פסקי דין על שמואל ליבוביץ | פסקי דין על מלי ליבוביץ | פסקי דין על ישראלה ליבוביץ | פסקי דין על ישראכרט | פסקי דין על רוני דבוש | פסקי דין על רולטיים ואח' |

36399/05 א     09/03/2010




א 36399/05 שמואל ליבוביץ, מלי ליבוביץ, ישראלה ליבוביץ נ' ישראכרט בע"מ, רוני דבוש, רולטיים בע"מ ואח'






בפני

כב' השופט מיכאל תמיר
תובעים ונתבעים שכנגד

1.שמואל ליבוביץ

2.מלי ליבוביץ

3.ישראלה ליבוביץ

כולם ע"י ב"כ עו"ד יוחי גבע
נגד
נתבעים (ותובע שכנגד)

1.ישראכרט בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שריאל זומר

2.רוני דבוש
(נמחק – תובע שכנגד)
ע"י ב"כ עו"ד תמרי

3.רולטיים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ירון זומר
נגד

צד ג'
אילן אבנר (בעיכוב הליכים)
פסק דין
פסק דין
זה ניתן בתביעה כספית שהגישו שמואל, מלי וישראלה ליבוביץ
' (להלן ולצורך הנוחות: "התובעים'") על סך של 352,824 ₪ נגד ישראכרט בע"מ
ורולטיים בע"מ (להלן: "הנתבעים") ונגד מר רוני דבוש
אשר התביעה כנגדו נמחקה בהמשך, וכן בתביעה שכנגד שהגיש מר רוני דבוש
נגד התובעים בגין סך של 63,496 ₪.

על-פי כתב התביעה, התובעים מחזיקים בכרטיסי אשראי שונים שהונפקו על-ידי הנתבעת 1, ובמהלך השנים האחרונות התברר להם כי מספרי כרטיסי האשראי שלהם הועתקו, ופלוני החל משתמש בהם שימוש לרעה ומחייב את חשבונם שלא כדין. מכתב התביעה עולה כי התובע 1 פנה אל הנתבעת 1 בדרישה לבטל את החיובים העתידיים בכרטיסי האשראי ולהשיב לידיו את הסכומים שנגבו שלא כדין, ובנוסף הודיע על אובדן או גנבה של חלק מכרטיסי האשראי, ולאחר בירור העבירה לידיו הנתבעת 1 מספר שוברים. לטענת התובעים, עיקר הרכישות נעשו בחנויותיו של מר רוני דבוש
ואצל הנתבעת 3, חברה אשר נטען כי מר דבוש הוא בעל המניות בה, כאשר בכל העסקאות שבוצעו לא הוצג כרטיס האשראי ואף לא תעודה מזהה של בעל הכרטיס. עוד נטען כי בתשובה לפניית הנתבעת 1 בחרו מר דבוש והנתבעת 3 שלא לומר אמת ושלא להודות בפעולתם, תוך עצימת עיניים ושיתוף פעולה במעשה המרמה, ובמקום זאת טענו כי לכאורה ניתן אישור טלפוני לביצוע החיובים על-ידי התובעים – ולא היא. מכתב התביעה עולה כי הנתבעת 1 לא השיבה לידי התובעים את מלוא הסכומים אשר לטענתם נגבו מהם שלא כדין אלא רק סכומים פעוטים מתוכם. בנוסף נטען כי כתוצאה מגזילת הכספים על-ידי הנתבעים, נפגעו התובעים חמורות מבחינה כלכלית, חשבונם הוגבל ולא הייתה להם כל יכולת לחיות בכבוד.

התובעים העמידו את סכום התביעה על סך של 352,824 ₪, וזאת על-פי הפירוט שלהלן: (1) סך של 169,824 ₪ בגין העסקאות אשר נעשו בניגוד לדין תוך שימוש לרעה בכרטיסי חיוב; (2) סך של 100,000 ₪ בגין הפגיעה ביכולת הפיננסית של התובעים; (3) סך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעת 3 עקב נקיטת הליכי הוצל"פ כנגדה ואיומים שספגה מול עיניהם של שלושת ילדיה משלוחיהם של הנתבעים 2 ו- 3; ו- (4) 53,000 ₪ בגין מניעת היכולת של התובעים לעשות שימוש בכספם וליהנות מפרותיו.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 הוכחשו טענות התובעים, ונטען כי כל השימושים בכרטיס האשראי נעשו על-ידי התובעים ו/או בשיתוף פעולה עימם ו/או בידיעתם. על-פי כתב ההגנה, אותו "פלוני" אשר מוזכר בכתב התביעה ואשר עשה כביכול שימוש לרעה בכרטיסי האשראי הוא לא אחר מאשר בעלה של התובעת 3 וחתנם של התובעים 1-2, מר אילן אבנר. כמו-כן נטען כי ריבוי כרטיסי האשראי של התובעים נובע מכך שבכל פעם שכרטיס של התובעים בוטל עקב תלונתם, הונפק להם כרטיס חלופי, וחיש מהר הועבר המידע ל"פלוני" שעשה שימושים בידיעת התובעים ובהסכמתם. בנוסף עולה מכתב ההגנה כי התובעים נתבקשו על-ידי הנתבעת 1 להגיש תלונה במשטרה נגד מר אילן אבנר, אך הם סרבו לעשות כן.

על רקע טענותיה הנ"ל הגישה הנתבעת 1 הודעת צד ג' נגד מר אילן אבנר, אך בהמשך התקבלה בקשתו של צד ג' לעיכוב ההליכים נגדו אגב צו אשר ניתן לכינוס נכסיו במסגרת הליכי פשיטת רגל.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3 הוכחשו טענות התובעים ונטען בין היתר כי מר רוני דבוש
אינו בעל מניות בנתבעת 3 ואף אינו עובד בשורותיה. כמו-כן נטען כי אין לנתבעת 3 היכרות מוקדמת עם מי מהתובעים, וכי הרכישות הנטענות אשר בגינן חויבו התובעים לא בוצעו בחנויותיה של הנתבעת 3, ולכן אין לה כל ידיעה בקשר אליהן.

התביעה נגד מר רוני דבוש
נמחקה כאמור, וזאת בהעדר תגובה לבקשה למחיקת התביעה משלא קיימו התובעים החלטות של בית המשפט בדבר גילוי ועיון במסמכים וכן צו לגילוי מסמכים ספציפיים. יחד עם זאת, עדיין נותרה על כנה התביעה שכנגד שהגיש מר רוני דבוש
נגד התובעים בתביעה העיקרית בגין סך של 63,496 ₪.

