פסקי דין על עזבון המנוח ליכט איגור | פסקי דין על ליכט ענת | פסקי דין על ליכט לריסה | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח בע"מ

7042/06 א     28/03/2010




א 7042/06 עזבון המנוח ליכט איגור, ליכט ענת, ליכט לריסה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



28 מרץ 2010

ת"א 7042-06 עז' המנוח ליכט איגור ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ






בפני

כב' השופט
אריאל ואגו


התובעים

1
.
עזבון המנוח ליכט איגור

2
.
ליכט ענת
(קטינה)

3
.
ליכט לריסה

ע"י ב"כ עו"ד ש. שבח


נגד


הנתבעת

מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י. ראובינוף




פסק דין
חלקי

1.
לפני תביעה כספית, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, שהגישו תלויי המנוח ליכט איגור ז"ל (להלן: המנוח), יליד 11.12.69, ועזבונו, בגין נזקים שנגרמו להם עקב מותו המיידי

בתאונת דרכים קטלנית, ביום 10.11.05, שעה שהרכב בו הוא נהג התנגש במשאית, בהיותו כבן 36 שנים.

התובע 1 הינו עיזבון המנוח, על שתי יורשותיו, בהתאם לצו הירושה, שהן התובעות 2, והן תובעות גם ב"כובען" כתלויות המנוח, כפי שיובהר להלן.

התובעת 2, ליכט ענת
, הינה בתם היחידה, והמשותפת, של המנוח ורעייתו, ילידת 9.08.04, כאשר במועד התאונה היתה כבת שנה ו- 3 חודשים, וכיום היא בת חמש וחצי שנים.
התובעת 3, ליכט לריסה
, הינה אלמנת המנוח (להלן: האלמנה), ילידת 24.02.69, כאשר במועד התאונה היתה כבת 36 ומחצה, וכיום היא בת 41 שנים.

הנתבעת, מנורה חב' לביטוח בע"מ, הינה חב' הביטוח אשר ביטחה את רכבו של התובע במועד הרלוונטי לתאונה, בהתאם לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970.

ביום 9.04.08 הודה ב"כ הנתבעת בחבותה, מכוחה של פוליסת ביטוח תקפה בעת התאונה, ולפיכך, יתמקד הדיון בשאלות הנוגעות להערכת הנזק ולשיעור הפיצויים בלבד.

2.
קודם לדיון בראשי הנזק, נדרש לקבוע את בסיס שכרם של המנוח והאלמנה עובר לתאונה, ואת פוטנציאל השתכרותם העתידי, ככל שקיים, בהתאם לנתונים שהונחו בפני
ביהמ"ש.

א. השתכרות המנוח:

מן הראיות עולה, כי המנוח עלה ארצה בשנת 1994, שירת בצה"ל, ועבד במספר מקומות, דרך חברות כח אדם שונות, כאשר החל מ- 4.12.03, הועסק המנוח, עד לפטירתו בתאונה נשוא תיק זה, כפועל במפעל "דייל ישראל בע"מ",
vishay
, בדימונה.

הצדדים חלוקים באשר לשיעור הכנסת המנוח, שיהא הבסיס לחישוב ההפסדים שנגרמו לתובעים.

לטענת התובעים, עמד שכרו החודשי הממוצע של המנוח, ערב פטירתו, על סך של 5,283 ₪ נטו, ובצירוף הצמדה ליום הגשת הסיכומים מטעמם - סך של 6,033 ₪ נטו. כמו-כן, הם טוענים שלולא התאונה, היה המנוח צפוי להשביח את שכרו, ולהגיע לשכר חודשי של 10,000 ₪ לחודש. הנחה אחרונה זו, באה לעולם, לשיטתם, מחוות דעת והערכות שניתנו ע"י מנהלי המנוח והאחראים עליו, אשר התרשמו לטובה מביצוע העבודה על ידו ומהצטיינותו בה. לעניין זה, העיד מטעמם מר סמיון טאוזרמן, שהיה האחראי על משמרת העובדים שעליה נמנה המנוח, ואשר כללה 85 עובדים, מהם 80% דוברי השפה הרוסית, במשך כשנה וחצי. בתצהירו, מיום 12.07.07, מציין טאוזרמן, כי בעת הרלוונטית, הוא עצמו הרוויח בין 6,000 ₪ ל-7,000 ₪ לחודש, ומניח שהמנוח היה יכול להתקדם בעבודה ולהגיע לתפקיד של אחראי משמרת, ואף מנהל מח' ייצור, וזאת לאור מאפייניו בעבודה, היותו חרוץ, מוכשר ו"הבולט והמצטיין" מבין העובדים.

