פסקי דין על איילון חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על מאיר קלפה | פסקי דין על דניאל טויטו |

2380-01/09 תאמ     18/03/2010




תאמ 2380-01/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר קלפה, דניאל טויטו








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בפתח תקווה



18 מרץ 2010

תא"מ 2380-01-09 איילון חברה לביטוח בע"מ
נ' קלפה ואח'






בפני

כב' השופטת
עינת רון


תובעת

איילון חברה לביטוח בע"מ


נגד


נתבעים

1.מאיר קלפה
2.דניאל טויטו




פסק דין


התביעה שבפני
היא בעקבות תאונת דרכים מיום 05.08.2008, בין רכב המבוטח אצל התובעת, לבין משאית בבעלות הנתבע מס' 2, בה נהג נתבע מס' 1, מר מאיר קלפה
.
הצדדים נחלקו באשר לאחריות לתאונה. להלן טענותיהם כפי שהובאו בכתבי התביעה וההגנה, בנספחיהם ובבית המשפט:

לטענת התובעת, בתאריך הנ"ל, בשעה 13:35 או בסמוך לכך, נסע רכב התובעת ברח' סולד בכפר סבא, שהינו רחוב חד סטרי. לפתע הגיחה משמאל משאית הנתבעים אשר יצאה מחניה בצד שמאל של הדרך ופגעה בצידו האחורי שמאלי של רכב התובעת.

נהג רכב התובעת, מר חן משה, העיד בבית המשפט באשר לנסיבות קרות התאונה. הוא מסר כי הוא נסע לכיוון ביתו ברחוב בו הוא נוסע מדי יום, מדובר ברחוב צר, בעל מפרצי חנייה, בו לא ניתן לבצע עקיפה.
משאית הנתבעים עמדה במקביל לאתר בנייה ולמפרצי החנייה והוא מניח כי היא פרקה חומרי בנייה במקום.
אתר הבנייה ממוקם בצידו השמאלי של הכביש, בצד בו ישנם מפרצי חנייה. היות והמשאית עמדה, הוא עקף אותה מצידה הימני, עלה מעט על המדרכה, עם גלגלי הרכב הקדמיים, וזאת כדי להתרחק מהמשאית. לאחר שעבר את רוב המשאית, החלה האחרונה בנסיעה, מאחר ואין לה אפשרות לנסוע ישר, היא ביצעה סטייה ימינה, ופגעה בדלתו האחורית שמאלית של רכב התובעת.
כאשר עומת עם טענותיו של נהג רכב הנתבעים, השיב כי כאשר עקף את משאית הנתבעים, הייתה זו במצב עמידה. לטענתו, אין כל אפשרות לבצע בכביש זה עקיפה.

מחקירתו הנגדית של מר משה עלה כי כתב היד שמופיע בהודעה על התאונה אינו כתב ידו וככל הנראה מדובר בכתב ידו של סוכן הביטוח אך הוא מסכים, באופן כללי, עם הכתוב.
כאשר נשאל אם המשאית עצמה הייתה במפרץ, השיב כי המשאית עמדה במקום, הוא יודע כי ברחוב ישנם מפרצי חנייה אך הוא אינו יודע אם היו כאלה בצד בו המשאית עמדה.
לטענתו, רוחבו של הרחוב הוא 6-7 מטרים, כולל מפרצי החנייה.
מר משה מודה כי הוא עקף את המשאית תוך כדי שהוא עולה על המדרכה, עם גלגלי הרכב הימניים, וזאת כדי להתרחק מהמשאית.
כאשר נשאל באיזה מרחק היה מהמשאית בעת שעקף אותה, השיב כי הוא יכול היה לעקוף את המשאית מבלי לעלות על המדרכה אך כאשר עשה זאת היה במרחק של 60 סנטימטרים ממנה.
הוא מסר כי המשאית היא זו שהתפרצה ופגעה ברכבו.
כאשר נשאל אם התאונה הייתה בסמוך לשער בית הספר, השיב כי מדובר ברחוב קטן בו הכול נמצא בסמוך.
לאחר התאונה, היו אנשים במקום והוא זוכר שהם צעקו אך הוא לא זוכר מה הם אמרו לו, נהג משאית הנתבעים מסר לו את פרטיו והוא עזב את המקום. כמו כן, הוא לא לקח את פרטיהם של העדים משום שכולם היו לצידו של נהג משאית הנתבעים.

על מנת לתמוך בכל טענותיה הפנתה התובעת את בית המשפט אל פוליסת הביטוח, אל הודעה על תאונת רכב, אל חוות דעת שמאי הרכב, אל חשבונית שכר טרחתו של שמאי זה, אל חשבונית תיקון הרכב, אל תמונות המתעדות את הנזק לרכב, אל הוראת תשלום, אל המחאה, אל תעודות זיכוי ואל תכתובות שונות.

