, נהיה מוכנים לשקול באהדה, שיחרור ברשיון מיד כשתוכן תכנית כזו ובלבד שהאסיר לא יסתבך בינתיים בעבירות אלימות בכלא".

העותר הכין תכנית שיקום, ופנה פעם נוספת בבקשה לועדת השיחרורים
.

גם הפעם הסכימה נציגת הפרקליטות לשחררו. עתירה זו באה בפני
הרכב אחר של ועדת השיחרורים
. ועדת השיחרורים
דחתה את בקשתו של העותר, מהנימוק, שתכנית השיקום כוללת עבודה בחנות הירקות של גיסו של העותר, אולם אותו גיס, נכשל בפיקוח על העותר, כאשר העותר היה משוחרר בערובה בתנאים מגבילים והעותר נמצא, מפר את תנאי המעצר ומבלה במועדון לילה.
כמו כן התחשבה ועדת השיחרורים
, במכתב שכתבה העובדת הסוציאלית בכלא, ממנו עולה, כי העותר ממעיט בחומרת מעשיו, מבטל את חומרתם ואינו מתמודד עם חומרת מעשיו במישור הטיפולי.
ועדת השיחרורים
(השניה), הגיעה למסקנה, כי העותר מסוכן לציבור ועל כן דחתה את בקשתו.

2. 2. בעתירה זו, טוען בא כח העותר, כי הועדה השניה, לא היתה רשאית לסטות, מרוח ההחלטה של הועדה הראשונה ומכל מקום, החלטת הועדה הראשונה, יצרה ציפיות אצל העותר ומשעמד העותר בדרישות, שהציבה הועדה הראשונה, לא היה מקום לסטות מההחלטה הראשונה.
דחינו את מתן ההחלטה, כדי לבדוק את השאלה העקרונית, שעורר בא כח העותר.

3. 3. מסקנתנו היא, שגם אם היתה סטיה מההחלטה הראשונה, היתה רשאית ועדת השיחרורים
להחליט אותה החלטה שנראתה בעיניה נכונה והיא לא היתה כבולה בהחלטת הועדה הראשונה.
זמיר, בספרו "הסמכות המינהלית" (נבו, הוצאה לאור, ירושלים תשנ"ו - 1996), כרך ב' עמוד 982, כותב:

"ההחלטה המינהלית, לעומת זאת, אינה כפופה לא לעקרון של גמר המלאכה, ואף לא לעקרון של מעשה בית דין. בדרך כלל, היא אינה אמורה להיות סופית. שיקולים שונים, עשויים לדרוש, לא פעם בנסיבות בלתי צפויות, שינוי או ביטול ההחלטה.
לעיתים, הדבר נובע מתנאי העבודה. המנהל הציבורי מטפל במספר עצום של עניינים ועליו לקבל החלטות באופן שיגרתי ומהיר, הוא אינו יכול לפעול לפי סדרי דין ודיני ראיות כמקובל בבית המשפט, אלא הוא חייב להסתפק, במקרים רבים, בבדיקה שטחית של הנתונים. כתוצאה גדלה גם האפשרות של טעות או הטעיה. כמו כן, דבר רגיל הוא שהתנאים העובדתיים, הצרכים החברתיים או המדיניות הרשמית ישתנו. אפשר, לכן, כי החלטה שהיתה טובה בשעתו, שוב אינה טובה כיום. שינוי ההחלטה עשוי להתבקש על ידי הרשות המינהלית, המדברת בשם טובת הציבור;
אך הוא עשוי להתבקש גם על ידי האזרח הרוצה בשינוי בשביל עצמו. כך או כך, ההחלטה המינהלית, אינה צריכה להיות נוקשה כ

פסק דין
סופי. היא צריכה מידה של גמישות, שתאפשר להתאים אותה מעת לעת, לנסיבות המשתנות"
(ההדגשות אינן במקור).

בבג"צ 18/82 (חברה קדישא גחש"א ת"א נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ת"א-יפו)
פד"י כרך ל"ח, חלק ראשון, עמוד 701, אמר בית המשפט העליון (שם, בעמוד 717, ליד אות השוליים ג'):
"יודגש וייאמר, כי ההלכה היא שועדת תכנון ובניה מוסמכת לעיין מחדש בהחלטות שנתקבלו על ידיה ולשנות את עמדותיה עם שינויי הנסיבות. מותר לה, לועדת תכנון ובניה גם לחזור בה מהחלטה קודמת, שכן עקרון "מעשה בית דין", אינו חלה על החלטות כאלה"

