פסקי דין על רועי קאסר

22820-12/09 עפג     10/03/2010




עפג 22820-12/09 מדינת ישראל נ' רועי קאסר








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



10 מרץ 2010

עפ"ג 22820-12-09 מדינת ישראל
נ' קאסר





בפני
: כב' הנשיאה דבורה ברלינר
– אב"ד

כב' השופט זאב המר
, סג"נ


כב' השופטת תחיה שפירא


המערערת:

מדינת ישראל
,
ע"י עו"ד איל כהן
מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי)


נגד

המשיב:
רועי קאסר
,
ע"י ב"כ עו"ד ע' מורנו


פסק-דין


<#6#>
1.

פרשה זו מגיעה אלינו בגלגול שני, כפי שמובהר להלן: מלכתחילה הוגש נגד המשיב כתב-אישום בבית-משפט השלום בתל-אביב, ובו יוחסה לו החזקה של סכין למטרה לא כשרה, עבירה על סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").


בית-משפט קמא (כב' השופט מ' לנדמן) זיכה את המשיב לאחר שמיעת ראיות, ועל-כך ערעורה המדינה בפני
נו.

2.
בתאריך 7.1.09 ניתן פסק הדין בערעור. ערעורה של המדינה התקבל והדיון הוחזר לבית-משפט קמא לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר-דין. בתאריך 27.10.09, לאחר קבלת תסקיר של שירות מבחן, גזר בית-משפט קמא את עונשו של המשיב והטיל עליו את העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 5
חודשים למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין; וכן קנס כספי בסך 750 ₪ או 14 ימי מאסר תמורתו. בית-משפט קמא חילק את הקנס לשני תשלומים.


על הענישה מערערת המדינה בפני
נו.

3.
לטענת המדינה, ענישה זו במקרה זה איננה מתיישבת עם נורמת הענישה הראוייה והמתחייבת מחומרת העבירה, וכן מן המאמץ שנעשה בתקופה האחרונה, מאמץ המגובה בפסיקת בית המשפט העליון, לשרש את העבירה של החזקת סכין, במיוחד בקרב בני-נוער. בהודעת הערעור המפורטת, כמו גם בטיעוניה בפני
ו, הפנתה המדינה לשורה של פסקי-דין, ביניהם, כאמור, פסקי-דין של בית המשפט העליון, בהם שב והתריע בית המשפט כנגד "מגיפת תת-תרבות הסכין" והצביע על הצורך להילחם בתופעה זו על-ידי ענישה מחמירה.


עוד מפנה המדינה לנסיבות האישיות, שאף בהן אין כדי להצביע על-כך שהעונש שפסק בית-משפט קמא הוא מידתי וראוי. התביעה מפנה לענין זה לתסקיר שירות המבחן על האמור בו.


כן מפנה המדינה לקנס שהוא סמלי, ואין בו כדי להעביר מסר לציבור ולמשיב כאחד, לענין היחס של בתי-משפט לחומרת העבירה.

4.
הסניגור מצדו עותר להותיר את הענישה שהטיל בית-משפט קמא בעינה. הסניגור טרח והעמיד לעיוננו אסופה מכובדת של פסקי-דין, כולם (למעט פסק-דין אחד) של בתי-משפט השלום במקומות שונים בארץ. הסניגור מפנה לכך, שהענישה בתיק הנוכחי עולה בקנה אחד עם הענישה המשתקפת מאותה אסופה. הדגש הוא על-כך, שבחלק מהמקרים הסתפקו בתי-משפט, אפילו בסיום ההליך ללא הרשעה, וכאשר הרשיעו הסתפקו בעונש של מאסר על תנאי בלבד וקנס, כפי שנעשה במקרה הנוכחי.

5.
שקלנו את טיעוני הצדדים, ודעתנו היא כי ערעור זה בדין יסודו.


נתחיל מאופייה של העבירה – יקשה עלינו לחדש בהקשר זה. כל מה שניתן להיאמר כבר נאמר ולא נוכל אלא לחזור על הדברים. סכין היא פתח להתנהלות אלימה ומסוכנת, הן לנושא הסכין והן לסביבתו. ראה למשל ע"פ 5928/93 דרס ביאדגלין נ' מדינת ישראל
(1994): "השימוש בסכינים במועדונים לסוגיהם ובסביבתם, הפך לתופעת תדירה ומסוכנת בחיינו. עצם נשיאת סכין קומנדו כה מסוכנת בכיסו של המערער, אשר לצערנו אינו היחיד שנוהג כך, מצביעה על הסכנה לציבור הנובעת מתרבות הסכין המתפתחת ...".