לטענת הנתבעים, בתאריך הנ"ל נסעה משאית הנתבעים ברח' הנרייטה סולד בכפר סבא, לאחר כעשרה מטרים "נחתכה" משאית הנתבעים בחדות ובפראות, מצד ימין שלה, על ידי רכב התובעת, אשר עקף את המשאית מימין - בעודו עולה על המדרכה עם גלגליו הקדמיים, וחוזר/"חותך" למרכז הכביש משיפוע המדרכה בחדות ובפראות לקראת סופו (מול קצהו של שער בית ספר במקום), ככל הנראה על מנת שלא לחזור מן המדרכה בחלקה הגבוה יותר אלא להישאר על גבי השיפוע במדרכה.
התביעה הינה "אסטרטגית", והוגשה ע"י התובעת בחוסר תום לב, וכי מטרת הגשתה הינה להפעיל לחץ בלתי הוגן על הנתבעים בבחינת "שיטת מצליח" או "מסע דייג", היינו שכל כוונתה הינה להפחיד ו/או להטריד את הנתבעים כך שישלמו לתובעת סכום אשר לא הובהר ולא הוכח, וזאת על אף שלתובעת ידוע כי אירוע התאונה נגרם באשמתו ובאחריותו של נהג רכב התובעת, ובכך להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים.
פרטי התאונה היו ידועים לנתבעת ולפיהן האחריות לאירוע התאונה היא על נהג רכב התובעת, אשר הודה באחריות זו בהתנהגותו.
התובעת נמנעה מלהביא בכתב התביעה את תצהירו של נהג רכב התובעת שהוא הראיה הטובה ביותר ולפיכך חזקה כי ראיה זו לא תומכת בגרסתה.
כמו כן, קיימת סתירה בין תיאור קרות אירוע התאונה בכתב התביעה לבין תיאור התאונה בהודעה על תאונת הרכב עליה חתום נהג רכב התובעת.
התובעת לא תבעה את כלל הנזק, אלא רק את ההפרש בין הנזק לבין סכום ההשתתפות העצמית של נהג רכב התובעת ובתוספת דמי כינון, וזאת בניגוד למקובל ולהיגיון, ובניגוד למה שהיה מצופה מחברת ביטוח סבירה לעשות.
התובעת אשר טענה גרסה מלאה להתרחשויות, ואשר מצוי בידה טופס דיווח על התאונה, וביכולתה ליצור קשר עם המבוטח ולהביא גרסתו בתצהיר, טענה להתקיימות תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (דוקטרינת הדבר מדבר בעד עצמו) וביקשה להפוך את נטל ההוכחה וזאת בעוד שבידיה הראיות או היכולת להביאן, ומכאן חזקה כי לא היו תומכות בגרסתה.
בנוסף, כתב התביעה הוגש ללא כל המסמכים אשר היו אמורים להיות מצורפים לו, ובהן פוליסת הביטוח של נהג הרכב אשר הייתה עשויה להבהיר, ולו במעט, את כלל הסתירות הקיימות בכתב התביעה.
לטענתם, ריבוים של הפגמים בכתב התביעה, כפי שהוסברו לעיל, מצביע על חוסר תום ליבה של התובעת בהגשת כתב התביעה ומחזק את הטענה כי המדובר בניסיון סרק להוציא מהנתבעים כספים שלא כדין.

נתבע מס' 1, מר מאיר קלפה
, העיד בבית המשפט באשר לנסיבות קרות התאונה. הוא מסר כי הוא נכנס לרחוב בו ארעה התאונה על מנת לפרוק סחורה אצל לקוח במקום. בעת הפריקה לא יכול היה לחנות על המדרכה משום שהייתה מכלית של זבל וכלי רכב שחנו מלפנים ומאחור, לפניו מצד ימין היה בית ספר ובו שני שערים גדולים.
כאשר ביצע את הפריקה הוא היה עם אורות חירום ולאחריה הוא עלה חזרה למשאית, כיבה את אורות החירום והדליק איתות לימין. כאשר הוא החל בנסיעה הוא לא הבחין ברכב התובעת ולפני שערו האחרון של בית הספר הוא שמע את הפגיעה ברכבו שארעה משום שרכב התובעת עקף אותו מימין, הפגיעה הייתה בחלקה האחורי של הדלת.
לטענתו, נהג רכב התובעת רצה להספיק לעקוף אותו ו"חתך" אותו. כאשר הוא במשאית הוא אינו יכול לראות 3.5 מטרים לפני הכנף אלא אם הוא עומד עם המשאית ומסתכל מלמטה למעלה.
כאשר נשאל על טענתו של נהג רכב התובעת לגבי העדים לתאונה, השיב כי אלה ראו את קרות התאונה ואמרו לנהג רכב התובעת כי עליו להודות על כך שנותר בחיים ואיך לא פחד לנסוע כך. נהג רכב התובעת היה, ככל הנראה, בהלם והבין כי הוא האשם. מר קלפה אמר לו שייקח את כל הפרטים וכי אם ירצה יתבע אותו. לאחר כחודשיים וחצי לערך לא שמע על כך דבר ולכן הניח מר קלפה כי נהג רכב התובעת הבין כי הוא האשם בתאונה ולכן לא הגיש תביעה.
לאחר מכן סוכן הביטוח של נהג רכב התובעת יצר עימו קשר, ולמיטב זכרונו, האחרון מסר לו כי הנזק לרכב התובעת הוא 8,000 ₪ אך הם דורשים 3,000 ₪.
כאשר נשאל אם זה לא נשמע לו מוזר, השיב כי סוכן הביטוח אמר לו כי יסגרו את העניין. כמו כן, נהג רכב התובעת חשש מהפסד הנחת העדר תביעות.
לטענתו, הוא עצמו לא לקח את פרטי העדים או את פרטיו של נהג רכב התובעת משום שהאחרון הודה שהוא האשם בתאונה.