ראה גם בג"צ 318/75 (חדג'ס נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה) פד"י כרך ל', חלק שני, עמוד 133 בעמ' 137.
בבג"צ 159/84 (שאהין נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור רצועת עזה), פד"י כרך לט' חלק ראשון, עמ' 309, היו העובדות שמפקד האיזור, ביטל צו גירוש קודם שניתן נגד העותר.
לאחר מכן, הוציא מפקד האיזור צו גירוש חדש נגד אותו עותר, לאחר שסבר שהתנהגות העותר מסכנת את הביטחון.
העותר עתר לבית המשפט הגבוה לצדק והסתמך בין היתר, על ביטול צו הגירוש הקודם.
בית הדין הגבוה לצדק, דחה את עתירתו של העותר ואמר את הדברים הבאים (שם, בעמוד 333, ליד אות השוליים ו'):
"מכאן נעבור לשאלה השניה, והיא, אם רשאית ומוסמכת רשות מינהלית לחזור בה מהחלטתה, כאשר שינוי ההחלטה יש בו כדי להרע את מצבו של הפרט, או שמא היא מנועה מלעשות כן. בהקשר זה קיימים בדרך כלל שני אינטרסים עיקריים, הסותרים זה את זה לא אחת: מצד אחד, האינטרס של הפרט לשמור על הזכויות, שהתגבשו בידיו עקב החלטה הקודמת של הרשות, ומצד אחר, חובתה של הרשות הציבורית לקיים נאמנותה לאינטרס הציבורי ולמלא חובותיה כפי שהוגדרו לה. האינטרס הציבורי בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: ראשית, מקובל עלינו הכלל הגדול במשפט המינהלי, לפיו אין להתיר חריגתה של רשות סטטוטורית מן הסמכויות, שהוקנו לה על פי חוק... שנית, מקובל עלינו הכלל, לפיו אין לכבול מראש את הפעלתן של הסמכויות והחובות הסטטוטוריות... בשורה ארוכה של פסקי דין הבהיר בית משפט זה, כי החלטה מינהלית אינה יוצרת בכל הנסיבות וללא יוצאים מן הכלל, מניעות, אשר בעטיה אין לקיים בדיקה ועיון חוזרים ולתת החלטה חדשה, המתחייבת מן הנסיבות החדשות שנוצרו. . . אם יתברר, למשל, כי ניתנה החלטה שיסודה בטעות, היכולה לפגוע באינטרס הציבורי בגלל השלכותיה של הטעות האמורה על התוצאה אליה הגיעה הרשות הסטטוטורית בהחלטה הקודמת או בגלל ההשלכה על פעולתה התקינה של הרשות, תהיה הרשות רשאית לשוב ולדון בענין, בו דנה והחליטה בעבר".

ראה גם בג"צ 189/78 (פתאח עסדי נגד ועדת העררים לענייני מוניות), פד"י כרך לב', חלק שלישי, עמוד 645, בעמוד 648.

המסקנה היא, כי ההלכה שנקבעה, אומרת, כי רשות מינהלית חייבת לפעול לטובת הציבור ובהתאם לסמכויות שהוענקו לה, ואם יתברר שטעתה בהחלטתה הראשונה, מותר לה, לחזור ולהחליט בענין, כאשר השיקול העיקרי הוא השיקול של אינטרס הציבור ופעולת הראשות למילוי הסמכויות שניתנו לה.

על כן, גם אותה ועדת שיחרורים, רשאית לחזור בה מהחלטה קודמת שניתנה, אם היא מגיעה למסקנה שטעתה, בהחלטתה הראשונה.

על אחת כמה וכמה, שועדת שיחרורים אחרת, שבא בפני
ה ענין מסוים והיא סבורה, שהועדה הקודמת טעתה בהחלטתה, רשאית ליתן החלטה אחרת, אם היא סבורה שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור.

4. 4. אלא שבמקרה הנוכחי, לא רק שהועדה השניה לא סטתה מהחלטת הועדה הראשונה, אלא שהיא הלכה בעקבותיה.
ועדת השיחרורים
הראשונה דחתה את בקשת העותר מהנימוק, שלא הגיש תכנית שיקום וציינה כי אם תוגש תכנית שיקום, היא תשקול את בקשתו באהדה.

הוגשה תכנית שיקום והועדה השניה שעיינה בתכנית השיקום, ציינה, כי תכנית השיקום איננה מספיק טובה, משום שמצוין בה, שהעותר יעבוד בחנות של גיסו ואותו גיס נכשל בעבר בפיקוח על העותר, כאשר העותר שוחרר ממעצר בתנאים מגבילים והגיס היה צריך להשגיח עליו ולא השגיח מספיק, כך שהעותר נמצא מבלה במועדון לילה.

