פסקי דין על בוגדנוב עמנואלי אליהו | פסקי דין על ארנון דוד | פסקי דין על לנדר תאודור | פסקי דין על כהן שולמית | פסקי דין על רבינוביץ בלהה | פסקי דין על גבורי אליהו | פסקי דין על צחובוי דרור | פסקי דין על צחובוי אילן | פסקי דין על צחובוי לאה |

11219/99 א     05/02/2004




א 11219/99 בוגדנוב עמנואלי אליהו, ארנון דוד, לנדר תאודור, כהן שולמית, רבינוביץ בלהה, גבורי אליהו נ' צחובוי דרור, צחובוי אילן, צחובוי לאה




1
בתי המשפט
א 011219/99
בית משפט השלום תל אביב-יפו
05/02/2004
תאריך:
כב' השופט מרדכי בן חיים

בפני
:

1 . בוגדנוב עמנואלי אליהו

2 . ארנון דוד

3 . לנדר תאודור

4 . כהן שולמית

5 . רבינוביץ בלהה

6 . גבורי אליהו

7 . גבורי יעקב
8 . רוז'נסקי רחל
9 . לנדר שרה
בעניין:
התובעים
עו"ד י. ליבוביץ

כולם ע"י
נ ג ד
1 . צחובוי דרור

ע"י עו"ד א. גריסרו

2 . צחובוי אילן

3 . צחובוי לאה
הנתבעים
עו"ד י. אהרוני

שניהם ע"י
פסק דין
א. מושא הדיון ועיקר טענות הצדדים
1. בפני
תובענה לפינוי דיירי בית עסק מן המושכר.
2. בכתב התביעה טענו התובעים, הבעלים של הבנין ברח' נחלת בנימין 63 בתל אביב כי הנתבעים הינם שוכרים מוגנים בחנות הנמצאת בבנין (להלן: "המושכר") המשמשת אותם לייצור ומכירה של סמלים, חותמות וגביעים וזאת מכוח חוזה שכירות מיום 15.11.87 (להלן: חוזה השכירות).
3. התובעים מייחסים לנתבעים שתי הפרות יסודיות של חוזה השכירות ולטענתם כל אחת מהן בנפרד מקימה בידה עילת פינוי כדלקמן:
3.1 הפרה של סעיף 11 לחוזה השכירות בגידרו נקבע כי אם יעזוב, יפסיק או יצא אחד מן השוכרים את המושכר ללא הסכמת המשכיר מראש להישארות השוכרים האחרים יחשב הדבר להפרת "תנאי חשוב" מתנאי השכירות המקנה למשכיר זכות לדרוש את פינוי המושכר.
3.2 הפרה של סעיף 2 לחוזה השכירות לפיו פיגור עיכוב או סירוב לשלם את דמי השכירות והתשלומים בעבור שירותים - יהיו הפרת חוזה השכירות והמשכיר יהיה זכאי לדרוש את פינוי השוכר.
4. התובעים טוענים כי בעקבות סכסוך משפחתי יצא ועזב הנתבע מס' 1 (להלן: "דרור") את המושכר וכי רק לאחר זמן הודיע על כך לתובעים וביקש הסכמתם בדיעבד וזו לא ניתנה.
5. עוד נטען כי חרף תביעה קודמת שהוגשה נגדם ביולי 1996 התמידו הנתבעים בדרכם לאחר בתשלום דמי השכירות הרבעוניים באופן שאלו שולמו באיחור של כ-4 חודשים ולמעלה מזה.
6. הנתבעים פיצלו שורותיהם והגישו כתבי הגנה נפרדים.
הנתבע 2 (להלן: "אילן") ואימו, הנתבעת 3 (להלן: "לאה") כפרו בצדקת התביעה ולגופן של ההפרות הנטענות טענו כדלקמן:
6.1 אשר לעזיבתו של דרור את המושכר ללא הודעה מראש נטען כי כלכלו את צעדיהם בהסתמך על יעוץ משפטי של עו"ד כפתורי אשר הינחה אותם כי אין למהר ולדווח לתובעים על עזיבתו של דרור אך נמנע מלהבהיר להם כי עזיבתו של דרור עלולה להביא לנקיטת הליכי פינוי נגדם.
6.2 אשר לטענה שעניינה פיגור בתשלום דמי שכירות טענו אילן ולאה כי דמי השכירות בפיגור סולקו על פי הודעתם של התובעים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית לשביעות רצונם של התובעים.