בכתב התביעה שכנגד נטען כי מר אילן אבנר עשה שימוש בכרטיסי אשראי הרשומים על שם התובעים 1 ו- 2, בהסכמתם ו/או בידיעתם ו/או תוך עצימת עיניהם ו/או תוך רשלנות ו/או תוך מחדלם, וביצע בפרק זמן של כ- 9 חודשים עסקאות לרכישת תכשיטים בחנות שמנהל מר דבוש בשם "כל טיים" בסכום כולל של כ- 109,000 ₪. כמו-כן נטען כי מר אבנר ביצע עסקאות גם בכרטיס אשראי הרשום על שם אשתו, התובעת 3, בסכום כולל של כ- 50,000 ₪. על-פי כתב התביעה שכנגד, מתוך סך העסקאות אשר בוצעו בכרטיסי האשראי של התובעים 1 ו- 2 בוטלו עסקאות בסך של 57,450 ₪, ומנגד קיבל מר אבנר ויתכן שאף חלק מהתובעים את הסחורה בשלמותה. לטענתו של מר דבוש, התובעים ידעו והסכימו לביצוע הפעולות והעסקאות בכרטיסי האשראי, ולכן אסור היה להם להורות לחברת האשראי לבטל את העסקאות. לחילופין נטען כי התובעים צריכים היו לדעת על ביצוע העסקאות, והתנהגותם נעשתה תוך כדי רשלנות, כשהנזקים בגין רשלנות זו צריכים לרבוץ לפתחם. לפיכך נטען כי יש לחייב את התובעים בסכום החוב אשר נותר לתשלום בכרטיסי האשראי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הועלו שוב חלק מהטענות בתביעה העיקרית. בין היתר נטען כי מר דבוש לא טרח מעולם לבדוק באמצעות תעודה מזהה אם בעל הכרטיס הוא האדם המצוי לפניו, שהרי ממילא ידע על הזהות הבדויה ולא היה לו כל עניין למנוע את המכירות השונות בחנותו, שמספרם עלה על 32 פעמים שונות. על-פי כתב ההגנה, מר דבוש עצמו הודה בכתב התביעה שכנגד כי חייב את התובעים בסך של 109,000 ₪ ב- 27 רכישות שונות אשר לאף אחת מהן לא היו שותפים מי מהתובעים, והדבר מדבר בעד עצמו. כמו-כן נטען שוב כי מר דבוש והנתבעת 3 שאליה הוסבו שוברי העסקה, בחרו שלא לומר אמת לחברת האשראי, הנתבעת 1, ובמקום זאת טענו שניתן אישור טלפוני לביצוע העסקאות על-ידי מי מהתובעים.

לאחר הגשת כתבי הטענות הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

מתצהירו של התובע 1 עולה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן שהה בבית חולים ולאחר מכן אושפז במוסד לשיקום כשהוא מרותק למיטתו, כאשר במהלך כל אותה תקופה לא ידע כי מספרי כרטיסי האשראי שלו הועתקו וכי פלוני החל להשתמש בהם שימוש לרעה. על-פי תצהירו של התובע 1, רק לאחר הגשת תביעה זו הוברר לו כי מדובר באילן חתנו שאתו הוא מסוכסך ושאין לו כל קשר עמו. כמו-כן הוצהר שבמשך תקופה ארוכה כלל לא קיבל התובע 1 הודעות מהנתבעת 1 בדבר חיובים כלשהם, ומאידך החל לקבל מהבנק מידע מעורר חשד, וכאשר פנה אל הנתבעת 1 על-מנת לברר את פשר העניין, גילה שמישהו העתיק את מספריהם של כרטיסי האשראי שלו ו"חגג" על חשבונו. בנוסף עולה מהתצהיר כי הנתבעת 1 שלחה לביתו של התובע 1 חוקר מטעמה אשר אמר שלמיטב הבנתו מגיע לתובע 1 סך של 80,000 ₪ בחזרה, והוא יעשה מאמץ לגרום לכך שהנתבעת 1 תשיב את הסכומים. לטענתו של התובע 1 בתצהירו, מר רוני דבוש
ידע שמר אילן אבנר אינו זכאי להשתמש בכרטיסי האשראי, והנתבעת 3 שיתפה פעולה עם מר דבוש בין היתר בכך שקיבלה ממנו שוברים בגין עסקאות שלא בוצעו במשרדיה ושחלקם אינם חתומים. הודגש כי התובע 1 מעולם לא נתן אישור להשתמש בכרטיס אשראי שלו, וכי לא היה שותף או צד לעסקאות שבוצעו. לבסוף ישנה התייחסות לעוגמת הנפש שנגרמה לתובע 1 בעקבות השימוש הלא מורשה לכאורה בכרטיסיו.

התובעת 2 ערכה תצהיר עדות ראשית דומה מאוד לתצהירו הנ"ל של בעלה, התובע 1, שעל-פיו בתקופה הרלוונטית לתביעה שהתה לרוב לצידו של בעלה בעת שהיה מאושפז, ולא ידעה שמספרי כרטיסי האשראי שלה הועתקו ושפלוני עשה בהם שימוש לרעה. התובעת 2 הצהירה אף היא כי רק לאחר הגשת התביעה התברר לה שמדובר בחתנה שעמו בעלה מסוכסך ואשר אינו מגיע לביתם משום שהוא איננו רצוי, וכן הצהירה כי מעולם לא נתנה אישור לביצוע העסקאות בכרטיסי האשראי ולא הייתה שותפה להן.

התובעת 3 ערכה תצהיר עדות ראשית שעל-פיו גם היא לא ידעה בתקופה הרלוונטית לתביעה על העתקת מספר כרטיס האשראי שלה ועל השימוש לרעה שנעשה בו. התובעת 3 הצהירה כי באחד הימים ביקשה לרכוש מוצר כלשהו, ובעת הפנייה לחברת האשראי נאמר לה שהעסקה אינה מאושרת כיוון שאין די אשראי, כאשר רק בדיעבד הוברר לה כי החל משנת 2002 ועד ליום הגשת התביעה חיובה בגין עסקאות שמעולם לא ביצעה או התירה לבצע. התובעת 3 מתארת כיצד הגיעה אל הנתבעת 1 לתשאול, הצהירה באזהרה שלא ביצעה את הרכישות ואף הביעה הסכמה להיבדק בבדיקת פוליגרף שתחייב את הצדדים, אולם הנתבעת 1 ביטלה את כרטיס האשראי וטענה שמדובר בבעלה של התובעת 3 ומעבר לזה שום דבר אינו מעניין אותה.

לגבי העסקאות עצמן הצהירה התובעת 3 כי בחלק מהפעמים חתם מר אילן אבנר בשמו, בחלק אחר קשקש משהו ובפעמים אחרות הועברו גם שוברים ריקים או שוברים שכלל לא נרשמו עליהם סכומי כסף טרם החתימה. לטענתה של התובעת 3 בתצהירה, מר דבוש אשר הכיר את בעלה וידע שהוא חולה נפשית, שידל אותו לקנות שעונים בעשרות אלפי ₪, על-אף שראה כי הוא אוחז בכרטיסים שונים שאינם בבעלותו. התובעת 3 הצהירה כי לבעלה בעיות פסיכיאטריות קשות והגדרת מחלתו על-פי בדיקה פסיכיאטרית של משרד הבריאות היא "אובססיביות לקניות ודפרסיה", כשלטענתה, מאז ביצוע העסקאות הוחמר מצבו הנפשי. כמו-כן עולה מתצהירה של התובעת 3 כי בנוסף לשימוש שעשה מר דבוש במספרי כרטיסי האשראי, החתים את בעלה שלא כדין גם על שטר חוב בסכום גבוה ביותר, וכתוצאה מפעולתו בלשכת ההוצאה לפועל בגין שטר החוב, גרם לעיקולים בביתה, להוצאות כבדות נוספות ולשאת נפש לה ולילדיה.

מר אלברטו לנגה אשר הצהיר כי הינו מנהל מחלקת ביטחון בתשלובת ישראכרט בע"מ
ערך תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 1. מר לנגה הפנה לנספח א' לתצהירו, שלפיו ביטולי הכרטיסים של התובעים 1 ו-2 מקורם ביוזמתם ומחמת הודעתם על אובדן/גניבת הכרטיס או משום שלא משכו כרטיס שהמתין להם בבנק, ולגבי התובעת 3 קיימים ביטולים מחמת "שימוש עצמי לרעה". מר לנגה הבהיר כי ביטולים מן הטעם של שימוש עצמי לרעה נעשים ביוזמת הבנק שבו מתנהל החשבון ומצביעים על חריגה ממסגרת האשראי, ואין לנתבעת 1 כל קשר לביטולים מסוג זה. על-פי תצהירו של מר לנגה, הכרטיסים התקינים שהונפקו לתובעים 1 ו- 2 ומסגרות האשראי שאושרו להם על-ידי הבנק אינם עולים בקנה אחד עם טענותיהם לגבי מצבם הכלכלי, ומכל מקום לא הייתה מניעה לעשות שימוש בכרטיסים אלה, ושום עסקה שניסו התובעים לעשות בהם לא נחסמה.