הועדה שקלה את תכנית השיקום והחליטה שאין היא מספקת.
במובן זה, לא סטתה ועדת השיחרורים
השניה מהחלטת ועדת השיחרורים
הראשונה, ואין לבוא אליה בטרוניות בשל כך.

5. 5. לעצם הענין, אנו מקבלים את עמדת ועדת השיחרורים
, שהעותר מסוכן לציבור.
סיכון זה נובע מהרשעתו של המערער, שהיתה בעבירה של דקירת שומר סף של מועדון לילה, שסירב להכניס את העותר למועדון וכן מכך שהעותר תקף נהג אוטובוס במכות אגרופים והסתבך גם בכלא בעבירת קטטה.

מעשי אלימות אלה, של העותר, מצביעים על מסוכנותו.

עוד ציינה הועדה, כי התרשמה, שלא חל שינוי בהתנהגותו של העותר והוא לא הפנים את חומרת מעשיו, וכן לא נטש את דרך האלימות כפתרון לבעיותיו.
אין אנו דנים בהחלטת הועדה, כערכאת ערעור, אלא הביקורת שלנו מתייחסת להחלטת רשות מינהלית, שפעלה במסגרת סמכויותיה.

ועדת השיחרורים
השניה, היתה מורכבת מקרימינולוגית, עובד סוציאלי ושופטת, ופה אחד, דחו אנשים מקצועיים אלה, את בקשת העותר.

העובדה שהפרקליטות הסכימה לשיחרורו של העותר, היא עובדה אחת, בין יתר העובדות, שיש לשקלן במקרה זה, אולם אין היא העובדה הדומיננטית.

השיקול העיקרי, שיש לשקלו, הוא, האם נשקפת לציבור סכנה משיחרורו המוקדם של העותר.

הועדה הגיעה למסקנה, שהעותר מסוכן לציבור, ואין אנו יכולים לומר, כי היא טעתה בכך. אדרבא, על פי כל הנתונים שהיו בפני
ה, ניתן לומר, שמסקנה זו, סבירה יותר, מאשר המסקנה ההפוכה.

לפיכך, אני מציע לחברי לדחות את העתירה.
___________________
השופט ג.גלעדי
-נשיא

השופט י.פלפל
,סגן נשיא:
אני מסכים.

השופט נ. הנדל:

1. החלטה מינהלית נבחנת, בין היתר, על פי נימוקיה והקשרה.

חברי, כב' הנשיא גלעדי, ציין שעתירה זו "מעוררת שאלה עקרונית: האם ועדת השיחרורים
, בהרכב אחר, יכולה לסטות מהחלטה קודמת של ועדת שיחרורים, שדנה באותו עניין".

לשאלה זו השיב חברי בחיוב. תשובה זו מקובלת עלי.

אך כמובן אין די בכך. רשות לסטות אין פירושה חובה לסטות. היתר לסטות משמעותו אינה העדר משקל להחלטה הראשונה. המבחן הינו קונקרטי. כל מקרה על-פי נסיבותיו הוא.

על כל ועדה להפעיל שיקול דעת עצמאי בבואה להכריע בבקשה המונחת לפניה. ברם, עליה לזכור ולשקול ש"בדרך כלל קיימת ציפייה לגיטימית של אדם, שהחלטה מינהלית מתייחסת אליו, שההחלטה תעמוד בעינה" (ספרו של השופט זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 984).

2. בענייננו יש נתון נוסף, מצטבר להחלטת הועדה הראשונה, המטה את הכף לטובת העותר. ב"כ המדינה הסכים לשיחרור העותר. זאת היתה עמדת ב"כ המדינה בפני
שתי הועדות. אף פה, ניתן לומר, כי הסכמת המדינה אינה סוף פסוק. ואולם, היה על הועדה לנמק מדוע מצאה לנכון לסטות מהדרך שהותוותה על-ידי הועדה הראשונה וכנגד הסכמת המדינה. העדר הנמקה בנושאים אלו אינו חסר טכני.

המעיין בהחלטת הועדה נשוא העתירה יבחין בשני דגשים אשר הושמו על-ידי הועדה בבואה לענות על השאלה, האם שיחרורו המוקדם של האסיר יסכן את שלום הציבור. הראשון, "על מנת שאסיר אלים יפסיק לסכן את שלום הציבור עליו לערוך שינוי בהתנהגותו ובדרך המחשבה שלו. הועדה לא התרשמה כי שינוי כזה אירע בנסיבות העניין".

השני, כי "שיחרורו של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור, במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי רגיל בין חומרת העבירה ובפרט בנסיבותיה, ובין העונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא בפועל אם ישוחרר".