7. אילן ולאה הוסיפו בכתב הגנתם כי גם אם יקבע כי היפרו את התחייבויותיהם, הם זכאים לסעד מן הצדק הן בשל העובדה כי הסתמכו על חוו"ד של עו"ד כפתורי, אשר בדיעבד גרמה להפרת חוזה השכירות והן על יסוד טענתם לפיה אין ביציאתו של דרור לפגוע בתובעים שכן זהות הדיירים לא השתנתה מהותית.
8. בכתב הגנתו הכחיש דרור כי נטש את המושכר והצביע על הסכם פשרה בינו ובין אילן ולאה בגדרו הוסכם כי יעביר את חלקו בדיירות המוגנת לאילן בכפוף להסכמת התובעים.
לשיטתו משלא ניתנה ההסכמה נותר דרור דייר מוגן אלא שזכות כניסתו למושכר נמנעת על ידי אילן.
9. גם דרור טען לסעד מן הצדק והתגדר בטענה כי לא ניסה להתחמק מקיום התחייבויותיו וכי פעל בניקיון כפיים ולא גרם נזק לתובעים.
ב. דיון וממצאים
1. הסכם הפירוק והוראותיו הרלבנטיות
1.1 פיצול ייצוגם של הנתבעים חושף סכסוך משפחתי בניהם אשר הכביר לכדי התדיינות משפטית בין דרור לאילן שבצידה גם הכפשות הדדיות.
1.2 אין בדעתי להיכנס לעובי הקורה של ההתדיינות בין האחים, התלויה ועומדת בפני
בית משפט אחר אלא ככל שהיא צריכה לענין ההכרעה בתובענה שבפני
.
1.3 הוצג בפני
הסכם שנחתם ביום 11.11.97 בין הנתבעים לבין עצמם אשר בבסיסו הכוונה לפרק את השותפות בין הצדדים בעסקם המשותף הידוע בשם "צחובוי" (להלן: "הסכם הפירוק").
1.4 על פי סעיף 3 להסכם הפרוק נטל על עצמו דרור התחייבויות מסויימות ובכללן: "מיד לאחר חתימת ההסכם:
(א) ......
(ב) להעביר לאילן את מלוא חלקו (1/4) בזכות הדיירות המוגנת (במושכר) לקבל להעברה זו את הסכמתו המוקדמת של בעל הבית ולחתום לצורך כך על כל מסמך או בקשה..."
על פי סעיף 6(א) להסכם הפירוק התחייב אילן לשלם לדרור בגין העברת חלקו בדיירות המוגנת, ובכלל זה קבלת הסכמתו של בעל הבית, סך של 24,000 דולר.
2. יציאתו של דרור מן המושכר
2.1 דרור טען בתצהיר עדותו (סעיפים 16-11) וכן בחקירתו הנגדית כי אילן עשה ככל שביכולתו כדי לסכל את ההעברה האמורה והוסיף:
"אני נאלצתי לצאת מבית העסק ולהקים עסק חדש במו ידי... לא קיבלתי את המגיע לי... יוצא מכך כי אני עדיין דייר מוגן אולם כניסתי ושימושי במושכר נמנעת על ידי הנתבע 2" (סעיף 11 לתצהיר).
2.2 דרור טען כי אילן נמנע מלחתום על תצהירי דייר נכנס שהעביר אליו וזאת זמן רב קודם שהוגשה תביעת הפינוי.
2.3 אילן טען בתצהירו כי עזיבתו של דרור את המושכר הינו סופית מזה כחמש שנים וכי האחרון הקים ומנהל עסק מקביל בראשל"צ תוך תחרות בלתי הוגנת בעסקי צוחובוי.
2.4 בהמשך תצהירו פירט אילן את פרטי טיפולו המשפטי הקלוקל של עו"ד כפתורי אשר לגירסתו גרם לו לנזקים כספיים בין היתר בכל הנוגע להתדיינות נשוא התובענה שבפני
. אטעים כי חרף הטענות הקשות שאילן זוקף לפתחו של עו"ד כפתורי והמחדלים החמורים שהוא מייחס לטיפולו המקצועי, לא נקרא עו"ד כפתורי למתן עדות.
