פסקי דין על תיאודור בלומפילד | פסקי דין על פטרא הוטל ניהול בתי מלון | פסקי דין על עיזבון המנוח נאדר קרש | פסקי דין על עיזבון המנוח נביל קרש ואח' |

1868/06 עב     14/02/2010




עב 1868/06 תיאודור בלומפילד נ' פטרא הוטל ניהול בתי מלון בע"מ, עיזבון המנוח נאדר קרש, עיזבון המנוח נביל קרש ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001868/06


בפני
דיתה פרוז'ינין
– נשיאה
דן-יחיד


21/03/2010




תיאודור בלומפילד
בעניין:


התובע
ר. קורניצר

ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד




1 . פטרא הוטל ניהול בתי מלון בע"מ

2 . עיזבון המנוח נאדר קרש
3 . עיזבון המנוח נביל קרש
4 . וואיל סעידי
5 . היאם קרש
6 . סוהאד קרש סעידי



הנתבעים
נ. ארשיד

ע"י ב"כ עו"ד







פסק דין

1.
התובע הגיש לבית דין זה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת , הפרשי שכר והפרשי פנסיית יסוד. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ובה עתרו לשלושה סעדים: השבת המזומנים שנגנבו על ידי התובע מקופת המלון, כספים שהתובע גנב מהכנסות המלון בגין חבילות נסיעות, וסכום נוסף בגין החזקת החדר במלון על ידי התובע .

2.
ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:
א.
בשנת 1991 החל התובע לנהל את בית ההארחה "פאלם". ב-1995 עבר לנהל את מלון "פטרא".
ב.
בית ההארחה "פאלם" ומלון "פטרא" היו עד לשנת 1999 בהחזקתם ובניהולם של המנוחים נאדר קרש ז"ל, אשר נפטר ביום 8.2.02, ונביל קרש ז"ל, אשר נפטר ביום 25.4.00.
ג.
התובע קיבל מידי חודש 20% מההכנסות ברוטו (מחזור) של בית ההארחה "פאלם", ולאחר מכן של מלון פטרא, עד לחודש 8/99 ועד בכלל. בנוסף קיבל התובע תמורה ממכירת משקאות וסיורים לתיירים. לטענת התובע קיבל 20% מן המכירות הנ"ל. הנתבעים טוענים כי קיבל את מלוא סכום המכירה, היינו 100%.
ד.
הנתבעת 1 (להלן – החברה) הוקמה ביום 21.7.99.
ה.
מחודש 9/99 קיבל התובע תלושי שכר מהחברה.
ו.
אין מחלוקת בין הצדדים כי מאז הקמת החברה מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה.
ז.
ביום 8.3.00 מסרה הנתבעת 1 לתובע מכתב פיטורים בזו הלשון:
"הנני להודיעך על הפסקת עבודתך אצלנו באופן מיידי. הינך מתבקש לעזוב את בית המלון מייד. לאור הממצאים הראשוניים שנתגלו בנוגע לאי הסדרים הכספיים בקופת בית המלון תיערך בדיקה יסודית ע"י גורם מוסמך ובעקבותיה יוחלט בעניין" (נספח י"א לתצהיר התובע).
ח.
נגד התובע הוגשה תלונה למשטרת ישראל בשל גניבה ממעביד. המשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום נגד התובע. על החלטה זו הוגש ביום 16.7.00 ערר ליועץ המשפטי לממשלה. הערר נדחה ביום 27.6.02 (נספח יב2 לתצהיר התובע), משום שלא נמצאו ראיות מספיקות (נספח ד' לכתב התביעה).
ט.
ביום 20.3.00 הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בירושלים (ת.א 5419/00, בש"א 3320/00) נגד נביל ונאדר המנוחים, ובה ביקש, בין היתר, לאפשר לו להמשיך להשתמש בחדרו במלון פטרא. בתביעתו זו טען התובע כי התקיימו יחסי שותפות בינו לבין נאביל ונאדר קרש המנוחים. מנגד טענו הנתבעים כי העסיקו את התובע כמנהל המלון.

3.
נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיידונו להלן.

מעמדו של התובע

4.
התובע טוען כי המנוחים נאדר ונביל היו מעסיקיו הישירים אף לאחר הקמת הנתבעת 1,
והאחראים לטיפול בכל הקשור לתחום הכספי ולקבלת ההחלטות בבית ההארחה פאלם ובמלון פטרא. בין התובע למנוחים התקיימו יחסי עובד-מעביד, שכן התובע עבד במשך שנים רק בבית ההארחה ובמלון, השתלב באופן מלא במערך הניהולי של העסק, ואף גר במקום. שכרם של עובדים נוספים בבית ההארחה והמלון התבסס אף הוא על אחוזים מההכנסות נוסף על הזכאות למגורים.
אופן תשלום שכרם היה זהה לזה של התובע, והם קיבלו את שכרם במזומן מתוך הכספים שהתקבלו בקופה. בכל תקופת העסקתו לא היה לתובע עסק משל עצמו. התובע אכן טען לאחר פיטוריו, ובמסגרת הליך שהתנהל בבית משפט השלום, כי הינו שותף בעסק, ואולם לאור טענות הנתבעים לפיהם היה מאז ומעולם עובדם שוכנע התובע, ועל כן נמחקה התובענה דאז.
מנגד טוענים הנתבעים כי בין התובע לבין המנוחים נכרת בשנת 1991 חוזה לניהול האכסנייה "פאלם" כקבלן עצמאי וכנגד דמי ניהול בשיעור 20% ממחזור ההכנסות. בנוסף קיבל התובע את כל ההכנסות ממכירת משקאות וחבילות נסיעות לאורחים.
באמצע שנות ה- 90 הוסכם בין הצדדים על סיום התקשרות זו, ונכרת חוזה חדש על פיו ינהל התובע את מלון "פטרא" כקבלן עצמאי באותם התנאים. התובע ניהל את המלון בעצמו ולפי שיקול דעתו, העסיק ופיטר עובדים, שכר שירותים, רכש מצרכים וניהל ספרים.
לראשונה נוצרו יחסי עבודה בחודש 9/99, זאת בין התובע לנתבעת 1 בלבד.
התובע מושתק מלטעון לקיומם של יחסי עובד-מעביד נוכח טענותיו בתיק ת.א 5419/00 בבית משפט השלום בירושלים לפיהן התקיימה שותפות עסקית בינו לבין הנתבעים.
מכח השתק זה אין לבית הדין אף סמכות עניינית בהליך דנן.
בשנת 1999 הוקמה הנתבעת 1. מטרת הקמתה הייתה ניהול בית ההארחה והמלון. במשא ומתן עם התובע הוסכם על סיום חוזה הקבלנות בין הצדדים, ומחודש 9/99 הוסכם כי התובע יועסק כעובד שכיר בחברה בשכר חודשי השווה ל-30% מהכנסות המלון נטו. עובר להקמת החברה לא התקיימו בין התובע למי מהנתבעים יחסי עובד-מעביד. התובע, כקבלן עצמאי, היה המנהל היחיד של בית ההארחה ושל המלון.

