פסקי דין על רעות מימון | פסקי דין על רעות מימון

4122-09/08 א     03/03/2010




א 4122-09/08 רעות מימון נ' רעות מימון





בפני

כב' השופט סאאב דבור
תובעת

רעות מימון
נגד
נתבע

יניב טמיר
פסק דין
1. בתביעה כספית על סך 300,000 ש"ח עסקינן. התובעת עותרת בתביעתה לחייב את הנתבע בפיצוי בגין נזקים אלה: נזקיה הנפשיים, הרגשיים והממוניים, החזר יתרת הלוואה וכן, החזר סך השווה ל- 24,400$ ארה"ב – סכום שלטענתה הנתבע גנבו ממנה.
עובדות המקרה בקליפת אגוז

2. במהלך שנת 2008 התפתחה לה בין התובעת לבין הנתבע מערכת יחסים חברית אשר הבשילה לרמה של יחסים אינטימיים; זאת במהלך שהותם של השניים בארה"ב לצורכי עבודה. הקשר בין השניים החל הוא קורם עור וגדים עד שהבשיל למצב של אהבה ושניהם נהגו לבלות יחדיו כאשר הנתבע, גם ביחסו כלפי התובעת וגם במילים ומכתבים שנהג לשלוח לה, לא חסך במילים המעידות על אהבתו הנצחית כלפיה.

3. לטעמה של התובעת, היחס ביניהם הבשיל לכדי יחס מחייב. היא הבינה מהצהרותיו כלפיה בדבר רצינות כוונותיו וכי הוא רוצה להיות אב לילדיה ולחיות איתה לנצח. התובעת מתארת מערכת יחסים אשר התפתחה וממנה ברור היה כי מערכת יחסים רצינית היא.

4. בשלב כלשהו, נודע לתובעת כי הנתבע מאורס לאחרת. עם היוודע עובדה זו, ניסתה היא לסיים את הקשר ביניהם אלא שהנתבע עצר בעדה וניסה בכל מאודו להוכיח את אהבתו הנצחית אליה. התובעת הוסיפה והטעימה כי, בדיעבד התברר לה כי הנתבע שיקר לה והוליך אותה שולל ביחס להרבה נושאים. כך למשל, ביחס למקום וסוג עבודתו, באשר לקשריו עם גורמים ביטחוניים, עבודתו במוסד, הקמת אתר "הומלס" וכו'.

5. התובעת אף הוסיפה וציינה, כי הקשר בינה לבין הנתבע המשיך גם לאחר חזרתם ארצה וזה האחרון נהג לבלות איתה גם בבית הוריה. התובעת אף הלוותה לנתבע בשלב כלשהו הלוואה בסך השווה ל- 13,000$ – אותה הוא החזיר חלקית ונותר חייב לה סכום מסוים המהווה אחד ממרכיבי תביעה זו.

6. רכיב נוסף בתביעה זו הינו סך השווה ל- 24,400$. סכום זה, לטעמה של התובעת, גנבו הנתבע ממנה שעה שבילה אצלה בבית הוריה.

7. מכאן התביעה המונחת על שולחנו של בית המשפט. במסגרתה, עותרת התובעת לפצותה בגין נזקיה הנפשיים אשר נגרמו לה כתוצאה ממעשי התרמית, הכזב והבטחת השווא מצד הנתבע וכן להחזר יתרת ההלוואה ואת הסכום שנגנב ממנה.

8. ברור שהנתבע מתנגד לתביעה על כל מרכיביה ועותר לדחותה על הסף. הנתבע מודה במערכת היחסים אשר התפתחה לה בין הצדדים ואינו מתכחש לה. אולם, לטעמו, מערכת היחסים ביניהם לא היתה מחייבת כלל וכלל. המדובר היה במערכת יחסים אשר התאימה לשני הצדדים באותה התקופה בה שניהם שהו בארה"ב. לדידו, הוא אף אמר והבהיר לתובעת כי מערכת היחסים ביניהם תגיע לקצה מיד עם שובם לארץ. (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 18 שם). הנתבע בטיעוניו מתנגד לכל התביעה. לדידו, הוא הציג בפני
התובעת תמונה מלאה, לא שיקר לה במאומה כי אם הציג בפני
ה את העובדות לאשורן. כך למשל, הוא הבהיר לתובעת שהוא מאורס לאחרת בשם הדס איתה הוא מתכוון להתחתן ולייסד משפחה.

הנתבע אף ציין כי, גם לתובעת היו קשרים קודמים עם גברים וכאלה שהקשר ביניהם היה חופף לקשר איתו. כך ששניהם ידעו כי המדובר הוא בקשר הוא לא רציני ומכאן, שניהם לא פיתחו ציפיות.

