פסקי דין על מוחמד משראווי | פסקי דין על איאד זבדה | פסקי דין על חאמד סלאמה |

7709/09 עפ     24/03/2010




עפ 7709/09 מוחמד משראווי, איאד זבדה, חאמד סלאמה נ' מדינת ישראל




בפני

כב' הנשיאה דבורה ברלינר
– אב"ד
כב' השופט זאב המר
, סג"נ
כב' השופטת תחיה שפירא
המערער בע"פ 7709/09:

המערער בע"פ 7781/09:

המערער בע"פ 21842-11-09:
מוחמד משראווי
, ת.ז. 03279019-8
ע"י ב"כ עו"ד איתן און

איאד זבדה
, ת.ז. 03747409-5
ע"י ב"כ עו"ד עלא מסארווה

חאמד סלאמה
, ת.ז. 30210525-9
ע"י ב"כ עו"ד גיא עין-צבי
נגד

המשיבה:
מדינת ישראל
,
ע"י עו"ד איתי פרוסט
מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי)

פסק-דין

הנשיאה דבורה ברלינר
– אב"ד:

כללי

1. ערעורים על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב – יפו בת"פ 2340/07 (כב' השופטת גיליה רביד), בו הורשעו איאד זבדה
, חמאד סלאמה ומוחמד משראווי
(להלן: "המערערים") בעבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו - עבירה על סעיף 273 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); וכן בהתנהגות פרועה במקום ציבורי - עבירה על סעיף 216(א)(1) לחוק.

בית-משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

- על איאד זבדה
(להלן: "זבדה" ) הוטלו מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, שלא יעבור עבירות של תקיפת-שוטרים והכשלת-שוטרים במשך 3 שנים; מאסר על תנאי למשך 4 חודשים, שלא יעבור עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי במשך 3 שנים; קנס בסך 2,000 ₪ וכן פיצוי בסך 1,000 ₪ לכל אחד מהשוטרים שהותקפו.
- על חאמד סלאמה
(להלן: "סלאמה") הוטל מאסר בפועל למשך 3 חודשים, בדרך של עבודות שרות; מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, שלא יעבור עבירות של תקיפת-שוטרים והכשלת-שוטרים במשך 3 שנים; מאסר על תנאי למשך 4 חודשים, שלא יעבור עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי; קנס בסך 300 ₪ וכן פיצוי בסך 700 ₪ ששולמו לשוטר שנפגע.

- על מוחמד משראווי
(להלן: "משראווי") הוטל מאסר בפועל למשך 6 חודשים וכן הופעל מאסר על תנאי בן 9 חודשים בחופף לו; מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, שלא יעבור עבירות של תקיפת-שוטרים והכשלת-שוטרים במשך 3 שנים; מאסר על תנאי למשך 4 חודשים, שלא יעבור עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי במשך 3 שנים.

ע"פ 7709/09 הוא ערעורו של משראווי על הכרעת הדין, ולחלופין, על חומרת העונש.
ע"פ 7781/09 הוא ערעורו של זבדה על הכרעת הדין ועל הרשעתו (בניגוד לסיום ההליך ללא הרשעה).
ע"פ 21842-11-09 הוא ערעורו של סלאמה על הכרעת הדין, ולחלופין, על חומרת העונש.

הדיון בערעורים אוחד.

כתב האישום

2. בתאריך 14.4.04, ברחוב יפת ביפו, הבחינו השוטרים יעקב אזולאי ורונן ציון ברכב אשר עורר את חשדם וביקשו לעצרו לצורך בדיקה. נוסעי הרכב סירבו לעצור, ובעקבות כך התפתח מרדף בסיוע מספר ניידות משטרה. הרכב נעצר, והשוטרים ביקשו לברר את זהותם של יושבי הרכב. במקום החלו להיאסף אזרחים רבים והמערערים ביניהם. בהמשך התפתחה המולה, שבמהלכה החלו אנשים מן הקהל לצעוק ולתקוף את השוטרים באמצעות אגרופים, בעיטות, קסדות אופנוע ואבנים, וכן לגרום נזק לניידת המשטרה.

