פסקי דין על יורם אבידן | פסקי דין על רינה אבידן | פסקי דין על ישעיהו חכשורי

22132/07 תאמ     14/03/2010




תאמ 22132/07 יורם אבידן, רינה אבידן נ' ישעיהו חכשורי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



14 מרץ 2010

תא"מ 22132-07 יורם ורינה אבידן
נ' ישעיהו חכשורי






בפני

כב' השופט
יאיר דלוגין


תובעים

1
.
יורם אבידן

2
.
רינה אבידן
ע"י עו"ד מאיר ישראלי


נגד


נתבע

ישעיהו חכשורי
ע"י עו"ד נסים כהן




פסק דין


מדובר בתביעה כספית על סך 35,000 ₪, שהוגשה על-ידי התובעים, כנגד הנתבע, לתשלום סכומים שנפסקו לטובתם במסגרת

פסק דין
בתביעת ליקויי בנייה. פסק הדין ניתן כנגד מי שמכרה לתובעים את דירתם, שותפות רשומה בשם דנ-אל פרומוט, שהנתבע כיהן כמנהלה ואף שימש כבעל שליטה בחברות אשר שימשו כשותפות בשותפות. התובעים עותרים לחייב את הנתבע לשלם להם, בנוסף לסכומי פסק הדין, גם נזק בלתי ממוני שנגרם להם, עקב כך שפסק הדין לא שולם על ידי השותפות וגם לא על ידי הנתבע עצמו, למרות שהאחרון נתן בבית המשפט, הצהרה שלפיה השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שיינתן כנגדה ועל יסוד הצהרה זו, אף מחקו התובעים את הנתבע ותאגידים נוספים הקשורים לו מכתב התביעה.

במוקד התביעה דנן, אפוא, דיון והכרעה בשאלות של חיוב אישי של מנהלים, מכוח דיני הנזיקין, דיני הרמת מסך, דיני תם הלב ותורת ההשתק השיפוטי על רקע המשמעות המשפטית שנודעת להצהרת מנהל חברה, שניתנת לפני בית המשפט ואף נרשמת בפרוטוקול הדיון ואשר לפיה, מצהיר המנהל במפורש, כי אין לו ספק ביכולתו של התאגיד לקיים כל

פסק דין
שיינתן במסגרת ההליך המשפטי, כאשר בעקבות ועל סמך הצהרה זו, מסכים הצד שכנגד למחוק את המנהל וחברות נוספות שבשליטתו מכתב התביעה, תוך מתן הצהרה לפרוטוקול כי הוא מבין מכך שאם התאגיד לא ישלם את פסק הדין, תעמוד לאותו הצד תביעה נגד המנהל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובעים רכשו דירה בפרויקט בניה ביבנה. בדירתם התגלו פגמים וליקויים שלא תוקנו על-ידי הקבלן המבצע ולפיכך הגישו ביום 16.9.01, תביעה כספית בסך של 154,140 ₪, בגין עלות תיקונם של ליקויי הבנייה וכן בגין ההוצאות והנזקים הנובעים מכך לרבות בגין עגמת נפש. התביעה התנהלה בבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 7748/01), בפני
כבוד השופט אילן שילה (סג"נ). התביעה הוגשה כנגד שישה נתבעים: הנתבעת 1 - דנ-אל פרומוט, שותפות רשומה (להלן: "השותפות"), היא אשר מכרה לתובעים את הדירה; הנתבעת 2 - דנ-אל השקעות בע"מ; הנתבעת 3 - ג.פ.ח.מ. (עשר) בע"מ; הנתבעת 4 - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנייה בע"מ; הנתבע 5 - ישעיהו חכשורי
, הוא הנתבע בתביעה דנן; הנתבע 6 - נתן כהן.

בדיון שהתקיים בפני
בית המשפט ביום 23.12.01, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה, ימונה על-ידי בית המשפט, מהנדס בנין ושמאי, לצורך מתן חוות דעת ולצורך פיקוח על התיקונים שיבוצעו על-ידי השותפות. כמו כן, הוסכם כי הנתבעים 2 - 6 ובהם הנתבע בתיק דנן, מר ישעיהו חכשורי
, שכאמור, נתבע אף הוא באותה תביעה, יימחקו מכתב התביעה. התובעים הסכימו לכך, על יסוד הצהרתו של הנתבע, שלפיה אין לו ספק כי השותפות, אשר הוא שימש כמנהלה, תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שיינתן כנגדה. בא כוח התובעים אף הצהיר לפרוטוקול כי הוא מבין מכך שאם התאגיד לא ישלם את הפסק, תעמוד לאותו הצד תביעה נגד הנתבע, וכלשון הצדדים בפרוטוקול:

"הנתבע 5:
אין לי ספק כי הנתבעת מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה למלא כל

פסק דין
שינתן ע"י בית משפט זה.
ב"כ התובעים:
על יסוד הצהרתו של הנתבע 5 אני מסכים למחוק את הנתבעים 2-6. אני מבין כי אם הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד במילוי פסק הדין תהיה למרשי תביעה כלפי הנתבעת 5 וניתן יהיה לדון בה בתיק".