9. הנתבע מודה שהתובעת הלוותה לו כספים אולם לטעמו, הוא החזיר את ההלוואה במלואה ולא נותר חייב לה מאומה. לציין בעניין זה כי, חלק מסכום ההלוואה השיב הוא בשלב כלשהו לפני הגשת התביעה ואת החלק השני, סך השווה ל- 8,000$ לאחר הגשת כתב התביעה. באשר לגניבה, מתנער הוא מאחריותו ביחס להתרחשות הנטענת ומבקש להוציאו ממעגל האנשים נגדם יש להפנות אצבע מאשימה. הוא אף צירף תוצאות בדיקת פוליגרף ממנה עולה כי הוא יצא דובר אמת.

10. לא מצאתי מקום להרחיב בטענות הצדדים יתר על המידה. שני הצדדים אינם מתכחשים לעובדות באשר ליחסים והקשר אשר התפתח ביניהם. התובעת אף צירפה ראיות ביחס להרבה מסרים אותם שלח לה הנתבע והנתבע אינו מתכחש להם.
ראיות הצדדים

11. הצדדים לא השכילו לסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי פשרה ונועם והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של אלה: חברתה מאיה חימוביץ, שני אחיה מוטי ותומר מימון, אימה מרגלית מימון, מר יוחאי קטרון, בעל משרד לבדיקת פוליגרף וכן את הגב' פנינה מלכה – עוזרת בית - המנקה. זאת בנוסף לתצהירה היא. אותם מצהירים נחקרו בפני
י על תצהיריהם.

12. מטעם הנתבע הוגשו, תצהיר עדות ראשית שלו ושל חברו, מר ליאור לוי. שניהם נחקרו בפני
י על תצהיריהם.

13. בסוף ישיבת ההוכחות, ציווה בית המשפט על הגשת סיכומי טענות הצדדים בכתב; וכך היה.
דיון והכרעה

14. כאמור, התובענה כוללת שלושה ראשי נזק, נזקים נפשיים בשל הכזב והבטחות השווא, החזר יתרת ההלוואה וכן הגניבה. נדון להלן בכל ראש נזק בנפרד.

15. אקדים ואומר כי, עדותו של הנתבע הייתה רציפה אותות של חוסר אמינות ובתור שכזו לא נמצאה עליי כעדות אמינה ומהימנה שמצדיקה את אימוצה וקבלתה אל חיקו של

פסק דין
. גם עדותו של עד ההגנה מטעמו, לטעמי, לא תרמה רבות לגרסתו של הנתבע ואף הבליטה מספר סתירות בפרשת ההגנה. מסקנתי זו ביחס לעדותו של הנתבע ועדיו מתהפכת היא ולובשת גלימה של אמינות ומוצקות עת בא אני לבחון את אמינות ומהימנות דבריה של התובעת עצמה והעדים שהעידו מטעמה. המדובר הוא בעדויות עקביות, התומכות-משתלבות אחת ברעותה ויוצרות תמונה די מוצקה ביחס להתרחשויות. גם אם היו סתירות, הרי כי המדובר הוא בסתירות שטחיות ושוליות שאינן יורדות לשורש של פרשת התביעה ו/או מקעקעות אותה.

16. השאלה הניצבת בפני
נו היא; האם יש בעובדות כפי שהוכחו בפני
כדי לבסס עילת תביעה נגד הנתבע.
הכזב והבטחת השווא

17. התובעת בעדותה, ציירה בפני
י תמונה של נתבע חשאי המוקף ערפל סמיך כאשר הנסתר ביחס אליו רב על הנגלה. הצדדים, התובעת והנתבע, ניהלו מערכת יחסים אינטימית וחמימה. הנתבע הצהיר בפני
התובעת על אהבתו הנצחית, התכתב איתה באמצעות דואר-אלקטרוני וגם שם הפגין הוא אהבה וחיבה לתובעת ודאג להבליט את היחס החם ביניהם. עדי התביעה העידו בפני
, ועדותם כאמור נמצאה כאמינה ומהימנה עליי. הם תמכו בגרסת התובעת באשר לטיב מערכת היחסים בין השניים והקשר ביניהם. אחיה של התובעת אף העיד ביחס לכוונותיו של הנתבע להתחתן עם אחותו/התובעת (ראה עדותו בעמ' 13 לפרוטוקול). כך גם, העדה מאיה, ציינה, כי הנתבע יצר אצלה רושם חיובי, הן בנוגע לרצינות מערכת היחסים בינו לבין התובעת והן בנוגע לאהבתו אליה ורצונו להביא ממנה ילדים. אומנם עדה זו הצהירה בפני
י כי לא זכרה שהנתבע הבטיח לתובעת לשאת אותה לאישה, אולם, ממהלך רוח הדברים היה ברור שזו הייתה כוונתו, כך לדידה של אותה עדה.

18. האם התובעת ידעה מלכתחילה שהנתבע מאורס למישהי אחרת בשם הדס? האם הוא חשף זאת בפני
ה? האם באמת הנתבע הבהיר לתובעת שמערכת היחסים ביניהם תבוא לקיצה עם חזרתם ארצה?