5.

מעמדו של אדם כעובד או כקבלן עצמאי אינו פועל יוצא של הסכמת הצדדים או של השם שהעניקו הצדדים למערכת היחסים ביניהם, אלא תולדה של בחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות הקשורות להעסקתו.
היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח'
, פד"ע ל"ה 641).
המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, אם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב (ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין נ' מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע ל"ז 433; בג"צ 5168/93
שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח'
, פ"ד נ(4) ע' 628). המרכיב הדומיננטי במבחן זה הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי. כמו כן משמשים את בית הדין מבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת תשלום התמורה; ביצוע העבודה באופן אישי; אופן ניכוי המיסים והדיווח לרשויות; מקום ביצוע העבודה ועוד. ההכרעה אם במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד-מעביד בין שניים תעשה על פי משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים, ועל פי שיקולי מדיניות (דב"ע נב/3-158 יאיר נ' גלוברמן, פד"ע כה 31).

6.
העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות בשאלת מעמדו של התובע
אומר כבר בראשית הדברים כי עדותו של התובע הייתה מתחמקת ומגמתית.
בנוסף לכך, אף כי התובע יצא מאולם בית הדין בעת שנשמעו העדים מטעמו כדי למנוע תיאום גרסאות, קרא התובע את עדיויותיהם של עדיו, שניתנו בעת ששהה מחוץ לאולם, ואף מצא לנכון להסביר את דבריהם במהלך עדותו (ראו למשל ע' 29 ש' 19-21). בכך יש כדי להשפיע על מהימנותו. כמו כן נתגלו סתירות בין דברי התובע בעדותו לדברי העדים מטעמו. בניגוד לעדותו של מר אבי יחד אמר התובע תחילה כי העובדים קיבלו כסף מנאביל ונאדר המנוחים ולא ממנו. בהמשך אישר כי ייתכן שקיבלו תשלום אף ממנו, אם כי ברובם המכריע של המקרים לא כך היה הדבר (ע' 22 ש' 26-28). בהמשך ציין עוד, לגבי מר יחד, כי:
"אני לא יודע כמה ימים או חודשים הוא קיבל את זה בדיוק ממני אבל יכול להיות שהוא קיבל" (עמ' 23 ש' 19).

מכל מקום, מחומר הראיות עולה כי התובע שכר עובדים וקבע את שכרם (ע' 6-5), התובע אף סיכם עמם כי יקבלו אחוזים ממכירת משקאות ונסיעות (ע' 7 ש' 14). אבי יחד העיד כי ביקש העלאה מהתובע עצמו, אולם ציין כי התובע ניהל משא ומתן עבורו עם המנוחים
(ש' 16-17, ע' 11 ש' 1-2). דברים דומים נשמעו גם מפי מר אלון גורן (ע' 12 ש' 19-24). העד הוסיף כי כאשר ביקש מהתובע העלאת שכר, אמר לו התובע כי יבדוק זאת עם המנוח נאדר, ולמחרת השיב כי:

"הבוס לא הסכים" (ע' 13
ש' 10-16).

התובע העיד כי היה שותף לבדיקת הספרים יחד עם המנוחים (ע' 24), ובעניין חלוקת הכספים אמר:
"אני הייתי לוקח את הכל ויושב עם נאביל ונאדר ונותן להם את ה-80%, חוץ מהכסף השוטף שהיה חייב להישאר בקבלה, אך לפעמים בימים מסויימים הם היו לוקחים יותר מידי ואז היו צריכים לתת לי למחרת" (ע' 24 ש' 9-11).

לתובע לא הייתה מתכונת שעות קבועה (ע' 32 ש' 1-2), הוא התגורר במלון, ולמעשה ניהל את המלון ביד רמה.
הנתבע 4
(להלן – וואיל) העיד כי כאשר הגיע לבדוק את התנהלותו העסקית של המלון בחודש 5/99 מצא כי התובע שלט על העסק, החזיק בכספים, בספרים ובמסמכים פנימיים, והיה מתחשבן עם המנוחים חרף היותם בעלי העסק, ונותן להם את חלקם (ע' 72 ש' 19-23). אם המנוחים
היו מושכים כסף, היה עליהם לחתום כדי שהתובע יתחשבן איתם בסוף (ע' 73 ש' 11-12).
וואיל לא הכחיש כי התובע לא הפיק חשבוניות כקבלן עצמאי, אך טען כי ההכנסות שעליהן דווח ממילא לא היו אמיתיות, ועל כן המנוחים שיתפו פעולה עם התובע בעניין זה (ע' 79 ש' 12-13). וואיל אף אישר כי אחד העובדים במלון עבד שם עוד לפני הקמת החברה, והוא עובד במלון גם היום. עובד זה לא הובא לעדות (ע' 79 ש' 22-25).
עובדה זו פועלת לחובת הנתבעים, אשר נמנעו מלהביא עדויות כלשהן באשר לאופן התנהלות העבודה במלון לפני שהוקמה החברה.

