פסקי דין על אביטל בראל | פסקי דין על אשר (און) אבן-חן | פסקי דין על יעקב בראל | פסקי דין על שאול אשל |

2623-10/08 הפ     22/03/2010




הפ 2623-10/08 אביטל בראל, אשר (און) אבן-חן נ' יעקב בראל, שאול אשל








בית המשפט המחוזי מרכז



22 מרץ 2010

ה"פ 2623-10-08 אבו חן נ' בר אל
ה"פ 2625-10-08 און נ' בראל ואח'
ה"פ 2626-10-08 אביטל נ' בראל ואח'






בפני

כב' השופטת
ורדה פלאוט


תובעים

1. אביטל בראל

2. אשר (און) אבן-חן


נגד

נתבעים


1.יעקב בראל
2.שאול אשל




פסק דין


1.
בפני
שתי תביעות למתן פסק-דין הצהרתי, אשר הועברו מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון לבית משפט זה בהחלטה מיום 2.9.08, ונדונו כהמרצת פתיחה:

ה"פ 2626-10-08 – הוגשה על ידי התובעת 1 שהנה גרושתו של הנתבע 1 (להלן: "התובעת" ו"הנתבע" בהתאמה) כנגד הנתבעים ביום 12.2.08, ובה מבקשת התובעת להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בדירה ברחוב הדרור 25/8 ביבנה, הידועה כחלקה 222 בגוש 3512 (להלן: "הדירה").

ה"פ 2625-10-08 - הוגשה על ידי התובע 2 שהינו אחיו של הנתבע (להלן: "התובע") כנגד הנתבעים ביום 12.2.08, ובה מבקש התובע להצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בנכס ברחוב השרון 3 ביבנה, הידוע כחלקה 9 מגרש 5209 בגוש 5066 ובמטלטלין שבנכס (להלן: "הנכס").

2.
שתי התביעות הוגשו לאחר שהנתבע 2, שהינו נושה של הנתבע, החל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויותיו לכאורה של הנתבע הרשומות בדירה ובנכס.

3.
לטענת התובעים, אף כי מחצית הזכויות בדירה ומלוא הזכויות בנכס רשומות פורמאלית על שם הנתבע, בפועל הן שייכות לתובעת ולתובע, בהתאמה, כל אחד מנימוקיו וטענותיו הוא.

4.
הנתבע הודיע כי הוא מסכים לתביעות (סעיף 4 לסיכומים מטעמו מיום 30.12.09).

5.
הנתבע 2 לא הגיש תגובה מטעמו לתביעות. בקשתו במהלך הדיון שהתקיים ביום 14.12.09, לאפשר לו להגיש תגובה מסודרת כשנתיים לאחר הגשת התביעות בבית המשפט לענייני משפחה וכשנה לאחר העברת התביעות לבית משפט זה כתביעות בהמרצת פתיחה ולאחר סיום ההליכים המקדמיים – נדחתה.

6.
ביום 28.12.08
ניתן פסק-דין בהעדר התייצבות כנגד הנתבעים, אשר בוטל בהחלטה מיום 22.6.09.

7.
ביום 14.12.09 נחקרו הצדדים. סיכומים מטעם התובעים הוגשו ביום 23.12.09. סיכומים מטעם הנתבע הוגשו ביום 30.12.09. סיכומים מטעם הנתבע 2 הוגשו ביום 11.2.10. סיכומי תשובה הוגשו ביום 18.2.10.

ה"פ 2626-10-08

רקע עובדתי

8.
התובעת והנתבע הנם בני זוג לשעבר, אשר נישאו ביום 20.2.80 והתגרשו ביום 11.7.89 בהתאם להסכם גירושין מיום 27.12.87 (להלן: "הסכם הגירושין" – נספח ג' לכתב התביעה). מנישואיהם נולדו להם שני ילדים, שניהם בגירים.