לטענת הנתבעת, ישנו קושי להבין מהתלושים שהוגשו מה היה שכר המנוח, שכן, הם אינם רציפים, וחלקם קטועים באופן שלא ניתן לדלות מהם מלוא הפרטים הנדרשים. עם זאת, לשיטתה, ניתן לומר כי בין השנים 2003-2005, עמד שכרו הממוצע של המנוח על 4,927 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום - 5,632 ₪ נטו לחודש.
אשר לאפשרות השבחת השכר, לו טוענים התובעים, משיבה הנתבעת, כי תשתית ראייתית להוכחת אפשרות שכזו לא רק שלא הונחה, אלא הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ומפרטת, שבכל תפקידיו שימש

המנוח כפועל, ולא קודם לתפקיד אחר בשום שלב, ובתקופות המעבר מעבודה לעבודה, היה אף מובטל. כן טוענת הנתבעת, כי לבד מהיות תצהירו של העד טראוזמן מטעם התובעים, בגדר עדות שמיעה או סברה, שיש להתעלם ממנה, אף לגופה, ניתן לומר שהתפטרות עד זה, כעבור כ- 5 שנים, מלמדת על חוסר קביעות והיעדר אפשרות לצפות יציבות המנוח במקום העבודה.
את שכרו החודשי של המנוח, בערכי נטו (ובהינתן מגוריו באזור עדיפות לאומית, ששכרו ברוטו שווה כמעט לנטו), יש לגזור מתלושי 4 המשכורות האחרונות, עובר לתאונה. התלושים הרלוונטיים צורפו לכתב התביעה ולתיק המוצגים (ת/6), והם מלמדים על שכר כדלקמן:
בחודש שלפני התאונה, אוקטובר 2005
- מדובר בסך של 8,128 ₪ (ער אני לכך שחודש זה כולל תשלומים בעד דמי הבראה).
בחודש ספטמבר 2005 - מדובר בסך של 5,258 ₪.
בחודש אוגוסט 2005 - מדובר בסך של 4,370 ₪.
בחודש יולי 2005 - מדובר בסך של 3,917 ₪.
ובממוצע - 5,418 ₪. סכום זה משוערך להיום, עומד על סך של 6,150 ₪, ומהווה את שכרו של המנוח ערב התאונה, לצורך חישובי העבר.

כעת לטענת התובעים בדבר השבחת שכרו של המנוח בעתיד.

אנו למדים, כי בשנות עבודתו המועטות, כפי שטענה הנתבעת, החליף המנוח מספר מקומות עבודה, ובחלק מהזמן כלל לא עבד (כפי שאישרה האלמנה בעדותה, מיום 9.04.08), וקיבל השלמת הכנסה (נ/1). המכנה המשותף לכל התקופות - הינו מהות ואופי תפקידו של המנוח כפועל, וכן השכר, שלא עלה בהן באופן משמעותי. דומה, איפוא, כי הסיכון שהמנוח היה מוצא עצמו שוב מובטל, היה גדול מהסיכוי לשיפור שכרו.

חרף זאת, החלטתי לקבל במידה מסוימת את טענת התובעים לעניין שכרו הפוטנציאלי של המנוח בעתיד, וזאת בהינתן גילו הצעיר ושנות ההשתכרות הרבות שעמדו בפני
ו. לפיכך, אניח, כי שכרו היה עולה ומשביח בשיעור מסוים בהדרגה ברבות השנים, ואעמידו, לצרכי החישוב, על סכום ממוצע של 6,500 ₪ נטו לחודש, מיום התאונה ואילך.

בנסיבות אלה, יועמד בסיס שכרו של המנוח, כאמור לעיל, על סך של 6,150 ₪ לעבר ו- 6,500 ₪ לעתיד, הכולל מרכיב קידום פוטנציאלי מסוים.