לאחר שניתנה חוות הדעת ולאחר שבוצעו על-ידי השותפות מרבית התיקונים, ניתן בתביעה, ביום 9.12.02,

פסק דין
בפשרה, שלפיו חויבה השותפות לשלם לתובעים 16,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,600 ₪ + מע"מ.

השותפות לא שילמה את פסק הדין. ביום 11.3.07, הוגשה התביעה דנן על ידי התובעים, כנגד הנתבע. התובעים מסתמכים בתביעתם על הצהרתו של הנתבע בדיון שנערך בבית המשפט ואשר לפיה הצהיר כי אין לו ספק שהשותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שיינתן כנגד השותפות ולטובת התובעים.

תמצית טענות התובעים

לטענת התובעים, לאחר שהביעו חששם במסגרת הדיון בפני
בית המשפט, כי לא יוכלו להיפרע מפסק הדין לכשיינתן לטובתם, אם השותפות תהפוך לחדלת פירעון ו/או לבלתי פעילה ו/או לא תהא קיימת עוד, פנה כב' השופט שילה אל הנתבע, אשר נתן הצהרה חד משמעית לפרוטוקול, לפיה השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שינתן על-ידי בית המשפט.

בהסתמך על הצהרתו האישית של הנתבע ומתוך ידיעה כי הוא מנהל השותפות, הסכימו למחוק מכתב התביעה את יתר הנתבעים. לאחר התדיינות ארוכה והוצאות מרובות, ניתן

פסק דין
כספי לטובת התובעים וכנגד השותפות. לפיכך, פנו התובעים לבאי כוח השותפות באמצעות באי כוחם, בבקשה להעברת התשלום בהתאם לפסק הדין. בא כוח השותפות ענה במכתב מתחמק ובסופו של יום, השותפות לא שילמה את פסק הדין.

לטענת התובעים, לאחר בדיקה, מצאו כי בכתובת השותפות אין ישות כזו, הטלפונים לא פועלים, אין עובדים במקום ולמעשה השותפות "נעלמה" וחששם שהועלה בדיון, התממש. בנוסף, גילו מתמצית רשם החברות, שבעלי המניות של השותפות הן אותן החברות שנמחקו מהתביעה המקורית (נתבעות 2 ו-3 באותה תביעה) והנתבע הינו מנהל ובעל מניות בחברות אלה, ביחד עם חברת פרידמן חכשורי, הנתבעת 4 באותה תביעה, שנמחקה אף היא.

לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבע לשלם את פסק הדין באופן אישי וזאת משרימה ו/או הטעה ו/או הציג מצג שווא ו/או נהג ברשלנות ו/או בחוסר זהירות ו/או נטל התחייבות אישית על עצמו ו/או יצר טענת מניעות על עצמו כלפי התובעים וכלפי בית המשפט על-ידי יצירת מצג שווא, כאילו השותפות תפרע את פסק הדין ואולם משניתן פסק הדין, חמקה מלעשות כן.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר יריבות ו/או העדר עילה. הדירה לגביה נטענו ליקויים נרכשה ונבנתה על-ידי השותפות. לפיכך, התובעים הרחיקו לכת כבר בתביעה המקורית, כשתבעו את הנתבעים 2 - 6 ובייחוד את הנתבע, בעוד שהיה רק מנהל שכיר בשותפות. לפיכך, היה מקום מלכתחילה, לדחות את התביעה נגד הנתבעים האמורים מחמת העדר יריבות ו/או העדר עילה, כבר אז.

מחיקת הנתבעים 2 - 6, נעשתה ללא כל תנאי ועל ידי בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כשהם מאמצים את המלצת בית המשפט. טענות התובעים בדבר מצג שווא, תרמית והטעייה הינן טענות קשות, שיש לתומכן בתשתית עובדתית והתובעים לא עשו כן. התשתית העובדתית כפי שהוצגה על-ידי התובעים בכתב התביעה, אינה מעלה אפילו ראשיתה של ראיה לניצול האישיות המשפטית הנפרדת של השותפות על-ידי הנתבע, במטרה לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. לאור ההלכות המצויות בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות, לפיהן זו תיעשה אך במקרים נדירים, נראה כי מקרה זה אינו "נופל" בגדרם. כתב התביעה לא מפרט תשתית עובדתית לטענה כי הנתבע נתן "מצג שווא". כך לדוגמה, התובעים לא מפרטים טענתם כי ביום מתן ההודעה, ידע הנתבע כי השותפות אינה מסוגלת לקיים את התחייבויותיה, דבר שקרה בחלוף למעלה משנה.

זאת ועוד, הוכח כי השותפות כן עמדה בהתחייבויותיה, שכן עובדה היא, שתיקנה את הליקויים בדירה, כאמור בפסק הדין. הצהרתו של הנתבע ניתנה בהתאם למה שידע באותה עת לגבי יכולתה של השותפות לקיים כל

פסק דין
שינתן. התנהלות התובעים בהגשת התביעה נגד הנתבע מבלי לנסות תחילה לגבות את חובם מהשותפות, הנה פגומה. התובעים לא נקטו כל פעולה כנגד השותפות, לא במכתב ולא באמצעות פתיחת הליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל. באשר לסכום התביעה, טוען הנתבע כי התובעים נוהגים בחוסר תום לב, משסכום התביעה עולה בהרבה על הסכום בו חויבה השותפות בפסק הדין ומבלי שהתובעים פירטו כיצד חושב סכום התביעה.