מחקירתו הנגדית של מר קלפה עלה כי הוא עמד בחנייה 5-7 דקות, היה מקום לעקפו, אך היה צורך לעלות מעט על המדרכה, ובזמן שעמד כלי רכב מעטים עקפו את משאיתו.
לדבריו, כלי רכב חנו רק בצידו השמאלי של הכביש, משאיתו לא חסמה את כל רוחבו של הכביש אלא שלושה רבעים ממנו אך כאשר הוא נוסע במרכז הכביש אז הוא חוסם את כל הנתיב.
מר קלפה מסר כי כאשר רכב התובעת פגע בו הוא היה במהירות של 10-15 קמ"ש וכעשרה מטרים מהמקום בו הוא עמד.
הוא עדיין לא חסם את הכביש אלא רק החל לצאת, ולכן טרם הייתה לו סיבה לחסום את כל הכביש משום שהוא נוסע לאט.
כאשר נשאל מדוע לא הודיע לחברת הביטוח, השיב כי מבחינתו לא קרה דבר ולרכבו לא נגרם כל נזק. כמו כן, אם לרכב התובעת יש בעיה כלשהי, עליו לתבוע את הביטוח.

על מנת לתמוך בכל טענותיהם הפנו הנתבעים את בית המשפט אל אישור קצין בטיחות בתעבורה, אל רשיון רכב, אל תמונות מקום התאונה, אל הודעתו של נהג רכב התובעת על תאונת רכב, אל חוות דעת שמאי הרכב, אל חשבונית תיקון הרכב, אל הוראת תשלום, אל חשבונית שכר טרחתו של שמאי הרכב, אל פוליסת הביטוח ואל תכתובות שונות.

ב"כ התובעת, בסיכומיה, טענה כי עדות הנתבע מעלה שאלות ותהיות, בכתב ההגנה נטען שהוא היה בנסיעה, במרכז הנתיב, עשרה מטרים ממקום החנייה. בעדותו טען שהיה בתחילת הנסיעה ימינה, שהאיתות שלו לא חזר, שלא הפריע לכלי רכב לעקפו, הוא לא הבחין ברכב התובעת אלא רק שמע את הפגיעה. כמו כן, ציפייתו שיתקשרו אליו מעוררת תמיהה לגבי אחריותו ותחושתו לאחריות התאונה. היו עדים ניטראליים לתאונה, אפילו אחד מהם לא הגיע, אך כולם היו לטובתו? זה תמוה כפליים כי הוא כן ציפה שיתקשרו אליו.
גרסתו של נהג רכב התובעת הייתה קוהרנטית ובהירה. הוא הגיע למקום, ראה משאית פורקת סחורה, ביקש לעבור אותה, עבר על פניה בתנאי הדרך, נהג המשאית לא הבחין בו ופגע בדלת האחורית שמאלית, כאשר אין כל נזק לדלת הקדמית שמאלית ולכנף הקדמית.
לאור כל האמור, בהעדר עדים רלוונטיים לצד השני, התובעת הוכיחה תביעתה בסבירות הנדרשת לעניין האחריות ולעניין הנזק.

ב"כ הנתבעים, בסיכומיו, טען כי מדובר בתביעת סרק, שהוגשה על ידי חברת הביטוח, בניסיון לעשות עושר על חשבונם של נתבעים. חברת הביטוח אינה משלמת את דמי ההשתתפות העצמית ללקוח שלה, פרט זה בלבד מעיד על כך שזו תביעת סרק ועל חוסר תום ליבה של התובעת.
עדותו של נהג רכב הנתבעים היא קוהרנטית. נהג רכב התובעת מסר כי העדים כולם היו נגדו. בנסיבות אלה, זה מאוד הגיוני שאין בכוונתו לתבוע, כך אמר נהג רכב התובעת וכך לא לקח נהג רכב הנתבעים את פרטיו ואת פרטי העדים.


לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בכל כתבי הטענות ובנספחים להם, מצאתי כי יש לדחות את התביעה.

שמעתי את גרסאות שני הנהגים וכן התרשמתי מהם התרשמות בלתי אמצעית.

לא ניתן היה להעדיף עדותו של האחד על פני עדותו של האחר ואף בראיות שהוגשו, לרבות תמונות המתעדות את הנזק, לא היה כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.

על כן לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה, וכאמור לעיל - התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ (כולל מע"מ) והוצאות בסך 600 ₪.

סכומים אלה ישולמו עד יום 30/4/10, שאם לא כן, ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

מזכירות בית המשפט תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
ג' ניסן תש"ע, 18 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 2380-01/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר קלפה, דניאל טויטו (פורסם ב-ֽ 18/03/2010)