ב. השתכרות האלמנה:

התובעת 3, אלמנת המנוח, ילידת 24.02.69, עבדה בחב' טריומף אינטרנשיונל בע"מ, וזאת בין השנים 2001 ל- 2003, ולמעשה - עד לסגירת המפעל.

לשיטתה, שכרה החודשי באותה העת, עמד על כ- 3,500 ₪ לחודש, וזאת כשהיקף המשרה כלל 8 שעות עבודה ביום. לאחר תום תקופת עבודתה במפעל, החלה התובעת בטיפולי פוריות, ולאחר שהרתה וילדה את בתם המשותפת, התובעת 2, לא שבה לעבוד, לא לפני התאונה ולא בכלל, כפי שמתארת בסעיף 9 לתצהירה: "עם סגירת המפעל התפניתי כל כולי לטיפולים לצורך הבאת ילד. מאז למעשה לא עבדתי כלל". כל אותה העת, ולמעשה עד ליום 9.07.09, קיבלה האלמנה גמלת השלמת הכנסה מהמל"ל. לטענתה, מצבה כיום, בו היא מטפלת בגפה בבתה, אינו מאפשר לה לצאת לעבוד, ועל כן, אין לזקוף, בעת עריכת חישובי הנזקים, שכר כלשהו שלה לקופה המשותפת. מנגד, היא טוענת, כי אין גם מקום לנכות את הבטחת ההכנסה שהיא מקבלת, כאמור - משום שבנסיבות שנוצרו, היא אינה יכולה להשתלב במעגל העבודה, ולפיכך היא זכאית לגמלה זו.

הנתבעת טוענת, כי בהינתן שסיבת הפסקת עבודת האלמנה היתה סגירת המפעל, לאחר שזו העידה כי היא אינה שוללת אפשרות חזרה לעבודה, ולאור גילה הצעיר, אין להכיר כיום באי-יציאתה לעבודה, ולפצותה בגין כך, שכן ישנן מסגרות חינוכיות שבהן בתה תוכל להשתלב, שעה שהיא תצא לעבוד.
עוד היא טוענת, כי אין לאפשר לתובעים לאחוז במקל משני קצותיו - מחד, לטעון שהאלמנה אינה יכולה לשוב למעגל העבודה, משום שמטפלת בביתה, וכפועל יוצא מכך לקבל השלמת הכנסה ממל"ל, ומאידך, לא לנכות את גמלת השלמת ההכנסה, שמקבלת, מהפיצוי הצפוי לה במסגרת התיק דנן.

ראיה נוספת שהוגשה, ואשר יש לה משקל רב במחלוקת האמורה, היא תע"צ שהוגש מטעם הנתבעת, מיום 4.11.09, ואשר נערך ע"י הגב' זהבה ביתן, עוזרת ראשית במחלקת זקנה ושארים במל"ל באר-שבע, שגם העידה בביהמ"ש. מהתע"צ עולה, כי ביום 8.07.09, ביקשה התובעת 3 בכתב, מסיבות השמורות עימה, להפסיק לבדוק את זכאותה לקבלת הבטחת הכנסה מהמל"ל, והם אכן הופסקו בעקבות בקשתה זו, ביום 9.07.09.

תלושי שכרה של האלמנה הוגשו (נ/2), ובהתאם להם, ואין הצדדים חלוקים על כך, בשנים 2000-2001 השתכרה התובעת 3, סך של 3,522 ₪ נטו לחודש, ובשערוך להיום,
מדובר בסכום של 4,300 ₪ לחודש.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי, כי לעבר, ועד לבקשת האלמנה להפסיק את תשלומי הבטחת ההכנסה, תוכר אי-יציאתה לעבודה, וגידול הבת (למעשה עד גיל 5), ללא קשר לתאונה - ובתקופה זו, לא תהא האלמנה שותפה בתרומה לקופה המשותפת המשפחתית, ומנגד - וכפי שיפורט בפרק הניכויים - לא תנוכה גמלת השלמת ההכנסה שקיבלה ממל"ל מהפיצויים שייפסקו לה. עם זאת, מיום הגשת בקשתה למל"ל, לא תוכר עוד אי-יציאתה לעבודה, ושכרה הפוטנציאלי, בשיעור של 4,300 ₪ לחודש, על פי החישוב שלעיל, ישוקלל בקופה המשותפת, וינוכה מהפסד השתכרות המנוח. בתקופה זו, ככל שיתקבלו תגמולי השלמת הכנסה - הם ינוכו מהפיצוי המגיע לה.