דיון

בתיק זה שמעתי את עדותו של התובע וכן של הנתבע. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הצדדים אינם חלוקים למעשה, לגבי חלק ארי מהעובדות הנוגעות לעניין. התובעים רואים בהצהרת הנתבע בבית המשפט ובאי תשלום פסק הדין על ידי השותפות וגם לא על ידו, כנסיבות שמקימות עילת תביעה אישית כנגד הנתבע, בין לפי דיני החוזים הרגילים ובין לפי דיני הרמת מסך ו/או אחריות מנהלים. הנתבע מנגד סבור אחרת. לדידו, הצהרתו אינה מקימה כל עילה כאמור. ממילא לא הייתה קיימת לתובעים עילת תביעה ממשית נגד שאר הנתבעים והצהרתו ניתנה לפי מה שידע לגבי יכולתה של השותפות באותה עת.

השאלה המרכזית שעומדת לדיון נוגעת למשמעות המשפטית שנודעת להצהרת הנתבע בדיון בבית המשפט ולהצהרה שבאה מיד ובתגובה לכך, על ידי התובעים באמצעות בא כוחם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שלפני ולרבות בפסיקה, בספרות המשפטית ובמאמרים אליהם הופניתי על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה דנן, התקיימו נסיבות המצדיקות לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את פסק הדין שלא שולם על ידי השותפות. להלן נימוקיי.

הצהרות הצדדים לפרוטוקול כחוזה ופרשנותו

הנתבע נתן הצהרת חד משמעית ובלתי מסויגת, שלפיה אין ספק בעיניו, כי השותפות "...מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה למלא כל

פסק דין
שינתן...". מיד לאחר מכן, ב"כ התובעים הצהיר כי הוא מסכים למחוק את הנתבעים 2 - 6, על יסוד הצהרתו של הנתבע ועוד הוסיף "אני מבין כי אם הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד במילוי פסק הדין תהיה למרשי תביעה כלפי הנתבע 5 וניתן יהיה לדון בה בתיק". אין זכר בפרוטוקול לכך שהנתבע הביע התנגדות או הסתייגות כלשהי לדבריו של ב"כ התובעים. בהעדר כל התנגדות כאמור, ניתנה החלטתו של כבוד הש' שילה, בדבר מחיקת הנתבעים מכתב התביעה.

ההצהרות ההדדיות של הצדדים בפני
בית המשפט והאחד בפני
וכלפי השני, מהוות למעשה בחינת הצעה וקיבול היוצרות הסכם בין הצדדים. זאת ועוד: בנסיבות העניין, יש לראות בשתיקתו של הנתבע והעדר תגובתו להצהרת בא כוח התובעים כהסכמה לה. הפסיקה כבר הכירה בנסיבות מסוימות, בשתיקה, כהסכמה על דרך של התנהגות לפי סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. (ראה ע"א 8034/95 מאור- חברה לדלק בע"מ ואח' נ' ל' ג'ון ואח', פ"ד נב (4) 97).

מה היא הפרשנות של ההצהרות ההדדיות לפרוטוקול ושל שתיקת הנתבע להצהרת ב"כ התובעים? יושם לב כי בא כוח התובעים לא הצהיר לפרוטוקול כי אם השותפות לא תשלם את פסק הדין, כי אז יהיה על הנתבע לעשות כן. לא הנתבע ולא ב"כ התובעים הצהירו כי הנתבע יהיה ערב אישית לתשלום הפסק. יחד עם זאת, ב"כ התובעים הצהיר כי אם השותפות לא תעמוד בפסק, תהא לתובעים "תביעה" נגד הנתבע שניתן יהיה "לדון בה בתיק". כאמור, הנתבע לא הביע כל הסתייגות לכך.

בנסיבות אלה, סבור אני כי הפרשנות הלשונית הברורה של הסכמת הצדדים הנה כי במקרה של אי תשלום הפסק על ידי השותפות, התובעים יהיו רשאים להגיש תביעה כנגד הנתבע, בדיוק כפי שעשו בתביעה דנן. סבורני כי משהסכים הנתבע לכך שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה כאמור, מנוע הוא, מכוח תורת ההשתק השיפוטי, מלטעון כי התובעים אינם זכאים לעשות כן או כי יש לדחות את התביעה על הסף. ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין לטעון בהליך מאוחר בפני
בית המשפט, עובדה או טענה משפטית שסותרת דברים שנטענו על ידו קודם לכם בבית המשפט, גם אם בהליך אחר (ראה לעניין תורת ההשתק השיפוטי
רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נגד שיכן עובדים השקעות בע"מ פ"ד נט
(6) 625).