7.
הנתבעת 6 (להלן – סוהאד) אמנם אמרה כי אינה מכירה את ההתנהלות במלון לפני הקמת החברה (ע' 47 ש' 5), אך אישרה כי חלק מהאירועים הנוגעים לתקופה הקודמת להקמת החברה היו בידיעתה, משום שהמלון היה שייך לאביה ולדודה (ע' 48 ש' 13-15), והוסיפה כי:
"כל הדברים אבא שלי היה מנהל אותם יחד עם דוד שלי" (ע' 49 ש' 29).

סוהאד אף פירטה בהרחבה את הקשיים שאליהם נקלעה המשפחה כאשר אביה ודודה חלו, ולא יכלו עוד לנהל את המלון (ע' 49). מכאן, שנביל ונאדר המנוחים אכן ניהלו את המלון, והניהול לא היה מסור לידי התובע בלבד כקבלן משנה, כגרסת הנתבעים. כך נאמר במפורש בתצהירו של נאדר המנוח בתביעת התובע בבית משפט השלום:
"ג. מאז 17.4.96 ועד ליום 8.3.00 כמפורט להלן, הועסק המשיב (התובע ד.פ.) על ידינו בתפקיד מנהל של מלון פטרא.
ד. בתמורה לעבודתו אצלנו קיבל המשיב שכר חודשי שהיה מחושב לפי שיעור של 20% מהכנסות המלון" (נספח ח' לתצהיר התובע, סעיף 4, ההדגשה הוספה ד.פ.).

דברים אלה מדברים בעד עצמם, ולא עלה בידי הנתבעים לערערם (ע' 56-55 ש' 24-29, ש' 1). גם בתצהיר שהגישה סוהאד בבקשה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בירושלים נכתב כי נאביל ונאדר המנוחים ניהלו עסק של בית מלון במלון פטרא (ת/2, סעיף 6), ובמהלך עדותה אישרה סוהאד כי אכן כך היה (ע' 56 ש' 3-5), והוסיפה כי:
"לפני שנוסדה החברה המיסים השכירות והדברים הרשמיים היו רשומים בשמות של אבא שלי ודוד שלי, והם היו אחראים לזה, הם שנשאו בהוצאות אלה, אולם הסוחר של קוקה קולה או למשל הנהג של האוטובוס, התובע היה מתחשבן איתו" (ע' 58 ש' 3).

בשום מקום לא צויין כי לא המנוחים הם שניהלו את המלון, אלא קבלן משנה. אמנם גם התובע הציג מצג שונה בבית משפט השלום מזה שהוצג לפנינו, אולם מקובלת עלי טענתו כי לנוכח טענותיהם של הנתבעים חזר בו מגרסה זו. בנוסף לכך גרסתם של הנתבעים בעניין זה מופיעה בהליכים משפטיים אחדים.

8
.

מבחן ההשתלבות- הפן החיובי

תנאי להשתלבות במפעל הוא שקיים מפעל, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" או "גורם נלווה" לפעילות המפעל (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177; דב"ע מב/ 123-3 תחיה סגל נ' רחל גור, פד"ע יד 190; דב"ע נז/ 86- 02 ברוור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 166). אחד הביטויים לאותו שילוב יכול ויהיה בכך, שהרחקתו של מי שבו מדובר תפגע בפעילות הרגילה, היום יומית והשוטפת של המפעל או השירות, להבדיל ממי שפועל כגורם חיצוני למען המפעל או השירות. האחרון, פעולתו באה מבחוץ - להשלים את פעולות המפעל או לאפשר אותה (דב"ע לד/ 9-3 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169).
בענייננו השתלב התובע בעבודה בפעילות השוטפת של המלון, והיווה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני של העסק. אין ספק כי בלעדיו לא היה המלון פועל כנדרש, והתובע גם לא היה "גורם חיצוני" הפועל במלון.
התובע היה הרוח החיה מאחורי הפעילות העסקית של המלון, והיה אחראי לניהולו השוטף, ולקבלת עובדים. אולם קביעת שכרם לא היתה נתונה לשיקול דעתו הבלעדי. התובע היה אחראי על הפעלת מכירת המשקאות והטיולים במלון, אשר היוו חלק מהכנסת המלון ושימשו אף חלק מהכנסות עובדים נוספים, ביצע את עבודתו באופן אישי בחצרי המלון ואף התגורר בו.
אכן, כפי העולה מעדויות הצדדים ומפעילותו של התובע במלון, נביל ונאדר המנוחים העניקו לתובע חופש פעולה נרחב ביותר, והפיקוח עליו היה מינורי, ואולם זאת על פי בחירת המנוחים, אשר ניהלו את עסקם כראות עיניהם. התובע היה בעל סמכויות רחבות ביותר, ופעל בהסכמתם המלאה. עם זאת, התובע נזקק לאשורם, למשל על תוספות שכר לעובדים. משמע, שבנושאים מסויימים המנוחים היו אלה שבידם היתה ההחלטה הסופית. המנוחים היו רשאים לפקח על ביצוע העבודה ועל אופן הניהול של התובע, ואולם בחרו ליתן לו חופש פעולה נרחב. מתן סמכויות רחבות למנהל אינה שוללת את השתלבותו במפעל ואת מעמדו כעובד.
יתר על כן, למרות שהתובע עסק בניהולו השוטף של המלון, נביל ונאדר המנוחים ניהלו את המלון בכל הנוגע ליחסיו עם הרשויות - תשלומי מס, שכירות וכד', הם ביקרו במלון כמעט מידי יום ביומו, וקיבלו דיווח מן התובע. כל אלה מצביעים על כך שהניהול העליון היה נתון בידיהם, והתובע לא היה אלא מנהל המלון שהינו עובד. מנהל בעל סמכויות רחבות, אך עדיין מנהל. הנתבעת לא הציגה בפני
ראיות המצביעות על כך שעבודתו של התובע בבית ההארחה פאלם היתה שונה באופן משמעותי מעבודתו במלון פטרא. מכאן שגם במלון פטרא זו הייתה מתכונת עבודתו של התובע.
משכך יש לקבוע כי מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות לגבי עבודת התובע מתחילת עבודתו ועד הקמת החברה. לפיכך, המסקנה העולה מחומר הראיות שהוצג לפני הינה כי התובע היה במעמד של "עובד" בבית המלון.
9.