כעת לבחינת הנזק.

3.
תביעת התלויים:

התלויות במנוח, הן, כאמור לעיל, אלמנתו ובתו, עד הגיעה לגיל בגרות. תביעתן מושתתת על הנזק שהוסב להן עקב מותו של המנוח, בשני מישורים: האחד, הפסד חלק הכנסתו של המנוח, שהיה משמש לכלכלתם ולמשק הבית, והכוונה להפסד תמיכה מהכנסה. השני, הפסד של שירותים נוספים שהיה המנוח עשוי לתת כבן זוג וכהורה, והכוונה לתמיכה שאינה מהכנסה.
חישוב תביעתן, ייעשה על פי שיטת הידות הקלאסית - ידות מס' התלויים, המנוח ומשק הבית, בהתאם לתקופת התלות של כל אחת מהן.

א.
אובדן הפסדי תמיכה מהכנסה

עבר:

מיום התאונה ועד להגשת בקשתה של התובעת 3 למל"ל
מיום התאונה, 10.11.05, ועד ליום 9.07.09, שאז הגישה התובעת 3 בקשתה למל"ל, שלא לשלם לה הבטחת הכנסה, מסיבותיה, ובהתאם לקביעות שלעיל, הקופה המשותפת כוללת את שכר המנוח בלבד, והיא עומדת על סך של 6,150 ₪.
קופה זו יש לחלק ב- 4 ידות (ידת האלמנה, ידת הבת, ידת המנוח וידת משק הבית). לפי המנה המתקבלת, שוויה של כל ידה הוא 1,538 ₪.

הפסד התמיכה החודשי בתקופה זו, המונה 44 חודשים, מגיע לסך של 4,612 ₪. ולכל התקופה - 202,928 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

מיום 9.07.09 ועד היום
בתקופה זו, המונה שמונה וחצי חודשים, הקופה המשותפת כוללת את שכרו של המנוח, בצירוף שכר האלמנה, בשיעור כולל של 10,450 ₪, ומדובר, גם כאן, ב- 4 ידות.

שכרו של המנוח מגיע לסך של 6,150 ₪, ושווי כל ידה מגיע לסך של 1,538 ₪.
שכרה של האלמנה מגיע לסך של 4,300 ₪, ושווי כל ידה מגיע לסך של 1,075 ₪.

הפסד התמיכה בתקופה זו, הנו כדלקמן:
30,082 ₪
= 8.5 * 3,539= 1,075 - (3 * 1,538 )

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

עתיד:

מהיום ועד הגיע הבת לגיל 18
מהיום ועד הגיע תובעת 2 לגיל 18, ביום 9.08.2022 - הקופה המשותפת מגעת לסך כולל של 10,800 ₪, ומדובר ב- 4 ידות.

שכרו הפוטנציאלי של המנוח הגיע לסך של 6,500 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,625 ₪.
שכרה של האלמנה הגיע לסך של 4,300 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,075 ₪.

הפסד התמיכה התקופה זו, המונה 149 חודשים, הנו כדלקמן:
474,831 ₪ = 124.9556
מ.ה. ל- 149 חודשים * 3,800= 1,075 - ( 3 * 1,625)

מהגיע הבת לגיל 18 ועד תום תוחלת השתכרות המנוח
בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004, היה המנוח צפוי לסיים את עבודתו בגיל 67, כלומר ביום
11.12.2036. בתקופה זו, מגעת הקופה המשותפת לסך כולל של 10,800 ₪, ויש לחשב את הפסד התמיכה לפי 3 ידות, שכן הבת כבר בגירה, ואינה נתמכת עוד באביה המנוח, בהתאם להלכה הפסוקה.

שכרו הפוטנציאלי של המנוח הגיע לסך של 6,500 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 2,167 ₪.
שכרה של האלמנה הגיע לסך של 4,300 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,433 ₪.

הפסד התמיכה התקופה זו, המונה 172 חודשים, הנו כדלקמן:
=0.7014 מ.ה.כפול ל12 שנים * 139.0058 מ.ה. ל 172 חודשים * 2,901=1,433 - (2 * 2,167)
282,844 ₪.