כתב האישום הוגש כנגד שמונה אזרחים, אשר על-פי הנטען השתתפו במהומה, כאשר שלושה מתוכם היו המערערים בדיון שלפנינו. על-פי כתב האישום, השוטר איגור ריאבוי (להלן: "ריאבוי") הותקף על-ידי שלושת המערערים, והשוטר אבי אבוטבול (להלן: "אבוטבול") הותקף על-ידי זבדה ומשראווי. שלושת המערערים כפרו במיוחס להם בכתב האישום וטענו, כי אמנם היו בזירת ההתרחשות של האירוע נשוא כתב האישום, אך לא תקפו שוטרים. לטענתם, מדובר היה באירוע המוני ורב משתתפים, בו עבדו השוטרים בתנאי-לחץ ומצוקה. נסיבות אלו גרמו לטעויות בזיהוי, שבעקבותיהם הואשמו המערערים במעשים שעשו אחרים ולא הם. כאמור, בית-משפט קמא קיבל את גירסאות השוטרים, ועל-כן הרשיעם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

עיקר ממצאיו של בית-משפט קמא הקשורים למערערים שלפנינו:

זבדה ומשראווי

3. השוטרים שהיו נוכחים במקום, ועדויותיהם רלוונטיות לתקיפה המיוחסת לזבדה ומשראווי הם ריאבוי, אבוטבול ושרעבי: השוטר ריאבוי העיד, כי הגיע למקום יחד עם השוטר אבוטבול ונתקל במהומה שבה צעירים דוחפים ומתעמתים עם שוטרים. המתגודדים במקום לא שיתפו פעולה עם השוטרים ולא איפשרו לשוטרים לבצע את תפקידם. בשלב מסויים הוא הצליח להפיל ארצה קטין שהיכה את אחד השוטרים. בו-זמנית החלו להתקבץ סביבו אנשים שהיכו אותו, לרבות בחפצים חדים. כתוצאה מכך הוא החל לדמם ופונה לבית החולים. מאחר והיה רכון על הקטין, לא ראה מי היו האנשים שהיכו אותו.

השוטר אבוטבול העיד, כי מספר אנשים, וביניהם זבדה ומשראווי, היכו ובעטו בו ובשוטר ריאבוי. הוא לא ידע את שמם, אך היה עד לכך שהם נעצרו על-ידי שוטרים אחרים שהיו במקום והובאו לתחנה, ושמותיהם נמסרו לו מאוחר יותר על-ידי השוטרים שטיפלו במעצרם של התוקפים.

השוטר רונן שרעבי (להלן: "שרעבי") העיד, כי הוא ישב בניידת, וממקום ישיבתו הוא הבחין בזבדה ובמשראווי כשהם תוקפים את השוטר אבוטבול.

4. אליבא דבית-משפט קמא, למרות שעברו כחמש שנים מאז האירוע עדויות השוטרים בבית המשפט, "גירסתם היתה ברורה ודבריהם לא נסתרו בחקירה נגדית". המסקנה אליה הגיעה כב' השופטת קמא היתה, כי: "כאשר מחברים יחד את עדויותיהם של השוטרים אבי אבוטבול ורונן שרעבי, מתקבלת תשתית ראייתית ברורה, המצביעה על-כך שנאשמים 4 ו- 6 אכן השתתפו באופן פעיל בעימות הפיזי ותקפו שוטרים, ביניהם את איגור ריאבוי ואבי אבוטבול". עדותו של השוטר שרעבי מתקנת את הפגם הראייתי, הנובע מכך שאבוטבול לא וידא בעצמו את פרטי התוקפים. העובדה שהשוטר אבוטבול העיד כי אותם שניים שהיכו אותו, היכו גם את השוטר ריאבוי, ואילו שרעבי העיד רק על התקיפה נגד אבוטבול, איננה מהווה סתירה, משום ש"מדרך הטבע שכל אדם הצופה באירוע מתרכז ברגע נתון בפרט מסויים, ובכך הוא עלול להחמיץ חלק מההתרחשות. לא מן הנמנע ששרעבי לא היה ער לתקיפה שבוצעה כלפי ריאבוי. לא זו אף זו, בעוד שאבוטבול עמד ליד ריאבוי, שרעבי ישב מרחק מה מהם בניידת". גירסתם של זבדה ומשראווי מיתממת, שכן אם, כטענת הנאשמים, הם הביטו על האירוע מרחוק, כסקרנים, ולא היו מעורבים בפעילות אלימה כלשהי, קשה להבין מדוע השוטרים נטפלו דווקא אליהם ועצרו אותם, במקום לעצור את אלה שתקפו אותם.
הודעתו של משראווי במשטרה לא הוגשה כראיה, מחמת טעות של התביעה. בא-כוחו התנגד להגשת ההודעה (בשלב מאוחר יותר) ולתיקון הטעות, בטענה שזכאי הנאשם ליהנות מטעויות התביעה. על-כן, בפני
בית-משפט קמא לא נמצאה הגירסה הראשונה והמיידית שאותה מסר משראווי בחקירתו: "העובדה שהנאשם בחר להתכחש לדברים שמסר במשטרה ובחר להסתירם מעיני בית המשפט, אות הוא לכך שאין בגירסתו במשטרה כדי לשרת נאמנה את קו ההגנה שלו ולהוסיף נדבך ראייתי שיכול לסייע לו. יש בכך בהחלט כדי לפגוע במידת האמון שבית המשפט יכול לתת".