מתצהירו של מר לנגה עולה כי בעקבות תלונותיהם של התובעים בין השנים 2002 עד 2004 על שימוש לא מורשה בכרטיסי האשראי שלהם, זוכו התובעים או הופסקו תשלומים בגין עסקאות שלהן התכחשו כדלקמן: (1) לתובע 1 - בסך של 54,352.50 ₪; (2) לתובעת 2 – בסך של 60,068.39 ₪; ו- (3) לתובעת 3 – 6,090.70 ₪, כאשר לדבריו כל העסקאות שבהם זוכו התובעים 1 ו- 2 נכללו בסכום התביעה שהגישו. מר לנגה הצהיר כי במהלך הבירור שנערך בעקבות התכחשות התובעים לעסקאות, התקבלה תגובת הספקים שעל-פיה העסקאות בוצעו בהסכמתם ואישורם של התובעים על-ידי חתנם של התובעים 1 ו- 2 ובעלה של התובעת 3, וכתוצאה מכך הורה מר לנגה על עיכוב הזיכויים ועל בדיקת העניין עם התובעים. על-פי תצהירו של מר לנגה, ממסמכי מערכת הבירורים של הנתבעת 1 עולה כי כאשר הובא לידיעת התובע 1 המידע שלפיו המשתמש הינו חתנו, ביקש לבטל את הבירורים והודיע כי יסדיר את העניין עם בני משפחתו.

מר אהוד מלך ערך אף הוא תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 1. מתצהירו של מר מלך עולה כי הוא מועסק כחוקר אצל הנתבעת 1, וכי נפגש עם התובע 1 ב- 22/9/03 או בסמוך לכך בעקבות הודעות של בעלי עסקים שונים כי המשתמש בכרטיסו של התובע 1 הוא חתנו. מר מלך הצהיר שהבהיר לתובע 1 באותה פגישה כי המשתמש הוא חתנו, מר אילן אבנר, וכן הבהיר לו את דרישת הנתבעת 1 שתוגש על-ידו תלונה במשטרה כנגד מר אבנר, כאשר באותו מעמד טען בפני
ו התובע 1 שאינו מדבר עם חתנו. מר מלך הצהיר כי אמר לתובע 1 שישראכרט לא תישא בעלות השימושים הללו, ובוודאי שלא אמר לו כי הוא זכאי להחזרים או כי יעזור לו לקבל כספים מישראכרט.

בנוסף הוגש מטעם הנתבעת 1 תצהיר עדות ראשית של הגב' עדי גור אריה שהצהירה כי היא מועסקת אצל הנתבעת 1 במחלקת הבירורים, כראש צוות. הגב' גור אריה הצהירה כי הייתה מעורבת בבירור שנערך בעקבות פנייה של התובע 1 למוקד הטלפוני, וכעולה ממסמכי הבירור וממזכר בכתב ידה, שוחחה עם התובע 1 ביום 25/11/02 והודיעה לו כי המשתמש בכרטיס הוא חתנו, וכי תנאי להמשך הטיפול הוא הגשת תלונה במשטרה נגד החתן.

מר רוני שוורצטוך אשר הצהיר כי הוא משמש מנהל כספים אצל הנתבעת 3 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. מר שוורצטוך הצהיר כי מר דבוש אינו בעל מניות בנתבעת 3 ואף אינו עובד בשורותיה וכי הרכישות ו/או העסקאות הנטענות על-ידי התובעים לא בוצעו על-ידי הנתבעת 3 ואין לה כל ידיעה באשר אליהן. כמו-כן הוצהר כי אין לנתבעת 3 היכרות מוקדמת עם מי מהתובעים ולמיטב ידיעתה, אף אחד מהם לא ביצע רכישות בחנויותיה. על-פי תצהירו של מר שוורצטוך, בין לקוחותיה של הנתבעת 3 נמנה גם מר רוני דבוש
אשר רוכש ממנה סחורות לשם מכירה בחנותו, ובדומה לשאר לקוחותיה של הנתבעת 3, גם מר דבוש נוהג לעיתים לשלם תמורת הסחורה בשוברי אשראי. בהקשר זה הוצהר כי הנתבעת 3 מעולם לא התעניינה ולבטח לא ידעה על התנהלותו של מר דבוש אל מול רשויות המס.

מר רוני דבוש
ערך תצהיר עדות ראשית שבו חזר על הטענות בכתב התביעה שכנגד וכן תיאר את היכרותו עם מר אילן אבנר ואת הרכישות שביצע, כמפורט להלן. מר דבוש הצהיר כי כאשר מר אילן אבנר נכנס לחנותו לראשונה הוא אמר שהגיע דרך חברים שהם לקוחות של החנות והציג עצמו כשף ושותף במסעדת סיבס בתל-אביב. עוד הצהיר מר דבוש כי מר אבנר תמיד ענד על ידו שעונים יוקרתיים מסוג "ברייטלינג". מתצהירו של מר דבוש עולה כי לאחר מספר פעמים שבהם התרשם מר אבנר מהסחורה ומר דבוש התרשם ממנו כמי שמבין בתחום ובעל אמצעים, וזאת בין היתר בפגישות שהתקיימו על-פי הזמנתו של מר אבנר במסעדת סיבס, החל מר אבנר לרכוש שעונים, כאשר ציין כי חמו וחמותו הם הממנים את הרכישות, ובכלל את המותרות בחיים שלו ושל אשתו. מר דבוש הצהיר כי עמד על כך שלכל עסקה יינתן אישור טלפוני נפרד של חברת האשראי בזמן אמת, והבהיר כי מבצע העסקה הוא מר אילן אבנר. בנוסף הצהיר מר דבוש כי מר אבנר אף הציג בפני
ו מסמך (נספח ג' לתצהירו) הנחזה כאישור של התובע 1 לבצע עסקאות באמצעות חתנו. הובהר והודגש בתצהיר כי כל העסקאות בוצעו בחנות בין החודשים נובמבר 2002 עד יוני 2003, ועד יולי 2003 לא בוטלה אף עסקה ולא נשלחה כל הודעה או תלונה מהתובעים או ממי מטעמם. עוד הוצהר כי מתוך תדפיסי החיובים עולה שהתובעים לא ביטלו עסקאות רבות אשר בוצעו על-ידי מר אילן אבנר בבתי עסק אחרים, ובמסגרת הליכי גילוי המסמכים נמנעו התובעים נמנעו מלהציג ראיות אשר נדרשו להוכחת התביעה שכנגד. כמו-כן הצהיר מר דבוש כי לאחר שהתברר שהתובעים מבקשים לבטל את העסקאות, פנה למר אבנר ולאשתו התובעת 3 ואף הגיע לביתם בדרישה להחזרת כל הסחורה שנרכשה ולא שולם עבורה, אך נאמר לו כי המוצרים נמכרו לצד שלישי.

במסגרת התביעה שכנגד הוגשו תצהירי עדות ראשית נוספים של התובעים 1 ו- 2 בתביעה העיקרית בלבד (הנתבעים 1 ו- 2 בתביעה שכנגד) אשר דומים מאוד לתצהיריהם בהליך העיקרי ללא התייחסות לטענות הספציפיות שהועלו בתצהירו של מר דבוש. התובעת 3 (הנתבעת 3 בתביעה שכנגד) לא ערכה תצהיר עדות ראשית במסגרת התביעה שהגיש מר דבוש.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.
דיון

התביעה העיקרית מבוססת רובה ככולה על גרסתם העובדתית של התובעים בתצהירי עדותם הראשית. ואולם, מחקירתו הנגדית של התובע 1 עלה כי כלל לא קרא את תצהירו כאמור בעמוד 3 לפרוטוקול, בשורות 10-11:

"ש. אתה יודע מה רשום בתצהיר שלך?
ת. תאמין לי. אני לא קראתי. אין לי סבלנות לקרוא..."