9.
על פי סעיף 12(א) להסכם הגירושין, דירת מגורי הצדדים ברחוב הדרור 25/8 ביבנה, נשוא התובענה שבפני
, תועבר בשלמות על שם הנתבע, כאשר התובעת וילדי הצדדים רשאים להמשיך ולהתגורר בדירה ללא תמורה, בתנאים שבהסכם.

10.
ביום 25.11.01 חתמו התובעת והנתבע על הסכם מכר, לפיו התובעת תרכוש את חלקו של הנתבע בדירה, בתמורה לסך 20,000$. בקביעת התמורה נלקח בחשבון כי מדובר בדירה תפוסה על ידי התובעת (נספח ב' לכתב התביעה).
הליכי רישום הדירה על שם התובעת לא הושלמו מעולם.

11.
בשנת 2007 פתח הנתבע 2 תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע, במסגרתו הטיל עיקול על זכויותיו הרשומות של הנתבע בדירה, והחל לפעול למימוש העיקול.

12.
ביום 12.2.08 הגישה התובעת את התביעה שבפני
, להצהיר כי היא הבעלים במלוא הזכויות בדירה.

טענות הצדדים

13.
לטענת התובעת

– התובעת היא המחזיקה הבלעדית בדירה ובעלת מלוא הזכויות בה. הדירה טרם נרשמה בשל עיקולים רבים המוטלים עליה, רובם קשורים לנתבע. רישום העיקולים מונע את העברת הזכויות בדירה על שמה.

לטענתה, כל עיקול אשר נרשם על הדירה לאחר מועד חתימת הסכם המכר מיום 25.11.01, נדחה בפני
זכויותיה בדירה. עיקול המשיב נרשם בשנת 2007 ובנסיבות הענין הוא נדחה מפני הזכות החוזית שהתובעת אוחזת בידיה משנת 2001.

14.
הנתבע

, כאמור, מסכים לתביעה.

15.
לטענת הנתבע 2

– במשך כל השנים משנת 1987 ועד היום, לא בוצע אף אחד מההסכמים שבין התובעת והנתבע. לא הסכם הגירושין ולא הסכם המכר. הנכס רשום על שם התובעת והנתבע. אין די במסמכים שצורפו על ידי התובעת (טופס דיווח העסקה לרשויות) שכן צירופם לא נתמך בתצהיר ולא בתשובות הרשויות ו/או החברה המשכנת לדיווח.
יתרה מכך, הסכם המכר שינה מהסכם הגירושין בין התובעת והתובע והוא לא אושר על ידי בית המשפט המוסמך. מכאן, כי אין להסכם המכר תוקף מחייב והוא תקף רק ביחסים שבין התובעת והנתבע בלבד, אינו מחייב צד ג' כלשהו ועל כן אינו מחייב אותו.

לטענתו, גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה עקבית, לא צורפו המסמכים הרלוונטיים ובשל כך יש להעדיף את הרישום כפי שעולה באישור הזכויות.

כאמור, הנתבע 2 לא הגיש תשובה להמרצת פתיחה, וכל טענותיו מופיעות רק בסיכומים מטעמו מיום 11.2.10.

דיון

16.
השאלה העומדת לדיון הינה - זכותו של מי גוברת,
זכותה של התובעת בדירה מכח הסכם מכר בינה לבין הנתבע (עסקה אשר לא הושלמה ברישום, ואף לא נרשמה בגינה הערת אזהרה לטובת התובעת), אל מול זכותו של הנתבע 2 מכח עיקול אשר הטיל על הדירה במועד מאוחר להסכם, בהיותו נושה של הנתבע.

17.
בשלב הראשון, יש לבחון את תוקפו של הסכם המכר, לאור טענתו של הנתבע 2 כי מדובר בחוזה למראית עין.

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע:


"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי פ"ד לג(2) 576 נאמר לענין זה ע"י כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה.
נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו
..."

