פסקי דין על נסאר עורגאן | פסקי דין על אגבייר אלעורגאן | פסקי דין על סופיאן אל גדיפי |

3982/07 פ     22/02/2010




פ 3982/07 מדינת ישראל נ' נסאר עורגאן, אגבייר אלעורגאן, סופיאן אל גדיפי






בפני

כב' הסגן נשיא דב מגד
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד לבנת רחמים בנני

המאשימה
נגד
1. נסאר עורגאן

2. אגבייר אלעורגאן
(עציר)
3. סופיאן אל גדיפי
– בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד איאד אלאטעונה
הנאשמים
גזר דין לגבי נאשם 3

1. הנאשם 3 (להלן: "הנאשם") הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל את העונש, בכתב אישום מתוקן בעבירה של קשר לעוון לפי סעיף 499(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ובגניבה, עבירה לפי סעיפים 383+384 לחוק. מכתב האישום המתוקן עולה כי בתאריך 13.11.07 הגיע הנאשם, בצוותא חדא עם הנאשמים 1 ו-2 לאתר "מקורות", כשהם מצוידים בשני טנדרים ובברנר. הם חתכו את הגדר ונכנסו פנימה לאתר וחתכו באמצעות הברנר צינור ברזל בקוטר של 36 צול, גררו את הצינור למרחק של כ-200 מטר והחלו לחתוך אותו לחתיכות קטנות. הנזק שנגרם נאמד בסך של 50,000 ₪.

2. מתסקירים שערך שירות המבחן עולה כי הנאשם כבן 19, סיים 10 שנות לימוד, עובד לפרנסתו כטבח ומסר כי מתעתד להתגייס לצה"ל, שכן גיוסו לצה"ל יהווה עבורו קרש קפיצה לתפקוד נורמטיבי ותקין. הוא לקח אחריות על מעשיו והביע תחושה של בושה וחרטה. לטענתו, התפתה לאסוף את הגרוטאות עם שותפיו לעבירה, תמורה סכום כספי שהוצע לו. קצינת המבחן התרשמה כי מדובר בצעיר חיובי, המתאפיין ברמה כללית גבוהה, השואף לנהל אורח חיים נורמטיבי ולהמשיך את לימודיו. לפיכך, המליצה להימנע מהרשעתו, שכן הרשעה עלולה לפגוע בסיכוייו להתגייס לצה"ל ולהשית עליו 160 שעות עבודה לתועלת הציבור.
3. בטיעוניה לעונש ביקשה התובעת לדחות את המלצת שירות המבחן נוכח חומרת העבירות שנעברו, שהתאפיינו בשיתוף פעולה ובתכנון מוקדם והפנתה לפסיקה רלוונטית הגורסת החמרה בענישה. עוד טענה כי הנאשם, בדומה לנאשמים אחרים, יוכל להתגייס לצה"ל גם אם יוכתם בפלילים. הסניגור טען כי הנאשם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, עבר את העבירה בגיל 18 ובהשפעתם של הנאשמים הבגירים. הוא הוסיף גם כי הינו בן למשפחה חד הורית, אחותו נכה והוא מסייע לפרנסת המשפחה. עוד טען כי הנאשם הודה במיוחס לו, חסך מזמנו של בית המשפט והביע חרטה על מעשיו. לדבריו, הרשעה בדין עלולה לפגוע באפשרות גיוסו לצה"ל ובמציאת עבודה בעתיד.

4. השימוש בסמכות אי הרשעה ייעשה במקרים נדירים וחריגים בלבד. המבחנים נקבעו בשורת פסקי דין, וההלכה בנידון היא מן המפורסמות. רק לשם הדגמה ראו: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו], ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
פ"ד (3) 337, ע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד נד (3), עמ' 685 וע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח (4), 869.
בהלכת תמר כתב קבעה כב' השופטת דורנר, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

