פסקי דין על אסתר וייס | פסקי דין על פרופ' שמעון פולק

3250/06 א     28/02/2010




א 3250/06 אסתר וייס נ' פרופ' שמעון פולק








בית משפט השלום בקריות



28 פברואר 2010

ת"א 3250-06 וייס נ' פרופ' שמעון פולק
- סגן מנהל






בפני

כב' השופט
ערן נווה

תובעת / נתבעת שכנגד
אסתר וייס


נגד

נתבע/ תובע שכנגד
פרופ' שמעון פולק
- סגן מנהל מרכז רפואי רמב"ם חיפה




פסק דין



בפני
תביעה ותביעה שכנגד.

מדובר בתיק משנת 2006, שכל ניסיון לסיים אותו בהסדר כשל ומשכך ולאחר שישיבת קדם משפט מיום 29.11.09 התפוצצה, נקבע התיק להוכחות במעמד הצדדים.

יש לציין, כי מספר ימים לפני מועד ההוכחות פנה עו"ד בר לב אשר ייצג עד אותו זמן את התובעת, וביקש להשתחרר מייצוג תוך ציון ובהמשך ישיר לדברים שנאמרו בישיבה מיום 29.11.09, כי התובעת פנתה לייצוג משפטי אחר וכי היא אינה רוצה יותר בשירותיו.

בקשה של הנתבע למתן הבהרות ו/או דחיית התיק שהיה קבוע להוכחות נדחתה, והובהר לתובעת בהחלטתי שהיא היתה יכולה מן הסתם להתייחס אליה, כי אני מצפה ממנה להגיע לישיבת ההוכחות אליה הוזמנו לא פחות מ-3 עדים נוספים על הנתבע מבי"ח רמב"ם עם עוה"ד אליו פנתה לייצוג.

למרות החלטותי התייצבה התובעת לבדה, ללא עו"ד והשתדלתי להתחשב עד כמה שאפשר ביכולת לשמוע את התיק כסדרו חרף העובדה שהיתה חסרה ייצוג משפטי.

לצערי הרב, והדבר מצא את ביטויו גם בישיבה מיום 29.11.09, שהיתה ישיבת קדם משפט מורחב כשהתובעת מיוצגת וזאת לאחר שניסיון להגיע להסדר כשל והתפוצץ כשהצדדים נפגשו בבי"ח רמב"ם, לא מבינה התובעת כלל את מהות תביעתה. התביעה שהוגשה ע"י התובעת היא תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, היא אינה תביעה לסעד הצהרתי כלשהו בגין חיוב בי"ח רמב"ם להעניק לה טיפול רפואי כזה או אחר, אשר היא טוענת שמגיע לה או נמנע ממנה. נכון שהתובעת משרבבת בתביעתה את נושא הדחייה של הנתבע המשמש כס. מנהל בי"ח רמב"ם מלאפשר לה לבצע בדיקה רפואית כלשהי למחלת סרטן, וכן אישור מתן תרופה מסוימת (שעלותה שולית יחסית) ואולם, התביעה כפי שהוגשה ע"י התובעת עניינה תביעה נזיקית בגין עוולת תקיפה.

בסעיף 5 לכתב התביעה שהוגש על ידה ביום 16.11.06, מציינת התובעת, כי פנתה להנהלת בית החולים ביום 24.5.06 לקבל אישור לביצוע בדיקה ואז נאמר לה, כי הנתבע אינו מאשר את הבדיקה ואת התרופות.

בסעיף 6 לכתב התביעה מצוין, כי התובעת פונה לחדרו של הנתבע וזה מציין לטענתה,
כי לא תקבל לעולם את הכדורים ואת הבדיקה ואז התרחש האירוע הבא (סעיף 7 לכתב התביעה):

"משסרבה התובעת לצאת מחדרו של הנתבע בטרם תקבל הסברים מדוע לא תאושר התרופה והבדיקה אותה היא נוטלת כאמור מזה 33 שנים באישור בית החולים, תפס הנתבע בשתי ידיו את כתפיה של התובעת כשאצבעותיו על צווארה ודחף אותה בפרעות חזק לכיוון הדלת. התובעת אשר מתניידת באמצעות מקל הליכה, נפלה לכיוון הפרוזדור על גבה כשהנתבע מוסיף ומצמיד אותה לרצפה תוך שהוא מזמין אבטחה".