גם כאשר נשאל התובע 1 על-ידי בא כוחו בחקירתו החוזרת האם קרא את התצהיר, השיב: "אם לא קשה לך תגיד לי עוד פעם מה כתוב" (עמוד 7 לפרוטוקול בשורה 12), ורק בהמשך החקירה החוזרת לאחר שנאמר לו על-ידי בא כוחו בצורה מדריכה: "כתוב הסיפור שלך. אתה קראת את התצהיר. נכון שקראת את התצהיר?", השיב התובע 1: "אתמול במיטה על יד המנורה, אני נשבע קראתי אבל לא הכל אבל את הרוב כן קראתי" (עמוד 7, שורות 13-15).

התובע 1 העיד אם כן כי כלל לא קרא את תצהיר עדותו הראשית לפני שחתם עליו, ואף אם קרא חלקים ממנו בסמוך לפני הדיון, הרי שלנוכח מצבו הפיזי והמנטאלי בעת מתן עדותו, ספק רב אם הבין את תוכן הצהרתו. יצוין כי התובע 1 הוא אדם מבוגר אשר בית המשפט התרשם כי מצבו הגופני במועד חקירתו לא היה טוב והוא היה מבולבל מאוד, כפי שעולה גם מהסיכומים מטעם התובעים עצמם, כך שהיה קושי ניכר לחקור אותו בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענתו של בא כוח התובעים כי חקירתו של התובע 1 הופסקה בזילות ובזלזול, במיוחד לאחר שהתובע 1 העיד שלא קרא את תצהירו, והנתבעים רשאים היו להסתפק בכך, ולא להמשיך בחקירתו הנגדית כלל. כמו-כן אין לקבל את טענתו של בא כוח התובעים לגבי התובע 1 כי "בפרק הזמן שחלף מיום חתימתו על התצהיר, ועד ליום מתן עדותו, החמיר מצבו הרפואי לאין שיעור, על אף, שביום חתימתו על התצהיר מצבו הרגשי, ובעיקר השכלי היה טוב לאין שיעור ממצבו ביום מתן עדותו, ויש ליתן משקל יתר לתצהיר עדות הראשית מטעמו, מאשר לתשובותיו לחקירות הנגדיות, באולם ביהמ"ש, וזאת בשל הידרדרות מצבו הרפואי כאמור לעיל" (סעיף 8 לסיכומים וסעיף 9 לסיכומי התשובה). מדובר בטענה שהועלתה לראשונה ובעלמא בסיכומים מטעם התובעים ללא חוות דעת רפואית וללא כל אסמכתא אחרת למצבו של התובע 1 במועד החתימה על תצהירו, כאשר כאמור, התובע 1 העיד כי כלל לא קרא את התצהיר לפני שחתם עליו. כמו-כן ברי כי אין לייחס משקל משמעותי לתצהירו של התובע 1 כאשר האפשרות לחקור אותו באופן ענייני בחקירה נגדית הייתה מוגבלת מאוד.

עדותה של התובעת 2 בחקירתה הנגדית, אף היא הייתה בחלקה סתורה ולא ברורה, כעולה בין היתר מעמוד 32 לפרוטוקול בשורות 6-13:

"ש. את חתמת על התצהיר?
ת. מתי?
ש. את חתמת אצל עורך הדין על תצהיר.
ת. עכשיו לא.
ש. מתי כן?
ת. אני לא זוכרת את הזמן.
ש. את יודעת מה כתוב בתצהיר?
ת. לא זוכרת מה כתוב בתצהיר".

בהמשך החקירה, כאשר נשאלה התובעת 2 מי כתב את התצהיר שלה, העידה, כעולה מעמוד 34 לפרוטוקול בשורה 23:

"אני לא יודעת, אני לא קראתי את התצהיר. אני לא יודעת מה כתוב שם".

במסגרת חקירתה הנגדית על-ידי בא כוח הנתבעת 3 ובא כוחו של מר רוני דבוש
, העידה התובעת 2, כעולה מעמוד 35 לפרוטוקול, שורות 6-15:

"ש. האם תבעת את דאבוש?
ת. אני לא מכירה אף אחד בשם דאבוש.
ש. תבעת את דאבוש?
ת. אני לא מכירה.
ש. את הנתבעת 3 תבעת?
ת. אני לא מכירה גם אותה.
ש. את ראית איזה מסמך או תצהירים של מישהו. הציגו בפני
ך?
ת. לא".

על רקע העדויות הנ"ל של התובעים 1 ו- 2 וכן לנוכח הדמיון הרב בין תצהירי העדות הראשית והשפה המשפטית שבה הם מנוסחים, יש לייחס לגרסה העובדתית המתוארת בתצהירים אלה משקל נמוך מאוד עד אפסי.

לגופו של עניין יצוין שגם בחקירותיהם הנגדיות הקצרות של התובעים 1 ו- 2 נתגלו הן סתירות בין האמור בתצהיריהם לבין גרסתם בחקירה הנגדית והן סתירות בין העדויות. כך למשל, התובעת 2 העידה כי היא לא אומרת שבעלה היה במוסד שיקום (עמוד 34 לפרוטוקול, שורה 3), על-אף שכך עולה במפורש מסעיף 2 לתצהירה ומסעיף 2 לתצהירו של התובע 1 עצמו. כאשר נשאלה התובעת 2 האם בעלה, התובע 1, נתן לה את כרטיס האשראי שלו השיבה בתחילה: "אני קניתי בכרטיס שלי" (שם, שורה 9), אך לאחר מכן העידה: "כשהיה לי צורך השתמשתי בכרטיס שלו ... הוא נתן לי לקניות ואחר כך החזרתי" (שם, שורות 13 ו- 15) – גרסה אשר אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע 1 בחקירתו הנגדית לגבי העברת כרטיסי אשראי שלו: "אני לא נתתי בחיים שלי לאף אחד. לאשתי יש כרטיס שלה ולי יש כרטיס שלי שלא נצטרך חס וחלילה לקחת אחד מהשני" (עמוד 6, שורה 2). בהמשך נשאלה התובעת 2 לגבי הצהרתה שלה כי היא לקוחה מוגבלת בבנק (סעיף 40 לתצהירה) והעידה: "אני לא חושבת זה נכון" (עמוד 34, שורות 20-21). התובעים אף לא ידעו במועד חקירתם כמה כסף הם תובעים בתביעה דנן הלכה למעשה (עדותו של התובע 1 בעמוד 4, ועדותה של התובעת 2 בסוף עמוד 32 ותחילת עמוד 33). בנוסף לכך, התובע 1 העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי החליף שישה כרטיסי אשראי אשר בוטלו עקב תלונותיו על גניבה (עמוד 5, שורות 11-12) – טענה אשר אינה מוזכרת כלל בתצהירו של התובע 1 למרות חשיבותה הרבה והשלכותיה לגבי ידיעתו של התובע 1 על השימוש בכרטיסי האשראי שלו. לבסוף יצוין כי כאשר נשאל התובע 1 כמה כסף החזירה לו הנתבעת 1, בתחילה כלל לא השיב על השאלה (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 20-21), ורק בהמשך העיד "קיבלתי אולי כמה פעמים כסף קטן. כמה אלפים פה אולי 12,000 ₪ מסביב. זהו" (שם, שורה 25), כאשר בתצהירו אין כל התייחסות לסכומי הזיכויים מהנתבעת 1.