כוונת הצדדים הברורה בהצהרות ההדדיות האמורות, הייתה, אפוא, לאפשר לתובעים לתבוע את הנתבע, על כך שהצהרתו, שלפיה השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
, הסתברה כמצג שווא. מנגד, ומנימוקים שכבר עמדתי עליהם לעיל, לא ניתן לדעתי לפרש את הסכמת הצדדים, ככזו אשר מחייבת את הנתבע, באופן אוטומטי לשלם לתובעים בנסיבות שכאלה, את פסק הדין או המונעת ממנו להתגונן בפני
תביעה שכזו בטענות לגופו של עניין.

אחריות אישית של הנתבע מכוח הרמת מסך סטטוטורית לפי חוק החברות

מאחר וטענת התובעים הנה כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי מכוח הצהרתו כמנהל השותפות ומאחר ועילת התביעה התגבשה בימים שלפני תיקון מס' 3 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") ומאחר ולתיקון אין תחולה רטרואקטיבית (ראה ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, בעמוד 10, פורסם בנבו, 16.10.05), יש להחיל על המקרה את סעיף 54(ב) לחוק החברות, המאפשר הטלת אחריות אישית על דירקטור ונושא משרה בחברה, במקרה שבית המשפט מצא כי התקיימו היסודות להרמת מסך מכוח סעיף 6(ג) לחוק החברות.

וזו לשון סעיף 54(ב) לחוק החברות (לפני שבוטל בוטל בתיקון
מס' 3 לחוק החברות):

"נוסף על הוראות סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) בשינויים המחויבים או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות, מוצדק להרים את מסך ההתאגדות בהליך נגד חברה, במקרים חריגים מטעמים מיוחדים וכאשר "השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם". סעיף זה נועד למצב בו ביקשו מתאגדים לעשות שימוש במסך ההתאגדות, על מנת להונות צדדים שלישיים המתקשרים עם החברה (ראה, א. חביב-סגל, "דיני חברות", (תשס"ז), בעמ'
297 - 291).

בתי המשפט גילו נכונות להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על מנהלים, כאשר עשו פעולות הגובלות בתרמית (ראה שם, בעמ' 298). בהתאם להלכה, אין צורך להוכיח את יסודותיה המלאים של עוולת התרמית, אלא די בכך שהנושים מוכיחים "פעילות קלוקלת" מצידם של קברניטי החברה, אשר אליה מתלווה "כוונת מרמה" ברמה זו או אחרת של חומרה.

ומן הכלל אל הפרט: הנתבע נתן כאמור הצהרה חד משמעית ובלתי מסויגת, שלפיה אין לו ספק כי השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שיינתן. הנתבע לא מצא לנכון לסייג את הצהרתו ולהגביל אותה לידיעות שלו באשר למצבה הפיננסי של השותפות למועד ההצהרה, אלא כאמור, הצהיר שתוכל לעמוד בכל

פסק דין
. הנתבע ידע היטב בעת מתן הצהרתו ובוודאי שהיה צריך לדעת, כי ייתכן ופסק הדין יינתן חודשים רבים לאחר מכן. חרף זאת, לא מצא הנתבע לנכון לסייג את הצהרתו האמורה. כך למשל, יכול היה הנתבע לציין כי הצהרתו נכונה ובלבד שמצבה של השותפות לא תורע בעתיד. זאת לא עשה. יכול היה הנתבע לציין כי הוא אינו יכול להבטיח במאת האחוזים כי הפסק ימולא בעתיד על ידי השותפות, שכן אינו יכול לצפות בוודאות את מצבה הפיננסי בעתיד. גם זאת לא עשה. לפיכך, לעניות דעתי, יש לפרש את הצהרת הנתבע כמצג שלפיו השותפות תוכל לשלם את פסק הדין בכל מקרה וללא קשר למועד שבו יינתן הפסק. אי תשלום פסק הדין על ידי השותפות למרות זאת, הפך את המצג שניתן על ידי הנתבע, למצג שווא, אשר ניתן בחוסר תם לב ובמטרה להביא למחיקת שמו מכתב התביעה, כמו גם מחיקת חברות אחרות בשליטתו וביניהן, שתי חברות ששימשו כשותפות בשותפות.

לנתבע היה אינטרס עליון, לגרום לכך שהתביעה נגד שאר הנתבעים וכנגדו, תימחק. אינני מקבל טענת הנתבע שלפיה היה ברור מלכתחילה בתביעה המקורית כי לא קיימת עילת תביעה נגד שאר הנתבעים. יש לזכור כי הנתבעות 2 ו-3 הנן חברות בע"מ ששימשו כשותפות בשותפות ועל פי סעיף 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975, כל שותף חב ביחד ולחוד בחובות השותפות. לפיכך, הסיכוי לחיוב נתבעות אלה יחד עם השותפות, לא היה נמוך כלל ועיקר. לגבי הנתבע עצמו, נטען בתביעה כי הלה הבטיח בעת ביקור בדירה כי הליקויים יתוקנו, כך שגם לגביו, אין לומר כי התביעה הייתה חסרת סיכוי לחלוטין.

