פסקי דין על אילן אשד | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על רשת שוקן בע"מ

1109/01 בשא     21/02/2001




בשא 1109/01 אילן אשד, עו"ד נ' רשת שוקן בע"מ




בבית הדין הארצי לעבודה בש"א 1109/01
אילן אשד
, עו"ד
המערער

1. רשת שוקן בע"מ
(מערכת שבועון "כל העיר")
2. עוז כהן המשיבים

בפני
הנשיא ס' אדלר
, סגנית הנשיא א' ברק, השופט ע' רבינוביץ,
נציג עובדים ש' חבשוש, נציג מעבידים ה' דודאי

בשם המערער: בעצמו
בשם המשיבה מספר 1: עו"ד
מנחם ויצמן

בשם המשיב מספר 2: בעצמו

פ ס ק ד י ן

סגנית הנשיא א' ברק
האם יש מקום ליתן צו מניעה זמני המונע מראש, אפריורית (prior restraint) פרסומה של כתבה שהמשיבה מבקשת לפרסם בשבועון שבעריכת המשיבה מספר 1, ואשר המבקש חושש כי תוציא את דיבתו רעה. צו זה הוא מסוג quia timet, היינו, צו שמטרתו להקדים תרופה למכה. כבר נפסק שבית משפט בישראל, ובית הדין לעבודה בכללו, מוסמך ליתן צו מסוג זה (ראה ע"א 214/89 אריה אבנרי ואחרים נ. אברהם שפירא ואחרים, פ"ד מג(3), 840, 852-853; ד"ר אליהו וינוגרד, "צווי מניעה",תל אביב יפו, 1993, עמוד 58 ואילך וניתוח צווי quia timet בנזיקין, עמוד 61 ואילך). השאלה אם ראוי הוא לתיתו בטרם נגרם נזק. השאלה אם כן אינה שאלה של סמכות אלא של שיקול דעת. שיקול דעת זה צריך לקחת בחשבון את האינטרסים המתנגשים. מחד צו המניעה המבוקש פוגע בזכות חוקתית, היא הזכות לחופש הביטוי שבעיני היא נגזרת מההגנה על כבוד האדם שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מן הצד השני מונח על כף המאזניים שמו הטוב של אדם וזכותו לפרטיות. בעיני יש לקחת בחשבון שיקול נוסף והוא שיקול הצומח מהעובדה שמדובר ביחסי עובד-מעביד. המשיב 2 היה עובדו של המבקש. העיתון, המשיב מספר 1, מבקש לפרסם דברים שלדעתו אינם מתנהלים כדין במפעלו, משרדו, של המבקש. גם עובדה זו יש לקחת כשיקול בתוך כלל השיקולים, כבעל משקל במאזן האינטרסים.

העובדות בקצרה
המבקש (להלן - עו"ד
אשד) הינו עורך דין ובעל משרד, אשר העסיק את משיב 2 (להלן - עו"ד
כהן) מאז דצמבר 1998 ועד ספטמבר 2000. משהסתיימו יחסי העבודה האמורים, הגיש העובד, המשיב 2 (להלן - העובד) לבית הדין האזורי תביעה נגד מעסיקו הנוגעת לשכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, זכויות סוציאליות ותשלומים אחרים (עב 2166/00). המבקש (להלן - המעביד) הגיש כתב הגנה לגביו הגיש העובד בקשה לצו איסור פרסום כנגד האמור בכתב ההגנה. כן הגיש תביעת לשון הרע בבית משפט השלום בירושלים כנגד ביטויים מבזים אשר לטענתו מצויים בכתב הגנה זה, ובהם האשמות באשר לגניבה, פגיעה במוניטין והדחת עדים. כן הגיש בקשה למחיקת סעיפים מעוולים מכתב ההגנה.
בעת הדיון בבית הדין האזורי בפני
השופט א' אברהמי ושני נציגי ציבור, ששמותיהם לא מצויינים, הסכימו הצדדים כדלקמן: "כדי למזער את הנזקים אנו נפעל באופן הדדי ובמשותף כדי למנוע פרסום של התובענה ושל כתבי הטענות שבה מעבר למה שכבר היה אם היה, וכך גם נמנע ככל האפשר מפגיעה איש בזולתו ובשמו הטוב". על הסכמה זו, חתמו שני הצדדים. בית הדין האזורי קבע: "להסכמת הצדדים כדלעיל לעניין מתן

