פסקי דין על כמאל סבאח | פסקי דין על פאוזי ארשיד דראושה

2653/07 עב     29/03/2010




עב 2653/07 כמאל סבאח נ' פאוזי ארשיד דראושה




בעניין:

1




בית הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
עב' 2653/07







בפני

:
השופט, חיים ארמון




בענין:
כמאל סבאח


ע"י עו"ד קאסם עלי זוהייר
התובע


נ ג ד




פאוזי ארשיד דראושה


ע"י עו"ד וסים דראושה
הנתבע










פ
ס
ק
ד
י
ן

1.
התובענה שבפני
כעת, היא גלגול נוסף (ואני מקוה שאחרון) של התדיינות משפטית בין הצדדים. בטרם תובענה זו, היתה בין הצדדים התדיינות בתיק עב' 1140/04 (והיא תיקרא להלן: "התובענה הקודמת"). בתובענה הקודמת, נדונה תביעת התובע לרכיבים שונים (פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה). בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת, ביום 27/4/06, נדחתה התביעה האמורה ברובה, והתקבלה רק לענין פדיון דמי הבראה.

2.
במהלך ההתדיינות בתובענה הקודמת, הגיש התובע שתי בקשות לפיצול סעדים (בש"א 1417/05 ובש"א 2160/06), ושתיהן התקבלו כך שהתאפשר לתובע לתבוע מהנתבע, בתובענה נפרדת, בענייני ביטוח פנסיוני, הפרשי שכר וגמול שעות נוספות. התובע אכן הגיש את התובענה שבפני
כעת כתביעה נפרדת ובתובענה זו הוא עותר לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי על העדר ביטוח פנסיוני ולשלם לו גמול שעות נוספות.

הנתבע מכחיש את זכאותו של התובע לסעדים הנטענים על ידיו, ויחד עם זאת טוען כי אם ייפסק דבר מה לזכות התובע, יש לקזז מכך סכומים עודפים שהתובע קיבל ממנו, בכך ששולם לו שכר מלא גם על תקופות שבהן הוא נעדר מהעבודה.

3.
כמו בתובענה הקודמת, גם בתובענה זו, נכשלתי בנסיונותי להביא את הצדדים לידי פשרה או לידי הסמכה לפסוק לפשרה. צר לי על כך.

כמו בתובענה הקודמת, נציגי הציבור שהוזמנו - לא הגיעו, ועל כן שמעתי את עדויות הצדדים בלא נציגי הציבור.

4.
חלק מהעובדות שתפורטנה להלן, מבוססות על העובדות שקבעתי בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת. מאחר שאותו

פסק דין
הפך בינתיים לחלוט - הרי שניתן לראות עובדות אלה כמחייבות את הצדדים.


אלה העובדות

5.
הנתבע, הוא קבלן לעבודות עפר, ויש לו מספר כלים של ציוד מכני כבד.

6.
התובע הוא מפעיל ציוד מכני. ביום 1/5/00, החל התובע לעבוד אצל הנתבע כמפעיל "באגר". התובע המשיך בכך עד יום 19/6/02, עת הופסקה עבודתו, בנסיבות שלגביהן נקבע כי לא הוכח שהיו בגדר "פיטורים".

7.
התובע עבד באתרי העבודה במשך 5 ימים בשבוע (מיום ראשון עד יום חמישי). בימי ששי, עבד התובע בביצוע טיפולים שונים או עבודות תחזוקה שונות לציוד המכני. עבודות אלה בוצעו - ככלל - בביתו של הנתבע.

8.
בין הצדדים סוכם שהתובע יקבל סך נטו של 5,000 ₪ לחודש. לא סוכם ביניהם מאומה בשאלה מה כולל סכום זה.

9.
הנתבע אכן שילם לתובע, לאחר כל חודש עבודה, סך נטו של 5,000 ₪. תשלום זה שולם לתובע גם כאשר חודש העבודה לא היה מלא (והעובדה שנמצאו די ימים שבהם התובע לא עבד אך קיבל בעבורם תשלום, היתה הסיבה לדחיית תביעתו לפדיון חופשה בפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת.

10.
הנתבע לא ביטח את התובע בביטוח פנסיוני כלשהו.

