פסקי דין על שלמה גורג'י | פסקי דין על אליס גורג'י | פסקי דין על חן ברדיצב - רו"ח | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי | פסקי דין על מועצה אזורית דרום השרון |

2132/08 עא     21/03/2010




עא 2132/08 שלמה גורג'י, אליס גורג'י נ' חן ברדיצב - רו"ח, כונס הנכסים הרשמי, מועצה אזורית דרום השרון




פסק-דין בתיק ע"א 2132/08
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א
2132/08



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופט א' רובינשטיין


כבוד השופט ח' מלצר


המערערים:

1. שלמה גורג'י



2. אליס גורג'י



נ


ג


ד



המשיבים:

1. חן ברדיצב - רו"ח



2. כונס הנכסים הרשמי



3. מועצה אזורית דרום השרון


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.1.08 בפש"ר 2316/04 (בש"א 3052/06) שניתן על-ידי כבוד השופטת ו' אלשיך


תאריך הישיבה:
ו' בטבת התש"ע

(23.12.2009)


בשם המערערים:
עו"ד חיים סודקביץ


בשם המשיב 1:
עו"ד אהוד גינדס; עו"ד יוסי מנדלבאום

בשם המשיב 2:
עו"ד אסף אבני

בשם המשיבה 3:
עו"ד דרור אפשטיין


פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין

:

1.
זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיא
ו'
אלשיך

), בה נדחתה בקשת המועצה האזורית דרום השרון, המשיבה 3, לחייב את המשיב 1 בתשלומי ארנונה בגין מחסן בתקופת הקפאת הליכים.

2.
המשיב 1 הוא הנאמן להסדר הנושים של קבוצת "סטוק קפה בע"מ" (להלן:
הקבוצה

). המערערים הם בעלי שטח בתחום שיפוטה של המשיבה 3 (להלן:
המועצה

). ביום 10.7.2000 נחתם בין חברת "מוראנו" – שהיא אחת החברות בקבוצה (להלן:
מוראנו

) – לבין המערערים, הסכם שלפיו תבנה מוראנו על חשבונה מחסן על המקרקעין שבבעלות המערערים, ובתמורה תהא זכאית מוראנו, למשך תקופה מסוימת, ל-80% מדמי השכרת המחסן. לאחר שנבנה המחסן התעוררה מחלוקת בין הצדדים, שנתבררה בבוררות, וביום 3.11.2004 ניתן פסק בורר המחייב את מוראנו לפנות את הנכס לאלתר, ולשלם דמי שכירות וארנונה עד למועד שבו תפנה את הנכס. כחודש לאחר מכן, ביום 7.12.2004, ניתן צו הקפאת הליכים כנגד הקבוצה. יצוין כי חלק מהסחורות של מוראנו נותרו במחסן בעת מתן הצו, והמערערים, שטענו לזכות עיכבון בסחורות סירבו לאשר את הוצאתן. בסופו של דבר הושגה פשרה בין הצדדים לעניין הסחורות, והן הוצאו מן המחסן (לפי הפשרה הועברה הסחורה לידיהם של המערערים ובתמורה קוזז סכום של 15,000 ₪ מתביעת חובם). השאלה העומדת בליבו של הערעור היא זהות החייב בתשלום ארנונה עבור המחסן בתקופה שבין מתן צו הקפאת ההליכים לבין סילוק הסחורות מן המחסן – האם זו הקבוצה (באמצעות הנאמן), או שמא בעלי המקרקעין – הם המערערים.