2.5 התובעים טענו בתצהיר עדותם (שניתן על ידי תאודור לנדר) כי לאחר חתימת הסכם הפרוק עזב דרור את המושכר ופסק לעבוד בו.
בסעיף 9 הצהיר לנדר:
"רק בחלוף פרק זמן לאחר עזיבתו הודיע הנתבע 1 (דרור) לתובעים כי עזב את המושכר וביקש את הסכמתם לכך בדיעבד הסכמה שלא ניתנה".
2.6 לנדר טען בחקירתו כי רק בחודש אפריל 98 התקשר אליו דרור והודיע על העזיבה לגירסתו אמר לדרור: "... יש פרוצדורה מקובלת בנושא פינוי ואבקש כי השותפים יפנו אלי במכתב... אני מדבר על מכתב ותצהירים שאני אענה להם כנדרש" (עמ' 7 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי הנתבעים הוליכו אותו שולל ולא גילו על אוזנו כי חתמו על הסכם הפרוק (עמ' 8).
2.7 אשר לדרור: זה נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא ביקשו את הסכמת בעל הבית (להעברת חלקו בזכות הדיירות) וטען כי פנה לעו"ד כפתורי וזה דחה אותו (עמ' 11) עם זאת אישר דרור:
"חתמתי על ההסכם ונאלצתי לפנות את החנות ולא קיבלתי את המגיע לי ומאז איני נמצא בחנות".
ובהמשך:
"אני מנהל כיום עסק שיווק של סמלים ומדליות מה שעשיתי בעבר. העסק מתנהל בביתי בראשל"צ (עמ' 9).
2.8 על יסוד ממצאים אלו אני פוסק כי דרור פרש מן השותפות, פינה את המושכר ופתח עסק עצמאי משלו.
3. הסתרת קיומו של הסכם הפרוק
3.1 בעדותו כפר אילן בטענה כי העלים את הסכם הפירוק מידיעת התובעים. לגירסתו חודש חודשיים לאחר חתימת ההסכם הייתה לו שיחה עם לנדר ובמהלכה סיפר לו על ההסכם (עמ' 14 לפרוטוקול).
3.2 גירסה זו לא הועלתה בתצהיר עדותו הראשית של אילן אשר בהמשך עדותו טען: "כל נושא המו"מ עם לנדר היה באחריותו של עו"ד כפתורי (שם בעמ' 14) וכי זה (עו"ד כפתורי) אמר לי לא למסור הודעה לבעל הבית" (שם בעמ' 14).
בהמשך עדותו עומת אילן עם הסכם הפשרה נ/1 שאושר על ידי בית המשפט ביום 8.3.98 (ובגדרו נמחקה תביעת פינוי קודמת של התובעים נגד הנתבעים) ונשאל מדוע לא גילה לתובעים על קיומו של הסכם הפירוק.
אילן השיב: "זה כבר אחרי שבעל הבית היה ודרור עשה מעשה על מנת לזרוק אותנו מן החנות" (עמ' 15 לפרוטוקול).
3.3 אני מוצא תשובה זו ככזו שאינה ממן השאלה ויותר מזה כחותרת תחת אמינות גירסתו של אילן לפיה הודיע לתובעים במועד כלשהוא על אודות הסכם הפירוק.
3.4 על יסוד הראיות שבפני
אני פוסק כי הנתבעים או מי מהם לא ביקשו את רשות התובעים להעברת חלקו של דרור במועד כלשהוא ולמיצער לא קיבלו את הסכמת התובעים לכך, יתר על כן הנתבעים נמנעו מלגלות לתובעים את דבר קיומו של הסכם הפירוק.
4. איחור בתשלום דמי השכירות
4.1 על פי הסכם הפשרה נ/1 הצהירו הנתבעים כי:
"לאחר הגשת התביעה (ב-ת.א. 34362/96) שילמו הנתבעים לתובעים את כל חובות העבר בגין דמ"ש והחלו לשלם דמי שכירות שוטפים".
4.2 בתצהיר עדותו התייחס לנדר הן לפיגורים בתשלום דמי השכירות בתקופה שקדמה להסכם נ/1 והן לתקופה שלאחריה (פסקאות 14.7-14.9 לתצהיר).
4.3 בעדותו טען לנדר:
"התשלומים שוב החלו לאחר, לא שולמו במועד ונאלצתי להגיש תביעה" (עמ' 8).