יצוין בהמשך, כי מהנפילה ועקב בעיותיה הרפואיות של התובעת (כליות ושלפוחית שתן), נרטבה התובעת מהשתן שלה (סעיף 9 לכתב התביעה). התובעת ניגשה לקופ"ח מכבי ושם אובחן, כי היא סובלת מנפיחות ומנקע בקרסול שמאל, שריטה בקרסול שמאל וכאבים עזים וכן פגיעה ביד שמאל אשר הצריכה קבלת כדורים ואי יכולת דריכה על הרגל (סעיפים 10 ו-11 לכתב התביעה).

חרף זאת בשתי ישיבות ביהמ"ש, האחת ביום 29.11.09 והאחר במועד ההוכחות ביום 25.2.10 ציינה התובעת מפורשות, בשורה 24 עמ' 5 לפרוטוקול ביהמ"ש מיום 25.2.10:

"אני לא תובעת את הפרופ' בגין תקיפה, אני תובעת את פרופ' פולק שהוא לא נותן לי לעשות את כל הבדיקות והאשפוזים בבי"ח רמב"ם. בגלל כל השנים הוא לא עשה את זה... לא נגרמו לי חבלות גוף בגלל התקיפה של פרופ' פולק"
.

וגם בעמ' 10 שורה 22 לפרוטוקול ביהמ"ש מיום 25.2.10:


"הוא לא פצע אותי".

ניתן לומר איפוא, שהתובעת עצמה זונחת את טענותיה לפיצוי בגין נזקי גוף, שכן לטענתה לא נגרם לה היזק גופני. עם זאת, התובעת מתארת תקיפה שעוד אתייחס אליה בהמשך.

הנתבע מכל מקום, הגיש תביעה שכנגד. עילת התביעה שכנגד אף היא טענה להיזק גופני והסגת גבול.

בסעיפים 4 ו- 5 לכתב התביעה שכנגד מתאר הנתבע שכנגד את תיאור התרחשות נשוא כתב תביעתו:

"4. ביום 25.05.06 בעודו יושב במשרדו אשר מצוי הרחק מקומת ההנהלה בביה"ח, אשר ישנו קושי לאתרו ולהגיע אליו, הופתע התובע שכנגד כאשר התפרצה לפתע הנתבעת שכנגד לחדרו שלא כדין וללא כל פניה ו/או בקשה ו/או ידיעתו ו/או הסכמתו של התובע שכנגד.
5. הנתבעת שכנגד, אשר כאמור פעלה תוך כדי הסגת גבול, החלה לתקוף מילולית ואף פיזית את התובע שכנגד ללא כל הסבר לפעולות אלו.
הנתבעת שכנגד תקפה
את התובע שכנגד, שרטה אותו בצווארו, תקפה אותו באמצעות מקל הליכה שהיה
ברשותה ובנוסף הפכה את השולחן, הכיסאות והניירות הרבים אשר היו בחדרו של התובע שכנגד, וגרמה לנזקים של ממש לגופו של התובע שכנגד, ולחדרו על המטלטלין שבו והכל בנוכחות עדים כמפורט להלן"
.

מדובר ראשית בגרסה מול גרסה, והגרסאות נשמעו בצורה בלתי אמצעית גם בביהמ"ש לאחר שהוגשו תצהירים.

בעדותה בביהמ"ש העידה התובעת כך:

"שאלתי איפה החדר שלו, הלכתי לחדר שלו, הדלת היתה פתוחה ושאלתי אם אפשר להכנס, אמר שכן, שאלתי אם הוא לא אוהב אותי והוא אמר לי ללכת מכאן. יש לו שולחן ענקי, היתה כורסא עם ספרים מתוך כעס זרקתי את הכורסאות על הרצפה. כל הספרים נפלו על הרצפה, הוא עבר מהשולחן תפס אותי בגרון והוביל אותי אחורה ואני עם מקל הליכה... הגענו לדלת הוא זרק אותי לקחתי את המקל ורציתי להרביץ לו. הרגשתי שאני כולי רטובה עם המקל נתתי לו מכה על היד, זה לא עזר, לקחתי לו את הכיפה ואמרתי לו: 'איך אדם דתי עושה ככה?'. הסיכה של הכיפה שרטה לו קצת את הפנים"
.