18.
לא שוכנעתי, כי חוזה המכר בין התובעת והנתבע נעשה למראית עין בלבד:

-
התובעת העידה בחקירתה, כי בשנת 1981 שיעבדו היא והנתבע, בהיותם נשואים, את הדירה במשכנתא לטובת הבנק. השניים שילמו את החזרי המשכנתא ובשלב מסוים התובעת לקחה על עצמה להחזיר את יתרת המשכנתא לבדה. תשלומי המשכנתא הסתיימו בשנת 2006 (עמ' 16 לפרוטוקול) כאשר, כאמור, היא זו ששילמה את החזרי המשכנתא. התובעת העידה כי היא מתגוררת בדירה ממועד רכישתה, למעלה מ-25 שנים. עדותה של התובעת מהימנה עלי והיא לא נסתרה.

-
התובעת העידה בחקירתה, כי שילמה לנתבע את מלוא הסכום בגין רכישת הזכויות בדירה, 20,000$ במזומן, מכספים שהותיר אחריו אביה ז"ל אשר נפטר ביום 10.6.01 (עמ' 22 לפרוטוקול). התובעת טענה כי הסכום הנמוך נקבע לאור היותה של הדירה תפוסה על ידה. עדותה זו לא נסתרה.

-
התובעת צרפה העתק הצהרה לרשויות המס (מיסוי מקרקעין) מיום 16.12.01 בגין רכישת הדירה. שווי המכירה כפי שדווח 84,620 ₪ (מוצג נ1/1).

-
התובעת צרפה מכתב מיום 2.5.02, אשר נשלח ע"י בא כוחה לב"כ החברה המשכנת, ובו דיווח והעתק ההסכם לשם העברת הזכויות בדירה מהנתבע לתובעת.

-
התובעת נתנה הסבר לכאורה מדוע הדירה לא נרשמה על שמה עד לרגע זה – קיומם של עיקולים הרשומים על הדירה בעטיו של הנתבע והמונעים את העברת הזכויות בה על שם התובעת.


הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען לכך, ובעניינינו - הנתבע 2. הנתבע 2 בחר שלא להגיש תשובה מטעמו להמרצת הפתיחה ומשכך גרסת התובעת נותרת על כנה בלא הכחשה (ר' א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), עמ' 498). הנתבע 2 לא הרים את הנטל המוטל עליו בנסיבות הענין.

19.
טענה נוספת כנגד ההסכם אותה מעלה הנתבע 2 בסיכומיו היא, שאין להסכם כל תוקף שעה שמדובר בשינוי הסכם ממון (הסכם הגירושין בין התובעת והנתבע מיום 27.12.87) אשר לא אושר בערכאה המוסמכת.

דין הטענה להידחות.

לגופה של הטענה - השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר ע"י הערכאה המוסמכת טרם הוכרעה בפסיקה. הכלל הוא, כי אישור המוענק ע"י בימ"ש להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו (ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט (3) 776). יחד עם זאת, כחריג לכלל, יש הרואים באישור בית משפט רובד נוסף להסכם שערכו בני זוג, ולפיהם, גם הסכם ממון שלא אושר ע"י בימ"ש, עשוי להיחשב להסכם תקף עפ"י דיני החוזים (ר' ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499), מכח סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2003(4) 1318, משיקולי מניעות (ע"א 151/85 רודן נ' רודן פ"ד לט(3) 186) או מכח דוקטרינת תום הלב וההשתק (ר' ת"א (ת"א) 8432/87 ברט נ' ברט (לא פורסם), עמ' 557/00 אהרונסון נ' אהרונסון תק-מח 2001(1) 4327), והכל - כאשר מאז חתימת הצדדים על ההסכם התנהגו על פי המוסכם ביניהם.