בהסתמך על המכלול קבעה כב' השופטת קמא, כי: "התביעה הרימה את הנטל להוכחת אשמת נאשמים 4 ו- 6, ויש בסיס להרשעתם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום".

סלאמה

5. השוטר יעקב אזולאי (להלן: "אזולאי") העיד והגיש דו"ח פעולה ודו"ח מעצר שנערכו על ידו (ת/6 ו- ת/7). הוא העיד, כי סלאמה היה אחד מהאנשים שהשתתפו בתקיפה, תוך שהוא מכה ובועט ללא אבחנה. בדו"ח המעצר נרשמה תגובתו לאחר המעצר, לפיה הוא מצטער שקילל ותקף שוטרים. השוטר אזולאי אמנם לא זכר בעדותו את האירוע, אולם דו"ח הפעולה שלו התקבל, מכוח כלל הקפאת הזכירה שבעבר.

גם השוטר אבוטבול (ת/8) העיד, כי ראה את סלאמה תוקף את השוטר ריאבוי.

השוטר שרעבי העיד, שבשעה שסלאמה נעצר והוכנס לניידת, הגיעה אמו של סלאמה ותקפה אותו באמצעות נעל.

סלאמה הכחיש את כל שיוחס לו. הוא טען, שיצא מביתו כדי לקנות גרעינים וקולה כשלפתע התחילו לרדוף אחריו שוטרים. מרוב פחד הוא השליך את הגרעינים והמשקה וברח. השוטרים דלקו אחריו, הדביקו אותו והיכו אותו. סלאמה הכחיש שאמר שהוא מצטער שקילל ותקף שוטרים, וכן אמר כי לא ראה שאמו תקפה שוטר עם נעל ואינו יודע מדוע הודתה בכך.

בית-משפט קמא קבע, כי עדויות השוטרים אזולאי ואבוטבול קושרות באופן ברור את סלאמה למעשים שיוחסו לו. עצם העובדה שסלאמה סירב לחתום על דו"ח המעצר, אין בה די כדי לערער אחרי הרשום בו או כדי לקבוע שדו"ח המעצר הוא "המצאה" ואיננו אותנטי. מאידך גיסא, גירסתו של סלאמה היתה מיתממת ובלתי-הגיונית בעיני שופטת בית-משפט קמא, שעל-כן: "בקבלי את עדויות השוטרים ובדחותי את גירסת הנאשם אני קובעת, כי קיים בסיס להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום".

הטענות בערעורים לגבי הכרעת הדין:

6. טענתם המר
כזית של כל המערערים היא, כי מדובר בטעות בזיהוי, והם נותנים את הדין על מעשים שלא ביצעו. מדובר באירוע המוני ורב משתתפים, בו עבדו השוטרים בתנאי-לחץ ומצוקה. נסיבות אלו גרמו לטעויות בזיהוי. בית-משפט קמא שגה באופן בו ניתח את הראיות ויצר קשר בין עדויותיהם של השוטרים, באופן שיוצר לכאורה תמונה שלמה, אלא שבפועל עדויותיהם של השוטרים אינן משתלבות זו בזו.

לענין יכולת ההתערבות של ערכאת הערעור, טען בא-כוחו של זבדה, כי מכיוון שחלפו חמש שנים, השוטרים לא זכרו את האירוע והיה צורך לרענן את זכרונם בדו"חות הפעולה שכתבו - הרי שהכרעת הדין לא התבססה על ממצאי-מהימנות אלא על ניתוח הראיות. לפיכך, אין יתרון לערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור בכל הנוגע להתרשמות מהעדים וממהימנותם.