19. מהעובדות כפי שהוכחו בפני
י, התשובה לשאלות שהצבתי לעיל, שלילית היא. כפי שפתחתי וציינתי, עדויות התביעה אמינות ומהימנות עליי ומצאתי לתת בהן אימון ולאמצן אל חיקי. לטעמי, הוכח בפני
י שהנתבע לא גילה לתובעת את עובדת היותו מאורס. הנתבע הוליך אותה שולל והרעיף עליה דברי אהבה וחיבה; כל זאת שעה שהוא ידע כי אין כל כוונה מצידו למיסוד קשר רציני, מתמשך ומחייב.

הוסף לכך, הנתבע העיד בפני
י כי, "אני אמרתי לתובעת שכשאנחנו חוזרים לארץ הרומן בינינו נגמר" (עמ' 18 לפרוטוקול באמצע). הנתבע לא ידע לספק הסבר המניח את הדעת איך זה מתיישב עם העובדה לפיה, לאחר חזרתם ארצה, ביקר הוא בבית הוריה של התובעת ואף קיבל ממנה הלוואה והמשיך עדיין להיות איתה בקשר. בתשובה לשאלת בית המשפט הוא השיב בזו הלשון: "מדובר בגעגועי פרידה ויכול להיות שכאופציה אם אני ארים איזה עסק בפלורידה אז נשמור על קשר" (ראה עמ' 21 לפרוטוקול). ניכר מתשובותיו של הנתבע במהלך חקירתו בפני
י, כי המדובר הוא בתשובות סותרות, מתחמקות, הנסמכות על כרעי תרנגולת ובינם לבין המציאות אין ולא כלום. אין בית המשפט תר הוא רק אחר המלים הנאמרות והמובאות בפני
ו. רק התמהיל הנוצר בין המשמעות של אותן מלים לבין אותות האמת והשקר הצצות מבין דברי הנתבע; יהא בו כדי לנווט את אוניית ההכרעה בסוגיה הנידונה אל עבר התוצאה הראויה והצודקת. במקרה העומד בפתחנו, הנתבע נשען הוא על בסיס רעוע וחסר אמינות. עובדה זו אך מחזקת היא את המסקנה אליה הגעתי.

לא זו אף זו; הנתבע בחקירתו בפני
ידע להגיד במדויק באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה מקום גילה הוא לתובעת את דבר היותו מאורס להדס. וכך הוא העיד בפני
: "אני אומר לך שהתובעת יודעת על הדס מיום 27/12/07 במסעדה במנהטן בשעה 23:00, שם ישבנו ודיברנו ואמרתי לתובעת שהדס תהיה האמא של הילדים שלי" (ראה עמ' 19 לפרוטוקול). נשאלת השאלה, מדוע טענה זו לא באה לידי ביטוי בהזדמנויות קודמות. אין לטענה זו זכר לא בכתב ההגנה וגם לא בתצהיר העדות הראשית מטעמו.

20. העובדות כפי שהונחו בפני
י, עדויות עדי התביעה והמסמכים אשר צורפו, מוכיחים הם את טענת התובעת לפיה, הנתבע הוליך אותה שולל גם ביחס לעבודתו. הנתבע פיזר אי-בהירות וערפל סביב עבודתו. הנתבע יצר את הרושם כי הוא עובד בדברים חשאיים ובטחונים שאין ביכולתו לגלותם. פעם גרס, כי הוא עובד בשרותים חשאיים של המדינה; פעם טען שהוא הקים אתר "הומלס"; ופעם אחרת טען שהוא שותף או עובד בחברת סופרנוס וכהנה וכהנה טענות. אודה ולא אבוש, כי גם אני לא הצלחתי להגיע לעמק השווה ולהבין באמת ובתמים במה עסק הנתבע. אולם, ברור הדבר כי אין בידי לאמץ את טענתו בדבר היותו משולב בעבודה כה רגישה וכה חשאית. (אני מפנה בעניין זה לעדותה של עדת התביעה, מיה חיימוביץ וכן לעדותו של מוטי מיימון בעמ' 13 לפרוטוקול).

21. גם אם הוכח בפני
כי הנתבע הוליך את התובעת שולל והבטיח הבטחות שווא, עולה השאלה - האם יש בכך כדי לבסס עילת תביעה כנגדו? מעיון בכתבי הטענות, ברי כי התובעת ביקשה להסתמך על הוראות סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולפיכך, ביקשה לפצותה בלא פחות מהסך של 184,850 ₪. יש לציין כי התובעת לא פירטה את נזקיה ובחרה לנקוב בסכום כללי מבלי להתכבד ולהמציא פירוט מינימלי כלשהו. התובעת הסתפקה בציינה, "בהתנהגותו החצופה והאכזרית פגע הנתבע בביטחונה העצמי של התובעת וגרם לה נזקים רגשיים, נפשיים וממוניים קשים" (שם בסעיף 28 לכתב התביעה). לצד זאת, וכך גם בעדותה של התובעת בפני
י, עולה כי, לא נגרם לה נזק ממון ממשי בגינו היא תובעת במסגרת הליך זה.
עוולת התרמית