5. גניבת מתכות הפכה זה מכבר לתופעה, ש"זכתה" להימנות על העבירות המכונות "מכת מדינה". ברע"פ 8708/08 אמין אלסאנע ואח' נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו) עמד כב' השופט ג'ובראן על הצורך בהחמרה בענישה בעבירות גניבת מתכות ופגיעה בתשתיות. תופעת זו נדונה בין היתר בע"פ (תל-אביב-יפו) 72297/06 סופיאן בן פוזי רגבי נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2007(4), 11643 בו נקבע כדלקמן:
"גניבת מתכת הפכה להיות לא רק "מכת מדינה" אלא אפילו בגדר "מכה עולמית", מחירה של המתכת בשוק העולמי התייקר וגנבי המתכת אינם נרתעים מביצוע גניבות של מתכת בכל צורה ובכל דרך אפשריים".
בבש"פ 7207/06 נסים ויצמן נ' מדינת ישראל
, תק-על 2006(3), 4342 נקבע כי לעבירה של גניבת מתכת אופי מיוחד, משום שהמתכת הינה חלק מכמעט כל תשתית ציבורית, היא נגישה וזמינה ולא מוצבים על ידה שומרים. עוד נקבע כי קל לעבור את העבירה, שכמעט אינה כרוכה בסיכון ומשום שגנבי המתכת מנצלים עובדה זו ללא מעצורים. בית המשפט קבע גם כי הנזק שנגרם לתשתיות עולה עשרת מונים על שוויה של המתכת שנגנבה. הגנבים מעוניינים רק במתכת (שבגלל היבטים של סחר עולמי הפכה להיות פריט יקר מציאות) ולכן הם בד"כ מתיכים את הרכוש שגנבו, וממילא מעלימים בכך כל אפשרות לגילוי העבירה.

6. גניבת המתכות מחייבת מתן משקל בכורה לצורכי הרתעת היחיד והרבים ולשיקולי הגנה על הרכוש הפרטי והציבורי כאחד. לא ניתן ליישם מטרות אלה אלא באמצעות ענישה מחמירה. בע"פ 5106/99 סעידי אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל
נאמר:"במסגרת מטרת ההרתעה הכללית, רשאי בית המשפט להתחשב לחומרה כשיקול אחד מבין שורת שיקולים שבהם יש להתחשב בכך שהעבירה הפכה "מכת מדינה". לא אחת נקבע בפסיקה, כי כאשר הפכה עבירה ל"מכת מדינה", יינתן בענישה משקל רב יותר לאינטרס הציבור ומשקל מועט בדרך כלל לשיקוליו האישיים של הנאשם. ראה: ע.פ. 174/97 ניסים ועקנין נ. מדינת ישראל
דינים עליון כרך נד 571, ראה גם: קנאי: "הנחות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים, כד, 97. לענייננו יפים דברי כב' השופט טירקל בר.ע.פ. 8787/03 מוחמד מנסור נ. מדינת ישראל
תק-על 2004 (1), 353, כדלקמן:
"עם התגברותה של הפשיעה בתחום עבריינות זה והפיכתו למכת מדינה, נדחקים שיקולי קולא אלה לקרן זוית וכל עוד לא הודברה מכה זו, עלינו להעמיד בראש שיקולי הענישה על עבירות אלה שיקולי תגמול והרתעה, למען ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד".
7. כמפורט לעיל, הימנעות מהרשעה אפשרית בהתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. לא שוכנעתי שהרשעה בדין עלולה לחסום את דרכו של הנאשם להתגייס לצה"ל. כבר היו דברים מעולם. הניסיון השיפוטי מלמד כי צה"ל גייס נאשמים שלחובתם עבר פלילי. השיקולים לגיוס נאשמים אלה הינם רבים ומגוונים ומותנים, בין היתר, באופי העבירות שעברו.
יתרה מזאת. ביטול ההרשעה עלולה לפגוע בשיקולי הענישה השונים ובעיקר בהרתעתם של אחרים מלבצע מעשים דומים. לא בכדי תיקן המחוקק את חוק העונשין (תיקון מס' 101 שהתקבל בכנסת בתאריך 26.10.09). המחוקק קבע בסעיף 384א(א) לחוק כי דינו של נאשם שגנב חלק מקווי תשתיות או חיבור אליהם יעמוד על 4 שנות מאסר. בכך הכפיל את העונש המושת בגין עבירת גניבה סתם, כעולה מסעיף 379 לחוק וסיווג את העבירה כפשע. המחוקק הוסיף בתיקון לחוק כי הגונב דבר שערכו עולה על 500,000 ₪, דינו 7 שנות מאסר. בכך הביע את עמדתו כי על בית המשפט להחמיר בענישה בעבירות אלה.

8. המקרה שבפני
נו מתאפיין בנסיבות חמורות. הנאשם חבר לשני נאשמים נוספים. הם הצטיידו מבעוד מועד בשני טנדרים שנועדו להעמסת הברזל ובמכשירים מיוחדים לחיתוך ברזל. הם חתכו צינור בקוטר של 36 צול וגררו אותו למרחק של 200 מ' על מנת לחתוך אותו לחתיכות קטנות. פעילות זו מלמדת על תכנון מראש, תעוזה, תחכום, העדר מורא מפני החוק והכל למען בצע כסף. ל"מקורות" נגרם נזק גדול. בנסיבות אלה לא אוכל לאמץ את המלצת שירות המבחן, העומדת בסתירה בולטת לאינטרס הציבור. לפיכך ההרשעה תעמוד על כנה.