זאת ועוד, בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כדלקמן: "במהלך השנים האחרונות, הוברר לתובעים, כי מספרי כרטיסי האשראי שלהם הועתקו, ופלוני, החל משתמש בהם בשימוש לרעה, ולמעשה, מחייב את חשבונם שלא כדין". אין בכתב התביעה פירוט לגבי המועדים שבהם נודע לכל אחד מהתובעים לראשונה על השימוש שנעשה במספרי כרטיסי האשראי שלהם, ואף לא צוין בגוף כתב התביעה כי כמה כרטיסים שונים של התובעים בוטלו על-ידי הנתבעת 1 לבקשתם בזה אחר זה בעקבות תלונות על גניבה, ובמקומם הונפקו כרטיסים חדשים אשר גם בהם בוצע לכאורה שימוש לא מורשה. יתרה מזאת, על-פי כתב התביעה "פלוני" עשה במספרים שימוש לרעה, ולא צוין כי נאמר לתובעים במפורש שבעלה של התובעת 3 וחתנם של התובעים 1 ו- 2, מר אילן אבנר, הוא שעשה שימוש במספרי הכרטיסים. בתצהירי העדות הראשית נטען כי רק לאחר הגשת התביעה דנן הוברר לתובעים כי מי שעשה שימוש במספרי הכרטיסים הוא מר אילן אבנר. ואולם כאמור, אין לייחס לתצהירי העדות הראשית של התובעים 1 ו- 2 משקל משמעותי, ומיתר הראיות והעדויות שהוצגו בפני
בית המשפט עולה כי התובעים ידעו לכל הפחות על החשד כי חתנם עשה שימוש במספרי הכרטיסים זמן רב לפני הגשת התביעה.

התובעת 3 עצמה לא הכחישה בתחילת חקירתה הנגדית כי נודע לה על הטענה לפיה בעלה, מר אילן אבנר, משתמש בכרטיס האשראי שלה עוד בשנת 2003 לאחר שהתלוננה בפני
הנתבעת 1 על חיובים שלא ביצעה, אם כי לדבריה מעולם לא קיבלה הוכחות לכך שאכן מדובר בבעלה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 17-21). בהמשך החקירה שינתה התובעת 3 את גרסתה והעידה כי באוקטובר 2003 לא אמרו לה שום דבר על בעלה, וכי רק ענתה על שאלות שנחקרה (עמוד 10, שורות 22-23). לאחר מכן העידה התובעת 3 כי היא לא יכולה לזכור מתי נודע לה שבעלה עשה שימוש בכרטיסים, ושהנתבעת 1 הודיעה לה על כך בסמוך למועד הגשת התביעה, דהיינו בסמוך ליולי 2005 (סוף עמוד 10 ותחילת עמוד 11 לפרוטוקול). מכל מקום, מחקירתה של התובעת 3 עולה בבירור כי היא והוריה ידעו על טענתה של הנתבעת 1 כי מר אילן אבנר הוא שעשה שימוש במספרי הכרטיסים עוד לפני הגשת התביעה (עמוד 11, שורות 14-15), וזאת כאמור בניגוד לגרסתם בתצהירי עדותם הראשית. לפיכך, יש לזקוף לחובתם של התובעים את ההעדר ההתייחסות בכתב התביעה לטענה או לחשד כי הבעל/החתן, מר אבנר, הוא שעשה שימוש במספרי הכרטיסים. בנוסף לכך, נראה כי לא בכדי נכתב שמה של התובעת 3 בכתב התביעה ללא שם משפחתה השני מנישואיה "אבנר".

ככלל, התובעת 3 מיעטה להשיב תשובות ישירות וענייניות לשאלות שנשאלה בחקירתה הנגדית, ותשובותיה היו מתחמקות ולעיתים אף מתחכמות. כך למשל, התובעת 3 העידה בתחילה כי מעולם לא נתנה לבעלה לעשות שימוש בכרטיסי אשראי שלה (עמוד 7, שורות 19-24). ואולם, כאשר עומתה התובעת 3 עם הודעתה מיום 10/7/03 בפני
חוקר מטעם הנתבעת 1 (ת/א 2) לפיה "במידה ובעלי מבצע עסקה עבורי וזאת לעיתים נדירות הדבר מותנה באישורי הטלפוני..." העידה: "זו הייתה סתם אמירה לצורך הבהרה ששום עסקה לא נעשתה בכרטיס שלי מתוך רצון שלי או מתוך משלוח שלי" (עמוד 8, שורה 7) מבלי לציין בבירור האם אכן אישרה לבעלה לעשות שימוש בפרטי כרטיס האשראי שלה לצורך עסקאות מסוימות. כאשר נשאלה על-ידי בית המשפט האם לא היו מקרים שבהם נתנה לבעלה לעשות שימוש בכרטיס אשראי שלה השיבה שלא זכורים לה מקרים כאלה (שם, שורה 8), וזאת בשונה מתשובתה הנחרצת בתחילת החקירה כי מעולם לא אישרה לבעלה להשתמש בכרטיס. בהמשך החקירה נשאלה התובעת 3 שוב על עניין זה והעידה כדלקמן (עמוד 24, שורות 8-14):

"ש. נתת אישור לבעלך לעשות עסקאות.
ת. לא זכור לי שנתתי לו. אולי תרענן את זכרוני.
ש. נתת או לא נתת.
ת. לא זכור לי שנתתי.
ש. אז למה בעדות שחתמת עליה שכן נתת לבעלך.
ת. אני לא כתבתי כן נתתי. אמרתי את זה לצורך האמירה משום שאמרו לי שאם הייתי נותנת לבעלי הייתי דואגת שתקבלו ממני אישור"

עיון בהודעתה של התובעת 3 מיום 10/7/03 (ת/א 2) אשר אין חולק כי התובעת 3 חתומה עליה (ראו עדותה בעמוד 8 לפרוטוקול בשורה 16) מעלה כי בניגוד לגרסתה של התובעת 3 בחקירתה הנגדית, דבריה בעניין השימוש בכרטיס האשראי לא היו היפוטתיים גרידא, ואפשר להסיק מהם שאכן נתנה בעבר הרשאה לבעלה לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה, ולו במקרים נדירים. נסיונותיה של התובעת 3 להתכחש לכך בחקירתה הנגדית משליכה על האמינות שיש לייחס לעדותה.

בנוסף לכך, התובעת 3 העידה בתחילה כי מעולם לא קיבלה כל הוכחה לכך שמדובר בבעלה (עמוד 9, שורות 19-21), אך מהמשך עדותה עלה כי למעשה, בשלב כלשהו בעלה הודה בפני
ה על ביצוע הרכישות (עמוד 14, שורות 9-10; עמוד 25, שורה 1) ומכאן שידעה זאת ממקור ראשון עוד לפני הגשת התביעה (עמוד 26, שורות 1-2).

התובעת 3 העידה בחקירתה הנגדית לראשונה כי לא ראתה את החיובים הלא מורשים לכאורה במשך שמונה חודשים, כשלדבריה "חלק מהחיובים לא הגיע" (עמוד 21, שורה 19). טענה זו לא הוזכרה בתצהיר העדות הראשית של התובעת 3 ומדובר בעדות כבושה אשר לא ניתן כל טעם לכבישתה ובהרחבת חזית אסורה. כמו-כן לא ברור אילו דיווחים, אם בכלל, לא הגיעו לידיה של התובעת 3 וכיצד לא שמה לב לכך שלא קיבלה מהנתבעת 1 דיווח על חיובים שבוצעו ברטיס האשראי שלה במשך חודשים ארוכים.