7. גם זבדה וגם משראווי טוענים, כי השוטרים אבוטבול ושרעבי לא זכרו באלו נסיבות הגיעו אליהם שמות התוקפים, ואילו השוטר ריאבוי לא ראה כלל את תוקפיו. השוטר שרעבי ציין, כי ראה שלושה שנעצרו על-ידי כוח שיטור, אך הוא לא הכיר אותם ולא ווידא את זהותם. לטענתם, עצם העובדה שכוח שיטור אחר הביא למשטרה שלושה עצירים, איננה מוכיחה שמדובר בעצירים שראה השוטר שרעבי. אבוטבול העיד, כי למד את שמותיהם של השלושה משוטרים אחרים שהיו בבית החולים, ולפיכך גם עדותו אינה מספקת את החוליה החסרה.

8. לטענת זבדה, הסתירות בדברי השוטרים יכולות ללמד כי מדובר בעדויות שונות המתייחסות - כל אחת מהן - לחלקים אחרים של האירוע ולמעורבים אחרים: על-פי דו"ח הפעולה של השוטר אבוטבול (ת/8), השתלטות השוטר ריאבוי על הקטין היתה בסוף האירוע, לאחר שהותקף על-ידי שלושת התוקפים ואילו המערערים נעצרו קודם לכן. לפיכך, לא יתכן כי מדובר באותה סיטואציה. גם תיאורו של השוטר שרעבי, לפיו ישב בניידת, שמר על העצורים וצפה במתרחש, אינו מתיישב עם דו"ח הפעולה של השוטר אבוטבול, שכתב שלאחר השוטר ריאבוי הותקף על-ידי השלושה, השוטר שרעבי עצר את חמאד זיאד, שכן הדבר סותר את עצם היותו שומר על העצורים בניידת. לטענת זבדה, הוא הגיע אל המקום כסקרן, אלא שהשוטרים טעו, ובזמן פיזור המהומה זיהו אותו בטעות כאחד התוקפים.

9. בא-כוחו של סלאמה הציג תיזה, לפיה סלאמה הוא אותו "קטין" שהפיל השוטר ריאבוי על-פי עדותו, על הרחבה החולית. סלאמה היה ביום האירוע בן 18 ושלושה חודשים, אך בגלל מראהו החיצוני חשב שהוא קטין. על-פי עדותו של השוטר ריאבוי, הוא רדף אחרי חשוד שהיכה שוטר אחר, הפילו על החולות ושכב מעליו. על-פי עדותו של השוטר אבוטבול, הוא עזר לשוטר ריאבוי להשתלט על הצעיר, ששמו חאלד סלאמה. סלאמה הוא היחיד שנתפס על-ידי השוטר ריאבוי ושעליו נשכב ברחבה החולית. אמנם, השוטר אבוטבול העיד כי סלאמה היכה את השוטר ריאבוי, אולם ריאבוי העיד שהתקיפה נעשתה על-ידי אחרים ולא על-ידי הקטין, ושהוא שכב עליו מתוך מטרה למנוע מהקהל לחלץ אותו.

עוד טען סלאמה, כי בניגוד למה שנאמר בבית-משפט קמא, השוטר אזולאי לא העיד כי סלאמה תקף שוטרים, אלא רק שהוא עצר אותו כחשוד (ת/6), לעומת זאת בחקירתו במח"ש טען אזולאי, כי לא עצר איש במהלך האירוע. על-פי התיזה שהציג בא-כוחו של סלאמה, שני השוטרים, ריאבוי ואבוטבול, הם אלו שעצרו את סלאמה.

בנוסף, הוכחש הכתוב ב- ת/7, לפיו סלאמה הודה בכך שתקף וקילל שוטרים. הדו"ח נכתב על-ידי השוטר אזולאי רק כשהגיע לתחנה, למעלה משעה לאחר קרות האירוע. בנסיבות אלו, ובייחוד כשסלאמה לא חתם על דו"ח המעצר, אין לתת להודאה כל משקל.

דיון:

10. כאמור, דובר במהומה רבת משתתפים. על-פי העדויות דובר על עשרות או אולי אפילו מאות אזרחים שהתקיפו קומץ שוטרים. בסיטואציה שנוצרה, היה כל שוטר עסוק בהגנה על עצמו ועל חבריו בסביבתו הקרובה, והתרכז במטרה של הרגעת האירוע.

בסיטואציה מעין זו, לעולם לא תהיה התאמה מלאה בין פרטי האירוע, כפי שנחרטו במוחו של מי מהמעורבים. על-כן, עצם העובדה שקיימים הבדלים מסויימים בין הגירסאות, היא מחוייבת המציאות, ואינה מצביעה על-כך שלא ניתן לסמוך על הדברים. בית המשפט אמור לבדוק את התמונה הכוללת, ובמקביל את פרטיה הרלוונטיים בעניינו של כל אחד מהנאשמים. השאלה היא, האם באמצעות חיבור החלקים הרלוונטיים, בכל אחת מהעדויות שנשמעו, הצלבתם והתרשמותו של בית המשפט מהעדים שבפני
ו, ניתן להגיע לממצאים ודאיים ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, באשר למעורבותם של המערערים, או מי מהם.