11.
תלושי המשכורת הוצאו רק מאוחר יותר (לאחר סיום עבודתו של התובע), על פי דרישתו של התובע. תלושי המשכורת אינם משקפים את אשר שולם לתובע, אלא מצויינים בהם סכומים שונים.

12.
התובע לא ערך רישום של שעות העבודה ושל ימי העבודה שלו. הנתבע, ערך ביומניו רישום של
ימי העבודה שבהם הוא ביצע עבודות ללקוחותיו. רישום זה כלל גם פירוט של שמותיהם של עובדים שלו (כולל התובע, שנרשם כ"כמאל"). לעתים - ליד רישום פירוט של עבודה (שם הלקוח ושם העובד - נרשם גם מספר שעות.

13.
בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם מספר השעות שרשום בחלק מרישומי הנתבע, משקף את מספר שעות עבודתו של התובע. במחלוקת זו, אני מעדיף את גרסת הנתבע שלפיה מספר השעות שנרשם ביומניו היה מספר השעות שנרשם לצורך חיובם של הלקוחות, בהתאם להסכם בין הנתבע לבין אותו לקוח, ולא שיקף בהכרח את מספר שעות העבודה בפועל. העובדה שלעתים יש רישום של מספר שעות שאינו מקביל ליום עבודה מלא, הוסברה על ידי הנתבע בכך שהיו מקרים של תקלות בציוד שמנעו חיוב הלקוח בעד יום עבודה מלא. מספר השעות שנרשם לא התייחס גם לשאלת ההפסקות בעבודה (בין הצדדים יש מחלוקת אם יום העבודה הרגיל כלל הפסקה אחת של חצי שעה או שתיים כאלה).

ראוי לזכור כי בהתאם להלכה הפסוקה, אשר התייחסה למצב המשפטי בטרם תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הרי שבענין עבודה בשעות נוספות, נטל ההוכחה המוטל על העובד הוא כבד. גם ההלכה שלפיה ניתן להקל על הנטל האמור, ולהסתפק בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה, אינה מועילה לתובע, באשר הוא לא הוכיח כל מתכונת קבועה של עבודה. אם אוסיף לכך את העובדה שהתובע השתהה למעלה מחמש שנים מאז שסיים את עבודתו ועד שהגיש את התביעה בענין גמול שעות נוספות, וברור שחלוף הזמן מקשה יותר על הוכחת שעות העבודה, אגיע למסקנה שלא נכון לראות את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח את המוטל עליו בענין שעות העבודה הנוספות שלטענתו הוא עבד בהן.

14.
הנתבע הגיש לתיק שני יומנים. של שנת תש"ס ושל שנת תשס"ב. יומנים אלה משקפים את רישומי הנתבע - הרלוונטיים לחלק מתקופת עבודתו של התובע. היומן לשנת תש"ס, כולל רישומים בעבור התקופה שמיום 1/5/00 ועד יום 30/9/00, והיומן לשנת תשס"ב כולל רישומים בעבור התקופה שמיום 23/9/01 ועד תום עבודתו של התובע. בחינת הרישומים של הנתבע מעלה כי יומנים אלה כוללים רישום של 80 ימים שבהם התובע לא עבד, אף שנראה שהיה אמור לעבוד בהם. הכוונה היא לימי א'-ה' שאינם בימי חגים מוסלמיים (שנרשמו ביומן כ"חג") ולא בימי חגים יהודיים, שבהם התובע לא התייצב לעבודתו. התובע קיבל שכר גם על ימים אלה, מאחר שהוא קיבל שכר חודשי קבוע בסך נטו של 5,000 ₪, כאמור לעיל.
(אעיר כי בפסק הדין הקודם התייחסתי ל-71 ימים כאלה, וזאת - על פי הראיות שהוגשו במסגרת התובענה הקודמת. שם הוגשו תצלומים של חלק מהיומנים). בענין 25 ימים מתוך הימים שבהם התובע לא עבד ושולם לו שכר בגינם, נקבע בפסק הדין הקודם כי הם מצדיקים את דחיית תביעת התובע לפדיון חופשה, על 25 ימי החופשה שהגיעו לו במהלך עבודתו.