22. כותרתו של סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), עוולת התרמית. יסודות עוולת התרמית נלמדים מסעיף 56 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

"56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

נטל ההוכחה בתרמית

23. עול ההוכחה בטענת תרמית רובץ הוא על בעל הדין אשר מעלה טענה זו. במישור האזרחי, די ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, כשהגרסה המתקבלת היא הגרסה המסתברת והסבירה יותר, גם אם אין היא וודאית. בדרך כלל, די בכך שהגרסה העולה מן העובדות של צד אחד, תהא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו על ידי הצד שכנגד. זאת, לעומת מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת תרמית במישור הפלילי, שם הנטל הוא כבד יותר, ויש להוכיח קיומה של עבירה פלילית מעבר לכל ספק סביר.

יחד עם זאת, כאשר מבקשים להוכיח את עוולת התרמית, נדרשת מידת הוכחה גבוהה יותר. ראו לעניין זה ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253 בו נקבע:

"אך טבעי הוא שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא ...אולם אפילו בדונו בעניין מעין פלילי אין בית המשפט דורש בהליך אזרחי הוכחה בדרגה הנדרשת בפלילים."

יסודות עוולת התרמית

24. מלשון סעיף 56 לפקודת הנזיקין עולה כי לעוולת התרמית חמישה יסודות מצטברים:

א. היצג כוזב של עובדה;
ב. העדר אמונה באמיתות המצג מצד המציג, גם אם הדבר נעשה מתוך קלות ראש;
ג. כוונה שהתובע יוטעה ע"י המצג ויפעל בהסתמך עליו;
ד. התובע הוטעה ופעל על סמך המצג;
ה. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג.

ולענייננו

25. גם אם נניח לרגע קט כי התובעת הוכיחה את ארבעת היסודות הראשונים של העוולה, הרי, ביסוד האחרון של הוכחת נזק ממון ממנו סבלה עקב פעולתה על סמך המצג, כשלה היא.

היסוד האחרון המצטבר אותו נדרשה התובעת להוכיח לשם קיומה של עוולת תרמית הוא כי נגרם לה נזק ממון ממשי, להבדיל מנזק נפשי. (ראה ספרו של פרופ' גד טדסקי "דיני הנזיקין, העוולות השונות – תרמית", מהדורה שניה, הוצאת הפקולטה למשפטים, האונ' העברית בירושלים).

ובענייננו, לא הוכח בפני
י כי נגרם לתובעת נזק ממון ממשי. התובעת לא פירטה כל נזק כזה שנגרם לה. טענתה מסתכמת בנזקים נפשיים ורגשיים. אף מעבר לכך, גם בהנחה וניתן היה לפצות בגין נזקים נפשיים אלה ואחרים, הרי עדיין, גם נזק כזה לא הוכח בפני
י במידה הדרושה. התובעת מציינת שנפגע ביטחונה האישי ואיבדה אימון בבני אדם בכלל ובגברים בפרט. ניכר בפני
י שאין כך הם פני הדברים. התובעת שעמדה מולי הפגינה בטחון עצמי ראוי לציון. כן, הובאו ראיות לפיהן היא נשארה כמי שמסוגלת ויכולה לפתח מערכת קשרים תקינה עם אנשים ואף גברים אחרים.
יצוין, כי בדיון בפני
י, וויתר בא כוח התובעת על חקירתו של חוקר פרטי מטעם הנתבע בציינו, כי אינם מתכחשים לעובדה כי התובעת היתה בקשר רומנטי עם גבר לאחר ניתוק הקשר שהיה עם הנתבע. (עמ' 15 לפרוטוקול)

הפרת הבטחת נישואין

26. אציין ולא ארחיב כי, גם אם התובעת היתה תולה את יהבה בעילה של הפרת הבטחת נישואין, עדיין לא היתה מצליחה היא בהוכחת תביעתה. בתביעות כגון דא, לא אחת נפסק, כי על המבקש להוכיח את העילה, לעגן זאת בראיות מוצקות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים, והן בראיות חיצוניות. כמו כן, נפסק כי, נטל השכנוע המוטל על התובע הינו נטל כבד ולא מבוטל. בתי המשפט נהגו לקבל תביעות מסוג זה בעיקר בנסיבות בהן היתה אינדיקציה ממשית, ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחת נישואין כגון דא כמו במקרים בהם קבעו הצדדים תאריך ברור לחתונה, נרשמו ברבנות, חילקו הזמנות ועשו את הסידורים הדרושים. ראה לדוגמה, ע"א 647/89 ראלף שיפברג נ' תמר אבטליון, פ"ד מו(2), 169 (להלן: "שיפברג"); ע"א 415/91 יצחק ממן נ' רחל טריקי, פ"ד מז(2), 652; ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6), עמ' 214 .

