פסקי דין על מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון | פסקי דין על ולדימיר אגלרוב

1093/08 פ     20/01/2010




פ 1093/08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' ולדימיר אגלרוב








בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 1093/08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון
נ' אגלרוב

ת"פ 2725/08 מ.י. תביעות ראשל"צ נ' אגלרוב


20 ינואר 2010





בפני

כב' הסגן נשיא
אברהם הימן



בעניין:

1. מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון




המאשימה



נגד



1. ולדימיר אגלרוב



הנאשמים


גזר דין


נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל בחובו ארבעה אישומים. באישומים אלה מואשם הנאשם כי בארבעה מועדים שונים שבחודשים יולי,
ספטמבר ואוקטובר 2006 החזיק הנאשם נכסים חשודים כגנובים. יצוין כי באישום הרביעי יוחסה לנאשם עבירה נוספת והיא החזקת שטר של מאה דולר ארה''ב מזויף.

בדיון שהתקיים ביום 19.4.09 הודיעו הצדדים כי לאחר שנתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית, הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה ויורשע בעבירות שבכתב האישום, הטיעונים לעונש ידחו למועד אחר לצורך "צירוף תיקים" אשר ירוכזו על ידי התביעה. כמו כן, הצהירו הצדדים כי לאחר "צירוף התיקים" כאמור יתקבל תסקיר משירות המבחן. ואכן, הנאשם הורשע בהכרעת הדין שניתנה בישיבה זו של בית המשפט.

למותר לציין שהביטוי "צירוף תיקים" שהפך להיות שגור בקרב סניגורים ותובעים משמעותו הודייה בעבירות נוספות אחרות על אלה שבכתב האישום שלפני בית המשפט.

ואכן, בדיוני ההמשך הודה והורשע הנאשם בהכרעת דין שניה מיום 1.6.09, בארבע עבירות שבארבעה כתבי אישום שונים כמפורט בהכרעת הדין. משום חשיבות הענין לגזר הדין מצאתי לחזור ולפרט העבירות ונסיבותיהן שבביצוען הורשע הנאשם באותו "צירוף תיקים":


הנאשם הורשע בביצוע גניבה של 4 אריזות כדורי אלספה מבית מרקחת ביום 16.8.07 (ת.פ
7236/08 בית משפט שלום תל אביב יפו). בכתב אישום זה לא ננקב שווי הגניבה.

הנאשם הורשע בביצוע גניבה של 3 בקבוקים של ויטמינים בסך 799 ש''ח, מחנות "סופר פארם", וכן 23 מכחולים בסכום של 543 ש''ח מחנות "מאי ארט", ביום 9.7.07 (ת.פ. 2987/09 בית משפט שלום תל אביב יפו).

הנאשם הורשע בכך שביום 4.11.07 בהחזקת 24 ספרים שיש עליהם חשד שהם גנובים (ת.פ 6937/08 בית משפט השלום תל אביב יפו).

הנאשם הורשע בביצוע גניבה של שתי אריזות ויטמינים בסך 277.94 ש''ח מחנות "סופר פארם" ביום 6.1.08 (ת.פ 2725/08 בית משפט זה).

ועוד עובדה חשובה לצורך הענין הנדון, והיא שביום 19.11.06 נדון הנאשם בגין שתים עשרה עבירות גניבה וחמש עבירות של והחזקת נכס חשוד כגנוב, לעונשים שונים, לרבות מאסר בפועל למשך ששה חודשים אשר רוצה בעבודות שירות, ולשני מאסרים מותנים: האחד למשך שמונה חודשים ועבירות התנאי הן כל עבירות הרכוש למעט החזקת נכס חשוד כגנוב וארבעה חודשי מאסר על תנאי ועבירת התנאי היא החזקת נכס חשוד כגנוב.

בשים לב למועד גזר הדין הנ''ל, ממילא עולה כי העבירות בהן הורשע בתיק זה - ת.פ 1093/08- החזקת נכסים חשודים כגנובים, אינן מפעילות המאסר המותנה למשך ארבע חודשים כמפורט לעיל.

