פסקי דין על מועצה מקומית עראבה | פסקי דין על חוסין בדארנה

23395-12/09 תלא     08/02/2010




תלא 23395-12/09 מועצה מקומית עראבה נ' חוסין בדארנה








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים




08 פברואר 2010

תל"א 23395-12-09 מועצה מקומית עראבה
נ' בדארנה




בקשה מס' 1

בפני

כב' השופטת
רבקה פוקס


מבקשת

מועצה מקומית עראבה


נגד


משיב

חוסין בדארנה


החלטה



בפני
י בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) מיום 6.7.09, אשר ניתן בהעדר התייצבות המבקשת לדיון קדם משפט (להלן: "פסק הדין") וכן בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא מיום 26.10.09, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הדין, האמור
(להלן: "ההחלטה").

רקע:

ביום 6.7.09 ניתן פסק הדין לפיו נפסק כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 310,000 ₪ בצירוף 20% שכ"ט עו"ד ובתוספת מע"מ, בתביעה שהגיש לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו עת נפל כתוצאה ממפגע בכביש.
יצוין כי ביום 23.6.09, קודם למתן פסק הדין, הוגשה בקשה על ידי ב"כ הקודם של המבקשת לשחרורו מייצוג. לאחר מתן פסק הדין הגיש ב"כ המבקשת בקשה לביטול פסק הדין ובה טען כי לא ידע על מועד הדיון ביום 6.7.09 וכי הופתע לגלות כי ניתן

פסק דין
כנגד המבקשת.
הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה ביום 26.10.09, לנוכח התנהלות המבקשת לאורך ההליך, כפי שצוין בגוף ההחלטה, לרבות אי הגשת תצהירי עדות ראשית. בית משפט קמא בהחלטתו הדגיש את התנהלותה של המבקשת לאורך ההליך שיש בה כדי זילות בית המשפט.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי נודע לה על פסק הדין ועל ההחלטה רק ביום 3.12.09, משום שב"כ הקודם לא עדכן אותה.
המבקשת טוענת כי בשל בחירות שנערכו במועצה והשלכות של התדיינות משפטית שהיתה במהלך הבחירות על המבקשת נוצר וואקום שלטוני, שמנע טיפול תקין בתובענה.
המבקשת טוענת כי מיד לאחר שקיבלה את האזהרה מלשכת ההוצל"פ ביום 3.12.09, החלה לפעול בשקדנות בביטול פסק הדין.
באשר לסיכויי הערעור, טוענת המבקשת כי בית משפט קמא נתפס למספר טעויות המצדיקות התערבות ערכאת הערעור. מוסיפה המבקשת וטוענת כי כעת, לאחר היוודע פסק הדין, הכינה תצהירי תשובות לשאלונים, שילמה את ההוצאות שנפסקו וכן הכינה תצהירי עדות ראשית מטעמה.

מאידך טוען המשיב כי המבקשת לא נתנה הסבר מדוע איחרה בהגשת הבקשה אותה הגישה רק ביום 20.12.09, אם ידעה על קיומו של פסק הדין ביום 3.12.09, כטענתה.
כמו כן טוען המשיב כי בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור דרוש "טעם מיוחד", שאינו בנמצא.

הפן הנורמטיבי:

תקנה 398א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת, כהאי לישנא:


המועד

"(א)
המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).

(ב)
מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה."

מכאן שהגשת בקשה לביטול

פסק דין
אינה שוללת מבעל הדין את האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה המקורית, כאשר מירוץ המועדים להגשת ערעור על ההחלטה המקורית שניתנה במעמד צד אחד, יימנה מיום מתן ההחלטה הנוספת.

לעניין איחור במועד שנקבע בדין, קובעת תקנה 528 לתקנות,
כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

ולענייננו;
פסק דינו של בית משפט קמא ניתן, כאמור, ביום 6.7.09. וההחלטה על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין ניתנה ביום 26.10.09.
דא עקא שמעיון במערכת נט המשפט עולה כי ההחלטה בבקשה לביטול

פסק דין
, אשר ניתנה בהעדר הצדדים, התקבלה אצל ב"כ הקודם של המבקשת ביום 30.10.09, באמצעות הפקס. מכאן ולאור הוראות הדין, מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין ובקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, מתחיל מיום 30.10.09.