בית המשפט המחוזי הדגיש שמדובר בשאלה משפטית: האם עצם החזקת סחורות במחסן מנציחה את מעמדו של בעל הסחורה כ"מחזיק" וכ"בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", אף אם החזקה זו אינה מרצונו, אלא נכפית עליו כאמצעי לחץ מטעם המשכיר. בית המשפט המחוזי התייחס להלכת
אשטרום

(ע"א 5957/92
עו"ד יהושע באום, כמפרט האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח'

(טרם פורסם, (3.12.1996), להלן:
אשטרום

), אשר לפיה בכל מקרה שבו קיימת זיקה כלשהי בין נכס לבין חברה בפירוק מוטל תשלום הארנונה על המפרק. אלא שבית המשפט המחוזי הדגיש שההיגיון העומד בבסיס הלכה זו היא הטלת החבות על "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס". במקרה שהתעורר בפרשת
אשטרום

, כך קבע בית המשפט המחוזי, יכולתו של המפרק לעשות פעולות, ולכל הפחות לפקח על הנכס, עולה באופן ברור על יכולתו של כל גורם אחר, ומכאן ההצדקה להטיל עליו את החבות בתשלום הארנונה. אלא שבמקרה שלפנינו, סבר בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות חד משמעיות לכך שהנאמן לא

השתמש, ולא

יכול

היה להשתמש בנכס בתקופה האמורה, ומכל מקום ההחזקה והשליטה בפועל לא היו בידיו. במקרה זה, מי שהייתה בידיהם היכולת "לפקח ולשלוט" – הם המערערים, ועל כן הם החייבים בתשלום הארנונה. הודגש, כי כאשר "בוחר פלוני להפעיל זכות עיכבון, חזקה עליו כי שקל ובחן היטב את מעשיו, כולל החסרונות והעלויות האפשרויות של הפעלת הזכות". בנסיבות אלה, נקבע כי אין למערערים להלין אלא על עצמם, שכן מדובר "בחלק אינהרנטי" ובחסרון הנובע מעצם הפעלת הזכות.


עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המועצה ידעה היטב את המצב בנכס, ובנסיבות אלה ניסיונה להיאחז במועד ההודעה הפורמלית שקיבלה מן הנאמן בעניין הארנונה גובלת "בהתנהלות בחוסר תום לב".

4.
המערערים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שהנאמן לא החזיק ולא עשה כל שימוש במחסן בתקופה האמורה. כמו כן, טוענים המערערים כי אין לראות בהם בעלי יכולת השליטה והפיקוח בנכס רק משום שהשתמשו בזכותם לעכבון בסחורה. המערערים משיגים כנגד האופן שבו יושמה הלכת
אשטרום

, וטוענים כי החלת הלכה זו מובילה דווקא להטלת החבות בתשלום על הנאמן. בהקשר זה מדגישים המערערים כי זכות העכבון פעלה רק ביחס לסחורות במחסן, ולא ביחס לנכס עצמו, ומשכך אין לראות בהם בעלי הזיקה
למקרקעין

. המערערים גורסים כי יש לראות בנאמן כמי שהיה בעל החזקה והשליטה במקרקעין, וכמי שבפועל החליט מה ייעשה בהם. לדברי המערערים, החבות בארנונה עולה על הסכום שבא לידיהם כתוצאה ממימוש זכות העיכבון.

5.
הנאמן, המשיב 1, מצטרף להכרעות העובדתיות של בית המשפט קמא, בפרט לעניין האחזקה והשליטה בנכס. כמו כן, הנאמן סומך את ידיו על פרשנותו של בית המשפט המחוזי להלכת
אשטרום

, וליישומה במקרה שלפנינו. המשיב 2, כונס הנכסים, מעלה טענות דומות בעניין זה ומוסיף נימוקים בתמיכה להכרעתו של בית המשפט המחוזי. הנאמן ממשיך וטוען, כי אפילו אם היו המערערים ומוראנו קובעים במפורש בהסכם כי חלה על מוראנו חובת תשלום ארנונה בנסיבות מסוימות, תניה זו לא הייתה יכולה להקנות למערערים זכות עדיפה על-פני נושים אחרים של מוראנו, וזאת משום שלנאמן יש סמכות להתערב בחוזי הקבוצה לצורך הגשמת עקרון השוויון בין הנושים. כמו כן טוען הנאמן כי התנהלותם של המערערים עולה כדי הפרת חובת תום הלב.