27. ולענייננו, לא הוכח בפני
במידה הדרושה במשפט אזרחי כי עסקינן בהפרת הבטחת נישואין. במה הדברים אמורים?

ראשית, לא הוכח בפני
י שהנתבע הציע לתובעת נישואין. העדים גם העידו על כך מפורשות כי, הצעת נישואין לא היתה. הם למדו על כך ממערכת היחסים אשר התפתחה בין הצדדים והקשר החם והאהוב ביניהם. לא למיותר לציין, כי מדובר בתקופה קצרה של כמה חודשים במהלך שנת 2008.

שנית, לא הוכח ולא נטען בפני
י כלום באשר לקשר בין התובעת לבין משפחת הנתבע או בכלל. הלא סביר הוא במקרים של הבטחת נישואין להכיר לפחות את המשפחה של הצד השני? אמנם התובעת הכירה לנתבע את משפחתה והוא נהג לבלות אצלם בבית ואף לישון אצלם. חברו של הנתבע, העד ליאור לוי, העיד בפני
י בציינו כי לא הכיר את התובעת ורק ביום הדיון בבית המשפט זכה לפגוש אותה לראשונה. עד זה העיד בפני
י, כי הוא היה בקשר עם הנתבע גם בזמן שהוא שהה בארה"ב ועדיין, לא סיפר לו אודותיה!.

שלישית, לא ברור כלל מתי בדיוק התכוונו הצדדים להתחתן. העניין הזה לא עלה בכלל. לא דובר על חתונה; לא על מועדים ולא על מוזמנים. הצדדים הכירו ביניהם תקופה קצרה. הרושם אשר נוצר הוא כי עסקינן במערכת יחסים שהייתה בחיתוליה ולא הבשילה לכדי יחס או קשר מחייב כלשהו.
28. לסיכום פרק זה

צא ולמד, התביעה ברכיב זה לא הוכחה בפני
י על כל מרכיביה ועל כן, לא מצאתי מקום לקבלה ולפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בגין נזקיה הנפשיים הנטענים.

גם לאחר שבית המשפט מצא לתת אימון בגרסתה של התובעת ושל העדים מטעמה ולדחות בכך את גרסת הנתבע ולא לתת בה אימון, עדיין, לא ניתן למתוח את הקו עד קביעה ולפיה אותה מסכת עובדתית הולידה עילת תביעה כדבעי.

החזרת יתרת ההלוואה

29. מכאן לתביעה ברכיבה השני.

30. כפי שהוכח בפני
י, אין וויכוח בין הצדדים ביחס לעצם העובדה כי התובעת הלוותה לנתבע, בסמוך לאחר שובה ארצה בחודש יוני 2008, סך השווה ל- 13,000$ ארה"ב. כן, אין מחלוקת כי הנתבע החזיר לתובעת חלק מההלוואה ונותר חייב לה סך השווה ל- 8,000$. התובעת בתביעתה העמידה את סכום ההחזר על סך של 29,750 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, 08/09/08. הנתבע – ועל כך אין וויכוח – שילם לתובעת בשיק בנקאי בחודש פברואר 2009 את הסך האמור. בכך לטעמו, סגר הוא את ההלוואה והחזיר את היתרה במלואה.

לדידה של התובעת, היה על התובע להחזיר את הסך השווה ל- 8000$ לפי שער הדולר נכון ליום התשלום. השער עמד על 4.2 נכון למועד התשלום אם כך, היה על הנתבע להחזיר סך של 33,600 ₪. התוצאה היא איפוא, על הנתבע לשאת בהפרש בסך של 3,850 ₪.

31. לטעמי, לא הוכח בפני
י מועד התשלום בפועל. בחודש פברואר 2009 התנדנד שער הדולר בסביבות ה- 4.125. על כן, קובע אני כי היה על הנתבע להחזיר לידי התובעת סך של 33,000 ₪ ובניכוי הסכום אשר שולם בפועל על ידו, נותר הוא חייב לה סך של 3,250 ₪.
הגניבה

32. נעבור עתה לתביעה ברכיבה השלישי.

33. אקדים ואומר כי יש לקבל את התביעה ברכיבה זה ולחייב את הנתבע בסכום הנתבע בהתאם. מכלול הראיות הנסיבתיות מתנקזות הן אל עבר מסקנה אחת ויחידה ולפיה עלה בידי התובעת להוכיח את התביעה ברכיבה זה.

ראיות נסיבתיות

34. בעניין ראיות נסיבתיות וקבילותן, ראה דיון מורחב בספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, תשס"ד – 2003 בעמ' 688 ואילך (להלן: "קדמי").

כך למשל, בע"פ 3792/01 נקבע כי: "...יש לבחון אם לאור מהותן .. ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם ...וכן לאור היפותיזה סבירה אחרת ... אם יש מקום להסקת מסקנה חד משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמו של הנאשם ...". ראה בספרו של קדמי בעמ' 694 .