בעדותו בביהמ"ש העיד הנתבע כך:

"אני לא הייתי מודע לזה שהדלת היתה פתוחה... מופיעה גב' וייס אחוזת אמוק, היא אמרה לי 'אני אראה לך שאתה לא חותם לי' ניגשה לכורסאות הפכה אותם עם כל המאמרים שהיו עליהם, הספרים והכל. השולחן שהיא הפכה אותו... יש לי פינת אירוח ויש שולחן קטן שיש עליו אלבומים וכל מיני דברים אותו היא הפכה... קמתי ממושבי... ניגשתי אליה והיא עדיין היתה בתזזית ואז לפתתי את הידיים בניסיון
למנוע
ממנה. מעולם לא נגעתי בצוואר שלה חוץ מאשר בידיה. אז כשאחזתי בידיה היא ניסתה להשתחרר והיא השתחררה ואז היא התנפלה על הכיפה שלי ולהיותי דתי, ומשכה את הכיפה מראשי ותוך כדי משיכת הכיפה שרטה אותי בצוואר"
.

בשורה 18 עמ' 9 לפרוטוקול מציין הנתבע:


"חוץ מהשריטה וההלם הנפשי לא נגרם לי נזק גוף".

מלבד עדותה של התובעת בפני
ביהמ"ש נתנה התובעת עדות בפני
שוטר ואני מתקשה להבין כיצד התכחשה לחתימתה על עדות זו אשר ניתנה בפני
שוטר כאשר חתימתה דומה מאד כמעט זהה לחתימתה על התצהיר. בעדותה בפני
השוטר קרוב מאד לזמן האירוע, היא אישרה שנכנסה לחדרו של פרופ' פולק וזרקה לו את הספרים והכסא ותוכן אישרה שתקפה אותו עם המקל (עם זאת ציינה בביהמ"ש היא עשתה זאת רק לאחר שהשליך אותה מחדרו).

התובעת לא הביאה עדים, והיו עדים למקרה. התובעת עמדה על כך, כי בחדר לפני שיצאו למסדרון היו היא והנתבע בלבד, ולכן מדובר בגרסה מול גרסה. ואולם הוברר, כי עוד כשהם היו בחדר הגיע למקום רופא בכיר בתחום הכירורגי, דר' רפי קליין, אשר נחקר בביהמ"ש ביום 25.2.10 ואשר הגיע למקום לאחר שנשמעו צעקות מהחדר, וכך הוא מעיד:

"היו צעקות מהחדר. נכנסתי לחדר, פרופ' פולק ישב מאחורי שולחן והגברת מעליו נופפה עם המקל. לא ראיתי אם המקל פגע בפרופ' פולק. תפסתי אותה אבל להערכתי זה היה כמה שניות לפני שחטף בראש. תפסתי את המקל ולא את הגב'. היה מאבק ביני לבינה כשאני מונע ממנה להכות בו עם המקל. פרופ' פולק קם והחל לצאת מהחדר. פרופ' פולק לא נגע בגב'. לא היה מגע כלל, אני היחידי שנגעתי קודם במקל ואח"כ ניסיתי להוציא אותה מהמשרד. היא התיישבה בחדר על מפתן החדר וסרבה לקום".

עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותה של הגב' לאה אורו, אשר ראתה את האירוע במסדרון:


"ראיתי את המקל למעלה ופרופ' פולק מנסה להגן על עצמו".

עדותו של מר רפי קליין אשר למעשה היה הגורם הראשון מבין העדים שהגיע לחדר ולמקום היתה אמינה מאד, לא נסתרה ואין לי יסוד להאמין, כי לא היתה מדויקת. הטענות של התובעת כאילו לנתבע יש כוח על העובדים בבית החולים ולכן אין לתת אמון בעדותם לא מתקבלת על דעתי, ודאי לא בכל הנוגע לעדותו של קליין. קליין תאר העדר מגע פיזי במהלכו מנסה הנתבע לפגוע בתובעת, אלא להיפך, התובעת היא זו המאיימת עליו ומנסה לפגוע בו.

זאת ועוד, הנתבע איננו אדם פרטי, הוא ממלא תפקיד מרכזי ביותר בבית החולים. הנתבע העיד, כי בדרך כלל חדרו סגור ולא ניתן להכנס אליו מחשש לגניבות. הפעם הדלת היתה פתוחה, התובעת נכנסה למקום לא לה, ועפ"י גרסתה גם בביהמ"ש וגם במשטרה, הפילה את הכורסאות שהוא כבר אקט של הפעלת אלימות ומאותו רגע למעשה היה איום שהוא איננו איום מרומז, אלא איום ממש על הנתבע.