זכאות התובע לגמול שעות נוספות

15.
כאמור לעיל, בהתאם למצב המשפטי הנכון לתקופת העבודה (בטרם תיקונו של חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958), אין באפשרותי לראות את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח שהוא עבד בשעות נוספות כלשהן. ממילא התובע עותר לקבלת גמול שעות נוספות על פי חישוב של ממוצע כלשהו, מבלי שהוכיח מתכונת קבועה של שעות.

16.
לפיכך, אני דוחה את התביעה בענין גמול שעות נוספות.


זכאות התובע לביטוח פנסיוני

17.
בענין הביטוח הפנסיוני יש בין הצדדים מספר מחלוקות. הראשונה בהן נוגעת לעצם חיובו של הנתבע לבטח את התובע בביטוח פנסיוני. התובע נסמך על צו ההרחבה בענף הבנין והעבודות הציבוריות. הנתבע מכחיש את חובתו לבטח את התובע מכח צו כלשהו.

18.
מקובלת עלי טענת התובע כי עיסוקו של הנתבע - עבודות עפר - אכן כלול בתחום "הבניה והעבודות הציבוריות", בהתאם לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שהוצא על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. (עבודות עפר סווגו בסיווג 460 - כענף משנה נפרד וסווגו גם במסגרת תת ענף של עבודות פיתוח
(450) בענף ראשי בניה (45)).


לפיכך, צו ההרחבה הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות חל על יחסי העבודה בין הצדדים.

מכח אותו צו, חלה על הנתבע חובה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני.


השיעור הרלוונטי לענייננו

19.
לטענת התובע, יש לחייב את הנתבע לשלם לו סכום השווה ל-12.1% משכרו. טענה זו נסמכת על העובדה שצו ההרחבה האמור לעיל מחייב את הנתבע להפריש לקרן ביטוח פועלי הבנין שיעור של 18.1% משכר העובד. התובע אינו חולק על כך ש-6% מתוך שיעור זה אמורים להקביל לפיצויי פיטורים, שלגביהם כבר נקבע כי התובע אינו זכאי, כך שהתובע עותר לחייב את הנתבע לשלם לו את היתרה, בשיעור 12.1%.


טענה זו של התובע נתמכת ב

פסק דין
של בית דין זה (מותב בראשות השופטת עדית איצקוביץ), בתיק עב' 2389/01 פלאח - כהן בע"מ (לא פורסם, פס"ד מיום 27/10/03).


קראתי את פסק הדין האמור, אך איני יכול להסכים עם מה שנפסק בו על כך שכאשר עובד שלא בוטח בביטוח פנסיוני בניגוד לצו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות, ונקבע כי אינו זכאי לפיצויי פיטורים (או שהוא קיבל את פיצויי הפיטורים) - זכאי לקבל ממעבידו את מלוא השיעור שמעבידו היה חייב להעביר לקרן, בניכוי השיעור המתאים לפיצויי פיטורים. קביעה כזו מנוגדת לרציונל של חיובו של מעביד לתשלום ביצוע בעד העדר ביטוח פנסיוני. אסביר זאת להלן.

20.
הכלל הוא כי חובת הביטוח הפנסיוני אמורה להיות ממומשת, באופן שהעובד אכן יהיה מבוטח בביטוח פנסיוני.


כאשר מוגשת תביעה כנגד מעביד שלא קיים את חובתו האמורה, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, דרך המלך היא לאכוף עליו את החיוב, כך שהוא אכן יבטח את העובד בביטוח פנסיוני (וניתן להתנות חיוב כזה בכך שהעובד ישלם את חלקו).

21.
כאשר "דרך המלך" אינה ישימה, אזי אמור המעביד לשלם לעובד פיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב אי-ביטוחו בביטוח פנסיוני.

ענין זה, נדון על ידי בית הדין הארצי לעבודה כבר לפני עשרות שנים, בדב"ע לד/40-3 אולמי פאר באשקלון - אזרזר (פד"ע ה' 401). כך, בין השאר, נפסק שם:
"משהפרה המעבידה את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים ל'מבטחים', כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי החל לפי צו הרחבה, קמה למנוחה זכות תביעה. הברירה היתה בידה לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת תשלומים למבטחים, או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה".