התובעות טוענות כי יש לפסוק להן פיצוי גם על תקופת הזמן מתום תוחלת השתכרותו של המנוח ועד לתום תוחלת חייו. אינני מוצא לפסוק מאום עבור תקופה זו, ומקובלת עלי עמדת הנתבעת, המבוססת על הלכת אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486), לפיה ההנחה היא שלאחר תום ההשתכרות, מתקזז החסכון כנגד הוצאות המחיה, שגדלות באופן טבעי בתקופה זו, ואין עוד צפי לחיסכון כלשהו. כמו כן, לא הובאו ראיות כלשהן להפרשות לפנסיה ולשיעורה הצפוי, אם בכלל, וניתן לומר, כי ההפסדים בפנסיה מגולמים בהפסדי השכר שנפסקו לעיל, ומכל אלה - דין טענה זו להדחות.

סה"כ הפסד התמיכה של התלויים מהכנסת המנוח, לעבר ולעתיד:
990,685 = 282,844+ 474,831 + 30,082 + 202,928 - כפוף להוספת ריבית מאמצע התקופה ביחס לרכיבי העבר.

ב. אובדן שירותי המנוח כאב וכבעל

בסעיף 14 לתצהירה, מתארת האלמנה את עזרתו של המנוח במטלות השונות בבית, עובר לתאונה, ובגידול הילדה, חרף שעות עבודתו הרבות, כשהיא מדגישה כי היה ברשותו רישיון נהיגה ורכב, והוא שביצע את הקניות השוטפות, תוך שהוא דואג לפרנסתה
- בהיותו לה בן המשפחה היחיד בארץ.

היא מציינת, מבלי להגיש אסמכתאות לביסוס הדברים, כי מאז התאונה, היא מעסיקה מספר פעמים בשבוע מטפלת שתשגיח על התובעת 2, וזאת תמורת שכר של 15 ₪ לשעה, על מנת שתוכל לצאת לסידורים וקניות.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי לאור שעות עבודתו הרבות של המנוח מחוץ לביתו, אין להכיר באובדן שירותים בסכומים להם טוענים התובעים, ולכל היותר, ניתן לפצותם בסכום כולל של 25,000 ₪, לעבר ולעתיד.

בשוקלנו את המרת שירותי המנוח כאב וכבעל לשווה כסף, יש ליתן את הדעת לפרמטרים אחדים. האחד, אופי עבודתו של המנוח, הכולל עבודה במשמרות, שניתן להניח כי בשלן, עיקר נטל אחזקת הבית וגידול הבת נפל על כתפי התובעת 3. השני, העובדה שבעבר אימו של המנוח סייעה לרעייתו בגידול הילדה, ואף היא הלכה לעולמה מאז פטירתו, והשלישי, שלו משקל רב באיזון השיקולים, הינו גילו הצעיר של המנוח.

בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי לתובעות בגין אובדן שירותי אב ובעל, בדרך של אומדנא, על סך כולל של 100,000 ₪, לעבר ולעתיד.

4.
תביעת העיזבון:

העיזבון בא בנעליו של המנוח, ותביעתו היא למעשה בגין נזקיו של המנוח עצמו, לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], והוא עובר ליורשים עפ"י הוראות דיני הירושה. היורשות עפ"י צו הירושה מיום 26.12.05 (ת/4), הן האלמנה והבת, תובעות 2 ו- 3, בשיעור שווה, של 50% כל אחת.
אלא, שבשונה מחישוב הידות הקלאסי בתביעת התלויים, כאן מתווספת גם "ידת חיסכון" לחישוב.

א. נזק שאינו נזק ממון

העיזבון זכאי לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים של המנוח, על פי הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976, בשיעור של 25% מהסכום המירבי הקבוע בתקנות.

סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד התאונה ועד היום, מגיע לסך של 46,683 ₪.

ב. חישוב הפסד השתכרות ב"שנים האבודות"

עבר:

מיום התאונה ועד להגשת בקשתה של התובעת 3 למל"ל
בתקופה זו, המונה, כאמור לעיל, 44 חודשים, הקופה המשותפת כוללת את שכר המנוח בלבד, והיא עומדת על סך של 6,150 ₪.
מדובר ב- 5 ידות (ידת האלמנה, ידת הבת, ידת המנוח, ידת משק הבית וידת החיסכון), ולאחר חלוקת הקופה המשותפת בסך הידות, מתקבלת שוויה של כל ידה - 1,230 ₪.