פסק דין
על יסוד סעיף 79א לסילוק כל התובענה ניתן בזה תוקף של החלטה". בכך רואה המבקש צו אסור פרסום. הצדדים העבירו את הסכסוך לבוררות.
ביני לביני הובהר למעביד המבקש כי המשיבה מספר 1 עומדת לפרסם כתבה בענייניו הפרטיים, הכספיים והאישיים הנוגעת לחלופי כתבים והבהרות שונות שהועברו בינו לבין המשיב מספר 2 בבית הדין האזורי. על כך הגיש המבקש בקשה לאיסור פרסום בבית משפט השלום. השופט ח' לחוביצקי, מבית משפט השלום, קבע: "כדי לא לשים לאל את מטרת הבקשה ניתן בזה צו איסור פרסום בכל הקשור לבקשה זו עד החלטה אחרת. אני מורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות". זאת, באשר בא כח המבקש הודיע לבית משפט השלום כי על העניין כולו יש צו איסור פרסום שניתן על ידי מותב בית הדין האזורי בראשותו של השופט א' אברהמי. כך כאמור הבין המבקש את ההחלטה של בית הדין שנתנה תוקף להסכמה בין הצדדים.
באותו הדיון הודיעה המשיבה מספר 1 כי "הכתבה אינה מדברת על העניין התלוי ועומד בבית הדין לעבודה". היינו, אליבא דמשיבה בבית משפט השלום, גם אם הוצא צו איסור פרסום, הוא נוגע רק לעניינים הנידונים בבית הדין לעבודה ולא לבקשה בבית משפט השלום. באותו דיון ביקש השופט לחובצקי הבהרות מבית הדין האזורי באשר למידת היקפו של צו איסור הפרסום, ואם בכלל ניתן, שכן "אם אמנם ניתן צו איסור פרסום, אין הרכב זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה". אגב כך ציין השופט בהחלטתו כי לדעתו "קיים עניין ברור לציבור לדעת על מעשים פליליים שמבצע עורך דין שמציע שירותיו לציבור... מובהר לנתבעת כי בשלב זה אסור לה לפרסם את הכתבה עד לאחר ביטול הצו על ידי בית הדין האזורי לעבודה". ביום 31.1.01 חזר השופט לחובצקי על החלטתו "לעכב את הפרסום עד מתן החלטה אחרת".
בתאריך 7.2.01 הגיש העיתונאי מר אורי יבלונקה בקשה לעיין בתיק בית הדין. במענה לבקשה, הבהיר השופט אברהמי (בשא 00-2876 בעב 002166/00), כי "ההליך שבפני
אינו במסגרת חוק איסור לשון הרע, וממילא הוראה הקבועה בסעיף 21 לחוק זה מאפשרת לבית המשפט.... לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים... לא חלה במקרה זה... יש לראות את סעיף 21 כהוראה אשר באה לאפשר לביהמ"ש לתקן... עוול אפשרי... אין מדובר בחיסיון לפי פקודת הראיות... אין מקום ליצור חיסיון מעין זה ביחס לכתבי הטענות. אני מקבל את הבקשה (זו של העיתונאי לעיין בתיק - א.ב.), ודוחה את הבקשה לאסור הפרסום".
בתאריך 18.2.01 החליט השופט א' אברהמי, בהחלטה מושא הערעור שבפני
נו (בשא 1267/01 בתיק עב 002166/00) כי הוא מתיר את פרסומם של כתבי הטענות בין הצדדים בהליכים המתנהלים בפני
בית הדין לעבודה. באשר להליכים האחרים, אם מתקיימים בבתי משפט אחרים, כתב כבוד השופט: "יפה יעשו הצדדים אם יעכבו הפרסום עד לאחר החלטת השופט לחוביצקי בעניינים האחרים". באותה החלטה הבהיר השופט אברהמי לבקשת המבקש המעביד כי החלטתו שנתנה תוקף למוסכם בין הצדדים לא היתה צו איסור פרסום. "כך גם לא היה לי ברור באותו שלב מה היקף העניינים שבכתבה וכי אלה כוללים גם טענות בקשר להטרדה מינית, מה שלא נזכר במפורש בכתבי הטענות שבתיק ביה"ד שבפני
". משכך, חזר השופט אברהמי על עיקרי הדברים וקבע כי אין בעניין צו איסור פרסום תוך שעמד בין היתר על קיומם של סעיפים 3 לחוק יסוד השפיטה (פומביות הדיון), חופש הביטוי וחופש המידע וסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שאינו חל. הוא אף ציטט את דברי השופט ח' לחוביצקי על פיהם "יש עניין ברור לציבור לדעת על מעשים פליליים שמבצע עורך דין המציע שירותיו לציבור, ונדמה לי כי גם יש עניין לציבור בהסתבכויותיו הכספיות".
על כך ניתנה רשות ערעור על יד הנשיא ס' אדלר
(בשא 1109/00).
הפרסום הפוגע שמבקש העובד לשעבר לפרסם, ושהעיתון מבקש לפרסם, כולל דברים לגבי סביבה מטרידה במקום העבודה, שכותרתה "עורך דין ידוע הטריד מינית את בתה הצעירה של לקוחה". בגוף הכתבה מופיע אישור רשמי בשמו של דובר משטרת ירושלים שאישר לכתבי העיתון כי חומר החקירה בעניין הועבר לפרקליטות.