בדב"ע שן 66-3 נאצר - רחמים (פד"ע כ"ב 13), קבע בית הדין הארצי לעבודה שאין לפסוק פיצוי על הנזק שנגרם עקב העדר ההפרשות לקופת גמל, אלא לאחר קיומם של שני תנאים מצטברים; האחד - כי כבר לא ניתן לאכוף את ביצוע ההפרשות, והשני - כי יוכח הנזק שאותו תובעים.

22.
ומתי "דרך המלך" אינה ישימה ? התשובה לכך אמורה להיות בתקנוני קרנות הפנסיה וכן בהוראות תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 (כך למשל, תקנה 41כד ותקנה 41כה(א)(1) לאותן תקנות). בעניינו של התובע, אכן, בשל חלוף הזמן, לא ניתן לאכוף על הנתבע לבטח את התובע, רטרואקטיווית, בקרן הפנסיה של פועלי הבנין, כך שהדרך הרלוונטית לתובע, היא לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו.

23.
ההלכה הפסוקה התפתחה מאז שניתן פסק הדין בדב"ע שן/66-3 הנ"ל, וכיום, כאשר הנזק הנתבע הוא בגובה הסכומים שאותם היה על המעביד לשלם על חשבונו לקופת הגמל, כבר אין צורך בהוכחה מיוחדת לשיעורו של אותו נזק. (ראו למשל ע"ע 300001/98, 300445/97 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ (פס"ד מיום 6/11/00).

כיום - חיוב מעבידים לפצות את העובדים בגובה הסכום שהיה עליהם להעביר לקופת הגמל, בלא הוכחת נזק מיוחד, נעשה כדבר שבשגרה.
אולם, אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהעובד להוכיח את הנזק ולזכות בסכום הנזק האמיתי, העולה על הסכום שהיה על המעביד לשלם לקופת הגמל.

24.
השיעור של 18.1% משכר התובע, שלטענת התובע היה על הנתבע להעביר לקרן הפנסיה, כולל גם רכיבי ביטוח שאין להם ולא כלום עם הנזק הפוטנציאלי שנגרם לתובע.

למעשה, השיעור הנכון אינו שיעור של 18.1% אלא שיעור של 22.3%, שאמור להיות מחולק כך: 6% לתגמולים (על חשבון המעביד), 5.5% לתגמולים (על חשבון העובד), 6% לפיצויי פיטורים, 2.5% לביטוח מחלה, 0.3% ל"סמינרים ורווחה" ועוד 2% לקרן עידוד ופיתוח ענף הבניה.


ברור שהתובע אינו זכאי לפיצוי על כך שהנתבע לא העביר סכומים לצרכי קרן עידוד ענף הבניה או לצרכי סמינרים. בהעדר הוכחה (ואף טענה) שהתובע היה חולה ולא קיבל דמי מחלה, התובע אינו זכאי גם לפיצוי על כך שהנתבע לא ביטח אותו בביטוח מחלה.


לפיכך, החלקים הרלוונטיים לבחינת נזקו של התובע בענין אי-ביטוחו בקרן הפנסיה, הם רק חלקי התגמולים, כלומר 6% שהיו אמורים להיות מועברים על חשבון הנתבע ועוד 5.5% שהיו אמורים להיות מועברים על חשבון התובע. חלקים אלה - ייבחנו להלן.

25.
בכל הנוגע לחלק שהיה אמור להיות מועבר לקרן הפנסיה לצרכי תגמולים על חשבון הנתבע (6%), הרי שבהתאם להלכה הפסוקה שנזכרה לעיל, ברור שיש לראות זאת כחלק שהתובע זכאי לקבל כפיצוי, בלא הוכחת נזק. אילו הנתבע היה מקיים את חובתו, היה חלק זה של השכר מועבר לקרן הפנסיה על חשבונו של הנתבע, ומשהנתבע לא העביר זאת - הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע, בלא הוכחה של נזק מיוחד, אמור להיות לפחות בשיעור זה.

26.
בכל הנוגע לחלק שהיה אמור להיות מועבר לקרן הפנסיה לצרכי תגמולים על חשבון התובע (5.5%), ההתלבטות קשה יותר.