כך נהג בית-משפט קמא, ולא ראיתי כי נפלה שגגה בדרך בה הלך. אין לקבל את טענת סניגורו של זבידה ולפיה, ממצאי המהימנות אינם משמעותיים בשל הצורך לרענן זכרונם של השוטרים. ריענון הזכרון הוא תהליך שגרתי ומתבקש, כאשר מדובר בעדויות הנמסרות לאחר זמן רב, במיוחד כאשר מדובר בשוטרים שמן הסתם נטלו חלק באירועי-אלימות נוספים בפרק הזמן הארוך שעבר. חזקה על בית המשפט ששקל את רענון הזכרון כמו גם את נקודות הקישור והחיבור בין העדויות השונות ששמע, כחלק מתהליך ההתרשמות מהעדים.

ממצאיו של בית המשפט, לאחר אותו תהליך, הם עדיין ממצאי-מהימנות מובהקים. ממילא אמרנו בכך, כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם.

זבדה ומשראווי

11. השוטר אבוטבול כתב זכרון דברים עוד אותו הלילה, בבית החולים, לשם פונה לאחר פציעתו באירוע הנידון (ת/8). על-פי עדותו, לאחר מעצרו של חשוד אחר, ששמו שעבן מסראווה, הגיעו מספר צעירים שתקפו אותו ואת השוטר ריאבוי, כאשר הם בועטים בהם בכל חלקי הגוף. שניים מתוך שלושת התוקפים היו זבדה ומשראווי. בעדותו בבית המשפט הסביר השוטר אבוטבול, כי השוטרים שרעבי וציון היו עמו בעת המעצר. בשעת מילוי הדו"ח בבית החולים, הוא שאל אותם לשמות העצורים והם אלה שמסרו לו את הפרטים המזהים של העצורים. השוטר שרעבי העיד מתוך דו"ח הפעולה שלו, כי הוא ישב בניידת וממקום ישיבתו הוא הבחין בזבדה ובמשראווי כשהם תוקפים את השוטר אבוטבול ושני שוטרים נוספים. את משראווי הוא הכיר היכרות מוקדמת, ואילו זבדה זוהה לאחר מעצרו באמצעות תעודת הזהות.

החיבור בין עדותו של השוטר אבוטבול לעדותו של שרעבי מתבקש ואינו מותיר מקום לספקות. שלא לדבר על-כך, שדי למעשה בעדותו של שרעבי, שהיה עד ראייה לתקיפה, גם ללא עדותו של אבוטבול. לכך מתווספים ממצאיו של בית-משפט קמא לענין גירסתם של השניים. בית-משפט קמא קבע, כי הגירסה מיתממת. על-פני הדברים – זו המסקנה האפשרית היחידה. הטענה, כי הגיעו רק כסקרנים אל המקום, כדי להבין את פשר ההתקהלות, איננה מעוררת אמון וזאת בלשון המעטה. הדעת נותנת כי אדם המגיע כסקרן, שומר על מעמדו זה ואינו נגרר למרכז הבמה. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי יש גם ממש בקביעתה של כב' השופטת קמא באשר לכך שמשראווי בחר להסתיר את הדברים שמסר במשטרה מעיני בית המשפט, וכי נראה שהבין שאין בגירסתו במשטרה כדי לשרת נאמנה את קו ההגנה שלו.

צדקה כב' השופטת קמא כאשר אמרה, כי בפני
השוטרים עמדה בעייה אמיתית ותוקפים אמיתיים, ולא היה כל הגיון בכך שיגררו מן השוליים עוברי-אורח תמימים. כן צדקה כאשר ייחסה משקל גם להיעדר חקירה נגדית (של השוטרים), באשר לגרעין המר
כזי בגירסת המערערים, כמפורט לעיל. היה מקום להציג בפני
השוטרים את הטענה, כי הם נטפלו לסקרנים שכלל לא היו מעורבים באירוע, ולשמוע תגובתם.

