פסקי דין על עוזי רחמים | פסקי דין על בנק הפועלים סניף הפועלים רוטשי | פסקי דין על הנהלת בתי המשפט |

174049/09 א     01/03/2010




א 174049/09 עוזי רחמים נ' בנק הפועלים סניף הפועלים רוטשי, הנהלת בתי המשפט






בפני

כב' השופטת אושרי פרוסט
תובעים

עוזי רחמים
נגד
נתבעים

1.בנק הפועלים סניף הפועלים רוטשי

2.הנהלת בתי המשפט
החלטה





174049/09
עוזי רחמים
נגד בנק פועלים ונגד הנהלת בתי המשפט




בפני
שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, הראשונה הוגשה על ידי מדינת ישראל- הנהלת בתי המשפט
(להלן: "המבקשת 1/ מדינת ישראל ") והשניה, שהוגשה על ידי בנק הפועלים לישראל בע"מ (להלן: "המבקש 2/הבנק"), לסילוק תביעה שהגיש מר עוזי רחמים
(להלן: "המשיב/התובע כאן"), כנגדם.

הבקשות, שתיהן, מתבססות על שתי עילות עיקריות לסילוק התביעה: האחת- מעשה בית דין והשנייה- התיישנות עילות התביעה.

להלן מסכת העובדות הרלוונטיות

ביום 30.06.2009 הגיש התובע תביעה שתדון בבית משפט זה ובה נתבקש ביהמ"ש להצהיר, כי פסק הדין בת.א. 14860/88, שניתן כנגד התובע כאן, ביום 18.12.91 (להלן: "פסק הדין בתביעה הראשונה"), ניתן במרמה שנעשתה על ידי הבנק וכי פסק הדין כלל לא נמסר לתובע ולפיכך, הוא בטל.

ראשית הולדתה של תביעה זו, היא בתביעה הראשונה, אשר הוגשה על ידי הבנק כנגד התובע כאן ונגד אחרים, ביום 2.12.1988. בתביעה זו, כאמור לעיל, ניתן ביום 18.12.1991 פס"ד המחייב את התובע (ואחרים).
ביום 29.01.1992 הגיש המבקש 2- הבנק, הרי הוא הזוכה בתיק הנ"ל, בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, כנגד התובע כאן (וכנגד אחרים).

בשנת 1994 הוסבו כל תיקי ההוצאה לפועל מטיפול ידני לשיטה מחשובית. בעת הליך מעבר זה נפלה טעות בידי מי מהמסבים ולא צורפו כל החייבים בתיק, כפי שנפסק בפסק הדין בתביעה הראשונה.

ביום 6.10.1996 הגיש ב"כ הבנק בקשה לצירוף חייבים, בצירוף אסמכתא לצירוף חייבים אלו כדין, בדמות בקשת הביצוע מיום 29.01.1992 וביום 10.04.1997, הומצאה לתובע כאן, אזהרה כדין.

במהלך שנת 1998, הגיעו הבנק והנתבע 1 בתיק שם להסדר, לפיו בוטלו, בהסכמה, הליכי הכינוס כנגד הנתבע 2 שם. בטעות, סגרה המזכירות את התיק כולו ולבקשת הבנק, נפתח מחדש התיק כנגד שאר החייבים, לרבות התובע כאן.

בשנת 2002, הגיש התובע כאן, בקשה לביטול פסק הדין בתביעה הראשונה, שניתן כנגדו ביום 18.12.1991. לאחר החלטה בערעור, שוחזר התיק שבוער ובהחלטת כב' השופט פיינברג מיום 31.12.2003, נדחתה בקשת התובע לביטול פסה"ד, הן לגבי טענת התובע כאן לטעות בקביעת הריבית והן לגבי אי תוקפו של פסה"ד (להלן: "החלטת כב' השופט פיינברג").
כמו כן, ביום 1.6.2003, נדחתה בקשת התובע כאן על ידי ראש הוצל"פ, לגבי עדכון חישובי הריביות, גם ערעור על החלטת ראש הוצל"פ, נדחה על ידי ביהמ"ש.