מצד אחד, בהתאם לצו ההרחבה, מי שהיה אמור לשאת בתשלום זה לקרן הפנסיה, היה התובע עצמו. מאידך, כאמור לעיל, הסיכום בין הצדדים היה על תשלום שכר נטו, כך שאילו היה הנתבע מקיים את חובתו לבטח את התובע - היה עליו לשאת בשיעור זה על חשבונו.


לכאורה, אם הסיכום בין הצדדים היה בדבר שכר נטו, לא צריכה להיות סיבה מיוחדת שלא לראות את הנזק שנגרם לתובע ככולל גם את הנזק של אי-העברת השיעור של 5.5% לקרן הפנסיה, שכן אילו השכר הוא שכר נטו - העלות האמורה היתה צריכה להיות משולמת על ידי הנתבע.

עם זאת, קשה שלא להתחשב בעובדה שהסיכום בין הצדדים בדבר שכר נטו, היה סיכום לקוני, שלא הביא בחשבון כל ענין אחר (לא חופשה, לא הבראה, לא ביטוח פנסיוני ולא כל כיוצ"ב). על כן, ייתכן שאילו היו הצדדים מודעים לענין הביטוח הפנסיוני בעת שנכרת ביניהם חוזה העבודה, הם היו מגיעים לסיכום אחר.


למרות השיקול האחרון והספק בשאלה מה היה מוסכם בין הצדדים אילו בעת כריתת החוזה, הם היו מביאים בחשבון את ענין הביטוח הפנסיוני, אני סבור שיש להעדיף את השיקול שלפיו משסוכם על שכר נטו - כל תשלום חובה אחר, אמור להיות על חשבונו של הנתבע, לרבות התשלום בשיעור 5.5% שבמקורו היה אמור להיות משולם על חשבון התובע.

לדעתי, דרך זו מתיישבת יותר הן עם המהות בדבר סיכום על שכר עבודה "נטו" והן עם המדיניות השיפוטית הראויה, אשר אמורה לעודד מעבידים לקיים חובות מכח צווי הרחבה המוטלים עליהם. מעביד שאינו מקיים חובה כזו, אמור לשאת בסיכון הרלוונטי, כולל הסיכון שבמקרה של סיכום על שכר נטו - הוא יחוייב לשלם פיצוי המחושב גם על יסוד החלק שהיה במקורו אמור להיות משולם על חשבון העובד.

27.
התוצאה מהאמור לעיל, היא שאני סבור שהפיצוי הנכון שיש לחייב בו את הנתבע בשל הפרת חובתו לבטח את התובע בביטוח פנסיוני, הוא בשיעור המלא של חלק התגמולים, כולל חלקו של התובע (נוכח הסיכום בדבר שכר נטו), כלומר - בשיעור של 11.5% מהשכר.


השכר הנכון שממנו יש לגזור את הפיצוי

28.
הביטוח הפנסיוני אמור להיות על פי שכר הברוטו של העובד.


לסיכומיו, צירף ב"כ התובע טבלה (שהוצאה, כנראה ממחשבו של רואה חשבון מטעמו), שלפיה שכר נטו של 5,031.29 ₪, היה אמור להיות שכר ברוטו בסך 6,500 ₪, בחודש יוני 2002. על סמך טבלה זו, ביקש ב"כ התובע כי הפיצוי יחושב לפי שכר של 6,500 ₪.


טענה זו אינה מקובלת עלי, בשל מספר סיבות:

א.
הטבלה שצורפה לסיכומי התובע, אינה חלק מהראיות שהוגשו. לנתבע לא ניתנה ההזדמנות להתמודד עם תוכנה.

ב.
הטבלה האמורה מבוססת על שכר נטו גבוה (בכ-31 ₪) מהשכר ששולם לתובע.

ג.
הטבלה האמורה מבוססת על 2.25 נקודות זיכוי ועל אחוז מס שולי של 30%. לא ניתן לדעת אם זה המצב בעניינו של התובע. לא הובאו ראיות בענין זה.

29.
לדעתי, אף שנכון - עקרונית - להתבסס על השכר ברוטו, הרי שבהעדר הוכחה מה היה שכר הברוטו (כאמור לעיל, תלושי המשכורת אינם רלוונטיים באשר הם אינם תואמים את השכר), אין מנוס מלהביא בחשבון את השכר שהוכח - הוא שכר הנטו.