כאשר נשאלה התובעת 3 מדוע מפברואר 2001 עד יולי 2003 בוטלו שבעה כרטיסים שבבעלותה השיבה: "שאלה טובה. למה באמת. אני לא יודעת מה קורה עם 7 כרטיסים. אני יכולה לומר לך מה קורה עם הכרטיסים שבוטלו. אני לא זוכרת שבוטלו כרטיסים..." (עמוד 23, שורות 15-16), ובהמשך העידה באותו עניין: "חמש[ה] כרטיסים בוטלו בגין שימוש לרעה. זה אותם כרטיסים שלגביהם נעשו העסקאות כי כתוב על כולם "שימוש לרעה" אתם ביטלתם. שימוש לרעה נאמר לי אך ורק פעם אחת. כל הכרטיסים שהיו ברשותי בוטלו. אני לא זוכרת מתי הם בוטלו" (שם, שורות 23-25). עדותה של התובעת 3 לגבי ביטול הכרטיסים אינה עקבית וברורה, ואין כל אפשרות להבין מעדות זו מתי נודע לתובעת 3 על ביטולו של כל כרטיס ומאיזו סיבה בוטל. כמו-כן יש לזקוף לחובתה של התובעת 3 כי התייחסה בתצהירה לביטול של כרטיס אשראי אחד בלבד, ובחרה שלא לציין כי הנתבעת 1 ביטלה שבעה כרטיסי אשראי שונים שלה בתקופה של פחות משנה וחצי.

באשר לסכום התביעה, התובעת 3 העידה כי כל החיובים המופיעים בנספח לכתב התביעה ומסומנים ב- v או בטוש זוהר צהוב קשורים למר רוני דבוש
או לנתבעת 3, ומגיעים בסך הכול לסכום שתבעה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 3). יחד עם זאת, ישנם חיובים אשר התובעת 3 לא הצליחה להסביר מדוע סומנו וכיצד הם קשורים למר דבוש או לנתבעת 3, כאשר לגבי חלקם טענה התובעת 3 ללא אסמכתא כלשהי שמדובר בחברות שפודות שוברים ולגבי חלקם הודתה כי ייתכן שנפלה טעות בסימון (עמוד 16, שורות 19-20 ו- 22-23). התובעת 3 אף לא ידעה איזה סכום נדרש בתביעה דנן מכל אחד מהנתבעים בנפרד (עמוד 19, שורות 1-14). כשנשאלה התובעת 3 לגבי עסקאות אשר הנתבעת 1 זיכתה אותה ואת הוריה בגינן, טענה בתחילה כי ככל הידוע לה העסקאות שאליהן מתייחסת התביעה לא זוכו (עמוד 20, שורה 12). רק כאשר נדרשה להשיב בקשר לעסקאות ספציפיות טענה לראשונה התובעת 3 כי "יש מספר פעמים שהחזירו ושוב לקחו... אני יודעת שנעשו עסקאות שבהתחלה זוכו ואחר כך שוב חיובו" (שם, שורות 16-17), אך לא ידעה להצביע על עסקאות כלשהן אשר לדבריה זוכו וחויבו פעם נוספת, והפנתה בעניין זה לבא כוחה (שם, שורה 19).
מעדותן של התובעות 2 ו- 3 אשר פורטו לעיל ומעדותם של המצהירים מטעם הנתבעת 1 שאליהן אתייחס בהמשך עולה כי התובעים העבירו מרצונם את כרטיסי האשראי שלהם או את פרטיהם בין בני המשפחה, וככל הנראה גם לידי מר אילן אבנר עצמו לצורך ביצוע עסקאות מסוימות. כמו-כן וכפי שיפורט להלן, מעדותם של המצהירים מטעם הנתבעת 1 עולה בבירור כי זמן רב לפני הגשת התביעה דנן ידע התובע 1 שמר אילן אבנר עושה שימוש במספרים של כרטיסי אשראי שבבעלותו.

הגב' עדי גור אריה הצהירה כי ביום 25/11/02 או בסמוך לו שוחחה עם התובע 1 בעקבות בירור תלונתו לגבי חיובים לא מורשים והודיעה לו כי המשתמש בכרטיס הוא חתנו, וכי תנאי להמשך הטיפול הוא הגשת תלונה במשטרה נגד החתן. כמו-כן הצהירה כי התובע 1 הודיע לה בתגובה שיסדיר את העניין עם בני משפחתו וביקש להפסיק את הטיפול בתלונות שהגיש, וכתוצאה מכך נסגר הבירור. הגב' גור-אריה נחקרה על תצהירה בחקירה נגדית, ועל אף שנתגלו סתירות מסוימות בעדותה, בית המשפט התרשם כי לא היה בהן כדי להעיב על אמינותה או כדי להצביע על כך שהעדות הייתה "מגמתית, מתוכננת ומתוכנתת" כטענתו של בא כוח התובעים. אמנם הגב' גור אריה העידה לראשונה בחקירתה כי אמרה לתובע 1 שמי שביצע את העסקאות הם בתו וחתנו ולא חתנו בלבד (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 5-7), אך הן על-פי גרסתה של הגב' גור אריה בתצהירה והן לפי עדותה בחקירה הנגדית, ברי כי התובע 1 ידע לכל הפחות שגם חתנו, מר אבנר, עושה שימוש במספרי הכרטיסים. בנוסף לכך, הגב' גור אריה חזרה והעידה כי התובע 1 אמר לה שיסדיר את העניין עם בני משפחתו, והפנתה בעניין זה לתרשומת השיחה שערכה בכתב ידה אשר צורפה לתצהירה (שם, שורות 6-7 ו- 18-19). כמו-כן העידה הגב' גור אריה כי אמרה לתובע 1 שהיא סוגרת את הבירור (עמוד 18, שורות 20-23) והוא לא הביע כל התנגדות לכך (עמודים 21, שורות 2-5 ו- 13-14).

מר אהוד מלך העיד כי בפגישה שהתקיימה בביתו של התובע 1 ביום 22/9/03 או בסמוך לכך, אישר בפני
ו התובע 1 לגבי חלק מהחיובים בכרטיס האשראי שבבעלותו כי "זה עסקאות שהוא ידע שהבת שלו ובן הזוג ביצעו" (עמוד 5, שורה 9). מר מלך הודה כי מצבו הגופני והנפשי של התובע 1 במועד הפגישה היה מעורער מאוד, והוא לא השיב תשובות ענייניות על כל השאלות שנשאל, אך מנגד הדגיש כי על אף שהתובע 1 היה מבולבל, אפשר היה להסיק מדבריו "...שעל חלק מהעסקאות שהוא יודע שזה שימוש של הבת שלו, וחלק הוא יודע שזה מוצרי חשמל שנרכשו עבורם, שעבורם הוא התכוון לבת שלו ולבן זוגה" (עמוד 7, שורות 7-9).

מר אלברטו לנגה פירט בחקירתו הנגדית במדויק אילו סכומים הושבו לידי התובעים בגין חיובים בכרטיסי האשראי שהיו בבעלותם (עמודים 25-26 לפרוטוקול). כאשר נשאל מר לנגה כיצד הכריע בין גרסתם של התובעים לפיה מעולם לא נתנו למר אילן אבנר את פרטי כרטיסי האשראי לבין גרסתה ההפוכה של החנות והעיד: "אז אני אומר לך שכן נתנו את כל הפרטים, ואני אסביר לך בדיוק. כי מאחורי כל ביטול אין יותר שימושים. ומתי מתחיל השימוש הבא? ברגע שמנפיקים כרטיס חדש" (עמוד 41, שורות 8-9). כמו-כן הדגיש מר לנגה כי לפי הניסיון שלו, במקרה דנן מספר כרטיס האשראי לא נגנב (עמוד 42, שורות 18-19). עוד עולה מעדותו של מר לנגה כי התובע 1 לא רצה שתוגש תלונה במשטרה על חתנו ו"הוא לא רצה לעשות מהומות" (עמוד 43, שורות 3-4). בהמשך עדותו אף הבהיר מר לנגה במפורש כי בענייננו, לאחר שהודיעו על ביטולים של כרטיסי האשראי לא היו ניסיונות נוספים לשלם בכרטיסים שבוטלו (עמוד 69, שורות 16-20) והדבר מלמד על שיתוף פעולה (עמוד 70, שורות 1-4).