ביום 19.02.2004 הגיש התובע כאן ערעור על פסה"ד בתביעה הראשונה, ערעור שנדחה ביום 21.06.2004, ללא צו להוצאות (להלן: "ההחלטה בערעור").

בשנת 2006 פנה התובע להנהלת בתי המשפט
וטען, כי פסק הדין בתביעה הראשונה, זוייף וניתן במרמה והתנהל בירור והתכתבות בין ב"כ המשיב כאן, לנציגי הנהלת ביהמ"ש.

טענות המבקשים

לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה על הסף בשל קיומו של "מעשה בית דין" לטענות התובע, שכן המקום לטענות כנגד פסק הדין בתביעה הראשונה, הינן במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. משהגיש המבקש בקשה קודמת לביטול פסק הדין, בקשה אשר נדחתה בהחלטת כב' השופט פיינברג ואף ההחלטה בערעור, היתה לדחיית ערעורו ומכאן אין מקום להליך נוסף בדרך של תביעה חדשה בגין אותה מערכת עובדתית שנדונה והוכרעה מספר פעמים.

טענת המבקשים הינה, כי התובע קיבל יומו בבית המשפט מספר פעמים, טען טענותיו, אשר נדחו גופה. ואף אם ביכר, שלא להעלות כלל טענותיו במסגרת ההליכים המפורטים לעיל, שהפכו חלוטים, הרי שדרכו של התובע בהליכים נוספים וחדשים, כעת בבחינת ערעור נוסף ו"עוקף" את ההליכים הקודמים ואין לאשרהּ.

טענה נוספת המשותפת לשתי בקשות הסילוק מטעם המבקשים, היא כי יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות. שכן, פסק הדין בתביעה הראשונה, כנגד המשיב, ניתן ביום 18.12.1991 והרי שזהו יום היווצרות העילה לטענת המשיב כנגד

פסק דין
זה ומשנפתחה התביעה דנן ביום 30.06.2009, בחלוף כ-18 שנים, הרי שהתיישנה ואין לדון בה.

כך גם לטענת המבקשים, אף אם תתקבל טענת המשיב, כי נודע לו לראשונה על פסק הדין בתביעה הראשונה, רק ביום 18.02.2002, הרי שגם בכך גוברת עילת ההתיישנות, שכן בחודש פברואר 2009, התגבשה ההתיישנות דנן.

המבקשים טוענים, כי אין בטענתם להתיישנות, בבחינת טענה פרוצדוראלית אלא שכפי הנדון בהליכים קודמים, חלק הארי מן המסמכים הרלוונטיים בוערו והגשת תביעה במועד בו הוגשה מהווה פגיעה ממשית ביכולת ההתגוננות.


טענות המשיב

לטענת המשיב, אין מאום בבקשה לסילוק בשל קיומו של "מעשה בית דין", שכן עלית תביעתו כאן הינה "זיוף", טענה שמעולם לא הובאה לדיון בפני
בית המשפט והתובע לא "קיבל יומו" בגינה.

בפתח כתב התביעה, כמו גם בסעיף 84ב' לו, מבקש התובע כדלהלן:
"להצהיר כי הנתבע 1 לא קיבל לזכותו

פסק דין
של בית המשפט השלום בירושלים, שניתן לכאורה ביום 18.12.1991, במסגרת תביעה בת.א 14860/88 ופעל לביצועו במרמה ו/או בזיוף ואו מתוך רשלנות רבתי וכן כי נטל כספים שלא כדין, כתוצאה ממימוש בלתי תקין של ערבות בנקאית שהוצאה לטובתו של התובע ע"י הנתבע עצמו (בעניין אחר) וכן ביצוע הלוואות ופעולות פיקטיביות בחשבון הבנק של התובע"



לטענת המשיב, דבר הזיוף, הנטען בכתב התביעה, התגלה למשיב רק לאחר ההחלטה בערעור, היינו, ביום 21.06.2004, עת הפנה כב' השופט זילברטל, לטענת המשיב, את תשומת לבו ל "מוזרותו" של פסק הדין, הרי שמכאן יצא המשיב לבדיקת ספרי בית המשפט למתן פסק הדין וגילה, כי הוא זויף (סע' 2 לתגובת התובע לבקשה לסילוק) וכי אינו קיים במערכת המשפטית של מדינת ישראל ומשכך, עילה זו לא התיישנה ויש ליתן לו יומו בבית המשפט לעניין זה.