אלא שההשוואה בין מועד גזר הדין לבין מועדי ביצוע העבירות בהן הודה הנאשם ב"צירוף התיקים", כמפורט לעיל, מגלה כי לנוכח הוראת סעיף 56 לחוק העונשין מתקיימת חובת הפעלת המאסר המותנה לתקופה של שמונת החודשים, כפי שנגזר על הנאשם ביום 19.11.09 ככל שהוא מתייחס לעבירות הגניבה בהן הורשע הנאשם.

לכאורה לא מתעוררת בעיה בגזר הדין. אדם שנדון למאסר מותנה לתקופה משמעותית ובחלוף תקופה לא ארוכה מאז הוטל המאסר המותנה, חוזר ומבצע עבירות המפעילות המאסר המותנה יפעיל בית המשפט עונש המאסר המותנה ואף יוסיף עליו עונש מאסר.

אלא שבעיה לא פשוטה, בלשון המעטה, עומדת לפני בית המשפט בבואו לגזור דינו של נאשם זה.

הנאשם מאובחן פסיכיאטרית כמי שלוקה בהפרעה נפשית הידועה כקלפטומניה (גנבת). דהיינו הפרעה המתאפיינת בגניבה אובססיבית של חפצים שונים גם חפצים שאין שום תועלת
בגניבתם.

משמע אדם זה נשפט בשל אי יכולתו לשלוט על דחף לגנוב. בצד דחף בלתי נשלט זה, המוכר לרפואה הפסיכיאטרית לפחות מאז 1987 כהפרעה נפשית, הרי אין לנאשם הגנה על פי החוק לפי שאין מדובר במחלת נפש, באופן העונה על דרישות הסייג לאחריות הפלילית שבסעיף 34 ח. לחוק העונשין.

סעיף 56 לחוק העונשין קובע כי לבית המשפט סמכות להורות להאריך מאסר מותנה אם שוכנע מטעמים שירשמו שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל המאסר על תנאי.

אני סבור באופן נחרץ כי אין זה צודק להעניש אדם ולגזור עליו לפחות שמונה חודשי מאסר משום שלמעשה הוא חולה במחלה הנוטלת ממנו הכוח לשלוט על דחף הגניבה. שהרי מה בין תכלית הענישה הפלילית לאדם זה שלפני? האם יש בענישה כדי להרתיע אותו? התשובה השלילית ברורה מאליה. האם יש בענישה כדי הרתעת הרבים שכמותו? התשובה השלילית ברורה מאליה. האם יש בענישתו של אדם אומלל זה כדי גמול על מעשיו, ספק אם החברה והציבור מוצאים כי יש מקום לגמול לנאשם על מעשיו במאסר בפועל.

עוד אוסיף ואומר שמדובר באדם לא צעיר יליד 1947 שעלה ארצה בשנת 1990 מאוקראינה. עד היום טרם שולט בשפה העברית, ובעת הדיונים נעזר במתורגמן. מעבר להיותו קלפטומן סובל מבעיות נפשיות שונות לרבות דיכאון וחרדה.

ועוד אוסיף ואומר לענין הצידוק להימנע מהפעלת המאסר המותנה והוא ביחס שבין המעשים שביצע הנאשם - "גניבות קטנות" מבתי מרקחת בדרך כלל, לבין עונש מאסר מותנה ארוך יחסית של שמונה חודשים.

אלא שאף על פי שאני משוכנע כי לא יהא זה צודק להפעיל המאסרים המותנים, מנוע אני, על פי החוק, מלהאריך המאסר המותנה,לפי שכך מורה אותנו סעיף 56 (ב) לחוק העונשין:

"לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל העבירה הנוספת.".

כפי שפרטתי לעיל, הורשע הנאשם בשלוש עבירות גניבה ולפיכך אין לבית המשפט סמכות להאריך המאסר המותנה.

כאן המקום לציין כי בטרם גזר הדין נתקבל תסקיר משירות המבחן. שירות המבחן שראה מצוקתו הרבה של הנאשם לנוכח ועל רקע ההפרעה הנפשית, המליץ להימנע מגזירת מאסר בפועל על הנאשם, אלא מאסר בעבודות שירות (מן הסתם נעלם מעיני שירות המבחן כי עונש המאסר המותנה ארוך מששה חודשי מאסר).
שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית לפי שהפרוגנוזה של ההפרעה אינה חיובית.