טענות המבקש
המבקש, עו"ד
אשד, טוען כי צו איסור הפרסום שניתן לדעתו בהסכמה על ידי השופט אברהמי, שריר וקיים. לחילופין, הוא בוטל במעמד צד אחד. המבקש טוען כי המשיבה נגועה בחוסר ניקיון כפיים באשר היא לא הודיעה לבית הדין האזורי כי בית משפט השלום העיר כי "בקשה כזו (מתן הבהרה) צריכה להישמע, לעניות דעתי, במעמד המבקש".
טענה נוספת של המבקש נוגעת לקיומו של הליך בוררות בין הצדדים באשר לסכסוך העבודה ביניהם. לטענתו הליכי הבוררות באים מתוך רצון הצדדים לשקט, לקיום מהיר ודיסקרטי של טענות ומענות. ברור, שהסרת איסור פרסום עושה את ההסכמות לפלסטר ואת ההליך למיותר. אליבא דמבקש, עיקרון השמירה על פומביות הדיון חל על הליכים המתקיימים בפני
בית דין, ולא להליך בוררות. אשר על כן, סעיף 3 לחוק יסוד השפיטה אינו חל על הליכי בוררות. הליכי הבוררות החלו לדברי המבקש המעביד עוד לפני הסרת הפירסום כך שהחיסיון חל על הליך זה במלואו.
עוד טוען המעביד המבקש, כי מדובר בחיסיון הניתן לפי פקודת הראיות. מדברי הבהרה שהעביר לבית דין זה עולה כי המבקש התכוון לחיסיון באשר לחומר מקצועי של עורכי דין. המבקש סומך גם על חוק יסוד חופש העיסוק. לטענתו, עיסוקו יפגע לכדי "קריסה מוחלטת" באם יתאפשר הפרסום האמור. הוא טוען להגנות מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באשר לפרטיותו ולכבודו. הוא טוען שהקשר בין המשיבים 1 ו- 2 אינו בתום לב. עורך-דין, לפי טענת המבקש, אינו איש ציבור ואין כל אינטרס ציבורי בפרסום האמור ובאיזונים אין להעדיף את חופש הביטוי או המידע על פני חירויות הפרט. יש לדבריו לשמר את המצב הקיים.

טענות המשיב מספר 2
המשיב מספר 2 (עו"ד
כהן) טוען כי הוא משיב פורמלי בלבד, וכי אין לו כל "יד ורגל" בפרסום. הוא מעוניין בבירור הסוגיה גופא ומשכך אין לו כל עמדה באמור.
טענות המשיב מספר 1
המשיב מספר 1, שבועון כל העיר, טוען כי השופט לחוביצקי סבר בטעות שצו איסור פירסום תלוי ועומד מעל ההליך; השופט אברהמי הבהיר כי לא הוצא באותו מעמד - או בכל מעמד אחר - צו איסור פרסום. משכך, מעולם לא הוצא צו איסור פרסום בהליך האמור. טעותו של בית משפט השלום נבעה ממיצג שגוי שהציג המבקש. פרסום פרטים ועניינים הכלולים בכתבי טענות הוא ברור מאליו בשם עקרון הפומביות ועל כן יש לדחות את הבקשה על הסף. העילות בהן יסגור בית משפט את דלתותיו או ימנע פרסום הן רשימה סגורה והן קבועות בחוק בית המשפט. הרציונאל מאחורי עקרון פומביות הדיון נוגע לטובת הכלל ולא לטובת הצדדים. בוררות אינה נבדלת ממשפט ושניהם פומביים. ממילא הליכי הבוררות טרם החלו. כמו כן טוענת המשיבה באשר לחשיבותו הציבורית של העניין, חופש העיתונות, היותו של מידע כמשאב לאומי, חשיפת האמת, מבחן התועלת והעדר רציונאל נגדי.