מבחן ההשתלבות- הפן השלילי

תנאי שני להשתלבותו של אדם במפעל הוא שהאדם שבו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. בענייננו לא נטען, וממילא גם לא הוכח, שהתובע היה בעלים של עסק עצמאי הנותן שירותי ניהול, ולא הובא לידיעתנו כי במשך כל התקופה שבה שימש התובע כמנהל המלון, הוא השתכר ממקור אחר כלשהו. התובע לא השקיע השקעה כספית במלון, לא העסיק עובדים באופן ישיר אלא באמצעות המלון, לא נתן שירותי ניהול ללקוחות אחרים, ולא הוכח כי נשא בסיכוני הפסד או סיכויי רווח בגין עבודתו במלון.
העובדה שהתמורה ששולמה לתובע נקבעה כחלק מהכנסות המלון אינה מצביעה כשלעצמה על סיכויים וסיכונים לרווח והפסד במשמעות ניהול עסק עצמאי, כאשר מי שבו מדובר– בעצמו בלבד – שולט על הרווחים שיפיק ממנו.
בנוסף, לא נטען כי התובע עצמו השקיע השקעה כלשהי במלון. אמנם הוכח כי התובע קיבל את כל התמורה ממכירת משקאות וטיולים, ואף שילם לעובדים אחוזים ממכירת המשקאות והטיולים (ע' 7 ש' 14). איננו מקבלים בעניין זה את גרסת התובע (ע' 28 ש' 25-28). כאמור עדותו היתה מתחמקת ומגמתית, מה גם שסתר בדבריו את דברי עד מטעמו. ואולם מדובר בפעילות שולית במכלול פעילותו של התובע וגם של המלון, ואין בכך כדי להעיד על היותו של התובע בעל עסק משלו. מכירת משקאות וטיולים היתה חלק מפעילותו של המלון, והתובע לקח לידיו את התמורה מפעילות זו בידיעתם
של נאביל ונאדר קרש המנוחים, ובהסכמתם. אמנם יש לתמוה על טענת התובע כי החברה "נכסה" את העסק למכירת "אקסטרות" לעצמה (סעיף 12 לסיכומיו), טענה מעין זו דווקא תומכת במסקנה כי היה לתובע עסק משלו. אף על פי כן,
המסקנה הנובעת מחומר הראיות שהוצג לפני בכללותו הינה כי התובע לא נתן שירותים למלון במסגרת עסק
משלו, ולא ניהל עסק עצמאי משלו, המספק שירותי ניהול או שירותים אחרים. משכך הוא אינו עונה על הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.
10.
אמנם ב
נספח ה' לכתב התביעה המתוקן, המופנה לכל המעוניין, נכתב כי התובע "עבד כעובד עצמאי (קבלן משנה)". ואולם ראשית, כידוע מעמדו של אדם כ"עובד" אינו נקבע על פי
השם שנתנו הצדדים למערכת היחסים ביניהם
. שנית וזה העיקר, מסמך זה נושא את התאריך 15.11.99, והוא חתום על ידי הנתבע 4. זה האחרון לא היה מעסיקו של התובע
לפני הקמת הנתבעת 1. הנתבע 4 אף העיד כי כלל לא היה מעורב
באותה התקופה בענייני המלון, וכי אינו יודע לומר אם התובע היה "עובד" או "קבלן משנה" (ע' 72 ש' 13-14). יתר על כן, שם המלון אינו מוזכר כלל במסמך.
משך הזמן שבו עבד התובע כמנהל המלון מחזקת אף היא את המסקנה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד. לתובע היתה תלות כלכלית מוחלטת במלון ומחוייבות כלפי המנוחים. אמנם כאשר הוקמה החברה השתנה אופן העסקתו של התובע, אולם אין בכך כדי להצביע על כך שלא היה במעמד של "עובד" קודם לכן. החברה היא שהחליטה על השינוי החד צדדי בחוזה העסקתו. השינוי גרם גם לשינוי בסמכויות שניתנו לתובע, אך
אין בכך כדי לבסס מסקנה כי השינוי היה ממעמד של קבלן עצמאי למעמד של עובד.

11.
השתק
כאמור לעיל טוענים הנתבעים כי התובע מושתק מלטעון לקיומם של יחסי עובד-מעביד לנוכח טענותיו בתיק ת.א 5419/00 בבית משפט השלום בירושלים, לפיהן התקיימה שותפות עסקית בינו לבין הנתבעים. מכח השתק זה אין לבית הדין אף סמכות עניינית בהליך דנן.
השתק

שיפוטי

אינו אלא הסתעפות של דיני ההשתק המסורתיים
. מכוחו של השתק זה
, בעל דין שטען בהליך מסוים טענה שהתקבלה
, מושתק מלהתכחש לטענתו האמורה
, אף כאשר הצד השני לא הסתמך עליה או שינה את מצבו לרעה
. ההשתק נועד למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי וניצול לרעה של בתי המשפט
, והוא משמש כחסם דיוני המונע מבעל דין מלטעון טענה דיונית
, שאפילו נכונה היא
, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני
. תנאי לקיומו של
השתק

שיפוטי

הינו כי בעל הדין
"הצליח
" בהליך הקודם על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני
. די בכך שהטענה עצמה נתקבלה
על ידי בית המשפט ולא נדרש כי בעל הדין יזכה בהליך גופו
(
ע"פ 1292/06

תורק יחיא נ
'
מדינת ישראל
,
ניתן ביום
20.7.09;
רע"א 4224/04

בית ששון נ
'
שיכון עובדים
,
פ
"
ד נט
(6) 625 ).
בענייננו, נוהל בין הצדדים הליך קודם. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 3.4.00 נדחתה התביעה למתן צו מניעה בתא 5419/00 בהסכמת הצדדים, ולאחר שקיבלו את הצעת בית המשפט (נספח ו' לתצהיר הנתבעת 6). השאלה האם בין התובע למנוחים התקיימה שותפות עסקית לא התבררה באותו הליך, וממילא לא הוכרעה בפסק דינו של בית משפט השלום. התובע לא "הצליח" בהליך הקודם על סמך הטענה שאת היפוכה הוא טוען עתה, ולא קם לו כל יתרון או הנאה מהעלאת הטענה כשלעצמה בהליך הקודם. אכן, בתי המשפט אינם בבחינת "תוכנית כבקשתך" לטוען, ואולם בנסיבות העניין וכמבואר לעיל לא מצאתי כי מתקיימים התנאים להחלת השתק שיפוטי על התובע.