9. אני סבור בשים לב לנזק שנגרם כי יש לחייב את הנאשם בפיצוי הולם. פסיקת פיצוי למתלונן מבטאת מדיניות ראויה, לפיה שם בית המשפט לנגד עיניו את הפגיעה במתלונן כחלק משיקוליו לעניין הענישה. השופטת נאור ברע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל
, פורסם בפד"י נו(3), 418 :
”אני סבורה, אפוא, כי התפיסה המתגבשת הרואה את תפקידו של הדין הפלילי כדין שנועד להגן לא רק על החברה בתור שכזו, אלא גם על יחידיה, יש בה אישוש למסקנה שעל אף שהפיצוי נועד לניזוק ולא למדינה, דבר העשוי להוות סממן "אזרחי" מובהק, בכל זאת הפיצוי הוא חלק מהעונש המוטל על ידי בית המשפט על מי שעבר עבירה פלילית. נפגע העבירה אינו עוד נטע זר, או "בן חורג", כלשונה של קרפ, בהליך הפלילי; לפי התפיסה הרווחת היום אין לראות עוד את עניינו של הנפגע כעניין שהשתרבב לתוך ההליך הפלילי מטעמי נוחות ויעילות, רק כדי להקל על הקורבן להיפרע מהפוגע, ולמנוע כפל הליכים.
ההליך הפלילי המגן על זכויות הפרט-הנאשם מגן גם על זכויותיו של הפרט -הנפגע. ההגנה היא באמצעות ענישתו של הפוגע. את ההוראה בענין אפשרות פיצויו של הנפגע כחלק מההליך הפלילי יש לפרש היום כהוראה שמטרתה הדומיננטית היא הטלת סנקציה פלילית.”

10. בע.פ. 6720/04 מדינת ישראל
נ' עסאם זחאיקה , תק-על 2005(2) 1714 נפסק כדלקמן: "אשר לגופה של בקשת המדינה כי נחייב את המשיב בתשלום פיצויים למתלונן, רואים אנו בקשה זו כבקשה ראויה. המתלונן זכאי, כמובן, להגיש תביעת לפיצויי נזיקין נגד המשיב, ולזכות בתביעה זו בפיצויים כלליים ובפיצויים מיוחדים. ואולם גם זאת ידענו, כי קורבנות של עבירות פליליות נדרשים אך לעתים רחוקות לתביעות אזרחיות נגד מי שהזיקו להם בביצועה של עבירה פלילית, ונמצא כי העבריין יוצא נקי מחיוב אזרחי אף שעל-פי הדין חייב הוא בחיוב זה. כדברו של חוק העונשין, תשל"ז-1977 (בסעיף 77 בו), מוסמך בית-משפט בהליך פלילי לחייב מי שהורשע בדינו בתשלום פיצוי בגין נזק או סבל שנשא בו הקורבן, וכפי שפסקנו לא אחת, ראוי לו לבית-משפט כי יעשה שימוש בהוראת-חוק זו ויעניק לנפגע פיצוי שזכאי הוא לו על-פי דין אך קרוב לוודאי לא יתבע אותו בבית-משפט אזרחי. כך על-דרך הכלל וכך בענייננו שלנו".

11. לקולא התחשבתי בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בגילו הצעיר ובהעדר עבר פלילי. לקחתי בחשבון גם את הודאתו באשמה, שחסכה זמן שיפוטי ואת החרטה שהביע. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים כדלקמן:
א. 6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שתוך 3 שנים מהיום לא יעבור עבירות רכוש.
ב. פיצוי לחברת "מקורות" בסך 15,000 ₪. הפיצוי ישולם ב – 30 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 500 ₪ כל אחד החל מתאריך 15.3.2010 ואילך. הסכומים יופקדו בקופת בית המשפט. פיגור העולה על 30 יום בתשלום כלשהו יעמיד את יתרת הפיצוי לפירעון מיידי.

הודעה זכות הערעור.

ניתן היום, ח' באדר תש"ע, 22 פברואר 2010, במעמד הצדדים.

בית משפט השלום בבאר שבע
ת"פ 3982-07 מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' עורגאן ואח'

22 בפברואר 2010








פ בית משפט שלום 3982/07 מדינת ישראל נ' נסאר עורגאן, אגבייר אלעורגאן, סופיאן אל גדיפי (פורסם ב-ֽ 22/02/2010)