יתירה על כן, טוען המשיב בתגובתו, כי טענות הזיוף אינן רק בנוגע לפסק הדין, אלא לטענתו, זויפו גם הבקשה לביצוע

פסק דין
, הבקשה לצירוף חייבים נוספים בתיק ההוצל"פ והבקשה להגדלת קרן החוב לאחר סגירת תיק ההוצל"פ. זיופים אלו נתגלו, לטענת המשיב, רק לאחר שפנה לחפש את ספרי היסוד ומצא כי פסק הדין לא קיים ומצא גם, כי הבקשות זויפו.

לתימוכין בטענתו, טוען המשיב, כי שוחח עם בעלי בית הדפוס "מרגרף", הדפוס החתום על גבי הבקשה אשר אישר טלפונית כי הדפוס מעולם לא נתן שירותי דפוס לבית המשפט. יתירה על כן, לטענת המשיב, מבדיקתו עלה, כי הבקשה לצירוף חייבים פגומה ומזויפת, שכן לא צורף אליה פסק הדין בתביעה הראשונה, אך צוין בה, כי פסק הדין הוא מיום 18.12.91 וזהו אינו התאריך הנכון. כך גם מצא, כי הבקשה לחידוש הליכים מזויפת, הואיל וחותמת ראש הוצל"פ מזויפת, כתימוכין בטענתו זו, צירף המשיב חוו"ד גרפולוג.

תגובת המבקשת 1

לטענת המבקשת 1, הוכרעו טענות המשיב כבר בהחלטת כב' השו' פיינברג, גם כנגד פסק הדין בתביעה הראשונה, עת שוחזר התיק המלא, לרבות פסק הדין. ובנוסף, משניתן פסק הדין בערעור, הרי שאין לערער עוד אודות ההכרעות בתיק זה. ויתירה על כך, ככל שמתבקש בתיק זה סעד הצהרתי, המורה על ביטולו של פסק הדין בתביעה הראשונה, הרי שבקשה כזו יש להגיש לערכאה הדיונית אשר נתנה את פסק הדין ואין מקומה לידון כאן, בהליך זה, בפני
ערכאה זו.

ואף אם תתקבל טענת המשיב, לגבי המועד בו קמה עילת התביעה, הרי שהשיהוי בהת התביעה, כמו גם הזמן הרב שחלף מאז פסק הדין בתביעה הראשונה וכל השתלשלות העניינים, מעלים, כי דיון בהליך זה מחדש, נוגד את האינטרס הציבורי ואף יהווה פגיעה בהגנת הנתבעים, מקום שאין ביכולתם להשיג מסמכים רבים שבוערו וזאת בנוסף לטיעונים שהועלו בבקשות גופן.


דיון

אין חולק לגבי מועדי ותכני ההליכים המשפטיים שבין המשיב למבקש 2 ולמבקשת 1.

לעת דיון בבקשות המונחות בפני
י, נחלקו הצדדים בשאלות משפטיות גרידא: האם התיישנה עילת התביעה כאן והאם חל עליה "מעשה בית דין", כפי טענת המבקשים.

לטענת המבקשים, חל "מעשה בית דין" על טענות התובע, שעה שדנו בטענותיו על הפסיקות כנגדו במספר הליכים, כפי שפורט בכתבי הטענות ולעיל ואף "התיישנות" כאמור לעיל ומכל מקום, כיוון שחלפו שנים רבות ובוערו מירב המסמכים, הרי שניהול ההליכים יפגע פגיעה קשה ביכולת הנתבעים להתגונן ואף האינטרס הציבורי מכוון שלא לאפשר זאת.

לטענת המשיב, עילה חדשה קמה לה, עת עמדו בפני
בית המשפט, עובר להחלטה בערעור והיא לטענת "הזיוף", אשר לא נטענה ולא נדונה גופה עד כה ולפיכך, לא יכול להיות עליה "מעשה בית דין" וגם לא "התיישנות" לעת ההחלטה בערעור, אזי, לכל המוקדם, נתגבשה ויש לאפשר לו יומו בבית המשפט לטיעוניו אליו.