4.4 חרף כפירתו בטענת התובעים לפיה פיגרו הנתבעים בתשלום דמי השכירות, נאלץ אילן בלחץ החקירה הנגדית, לאשר כי למעשה שילם את התשלומים הרבעוניים של דמי השכירות בסיום הרבעון תוך הפרת ההסכם המחייב "תשלום 3 חודשים למפרע" - כמותנה במפורש בחוזה השכירות.
לגירסתו לא ראה לנכון "לשנות את הסיסטמה" (עמ' 16 לפרוטוקול).
התובעים היתרו בנתבעים בגין הפרת התניה בדבר ביצוע תשלומים למפרע (מכתב התובעים מיום 23.7.98 נספח ג' לתצהיר לנדר) וגירסתו של האחרון לפיה רק מיום הגשת התביעה משלמים הנתבעים את דמ"ש במועד המתחייב (סעיף 16 לתצהיר) לא נסתרה בפני
.
4.5 אני פוסק איפוא כי הנתבעים הפרו את התניה בהסכם השכירות אשר חייבה אותם בביצוע תשלומי דמ"ש רבעוניים למפרע.
5. האם הוכחו עילות הפינוי
לאחר שנתתי דעתי לחומר הראיות שבפני
ולטענות ב"כ בעלי הדין בסיכומיהם אני פוסק כדלקמן:
5.1 אי תשלום דמי השכירות במועד
5.1.1 בסעיף 2 לחוזה השכירות נאמר:
"השוכר מתחייב בזה לשלם את דמי השכירות וכן את יתר התשלומים עבור שרותים במועדים. כל פיגור עיכוב סירוב או מניעה מצד השוכר יהווה הפרת החוזה והמשכיר יהיה זכאי לדרוש את פינויו של השוכר מן המושכר" (ההדגשות שלי - מ.ב.ח).
5.1.2 גם אם אקבל את טענת הנתבעים לפיה לא מתקיימת בנסיבות הענין עילת פינוי בגדרו של סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "החוק") באשר לא מתקיים התנאי בדבר נתק קבוע של המשכיות התשלומים (השוו: בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 10), נחה דעתי כי התובעים הוכיחו את עילת הפינוי שבסיסה האיחור בתשלום דמי השכירות וזאת על יסוד סעיף 131(2) לחוק לפיו קמה עילת פינוי אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי (השוו: בר אופיר שם עמ' 23,22 ולקט האסמכתאות שם).
5.2 הפרת סעיף 11 לחוזה השכירות
5.2.1 בסעיף 11 לחוזה השכירות נכתב:
"בכל מקרה שהשוכר הינו שותפות רשומה או בלתי רשומה לא יהיה השוכר רשאי לקבל שותף או שותפים בלי הסכמת המשכיר וכל קבלת שותף... וגם/או העברת זכויות לשותף או שותפים קיימים... תחשב כהפרת תנאי השכירות. כמו כן מותנה מוצהר ומוסכם מפורשות - יעזוב יפסיק או יצא אחד השוכרים או אחד מיחידי השוכר את המושכר בתקופת החוזה או לאחריה מבלי שתבוא על כך הסכמת המשכיר מראש להישארות השוכר או השוכרים האחרים... אזי יחשב הדבר להפרת תנאי חשוב מתנאי השכירות ויהא זכאי המשכיר לדרוש את פינוי השוכר או השוכרים הנשארים או יתר יחידי השוכר מן המושכר ויהיו אלו מנועים מלתבוע את או לדרוש סעד מן היושר או סעד אחר בצורה או במשמעות כלשהם".
5.2.2 על פי הממצאים שקבעתי העביר דרור את זכותו לאילן בלא הסכמת התובעים. נסיבה זו לכשעצמה מהווה הפרת הסכם השכירות הגם שאין בה, לכשעצמה עילה לפינוי.
5.2.3 עם זאת פסקתי כממצא כי דרור יצא מן המושכר והפסיק להחזיק בו ללא שנתקבלה הסכמת המשכיר מראש להישארות השוכרים האחרים.
מכאן שקמה בידי התובעים עילת פינוי על פי הוראת הסיפא של סעיף 11 לחוזה השכירות.