משניתן על ידי הנתבע מצג אשר התברר כמצג שווא ומשניתן מצג השווא כדי להביא למחיקתו מכתב התביעה, כמו גם למחיקת חברות אחרות בשליטתו, אשר ייתכן והיו מחויבות על פי הפסק ושעה שהיום מסתבר כי חברות אלה דווקא, בניגוד לשותפות, הנן בנות פירעון (ראה דפי חשבון של חברת ג.פ.ח.מ. (עשר) בע"מ שצורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ואשר מעידות על פעילות מסחרית של משיכת שיקים וקבלת תקבולים לעומת חשבון השותפות שמעיד על פעולות של חיוב בעמלות וריביות בלבד), יש למצוא את הנתבע כאחראי אישית לתשלום פסק הדין.

זאת ועוד: במהלך שמיעת הראיות הסתבר כי בעת מתן ההצהרה בבית המשפט, ידע הנתבע היטב ולכל הפחות יכול היה לדעת, כי קיים סיכוי רב שהשותפות לא תוכל לעמוד בפסק הדין שיינתן וזאת בניגוד מוחלט להצהרתו.

הנתבע אומת בחקירתו הנגדית עם מצבה הפיננסי של השותפות במועד ההצהרה וקודם לה. הוצגו לנתבע דפי החשבון של השותפות, שצורפו על ידו ואשר מעידים על יתרות חובה בשנים 2001 - 2003 וכן המעידים על העדר פעילות ממשית בחשבון. הוצג דו"ח רשם חברות המעיד על חובות בגין אגרות לרשם, מאז שנת 2000, על-סך של 11,270 ש"ח. ראה בענין זה עמ' 6- 7 לפרוטוקול:

"ש. אני מחזיק דוח רשם חברות של השותפות, דנאל פורמות, ואני רואה שכל השנים אפילו תשלום לרשם החברות לא שילמת, אני אומר לך שכל זה נובע...

ת. דנאל פרומות סיימה את הבנייה של הפרוייקטים בשנת 98 או 99. אני לא יכול לדייק. לא היתה שום מגמה שהיא תמשיך לעשות פעילויות נוספות. היא המשיכה ועשתה תיקוני בדק לכל הדיירים להערכתי עד שנת 2002 ולא חשבנו לנכון שאנחנו נמשיך איתה. אמרו שאם אנחנו לא מפעילים אותה, אין טעם לשלם את האגרות".


אם כך, ניתן להסיק מעדותו של הנתבע כי כבר בשנת 1999, לכל המאוחר, ידע הנתבע שהשותפות איננה פעילה למעשה ואין כל כוונה שתמשיך לעשות פעילות כלשהי.

חיזוק לכך שהחברה הייתה במצב של חדלות פירעון כבר במועד מתן ההצהרה, ניתן לראות גם מדפי החשבון בנק שצורפו לתצהיר עדות הנתבע, מהם עולה כי החברה הייתה ביתרת חובה באותה עת, בעוד שכל הפעולות שנרשמו בחשבון היו כתוצאה מעמלות, ריביות בנק, וללא כל עדות להכנסות כלשהן מפעילות שוטפת של החברה.

כאשר נשאל הנתבע על דפי חשבון הבנק, חזר שוב על תשובתו הקודמת שלפיה השותפות לא הייתה פעילה כבר משנת 98, 99 (ראה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 27 – 28):

"דנאל פרומות משנת 98 או 99 התעסקה בליקויי דיירים בלבד . עשתה רק ליקויי דיירים. לא קנתה דירות, מכרה, לא פרוייקטים חדשים..."

מאידך כעולה מדפי החשבון, לחברת ג.פ.ח.מ (עשר) בע"מ (היא בעלת מניות בשותפות) הייתה פעילות בחשבון הבנק המעידה על הכנסות באותה עת. חרף זאת, התייצב הנתבע באותו דיון בבית המשפט, כנציג השותפות, והציג כלפי התובעים מצב דברים של "עסקים כרגיל" תוך מתן הצהרה חד משמעית ובלתי מסויגת שלפיה השותפות יכולה לפרוע כל

פסק דין
שינתן וכל זאת בזמן שכבר ידע זה זמן רב, כי השותפות אינה פעילה, למעט טיפול בתיקוני בדק.

הוכח לפני כי הנתבע עומד מאחורי כל התאגידים הקשורים לשותפות, הוא משמש כמנהל
בשותפות כן הוא בעל מניות ודירקטור בחברות שהינן שותפות בשותפות, כולל בחברת פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנייה בע"מ, שנמחקה אף היא מהתביעה המקורית.
כשנשאל בעדותו על מעמדו בחברות ענה כך (שם, בעמוד 4 – 5):

"ש.
נכון שכל החברות בהליך הראשון, אתה שולט בהן?
ת.
אני בעל מניות בפרידמן חכשורי והיא בעל מניות בגפחם ודנאל מוחזקות על ידי...
ש.
אבל אתה שולט בכולן?
ת.
אני בעל מניות בפרידן שמחזיקה את גפחם והיא מחזיקה בשותפות דנאל השקעות ופורומות.
ש.
אתה דירקטור בפרידמן חכשורי.
ת.
כן. אני המנהל. ואני גם בעל מניות והיה עוד אחד, נתן כהן שהוא היה הפעיל.
ש.
אתה היית הדירקטור בדנאל פרומות?
ת.
אני לא זוכר."