6.
המועצה, המשיבה 3, תומכת בקבלת הערעור ומשיגה על אופן יישומה של הלכת
אשטרום

בענייננו. המשיבה 3 סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שסטה מהכלל הרגיל שלפיו המפרק (ובמקרה זה הנאמן) הוא בעל השליטה בנכסי החברה. לשיטתה, הפעלת זכות העכבון על-ידי המערערים אינה מנתקת את זיקת הנאמן לנכס. המועצה מדגישה כי היו בפני
הנאמן דרכים שונות להתגבר על זכות העכבון, ולשיטתה הנאמן הוא זה
שבחר
לא לתפוס חזקה פיזית בנכס. עוד טוענת המועצה כי עצם מתן פסק הבוררות אינו מעיד, כשלעצמו, על הפסקת האחזקה המיידית בנכס. כמו כן משיגה המועצה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי היא התנהלה בחוסר תום לב.

7.
דין הערעור להידחות. איני רואה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אדגיש את הנקודות הבאות. המחלוקת בענייננו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הנה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד. אמת, סחורות השייכות למוראנו נותרו בפועל במחסן בתקופה שלאחר צו הקפאת ההליכים, אולם זאת אך ורק בשל העובדה שהמערערים – בעלי המקרקעין – בחרו להפעיל את זכות העיכבון ולמנוע את הוצאת הסחורות של מוראנו מהמקרקעין. בחירה זו של המערערים אין בה כדי להפוך את הנאמן למחזיק במקרקעין, אלא היא הופכת את המערערים למי שהשתמשו במקרקעין השייכים להם לצורך הפעלת זכות עיכבון על סחורה של אחֵר.


כך כתב בא-כוח המערערים לנאמן ביום 18.1.2005:

1.
כידוע לך קיים פסק בוררות לפיו היה על מר יובל אשכנזי ו/או מי מטעמו לפנות את המושכר כבר לפני כחצי שנה.

1.1
סטוק קפה אינה זכאית לשמוש במחסן ראה פסקי הבוררות והסכם הרשיון.
2.
מכח זכות העכבון המוקנות למרשי עליזה ושלמה ג'ורג'י בגין חוב דמי שכירות לא ניתן להמשיך ולהוציא סחורה מהמושכר שכן מרשי נמצאים בדרגת נושה מובטח...
3.
אשר על כן נדחית הבקשה להוצאת סחורה מהמושכר...


לאור מכלול הנסיבות, המסמכים והנתונים, ולאור פסק הבורר, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים הם שמנעו את הוצאת הסחורות מן המחסן; כי הם היו הבעלים של המחסן ו"המוציאים והמביאים" באשר למטלטלין שנותרו בו; וכי הנאמן מצדו – הוא לא השתמש בנכס, לא יכול היה להשתמש בנכס, לא החזיק במקרקעין ולא שלט בנעשה בהם.

8.
אכן, בעניין
אשטרום
נפסק כי "העדר יכולת של המפרק להשתמש בנכס... אין בה כדי לשלול את זהותו כמחזיק". קביעה זו באה על רקע ניסיונו של המפרק שם, להסיר מעליו את תואר "המחזיק" בטענה שלא היה באפשרותו לעשות שימוש בנכס בשל סכסוך משפטי. אלא שבאותו מקרה בית המשפט ביקש לילך בתלם הפסיקה שקבעה כי "המחזיק" לצורך החיוב בתשלום ארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ובית המשפט הטעים כי כאשר בחברה בפירוק עסקינן, ומכוח סעיף 305 לפקודת החברות המפרק מקבל לידיו או לפיקוחו את הנכס, יש לראותו כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס "שכן במצב זה יכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפירוק, או יכולתו של כל גורם אחר". ואילו בענייננו מי ששלט בנכס והחליט לעכב בו סחורה היו המערערים, זאת לאחר שפסק הבוררות הורה על סילוק ידה של מוראנו מן המקרקעין.