כך גם בע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל
(2006), שם היה מדובר בקטין. גם שם חזר בית-משפט על-כך שמדובר "בנוהג, שלרוע המזל הפך לנורמה בקרב בני-נוער ... המרחק בין סכין המצוי בכיס – לבין שליפתו הוא קצר
ביותר ...".


אמירות מסוג זה, כאמור, עוברות לאורכה ולרוחבה של הפסיקה, ואנו מאמצים אותן בהסכמה. ראה עוד רע"פ 2932/08 מוחמד מרגאן נ' מדינת ישראל
(2008); רע"פ 9400/08 מועתז מועטי נ' מדינת ישראל
(2008); רע"פ 2047/07 מלסה הנוך נ' מדינת ישראל
(2007); ע"פ 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל
(2004).

6.
באשר לנורמת הענישה הרווחת, טיעון שעליו הרחיב, כאמור, הסניגור את הדיבור והגיש את אסופת פסקי הדין, כאמור לעיל. ערכאת הערעור אמורה להכתיב את נורמת הענישה, ואיננה יכולה תמיד "להתיישר" על-פי נורמת הענישה בבתי-משפט קמא, גם אם מדובר בנורמה רווחת. על בתי המשפט השלום לאמץ את מדיניות הענישה המוכתבת על-ידי בית המשפט העליון.
7.
בפסק הדין היחיד של בית המשפט העליון, באסופה שהוגשה לנו על-ידי הסניגור, היו הנסיבות שונות.


לעומת אותו פסק-דין בודד שהציג לנו הסניגור, הציגה התביעה שלוש בקשות נוספות לרע"פ, שבכולן נדחתה הבקשה להתערבות בעונש, לאחר שבתי המשפט השיתו על כל המבקשים באותן שלוש בקשות מאסר בפועל.


לכל האמור לעיל יש לצרף לענייננו גם את האמור בתסקיר שירות המבחן. המעט שנוכל לומר הוא, כי התסקיר איננו אופטימי. אנו למדים ממנו, כי חרף העובדה שהעבירה נושא הערעור הנוכחי הינה עבירה ראשונה למשיב, מאז נפתחו לו תיקים, בעיקר על רקע שימוש בסמים. שירות המבחן רואה בכך משום סימן להתדרדרות במצבו.


עוד עולה מהתסקיר, כי המשיב התקשה לשתף פעולה ולתת אמון, הכחיש כי הסכין היתה שייכת לו. שירות המבחן סבר, כי עצם הימצאות הסכין בכליו, מעידה על אורח החיים השלילי שניהל.


בסופו של יום סבר שירות המבחן, כי המשיב "חסר כוחות לגייס כוחות לתפקוד, לטיפול ולשינוי", שעל-כן נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו.


המסקנה הכוללת היא, שגם בהיבט האישי לא היתה סיבה ללכת אותה כיברת דרך משמעותית שהלך בית-משפט קמא לקראתו של המשיב.


בסופו של דבר, תוך שאנחנו נותנים משקל, הן לחומרת העבירה והן לנסיבות האישיות, אנו מקבלים את ערעור המדינה. בהיותנו ערכאת ערעור שאיננה נוהגת למצות את הדין עם המשיבים, אנו מטילים את העונשים הבאים:

א.
חודשיים מאסר בפועל. אנו שוקלים מתן אפשרות לעבודות שירות, לאחר קבלת חוות-דעת הממונה על עבודות השירות;

ב.
אנו מעמידים את הקנס שהטיל בית-משפט קמא, על-סך 2,000 שקל במקום 750 שקל או חודש מאסר תמורתו. הקנס ישולם במלואו (בניכוי מה ששילם כבר המשיב) עד תאריך 1.5.10;

ג.
המאסר על תנאי ישאר בעינו.


לצורך קבלת חוות-דעת ממונה, אנו קובעים את הדיון בפני
נו לתאריך 12.5.10 שעה 08:30.


המזכירות תשלח העתק פסק הדין לממונה על עבודות השירות.


יש לזמנו באמצעות עו"ד מורנו : פקס 03-6243528

נייד: 052-8673777
<#3#>


ניתן והודע היום כ"ד
אדר תש"ע, 10/03/2010 במעמד הצדדים.








דבורה ברלינר
, נשיאה
אב"ד

זאב המר
סג"נ,
שופט

תחיה שפירא
, שופטת












עפג בית משפט מחוזי 22820-12/09 מדינת ישראל נ' רועי קאסר (פורסם ב-ֽ 10/03/2010)