הפסד החסכון החודשי בתקופה זו, מגיע לסך של 4,920 ₪, ולכל התקופה - 216,480 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

מיום 9.07.09 ועד היום
בתקופה זו, המונה 8.5 חודשים, הקופה המשותפת כוללת את שכרו של המנוח, בצירוף שכר האלמנה, בשיעור כולל של 10,450 ₪, ומדובר ב- 5 ידות.

שכרו של המנוח מגיע לסך של 6,150 ₪, ושווי כל ידה מגיע לסך של 1,230 ₪.
שכרה של האלמנה מגיע לסך של 4,300 ₪, ושווי כל ידה מגיע לסך של 860 ₪.

חישוב הפסד החסכון בתקופה זו, הנו כדלקמן:
34,510 ₪
= 8.5 * 4,060= 860 - (4 * 1,230)

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

עתיד:

מהיום ועד הגיע הבת לגיל 18
בתקופה זו, המונה 149 חודשים, הקופה המשותפת הינה בסך כולל של 10,800 ₪, ומדובר ב- 5 ידות.

שכרו הפוטנציאלי של המנוח הגיע לסך של 6,500 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,300 ₪.
שכרה של האלמנה הגיע לסך של 4,300 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 860 ₪.

הפסד החסכון בתקופה זו, , הנו כדלקמן:
542,307 ₪ = 124.9556
מ.ה. ל- 149 חודשים * 4,340 = 860 - ( 4 * 1,300)

מהגיע הבת לגיל 18 ועד תום תוחלת השתכרות המנוח
בתקופה זו, המונה 172 חודשים, הקופה המשותפת הינה בסך כולל של 10,800 ₪, ויש לחשב את הפסד התמיכה לפי 4 ידות.

שכרו הפוטנציאלי של המנוח הגיע לסך של 6,500 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,625 ₪.
שכרה של האלמנה הגיע לסך של 4,300 ₪, שווי כל ידה מגיע לסך של 1,075 ₪.

הפסד החסכון בתקופה זו, הנו כדלקמן:
=0.7014מ.ה.כפול ל12 שנים * 139.0058 מ.ה. ל 172 חודשים * 3,800
=1,075- (3 * 1,625)
370,495 ₪.

סה"כ הפסד ההשתכרות בתקופת "השנים האבודות", לעבר ולעתיד, הוא:
1,163,792 = 370,495 + 542,307 + 34,510 + 216,480 - כפוף להוספת ריבית מאמצע התקופה ביחס לרכיבי העבר.

ג. הוצאות קבורה ומצבה

בסיכומיהם, נקבו התובעים בסכום של 35,000 ₪ ברכיב זה, וזאת "באופן גלובלי ועפ"י הפסיקה הנוהגת", כהגדרתם.

הנתבעת טוענת, שהתובעים לא המציאו קבלות או מסמכים המעידים על הוצאות בראש נזק זה, ועל כן, אין מקום להכיר בו כבר פיצוי עבורן, בהיותו נזק מיוחד, הטעון הוכחה.

אכן, לא הוגשו מלוא המסמכים והראיות בנוגע להוצאות בראש נזק זה - למעט קבלה ע"ס 4,800 ₪ (ת/13, מיום 13.12.05) עבור התקנת מצבה, אולם מאחר שיש להניח כי המנוח נקבר כמקובל, וברי כי הוצאות הוצאו, ועל בסיס הפסיקה בכגון דא, אני פוסק לתובעים תחת פריט זה, סכום של 10,000 ₪, המשקף, לטעמי, את גובה ההוצאה הממוצעת.

5.
בניגוד להלכה שרווחה בעבר בביהמ"ש העליון, אין התלויים או היורשים צריכים לבחור עוד בפסיקה "הגבוהה מבין השתיים", אלא על בית המשפט לפסוק בשתי התביעות גם יחד, ולקזז את ראשי הנזק שבמתחם החפיפה בין שתי התביעות, באופן שיקויים בין השתיים יחס של צירוף והתאמה, אך מניה וביה ישמר הצורך למנוע תשלום כפל בגין הפסדי התמיכה.