אמנם נכון שהנתבע הוא זה שהיה עליו לדאוג להוצאת תלושי משכורת מתאימים, ואילו הוא היה מקיים חובה זו, היה ניתן לראות מה שכר הברוטו הנכון. אולם העבודה שהנתבע לא פעל כדין, אינה מספקת - לדעתי - לשם ביסוס הפיצוי על יסוד שכר ברוטו שכלל לא הוכח.

30.
על כן, דעתי היא כי יש לחשב את הפיצוי על פי שכר עבודה בסך 5,000 ₪ לחודש.


הפיצוי שהתובע זכאי לו בשל אי-ביטוחו בביטוח פנסיוני

31.
כאמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי בשיעור 11.5% משכר עבודה חודשי בסך 5,000 ₪. כלומר, בסך של 575 לכל חודש.


בכתב התביעה(סעיף 2 בעמוד 2 לכתב התביעה), ציין התובע כי הוא אינו דורש חישוב של הפרשי הצמדה וריבית מכל אחד מחודשי העבודה אלא רק ממועד סיום יחסי העבודה.

32.
התובע עבד אצל הנתבע במשך 25.6333 חודשים. על כן, סכום הפיצוי המתאים לכל תקופת העבודה הוא בסך 14,739.15 ₪. על הנתבע לשלם לתובע סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/6/02.


טענת הקיזוז של הנתבע

33.
הנתבע טוען כי נכון לקזז מהסכום שהוא יחוייב לשלם לתובע, את השכר ששולם לתובע על ימי העבודה שבהם התובע לא התייצב לעבודתו, מבלי שנפגעה משכורתו החודשית הקבועה.

34.
טענה זו אינה מקובלת עלי.


העובדה שהנתבע לא קיזז משכרו החודשי של התובע גם בעד ימים שהתובע לא עבד בהם, אכן הביאה בפסק הדין הקודם לקביעה שלא נותרו לתובע ימי חופשה שנתית לפדיון. אולם, מתכונת העבודה ששררה בין הצדדים היתה כזו שלפיה התובע קיבל שכר חודשי קבוע, בלא התחשבות במספר ימי העבודה בפועל שהיו לו. לפיכך, היה התובע זכאי לקבל את השכר החודשי בסך נטו של 5,000 ₪, גם בעבור חודשים שכללו היו ימים שהתובע לא עבד בהם.

הנתבע היה זכאי, כמובן, לתת לתובע חופשה שנתית בכמות העולה על זו שהוא היה חייב בה לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. אם הוא עשה כך - אין מקום להשיב לו את הסכום ששולם בעד אותם ימים, בדרך של "קיזוז".

35.
יתרה מכך; הנתבע לא הוכיח שכל אותם ימים שהתובע לא עבד בהם היו אכן ימים שהתובע כלל לא היה זכאי לשכר בעבורם. עקרונית, אם התובע היה מוכן לעבוד באותם ימים אך העבודה נמנעה מסיבה שאינה תלויה בתובע, אין בכך כדי לשלול את זכאות התובע לשכר עבודה על ימים אלה.

36.
לפיכך, אני דוחה את טענת הקיזוז.


לסיכום

37.
אני דוחה את התביעה בענין גמול שעות נוספות.

38.
אני מקבל את התביעה בענין פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כאמור בסך 14,739.15 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/6/02 ועד התשלום בפועל.

39.
אני דוחה את טענת הקיזוז של הנתבע.

40.
בשל התוצאה - אני נמנע מחיובו של מי מהצדדים בהוצאות משפט (אין בכך כדי לגרוע מחיוב הנתבע בהוצאות בגין הישיבה מיום 10/5/09, בהתאם להחלטה מיום 19/5/09.

41.
כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום,
י"ד בניסן תשס"ו, 29 במרץ 2010, בהעדר הצדדים.

______________

חיים ארמון
, שופט






עב בית דין אזורי לעבודה 2653/07 כמאל סבאח נ' פאוזי ארשיד דראושה (פורסם ב-ֽ 29/03/2010)