כן, ראה בהמשך בספרו של קדמי בעמ' 699 שם:

"הכלל הוא, כי כוחה של ראיה נסיבתית אינו נבחן אגב בידודה מיתר הראיות שבאו בפני
בית המשפט, אלא – נהפוך הוא: "כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראיה נסיבתית בנפרד ובאורח עצמאי אלא לאור הראיות האחרות"; ו"במקום שבו מבקשים ליישם הרשעתו של נאשם על מקבץ של ראיות נסיבתיות ... אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני
עצמה חייבת להספיק ... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות .. שכל אחת מהן ... אינה מספקת כשלעצמה.."
קדמי בעמ' 699. ראה גם הערות השוליים שם.

רמת ההוכחה בטענת הגניבה

35. לעניין נטל ההוכחה הדרוש לצורך הוכחת טענת גניבה במישור האזרחי, גורס ב"כ התובע בסיכומיו כי נטל ההוכחה הדרוש להוכחת טענות כגון אלה הינו גבוה יותר מהרגיל במשפט האזרחי. ראה סעיף 25 לסיכומיו.
בקביעה זו מאמץ ב"כ הנתבע את הגישה המחמירה בין הפוסקים, ולפיה קיימת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית, וראה דעת כב' השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ (1) 589 (להלן: "פס"ד זיקרי") ופסק דינם של כב' השופטים שמגר ומצא בע"א 6465/93 אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן ואח', תק-על 95 (2), 1323 (להלן :"פס"ד כהן").

לעומת פוסקים אלו, נראה כי ההלכה המחייבת היא זו אשר נמנעה מליצור רמת הוכחה שלישית (ראה פסק דינו של כב' השופט ברק בפס"ד זיקרי לעיל, ופסק דינו של כב' השופט קדמי בפס"ד כהן לעיל), ושימת דגש על "רצינות הראיה" להבדיל מ"רמת הוודאות", דהיינו, להוכחת טענות דוגמת תרמית וגניבה במישור האזרחי יש צורך בכמות ורצינות ראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט לצורך הטיית מאזן ההסתברויות.

ולענייננו

36. התובעת מבקשת להסתמך על מספר ראיות נסיבתיות שיש בהן לטעמה כדי להוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה הנתבע הוא שגנב את הכספים להם טוענת התובעת. ב"כ התובעת הקדיש את החלק הארי בסיכומיו להוכחת טענה זו.

גם הנתבע הקדיש חלק נכבד מסיכומיו לעניין זה. לטעמו, לפי הראיות כפי שהונחו בתיק בית המשפט, כל מסקנה הגיונית היא ולא ניתן לקבוע מסמרות ולהגיע למסקנה אחת ויחידה, כפי שגורסת התובעת.

37. כפי שפתחתי וציינתי, עדותו של הנתבע ושל העד מטעמו לא נמצאו עליי אמינות ולא מצאתי לאמצן. האמור מתייחס גם לרכיב זה של התביעה ולהשתלשלות העניינים.

38. מהעובדות כפי שנפרסו בפני
י, ניתן ללמוד כי, הנתבע היה מבין היחידים אשר נחשפו למיקומה של הקופסה בה החזיקה התובעת את כספה. לא אחיה, לא אימה וגם לא המנקה ידעו איפה היא מחזיקה ומחביאה היא את כספיה.

כן, סמיכות הזמנים כפי שמתארת התובעת, ופרק הזמן שחלף בין הרגע בו הוציאה את הסך 1,100$ לבין השלב בו התבקשה להביא עוד סכום מסוים, בנוסף לעובדה כי באותו פרק זמן לא נכחו אנשים בסביבת עליית הגג מלבד הנתבע – אך מחזקים הם את המסקנה בדבר מעורבותו של הנתבע בעניין.

39. לצורך בחינת שאלה זה, יציב בית המשפט לעצמו כמה שאלות אשר התשובות עליהן תפלסנה את דרכו נכונה למסקנה המתבקשת.

40. הנתבע העלה שאלה לפיה, האם באמת החזיקה התובעת כספים בסכום כזה או אחר בקופסה כלשהי בעליית הגג? זו השאלה הראשונה עליה יש לתת את הדעת. ככל והתשובה לכך חיובית היא, כי אז נעבור לבחינת שאלת "החשודים" בהיעלמות הקופסה. מיהם אותם אנשים נגדם אפשר להפנות אצבע מאשימה? הנתבע, תומר מימון - אחיה של התובעת, פנינה מלכה – המנקה. הם אלה אשר נכחו בבית בזמנים הרלבנטיים.

לטענת התובעת, היא החזיקה בחסכונות סך השווה ל- 38,500$ של ארה"ב. מתוך סכום זה, היא הלוותה לנתבע סך השווה ל- 13,000$. בהמשך, ובבוקר יום טיסתה לחו"ל עם בני משפחתה, היא יחד עם הנתבע הוציאה מהקופסה סך השווה ל- 1,100$. הסכום הנותר שווה ל- 24,400$. זה הסכום לו טוענת התובעת כי נגנב ממנה.