12.
מי היו מעסיקיו של התובע
משהגעתי למסקנה כי התובע היה "עובד" של המלון, נשאלת השאלה מי היו מעסיקיו, שכן התובע טוען כי המנוחים היו מעסיקיו הישירים אף לאחר הקמת הנתבעת 1. מתלושי השכר שהוצגו לפני עולה כי מ-9/99 החל התובע לעבוד בשירותי הנתבעת 1. חרף טענותיו כי הסכומים המופיעים בתלושים הינם פיקטיביים, לא טען התובע דבר באשר לזהות המעסיק המצויין בתלושים. זאת ועוד. מכתב הפיטורים חתום על ידי החברה, והיא זו שחתומה גם על נספח א' לכתב התביעה, שבו נכתב כי החברה העסיקה את התובע מ-9/99 ועד 3/00. התאגדותם של מעבידים או של גופים אחרים כלשהם כחברה הינה עניין שבכל יום, והחוק מאפשר זאת. המחוקק ובתי הדין לעבודה היו ערים לאפשרות שהעובד ייפגע מחילופי מעבידים באופן זה, ודאגו להגן על זכויותיו של העובד. כך למשל נקבע בסעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 כי המעביד החדש אחראי לתשלום שכר ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם, וכך נקבע גם בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), כפי שיפורט להלן. משהוקמה החברה, נכנסה החברה לנעליהם של המעבידים הקודמים, והפכה למעביד הבלעדי של התובע. טענה כי המנוחים המשיכו להיות מעבידיו של התובע גם לאחר הקמת החברה הינה טענה עובדתית, ויש להוכיחה. התובע לא הניח תשתית עובדתית התומכת בטענה זו. יש לזכור כי נאביל המנוח נפטר כבר בראשית שנת 2000, וגם
נאדר המנוח היה חולה בתקופה זו או בסמוך לאחר מכן. משכך היה התובע עובד של המנוחים עד יום 9/99, וממועד זה ועד לפיטוריו הייתה הנתבעת 1 מעסיקתו.

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת


13.
אין מחלוקת כי התובע פוטר מעבודתו בחברה. ואולם הנתבעים טוענים כי יש לשלול מן התובע את פיצויי הפיטורים על פי הוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), משום שמעל באמון שניתן בו וגנב כספים מהכנסות החברה, בין במזומנים ובין מן הכנסות בגין מכירת חבילות נסיעות לאורחי המלון. לחלופין טוענים הנתבעים כי יש להפחית את שיעורם של תשלומים אלה לסכום אפסי.
הנתבעים מוסיפים כי ממילא עבודת התובע כשכיר בחברה נמשכה כשישה חודשים בלבד, ואף מטעם זה הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

הנטל להוכיח מעילה באמון או גניבה ממעביד וקיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטלים על הטוען זאת, היינו
על המעביד (דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ואח'
– שושנה שרייר, לא פורסם; דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כ"ב 309). כאשר צד להליך מבקש ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח'
- חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, לא פורסם). על כן מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים משום שפיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה מוגברת,
הגם
שאינה מגיעה לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי, היינו "מעל לכל ספק סביר" (דב"ע לו/3-1 הלמן - וישינגרד
, ניתן ביום 3.5.76).

14.

בענייננו לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי התובע אכן גנב כספים והכנסות ממעבידו. במכתב הפיטורים שניתן לתובע (סעיף 2.ו' לעיל) נכתב כי נתגלו אי סדרים בקופת המלון, וכי תיערך בדיקה. לא הובא לידיעתנו כי אכן נערכה בדיקה מעין זו, ומה היו תוצאותיה. זאת ועוד. התובע העיד כי מחודש 9/99 השתנתה ההתנהלות הכספית שהונהגה בעבר, וכי הכספים היו נכנסים לקופה ומשם לכספת ולבנק (ע' 29 ש' 20-21). עוד אישר כי היתה גישה לכספת ולקופה גם לאנשים אחרים (ע' 29 ש' 23) וכי נטילת כספים מן הכספת לפני קבלת שיק המשכורת לא נעשתה אלא לאחר קבלת אישורו של הנתבע 4, בליווי פקיד קבלה, ולאחר שחתמו הפקיד והתובע על הסכום שנלקח (עמ' 29 ש' 26-28). דבריו אלה היו מהימנים, ולא נסתרו. דברי מר וואיל בתצהירו, וגם המסמכים שצורפו לתצהיר אין בהם כדי לבסס את הטענה כי התובע הוא שנטל את הכספים, ברמת ההוכחה הנדרשת.
סוהאד לא ידעה להסביר מדוע חרף העובדה שהתובע לא היה קופאי הוא אחראי ל"חוסרים" הנטענים, כאשר לכל אחד מהקופאים שעבדו עם הקופה רושמת, היתה גישה לכספים אלה. לדבריה אחריות התובע נגזרת מעצם היותו אחראי על העובדים (ע' 61 ש' 8-15). טענה זו חזרה אף בעדותו של וואיל, אשר טען כי התובע היה המנהל אחראי על העובדים, והוא האחראי על הגניבה אף אם לא ביצע אותה בפועל (ע' 76 ש' 18-21, ש' 26-27). אין דומה מי שלא מילא את תפקידו כמנהל כראוי, לבין מי שביצע את מעשה הגניבה בעצמו. זאת ועוד, הטענות כי הגניבה אירעה בחודש 2/00, שבו היה נביל המנוח מאושפז (ע' 75 לפרוטוקול ש' 1-2) או כי התובע היה תמיד במלון ושלח ידו בכספים, שכן הורגל להכנסה גבוהה יותר קודם להקמת החברה (ע' 76 ש' 22-25) אינן אלא השערות בלבד, אשר לא זכו לביסוס ראייתי, ואין די בהן כדי לבסס את הטענה החמורה שהעלו הנתבעים. משכך, נדחית טענת הנתבעים בעניין זה, והתובע זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

15.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע עבד בחברה רק 6 חודשים, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי התובע עבד באותו מקום עבודה לפחות משנת 1995, והנתבעים לא טענו כי קודם לכן עבד במקום אחר. כפי שצויין לעיל קבע המחוקק את עקרון שמירת זכויות העובד במקום עבודה אחד בעת חילופי מעבידים. כך, סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע:

"מי שעבד שנה אחת ברציפות ... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים".



לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, נפסק כי יש לראות את המפעל או את מקום העבודה לא רק כנושא בעלות אלא גם כנושא זכויות (דב"ע מב/ 132-3 להבים עבודות שרברבות בע"מ ואח'
נ' משה פרנסה, פד"ע יד 264). המחוקק הבטיח כי זכויותיו של העובד יישמרו גם כאשר מתחלפים מעבידים באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) ע' 25,22). על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראו למשל דב"ע שם/67-3 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב'194, 198; דב"ע מא/127-3 ווהל - אנצלביץ פד"ע יג' 248, 251-2; דב"ע מו/8-3 דלויה - בלזכה פד"ע יח' 48, 52; ע"א 415/90
חיים (ויטאלי) מזרחי ו-2 אח' - יהודה פלפלי (פ"ד מו(4), 601), בע' 606-607). כך נפסק גם לגבי דמי ההודעה המוקדמת (דב"ע נו/14-3 שלמה מקלוף - דרווקו בע"מ, לא פורסם). תביעתו של התובע הוגשה ביום 29.5.06, והוא פוטר ביום
8.3.00. לפיכך
נדחית אף טענת ההתיישנות לגבי רכיבים אלה.

16.
מה היה גובה שכרו של התובע
התובע הגיש חוות דעת מטעמו של רו"ח דוד אמינוף. רו"ח נחקר על חוות דעתו. מחקירתו עולה כי בשל תקציבו המצומצם של התובע (ע' 39 ש' 18), והחומר הרב הכרוך במתן חוות דעת לגבי כל חודשי עבודתו של התובע, מתבססת חוות הדעת על חודשיים בלבד: דצמבר 98 ואוגוסט 99, ועל הסבריו של התובע, אשר לא תועדו (ע' 33-36, ע' 37 ש' 24-26). הכנסתו של התובע בחודשים האחרים לא נבדקה (ע' 37 ש' 8-12), ורו"ח אמינוף לא ראה כלל את המסמכים הנוגעים לחודשים האחרים (ע' 37 ש' 27-30). לא הובא טעם ענייני ומשכנע המצדיק הסקת מסקנות על סמך חודשיים בלבד, כאשר מדובר בתקופה ארוכה בהרבה, וידוע לכל כי ענף התיירות הוא ענף המתאפיין בתנודתיות, ויש בו עליות ומורדות, לא רק עונתיות. יתר על כן, רו"ח אמינוף אף אישר בחקירה הנגדית כי חוות הדעת לא נעשתה על פי הכללים הקיימים לגבי בדיקות מדגמיות (ע' 38 ש' 10-18), כי יצא מנקודת הנחה כי ההכנסה בחודשים יוני וספטמבר אמורה להיות 85% מהכנסת חודש אוגוסט, על יסוד שיחות שהיו לו עם התובע, ומבלי שבדק מסמכים כלשהם המבססים זאת (ע' 37 לפרוטוקול ש' 22-26), וכי עשה את החישובים על פי "נוסחה" שמסר לו התובע (ע' 44 ש' 16).
בשל כל אלה לא ניתן להסתמך על האמור בחוות הדעת לצורך קביעת גובה שכרו של התובע. עם זאת, מנספח ה' לכתב התביעה, שנכתב על ידי וואיל, עולה כי שכרו של התובע במשך רוב תקופת עבודתו היה 10,000 ₪ נטו (16,384 ₪ ברוטו, על פי האמור בכתב התביעה). לפיכך, ובהעדר נתונים מהימנים אחרים לגבי גובה שכרו של התובע, יש להסתמך על האמור במסמך זה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת.
התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 122,800 ₪ ולדמי הודעה מוקדמת בסך של 16,384 ₪. פיצויי ההלנה בתיק זה התיישנו, שכן התביעה הוגשה למעלה משנה לאחר סיום יחסי עובד-מעביד (סעיף 17.א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958). לפיכך ישולמו סכומים אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.00.

הפרשי שכר
17.
התובע טוען כי חרף קיומם של תלושי השכר, לא קיבל שכר עבור שלושת חודשי עבודתו האחרונים. מנגד טוענים הנתבעים כי התובע קיבל את שכרו, ואף נטל מקופת המלון סכומים הרבה מעבר לסכומים שהוא זכאי להם. לתצהירה של סוהאד צורפו תלושי שכר לחודשים ספטמבר 1999 – מרץ 2000. בעדותו אישר התובע כי בחודשים אלה קיבל שכר הנמוך "באופן משמעותי" מן השכר ששולם לו קודם לכן, היינו פחות מ- 20% ברוטו (ע' 26 לפרוטוקול ש' 5-6 ו-20-24). מכאן, שהתובע עצמו מאשר כי בחודשים אלה אכן קיבל את שכרו, והמחלוקת הינה רק לגבי גובה השכר.

כפי שנקבע לעיל, ועל סמך האמור בנספח ה' לכתב התביעה, היה שכרו של התובע במשך רוב תקופה עבודתו 10,000 ₪ נטו, ו-16,384 ₪ ברוטו. עיון בתלושי השכר של התובע מגלה כי בשלושת חודשי עבודתו האחרונים קיבל התובע שכר נמוך בהרבה מסכום זה. בין הצדדים לא נחתם הסכם חדש, וטענת הנתבעים כי התובע נטל סכומים מקופת המלון לא הוכחה. משכך, זכאי התובע להפרשי שכר עבור
שלושת חודשי עבודתו האחרונים, היינו דצמבר 1999, ינואר 2000 ופברואר 2000. התובע פוטר בתחילת חודש מרץ, ועבור חודש זה קיבל דמי הודעה מוקדמת. משכך, יש להשלים את שכרו של התובע ברוטו בחודשים אלה לסך של 16,384 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.00.