האמור אינו אלא לשון חוק שיחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001, סעיף 10. סעיף זה קובע "שיקולים נוספים להחלטת הועדה". המדובר ב"מקרים בעלי חומרה ונסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שיחרורו של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור, במערכת המשפט וכו'". נראה כי הלבשת חריג זה על מקרה העותר הינה כניסיון להיכנס לנעליים גדולות מדי. קשה לקבל שהחלטה להפחית את עונשו של העותר משלוש שנות מאסר לשנתיים, ונכון להיום, משלוש שנים לשנתיים וחצי, בכוחו לפגוע באמון הציבור במערכת המשפטית. התנאים המצטברים של סעיף 10 בדבר קיומם של מקרים חריגים ופגיעה חמורה, מלמדנו שיש לצמצם עד מאוד את השימוש בסעיף זה ולהשאיר את יישום החריגים לחריגים באמת.

ואולם, אם עסקינן בשיקול של אמון הציבור, נדמה שהוא עומד לצדו של העותר דווקא.

אמנם, מטרתה העיקרית של ההחלטה המינהלית אינה להשיג את אמון הציבור. יחד עם זאת, עליה לקפל בתוכה ציפייה לגיטימית של הפרט, כי ההחלטה מתייחסת אליו כחלק מהציבור. כפי שהטיב כב' השופט זמיר להגדיר זאת כ- "צורך ביציבות", (ראה ספרו האמור, עמ' 983-984).

אסיר מופיע בפני
ועדה. המדינה מסכימה לשיחרורו. הוסבר לו כי אם הוא יפעל בדרך מסויימת ישוחרר. הוא מתייצב בפני
ועדה כאשר המדינה מבהירה שעמד בתנאי ולכן יש לשחררו. נציג המדינה הדגיש בדיון שהעותר לא הציג תכנית רש"א רק מפני שהוא תושב מקום בו לא חל פיקוח של רש"א. כפי שטען, "העובדה שקיימת בעיה גאוגרפית שבגינה לא ניתן לבנות לאסיר תכנית שיקום במקום מגוריו אינה צריכה לשמש לרועץ בדרכו של אסיר לשיקום וכי יש מקום להפנותו למרכז רש"א הקרוב ביותר למקום מגוריו... מכל האמור לעיל נראה כי האסיר עמד בתנאי הועדה הקודמת ולכן אנו חוזרים על הסכמתנו לשיחרור".

הועדה דחתה את הבקשה תוך התייחסות לנימוקים שלא הועלו קודם לכן. אין התייחסות להשתלשלות ההליכים ולהסכמת המדינה.

מוכן אני לקבל את עמדת ב"כ המדינה, עו"ד רז לוי שהופיעה בדיון בפני
נו. לדבריה, "ניתן היה להחליט כך וגם אחרת". הפרקליטה השאירה את העניין לשיקול דעת ביהמ"ש.

ונניח שניתן היה להגיע להחלטה לשני הכיוונים. האם במצב זה לא היה מקום לתת משקל להשתלשלות ההליכים. ומהכיוון ההפוך: מה גרם לועדה לסטות מן הדרך שהתוותה הועדה הראשונה? הועדה היתה רשאית לציין שייתכן שללא הרקע הדיוני והסכמת המדינה, עמדתה היתה אחרת. אך לא היה מקום להתעלם בהחלטתה מהנתונים הרלוונטיים שהוזכרו. ייתכן כי במקרה קיצוני בו יהא קשה להצדיק את החלטת הועדה הראשונה יהיה מקום לקבל מהבחינה המינהלית את התהפכות הקערה על פיה מבחינת התוצאה. אולם, בענייננו, היה מקום לשקול את נקודת המבט של העותר שפעל על פי תנאי שהוצג לו ע"י הרשות המינהלית. מבחינתו הסובייקטיבית קיימת מעין "הבטחה שלטונית". מצב בו סיבת אי השחרור ממאסר הינה אך ורק בשל "שינוי פרסונלי בהרכב הועדה", כלשון הסניגור יש בו, בנסיבות העניין, כדי לפגוע באמון הציבור.

הדבר לא ייחשב כתגלית אם יצויין כי ייתכנו הבדלי גישות בין ועדות שיחרורים, ובמיוחד במקרים גבוליים. אך שונים פני הדברים, כאשר השינוי מתפתח תוך כדי ההליך, שלא בשל שינוי נסיבות, אלא בשל שינוי גברא.

3. נוסף על אלה, סבורני, כי נפלו מספר אי דיוקים בהצגת הנתונים על ידי הועדה.