כמו כן, הנתבע עצמו אישר בסעיף 5 לכתב ההגנה את שליטתו בתאגידים שנתבעו בכך שאמר כי "התובעים הרחיקו לכת כאשר תבעו את הנתבע ואת החברות שבניהולו ו/או בבעלותו, רק בשל העובדה כי הנתבע היה גם מנהל בדנאל, על אף שהיה בתקופה הרלוונטית, מנהל שכיר בדנאל ותו לא".

כידוע, כבר נפסק כי יש להשתמש בעקרון תום הלב בעת בחינת תחולתן של העילות המופיעות בסעיף 6 לחוק החברות. ראה דברי כבוד הש' רובינשטיין בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ,
בעמ' 19, היפים לענייננו:

"(י"ח)
כללם של דברים: ס' 6 לחוק החברות ותום הלב
(1) כללם של דברים, מבקש אני אפוא לכרוך את סעיף 6 לחוק החברות גם לעניין תום הלב, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), וזאת הגם שמדובר בחוק ספציפי (חוק החברות) ובסעיף ספציפי מתוכו....(2)
גם אם לא נקבע מסמרות חדשים לעניין זה, דומני שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דע לך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם – אדם"....(3) דרך הילוכנו ראינו, כי סעיף 6 לחוק החברות, למצער בנוסחו טרם התיקון מתשס"ה, אפשר לראותו בחינת נגזרת נוספת של עקרון תום הלב, העקרון המוסרי של "מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה". פרשנותו לענין הרמת מסך צריך שתביא את תום הלב בחשבון.


במקרה שלפנינו, דומני שהתנהלותו של הנתבע מול התובעים, בבואו לבית המשפט כשהוא מציג מצג של "עסקים כרגיל" ונותן מצג מפורש בידיעה כי התובעים מסתמכים עליו, כל זאת כשבליבו הוא יודע כי השותפות כלל לא פעילה ואין בכוונתו להחיותה, אין לה הכנסות צפויות, אלא להיפך, כל פעילותה מתמצית בתיקוני בדק בית של רוכשי דירות ומכאן שסביר יותר שתהא צפויה רק להגדיל את התחייבויותיה יותר מאשר את הכנסותיה, הינה התנהלות מובהקת שבחוסר תום לב.

בחקירתו הנגדית ובכתב ההגנה, טען הנתבע כי הצהיר את שידע באותה עת (ראה בפרוטוקול בעמוד 5 ובסעיף 18.5 לכתב ההגנה). מדוע אם כן לא נתן הצהרה שעומד בקנה אחד עם כך. מדוע לא סייג את הצהרתו אז, כפי שהוא היום מוצא לנכון לסייגה?

לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על הנתבע חבות אישית כמנהל בשותפות לפי סעיף 54(ב) לחוק החברות.

אחריות אישית של הנתבע בשל ביצוע עוולה מכוח פקודת הנזיקין

התובעים טענו בכתב התביעה וחזרו על כך בסיכומיהם כי הנתבע, במתן המצג הכוזב בבית המשפט, רימה אותם. כידוע, הפסיקה הכירה בהטלת אחריות אישית על מנהל על יסוד ביצוע עוולה, גם אם המנהל פעל כאורגן של החברה. ראה בעניין זה
רע"א 7875/06 אמירה זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו):

"המבחן להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה כגון מנהלת או מנכ"לית, נקבע בפסיקה זה מכבר. הלכה היא כי אין דין מיוחד להטלת אחריות על אורגנים בחברה וכי יש ליישם לגביהם באופן אישי את המבחנים הרגילים של דיני הנזיקין (ע"א 407/89
צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח
(5) 661, 697 (1994); עניין שטיל, עמ' 790). אכן "...עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין" (
ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו
(2) 757, 794 (1982)). פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מודל זה נועד ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובה-בעת להימנע ממתן חסינות לאורגן המבצע עוולות נזיקיות (או עבירות פליליות) (ראו סעיפים 53 ו-54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;
עניין צור אור, עמ' 700 ו-703;
ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט
(3) 66, 76-74 (2004);
ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח
(5) 705, 743 (1994);
ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד ל"ה
(4) 253 (1981);
ע"א 9678/05
חב' בתימו בע"מ נ'
arrabon - hk - limited
([פורסם בנבו], 3.8.2008) פסקה 14;
ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח
(2) 36, 42 – 43 (2003);

אירית
חביב סגל דיני חברות
106, 108, 111,
346 – 350

(2007) (להלן: חביב סגל)). ודוק: הטלת אחריות נזיקית על החברה, או האפשרות להטלת אחריות כזו, אין בה כדי לשלול את האפשרות לחייב באופן אישי את נושא המשרה שפעל למען החברה, ובלבד כאמור שהלה קיים את כל היסודות הנדרשים לגיבושה של האחריות הנזיקית.

סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:


תרמית
תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון.