6. נטישת המושכר על ידי דרור
6.1 בנפרד ובמובחן מתקיימת לגבי דרור גם עילת הפינוי המבוססת על נטישת המושכר.
הוראות הסכם הפירוק וכן חומר הראיות שבפני
מלמדים על ניתוק זיקה מוחלטת של דרור לשותפות והוא אף הודה במפורש כי אין הוא נכנס יותר למושכר ולמעשה מקיים מביתו עסק מתחרה לעסקי השותפות.
6.2 דרור לא טען בפני
כי ביטל את הסכם הפירוק ו/או כי פנה בכתובים לאילן ודרש לחזור ולתפוש חזקה במושכר. בנסיבות אלו מתקיימות לגבי דרור שני היסודות המצטברים של עילת הנטישה דהיינו עזיבת המושכר והעדר תוחלת ממשית לחזור ולשוב למושכר.
(השוו: בר אופיר שם עמ' 120,119).
6.3 ב"כ של דרור טען בפני
כי לא מתקיים בדרור היסוד הנפשי הסובייקטיבי של הנטישה שכן אילן הוא שהכשיל ומנע את ההעברה כדין וכן כי דרור הביע רצונו לחזור למושכר ועתר כי בית המשפט יורה לאילן לאפשר לו כניסה למושכר.
6.4 אין בידי לקבל טענות אלו:
כמושכל ראשון אטעים כי על פי הסכם הפירוק נטל דווקא דרור על עצמו את ההתחייבות לקבל את הסכמתו המוקדמת של בעל הבית להעברה ולחתום על כל ההצהרות והמסמכים הדרושים (סעיף 3(ב) להסכם הפירוק).
פיו של דרור ענה בו כי לא פנה לבעל הבית על פי עיצה משפטית שקיבל מפרקליטו (עו"ד ברטל) (עמ' 9 לפרוטוקול).
6.5 טענתו של דרור לפיה מונע ממנו אילן כניסה למושכר ועתירתו בכתב ההגנה שהגיש לאפשר לו כניסה לשם (סעיפים 2(ג-ד) לכתב ההגנה) אינם מוצאים ביטוי במסמך דרישה כלשהוא ששלח לאילן ואף אינה מתיישבת עם הודאתו לפיה לא חזר לחנות מאז חתימת הסכם הפירוק (עמ' 10 לפרוטוקול).
לאה הבהירה בעדותה כי אין סיכוי שדרור יוכל לחזור לחנות וכי לא יאפשרו לו זאת (עמ' 20 לפרוטוקול).
7. סעד מן הצדק
7.1 הנתבעים טענו כי גם אם תונח עילת פינוי וגדם יש לזכותם בסעד מן הצדק, בגדרו של סעיף 132(א) לחוק.
7.2 הלכה פסוקה היא כי בית המשפט בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק ישקול את חומרת תוצאות הפינוי מחד גיסא לעומת החומרה הנובעת להפרת החוק מאידך (השוו: בר אופיר שם עמ' 142).
הדברים אמורים איפוא באמת מידה המחייבת להידרש למגוון רחב של שיקולים כמו גם לנסיבות הפרטניות של כל תביעה לגופה.
7.3 קודם שאדרש לבחינת הסעד לגופו של עניין אטעים כי אין בהוראת הסיפא של סעיף 11 לחוזה השכירות היוצרת כביכול מניעות כלפי התובעים לעתור לסעד מן הצדק - כדי לעמוד להם למפגע.
הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי סעד מן הצדק עניין הוא לשיקול בית המשפט ושום התחייבות אין בכוחה לכבול מראש את ידי בית המשפט (השוו: בר אופיר שם בעמ' 151,150).
7.4 בבחינת חומרת ההפרות בהשוואה למידת הנזק הצפוי לאילן וללאה לקחתי בחשבון כי שילמו דמי מפתח בסך 18,000 דולר לבעלים בשנת 1987 וכי הם מקיימים עסק פעיל ובר קיימא במושכר (ראו עדות אילן בעמ' 13,12 לפרוטוקול, עדות לאה בעמ' 19 והראיות שהובאו במסגרת בש"א 158116/03). מדובר למעשה בעסק בעל מוניטין מאז שנת 1920.