איש לא ראה את הנתבע כשהוא אוחז בגרונה של התובעת ואינני נותן אמון שזה מה שקרה
. הנתבע העיד, כי החזיק את ידיה של התובעת מתוך כוונה להרגיע אותה וכנראה מאותו רגע התגלגלו הדברים עד כדי ניפוף במקל וכניסתו של דר' רפי קליין לזירת האירוע שאין לי סיבה לפקפק באותו רגע בעדותו בכל הנוגע למהלך העניינים עד הוצאתה של התובעת מן החדר (ד"ר קליין לא ראה את הנתבע אוחז בידיים של התובעת ומנסה להרגיעה).

אני נותן אמון שהתובעת היתה רטובה או לחלופין שהיא היתה על סף הדלת וסרבה לעזוב, אבל העובדה שזה מה שקרה לא מחזקת את גרסת התובעת.

יש לציין, כי בסיכומיו טען הנתבע כי התנהגותה של התובעת כפי שבא לידי ביטוי בביהמ"ש בישיבה מיום 29.11.09 כאשר גידפה את הנתבע ואת בא כוחו וכן בהתנהגותה בישיבה ברמב"ם במהלכה ניסו הצדדים להגיע להסדר צריכות לחזק את ההתרשמות, כי האירוע לא התרחש בדרך שהיא מתארת ולקבל את גרסת הנתבע.

הנתבע העיד עדה נוספת אשר תארה את ההתרחשות יום לפני האירוע נשוא כתב התביעה, האירוע מתרחש בתאריך 25.5.06 כאשר בתאריך 24.5.06 מעידה העדה סטלה בורשטיין מזכירת ההנהלה, כי התובעת המגיעה לקבל את הודעת הדחייה על אישור התרופה והבדיקה:

"היא חייכה ואמרה שהיא דווקא שמחה שהוא לא מאשר, כי אראה מה היא מסוגלת לעשות. לא שאלתי מה הכוונה שלה וזה לא הטריד אותי. לא חשבתי שאני צריכה לדווח על זה. היא הלכה וזהו. יום למחרת שמעתי מפרופ' פולק אני חושבת שעשו בירור והגיעו אלי ואז נזכרתי בזה"
.

עדה זו מחזקת את גרסת הנתבע, כי התובעת היא זו שהחלה את הפעולה של הסגת הגבול בכניסה למשרדו ובתקיפתו המילולית והפיזית, כאשר מדובר היה באירוע שמן הסתם תוכנן ולא היה ספונטני בלבד ובמהלכו היא גם נדרשה להגיע למשרדו שמרוחק ובבניין אחר מהבניין של ההנהלה שם יושבת המזכירה, אשר הודיעה לה על אי האישור.

התובעת מנסה לאורך כל הדרך לטעון, כי הדחייה של הנתבע של האישורים לא היו בדין. גם אם הם לא היו בדין אין בכך כדי להצדיק את התנהגותה ואת פעולת התקיפה שלאור העדויות אני נותן אמון שהיא היתה הגורם לה ולא הנתבע. ואולם אדגיש ואציין במאמר מוסגר, כי הנתבע הסביר בביהמ"ש ארוכות לרבות בישיבה מיום 29.11.09, כי פעל כדין וכך ציין:

"יש לנו רצון לספק לתובעת כל שירות רפואי המגיע לה בין אם על סמך פס"ד ובין אם שירותים אחרים, ניתן לה כל שירות, אינני יודע אם מותר לי לומר זאת, אך פסה"ד בו מחזיקה התובעת הוא אנכרנוסיטי זה מלפני חוק הבריאות הממלכתי. היום האשה תקבל את כל השירותים הללו. כל הטענה היא בקשר לפעם אחת ויחידה בה לא אישרתי מרשם של קופ"ח מכבי שהובא לידי לפרעון"
.

דין התביעה של הגב' וייס להדחות, דין התביעה של פרופ' פולק איפוא להתקבל.