התערבות בחופש העיתונאי מול הגנה מראש מפני נזק - האיזון הראוי
בשיקולינו האם ליתן בידי המבקש צו לשעה עלינו להציב לנגד עינינו את המשקל שיש לכל אחד מן האינטרסים המתנגשים, חופש הביטוי והעיתונות, האינטרס הציבורי לחופש ביטוי, האינטרס לגילוי נאות על הנעשה במקומות עבודה, בעיקר כאשר מדובר במי שנותן שירות לציבור, ומהצד השני של הכף בשמו הטוב של אדם אשר פגיעה בו עלולה לפגוע בעסקו-קניינו.

א. חופש העיתונות
האינטרס הראשון הוא חופש העיתונות, שהוא ענף של הזכות לחופש הביטוי. זכות יסוד זו קיבלה משקל והכרה בפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה. היא מקבלת משנה תוקף כיום, כאשר מדובר בזכות חוקתית. זוהי חירות במובן טבלת הוכפלט. חירות זו באה לאפשר לאדם להגשים את עצמו, בהיותו חופשי להביע את דעתו. חירות זו היא יסוד מוסד בעבודתו של עיתונאי ושל בעליו של עיתון. עיתונאי ובעליו של עיתון צריך שיהא להם סיפוק מעבודתם, מאותה עבודה בה הוא מיומן - עיתונות. צנזורה על דברים שנכתבים פוגעת בעיתונאי ובבעליו של עיתון. אלו זכאים שיוכלו למלא את עבודתם תוך סיפוק ועל פי מצפונם והבנתם. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון הקנדי, dickson, כאשר הוא דן בהגנה על חופש הביטוי של עובדים במאבקם המקצועי:
"a person's employment is an essential component of his or her sense of identity, self-worth and emotional well-being. accordingly, the conditions in which a person works are highly significant in shaping the whole compendium of psychological, emotional and physical elements of a person's dignity and self respect". (reference re public service employee relations act (alta.), [1987] 1 s.c.r. 313, at p. 368. דברים אלו מובאים בהסכמה ב

פסק דין
חדש בעניין חוקתיותו של חוק האוסר חלוקת כרזות - picketing: united food and commercial workers, local 1518 v. kmart canada ltd. and the labour relations board of british columbia).

ב. זכות הציבור - חופש הביטוי של הציבור בחברה דמוקרטית
העיתון אינו אך מקום המספק עבודה וסיפוק לבעליו ולעובדיו העיתונאים. עיתון ממלא תפקיד חיוני בחברה דמוקרטית. הוא יסוד ומסד בחברה דמוקרטית. לעיתונות ולתקשורת בחברה דמוקרטית יש תפקיד מרכזי. הם מעצבים את דעת הקהל. על העיתונות לספק לציבור מגוון של דעות. עליה לאפשר שוק חופשי של דעות (free market of ideas). תפקידה העיקרי של העיתונות הוא מימוש זכות הציבור לדעת. במסגרת תפקידה זה עליה לספק לאזרח את מירב הידיעות החדשותיות. מעבר לכך עליה לאפשר לאזרח לבחור מתוך מגוון של ידיעות ודעות את הדעות הנראות לו לגיבוש עמדתו בשאלות מדיניות וחברתיות. על בעליו של עיתון ועל העורך והעיתונאים מוטלת האחריות לאזן בין הידיעות ובין הכתבות באופן שבפני
הציבור יהא שוק חופשי של דעות. בעליו של עיתון העומד על כך שעיתונו יהא חד צדדי ולא מאוזן, שתיכתבנה בו, ובעיקר שלא תיכתבנה בו, כתבות הנוגדות את דעותיו הפרטיות, אינו מבצע בתום לב את תפקידו כלפי הציבור. אביא מדברי דו"ח ועדת צדוק על תפקיד העיתונות בחברה דמוקרטית (דו"ח ועדת צדוק, עמוד 4, סעיף ב.8.):
עמדה על כך ועדת צדוק:

"קיומה של עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית הוא אחד מן התנאים ההכרחיים לקיומה של שיטת ממשל דמוקרטית של ממש. אין חולק על כך שללא עיתונות כזו, לא יתכן לקיים שיטת ממשל המגלמת את העקרונות המוסריים של החופש האזרחי, האחריות המוסדית וההגינות החברתית, כראוי לשיטת ממשל דמוקרטית. עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית מציידת את האזרח במכשיר שאין בלתו לניהול חייו האזרחיים, כראוי, לפי טעמו ולפי צרכיו".