הנתבע תוהה איך הצליחה התובעת להרוויח ולחסוך סכום כזה וניסה לעורר תהיות בעניין. מעניין איך הנתבע לא תהה בעניין עת הלוותה לו את הסך של 13,000$. אמינותה של התובעת, עדותה העקבית, הרציפה שהייתה מהולה בניחוח של אמת וכאב יש בה כדי להצדיק את המסקנה לפיה אני מקבל אני את טענתה וקובע כי אכן בקופסה החזיקה היא את הסך האמור. התובעת עמדה איתנה מאחורי טיעון זה ולא מצאתי מקום לקבוע אחרת. כן, לא הובאה בפני
י כל ראיה אחרת שיש בה כדי לסתור מסקנתי זו.

למיותר לציין, כי עצם העובדה כי התובעת לא צירפה תלושי משכורת ולא גילתה אותם במסגרת הבקשה לגילוי מסמכים (טענה ממנה מנסה הנתבע להיבנות ובכך לטעת ספק באשר לסכומי הכסף הנטענים) אין בה כדי לחתור נגד אמינותה של התובעת. עובדה כי התובעת החזיקה את הסך של 13,000$ ועל כך אין עוררין. עובדה כי התובעת הוציאה בנוסף סך נוסף של 1,100$ ועל כך אין עוררין. אם כך, אך סביר הוא כי היא החזיקה עוד סכומים. כאמור, מהימנותה של התובעת ואופיה האמין מחזקים הם את מסקנתי.

41. מכאן לשאלת מעגל החשודים.

נתחיל בגב' פנינה מלכה - המנקה. כעולה מתצהיר העדות הראשית של העדה פנינה, וכן לפי עדותה שנראית לי אמינה ומהימנה, באותו פרק זמן, בו נעלמה הקופסה היא כבר סיימה את עבודתה בקומה העליונה ולא נכחה בסביבת עליית הגג. כמו כן, עסקינן במנקה העובדת אצל משפחת התובעת קרוב ל- 12 שנים ואף מחזיקה היא את מפתח הבית. לו חפצה היא בכך, היא יכלה לבצע את זממה בכל עת ובמועדים נוחים יותר. כן, חצי האשמה הבולטים והמזדקרים המופנים הם כלפי הנתבע ואופיו חסר האמינות של הנתבע, יש בהם כדי להרחיק את החשד מהמנקה.

בעדותה בפני
י, נחקרה העדה רק בנושא אחד וציינה: "... באותו יום לא הבנתי מה קרה שם, לא ידעתי שום דבר או שנעלמה קופסה ידעתי את זה אחר כך".

תמיכה לעדותה של המנקה ניתן למצוא בעדותה של האם, הגב' מרגלית מימון. עדה זו העידה בפני
בעמ' 15 לפרוטוקול, בציינה:

"כשחזרתי הביתה פנינה היתה בבית, היא היתה בקומה של חדרי הילדים, ניקתה שם את השירותים, פנינה לא היתה מעורבת, היא הרגישה שקרה משהו בבית, היא לא היתה מעורבת וככה זה נשאר, אחר כך היא נסעה הבית, אנחנו לא דיברנו איתה על הנושא הזה..."

לאור האמור, ובשים לב לדברים של גב' מרגלית מימון והמנקה עצמה אשר יונקים הם ממעין צלול של אמת ותיאור עובדתי רציף ומדויק, אין ספק כי, אין לגב' פנינה כל נגיעה ו/או קשר באקט הגניבה של הקופסה.

תומר מימון הינו אחיה של התובעת. האם תומר הוא זה אשר גנב את הקופסא? לא ולא. דבריו וגרסתו לפיהם אין לו כל קשר למעשה הגניבה הינם אמינים עליי ואין כל רבב הדבק בו. עד זה עמד הוא על דוכן העדים והשאיר רושם של יושר ואמינות.

נותרנו עם הנתבע. הוכח בפני
שהנתבע נחשף למקום הקופסה ועל כך אין עוררין. כפי שהעידה התובעת בפני
, ( וכאמור עדותה נמצאה עליי אמינה ), הנתבע הוא היחיד אשר נותר בקרבת מקום עליית הגג באותו פרק הזמן בו נעלמה הקופסה. ראה עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול. הנתבע בעדותו לא ידע לסתור את דבריה של התובעת. עדותו היתה מפוקפקת ובלתי אמינה.