מהפן הדיוני – שאלה היא האם צד ג' אשר אינו קשור בהסכם הממון יכול להעלות טענה בדבר תקפותו או העדר תקפותו של הסכם הממון מן הטעם שלא אושר כדין, וזאת כאשר אין מחלוקת בין בני הזוג הצדדים להסכם. בנסיבות הענין, בהן התובע והנתבע נהגו על פי הסכם המכר (התובעת שילמה את התמורה וההסכם דווח ללשכת מיסוי מקרקעין ולחברה המשכנת) ואין מחלוקת ביניהם כי ההסכם תקף, איני נדרשת להכריע בשאלה זו.

20.
בשלב השני, ולאחר שנקבע כי אין המדובר בחוזה למראית עין וכי הסכם המכר תקף, יש לבחון זכותו של מי גוברת. האם זו של התובעת, או שמא זכותו של הנושה – הנתבע 2?

לטענת התובעת, זכותה החוזית עדיפה על זכותו של הנתבע 2 כמעקל, כאשר העיקול הוטל לאחר כריתת ההסכם. התובעת סומכת טענתה על ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן: "פרשת אהרונוב") שם נקבע (עמ' 240):

"כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זכות זו, בטרם נרשמה, היא זכות "מעין-קניינית". היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. כתוצאה מכך נשללת מנושה – בין נושה מכל עיסקה נוגדת ובין נושה מכח נשייה שאינה קשורה כלל לנכס – הכוח לממש את זכותו כלפי החייב-המוכר באמצעות הנכס הנמכר. על-כן מתגבר הקונה על נושה של המוכר, המטיל עיקול על הנכס. לענין זה אין כל נפקות לרישום העיקול על ידי הנושה במרשם המקרקעין, שכן רישום העיקול אינו מעניק קניין למי שבלעדיו אין לו קניין"

על פי הלכת אהרונוב, הזכות ה"מעין קנינית" אשר קמה לקונה אינה מותנית בתשלום מלוא התמורה עליה הוסכם, ואינה מותנית ברישום העסקה ואף לא ברישום הערת אזהרה בגין העסקה, והיא גוברת על "הזכות הדיונית" של נושה המוכר, לטובתו נרשם עיקול.

בע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחר בע"מ נ' אברהם גדי (פ"ד נט(3) 697) נקבע, כי אין באי רישום הערת אזהרה על ידי הקונה על הדירה כדי לשלול את עדיפות זכותו על פני עיקול מאוחר של נושה של המוכר אשר נרשם.

כן ר' לענין זה ע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ בפירוק נ' עזבון המנוחה שלוה קושניר ז"ל (לא פורסם) והשתלשלות ההלכות המפורטות שם בהרחבה.


לטענת הנתבע 2 הלכת אהרונוב אינה חלה בנסיבות הענין שכן התובעת הנה צד קרוב לנתבע (המוכר), שלמה תמורה חלקית ו/או לא שלמה תמורה כלל וכן לא השלימה את הליכי רישום הדירה על שמה. משכך, יש לראות בתובעת כמקבלת מתנה וזכותה ככזו מוחלשת ואינה גוברת על זכותו של הנתבע 2 בעל העיקול.

21.
כאמור, וכפי שפורט לעיל, הנחת היסוד של הנתבע 2 בבסיס טענתו - כי אין מדובר בחוזה מכר "אמיתי" בין התובעת והנתבע ולכל היותר התובעת קיבלה את הזכויות בדירה במתנה – נדחית. זאת, הן מהפן הדיוני - לאור העובדה כי לא צורפה תשובת הנתבע 2 להמרצת הפתיחה ומשכך לא הוכחשו מצידו העובדות המפורטות בכתב התביעה ולא הורם הנטל המוטל על כתפיו, והן מהפן המהותי - לאור עדותה של התובעת, אשר לא נסתרה, לרבות בענין התמורה ששילמה לנתבע בגין הזכויות בדירה, בצירוף הראיות לפיהן התובעת והנתבע דיווחו למס שבח ולחברה המשכנת על המכר, ובצירוף העובדה כי הסכם המכר בוצע למעשה על ידי התובע והנתבעת.