18.
הפרשות לקרן פנסייה
התובע טוען כי הוא זכאי להפרשי פנסיית יסוד בסך 5% ממשכורתו לחודש למשך כל תקופת עבודתו מכח צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. מנגד טוענים הנתבעים כי אין תחולה להסכמים אלו בענייננו, וממילא התובע עצמו סרב להפריש משכרו לקרן כאמור. כן נטען כי התביעה ברכיב זה התיישנה.
התובע הגיש את תביעתו ביום 29.5.06. מאחר שההפרשות לקרן פנסיה מופרשות מידי חודש בחודשו, והתביעה הינה לסכומים שלא הופרשו כך, הרי תביעתו של התובע לכל סכום שלא הופרש למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה התיישנה. נותרו חודשים אחדים שבהם לא התיישנה זכאותו זו של התובע.
ואולם דין תביעתו זו להידחות לגופה. לא הוכח כי הנתבעת 1 או המנוחים היו חברים בהתאחדות המלונות בישראל לפני להתאגדות החברה או לאחר מכן. משכך לא חל על מי מהם ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות. צו ההרחבה בענף המלונאות אינו מעניק זכויות פנסיה (י"פ 4633, התשנ"ח, ע' 3026).
משכך נדחית התביעה ברכיב זה.

19.
הרמת מסך
כלל יסוד הוא בדיני חברות כי חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג3- 205/ מחמוד וגיה - גלידות הבירה
פד"ע כו 345).
חרף עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת וחשיבותו, באו הערכאות השיפוטיות לכלל מסקנה כי אין בסיס לקיום מסך התאגדות הרמטי, שכן ניהול חברה כאישיות משפטית נפרדת לא נועד להוות כסות מפני מעשי תרמית או מסווה למעשה הנוגד את האינטרס הציבורי. העילה המובהקת להרמת המסך על פי ההלכות שנקבעו הינה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. המושג "שימוש לרעה" כולל מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון דק, והברחת נכסים מן החברה לבעלי מניותיה ללא תמורה מספקת (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ; ע"ע 1452/04 שלמה אביר– מנסור חוסיין ואח'
, ניתן ביום 22.5.06).
עם חקיקת חוק החברות עוגנה בחוק
האפשרות להקים יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי מניותיה של החברה, בנסיבות מיוחדות שבהם נפרשה תשתית עובדתית המלמדת על שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לפעילות, אשר יש ספק בדבר כשרותה.
עיון בפסיקה לאחר חקיקת חוק החברות ובטרם נכנס לתוקפו תיקון 3 לחוק מעלה כי בסעיף 6 לחוק נעשה שימוש להרים את המסך בצורה רחבה. כך למשל נקבע כי אין כל מניעה לעשות שימוש בדוקטרינת הרמת מסך גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט אם יש בכך כדי להגשים את תכלית הדין, ולמנוע מחברה שימוש לרעה על ידי מעשים שהחוק נועד למנוע מחד גיסא, ולהביא להגשמת הנורמות שבתכלית החוק מאידך גיסא (ת"א 991/93 פאנטזיה תעשיות טקסטיל בע"מ (בכינוס נכסים) ואח'
נ' וינבאום ואח'
, ניתן ביום 1.8.00). עוד נקבע, כי דוקטרינת הרמת מסך הפכה לעיקרון מרכזי בחוק, ואינה מוגבלת רק לעילות ההלכתיות שכן סעיף 6(ב) לחוק משמש הוראת סל, המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן.
הסעיף בנוסחו היום קובע כי רק במקרים החריגים, שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מהמצבים שלהלן, יהא רשאי בית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה:
(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

20.
בענייננו, אף כי יש תחולה לדין הקודם לעניין הרמת מסך, אין מקום להתעלם מההיסטוריה החקיקתית, ומהשינויים שעברה דוקטרינה זו במשפטנו. כבר נפסק כי:
"לתיקון 3 לחוק החברות נודעת חשיבות אף באשר למקרים הנופלים
בגדרי הדין הקודם, שכן גם אם נאמר שחלות הוראות החוק המקורי, וכי תיקון מהותי אינו חל רטרואקטיבית, עדיין יש בו כדי להשליך, בדרך פרשנית, על הדין הקודם, בייחוד כאשר קיימות דעות כי הדין החדש (תיקון מס' 3) אינו בא אלא להבהיר את קודמו" (ע"ע 1435/04 י.ס. תעשיות בע"מ – מוחמד חטיב, ניתן ביום 23.5.06).


התובע טוען כי במקרה דנן יש הצדקה להרמת מסך, שכן
הנתבעת 1 הוקמה ככסות בלבד, תוך שהיא משמשת להונות את שלטונות המס ואת העובדים. לפיכך להרים יש את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבעים 2 – 6, משום שהאחרונים היו מנהליה בפועל ובעליה של הנתבעת 1. לחלופין מבקש התובע לחייב את הנתבעים 2, 3 ו-4 בתשלום זכויותיו עד הקמת הנתבעת 1, תוך חיוב הנתבעים 5 ו-6 כיורשי הנתבעים 2
ו-3, ולהורות על הרמת מסך ביחס לנתבעת 1 מיום הקמתה.
טענות אלו דינן להידחות.