הוסף לכך; לאחר המקרה, נסע הוא לחברו הטוב ליאור לוי – שהינו שוטר במקצועו. הנתבע מסר כי לא מצא לנכון לספר לאותו ליאור את כל הסיפור של הקופסה (ראה עמ' 19 לפרוטוקול). לטענתו, הוא סיפר לליאור על האירועים ביום שישי, בגינה שלו, כשבועיים שלושה אחרי האירוע. (שם בעמ' 19). בנקודה ספציפית זו, רואה אני לנכון להפנות לעדותו של עד ההגנה עצמו, ליאור לוי, בה הוא סותר את דבריו של הנתבע בציינו:

"למחרת, כאשר ישבנו בגינת בית הורי, הנתבע סיפר לי בפרוטרוט אירועיו עם התובעת יום קודם ושהיא טוענת שנעלמה קופסה של כסף, שהיא הראתה לנתבע יום קודם לכן" (ראה סע' 7 לתצהיר העדות הראשית מטעם ליאור).

אין מנוס מהתייחסות לבדיקת הפוליגרף. גם ביחס לעניין זה עדותו של הנתבע היתה מזוהמת ונדף ממנה ריח רע. הנתבע נאחז בעובדה כי הוא זה שהציע לפנות לבדיקת פוליגרף; וכאילו בכך די. לדבריו, הוא אף ביקר אצל אותו מומחה אליו הפנתה אותו התובעת ומשום מה, כאשר נכח לדעת שרק הוא ניגש לבדיקה, סירב הוא להיבדק. כך אף לדידו הוא עצמו (ראה עמ' 20 לפרוטוקול). אותו מומחה פוליגרף, מר יוחאי קטרון, אותו הביאה התובעת כעד מטעמה, ציין כי הנתבע ביקש להתערב בניסוח השאלות אשר יוצגו לו ואף להכתיב אותם. משלא נענה המומחה לדרישותיו, סירב הוא להיבדק.

מחד, עדותו של המומחה, שהינו עד נטרלי ואובייקטיבי, נראית לי סבירה והגיונית ויש בה כדי לתאר את ההתרחשויות כהוויתן ללא כחל וסרק. מנגד, עדותו של הנתבע, גם ביחס לבדיקת הפוליגרף, היתה מוזרה, חסרה ויש בה כדי ללמד על כך כי, ככל הנראה, הנתבע נמנע מלבצע את הבדיקה, ללא כל מעורבות מצידו מנוסח השאלות, מחשש כי שקריו ייחשפו.

הנתבע טען לקיומה של בדיקת פוליגרף אחרת אותה עבר ולפי ממצאיה, יצא הוא כדובר אמת. אלא מה? אותה בדיקת פוליגרף נערכה ללא הסכמה מצד התובעת וללא תיאום איתה. בעניין זה אף יצוין כי, הוגשה בקשה מטעם התובעת להוצאת אותה חוות דעת מתיק בית המשפט משזו לא נערכה ולא הוגשה בהסכמת הצדדים ובהיותה בלתי קבילה. מטעם זה אף ויתר ב"כ התובעת על חקירתו של המומחה שערך אותה חוות דעת. לא מצאתי מקום לתת משקל לבדיקת פוליגרף זו במיוחד מקום בו עורך הבדיקה לא נחקר. איננו מוצא מקום לקבל בדיקה חד-צדדית שנערכה בתנאים הנוחים לנתבע. משכך, אין מקום ליחס משקל לבדיקה זו ולמסקנותיה.

בנושא בדיקת פוליגרף, אציין ולא ארחיב בעניין זה את הלכת ביאזי כפי שנקבעה בע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446 ולפיה: אין מניעה להתיר קבילותן של תוצאות בדיקת פוליגרף בהליכים אזרחיים; זאת בתנאי ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול-דעתו של בית המשפט. כפועל יוצא מכך, לא מצאתי מקום לאמץ את האמור באותה חוות הדעת.

42. מכל המקובץ, המסקנה ההגיונית, האחת והיחידה אליה מתנקזים כל הראיות הנסיבתיות, גורסת כי הנתבע הוא זה אשר גנב את הכסף. בל נשכח כי בתביעה אזרחית עסקינן כך שאין צורך להוכיח את הטענה מעבר לכל ספק סביר. כפי שציינתי לעיל, על התובעת להוכיח את תביעתה במידה הדרושה לה במשפט אזרחי תוך שימת דגש על כמות ומוצקות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את המותב היושב בדין לצורך הטיית מאזן ההסתברויות. בכך כן הצליחה התובעת במשימתה.

לסיכום

43. התוצאה היא איפוא, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע בסכומים אלה:

א. סך של 3,250 ₪ כאשר לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך השווה ל- 24,400$ ארה"ב, בש"ח לפי השער היציג ביום התשלום בפועל.

ג. הוצאות משפט, האגרה ששולמה, בסך של 3,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 08/09/08, ועד יום התשלום המלא בפועל.

ד. שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק בגינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום, 17 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בצפת

03 מרץ 2010
ת"א 4122-09-08 מימון נ' טמיר
1 מתוך 15









א בית משפט שלום 4122-09/08 רעות מימון נ' רעות מימון (פורסם ב-ֽ 03/03/2010)