22.
על יסוד כל האמור, דין התביעה להתקבל.

ה"פ 2625-10-08

רקע עובדתי

23.
התובע הינו אחיו של הנתבע.

24.
התובע רכש את הנכס נשוא התביעה שבפני
על פי הסכם מכר מיום 28.8.91 (נספח א' לכתב התביעה).

25.
ביום 22.1.95 העביר התובע לנתבע את מלוא זכויותיו בנכס, ללא תמורה.

26.
ביום 14.5.96 חתמו התובע והנתבע על הסכם, לפיו העברת הזכויות בנכס מיום 22.1.95 בטלה, הזכויות בנכס יוחזרו לתובע התובע העביר את זכויותיו בנכס לנתבע, ללא תמורה.

27.
בענין זה התנהלו הליכים משפטיים בין התובע והנתבע, ובשנת 2004 ניתן פסק-דין, על יסוד הסכמת הצדדים, ולפיו הזכויות בנכס תרשמנה בחזרה על שם התובע, בכפוף לכך שאם ירצה התובע למכור ו/או להעביר לאחר את זכויותיו בנכס או חלק מהן, בתוך 15 שנים, יהא עליו לקבל את הסכמת שניים מאחיו לצורך כך.

בפועל, הזכויות בנכס לא נרשמו על שם התובע עד לרגע זה.

28.
בשנת 2007 פתח הנתבע 2 תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע, במסגרתו הטיל עיקול על זכויותיו הרשומות של הנתבע בנכס ובמטלטלין שבו, והחל לפעול למימוש העיקול.

29.
ביום 12.2.08 הגיש התובע את התביעה שבפני
, להצהיר כי הוא הבעלים במלוא הזכויות בנכס.

טענות הצדדים

30.
לטענת התובע

– הוא רכש את הנכס בשנת 1991 ומתגורר בו מאז ועד היום. בשנת 1995 הוא היה מכור לסמים, והסכים להעביר את זכויותיו בנכס על שם הנתבע לאור החשש שימכור את הנכס לשם מימון רכישת סמים. לאחר שנגמל, ביקש להשיב את הנכס על שמו, ואחיו התנו זאת בכך שלא יוכל למכור את הנכס במשך 15 שנים, אלא בהסכמת שניים מהם. משכך, נערך הסכם חדש בין התובע והנתבע ביום 14.5.96, אשר דווח ללשכת מיסוי המקרקעין כדין. בשנת 2004 ניתן

פסק דין
הצהרתי אשר אישר את הסכמת האחים.

לטענת התובע, אין כל קשר בינו לבין הנתבע 2. הזכויות בנכס טרם הושבו באופן פורמאלי על שם התובע, ברם בפועל הזכויות בנכס הן שלו. לפיכך, העיקול שהוטל על הנכס על ידי הנתבע 2 בשנת 2007 נדחה מפני זכויותיו החוזיות.


31.
לטענת הנתבע 2

– הנכס רשום במשך 15 שנים על שם הנתבע, ואין ברישום כל פרט אשר יכול להעיד על זכות כלשהי של התובע בנכס. התנהלות התובע, לרבות אי צירוף מסמכים רלוונטיים במועד, מעלה תהיות רבות באשר לאמיתות המסמכים אשר צורפו וקבילותם.

לטענתו, התובע "ישן" על זכויותיו במשך שנים רבות, ולא נתן הסבר מניח את הדעת לעובדה כי הנכס לא נרשם על שמו. בנוסף, מחקירתו של התובע עולה, כי הוא והנתבע לקחו יחד משכנתא על הנכס, וייתכן שיש בכך להעיד כי הנתבע בעלים במחצית הזכויות בנכס.

לטענת הנתבע 2, רב הנסתר על הגלוי וניתן להניח כי העברת הזכויות בנכס מהתובע לנתבע נעשתה בשל חובות של התובע לנתבע ו/או על רקע נסיונותיו של הנתבע להבריח את רכושו מנושיו.