הועדה מצאה פגם בתכנית השיקום שהוצגה לפניה הכורכת עבודה בחנות הירקות של גיסו של העותר. צוין בהחלטת הועדה "כי אותו גיס עצמו ממש היה אמור לפקח על האסיר במסגרת מעצר הבית החלקית שהושת על האסיר עד לסיום ההליכים המשפטיים אולם הפיקוח כשל." בעתירה שהוגשה בפני
נו ציין הסניגור, שהועדה נקלעה לכלל טעות שכן לא הגיס היה אמור לפקח על העותר בתקופת המעצר אלא קרוב משפחה אחר. המדינה לא הסתייגה מתיקון זה.

הועדה לא נתנה משקל להמלצת מטא"ר לשחרורו של העותר וכן, לטענת ב"כ המדינה בועדה כי "לא נרשמו חריגות נוספות בהתנהגותו." אין התייחסות בהחלטת הועדה להתרשמותה של העו"ס במחלקה לשירותים חברתיים לפיה רצונו של האסיר להשתקם ולהבעת נכונותה לקשר פרטני עמו לכשישתחרר. כמו כן, נראה, כי הועדה לא פרשה בצורה מאוזנת דיה את חוות הדעת של העו"ס המטפלת של שירות בתי הסוהר. אמנם, הובעה הדעה, כי אין צורך בהתערבותם של גורמי טיפול אך בין עמדה זו לבין הבעת התנגדות לשחרור העותר המרחק הינו רב.

בראיה זו, יש לתת יותר משקל לעובדה, שזהו מאסרו הראשון של העותר. עוד יודגש שהוא שוהה באגף נס, ותוצאות בדיקות השתן שעבר היו נקיות מסמים.

כאמור, הועדה הניחה וקבעה ביסוד החלטתה כי העותר לא ערך שינוי בהתנהגותו ובדרך חשיבתו. הנתונים שפורטו בסעיף זה מערערים מסקנה זו ומציבים את סוגיית מסוכנותו ופוטנציאל שיקומו באור אחר.

4. כמובן, אין תפקידו של בית המשפט המנהלי למלא את תפקיד הרשות המנהלית. כלל זה, מחייבנו להבין את הלך המחשבה של הרשות המנהלית ובמידה שניתן להתאים את החלטתנו לשיקולים רלוונטיים שצוינו על ידה.

מלאכה זו תוביל להחלטה שיש בה להורות על שחרורו של העותר תוך קביעת תנאים מגבילים שיש בהם לענות על החששות שהועלו. נראה, שמוטב יהא באם יקבעו תנאי שחרור ראויים. תוצאה כזו, לא רק מאזנת בין שיקולי הציבור לבין שיקולי הפרט אלא יש בהם גם לתרום לשיקומו של העותר.

לכן, החלטתי הינה כדלקמן:

הייתי מורה על החזרת הדיון לועדה על מנת שזו תורה על שחרורו של העותר. כן, עליה לבחון האפשרות שאחד מתנאי השחרור יהא שהעותר יהיה תחת פיקוחו של קצין מבחן, או שיהיה עליו להתייצב לפגישות עם העו"ס מטעם המחלקה לשירותים חברתיים "מבשרת ציון" או כפי שהציעה המדינה תבחן האפשרות שתוכן תוכנית על ידי מרכז רש"א הקרוב ביותר למקום מגוריו.
הוצגו שלש אפשרויות שונות לשיקול דעתה של הועדה, אשר תבחן באם ניתן לאמץ אחת מהן. נראה, שמוטב יהיה אם ייווצר קשר טיפולי בין העותר לבין גורם טיפולי מתאים.

כמו כן, ועל רקע נסיבות העבירה, ביניהן פגיעה בשומר מועדון לילה, תשקול הועדה אם יש מקום להגביל את יציאת העותר ממקום מגוריו בשעות הלילה.

יש לקיים את הדיון שהוצע בהקדם, אליו יוזמן ב"כ המדינה, העותר ובא-כוחו.

נ. הנדל - שופט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג.גלעדי
,נשיא .
ניתן היום כ"ה בסיון, תשס"ב (5 ביוני 2002) במעמד העותר בעצמו ועו"ד רז-לוי ב"כ המשיבה ובהעדר ב"כ העותר שביקש וקיבל רשות להעדר משמיעת פסק הדין.

השופט נ.הנדל
השופט י.פלפל

ס.נשיא

השופט ג. גלעדי
נשיא









עעא בית משפט מחוזי 2148/02 יוסי שלו נ' ועדת השיחרורים (פורסם ב-ֽ 05/06/2002)