המבקשת טוענת כי ידעה על מועד מתן ההחלטה בבקשה לביטול

פסק דין
רק ביום 3.12.09,עת קיבלה את האזהרה מלשכת ההוצל"פ, ומתעלמת מהתאריך האמור לעיל, ללא טעם מבורר,שכן הטענה כי האיחור בהגשת הבקשה נעוץ בוואקום שלטוני שנוצר עת נערכו במועצה בחירות חדשות ובשל התנהלות ב"כ הקודם של המבקשת, אין בהם די.

איני מקבלת טענות המבקשת האמורות,שכן בנקל היה ניתן להימנע מהמחדלים מנת חלקה, לו היה מעקב ובקרה מצד המבקשת בהליך.

כמפורט בהחלטת בית משפט קמא ,פגמים רבים קיימים בהתנהלות המבקשת לאורך כל ההליך כאשר פעם אחר פעם לא עמדה בהוראות שניתנו ע"י בית המשפט, גם אם נקודת המוצא אינה זלזול אלא טעות ושגגה בהתנהלות.

בית המשפט יטה להיענות לבקשה להארכת מועד כאשר האיחור נגרם בשל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, אלה ייחשבו "טעמים מיוחדים". נקבע כי כאשר סיבת האיחור נעוצה בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ. טעות אנוש או כל טעות אחרת אינה טעם להארכת מועד כשלעצמו אלא אם מצטרפת לטעם אחר. ראה בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשל"צ נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209.
וכן ראה גם ראה לעניין זה בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (פורסם בנבו), (להלן: "פס"ד חניה שלום") שדן בתמורות בהלכה האמורה:
"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעיתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון (פורסם בנבו) נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכותיה על זכויות בעלי הדין האחרים.... על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה...".

המבקשת, כאמור לא מעלה טענות שיש בהן להצדיק מתן אורכה, שעה שהיא מלינה על בא כוחה הקודם, אשר לא דאג לעדכן אותה בדבר מועד הדיון.

בהתנהלותה של המבקשת נפלו מספר מס'
פגמים ,
אלא מאי שסיכויי הערעור והיכולת לתקן את הפגמים בפסיקת הוצאות עשויים לגבור ולהטות את הכף. ודוק, סיכויי הערעור אינם אפסיים, בראי פסק הדין שניתן ללא בירור התובענה לגופה, עת טוענת המבקשת הן להעדר אחריות לנפילת המשיב בכביש והן להיקף נזקיו, שאינם קשורים, לשיטתה, לאירוע הנטען .

בעניין זה נכון להפנות לע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"מ כ(3) 477, שם נפסק:

"הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית.
אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול. אילו כך נהגו בתי-המשפט באופן שיטתי היו פוסקות התנגדויות הסרק הבלתי-מוצדקות מצד עורכי-הדין בעניני נוהל, שמטרתן לנצל עד הסוף כל שגיאה או צעד מוטעה של הצד השני, אף כי לא היה בהם כדי לפגוע באופן ממשי במתנגד או להצר את צעדיו בהצגת ענינו הוא במשפט."

לאור האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא והמועד להגשת בקשת רשות ערעור ב-30 יום מהיום.

יחד עם זאת וחרף קבלת הבקשה, מצאתי להורות למבקשת לשלם למשיב הוצאותיו בהליך בסך 3,000 ₪ + מע"מ,ללא קשר לתוצאותיו.


החלטה זו ניתנת על ידי כרשמת בית המשפט המחוזי.



ניתנה היום,
כ"ד שבט תש"ע, 08 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.














תלא בית משפט מחוזי 23395-12/09 מועצה מקומית עראבה נ' חוסין בדארנה (פורסם ב-ֽ 08/02/2010)