אודה על האמת שעשיתי מאמץ מחשבתי להכניס המקרה שלפני לד' אמות הלכת שירי (ע''פ 264/83 עזרא שירי נ' מדינת
ישראל פד כרך לט חלק שני עמ' 380). אלא
שגם הפרשנות המרחיבה של כב' שופט ברק – כתוארו אז - אין בה כדי לסייע לנאשם. כב' השופט ברק קבע אמת המידה לנושא
בקבעו:

"על פי אמת מידה זו, מעשים שונים בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהווים פרשה אחת, מהווים עבירה נוספת אחת לענין הארכת התנאי."

הנאשם אכן, הונע על ידי דחף פנימי אחד ויש קשר בין כל גניבה וגניבה והקשר הוא ההפרעה הנפשית של הנאשם. אלא שאין לראות בכך פרשה אחת, הנובעת מקשר פנימי הדוק בין המעשים – ויודגש "המעשים" ולא מרכיב אחר. קביעה שעבירות הגניבה שבוצעו במרחק זמן זו מזו, במקומות שונים, אף שהונעו על ידי ההפרעה בה לוקה הנאשם, שמדובר במעשה אחד, היא קביעה מלאכותית, שמקומה זר לה בגזר הדין.

סוף דבר שעם כל הצער שבדבר על שאני מעניש אדם בעונש מאסר אך ורק משום שביצע העבירות מחמת דחף בלתי נשלט הנובע מהפרעה נפשית, אני נאלץ לעשות זאת.

בשולי הדברים מצאתי להעיר כי ככל שאני מעמיק מחשבה בנושא הבעייתי שלפני, וככל שכך עשיתי בעבר בתפקידים אחרים בתחום המשפטי שעלה בידי למלא, אני סבור שבמקרים אלה, ככל שהמחוקק לא מצא ליתן פתרון להם, הרי הפתרון מצוי בתחומה של הרשות המינהלית. סבור הייתי וכך גם כיום, שעל הרשות המינהלית – קרי היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, להפעיל שיקול דעת במקרים אלה, ולשקול שמא ראוי היה לא לנקוט בהליכים פליליים או לנקוט בהליכים מוקדמים לפני הגשת כתב אישום, כגון על פי פקודת המבחן והתקנות על פיה. (כוונתי לתקנה 4 לתקנות המבחן).

כל שנותר לי לעשות הוא לגזור הדין למאסר וליתן לנאשם שהות להגיש בקשה לנשיא המדינה שישקול חנינה.

אשר על כן, אני משית על הנאשם העונשים כדלקמן:

אני מורה להפעיל המאסר המותנה שהושת על הנאשם בתיק פלילי 2277/05 של בית משפט זה גזר דין מיום 19.11.06 לתקופה של שמונה חודשים.

אני מורה על הפעלת מאסר מותנה לתקופה של ארבעה חודשים שהושתו על הנאשם בגזר הדין הנ''ל.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר של חודש ימים בגין העבירות בכתב אישום זה.

אני חורג משיטתי לפיה עונשי מאסר מותנה שהופעלו ירוצו במצטבר לעונש מאסר שהושת, וקובע כי כל עונשי המאסר הללו ירוצו בחופף באופן שתקופת המאסר הכוללת תהיה שמונה חודשים.

כמו כן, אני משית על הנאשם עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא יעבור עבירה בה הורשע.

באופן חריג אני מחליט כי אם יבקש הנאשם לדחות עונש המאסר אעתר לבקשתו, הרי שבאשר לתקופת התנאי כאמור לעיל, היא תחול ככל שהנאשם לא יהיה בין כותלי בית הסוהר.

אינני גוזר על הנאשם עיצום כספי כלשהוא.

מזכירות בית המשפט תעביר עותק מגזר הדין לשירות המבחן.









ניתן היום,
ה' שבט תש"ע, 20 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.











פ בית משפט שלום 1093/08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' ולדימיר אגלרוב (פורסם ב-ֽ 20/01/2010)