מהראיות והעדויות המתוארות לעיל עולה כי התובעים מסרו את כרטיסי האשראי שבבעלותם ו/או את פרטיהם בין בני המשפחה, כאשר התובע 1 ידע עוד בסוף שנת 2002 והתובעת 3 ידעה לכל המאוחר לכל המאוחר במהלך שנת 2003 כי מר אילן אבנר השתמש במספרי כרטיסי האשראי שלהם לצורך ביצוע עסקאות מסוימות. בנסיבות אלה, על-פניו אין זה סביר וודאי שלא הוכח כי מר אילן אבנר, בעלה של התובעת 3 וחתנם של התובעים 1 ו- 2, גנב במספר הזדמנויות שונות את פרטיהם של כמה וכמה כרטיסי אשראי שונים של התובעים, העתיק אותם ועשה בהם שימוש, וכל זאת שלא בידיעתם של מי מהתובעים ושלא בהסכמתם. בעניין זה יש לתת את הדעת גם לכך שהתובעים בחרו שלא לזמן את מר אילן אבנר לעדות, על-אף שמדובר באדם מרכזי מאוד בפרשה אשר התובעת 3 העידה כי היא עודנה נשואה לו הוא מתגורר עמה (עמוד 12, שורות 22-25). הימנעותם של התובעים מזימונו של מר אבנר להעיד בתביעה נזקפת אם כן לחובתם, כאשר על-פניו אפשר להסיק מכך שהתובעים חששו שעדותו תפעל כנגדם.

בנוסף לכך, לא נסתרה גרסתה של הנתבעת 1 אשר באה לידי ביטוי בתצהירו ובעדותו של מר אלברטו לנגה, כי התובעים כבר זוכו בין השנים 2002 ו- 2004 בסך כולל של למעלה מ- 120,000 ₪. בהעדר התייחסות מפורטת ומדויקת לעניין זה מטעם התובעים, כאשר כל שצוין לעניין זה בכתב התביעה ובתצהירים הוא כי הנתבעת 1 השיבה לתובעים סכומים פעוטים ללא כל פירוט, אין אפשרות לקבוע האם כלולים בסכום התביעה חיובים שבגינם כבר התקבל זיכוי.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח כי לא ידעו שמר אילן אבנר עושה שימוש במספרי כרטיסי האשראי שבבעלותם וכי היה על הנתבעת 1 לזכות אותם בגין החיובים נשוא התביעה. כפועל יוצא מכך, התובעים אף לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כספי או עוגמת נפש כתוצאה מסירובה של הנתבעת 1 לזכותם בגין העסקאות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1.

לגבי הנתבעת 3, לא פורט בכתב התביעה או בתצהיריהם של התובעים אילו מהחיובים הנתבעים מתייחסים לנתבעת זו, כאשר התובעת 3 הודתה בחקירתה הנגדית כי התביעה לא הוגשה רק בגין עסקאות שבוצעו עם הנתבעת 3 (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 9). גם לגופו של עניין, התביעה לא הוגשה בעילה של שימוש לא מורשה בשוברי אשראי, אלא בגין תרמית ושיתוף פעולה לכאורי של הנתבעת 3 עם מר רוני דבוש
לגזילת כספי התובעים. בין אם קבלת התשלום באמצעות שוברי אשראי עולה בקנה אחד עם נהליה של הנתבעת 1 ובין אם לאו, לא עלה בידי התובעים להוכיח קנוניה בין מר דבוש לבין הנתבעת 3, ולא הוכח כי הנתבעת 3 או מי מטעמה ידעו או שהיה עליהם לדעת כי השוברים אינם תקינים מסיבה כלשהי. בניגוד לנטען בכתב התביעה, לא נסתרה גרסתו של המצהיר מטעם הנתבעת 3, מר רוני שוורצטוך, כי מר דבוש לא היה בעל מניות של הנתבעת 3 ואף לא עבד בשורותיה. כמו-כן לא נסתר כי התובעת 3 או מי מטעמה לא הכירו את התובעים ולא ידעו דבר על העסקאות נשוא השוברים. התובעים אף לא ביססו כלל את טענתם כי הנתבעת 3 העלתה בפני
הנתבעת 1 טענה שקרית לפיה התקבל אישור טלפוני של התובעים לעסקאות, וכן לא הוכיחו כי מי מטעמה של הנתבעת 3 הגיע לביתה של התובעת 3 ואיים עליה. בנוסף יובהר כי הואיל ומדובר בעסקאות במסמך חסר, אין די בהעדר חתימה או פרטים אחרים על השוברים כדי להעיד על פגמים בעסקאות אשר הנתבעת 1 אישרה את ביצוען. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי קבלת שוברים אשר לא מופיעות בהם שלוש הספרות האחרונות שבגב כרטיס האשראי מנוגדת להנחיותיה של חברת האשראי, אולם טענה זו לא הוזכרה בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית של התובעים ועל-כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף יצוין כי אף אם בית העסק המבצע את העסקה נדרש לקבל את שלוש הספרות הנ"ל מהלקוח, לא הוכח כי חובה לציין את הספרות הללו על גבי השוברים, ומכל מקום אין בהעדרן כדי להוכיח תרמית או קנוניה של הנתבעת 3 עם מר דבוש.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל הנני דוחה גם את התביעה העיקרית כנגד הנתבעת 3.

באשר לתביעה שכנגד, מר רוני דבוש
הגיש תביעה נגד התובעים 1-3 בתביעה העיקרית, בגין ביטול חיובים שביצע לכאורה מר אילן אבנר בכרטיסי אשראי של התובעים 1 ו- 2, שמואל ומלי ליבוביץ
'.

מר דבוש הודה בחקירתו הנגדית כי כל העסקאות עם מר אילן אבנר בוצעו ללא כרטיס האשראי הפיזי וללא קבלת אישור טלפוני של בעלי הכרטיסים (עמוד 75 לפרוטוקול, שורות 6-17). מר דבוש הצהיר כי קיבל אישור מהנתבעת 1 לביצוע כל עסקה ועסקה עם מר אבנר, אך הודה כי האישור היה מותנה בכך "... שבמידה והזוג יבצע ביטול עסקה זה על אחריותי, והעסקאות שבוטלו נמשכו מחשבוני" (עמוד 76, שורות 10-11). בהמשך העיד מר דבוש כי היה מודע לכך שהוא לוקח סיכון בביצוע העסקאות (שם, שורה 13). אף-על-פי-כן, מר דבוש חזר וחייב כמה כרטיסי אשראי שונים של כל אחד מהתובעים עשרות פעמים במשך שמונה חודשים בלבד ובסך כולל של כ- 159,000 ₪, וזאת, כפי שיפורט להלן, ללא קבלת אישור לעשות כן מהתובעים עצמם.