כאמור, הנתבע 2 לא הגיש תשובה להמרצת פתיחה וטענותיו מופיעות אך ורק בסיכומים מטעמו מיום 11.2.10.

דיון

32.
השאלה המונחת בפני
הנה - זכותו של מי גוברת – זכותו של התובע בנכס מכח הסכם בינו לבין הנתבע מיום 14.5.96, המבטל את הסכם העברת הזכויות ביניהם מיום 22.1.95, או שמא זכותו של הנתבע 2 מכח עיקול אשר הטיל על הנכס במועד מאוחר להסכם, בהיותו נושה של הנתבע.

33.
גם כאן, יש לבחון תחילה את תוקפו של ההסכם מיום 14.5.96 בין התובע והנתבע על יסוד טענתו של הנתבע 2 כי מדובר בחוזה למראית עין, ולאור הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) וע"א 630/78 לעיל.


34.
לא שוכנעתי, כי ההסכמים בין התובע והנתבע, הן מיום 22.1.95 והן מיום 14.5.96, נעשו למראית עין, וכי לא הייתה בכוונתו האמיתית של התובע להשיב את זכויותיו של הנתבע בנכס אליו (עם מגבלת מכירתו בתוך 15 שנים), אלא להבריח את רכושו של הנתבע מנושיו:

-
התובע העיד בחקירתו, כי בשנת 1991 הוא רכש את הנכס. לצורך כך, הוא והנתבע שיעבדו את הנכס במשכנתא, וכי התובע שילם ומשלם לבדו את החזרי המשכנתא, כ-2,300 ₪ בחודש (עמ' 29-30 לפרוטוקול);

-
התובע צרף תצהירי העברה ללא תמורה בינו לבין הנתבע מיום 22.1.95;

-
התובע צרף טופס דיווח לאוצר/מס שבח מיום 9.2.95 בדבר העברת זכויות בנכס בינו לבין הנתבע;

-
התובע צרף תצהיר ביטול העברת הזכויות בנכס בינו לבין הנתבע מיום 14.5.96;

-
התובע צרף דיווח לאוצר/מס שבח מיום 19.5.96 על ביטול העברת הזכויות בנכס;

כאמור, הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען לכך, ובעניינינו - הנתבע 2. הנתבע 2 בחר שלא להגיש תשובה מטעמו להמרצת הפתיחה ומשכך גרסת התובע נותרה על כנה בלא הכחשה (ר' א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי לעיל) ומבלי שהנתבע 2 הרים את הנטל המוטל עליו בנסיבות הענין.

35.
בשלב השני, לאחר שנקבע כי אין המדובר בחוזה למראית עין וכי הסכם המכר תקף, יש לבחון זכותו של מי גוברת.



ההבדל בין תביעה זו לבין תביעת התובעת דלעיל, הינו בטיבו של ההסכם שבין התובע והנתבע – הסכם מתנה, לעומת הסכם מכר בין התובעת והנתבע. השאלה היא האם ההלכה שנפסקה בפרשת אהרונוב חלה גם כאשר מדובר בהתחייבות לתת מתנה, להבדיל מעסקת מכר.

שאלה זו נדונה בהרחבה בע"א 11502/05 אילנה לניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (מיום 24.2.08, לא פורסם) ונקבע כי "נקודת המוצא בתחרות זו תהיה בהעדפת הנושה על פני מקבל המתנה".

והרציונל - נוכח זכותו הרחבה של המתחייב ליתן מתנה לבטל את המתנה בכל עת בטרם השלמת המתנה, אין דומים הזכויות והאינטרסים שבין נושה למקבל התחייבות לתת מתנה לבין הזכויות והאינטרסים שבין נושה לקונה.