סלאמה

12. בא-כוחו של סלאמה הציג תיזה, לפיה ה"קטין" אותו תפס השוטר ריאבוי הוא סלאמה. אותו "קטין" לא תקף את השוטר, ולכן ניסה סניגורו של סלאמה לטעון כי סלאמה הוא אותו "קטין". לתיזה זו אין כל אחיזה במציאות, ולו רק משום שסלאמה עצמו לא העלה גירסה זו בשום שלב. גירסתו של סלאמה במשטרה, כמו גם בבית-משפט היתה, כי הוא קנה גרעינים ושתייה כשלפתע התנפלו עליו שוטרים והחלו לרדוף אחריו – למרות שהחזיק בידיו גרעינים וקולה - עד שנתפס. על-פני הדברים, אין כל קשר בין גירסה זו לבין התיזה דלעיל.

13. הראיות לכך שסלאמה תקף את השוטר ראבוי, הינן ראיות ממשיות וכבדות-משקל:

א. מזכרון הדברים (ת/8) שכתב השוטר אבוטבול באותו הלילה עולה, כי סלאמה תקף את השוטר ריאבוי;

ב. זכרון הדברים שכתב השוטר ציון אותו יום, שעה אחת בלבד לאחר האירוע, משלים את דבריו של השוטר אבוטבול, ובו נכתב שסלאמה נעצר על-ידי השוטר אבוטבול, הובא לניידת שם שמר עליו השוטר שרעבי. עוד נכתב בזכרון דברים זה, כי אמו של סלאמה תקפה את השוטר שרעבי כדי לשחרר את בנה בכוח;

ג. ת/7 - דו"ח המעצר שמילא השוטר אזולאי שעה לאחר האירוע נשוא כתב האישום, מציין את השוטרים אבוטבול, ריאבוי וציון כשוטרים אשר בצעו את המעצר של סלאמה. שם צויין גם, כי סלאמה אמר שהוא מצטער שקילל ותקף שוטרים. סלאמה אמנם לא חתום על הדו"ח, ומאוחר יותר הכחיש את הדברים. יחד עם זאת, גם מבלי להתייחס להוצאת רשימת השוטרים שהשתתפו במעצר, המופיעה בדו"ח זה, מהווה חיזוק נוסף לכך שסלאמה אכן נעצר על-ידי השוטרים אבוטבול וראבוי והועבר לניידת לידיו של השוטר שרעבי;

ד. גם התקיפה שהתבצעה על-ידי אימו של סלאמה, מתוך נסיון לשחרר את בנה, מוסיפה מימד נוסף של שכנוע. אין הגיון בסברה, כי לאחר אירוע "דרמטי" זה, שהיה קשור לסלאמה, טעו השוטרים בזיהויו של העצור, כשציינו את שמו של סלאמה באזניו של השוטר אבוטבול;

ה. לא מצאתי כל סתירה בין העדויות של השוטרים אבוטבול וציון בנוגע לסלאמה לבין עדותו של השוטר ריאבוי, ואין כל בסיס ראייתי שיכול להביא למסקנה כי השוטר ריאבוי היה מעורב רק במעצרו של אותו "קטין", שהוזכר לעיל.
סוף דבר באשר להכרעת הדין:
אציע לחברי לדחות את הערעורים בנושא זה.

העונש:

זבדה:

14. עתירתו של זבדה, הן בבית-משפט קמא והן בפני
נו, היתה להימנע מהרשעה. הדגש הושם על הנורמטיביות המאפיינת את אורח חייו ומשפחתו של זבדה. אביו הוא קאדי בבית הדין השרעי ואמו קצינת ביקור סדיר ביפו. הוא למד שנתיים לימודי משפטים במכללת רמת-גן, הפסיק את לימודיו עקב משבר רומנטי ועבד במלצרות. בכוונתו לחדש את לימודיו והחשש הוא שהרשעה עלולה לחבל בסיכוייו להיות עורך-דין.

תסקיר שירות המבחן המליץ לשקול אי-הרשעה והטלת של"ץ בלבד. עדיין סבר בית-משפט קמא כי אין מקום להיענות לבקשתו של זבדה, וזאת על בסיס שני שיקולים מרכזיים: האחד - מדובר במעשה חמור של הפעלת אלימות פיזית כלפי אנשי מרות, רק בשל היותם כאלה. אינטרס הציבור יפגע אם מבצע מעשה שכזה לא יורשע, במיוחד כך כאשר חלקו של זבדה היה "גבוה יחסית"; השיקול הנוסף - הנזק לעתידו התעסוקתי אינו חד-משמעי. לא ברור אם יחזור ללימודי המשפטים, וגם אם יחזור אליהם, סביר להניח שלשכת עורכי הדין תיקח בחשבון את חלוף הזמן מאז האירוע ולא תמנע ממנו להצטרף בשל כך לשורותיה. לכל אלו יש להוסיף את העובדה, כי על-פי תסקיר שירות המבחן, הוא איננו לוקח אחריות על מעורבותו בעבירה.