עיתונות חופשית משפרת את רמת הויכוח הציבורי, דבר בעל חשיבות מרכזית בחברה דמוקרטית. זוהי זכותו של הציבור. זוהי ציפייתו הסבירה של הציבור מהעיתון.
ג. זכות עובד לבקר את מעבידו
מעבר לכל אלה לחופש הביטוי ביחסי עבודה חשיבות נוספת. עובד מתמצא בכל רזי מקום העבודה. מקום עבודה זה הוא מעין "מדינה בזעיר ענפין". יש בה היררכיה, כאשר המעביד עומד בראשה. יש חשיבות ציבורית שיפורסמו דברים הקורים במקום עבודה, כאשר עובד סבור שהם אינם כדין. אם לא תאמר כך, תהפוך אותה "מדינה בזעיר ענפין" למקום סודי שאין עליו כל ביקורת ציבורית. עמד על כך הנשיא שמגר בעניינו של גדעון ספירו (עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ. נציג שירות המדינה, פ"ד מ(4), 227) כאשר הוא איזן בין זכות-חובה זו של עובד לאיסור המשמעתי על עובד מדינה לפרסם דברים בגנות מעבידתו.
בענייננו מדובר בדברים שנעשו, לפי הטענה, במשרדו של המבקש. כפי שציין השופט ח' לחוביצקי יש עניין ברור לציבור לדעת על מעשים פליליים שמבצע עורך דין המציע שירותיו לציבור, ונדמה לי כי גם יש עניין לציבור בהסתבכויותיו הכספיות". מעבר לכך לכאורה הדברים בחלקם כבר נבדקו על ידי המשטרה.
המבקש טוען לזכות הקניין. אך יש לקחת בחשבון שזכות הקניין של עורך דין מתקיימת גם בציבור לקוחותיו, אשר עליהם להיות מודעים לנעשה במשרדו.

ד. זכותו של אדם לשמו הטוב ולפרטיותו
ברם לזכויות אלו סייגים. אל לה לפגיעה בזולת להיות כזו שהיא חורגת מהסביר. חריגה ממין זה היא פגיעה בשמו הטוב של אדם ובפרטיותו. חשיבות חופש הביטוי והעיתונות, חשיבותו של הערך של זכות הציבור לדעת, חשיבות זכות הציבור לדעת את הנעשה במקומות עבודה, כל אלו צריכים להתאזן לעומת הפגיעה בכבוד האדם, בשמו הטוב ובפרטיותו. בענייננו מדובר בשמו הטוב של המעביד המבקש. לכך משקל כבד בעיקר כיום, כאשר כבוד האדם הוא זכות חוקתית, זכות במגילת זכויות האדם של מדינת ישראל. מן הצד השני עלינו לקחת בחשבון האיזונים שמדובר במניעת זכות חוקתית לעומת פגיעה שתרופה בצידה. כן עלינו לקחת בחשבון שמבוש צו מראש על נזק שאולי יגרם. חוק לשון הרע נותן בידי הנפגע תרופה של פיצויים בהיותו עוולה בנזיקין, אם אכן ימצא שמדובר בלשון הרע. חסימת פירסום אפריורית למקרה שאולי יגרם נזק צריכה להיעשות במשורה.
אם אכן הדברים יתבררו כלשון הרע על פי הקריטריונים שבחוק, יוכל המבקש לתבוע את המשיבים או מי מהם בנזיקין לאחר הפרסום (ראה לעניין זה את פסק הדין הנ"ל בעניין אבנרי נ. שפירא ואת מאמר הביקורת של אריאל בנדור, "חופש לשון הרע", משפטים כ', 561). העיתון המפרסם נוטל אחריות שהוא יהא צפוי לתביעה בנזיקין.

הנה כי כן אין מקום להיעתר לבקשה למתן צו לשעה. הבקשה נדחית.

השופט ע' רבינוביץ
התלבטתי לא מעט בשאלת הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה בעניין זה אך מאחר ומדובר בסעד דחוף ובהליך זמני ומאחר ואני מסכים לתוצאה, אני מצטרף לפסק דינה של חברתי, סגנית הנשיא (וראה גם ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, סעיפים 69, 463, 500 ).

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. המבקש ישלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד
בסך -.5,000 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ח בשבט ה'תשס"א (21.2.2001)

הנשיא ס' אדלר
סגנית הנשיא א' ברק השופט ע' רבינוביץ

נציג עובדים ש' חבשוש נציג מעבידים ה' דודאי

- 1 - בש"א 1109/01

1








בשא בית הדין הארצי לעבודה 1109/01 אילן אשד, עו"ד נ' רשת שוקן בע"מ, [ פד"ע: לו 316 ] (פורסם ב-ֽ 21/02/2001)