לגבי התובע 1, מר שמואל ליבוביץ
', מר דבוש הודה כי מעולם לא שוחח עמו ולא היה בביתו (עמוד 73 לפרוטוקול, שורות 5-12), אולם צירף לתצהירו (נספח ג') העתק של מסמך בכתב יד אשר נמסר לו לדבריו על-ידי מר אבנר, שבו לכאורה מאשר התובע 1 לחייב כרטיס אשראי שבבעלותו "עד סכום של 9,000 ₪ ב- 12 תשלומים 4,000 קרדיט 5000 רגיל. כמו בעבר". מדובר בהעתק של מסמך אשר מקורו לא הוצג בפני
בית המשפט והחתימה המופיעה עליו אינה נחזית להיות זהה לחתימתו של התובע 1 על תצהירי עדותו הראשית. בנוסף לכך, תמוהה גרסתו של מר דבוש בחקירתו הנגדית כי מר אבנר הציג בפני
ו את המסמך מיוזמתו ומבלי שנתבקש לעשות כן (עמוד 79, שורה 1) לגבי עסקה אחת בלבד, כאשר לא עשה כן לגבי כל העסקאות הקודמות והמאוחרות יותר. התובע 1 אמנם לא התייחס למסמך זה בתצהיריו, אך לנוכח מצבו הגופני והנפשי ספק אם בכלל ידע והבין מה נכתב בתצהירים אלה. בנוסף לכך יצוין כי בא כוחו של מר דבוש לא שאל את התובע 1 בחקירתו הנגדית על המסמך הנ"ל. מכל מקום, אף אילו הוכח שאכן מדובר במסמך שנחתם על-ידי התובע 1, כל שאפשר היה להסיק מכך באופן וודאי הוא שב- 17 במרץ 2003 ניתן למר דבוש אישור לבצע בכרטיס האשראי עסקה אחת בסך של 9,000 ₪, וכי אושר לו בעבר לבצע עסקה נוספת שסכומה אינו ידוע. אין אפשרות לקשור את המסמך בבירור לחיובים ספציפיים כלשהם בכרטיס האשראי של התובע 1 אשר בוטלו. נהפוך הוא, על-פניו וכעולה מנספח א' לתצהירו של מר דבוש, המסמך הנ"ל מתייחס אם בכלל לשני חיובים אשר בוצעו ב- 23 במרץ 2003, בסמוך למועד שבו לכאורה נכתב המסמך, בסך של 4,000 ₪ ו- 5,000 ₪, ובסך הכול 9,000 ₪ - חיובים אשר אין חולק כי כובדו כסדרם ולא בוטלו. על כל פנים, כפי שהעיד מר דבוש עצמו (עמוד 78, שורה 10) אין לראות במסמך הנ"ל אישור גורף של התובע 1 לביצוע כל עסקה בכל סכום בחנותו של מר דבוש למשך זמן לא מוגבל.

התובעת 2, הגב' מלי ליבוביץ
', העידה כי היא כלל אינה מכירה את מר רוני דבוש
או את הנתבעת 3 (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 2-11). בחקירתו הנגדית העיד מר דבוש לראשונה כי שוחח עמה טלפונית בתחילת שנת 2003 ואמר לה שחתנה קונה אצלו שעונים (עמוד 74, שורות 4-7). טענה זו לא הוזכרה בכתב התביעה ובתצהירו של מר דבוש, ומכאן שמדובר בעדות כבושה אשר לא ניתן כל טעם לכבישתה ובהרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, מחקירתו של מר דבוש עלה כי אף לגרסתו, השיחה הנ"ל הייתה שיחת חולין על רקע היכרות מוקדמת בין התובעת 2 לבין אביו של מר דבוש, והתובעת 2 כלל לא התייחסה בשיחה זו לעניין רכישת השעונים, וודאי שלא אישרה למר דבוש לחייב כרטיסי אשראי שבבעלותה לצורך ביצוע עסקאות כלשהן (עמוד 74, שורות 8-13).

לגבי התובעת 3, הגב' ישראלה ליבוביץ
'-אבנר, התביעה שכנגד איננה כוללת חיובים אשר בוצעו בכרטיסי אשראי שבבעלותה אלא רק בכרטיסי אשראי של הוריה. בכתב התביעה שכנגד נטען כי התובעת 3 ידעה כל העת על ביצוע העסקאות וצריכה הייתה למנוע מבעלה לבצען, אך לא פורט על סמך מה טוען מר דבוש כי התובעת 3 ידעה על ביצוע העסקאות בכרטיסי האשראי של הוריה וכיצד יכולה הייתה למנוע אותן. יצוין כי אין בפיו של מר דבוש טענה לפיה פגש את התובעת 3 או שוחח עמה לפני ביצוע העסקאות נשוא התביעה, ואף לא הוצגו בפני
בית המשפט ראיות המעידות כי התובעת 3 ידעה על העסקאות במועד ביצוען או כי סייעה לבעלה בעניין זה. אמנם על-פי עדותו של מר דבוש אשר לא נסתרה, בשלב שבו ביקשו התובעים לבטל את החיובים, דהיינו לכל המוקדם ביולי 2003 (סעיף 11 ו- 25 לתצהירו של מר דבוש), ידעה התובעת 3 כי בעלה רכש שעונים (עמוד 88, שורות 10-11), אך אין בכך כדי להוכיח כי ידעה על השימוש בכרטיסי האשראי של הוריה החל מסוף שנת 2002 ועד לחודש יולי 2003. בנוסף יובהר כי על אף שמהעדויות והראיות שבפני
עולה כי במהלך שנת 2003 ואולי אף קודם לכן, אישרה התובעת 3 לבעלה לעשות שימוש בפרטי כרטיס האשראי שבבעלותה במקרים מסוימים, לא הוכח כי התובעת 3 ידעה על השימוש במספרי כרטיסי האשראי של הוריה בתקופה הרלוונטית. כל שכן, לא הוכח כי השימוש בפרטי הכרטיסים לצורך רכישת השעונים נעשה תוך שיתוף פעולה של התובעת 3 וכי היה באפשרותה למנוע את ביצוע החיובים.

בנוסף יש לתת את הדעת לכך שמר דבוש לא הגיש תביעה נגד מר אילן אבנר ולא זימן אותו לעדות על-מנת להוכיח כי התובעים התירו לו לחייב כמה כרטיסי אשראי שונים שבבעלותם לצורך רכישת שעונים בסך כולל של מעל 159,000 ₪, במשך כשמונה חודשים בלבד. יצוין כי אף אילו היו בידיו של מר דבוש מסמכים המוכיחים כי מר אבנר עשה שימוש בכרטיסי אשראי של התובעים או מי מהם לצורך ביצוע עסקאות מסוימות אחרות, לא היה בכך בלבד כדי להוכיח כי התובעים אישרו למר אבנר לעשות שימוש בכרטיסי האשראי באופן בלתי מוגבל, בין היתר גם לצורך רכישת השעונים כמפורט לעיל. על-מנת להוכיח זאת היה על מר דבוש לזמן את מר אילן אבנר להעיד בבית המשפט, ומשלא עשה כן יש לזקוף זאת לחובתו.

לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי מר דבוש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת התביעה כנגד שמואל, מלי וישראלה ליבוביץ
', ועל-כן התביעה כנגדם נדחית בזאת.

לנוכח דחיית התביעה העיקרית כאמור לעיל, הנני מחייב את התובעים 1 ו- 2, שמואל ומלי ליבוביץ
', וכן את התובעת 3, ישראלה ליבוביץ
'-אבנר, יחד וכל אחד לחוד, לשלם לכל אחת מהנתבעות 1 ו- 3 סך של 20,000 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עורך דין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, ובין היתר הואיל והתובעים 1-3 לא קיימו את ההחלטות והצווים שניתנו לבקשתו של מר רוני דבוש
לגילוי ועיון במסמכים, אינני מוצא לנכון לחייב את מר דבוש בתשלום הוצאות משפט או שכר טרחת עו"ד למי מהתובעים 1-3 (הנתבעים בתביעה שכנגד).

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר תש"ע, 9 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בתל אביב - יפו

9 מרץ 2010
ת"א 36399-05 שמואל ליבוביץ
ואח' נ' ישראכרט בע"מ ואח'
1 מתוך 16








א בית משפט שלום 36399/05 שמואל ליבוביץ, מלי ליבוביץ, ישראלה ליבוביץ נ' ישראכרט בע"מ, רוני דבוש, רולטיים בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 09/03/2010)