ומן הכלל אל הפרט: סבורני כי התנהגות הנתבע, כפי שכבר תיארתי בפרק הקודם, מקיימת את כל התנאים הדרושים לצורך הטלת אחריות אישית עליו מכוח סעיף 56 לפקודת הנזיקין. בהצהרתו הבלתי המסויגת, הציג הנתבע למעשה את השותפות כבעלת כוח כלכלי. זאת המשמעות של הצהרה שלפיה היא תוכל לעמוד בכל

פסק דין
. בדיעבד הסתבר כי בעת שניתנה ההצהרה, ידע כי לא כך פני הדברים ולכל הפחות עשה כן מתוך קלות ראש. אין ספק כי המצג ניתן על מנת שהתובעים יפעלו על פיו וימחקו את הנתבע ואת שאר החברות הקשורות אליו מכתב התביעה. המצג היה מכוון, אפוא, להטעות את התובעים, הטעה אותם בפועל, גרם להם לפעול על פיו ובסופו של דבר אף גרם להם נזק ממון, שכן פסק הדין לא שולם על ידי השותפות.

יש לחייב, אפוא, את הנתבע לשלם לתובעים את פסק הדין גם מכוח אחריות אישית לביצוע עוולת התרמית.

תם לב והשתק שיפוטי

ההצהרה שנתן הנתבע בבית המשפט, יש לראות בה, כפעולה משפטית. לפי סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, נקבע כי "...הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים הנובעים מחוזה".

הנה כי כן, באמצעות סעיף 61 הנ"ל, הוכנס עקרון תום הלב, למשפט הישראלי, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה.

בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו) נקבע כך:

"...תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו ... עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279, מפי הנשיא ברק).

החלת חובת תם הלב על הצהרת הנתבע שניתנה בבית המשפט שהייתה כאמור חד משמעית ובלתי מסויגת, יוצרת חיוב נוסף, גם אם חיוב זה לא נזכר במפורש על ידי הנתבע, שנובע מחובת תם הלב, שלפיו הנתבע אחראי לכך שהשותפות תשלם את פסק הדין.

ראה בעניין זה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 327 הקובע בעניין זה כך:

"...ההיבט השלישי הוא לעניין השלמת חסר בחוזה. היבט זה מניח כי החוזה פורש

(תוך התחשבות בעקרון תום הלב) ותוצאת הפירוש היא קיומו של חסר. עתה מופיע עקרון תום הלב בלבוש נוסף, הפעם לעניין השלמת החסר. בהיבט זה אנו עוסקים עתה. היבט זה נקשר בתפיסה הכללית, כי עקרון תום הלב אינו מוגבל אך להתוויית

דרך ראויה לביצוע חיובים חוזיים, אלא הוא מהווה גם מקור להוספת זכויות וחובות

לחוזה הקיים
. "...סעיף 39 לחוק החוזים
עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב..." (פסק-דיני בבג"צ 59/80
שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח
'
[
66
]
,
בעמ'
836
). וכן
-"...
הוראת סעיף

39
לחוק החוזים (חלק כללי) היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין

הצדדים..." (פסק-דיני בבג"צ 1683/93
יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' [
32
], בעמ'
708
)".

די, אפוא, בחובת תם הלב, שלא עמד בה הנתבע, כדי להקים את חיובו באישי בתשלום הפסק.

זאת ועוד: סבורני כי עילה נוספת לחיוב הנתבע במקרה דנן, נובעת מתורת ההשתק השיפוטי. עיקריה של תורה זו סוכמו על ידי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל,
בת.א. (ת"א) 65926/03 ציבלין תקשורת צעירים נ' גיים מניה בע"מ (פורסם בנבו):

"נקבע בפסיקה כי הטענה בדבר השתק שיפוטי, יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו, או בשני הליכים שונים. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט, ולכן תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למקרים שבהם מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר, ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה. כמו כן טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק. על-פי הפסיקה, אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם, כלומר: שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. תנאי זה נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים. לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר".


ומן הכלל אל הפרט: הנתבע הצהיר במפורש וללא סייג כי השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
שיינתן כנגדה. כפי שכבר ציינתי לעיל,
הנתבע בחר שלא לסייג את הצהרתו בדבר ונמנע מלומר שהצהרתו נכונה רק למועד ההצהרה וכי אינו יכול לדעת מה יקרה בעתיד לבוא. לפיכך, משניתנה הצהרה חד משמעית ובלתי מסוגית שכזו, הנתבע מנוע כיום מלבוא ולטעון כי השותפות אינה מסוגלת למלא אחר הפסק. התוצאה האופרטיבית שנודעת למניעות זו, הנה כי על הנתבע לשלם באופן אישי את פסק הדין.

זאת התוצאה שמתקבלת מהחלת בנפרד של חובת תם הלב ושל תורת ההשתק השיפוטי ובוודאי מהחלתם יחד.

התנהלות הנתבע במקרים אחרים ודחיית שאר טענותיו

למעלה מן הדרוש, החלטתי להתייחס לפסקי הדין אשר הובאו על ידי התובעים ואשר בהם לפי טענתם נמתחה ביקורת על ידי בית המשפט במקרים אחרים על התנהלות הנתבע.