7.5 אשר לחומרת ההפרות המיוחסות לנתבעים - נחה דעתי כי חרף העובדה שאלו שילמו את דמי השכירות באיחור הנובע מתשלום בסוף התקופה הרבעונית במקום למפרע (מראש) הרי שסרו מדרכם המפירה לאחר הגשת התביעה (הודאת לנדר בסעיף 16 לתצהירו) מה גם שלא הוכח בפני
כי נגרם לתובעים נזק בר כימות מהותי בשל העיכוב בתשלום.
7.6 אשר להפרה הנובעת לאי נטילת רשותם של התובעים מראש ליציאתו של דרור מן המושכר הרי שאין להתעלם מן העובדה כי מסגרת השותפות וזהות השוכרים לא השתנתה במובן זה שלא צורף אליה אדם זר וכי המושכר מוחזק ומנוהל על ידי בני המשפחה הגרעינית אשר חתמו מלכתחילה על חוזה השכירות.
לעניין זה הנחיתי עצמי על פי ההלכות:
ע.א. 417/79 מרכוס נ. המר ואח', פד"י ל"ז(2), 337.
ת"א (חיפה) 4740/93 משכית נ. הרצברון, תקדין מחוזי כרך 98(3), 1649 אשר בגידרן נקבע כי ההפרה האמורה הינה "טכנית פורמלית".
7.7 ב"כ התובעים טען בסיכומי התשובה שהגיש כי על פי האמור בסעיף 6(א) להסכם הפרוק צפו הנתבעים כי התובעים זכאים לחלקם בסכום דמ"פ בסכום של 16,000 דולר המתחייבים מהעברת זכותו של דרור לאילן וכי העלימו את הסכם הפרוק מעיני התובעים בכוונת מכוון.
7.8 איני מקל ראש במשקלה של טענה זו לפחות באשר לחלקה המתייחס למחדלם של הנתבעים מלדווח על ההסכם וליטול את הסכמת התובעים מראש. יחד עם זאת ספקותיי עימי עד כמה מתקיימת במקרה שבפני
הוראת סעיף 121 לחוק המקנה לבעה"ד חלק מדמי המפתח מקום בו בעקבות חילופי שותפים עברו זכויות ליותר מ-50% מרווחי השותפות.
הכרעה בסוגיה זו הינה מורכבת ולא הובאו בפני
ראיות כדי הצורך להכריע בשאלת הקצאת הזכויות בין הנתבעים לבין עצמם ולא ראיתי לענות בה חרף עתירתו של ב"כ הנתבעים 3,2 באשר אין היא צריכה לצורך ההכרעה בתובענה שבפני
אשר בגידרה נתבע סעד של פינוי בשל הפרת תניות ספציפיות בחוזה השכירות גרידא.
7.9 בשקלול של מכלול הגורמים והנסיבות שבפני
הגעתי איפוא למסקנה כי "מאזן הנוחות" מצדיק מתן סעד מן הצדק לנתבעים 2,3.
7.10.1 אשר על כן אני פוסק כדלקמן:
7.10.2 אני דוחה את טענת דרור (הנתבע מס' 1) לסעד מן הצדק ובמובן זה שניתן נגדו פסק הדין לפינוי בשל הפרת חוזה השכירות כמו גם בשל נטישת המושכר.
7.9.2 אשר לנתבעים 2,3 ניתן בזה

פסק דין
לפינויים מן המושכר עם זאת בתוקף סמכותי על פי סעיף 132 לחוק אני קובע כי פסק הדין לפינוי הנתבעים האמורים לא יבוצע אם ישלמו הנתבעים 2,3 לתובעים עד ליום 31/03/04 סך של 30,000 ₪.
8. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד התובעים בסכום של 7,500 ₪.

הודעה זכות הערעור.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ג בשבט, תשס"ד (5 בפברואר 2004) , בהעדר הצדדים.
בן חיים מרדכי, שופט








א בית משפט שלום 11219/99 בוגדנוב עמנואלי אליהו, ארנון דוד, לנדר תאודור, כהן שולמית, רבינוביץ בלהה, גבורי אליהו נ' צחובוי דרור, צחובוי אילן, צחובוי לאה (פורסם ב-ֽ 05/02/2004)