21.
עובדי החברה הינם בגדר קטגורייה מיוחדת, והם נבדלים ממתקשרים רגילים בשוק המסחרי. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. יחסי העבודה מונעים על ידי הרצון להתפרנס בכבוד, וליצור ביטחון כלכלי, תוך שהם נסמכים על יציבות התאגיד. מדובר אם כן, במתקשרים מסוג מיוחד, המחייבים התייחסות שונה בשל הטלת חובת אמון ואחריות מוגברת הנגזרות מעיקרון תום הלב ביחסי העבודה (ע"ע 1147/02 אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, מיום 19.1.03, ע"ע 1452/04 שלמה אביר – מנסור חוסיין, ניתן ביום 22.5.06). עם זאת יש לזכור כי בהתאגדות כשלעצמה, תוך ניצול יתרונותיה ממניעים מסחריים כלכליים, אין כל פסול, כל עוד ולא קמה עילה הקבועה בחוק.
מתדפיס רשם החברות (נספח א לתצהיר התובע) עולה כי בעלי המניות בחברה הינם הנתבעים 5 ו-6. משכך לא ברור מדוע מתבקשת הרמת המסך כלפי עיזבון המנוחים באמצעות יתר היורשים. זאת ועוד. התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הקמת הנתבעת נועדה להונות את שלטונות המס ואת העובדים כנטען. מעדותו של וואיל עולה כי הדיווח לרשויות היה לקוי ביותר דווקא לפני הקמת החברה (עמ' 69 ש' 28-23), והחברה הוקמה בין היתר כדי להסדיר את חובות המלון, אשר התנהל בעבר כשותפות רשומה, לרשויות המס (ע' 71-70). יתר על כן, משהוקמה החברה נעשו הסדרים עם הרשויות כדי שניתן יהיה לנהל את המלון כנדרש (עמ' 72 ש' 1-3). וואיל עשה עלינו רושם אמין ומהימן, ודבריו לא נסתרו.
משכך, לא הניח התובע תשתית ראוייה המלמדת על קיום עילה להרמת מסך לה, ואין די בטענה כי הופרו הוראות משפט העבודה המגן, כשלעצמה, בכדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
משכך, יש לדחות את טענת הרמת המסך בתיק זה.

22.
יריבות בין התובע לנתבע 4
התובע טוען עוד כי קיימת יריבות המשפטית בינו לבין וואיל, משום שהיה ועודנו הרוח החיה מאחורי פעילותה של הנתבעת 1, והוא עומד מאחורי פיטוריו. התובע הוסיף כי וואיל
מנהל בפועל את החברה. בכל אלו אין די כדי להקים יריבות משפטית אשר תחייב את וואיל בתשלום זכויותיו של התובע בבית דין זה. לא הוכח כי וואיל מילא תפקיד זה או אחר במלון קודם להקמת הנתבעת 1, וגם אם היה מעורב, לא הוכח כי פעילות זו יוצרת יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע.
משכך נדחית התביעה נגד הנתבע 4.

23.
הנתבעים 2-6
הנתבעים טוענים כי כתב התביעה המתוקן, שאליו צורפו היורשים, הוגש לראשונה רק ביום 14.6.07, הרי שצירופם נעשה בחלוף תקופת ההתיישנות. משכך יש להורות על דחיית התביעה נגדם אלו בשל הוראות תקנה 18(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב–1991, המונה את תקופת ההתיישנות כלפי נתבע שהוחלף או הוסף ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
טענה זו דינה להתקבל. אמנם התובע טוען כי הגשת כתב התביעה המתוקן התעכבה בשל התנהלותם של הנתבעים, ואי מתן תצהיר גילוי מסמכים במועד. ואולם בנסיבות העניין אין מקום להתחשב בכך. יש לזכור כי התובע הגיש את תביעתו למעלה מ-6 שנים לאחר שפוטר מעבודתו במלון. משכך אין לו להלין אלא על עצמו, בשל העובדה שבמהלך ההליכים המקדמיים חלפה תקופת ההתיישנות לגבי נתבעים נוספים. אוסיף כי לנוכח קביעתנו כי התובע היה עובד של החברה בלבד, לאחר חילופי המעבידים, ספק אם קיימת עילת תביעה לתובע נגד נתבעים אלה.
לפיכך נדחית התביעה נגד הנתבעים 2-6 מחמת התיישנות.

התביעה שכנגד

24.
בתביעתם שכנגד עתרו הנתבעים לשלושה סעדים: השבת מזומנים שנגנבו על ידי התובע מקופת המלון, כספים שהתובע גנב מהכנסות המלון בגין חבילות נסיעות, וסכום נוסף בגין החזקת החדר במלון על ידי התובע .
אשר לשני הסעדים הראשונים- דינם להידחות לאור קביעתנו לעיל כי לא הוכח כי התובע הוא אשר גנב ממעסיקתו.
אשר לסעד השלישי- בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 3.4.00 נקבע כי על מנת לאפשר לתובע למצוא לעצמו דיור חלופי, יפנה זה את חדרו במלון פטרא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע כי אם תוגש תביעה כספית על ידי התובע כלפי המנוחים והנתבעת 1, רשאים אלו לתבוע פיצוי בגין דמי השימוש בחדר למשך תקופת 30 הימים. התקופה הרלבנטית לעניין זה הינה מיום 3.4.00 ועד ליום 3.5.00 ולא כפי שטענו הנתבעים מיום פיטורי התובע 8.3.00 ועד ליום 3.5.00
התובע לא הציג כל ראייה המלמדת כי עזב את חדרו לפני שהסתיימה תקופת 30 הימים.
משכך, ובהיעדר כל גרסה או תשתית ראייתית לסתור את תקופת שהייתו של התובע בחדרו במלון פטרא בתקופה מיום 3.4.00 ועד ליום 3.5.00 על התובע לשלם לנתבעת 1 דמי שימוש ראויים עבור תקופה זו בסך 2000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.5.00.

25.
סוף דבר-
הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 122,800 ₪, ודמי הודעה מוקדמת בסך של 16,384 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.00. כמו כן על הנתבעת להשלים את שכרו של התובע בחודשים דצמבר 1999, וינואר ופברואר 2000 לסך של 16,384 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.00.

מן הסכומים הנ"ל יש לנכות דמי שימוש עבור החדר בסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.00.

הנתבעת 1 תשלם הוצאות התובע בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.


ניתן היום ל' בשבט, תש"ע (14 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

דיתה פרוז'ינין
, שופטת

001868/06עב 730 אילנית ג'והרי






עב בית דין אזורי לעבודה 1868/06 תיאודור בלומפילד נ' פטרא הוטל ניהול בתי מלון בע"מ, עיזבון המנוח נאדר קרש, עיזבון המנוח נביל קרש ואח' (פורסם ב-ֽ 14/02/2010)