לענין הענישה (בהבדל מסיום ההליך ללא הרשעה) – נתן בית-משפט קמא משקל של ממש לנורמטיביות בחייו של זבדה, כמפורט לעיל, שעל-כן הסתפק במאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

בערעור חזר זבדה על בקשתו להימנע מהרשעה. לטענתו, האירוע היה בשנת 2004, הוא היה צעיר מאד ומצוי בתקופה משברית בחייו, זאת בנוסף לנימוקים שהועלו בבית-משפט קמא, לעניין היות האירוע חריג בחייו, לימודי המשפטים, והקושי להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין, כאשר בעברו הרשעה מסוג זה.

15. בגדר מושכלות יסוד: הכלל הוא, כי עבירה שבוצעה – הרשעה בצידה. החריג הוא הימנעות מהרשעה, ולא בנקל ינקוט בית-משפט בצעד זה.

לענייננו, לא נראה לי כי נפלה טעות בשיקוליו ומסקנתו של בית-משפט קמא. מדובר במקרה חמור, בו קומץ שוטרים הותקפו על-ידי המוני-אזרחים ללא סיבה. אין לך מדינת חוק, אם לא ינתן למי שאמור להגן עליה, לבצע את תפקידו. זבדה היה אחד מהתוקפים, למרות זאת, לא היה מוכן לקחת אחריות על מעורבותו בעבירה, וגם לכך השלכה כמובן לענין השימוש בכלי החריג של סיום ההליך ללא הרשעה.

באשר לנזק הקונקרטי שיגרם לו – נראה שהטענות בנושא זה הן תיאורטיות בלבד. מאז הפסיק את הלימודים חלפו שנים והוא לא חזר למסלול לימודי. בינתיים נפתח נגדו תיק על החזקת סמים, שעל-כן, ההרשעה בתיק זה אינה היחידה המכתימה את עברו.

לפיכך, אציע לחברי להותיר בעינה את ההרשעה והענישה (הקלה) שלצידה.

משראווי

16. למשראווי עבר עשיר הכולל מספר נכבד של עבירות קודמות מאותו תחום. את העבירות בתיק זה ביצע בעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן תשעה חודשים על עבירות של העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר ותקיפת-שוטר. הדמיון בין העבירות הקודמות לאירוע שבפני
נו – אינו טעון הבהרה. גם העובדה שהיה תחת פיקוח שירות מבחן, לא מנעה את ביצוע העבירה.

בית-משפט קמא סקר את תסקיר שרות המבחן, לפיו מדובר באדם דל, אימפולסיבי, עם קושי להפעיל שיקול-דעת ולרסן את דחפיו. הצטרפותו לקטטה היתה אירוע שיגרתי לגבי מהלך חייו ולא בוצעה על רקע נסיבות חריגות. לזכותו של משראווי ציין קצין המבחן, כי ההליך המשפטי הנוכחי והחשש מהפעלת המאסר המותנה יצרו אפקט מרתיע וגרמו לו לעשות מאמצים ולהוכיח את עצמו. הוא לא הסתבך בעבירות נוספות, וכרגע הוא עובד ותומך באחיו הנכה ובאמו האלמנה.

בסופו של יום, המליץ שרות המבחן על הארכת המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד משראווי, הטלת צו מבחן לשנה ושל"ץ. כפי שניתן לצפות, עתר בא-כוחו של משראווי בבית-משפט קמא לקבל את המלצת שירות המבחן, להאריך את המאסר על תנאי ולהימנע מהטלת מאסר בפועל. בית-משפט קמא לא קיבל את העתירה וקבע, כי הנסיבות אינן מצדיקות הארכת התנאי. הנסיבות המקלות נלקחו בחשבון ושוקללו לענין הענישה בתיק זה ולא מעבר לכך. כמו-כן, נמנע בית-משפט קמא מהטלת קנס בהתחשב במצבו הכלכלי. על משארווי הוטל עונש מאסר, שירוצה כולו בחופף למאסר על תנאי, שהופעל.