נחה דעתי מגרסת המבקשים, כי נכון יהיה להורות סילוקה של תביעה זו על הסף.

נראה, כי בדין טענו המבקשים, לסילוק התביעה על הסף, אם מן הטעם של מעשה בית דין, שכטענת המשיב, טרם נדונה והוכרעה טענתו למרמה וזיוף המסמכים השיפוטיים ואם מן הטעם להתיישנות העילה ומטעמים נוספים, כדרך המלך לביטול

פסק דין
, כפי שיידון להלן.

פסק הדין בתביעה הראשונה כאמור, כנגד המשיב, ניתן ביום 18.12.1991 ולאחר, פנה המשיב בבקשות ביטול וערעור, בפני
הערכאות השונות, מספר פעמים ואולם לאחר שנדונו ומלבד ההחלטה על שחזורו של תיק בית המשפט, לא נתקבלו טענותיו גופה, משפטית, עד כה.

לטענת המבקש, במרמה ותוך זיוף החלטות שיפוטיות, קיבל הבנק את ההחלטות כנגד המשיב, דבר שהתגלה לו רק לאחר הדיון בערעור שהתקיים ביום 21.06.2004 ולאחר שכב' השופט זילברטל הפנה את תשומת ליבו ל"מוזרותו של פסק הדין". או אז, פנה המשיב לחיפוש מקור פסק הדין שלא נמצא, או אז גם פנה לחוו"ד גרפולוג מומחה, אשר לטענת המשיב קבע, שאף החלטת ראש הוצל"פ כנגדו, זויפה.

לעת דיון בבקשה לבחינת תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי, עד לבקשה לביטולו, הבחינה הפסיקה בין "רמאות בעילה גופה" לבין "תרמית מבחוץ". כב' השופט זוסמן קבע בע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 455,449 (1959) כדלהלן:

"...כאשר עילת התביעה עליה מושתת פסק הדין היתה נגועה בתרמית, ובעל הדין מבקש לבטל את פסק הדין בשל כך, משיבים לו, כי היתה לו שעת כושר להעלות את ענין התרמית בפני
השופט כאשר דן בענין, ומשלא עשה כן, שוב לא ייזקק בית המשפט לטענה. זו היא "רמאות בעילה גופה". אולם כאשר בעל דין
מבקש סעד עקב מעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט, שבעטיו נשללה ממנו האפשרות להתגונן כיאות, במקרה כזה נדחה מעשה בית דין מפני כללי היושר, שכן ביסוד ההשתק, מפאת מעשה בית דין, מונח העיקרון, שבעל דין מיצה ההזדמנות, שניתנה לו, להשמיע את דברו, ואם לא היתה לו הזדמנות שכזו, שוב אין צידוק להשתיק את טענתו..."

בהמשך להנ"ל קבע כב' השופט זוסמן, כי כאשר הושגה הכרעת בית המשפט עקב "תרמית מבחוץ",
ניתן לבטל את ההכרעה השיפוטית כך שתבורר המחלוקת מחדש (להלן: "עניין אינגסטר").


טענת המשיב בענייננו היא, כי "תרמית מבחוץ" היא שפגעה ביכולת ההתגוננות שלו, שעה שההליכים המשפטיים התבססו, לגרסתו, על הכרעות שיפוטיות מזויפות.

טענת המשיבים, מלבד הכחשת עניין הזיוף גופו, כי האינטרס הציבורי מחייב, שלא לדון שוב בעניינו של המשיב, אשר הובא בפני
בית המשפט, בכל פעם בטיעונים אחרים וכי יש ליתן את המשקל הראוי, במקרה כגון זה, לעקרון סופיות הדיון.