יחד עם זאת נקבע שם:

"פתוחה תהיה הדרך בפני
מקבל ההתחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי עניינו הקונקרטי נמנה על אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה – תיטה הכף להעדפת עניינו.
ראש וראשון לאלה יהיה בהוכחת תום הלב של נותן המתנה ונסיבות נתינתה ובהפרכת והסרת כל ספק סביר שמא נועדה אותה המתנה להברחת הנכס מנושיו או למטרה בלתי ראויה אחרת.
כל אלה ייבדקו ויבחנו במסגרתו של שיקול הדעת השיפוטי בהתייחס לכל מקרה לגופו ולנסיבותיו".

36.
נסיבות המקרה שבפני
מהוות חריג, המטה את הכף לטובת התובע דווקא. בעניינינו, אין מדובר בהסכם מתנה לפיו הנתבע מעביר את זכותו בנכס לתובע ללא תמורה, כי אם בהסכם המבטל הסכם מתנה קודם בו הועברו זכויותיו של התובע בנכס לנתבע.

מלכתחילה הנכס נרכש על ידי התובע מכספו, והתובע הוא ששילם את החזרי המשכנתא. עובדות אלו נטענו על ידי התובע והנתבע, ועדותו של התובע בענין זה לא נסתרה. התובע העביר את זכויותיו בנכס לנתבע בשל סיבות אישיות אשר מנעו ממנו להחזיק בנכס (על כן גם בוצעה העברה זו ללא תמורה), וזמן קצר לאחר מכן (כשנה וחצי) השתנו הנסיבות והתובע ביקש להשיב לעצמו את הזכויות בנכס.

למעשה, אין המדובר בהסכם מתנה "קלאסי", אלא במעין הסכם לפקדון ולמשמורת הנכס בידי הנתבע, עד לגמילת התובע מהתמכרותו לסמים.

בענין זה אף ניתן

פסק דין
, על יסוד הסכמת הצדדים לו, ולפיו הזכויות בנכס תרשמנה בחזרה על שם התובע, בכפוף לתנאי עליו הוסכם בפסק הדין.

מכאן, כי רמת הציפיות וההסתמכות של התובע על ההסכם בינו לבין הנתבע מיום 14.5.96 אינה אותה רמת ציפיות והסתמכות של מקבל מתנה אחר. לא קיים כאן האלמנט של "מתת חסד" אשר קיים בהסכם מתנה אחר כמשמעות ביטוי זה בפרשת לניאדו לעיל. יתרה מכך, זכות נותן המתנה בנסיבות הענין (התובע) לחזור בו מהמתנה, לאחר ההסכם מיום 14.5.96 מצומצמת, וכלל איננה קיימת עוד לאחר שניתן פסק הדין בשנת 2004.

37.
לפיכך, זכויותיו של התובע בעניינינו גוברות על זכויותיו של הנתבע 2 מכח עיקול אשר נרשם על הנכס והמטלטלין בשנת 2007 ודין התביעה להתקבל.

38.
לפיכך אני קובעת כדלקמן:

א.
ניתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הדירה הנמצאת ברחוב הדרור 25/8 ביבנה, הידועה כחלקה 222 בגוש 3512 שייכת לתובעת, הגב' אביטל בראל
.

ב.
ניתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו הנכס הנמצא ברחוב השרון 3 ביבנה, הידוע כגוש 5066 חלקה 9 מגרש 5209 והמטלטלין שבו שייכים לתובע, מר אשר (און) אבן-חן
.

ג.
הנתבע 2 ישלם לכל אחד מהתובעים הוצאות ושכ"ט עורכי דין בסך
10,000 ₪ + מע"מ.

ד.
שלושת התיקים שבכותרת יסגרו.

ה.
פסק-דין זה מחייב את הצדדים לו בלבד.


ניתן היום,
ז' ניסן תש"ע, 22 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.














הפ בית משפט מחוזי 2623-10/08 אביטל בראל, אשר (און) אבן-חן נ' יעקב בראל, שאול אשל (פורסם ב-ֽ 22/03/2010)