בערעור בפני
נו שב משראווי ועתר, כי תתקבל המלצת שרות המבחן. לדבריו, הוא שינה את אורחותיו, עובד ומתפרנס בצורה נורמטיבית, ולא מסתבך עוד עם החוק. יש לו ארבעה ילדים, כשאחד מהם חולה במחלת כליות, והוא מסייע בטיפול יום-יומי באחיו הנכה.
17. שקלתי את טיעוני הסניגור ואינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא. תסקיר שרות המבחן הוא תסקיר שלילי, המלמד כי למשראווי תיקים פתוחים, כשהאחרון שבהם הוא מינואר 2009, נתון שיש בו להעיד כי קיימת על-פניו לכאורה מעורבות בפלילים גם בתקופה האחרונה. עוד עולה מהתסקיר, כי מדובר במערער המנהל אורח חיים שולי לאורך שנים, דרכי החשיבה שלו הוגדרו כילדותיים, חסרי אחריות ואנטי-סוציאליים. ניסיונות טיפוליים שנעשו בעבר, כדי להוציא אותו מהמעגל הפלילי, לא קידמו אותו, ושירות המבחן הביע ספק גדול אם ניתן לסייע לו בעיתוי זה. הסיבה היחידה בגללה המליץ שירות המבחן על הארכה של תקופת התנאי היא, משום שהבחינו כי מצבו המשפטי החמור משמש לו היום כבלם, ומכאן התקווה כי בעקבותיו יחול שינוי.

לא נראה לי, כי די בתקווה זו כדי להטות את הכף. חומרת המעשה, כשהיא מצטרפת להרשעות הקודמות ולתמונה העולה מן התסקיר, מצביעה על-כך שאין כל מקום להארכת המאסר על תנאי. חסד עשה בית-משפט קמא עם המערער, בכך שהסתפק בעונש מאסר לתקופה פחותה מהמאסר על תנאי ובהפעלתו של זה בחופף לו.

סלאמה

18. בפסק-דינה סקרה שופטת בית-משפט קמא את מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין ענישתו של סלאמה כדלקמן: את היותו בן למשפחה קשת-יום ורווית-בעיות, אשר גדל במשפחות אומנה; לחובתו שני רישומים פליליים שעניינם עבירות סמים, משנת 2004 ומשנת 2009; היותו על גבול הקטינות בעת ביצוע העבירות; וחלוף הזמן. בסופו של יום, הטילה על סלאמה 3 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות , מאסר על תנאי לתקופות שונות וקנס. לטענת סלאמה, בענישה זו החמיר עימו בית-משפט קמא יתר על המידה. לשיטתו, אין מדובר בעבירה העומדת ברף הגבוה של עבירות תקיפת שוטרים. בתקופה בה אירע האירוע הוא היה בן 18 ושלושה חודשים, ומאז עשה שינוי באורח חייו, הפסיק להשתמש בסמים והשתלב במסגרת תעסוקתית בה נמצא מזה כשנתיים. רכיב המאסר, גם אם ירוצה בעבודות שירות, יקטע את הרצף התעסוקתי עליו הוא מקפיד ואשר שומר כי אכן יתמיד בדרכו החדשה.

19. בחנתי את טיעוניו של סלאמה, וגם בעניינו לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא. באשר למשמעות העבירה, התייחסתי בעניינו של זבדה. על רקע המעשים החמורים ועל רקע עברו הקודם של סלאמה נראה, כי העונש שהוטל עליו הוא עונש מקל שאיננו ממצה את הדין.
סוף דבר, אם תישמע דעתי, ידחו ערעוריהם של זבדה, משראווי וסלאמה הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין.
דבורה ברלינר
, נשיאה
אב"ד

השופט זאב המר
, סג"נ

אני מסכים.
זאב המר
, סג"נ
שופט

השופטת תחיה שפירא
אני מסכימה.
תחיה שפירא
, שופטת
לפיכך, הוחלט כאמור בחוות-דעתה של הנשיאה דבורה ברלינר
. ערעוריהם של זבדה, משראווי וסלאמה, הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין - נדחים.

ניתן היום, ט' ניסן תש"ע, 24 במרץ 2010, בנוכחות הצדדים.
דבורה ברלינר
, נשיאה
אב"ד

זאב המר
סג"נ,
שופט

תחיה שפירא
, שופטת
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7709-09 משראווי נ' מדינת ישראל

ע"פ 7781/09 זבדה נ' מדינת ישראל

ע"פ 21842-11-09 סלאמה נ' מדינת ישראל
1 מתוך 13









עפ בית משפט מחוזי 7709/09 מוחמד משראווי, איאד זבדה, חאמד סלאמה נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/03/2010)