ראשית דבר, יש לקבל את טענת המבקשים, כי שגה המשיב עת פנה בתביעה זו לערכאה זו. שכן לא יכול להיות חולק, שלעת תביעתו זו, בבקשה לביטול ההכרעה בגין אותה מסכת עובדתית שלפסק הדין בתביעה הראשונה וההליכים שפורטו לעיל, בשל טענת המרמה, הרי שההליך הראוי, על פי דין, הוא בתקיפה ישירה של פסק הדין – בבקשה לביטולו, שיש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה, כך נקבע בהמ 445/80 חנה טוב אברהם נ' שמואל יוחאי, פ"ד לה(1), 505, 507 ואף בע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר(ניהול) בע"מ, מיום 25.02.2010, (להלן: "עניין טורג'מן") ומשכך, מכל מקום, עת שלא נמצא כל אישור חריג להגיש תביעה זו לערכאה זו, גם מקום שאינה נושאת בראש חוצות כותרתה לביטול פסק הדין בתביעה הראשונה, מכאן ומכאן, יש למחוק את התביעה דנן.

ואולם, דיון גופה, המעלה את הצורך בדיון על האיזון הנדרש בין השרשת עיקרון סופיות הדיון, שהוא עיקרון חשוב במשפטנו, אל מול הרצון להגיע לחקר האמת ולמנוע מצב בו יהנה מעוול מפרי עוולתו, עמדה הפסיקה פעמים רבות ונראה, כי אף בעניינו, נידרש לאיזון כאמור אשר יביא לדחיית התביעה, על פי מהות הדין.

בעניין טורג'מן נקבע, כי:

"התנאי הראשון לביטול

פסק דין
חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה... בשלב הראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון: חיוניות הראיה או היותה חדשה... אם נדחית הבקשה והתביעה נדונה לגופה, יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי."


טענת המבקשים, כי התרמית נטענת בעלמא, ללא תימוכין וכי אף לאחר ששוחזר התיק כפי החלטת בית המשפט שם, בחלוף הזמן, בוערו המסמכים ותיפגם אפשרות ההתגוננות של הבנק ויתירה על כן, כי טענותיו של המשיב נדונו שוב ושוב בפני
הערכאות ואין בטענותיו אלו חדש של ממש, שכן יכול היה בשקידה סבירה להעלות ראיותיו בהתדיינויות קודמות, כל אלו ועוד, דינן להתקבל.

גם ב"פרשנות מקילה" לעניין ה"שקדנות הסבירה" הנדרשת, כפי שנקבע בעניין טורג'מן (עמ' 12, סעיף 20), לראיה החדשה לה טוען המשיב, והיא מסוג "מרמה" למסמכים השיפוטיים, אין לי אלא להכריע, כי היה בידי המשיב לטעון אותן בפני
בערכאות הקודמות שדנו בעניינו, עיינו במסמכים ובהכרעות וקיבלו הכרעותיהם מחדש.

הדגש הנדרש בפרשת טורג'מן דלעיל, גם הוא, מונח על "אמינות לכאורית וחיוניות ראיה" (שם), אלו לא נמצאו בטיעוני המשיב. וכך נקבע:

"...יש לצאת מנקודת הנחה כי בעל דין אינו מעלה על דעתו במקרה הרגיל כי מסמך שהוגש במשפט הוא מסמך מזויף, ולפיכך אין הוא פועל מידית לבחינת מהימנותו של המסמך. עם זאת, באופן עקרוני, ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה, אך גם זאת בהתאם לנסיבות אותו מקרה..."

ובהמשך:

"לצד האיזון שיש לערוך במסגרת פרשנותו של התנאי בדבר שקדנות סבירה, סבורני כי יש להותיר פתח לסטייה מתנאי זה במקרים בעלי חשיבות ציבורית או עוול משמעותי לאחד מהצדדים" (סע' 22, שם)

ובהמשך:

"...כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק הדין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון" (עמ' 14, סע' 25, ם).

מן הכלל אל הפרט

המבקשים טוענים, כי התביעה דנן אינה מחדשת מאומה וטענות המשיב נשמעו והוכרעו ומכל מקום, אין לאפשר, שוב, לפתוח מסכת עובדתית שנדונה שוב ושוב בעבר, בפני
ערכאות שונות.