כך למשל, בת.א. 5096/00 (בש"א 3040/01) דנ-אל פרומוט נ' כהן יואל, מתח בית המשפט ביקורת על הנתבע כהי לישנא: "...העד הותיר רושם קשה של מי שמבקש להתחמק ממילוי חובותיו, ואף סבור כי בית המשפט ילך שולל אחר דבריו... לאור האמור, אין לי אלא לחזור על הדברים שלעיל: אין לתת אמון בדברי מר חכשורי בתצהירו, ואין לתת אמון בדבריו בבית המשפט".

בת.א. 7239/97 סופר אקטיב בע"מ נ' דנאל חב' קבלנית בע"מ ואח', בתיק שבו נטען כי הנתבע התחייב אישית לכך שחברת פרידמן חכשורי תשלם את חובות העבר באותו מקרה, נקבע כי הנתבע הינו "...איש עסקים ממולח היודע היטב "לברוח" משאלות לא נוחות לו" וכי גרסת הצד שכנגד עדיפה על גרסתו תוך חיוב הנתבע לשלם באופן אישי את החוב.

מסקנותיי והכרעתי בתיק דנן התבססו על אופן התנהלות הנתבע במקרה דנן בלבד. העובדה שנקבעו לגבי הנתבע ממצאי מהימנות שליליים בתיקים הנזכרים לעיל, רק מחזקת את מסקנתי, אשר כאמור, עומדת ממילא על רגליה היא, ללא קשר למקרים הנוספים האמורים.

זאת ועוד: נוכח כל האמור עד כה בפסק הדין, כמובן שיש לדחות את טענות הנתבע בדבר העדר יריבות והעדר עילה כנגדו. כמו כן, יש לדחות את יתר טענות הנתבע. כך למשל, הטענה שלפיה קיים פגם בכך שלא פתחו התובעים הליכי גבייה נגד השותפות, הנה טענה תמוהה, נוכח המצב הפיננסי של השותפות בעת מתן הצהרת הנתבע וגם לאחר מכן, במועד מתן פסק הדין ועד היום. מהחומר שלפני, עולה כי הסיכוי לגביית החוב מהשותפות שאף בזמנו לאפס.

זאת ועוד: כעולה מההתכתבויות שהוצגו לפני, התובעים פנו אל באי כוח השותפות לאחר פסק הדין ונתקלו בתשובה מתחמקת. במקום להסביר מדוע פסק הדין אינו משולם, בחרו באי כוח השותפות להיתפס להזכרת שמו של הנתבע ושל חברת פרידמן חכשורי במכתבי בא כוח התובעים (ראו נספחי ז', ח' ו-ט' לתביעה). התובעים גם טענו כי הסתבר להם שהשותפות כבר אינה יושבת בכתובתה, טענה שלא נסתרה. בנסיבות אלה, לא היה כל פגם בהתנהלות התובעים.

לבסוף, העובדה שהשותפות תיקנה חלק מהליקויים לפי חוות דעתו של המומחה, אינה גורעת מהעובדה שלא שילמה את פסק הדין. ודוק: הנתבע לא סייג את הצהרתו לביצוע תיקונים בלבד, אלא נתן הצהרה כללית ובלתי מסויגת שלפיה השותפות תוכל לעמוד בכל

פסק דין
.

עגמת נפש

התובעים עתרו לחיוב הנתבע בסכום כולל של 35,000 ₪ אשר מורכב מסכומי פסק הדין (כ-21,500 ₪ נכון למועד הגשת התביעה) וכן מפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב אי תשלום פסק הדין (כ-13,500 ₪). הנזק הנטען של עגמת נפש, כמעט שלא פורט במסגרת התביעה, בה הוזכר הוא בשולי הדברים בלבד ובלאקוניות מרבית (ראה סעיף 8 לתביעה, שבו נרשם כי העתירה הנה לחיוב הנתבע לשלם את סכום פסק הדין וכן "נזק בלתי ממוני"). גם בתצהיר התובע לא מצאתי התייחסות ממשית, אם בכלל, לנושא עגמת הנפש. הוא הדין לגבי סיכומי התובעים. בנסיבות אלה, משלא פורטה הטענה ואף לא הוכחה למעשה באופן מינימאלי, דינה להידחות.

סוף דבר

אשר על כן, דין התביעה להתקבל. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את סכום פסק הדין בו חויבה השותפות, בסך של 16,000 ₪ בצירוף 1,600 ₪ + מע"מ בשיעור 18%, בהתאם לשיעור המע"מ שחל בזמנו והכל בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין נגד השותפות (9.12.02) ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, הנתבע ישלם לתובעים את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 9,000 ₪ + מע"מ. גובה שכר הטרחה נקבע על ידי בהתחשב בכך שיש לפסוק שכר טרחה ריאלי ובהתחשב בתוצאה, במשך ניהול ההליכים ובהתחשב בממצאים שלי לגבי התנהלות הנתבע.

כל הסכומים שנפסקו, ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבע ו/או בא כוחו.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ח
אדר תש"ע, 14 מרץ 2010, בלשכתי.














תאמ בית משפט שלום 22132/07 יורם אבידן, רינה אבידן נ' ישעיהו חכשורי (פורסם ב-ֽ 14/03/2010)