לאור החפיפה בזהות התובעות כתלויות וכעיזבון, ומאחר וסכום תביעת העיזבון גבוה יותר, יש להפחית את תביעת התלויים בגין הפסדי התמיכה, מתביעת העיזבון, כפי שנקבע בעבר, בע"א 4431/05 "המגן"-חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, תק-על 2006(3) 2260, פסקה 15: "אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אובדן שירותים - עמדתי היא כי אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון", ואף מאוחר יותר, בפסה"ד בעניין כרכבי (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ
נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ואח', תק-על 2007(4) 3607).


לפיכך, הפיצוי המגיע לעיזבון, הינו כדלקמן:

עבור כאב וסבל - 46,683 ₪.
עבור הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" - 1,163,792 ₪.

עבור הוצאות קבורה ומצבה - 10,000 ₪.

עבור אובדן שירותי אב ובעל (מתביעת התלויים) - 100,000


₪.

סך הכל - 1,320,475 ₪, בצירוף ריבית אמצע תקופה ביחס לרכיבי העבר.

6.
ניכויים:

אין חולק, כי מסכום הפיצויים שנפסק לתובעים, יש לבצע ניכויים שונים, כפי שיפורט להלן.

בהמשך להחלטתי מיום 4.11.09, משכו התובעים את חוות הדעת האקטואריות שהוגשו מטעמם, והוחלט כי במסגרת פסק הדין, ולאחר קביעת רכיבי
הפיצוי והעקרונות המנחים לעריכת חישוב הניכויים, יגיש האקטואר שי ספיר, מטעמה של הנתבעת, חוו"ד מעודכנת לעניין הניכויים שיש לבצע מן הפיצויים.

על כן, יכין האקטואר שי ספיר חוו"ד הכוללת התייחסות לנקודות הבאות:

א.
גובה קצבת השארים המשתלמת לאלמנה ולבת - ומוסכמת גם על הצדדים.
ב.
הבטחת הכנסה - כאמור לעיל, מוכרת אי יציאתה של האלמנה לעבודה עד ליום 9.07.09, ועד למועד זה, לא תנוכה השלמת ההכנסה שקיבלה התובעת 3 ממל"ל, מסך הפיצויים המגיעים לה. ממועד זה ואילך, לא מוכרת אי יציאתה לעבודה, וככל שקיבלה גימלה זו - יש לנכותה
מהפיצויים המשתלמים לה.
ג.
השפעת הקביעה בדבר יציאתה של האלמנה לעבודה, על חישוב קצבת זקנה ושארים.
ד.
דמי מחיה ומענק לימודים, להם תהא התובעת 2, הבת, זכאית, בהיוון מתאים.
ה.
תשלומי פנסיה מ"עתודות קרן פנסיה (1996) בע"מ", בה היה חבר המנוח.

לאחר קבלת חווה"ד, יהיו הצדדים רשאים לשלוח למומחה שאלות הבהרה, ולאחריהן, להגיש השלמות טיעון, יחד עם החישובים הנדרשים.

היה ולאחר הניכויים, תתקבל תוצאה שלפיה התביעה נבלעת, יגישו הצדדים התייחסותם לעניין זכאות התובעים ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו לטובתם, בהתאם לסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995.

מר ספיר מתבקש להגיש חוות דעתו בתוך 45 יום, לאחר קבלת פסק הדין החלקי וההנחיות שבגדרו, אשר יומצאו לו ע"י ב"כ הנתבעת, ובתוך 10 ימים לאחר קבלת חוות הדעת, יודיעו ב"כ
הצדדים אם ברצונם לשלוח לו שאלות הבהרה. לוח הזמנים הנגזר מכך - ייקבע על ידי בהמשך, ולפי אופי ההודעות שיינתנו.

מאחר שהשלמת פסק הדין והקביעה האופרטיבית יינתנו בהמשך, ולאחר קבלת חוות דעת האקטואר וההליכים שבעקבות כך, אין לראות בפסק הדין החלקי דלעיל משום סיום הדיון בתביעה זו, ככל הצריך לערעור אפשרי על הממצאים והמסקנות דלעיל.


ניתן היום,
י"ג ניסן תש"ע, 28 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 7042/06 עזבון המנוח ליכט איגור, ליכט ענת, ליכט לריסה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/03/2010)