התובעת, היא אשה חולנית, חולנית מאד, היא צרפה כמויות גדולות של מסמכים רפואיים הממחישות מצוקה רפואית של ממש, לא מן הנמנע שמצוקתה הרפואית היא שגרמה לה או שגורמת לה להתנהג כפי שהיא מתנהגת. ההתנהגות הזו מצאה את ביטוייה גם בישיבת ביהמ"ש מיום 29.11.09, בו זרקה חיתול רטוב משתן על הנתבע וזאת לאחר שהתקדמה והציגה את החיתול בפני
ביהמ"ש.

אין לי ספק, כי המצוקות הגופניות ואולי גם הנפשיות הנובעות מהן, הן אלה שעמדו בבסיס פעולת התקיפה של פרופ' פולק והתחושה הכמעט פרנואידית של התובעת היא, כי מפלים אותה, פוגעים בה ואינם נותנים לה את זכויותיה הרפואיות. יש בדעתי להתחשב במצבה של
התובעת בבואי לפסוק את הפיצוי המגיע לנתבע.

יש לציין, כי הנתבע השיב ביושר לשאלות בימ"ש, כי לא נגרם לו נזק גוף של ממש, הוא אומנם נשרט שריטה בצווארו כנראה מהורדת הכיפה וכפי הנראה היה גם בשוק מסויים ממה שעבר עליו, גם לאור הורדת הכיפה הקללות ועצם הסיטואציה, ואולם יש להאמין מן הסתם, כי התגבר תוך פרק זמן קצר על נזקים ומצוקות אלה.

עם זאת, יש בדעתי לומר בצורה נחרצת וברורה, כי יש לדחות מכל וכל פגיעה או היזק לאדם הממלא פונקציה רפואית ובוודאי פונקציה רפואית בכירה כמו זה של ס. מנהל בבית חולים רמב"ם, לא יתכן שחולה מסכן ככל שיהיה או בעל מצוקות ככל שיהיה יעשה לעצמו דין להכנס לחדרו של רופא, להפוך אצלו את הכורסאות לאיים עליו במקל, ואף לפגוע פגיעה פיזית בו.

יש לומר אמירה ברורה וחד משמעית, שיש לדחות מכל וכל התנהגות שכזו הן ביחס לצוותים רפואיים באופן כללי והן ביחס להתנהלות ולהתנהגות מול הנתבע פרופ' פולק בתיק ספציפי זה.

הנתבע עשה ככל יכולתו על מנת לשמור על שלוות רוח, לא התפרץ וניסה לעמוד בסיטואציה שעמד בפני
ה בצורה המכובדת ביותר שיכולה להיות בנסיבות העניין.

העובדה שמדובר באיש סגל של בית החולים שהותקף צריכה לתת ביטוי גם בפסיקה הכספית, גם אם הנזק או ההיזק הגופני אינו משמעותי ומשקף פיצוי כספי נמוך יותר.

משדחיתי את התביעה וקבלתי את התביעה שכנגד, אני מורה כדלקמן:

אני פוסק לנתבע בגין היזק הגוף שנגרם לו, ולאור הערותיי דלעיל, אך גם תוך התחשבות במצבה של התובעת סך של 4,000 ₪.
לסכום הזה יש להוסיף את שכר העדים עבור דר' קליין סך של 300 ₪, עבור כל אחת מהעדות האחרות סך של 200 ₪, וכן להוסיף את אגרת ביהמ"ש אשר שולמה בתביעה שכנגד.
כמו כן יש להוסיף על הסכום האמור שכ"ט עו"ד בגובה של 20% + מע"מ מתוך סך הסכום שנפסק. את הסכומים האמורים תשלם התובעת גב' וייס לנתבע, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

לגבי יתרות האגרה בתיק זה, ביתרות האגרה תישא התובעת הגב' וייס וזאת לאור התוצאה של דחיית תביעתה וקבלת התביעה שכנגד, עם זאת לאור הנסיבות הכוללות של התיק, ומצבה הגופני של התובעת, יינתן פטור של 2/3 מגובה יתרת האגרה ועל תקל התובעת גב' וייס ראש בהחלטה זו שהינה לפנים משורת הדין ומשקפת כאמור גם את מצוקותיה הגופניות, כפי שמצאתי במסמכים הרבים שצרפה ואשר לא הם שיכולים להוות גורם שמכוחו ניתן היה להכשיר ולקבל תביעתה.



ניתן היום,
י"ד
אדר תש"ע, 28 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3250/06 אסתר וייס נ' פרופ' שמעון פולק (פורסם ב-ֽ 28/02/2010)