9.
יש לציין כי ענייננו שונה מן המצב שבו דן בית המשפט העליון בבר"מ 7856/06
איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין

(טרם פורסם, 16.3.2008). שם דובר על סיטואציה שבה אדם רכש חזקה בנכס-מקרקעין מכוח טענת עיכבון, ונפסק כי החבות בתשלומי הארנונה בתקופת-העיכוב אינה נופלת עליו אלא על המחזיק המקורי בנכס-המקרקעין. בענייננו, לעומת זאת, המערערים הם בעלי הזכויות במקרקעין, הן במקור הן בהמשך לפסק הבוררות, וטענת העיכבון לא נסבה על נכס המקרקעין עצמו כי אם על הסחורה של מוראנו שנותרה במקרקעין. ודוק: הנאמן לא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עיכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העיכבון התנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצדם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר
בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת.

10.
אשר על כן, לא ראיתי להתערב בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים 1 ו-2 בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד מהם.



המשנה לנשיאה

השופט ח' מלצר

:
אני מסכים.


ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין

:

א.
כחברי המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי בתקופה הרלבנטית (8.9.05-7.12.04) לא היו למוראנו זכויות בנכס, וממילא חוב הארנונה מוטל על המערערים. מנגד, סבורני כי המערערים זכאים לשיפוי
מסוים
בגין הוצאות סבירות שהוציאו על אחסנת הסחורה המעוכבת - לענייננו הוצאות הארנונה (ראו סעיף 8(א) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967; ש' רנר,
חוק השומרים, תשכ"ז - 1967
(תשנ"ח) 328-326;
זלצמן
, 283-282; א' (שלום ירושלים) 1856/97
מוסך הבירה בע"מ נ' קרבסי
(לא פורסם) פסקה 6.6; השוו גם א' (שלום נתניה) 4019/98
טרופיק קאן שניים בע"מ
נ' סנגפיט ישראל בע"מ

(לא פורסם) פסקה 7).

"במסגרת זו כלולות הוצאות הטיפול השוטף בנכס... הוצאות העשויות להיות כלולות במסגרת 'הצפיות הטבעית' נוגעות לתנאי החזקתו או אפסונו של הנכס...
הוא הדין אם הנכס בשל גודלו טעון אפסון במקום מיוחד
" (
רנר
, 329; ההדגשה הוספה - א"ר).

ב.
המערערים הגישו (ביום 3.5.05) תביעת חוב בגין עלות אחסנת הסחורה, וזו נדחתה בהחלטת המשיב 1 (מיום 18.9.05):

"הסכום הנתבע לגבי התקופה 1.1.2005 ואילך מקומו לא יימצא, שכן אין הנושה יכולה מחד להתנגד להוצאת ציוד שולי של החברה שנמצא שם... ולדרוש סכומי עתק בגין שכירות לכאורה בנכס. בוודאי לא יעלה על הדעת לדרוש דמי שכירות כאשר השוכר לא רק שלא הסכים לשכור את הנכס, אלא אף התנגד לכך" (סעיף ז' להחלטה).


ככל הידוע, בגין החלטה זו לא הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ולפיכך היא חלוטה. מנגד, אינני בטוח שהנימוק ביסוד החלטת הדחייה מחויב המציאות. זכות המעכב לשיפוי בגין הוצאות השמירה קיימת "גם כאשר אין בעל הנכס מעוניין שהשומר יחזיק בנכס" (
רנר
, 327). בנסיבות, ובהתחשב בכך שתביעת המערערים לתשלום
מלוא
שכר הדירה עבור תקופת השימוש במקרקעין נדחתה, אציע על דרך אומדנא לחייב את המשיב 1 בתשלום 20% משיעור הארנונה בתקופת המחלוקת בלבד. דבר זה נראה לי נכון לעשותו גם בגדרי צדק, המחייב לא אחת מעין "שביל זהב" בין עמדות הצדדים.


ש ו פ ט



לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין
.


ניתן היום, ו' בניסן התש"ע (21.3.2010).


המשנה לנשיאה


ש ו פ ט


ש ו פ ט




_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08021320_p15.doc

גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 2132/08 שלמה גורג'י, אליס גורג'י נ' חן ברדיצב - רו"ח, כונס הנכסים הרשמי, מועצה אזורית דרום השרון (פורסם ב-ֽ 21/03/2010)