לטענת המשיב, כי פסק הדין בתביעה הראשונה והחלטות ראש הוצל"פ זויפו וכי הדבר נודע לו, רק לאחר ההחלטה בערעור ולפיכך, התנהלו ההליכים תוך "תרמית מבחוץ" (או "מרמה "סתם" בהקבלה לדין הזר, עניין טורג'מן, עמ' 16-17), כאמור בעניין אינגסטר ובעניין טורג'מן דלעיל, אין מקום ודינן להידחות.


לעת בחינת ה"אמינות הלכאורית" ו "חיוניות הראיה" שלגרסת התובע- הוא המשיב, יש לקבוע, כי הן מתקיימות אך לטענתו באשר לחתימות ראש הוצל"פ, שכן לכך, תמך המשיב טענותיו בחוו"ד גרפולוג מומחה (נספח ה) אשר קבע, כי בין המסמכים שהוגשו לבחינתו, הגם שכולם שייכים לכאורה לסמכות חתימתו של ראש הוצל"פ, נחתמו על ידי שני אנשים שונים. בחינה מדוקדקת יותר של הנ"ל, מקומה בהליך עצמו.

ואולם, טענתו של המשיב, כי פסק הדין בתביעה הראשונה זויף, אינה נתמכת כלל ועיקר וזאת לאחר שנדונה בפני
מותב הערעור, בבית המשפט המחוזי בירושלים וניתנה ההחלטה בערעור.

יתירה על כן, בבקשת הביטול, שנדחתה, ניתנה החלטת כב' השופט פיינברג ובה עולה דרכו של המשיב בקודש, לחוסר תום ליבו לעת התנהלותו בערכאות המשפטיות וניצול שיטתי של פרקי הזמן הארוכים, החולפים מעת לעת. לאחר מכן, ביום 15.03.2003, אף הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין, ולא ערעור על ההחלטה.

במקרה זה, בו טוען המשיב, כי אורו עיניו לעת הערת כב' בית המשפט אודות "מוזרותו" של פסק הדין בתביעה הראשונה וזאת, ביום 31.12.2003 ולגרסתו הוא, ביום 21.06.2004, הרי שחלפו למעלה משנתיים ימים עד להגשה התביעה כאן ביום 30.06.2009 (שאף היא אינה בסמכות המתבקשת על פי דין), כך שמכל מקום, המדובר בשיהוי ניכר!

וכך גם נקבע בעניין טורג'מן:

"... במצב דברים זה, בו חל שיהוי של לפחות שנתיים מהיום בו התעוררו חשדותיו של המערער בדבר זיופים ועד להגשת תביעה לביטול פסק הדין, דומני כי אין מקום להיענות לבקשה זו"

בשינויים המחויבים, שנדונו לעיל, אודות כותרתה של תביעה זו ובית המשפט המוסמך, הרי שלא
נותר לי, אלא לקבוע, כי במקרה דנן, שיהוי של שנתיים, יש גם בו כדי להביא לקבלת הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

יתר על כן ונוסף לאמור לעיל, יש לשים כובד טענות הצדדים, בדבר הפגיעה באפשרות הגנתם, לאור הזמן שחלף ובשים לב לדברי כב' השופט פיינברג בהחלטתו, שם, הרי שיוסיף משקל גורם זה, לעניין השיהוי היזום ובהתנהלות המשיב כבר אז, לכל האמור לעיל.

לאור כל האמור לעיל, לעת בחינת טיעוני הצדדים, בפאן הפרוצדוראלי ופאן המהותי, לעת שיקולי
צדק ודין, יש לקבל את הבקשות לסילוק על הסף ולפיכך, דין התביעה להידחות על הסף.

ההתובע- המשיב, ישלם 3,000 ₪ הוצאות משפט, לכל אחד מהנתבעים.








ניתנה היום, ט"ו אדר תש"ע, 01 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

01 מרץ 2010
ת"א 174049-09 רחמים נ' בנק הפועלים סניף הפועלים רוטשי
ואח'
1 מתוך 10








א בית משפט שלום 174049/09 עוזי רחמים נ' בנק הפועלים סניף הפועלים רוטשי, הנהלת בתי המשפט (פורסם ב-ֽ 01/03/2010)